Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדֹּק בְּנָשִׁים, מְשֻׁבַּחַת. וּבַאֲנָשִׁים, תִּקָּצֵץ. הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה וְהַסּוּמָא וְשֶׁנִּטְרְפָה דַעְתָּהּ, אִם יֶשׁ לָהֶן פִּקְחוֹת, מְתַקְּנוֹת אוֹתָן וְהֵן אוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה. דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, מְשַׁמְּשׁוֹת בִּשְׁנֵי עִדִּים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ. הַצְּנוּעוֹת מְתַקְּנוֹת לָהֶן שְׁלִישִׁי, לְתַקֵּן אֶת הַבָּיִת:
ברטנורה
כל היד המרבה לבדוק. שבודקת תמיד שמא ראתה:ובאנשים. שבודק עצמו תמיד באמתו, שמא יצא ממנו קרי:תקצץ. שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה, ומוציא שכבת זרע לבטלה:והסומא. אינה משנה ודחויה היא. אלא היא בודקת לעצמה ומראה לחברותיה:ושנטרפה דעתה. מחמת חולי:מתקינות אותן. בודקות אותן ומטבילות אותן:הכי גרסינן, הצנועות מתקנות להן שלישי לתקן את הבית. כלומר לבדוק לפני תשמיש ולהכין עצמה לבעלה. והוא הדין לכל הנשים כדתנן בפרק קמא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, והא דנקט צנועות, משום דצנועות עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר, לפי שמטונף וכהה מראית ליבונו בבדיקה ראשונה, ושוב אין נראית בו טפה כחרדל:
תוסופות יום טוב
ובאנשים. לשון הר"ב שבודק עצמו תדיר באמתו כו'. ודבר תימה הוא בעיני. דכיון דטעמא משום דיוציא ש"ז לבטלה. אפילו חדא זימנא נמי לא. ובגמרא פריך הכי מאי איריא מרבה כי לא מרבה נמי. ומשני כי קתני מרבה אנשים. אבל הר"ב נמשך אחר לשון רש"י שפי' כן במשנה. ולדידיה לא קשיא כמו שכתבתי פעמים הרבה. שדרכו לפרש במשנה כדס"ד בגמרא. ולא כפי המסקנא. והוא סדר נכון לפי פירושו שבסדר הגמרא. אבל הר"ב ה"ל לפרש כפי המסקנא. ושוב ראיתי בפי' הרמב"ם. שכתב וז"ל ובאנשים מגונה שישלח ידו אל אמתו. אלא בעת הצורך להתקשות. וזה מגונה בתורתנו הקדושה וכו' ולזה *)תניח לפעל הזה בקציצת היד וכו' אלא בעת ההכרח הנהוג הטבעי. ע"כ. אבל אין דבריו לענין בדיקה. דבדיקה דביה איירינן במשנתינו. ודאי דאפילו חדא זימנא לא. כדאיתא בגמרא. ולא בא הרמב"ם אלא שלא תאמר דכל שליחות יד אסרה המשנה ואפילו בלא בדיקה. זה א"א בעת ההכרח. והוא התשמיש המותר. ואילו הר"ב דמיירי בבדיקה וכתב תדיר. אין ענינו עולה לדברי הרמב"ם כלל. אלא לשון רש"י הוא שהעתיק. וכבר הראיתיך לדעת דלא קיימא למסקנא. ואף רש"י לא נתכוין לכתוב כן אלא לדס"ד. ומ"ש הר"ב שמא יצא ממנו קרי היינו לאפוקי לענין זוב. כדתניא בגמרא דאף הוא משובח כנשים. ופירש"י כדי למנות ראיותיו. שתים לטומאה. וג' לקרבן:
תקצץ. פירש הר"ב שמתחמם כו' ומוציא ש"ז לבטלה. וכאילו מביא מבול לעולם. שעבירה זו היתה בידם. דכתיב (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר. ואמרו [ר"ה יב] ברותחין קלקלו. ואיכא מאן דאמר שחייב מיתה. ויליף ליה מאונן דכתיב ביה (שם לח) וימת גם אותו. ואיכא דאמרי כאילו שופך דמים. שנאמר (ישעיהו נ״ז:ה׳) הנחמים באלים וגו' שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי. אלא סוחטי. ואיכא מאן דאמר כאילו עובד עבודת כוכבים דבההוא קרא כתיב תחת כל עץ רענן. וכתיב התם (דברים י״ב:ב׳) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. בגמרא:
החרשת. בשאינה מדברת ואינה שומעת. כדתנן [בריש תרומות] חרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר. גמרא:
דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. מתני' קמ"ל דאף לו מתקנת עד. ואשמועינן נמי הא דצנועות דעד שבודקת בו לפני תשמיש כו' וכדפי' הר"ב וכך פירש"י. והך דהכא ודלעיל בחדא שיאטא דתרווייהו דוקא בעסוקה בטהרות ולדבריהם כל שאינה עסוקה בטהרות א"צ בדיקה לבעלה כלל. ולהרמב"ם [בחיבורו פ"ד מהא"ב] הכא אפי' באינה עסוקה בטהרות ולאחר תשמיש וצנועות לפני תשמיש נמי ודלעיל דוקא בלפני תשמיש קאמר מדינא הואיל ועסוקה בטהרות. אבל דעת הר"ב נראה כפרש"י מדמשוה הך דהכא לדלעיל וכמו שבארתי ועוד מוכח מלשונו שבסוף מ"ד. ויש עוד דעות שונות. ואין מכוונת החבור להאריך בהן:
הצנועות מתקנות להן עד שלישי כו'. עיין במ"ד:
יכין
מלכת שלמה
1.
Every hand that makes frequent examination: In the case of women is praiseworthy, But in the case of men it ought to be cut off. In the case of a deaf, an person not of sound senses, a blind or an insane woman, if other women of sound senses are available they attend to her, and they may eat terumah. It is the custom of the daughters of Israel to have intercourse using two testing-rags, one for the man and the other for herself. Virtuous women prepare also a third rag to prepare the "house" [before intercourse].משנה ב
נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין וְחַיָּבִין קָרְבָּן. נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ אוֹתְיוֹם, טְמֵאִין וְחַיָּבִין קָרְבָּן. נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ לְאַחַר זְמַן, טְמֵאִים מִסָּפֵק וּפְטוּרִים מִן הַקָּרְבָּן:
ברטנורה
נמצא דם על שלו. אפילו שהה זמן ארוך לאחר בעילה קודם קינוח, בידוע שהיה דם בשעת תשמיש:טמאין. שניהם, טומאת שבעה, כדין בועל נדה:אותיום. תיכף ואין לו דומה במשנה:טמאים מספק. שניהם טמאים שבעה ימים, ומיהו טומאת ספק היא לתלות אבל לא לשרוף:ופטורים מן הקרבן. מחטאת קבוע, אבל חייבים באשם תלוי:
תוסופות יום טוב
נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן. וניחוש דלמא דם מאכולת [פי' כינה] הוא [ואמאי טמאין ודאי ושורפין עליה תרומה [ולהתחייב בקרבן] וה"נ דילמא מייתי חולין לעזרה] א"ר זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. וא"ד דחוק הוא אצל מאכולת. ואיכא בינייהו כו'. גמרא:
ופטורין מן הקרבן. פי' הר"ב מחטאת קבוע אבל חייבים באשם תלוי. וכן במ"ב פ"ד דיבמות. ולא כן בריש פ"ד דכריתות. ושם הארכתי בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
If [blood] is found on his rag they are both unclean and they are liable to bring a sacrifice. If any blood is found on her rag immediately after their intercourse, they are both unclean and must bring a sacrifice. If [blood] is found on her rag after a time, they are unclean due to doubt but they are exempt from a sacrifice.משנה ג
אֵיזֶהוּ אַחַר זְמַן. כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ פָּנֶיהָ. וְאַחַר כָּךְ, מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּרוֹאָה כֶתֶם, שֶׁמְּטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ:
ברטנורה
ותדיח את פניה. קינוח שלמטה:ואח״כ. כלומר אם שהתה יותר משיעור זה:מטמאה מעת לעת. טהרות שנתעסקה בהן. כדין מעת לעת דאמרינן בפרק קמא:ואינה מטמאה את בועלה. טומאת שבעה, אלא טומאת ערב כדין כל נוגע בנדה:ר׳ עקיבא אומר אף מטמאה את בועלה. דסבר ר׳ עקיבא כל מעת לעת מטמאה את בועלה טומאת שבעה מספק. ואין הלכה כרבי עקיבא:ומודים חכמים לר׳ עקיבא ברואה כתם. ואע״ג דבטומאת מעת לעת אמרו חכמים שאינה מטמאה את בועלה לפי שטומאת מעת לעת אינה אלא מדרבנן, מודים הם ברואה כתם, דאע״ג דטומאת כתמים דרבנן, מטמאה את בועלה טומאת שבעה:
תוסופות יום טוב
ותדיח את פניה. בעד שבידה. דאי אין בידה. כדי שתושיט ידה לתחת הכר. או לתחת הכסת. ותטול עד ותבדוק בו. גמ':
ואינה מטמאה את בועלה. פי' הר"ב טומאת ז' אלא טומאת ערב כדין כל נוגע בנדה. מדרבנן. דהא מעת לעת מטמאה משכבה ומושבה [כדפירש הר"ב בפ' דלעיל מ"ב] וכיון דעושה משכב ומושב לטמא אדם. כ"ש דהיא עצמה מטמאה אדם. רש"י. ועיין פ"ה מ"ד [דזבים]:
ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה. פי' מכאן ולהבא. ומהו דתימא דטומאת מעת לעת אמרו חכמים וכו' כמ"ש הר"ב. ובגמ' [דף טו.] ואימא ה"נ. [*כיון] דטומאת כתמים מדרבנן. כמו מעת לעת כו'. התם אין שור שחוט לפניך [דאתמול לא חזאי אלא סייג בעלמא] הכא יש שור שחוט לפניך. פירש"י דבציפור לא נתעסקה. ובשוק של טבחים לא עברה. ומיום שלבשתו היא בספק זה:
יכין
מלכת שלמה
3.
What is meant by "after a time"? As long as it takes to get down from the bed and wash her "face." [If blood was found some time] after she causes uncleanness retrospectively for a period of twenty-four hours but she does not cause the man who had intercourse with her to be unclean. Rabbi Akiva says: she also causes the man who had intercourse with her to be unclean. And the sages agree with Rabbi Akiva that one who saw a bloodstain defiles the man who had intercourse with her.משנה ד
כָּל הַנָּשִׁים בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְבַעֲלֵיהֶן. הַבָּאִין מִן הַדֶּרֶךְ, נְשֵׁיהֶן לָהֶן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צְרִיכָה שְׁנֵי עִדִּים עַל כָּל תַּשְׁמִישׁ וְתַשְׁמִישׁ, אוֹ תְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, דַּיָּהּ בִּשְׁנֵי עִדִּים כָּל הַלָּיְלָה:
ברטנורה
כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. ואין צריך לשאול לה אם היא טהורה. והני מילי, כשהניחה בחזקת טהורה:הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה. דסלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דאיתיה במתא, דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתיה במתא, דלא רמיא אנפשה, לא, קמשמע לן:שני עדים על כל תשמיש. אחד לפניו ואחד לאחריו, ולמחר תעיין בהם:או תשמש לאור הנר. ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו:דיה בשני עדים כל הלילה. אחד לפני תשמיש ראשון, ואחד לאחר תשמיש אחרון. ואע״ג דמשמשה ולא ידעה אי ראתה דם ביני וביני, בין לבית שמאי בין לבית הלל לא אכפת לן, דלא הוצרכו אלא לחומר טהרות:
תוסופות יום טוב
כל הנשים בחזקת טהרה. כשעדיין לא הגיע שעת וסתה. ואם אין לה וסת. שלא עברה ל' יום לראייתה. דוסתות דאורייתא. ואיכא מ"ד דוסתות דרבנן. ולדידיה אפי' הגיע אלא ששהתה שיעור שתטבול. נמי שריא. דכיון דוסתות דרבנן. ספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה. וכך מסקנת כל הפוסקים דוסתות דרבנן. אלא דהר"ב לא פי' כך בספ"ד:
בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש. טעמא מפרש בברייתא דחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה. ויעמידוהו כותלי בית הרחם. ותחפנו ש"ז בביאה שניה. וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון. לא מינכר למחר. אבל כשמקנחה על כל תשמיש ותשמיש. לא חיישינן שמא חפתה ש"ז בביאה ראשונה. דאינו דומה נימוק פעם אחד לנימוק שני פעמים. ואע"ג דהשתא נמי לא ידעינן עד למחר. מיהו בעינן מוכיחה קיים. דאל"ה מה הועילו חכמים בתקנתן. רש"י. וצריך לומר דלהעמדת כותלי בית הרחם לפי שעה בעלמא הוא דחיישינן. דלא תקשה אדריש מכילתין. ובלאו הכי מוכרח דכותלי בית הרחם מעמידין. מדאיצטריך קרא לרבוי בבשרה כדפי' הר"ב שם ומתני' היא ברפ"ה:
או תשמש לאור הנר. פי' הר"ב ותבדוק לאחר תשמיש. ואיכא למידק דלמאי נ"מ תשמש לאור הנר. כי בדקה לאור הנר תסגי ובגמרא מסיק דמשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה ובמתני' אימא או תבדוק לאור הנר. ולשון הר"ב מועתק מפי' רש"י אבל לרש"י לא קשיא. דרגיל לפרש כדס"ד. ולא כמסקנא וכמ"ש לעיל [בר"פ]:
בית הלל אומרים דיה בשני עדים. פי' הר"ב א' לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. וכן פירש"י. והקשו התוספות דלעיל [בר"פ] אמרינן דאינן צנועות. עד שבודקת בו לפני תשמיש זה בודקת בו לפני תשמיש אחר. משמע דבכל תשמיש בודקת. מיהו הא י"ל בודקת בתשמיש אחר שבלילה שנייה. ועוד קשה מה יודעת מתי [ישמש] באחרון שתבדוק אחריו. ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת. א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז'. וע"ק דקאמר ב"ש [בברייתא שכתבתי לעיל] שמא תחפנה ש"ז בביאה שניה. הל"ל בביאה אחרונה. כיון דלב"ה אינה בודקת עד לאחר תשמיש אחרון. ונראה לר"י כפי' רשב"ם. דלב"ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש א' לו וא' לה. והא דקתני צריכה. היינו כלומר שהיא מכינה. כדתנן בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. אע"ג דלפני תשמיש א"צ חדש אלא צנועות. היינו לפי שאין העד מלוכלך כל כך. אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בש"ז צריכה בכל פעם חדש. ובה"א דיה בשני עדים כל הלילה. מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש. אך דלא מצרכי חדש. משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך מש"ז. ואין ריוח בעד חדש. ואפשר דאפי' צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
4.
All women are in the presumption of being pure for their husband. For those who return from a journey, their wives are in the presumption of being pure. Bet Shammai says: a woman needs two testing-rags for every time she has intercourse, or she must have relations in the light of a lamp. Bet Hillel says: two testing-rags suffice her for the whole night.משנה ה
מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה, הַחֶדֶר וְהַפְּרוֹזְדוֹר וְהָעֲלִיָּה. דַּם הַחֶדֶר, טָמֵא. נִמְצָא בַפְּרוֹזְדוֹר, סְפֵקוֹ טָמֵא, לְפִי שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַמָּקוֹר:
ברטנורה
החדר והעליה והפרוזדור. חדר מבפנים, ופרוזדור מבחוץ, שניהם זה אצל זה, חדר לצד אחוריה, ופרוזדור לפניה, ועלייה בנויה על שתיהן, ונקב יש בין עליה לפרוזדור ונקרא לול. ופעמים יורד דם מן העליה לפרוזדור דרך הלול. וכותלי רחם, למטה באמצע פרוזדור, ודרך שם דמים יוצאים:דם החדר טמא. דהיינו דם המקור:ספיקו טמא. מספק טמא טומאה ודאית:שחזקתו מן המקור. ולא אמרינן שמא מן העלייה בא, ודמי העלייה טהורים הם, אלא עשאוהו כאילו ודאי בא מן המקור. והני מילי, כשנמצא מן הלול ולפנים לצד החדר, אבל נמצא מן הלול ולחוץ, אינו טמא טומאה ודאית לשרוף, אלא ספיקו טמא לתלות, שהרי שני דמים יוצאין דרך שם, ו. מי החדר ודמי העלייה, ולא ידעינן מהי אתא:
תוסופות יום טוב
החדר והפרוזדור. כתב הר"ב וכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור. וכן ל' רש"י והוא המקום שהשמש דש בו. כדפירש הר"ב ברפ"ה. וע"ש. ובאמצע פרוזדור. נראה דר"ל שמאמצעו נמשכו הכתלים הללו. וכלומר שהפרוזדור מתרחב מחלל כותלי הרחם. וזהו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי ביאה. בפי' פרוזדור שהוא *[צואר הרחם כולו והוא] ממקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור. ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים. אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות. ע"כ. [*ועל שם החדר כתב הר"ב החדר מבפנים. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר. הרחם שנוצר בו הולד. הוא הנקרא מקור. והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו. וקוראין אותו חדר לפי שהוא לפני ולפנים. ע"כ. ובפי' המשנה כתב. חדר הוא חלל הרחם. איזה שיהיה מן החללים. כי לרחם שני חללים. ע"כ]:
והפרוזדור. פרוז בל' יון לפני. דור לשון דירה. תוס':
שחזקתו מן המקור. כתב הר"ב ולא אמרי' שמא מן העלייה בא ודמי עליה טהורין הן ואפי' הוא ממראה דמים טמאים. דאי אין בעלייה מד' מיני דמים טמאים. א"כ דם שבפרוזדור אמאי הוי ספק. נחזי אי הוי מד' מיני דמים או לאו. ודוחק לומר דאיירי בנאבד. והיינו טעמא דטהור דכתיב ממקור דמיה. דוקא דמי מקור דהיינו חדר א"נ דמיה כתיב. מקום שמצויין הרבה דמים. ובעליה ליכא אלא מין א'. תוס'. והרמב"ם כתב דדם שבמקור הוא דם מותרות ודם שבעלייה אינו מן המותרות. אבל הוא כמו רעיפת הנחירים או דם הטחורים:
יכין
מלכת שלמה
5.
The sages spoke of a woman through a metaphor: A chamber, a vestibule and an upper chamber. The blood of the chamber is unclean, If blood is found in the vestibule, and there arises a doubt about its character, it is deemed unclean, because it is presumed to have come from the source.משנה ו
חֲמִשָּׁה דָמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה. הָאָדֹם, וְהַשָּׁחֹר, וּכְקֶרֶן כַּרְכּוֹם, וּכְמֵימֵי אֲדָמָה, וּכְמָזוּג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף כְּמֵימֵי תִלְתָּן וּכְמֵימֵי בָשָׂר צָלִי. וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. הַיָּרֹק, עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא כָךְ וְלֹא כָךְ:
ברטנורה
חמשה דמים טמאים. דשתי פעמים כתיב דמיה בקרא בטומאת דמים שבאשה, (ויקרא כ׳:י״ח,) והיא גילתה את מקור דמיה, (שם י״ב) וטהרה ממקור דמיה, ומיעוט דמיה שנים, הרי ארבעה דמים. אודם, וקרן כרכום, ומימי אדמה, ומזוג. והשחור בכלל אדום הוא, והכי אמרינן בגמרא, האי שחור אדום הוא, אלא שלקה:וכקרן כרכום. כמראה זיו הכרכום. לשון כי קרן עור פניו (שמות ל״ד:כ״ט):וכמימי אדמה. כולן מפרש להן לקמן במתניתין:וכמזוג. כיין אדום המזוג במים:כמימי תלתן. מים ששורין בהן תלתן. פינקיריק״ו בלע״ז:וכמימי בשר צלי. מוחל היוצא מבשר צלוי:ובית הלל מטהרין. ושלש מחלוקות בדבר. תנא קמא דאמר חמשה דמים טמאים ותו לא, סבירא ליה דמימי תלתן ומי בשר צלי תולין, לא אוכלין ולא שורפין. ובית שמאי מטמאין, ושורפים עליהם תרומה וקדשים. ובית הלל מטהרין לגמרי. והלכה כתנא קמא, דתולין:עקביא בן מהללאל מטמא. דסבירא ליה האי ירוק כקרן כרכום הוא, אלא שלקה. וירוק דמטמא עקביא בן מהללאל, דהיינו כמראה אתרוג, ולא כמראה כרתי, שאינו נוטה לאדמימות כלל:וחכמים מטהרים. ושלש מחלוקות נמי בירוק, תנא קמא סבר תולין לא אוכלים ולא שורפים, ועקביא בן מהללאל מטמא ושורפים, וחכמים מטהרין ואוכלים. והלכה כתנא קמא:אם אינו מטמא משום כתם. להיותו חשוב מן הדמים המטמאין באשה:מטמא משום משקה. וחשוב הוא דם להכשיר הזרעים לקבל טומאה ככל שאר דם. שהוא אחד מן השבעה משקין שמכשירין את הזרעים:לא כך ולא כך. לא מטמא משום כתם, ולא מכשיר את הזרעים. והלכה כר׳ יוסי, והוא חכמים דפליגי אעקביא:
תוסופות יום טוב
בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן כו'. ואע"ג דכתיב דמיה דמיה מי לא אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה ה"נ מלקא הוא דלקי. גמ':
הירוק. פי' הר"ב דהיינו כמראה אתרוג ולא כמראה כרתי וכו'. וסתם ירוק כן הוא. כדאמר בלולב הגזול [[פ"ג] מ"ו] ירוק ככרתי. מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. תוספות [ד"ה והירוק]:
מטמא משום משקה. פירש הר"ב להכשיר את הזרעים דיליף ליה בג"ש. כתיב הכא (שיר השירים ד׳:י״ג) שלחיך פרדס רמונים פירש"י [*שלחיך דם נדה השלוח מן האשה. פרדס רמונים] כפרדס זה שהוא נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן בימי נדותן מהיזקק לבעליהן. עם פרי מגדים היינו בנים ובנות וכתיב (איוב ה׳:י׳) ושילח מים על פני חוצות. מה מים מכשירים אף דם נדות מכשירים. ורבנן אדם דן ק"ו מעצמו. ואין אדם דן ג"ש מעצמו. וכתבו התוס' וא"ת ה"מ דם שהאשה טמאה בו כדמשמע קרא. כפרדס שהוא נעול כך בנות ישראל נועלות פתחיהן מלהזקק לבעליהן בימי נדותן. אבל דם ירוק שהוא טהור. לא. ותו דמשמע דלא פליגי אלא בדם ירוק. אבל בדם נדה מודו כ"ע דמכשיר. וכיון דרבנן לית להו ג"ש. דם נדה מנא להו. וי"ל דדם נדה. נפקא בתוספתא דשבת פ' הזורק. דקתני מניין לדם שהוא משקה. נאמר כאן (ויקרא י״ב:ז׳) וטהרה ממקור דמיה. ונאמר להלן. (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה. ע"כ. ומכיון דדם נדות נפקא לן מאותו ג"ש. אייתר [*לר"מ] הך גזירה שוה דשלחיך. לדם טהור. [*ועיין בפ"ו דמכשירין מ"ד]:
רבי יוסי אומר לא כך כו'. כתב הר"ב והלכה כר' יוסי והוא חכמים דפליגי אעקביא. ותימה דקשיא הלכתא אהלכתא. ובגמרא רבי יוסי אומר כו' היינו ת"ק הא קמ"ל מאן תנא קמא רבי יוסי. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וכן העתיק הרמב"ם. ור"י הוא ת"ק כו'. וי"ל דהר"ב נמי שכתב והוא חכמים. לא נתכוין למוזכרים חכמים במשנה. אלא לת"ק נתכוין. ודבר מפורסם הוא דת"ק מקרי חכמים. ומ"מ בעיקר פסק הלכה ק"ל. אמאי לא פסקינן כחכמים. והרמב"ם בפירושו פסק גם כן כת"ק. וקשיא למה. אבל בחבורו [פ"ה הלכה ו מהא"ב] כתב טהור. והיינו כחכמים. וכן כתב שם המגיד. [וע' ברא"ש]. ומצאתי להר"ן בפ"ב דשבועות שכתב בשם הרמב"ן דבפלוגתא דרישא הל' כת"ק. דהיא סתם מתניתין. אבל בירוק נקטינן כרבי יוסי. שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו. ותנינן בבחירתא. דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. כיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים. אלמא הלכתא כוותיה. כדאמר בריש תפלת השחר (ברכות דף כז.) הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו. דתנן התם ובשעת מיתתו כו' וסתמא דמלתא לגבי רבי יוסי חזר בו. ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין. דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים. דהיינו רבי יוסי. ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם. הדר ביה. ועוד דסוגיין כו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ולא עוד אלא שפסק [ר"ל בחבורו] כדברי בית הלל ע"כ לשון הר"ן. ולפי זה הא דאמר בגמרא רבי יוסי היינו תנא קמא. כלומר היינו חכמים. ולגבי רבי מאיר קרי להו תנא קמא. ושפיר קאמר הר"ב שהוא חכמים. אלא דקשיא מאי דפסק הלכה כת"ק:
יכין
מלכת שלמה
6.
Five kinds of blood in a woman are unclean: red, black, like bright crocus, like earthy water, or like diluted wine. Bet Shammai says: also like fenugreek water or the juice of roasted meat. But Bet Hillel declares these clean. One that is yellow: Akavia ben Mahalalel declares unclean And the sages declare clean. Rabbi Meir said: even if it does not convey uncleanness as a bloodstain it conveys uncleanness as a liquid. Rabbi Yose says: it does neither the one nor the other.משנה ז
אֵיזֶהוּ אָדֹם, כְּדַם הַמַּכָּה. שָׁחֹר, כַּחֶרֶת. עָמֹק מִכָּן, טָמֵא. דֵּהֶה מִכָּן, טָהוֹר. וּכְקֶרֶן כַּרְכּוֹם, כַּבָּרוּר שֶׁבּוֹ. וּכְמֵימֵי אֲדָמָה, מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם, וּמֵצִיף מָיִם. וּכְמָזוּג, שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד יַיִן, מִן הַיַּיִן הַשָּׁרוֹנִי:
ברטנורה
כדם המכה. כדם של שור שחוט שהוא אדום הרבה, ובתחילת הכאתה של סכין, ולא כדם של כולה שחיטה, שדם שחיטה משתנה והולך. ואית דאמרי, כדם המכה של הקזה:כחרת. כמראה הדיו שבשולי הכלי, שהוא שחור הרבה, ולא כמראה הדיו שבראש הכלי שהוא קלוש ואינו שחור כל כך. פירוש אחר, חרת אדרמינ״ט בלע״ז, שצובעין בו העורות. כמו חרתא דאושכפי [דמגילה פ״ב]:עמוק מכן. שעמוק במראה שחרורית, כלומר שחור יותר מחרת:דיהה. שנדהית מראיתו ואינו שחור כל כך. והוא הדין לכל דמים טמאים, דבכולהו עמוק מכאן טמא, דיהה מכאן טהור, חוץ מיין מזוג, דבין עמוק בין דיהה טהור:כברור שבו. שיש עלין ברורים במראה אדמדומית יותר מחבריהן. ושלש שורות של עלין יש בכרכום, ובכל שורה שלשה עלין, ואין בודקין אלא בשורה האמצעית, והעלה האמצעי שבשורה האמצעית, משובח שבכולן לבדיקה:מבקעת בית כרם. מקום ידוע בארץ ישראל ששמו בית כרם:ומציף מים. נותן מים על העפר, עד שיהיו המים צפין על גבי האדמה. ומשערין אותן עכורים, ואין משערים אותן צלולים:וכמזוג. כיצד שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני. הבא מארץ השרון. מקום ידוע בארץ ישראל. פירוש אחר, יין העשוי מן הגפנים הנטועים בבקעה ובעמק. לשון חבצלת השרון. ובזמן הזה, כל מה שתראה באשה מאותו מקום, טמא, חוץ מן הלבן והירוק. ומימינו לא שמענו מי שהתיר שום מראה דם, אלא הלבן והירוק ככרתי בלבד:
תוסופות יום טוב
כחרת. פ"א שכתב הר"ב שהוא אדרמינ"ט היינו נמי שרגילין לתתו בדיו. והכי מוכח בגמ' [דף כ]:
דיהה מכן טהור. כתב הר"ב וה"ה לכל דמים טמאים וכו'. אלא מאי שנא שחור דנקט. סד"א הואיל ואמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה. הלכך אפי' דיהה מכן נמי ליטמא. קמ"ל. גמרא. ומה שכתב הר"ב שבזמן הזה כל מה שתראה באשה מאותו מקום טמא. בין שימצא הדם מן הלול ולפנים [בין] מן הלול ולחוץ. הרמב"ם. [*ומה שכתב הר"ב ומימינו לא שמענו כו' אלא הלבן והירוק ככרתי בלבד. והבית יוסף סימן קפ"ח כתב. שלא שמע ולא ראה מי שפקפק מלטהר כמראה שעוה או זהב כל שאינו נוטה לאדמומית. ע"כ. ואין להאריך כאן]:
יכין
מלכת שלמה