Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
מַשְׁקֵה טְבוּל יוֹם, כְּמַשְׁקִין שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן. אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אֵינָן מְטַמְּאִין. וּשְׁאָר כָּל הַטְּמֵאִין, בֵּין קַלִּין בֵּין חֲמוּרִין, הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִים מֵהֶן, כַּמַּשְׁקִין שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן. אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּחִלָּה, חוּץ מִן הַמַּשְׁקֶה שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה:
ברטנורה
משקה טבול יום. כגון רוקו, מימי רגליו, דמעות עינו, ודם מגיפתו, וחלב האשה:כמשקים שהוא נוגע בהן. כמשקים של תרומה שהוא נוגע בהן. דטבול יום פוסל בתרומה:אלו ואלו. משקים היוצאים מגופו ומשקה תרומה שנגע בהן, אין מטמאין את הקודש, אבל מיפסל פסיל ליה:בין קלין בין חמורין. קלין שרץ, חמורין זב:תחילה. ראשון, ועושין שני, והשני עושה שלישי:חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה. כגון זובו של זב ומעינותיו:
תוסופות יום טוב
כמשקין שהוא נוגע בהן. לשון הר"ב כמשקין של תרומה שהוא נוגע בהן דלחולין טהור לגמרי ולקדש מטמא כדתנן במ"ו פרק בתרא דנדה. כ"כ הר"ש. וכבר כתבתי שם דהיינו אליבא דאבא שאול דלא כחכמים דמשנה ה' פי"א דפרה דפליגי וסברי דאף לקדש אינו מטמא אלא פוסל בלבד. והכי סתים לן תנא ברפ"ב דמעילה. ומ"ש הר"ב דטבול יום פוסל כו' עיין במשנה דלקמן:
בין קלין בין חמורין. פי' הר"ב קלין שרץ. חמורין זב. דהכא ליכא לפרושי קלין ראשון. *(כדפי' הר"ב ברפ"ק) דאין לך בעל חי טמא שמשקין יוצאין ממנו שיהא ראשון. וא"ת ולימא קלין שרץ וזב. וחמורין מת שהוא אבי אבות הטומאה. הא מלתא אתמר בגמרא פ"ו דחולין דף פ"ח ואמרו דבמת לא גזרו רבנן במשקין (חוץ מדמו דבהדיא כתיב נפשות מת כי הנפש הוא הדם כדאיתא ברפ"ב דאהלות) דבדילי אינשי מיניה. אבל זב דלא בדילי אנשי מיניה גזרו על משקין היוצאין ממנו להיות תחלה. חוץ ממעינותיו שהן מד"ת והן אב הטומאה כדתנן הכא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:
מלכת שלמה
משקה טבול יום וכו'. [ההג"ה כתב החכם הר"ס ז"ל על מה שפי' רעז"ל אלו ואלו משקין היוצאין מגופו ומשקה תרומה שנגע בהן אין מטמאין את הקדש אבל מיפסל פסיל ליה כתב עליו כמה קשה זה הפי' חדא דלא משמע דמשקין שהוא נוגע בהן הן משקים של תרומה ועוד איך יתכן שמשקים שיוצאים ממנו יהיה עליהן דין משקין של תרומה ואינם אלא משקין של חולין ועוד אפילו משקין של תרומה עצמן שנגע בהן טבול יום אינם חוזרין לפסול הקודש לפי שטומאת ט"י הוא קלה ולעולם אינו אלא פוסל אפילו אם נגע הוא עצמו במשקה קודש או באוכלי קידש הם פסולים ואינם חוזרים לעשות רביעי וכדמשמע מתוספתא שכ' הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות וכמו שכ' שם ז"ל לכן נראה לפרש אין מיטמאין כלומר שלא יקבלו טומאה כלל לפי שהן משקין של חולין וטבול יום אינו פוסל החולין ואין הגרסא מטמאין שר"ל מטמאים אחרים וזה הכריח רבינו שמשון ז"ל לפ' זה הפי' ומ"מ נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שגורס מטמאין אלא שהלשון אינו מדוקדק אבל הדין שכתב דין אמת וז"ל פ' עשירי מהלכות שאר אבות הטומאות טבול יום משקין היוצאים ממנו כמשקין שהוא נוגע בהן שאין מטמאין אחרים כלל אלא אם נגע במשקה חולין הרי הן טהורין ואם נגע במשקה תרומה הרי הן שלישי ואם נגע במשקה קודש הרי הן רביעי עכ"ל ואע"פ ששנינו בפ' תינוקת שהיושבת על דם טוהר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים צריך לחלק בין טבול יום דעלמא לטבולת יום ארוך שחכמים החמירו בטבולת יום ארוך לעשותה כמו ראשון לענין קודש וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב שטבול יום שנגע במשקה קודש הרי הוא רביעי בפ' חמישי מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב דיושבת על דם טוהר שהיא כראשון לקדשים עכ"ל ז"ל]. ופי' רש"י ז"ל שם פ' כסוי הדם משקה טבול יום אותם משקים היוצאין ממנו הרי הן כמשקים שהוא נוגע בהן אלו ואלו אין מטמאין דלא גזור בהו רבנן טומאה אלו ואלו תחלה שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקים ועושה אותם תחלה חוץ מן הטבול יום:
תחלה ראשון לטמא שני והשני שלישי חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה כגון שלשה מעינות הזב המנויין במסכת נדה בפ' דם הנדה שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זיבו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפי' מרוק דכתיב וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל פי' מתאסף יחד ואח"כ יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקים אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלין ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עיניו ודם מגפתו וחלב האשה ע"כ. ומסקי' התם קלים שרץ חמורים זב אבל מת לא ופי' רש"י ז"ל שרץ כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאין בשלפוחית שלו קלים שרץ וחמורים זב אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה ע"כ ובעי התם בגמרא מ"ש זב דגזור רבנן מיהא טומאת תחלה במשקים שאינם אב הטומאה כגין מעיינות ומ"ש מת דלא גזור ומשני זב דלפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל גזרו בו רבנן אבל מת דבדילי אינשי לא גזרו בו רבנן:
כמשקים שהוא נוגע בהן. כמשקים של תרומה שהוא נוגע בהן דטבול יום פוסל בתרומה דאי במשקה חולין היכי קתני אין מטמאין דמשמע הא מיפסל פסלי הא טבול יום טהור לחולין ולמעשר [הגהה עיין לקמן סי' ה' במ"ש בשם הרמב"ם ז"ל:] וליכא נמי לפרש דכמשקה קדש שהוא נוגע בהן קאמר דאם כן טמויי נמי מטמא דטבול יום תחלה לקודש לטמא שנים ולפסול אחד כמ"ש בפ' בתרא דנדה סי' ו' וכן פי' הר"ש ז"ל ועוד הארוך ע"ש וכן פירשו התוס' בשם ר"ת ז"ל שם בחולין ובנדה אבל הרא"ש ז"ל הסכים לפי' רש"י ז"ל דפי' בפ' כסוי הדם דמשקה חולין אין מטמאין בטבול יום. אלא שבפי' רש"י ז"ל הנמצא בידינו אין מפ' שם חולין אלא סתמא מפרש וכמו שהעתקתיו. וכתוב שם בבית יוסף וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלין טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע"פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטי' ע"כ:
1.
Liquids that come out of a tevul yom are like those which he has touched: neither of them causes defilement. With regard to all others that are unclean, be they of minor or major [degree], the liquids that come out of them are like those they touch; both have first degree impurity. Except for liquid that is a "father of impurity."
משנה ב
קְדֵרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים וְנָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם, אִם הָיָה מַשְׁקֵה תְרוּמָה, הַמַּשְׁקִין פְּסוּלִין וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה. וְאִם הָיָה מַשְׁקֵה חֻלִּין, הַכֹּל טָהוֹר. וְאִם הָיוּ יָדָיו מְסֹאָבוֹת, הַכֹּל טָמֵא. זֶה חֹמֶר בַּיָּדַיִם מִבִּטְבוּל יוֹם. וְחֹמֶר בִּטְבוּל יוֹם מִבַּיָּדַיִם, שֶׁסְּפֵק טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וְהַיָּדַיִם סְפֵקָן טָהוֹר:
ברטנורה
המשקים פסולים. דטבול יום פוסל את התרומה בלבד, וטמויי לא מטמא ואפילו משקין, דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מן הטבול יום. הלכך, הקדרה טהורה, דמשקין שנגעו בטבול יום אפילו אוכלים לא מטמאי, וכל שכן כלים:ואם היה משקה חולין הכל טהור. דטבול יום טהור לחולין ולמעשר:ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא. דידים פוסלות את התרומה, וכשנטמאו המשקים מחמת ידים חזרו להיות תחילה ומטמאין כלים:שספק טבול יום פוסל את התרומה. כגון שתי ככרות לפניו, ספק נגע ספק לא נגע, בכהאי גוונא בידים טהור, ובטבול יום פסול:
תוסופות יום טוב
שספק טבול יום פוסל את התרומה. פי' הר"ב כגון ב' ככרות לפניו כו' כדתנן במשנה ד' פ"ב דידים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:
מלכת שלמה
ואם היו ידיו מסואבות הגי' הרי"א ז"ל ידים מסואבות וכתב כן מצאתי ע"כ:
בפי' רעז"ל ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דידים פוסלות את התרומה וכשנטמאו המשקים מחמת ידים חזרו להיות תחלה ומטמאים כלי ע"כ. אמר המלקט שהיא הקדרה וזהו פירוש הר"ש והרא"ש ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין משקים נעשין תחלה לטמא כלי רק כשנגעו בטומאה שיש לה אב למיעוט מד"ס אבל כשנגעו בידים מסואבות לא מטמא כלי כמו שהאריך על זה בהקדמתו לסדר זה גם בפ"ז ובפ"ח דהלכות שאר אבות הטומאות דחק עצמו לפרש דמאי דקתני מתני' ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא ר"ל המשקה בין היה משקה תרומה בין היה משקה חולין:
2.
A pot which was full of liquid and a tevul yom touched it: If it is terumah, the liquid is disqualified, but the pot is clean. But if the liquid is non-sacred [hullin] then all remains clean. If his hands were defiled [and he touched the liquids in the pot], all becomes unclean. This is a case defiled hands are treated more stringently than a tevul yom. But a greater stringency is applied to a tevul yom than to defiled hands, since a doubtful tevul yom disqualifies terumah, but doubts with regard to defiled hands are clean.
משנה ג
הַמִּקְפָּה שֶׁל תְּרוּמָה וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל חֻלִּין, שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן, פָּסַל אֶת כֻּלָּם. הַמִּקְפָּה שֶׁל חֻלִּין וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. וְאִם הָיָה הַשּׁוּם מְרֻבֶּה, הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה. אֲבָל אִם הָיָה מְפֻזָּר בַּמְּדוֹכָה, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּפִזּוּרוֹ. וּשְׁאָר כָּל הַנִּדּוֹכִין שֶׁדָּכָן בְּמַשְׁקִין. אֲבָל אֶת שֶׁדַּרְכָּן לָדוּךְ בְּמַשְׁקִים וְדָכָן שֶׁלֹּא בְמַשְׁקִין וְהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה, הֲרֵי אֵלּוּ כְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה:
ברטנורה
המקפה. תבשיל קפוי ועב. כגון דייסא או גריסין של פול:והשום והשמן. נתונים בו לתבלין:נגע טבול יום במקצתן פסל את כולם. דמקפה עיקר, וטבול יום פוסל בתרומה. ואע״פ שלא נגע אלא בשום של חולין, חשוב חיבור:ואם היה השום מרובה. יותר מן המקפה של חולין:הולכין אחר המרובה. ודין הכל כדין תרומה. ואם נגע במקצתם, פסל את הכל:אימתי. כלומר במה אמרנו אם היה השום מרובה ונגע במקצת הוא פוסל את הכל, בזמן שהשום מכונס בקערה, והוא גוף אחד כמין גוש עפר:אבל אם היה מפוזר במדוכה. שחלקיו מפורדים זה מזה בתוך המדוכה, ונגע בו טבול יום, אז טהור, כלומר לא פסל אלא מקום מגעו בלבד, שכיון שהוא מתכוין בשעה שכותש להפריד חלקיו, לא חשוב חיבור:ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין. כמו שעושין לחטין, כשדכין אותן במדוכה מזלפים עליהם מים: או דברים שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה הרי הן כעיגולי דבלה. דאם נגע טבול יום במקצתן, לא פסל את כולן. כך מצאתי בפירוש רבותי. ורמב״ם מפרש, ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין. [כלומר, וכן שאר כל הנדוכים שדכן במשקין] דינם כשום. שאם נגע טבול יום במקצתו כשכותש אותו [במדוכה], לא פסל אלא מקום מגעו, מפני שהוא רוצה בפיזורו. ואם נגע בו כשנעשה גוש בקערה, הוי חיבור, וכשנגע במקצת פסל את הכל:אבל את שדרכן לדוך במשקין. גרסינן לפי פירוש רמב״ם:ודכן שלא במשקין. אע״פ ששם אותו גוש בקערה, הרי הן כעיגולי דבילה, דאמרינן דכי נגע במקצתו לא נטמאו כולן, בריש פרק ב׳ דתרומות:
תוסופות יום טוב
המקפה. פי' הר"ב תבשיל קפוי כו' מלשון קפאו תהומות הר"ש:
והשום והשמן. דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הרמב"ם. ומתישב בהכי דלא תידק מה שדקדק הר"ש דמדקתני הכא לא פסל אלא מגעו. ובמתני' דלקמן קתני לא פסל אלא שמן. וגם התם קתני שהשמן צף על גביהן. והכא לא קתני. ורוצה לדקדק מזה דהכא ליתא לשמן בעין. ובמה שפי' הרמב"ם ניחא. דהא השמן מתערב עם השום הנידוך עמו ואינו צף. אבל לעולם השום עם השמן שעמו הם בעין. וכך הסכימו ג"כ התוס' דפסחים פ"ג דף מ"ד דמתני' כשהם בעין מיירי. וכדמות ראיה לפי' הרמב"ם מדקתני ואם היה השום מרובה ולא קתני נמי השמן. אלא השמן מתערב עם השום. ולא קתני ברישא השום והשמן אלא שדברו חכמים בהווה:
הולכין אחר הרוב. לשון הר"ב ודין הכל כדין תרומה. וכ"כ הרמב"ם. ונראה דדוקא לחומרא ס"ל דהולכין אחר הרוב. ואסיפא המקפה של חולין קאי. ולא להקל כשהמקפה של תרומה דרישא. אבל בחבורו פ"ח מה' ט"א (הלכה י"ג) סתם וכתב כלשון המשנה. ואפשר לומר דמשום דדברי ר"י אמורין *כשהשום (והמקפה) (והשמן צ"ל) של תרומה. להכי אסברה לה נמי בשל תרומה. אבל ה"ה אי הוה איפכא. דהולכים ג"כ אחר הרוב:
אר"י אימתי כו'. ביאור ר"י קיים וכמוהו ראוי לעשות. הרמב"ם. שבכל מקום ששנה ר"י אימתי לא בא לחלוק אלא לפרש. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פי"ח דשבת:
יכין
מלכת שלמה
יכין
משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:
מלכת שלמה
המקפה של תרומה וכו' בעלי התוס' פירשו בשם ר"ת וריב"א ז"ל דמתני' מיירי בשהשום והשמן בעין מדקתני ונגע טבול יום במקצתם ולא קתני במקצתה ועוד דתני סיפא אימתי בזמן שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר טהור ואי פסיל מקום מגעו משום מדומע כדפי' רש"י ז"ל שאינו בעין אדרבא כי הוי מפוזר יש לו להיות מדומע יותר ועוד אמאי פסיל מקום מגעו ותו לא כיון דחשיב כמו כולה תרומה ע"י דמוע יפסל הכל או לא יפסל אפילו מקום מגעו דהא תנן לקמן בפ"ג עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בט"י ר' יוסי ור"ש פוסלין אלמא אין מחלקין בין מקום מגעו לשאר דמאן דפסיל פסיל בכל ומאן דמטהר מטהר בכל אבל הה"ש ז"ל האריך ליישב פי' רש"י ז"ל דעל כרחין בדלא הוי בעין איירי וז"ל ויש ליישב משנתנו לפי שיטתו רישא קמ"ל שהכל חבור דלא תימא אע"פ שהחולין מועטין לא פסל אלא מקום מגעו משום דמעורבין בכל המקפה ואע"פ שהכל מעורב יחד שייך למיתני מקצתם לשין רבים לפי שיש שם שלשה מינים מקפה ושום ושמן ואין לדקדק דמיירי כשהן בעין מדקתני סיפא בזמן שהוא גוש בקערה דהתם אשום מרובה קאי דלכך קאמר שהוא ולא קאמר שהן דקתני סיפא אם היה השום מרובה הולכין אחר המרובה כלומר והכל פסול ועלה קאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהיא גוש בקערה דדרך השום כשנידך יפה נקבץ ומצורף יחד דלכך קתני גוש דומיא דגוש הבא מארץ העמים דאז חשיב חבור אבל היה מפוזר במדוכה מלשון או דכו במדוכה ומפוזר לשון מפורש כדקתני לקמן גבי קטנית בזמן שהן פרודין אינם חבור בזמן שהן גוש הן חבור והשתא קאמר מפוזר כלומר שאינם גוש טהור כלומר שלא פסל הכל אלא מקום מגעו בלבד דלא חשיב חבור כדקאמר טעמא לפי שהוא רוצה בפזורו ולכך צריך טעמא דרוצה בפזורו דאי לאו הכי חבור מידי דהוה אמכנס חלות ע"מ שלא להפריש ונשכו זה בזה דהוו חבור כדקתני לעיל בריש מכלתין והא דתנן לקמן בפ"ג עיסה שנדמעה או שנתחמצה וכו' יש לחלק בין מין אחד לשני מינים כדקתני בתוספתא [תמצא התוספתא ג"כ לקמן פ"ג סי' ד'.] א"ר מנחם ב"ר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה וחמיטה של חולין ושום ושמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתם לא פסל אלא מגעו אמר לי זה מין אחד וזה שני מינין ואין לדקדק דמתני' מיירי כשהן בעין מדקתני התם צף על גביהן דלאו היינו מתני' דהכא דפריך מינה ר' מנחם ב"ר יוסי אלא אידך משנה דבסמוך דתנן המקפה והחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביה' ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן ואדרבא מדקתני התם צף על גביהן והכא לא קתני מכלל דבליתנהו בעין מיירי ועיד דהכא קתני לא פסל אלא מקום מגעו והתם קתני לא פסל אלא שמן ואם חיבץ כל מקום שהילך השמן פסל מ"ש אלא על כרחין משום דהכא ליתי' לשמן בעין ואין מקומו ניכר שכולו מעורב במקפה ולא הוי חבור והא דקתני במשנה אלא שמן ובתוספתא קתני מקום מגעו משום דבתוספתא קתני שום ושמן. [הגה"ה ק"ק לע"ד דהא בתוספתא שאכתוב בסמוך בס"ד בסימן ד' אע"ג דקתני ברישא שום ושמן לא נקט בסיפא לשון מגעו אלא קתני ונגע טביל יום בשמן לא פסל אלא השמן]. ולהכי נקט מגעו דאם נגע בשמן השמן פסול והשאר טהור אבל במתני' דלקמן לא קתני שום אלא שמן עכ"ל ז"ל ועוד האריך ע"ש:
אבל את שדרכן. נ"א או דברים שדרכן וכן מצאתי מוגה והיא גירסת ר"ש ורעז"ל: שהן גוש בקערה דרך השום כשנידוך יפה מתקבץ ונדבק יחד ונעשה גוש הרא"ש ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל השום והשמן של חולין דרך העם לדוך השום בשמן ויטיב בו התבשיל ומאמר ר' יהודה בא לפרש דברי ת"ק כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והיא גוף אחד אבל בעת שכותש השום בעלי אם נגע אז טבול יום במקצתם לא פסל אלא מקום מגען כיון שכוונתו בעת הכתישה לפרד חלקים ולא היה שם חבור ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו מכתישת השום עם השמן וכיוצא בו בעת כתישתו ואחר כתישתו כשיקבצנו במשקים ושמו גוש אחד בקערה הוא חבור בט"י אבל אם היה הדבר ההוא דרכו להכתש במשקים והוא כתשו שלא במשקים וקבצו ושמו בקערה אינו חבור והלכה כר' יהודה ע"כ:
בפי' רעז"ל הרי הן כעגולי דבילה דאם נגע טבול יום במקצתם לא פסל את כולן אמר המלקט (א) הכי נמי תניא עגול של דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי הוא קוצה ממנו שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינו נוטל אלא מקום המשקה בלבד והשאר טהור אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים בדבילה שמינה שגרסה והביא ה"ר שמשון ז"ל תוספתא זו בפירקין וגם בפירקין דלקמן ושם פי' שגרסה מלשון גריסין כלומר שמתפרדת מן העגול והיה נראה דגרסי' כחושה שגרפה ע"כ בקיצור. ואפשר לפ' האי תוספתא נראין דברי ר' יהודה לחכמים בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים נראין לר' יהודה בדבילה שמינה שגרסה וכהנהו דוכתי שכתבתים בפ"ח דערכין סי' ה' בס"ד:
3.
If the porridge was of terumah and the garlic or oil [it contained] was of hullin, and a tevul yom touched part of them, he has disqualified the whole thing; But if the porridge was of hullin and the garlic or oil it contained was of terumah, and a tevul yom touched part of them, he disqualifies only the part he has touched. If the greater part was garlic then they go after the majority. Rabbi Judah said: When is this so? When it formed one cohesive mass in the pot, but if it was scattered small in the mortar, then it is clean, since he wishes that it should be scattered. [Similarly] with all other mashed foods which were mashed with liquids. But those which are usually mashed with liquids and yet were mashed without liquids, though they formed one cohesive mass in the pot, are regarded as a cake of preserved figs.
משנה ד
הַמִּקְפָּה וְהַחֲמִיטָה שֶׁל חֻלִּין וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה צָף עַל גַּבֵּיהֶן, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן, לֹא פָסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן. וְאִם חִבֵּץ, כָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ הַשֶּׁמֶן, פָּסָל:
ברטנורה
המקפה והחמיטה. דרכן היה להניח החמיטה, שהיא עוגה דקה כמין רקיק, בתוך המקפה:חיבץ. היינו שעירב המקפה והחמיטה עם השמן, ומכל מקום השמן ניכר. והא דפסיל בכל מקום שהילך השמן, לפי שאין יכולין להפרידו מן המקפה ומן החמיטה:
תוסופות יום טוב
המקפה והחמיטה. פי' הר"ב דרכן היה להניח החמיטה שהיא עוגה דקה בתוך המקפה. וכן פירש הר"ש. אבל הרמב"ם בפ"ח מהט"א (הלכה י') כתב מקפה של חולין. או רקיק של חולין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:
מלכת שלמה
לא פסל אלא השמן תניא בתוספתא המקפה והחמיטה של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהן ונגע טבול יום בשמו לא פסל אלא שמן ריב"ן אומר שניהם חבור זה לזה פי' שניהם השום והשמן חבור. חיבץ עירב כמו חביץ קדרה דפ' כיצד מברכין דהיינו קמחא ומשחא ודובשא מעורב יחד:
בפי' רעז"ל צריך להגי' והאי דפסיל בכל מקום שהילך השמן לפי שאינם יכולין להפרידו וכו':
מעשה קדרה קטניות ס"א וקטניות:
4.
If the porridge and batter-cake were of hullin and oil of terumah was floating above them, and a tevul yom touched the oil, he disqualifies only the oil. If he stirred it altogether, all the places where the oil goes are disqualified.
משנה ה
בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ שֶׁקָּרַם עָלָיו הַקִּפָּה, נָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּפָּה, חֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת. נָגַע בַּחֲתִיכָה, חֲתִיכָה וְכָל הָעוֹלִים עִמָּהּ, חִבּוּר זֶה לָזֶה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם חִבּוּר זֶה לָזֶה. וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרְמוּ עַל גַּבֵּי פְרוּסוֹת. מַעֲשֵׂה קְדֵרָה בַקִּטְנִיּוֹת, בִּזְמַן שֶׁהֵן פְּרוּדִים, אֵינָן חִבּוּר. בִּזְמַן שֶׁהֵן גּוּשׁ, חִבּוּר. אִם הָיוּ גוּשִׁין הַרְבֵּה, הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּנוּ. שֶׁמֶן שֶׁהוּא צָף עַל גַּבֵּי הַיַּיִן וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן, לֹא פָסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם חִבּוּר זֶה לָזֶה:
ברטנורה
בשר הקודש שקרם עליו הקיפה. קפאו עליו התבלין והמרק ושומן הבשר, שנימוח ונעשה הכל כמין קרום:החתיכות מותרות. דלא הוי הקרום חיבור:וכל העולים עמה. חשיב מחובר לה. והשאר טהור:שניהם חיבור. ובין שנגע בקיפה בין שנגע בחתיכות, פסל הכול. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי: על גבי פרוסות. של לחם שמניחין על הקטניות:מעשה קדירה בקטניות. כלומר, קטניות שנתבשלו בקדירה ודרכן להתבקע, וכשמתבשלות יפה מתחברות ונעשות כמין גוש. ויש שגורסין, מעשה קדירה וקטניות:הרי אלו ימנו. אם נגע שרץ באחד מהן, הרי הוא ראשון. והגוש הסמוך לו שני, והאחר הסמוך לשני שלישי בתרומה:שניהן חיבור זה לזה. ואם נגע טבול יום באחד מהן, נפסל חבירו. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:
תוסופות יום טוב
הקיפה פי' הר"ב התבלין והמרק כו' עיין מ"ש בפ' ג' דזבחים משנה ד' [ד"ה הקיפה]:
שניהם חבור זה לזה. לשון הר"ב ובין שנגע כו' פסל* הכלי וכן לשון הר"ש. גם הרמב"ם כתב כן. ומסיים וכבר ביארנו בפתיחה. כי טבול יום יפסול הקדש (ג"כ) כמו התרומה ע"כ. וכבר כתבתי בזה בריש פרקין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:
מלכת שלמה
בשר הקודש שקרם עליו וכו' ותניא בתוספתא בשר קודש שקרם עליו הקיפה וכן השמן שצף על היין ר' ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקא אומר בש"א חבור ובה"א אינו חבור. וכתב הרמב"ם ז"ל כבר בארנו בפתיחה כי טבול יום יפסול בקודש בלבד כמו התרומה ע"כ ותמצא דבריו ז"ל בהקדמה סימן כ"ד ועיין לעיל סוף סימן ראשון:
חבור זה לזה ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אית דל"ג מלות זה לזה בין ברישא בין בסיפא. מעשה קדרה וקטניות היא גירסת הרמב"ם ז"ל שפירש מעשה קדרה מה שמבשלין בקדרה מן החטים והקמח וכן שאר חמשת המינים כגון הריפות וותיקא וקמח מבושל בקדרה:
שמן שהוא צף וכו' וכתבו תוס' ז"ל שם בפ"ק דשבת מדנקט טבול יום ולא נקט שני משמע דשמן חשיב משקה דשני אחר מטמא משקים להיות תחלה ע"כ. פי' אבל טבול יום אינו עושה המשקים תחלה כדתנן בפ"ח דפרה סימן ז':
5.
Sanctified meat over which the porridge crusted, and a tevul yom touched the crust, the slices [of meat] are permitted. But if he touched one of the slices, that slice and all [the crust] that comes up with it form a connective the one with the other. Rabbi Yohanan ben Nuri says: the two of them serve as connectives to each other. Similarly, with [cooked] beans that have formed a layer over pieces of bread. Beans or other foods cooked in a pot: when they are still separate, do not serve as connectives; but when they become a solid pulp, they do act as connectives. If they formed several solid masses, they are to be counted. If oil floats on wine and a tevul yom touched the oil, only the oil is disqualified. But Rabbi Yohanan ben Nuri says: each serves as a connective with the other.
משנה ו
חָבִית שֶׁשָּׁקְעָה לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, מִשָּׂפָה וְלִפְנִים, חִבּוּר. מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינוֹ חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּהּ רוּם קוֹמָה וְנָגַע כְּנֶגֶד פִּיהָ, חִבּוּר:
ברטנורה
חבית ששקעה. חבית של יין של תרומה שנפלה לתוך הבור, ושקעה בתוך היין שבבור, והיין שבבור חולין, וצף למעלה על פי החבית:ונגע וכו׳ אם שלשל ידו לתוך פי החבית מן השפה ולפנים הרי זה חיבור. ונפסל כל היין שבחבית, ואפילו לא היתה החבית מתחילתה מלאה לגמרי מן היין של תרומה:מן השפה ולחוץ. שלא הכניס ידו לתוך פי החבית, אע״פ שנגע ביין של בור שכנגד פי החבית, אפילו הכי אינו חיבור:אפילו על גבה רום קומה. שעלה יין שבבור על פני החבית רום קומת. אדם, אם נגע כנגד פיה הוי חיבור. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:
תוסופות יום טוב
חבית ששקעה לתוך בור של יין. פי' הר"ב והיין שבבור חולין. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם מפרש דהכל תרומה. ואם נגע משפה ולחוץ לא פסל אלא יין שבבור. וכל מה שבתוך החבית טהור. וכאלו היה נפרד מן היין שבבור. ע"כ. אך בתוספתא שהביא הר"ש נראה כפירושו. שאין כאן תרומה אלא מה שבחבית וכך הם דברי הרמב"ם בחבורו פ"ח מהלכות ט"א:
יכין
מלכת שלמה
יכין
משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:
מלכת שלמה
חבית ששקעה וכו' החבית יש בה יין של תרומה והבור יש בו יין של חולין כמו שפי' רעז"ל והוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל ומצאתי כתוב בגליון לפירוש הרא"ש ז"ל בכתיבת יד אמר יצחק נראה לי מפי' הרמב"ם ז"ל דגם כל הבור של תרומה שפי' ואם נגע ביין שלמעלה מהחבית בלבד לא פסל אלא יין שבבור ומה שבחבית טהור ע"כ: מן השפה ולחוץ וכו' כך צ"ל:
וביד שם פ"ח סי' ח' ולא משמע מדבריו אשר שם כמו שפירש כאן אלא כמו שפירשו הר"ש והרא"ש ז"ל והכין משמע מן התוספתא שהביא הר"ש ז"ל וכן כתוב גם כן בתוספות יו"ט:
6.
A jug which sunk into a cistern containing wine, and a tevul yom touched it: If [he touched it] from the rim and inwards, it serves as a connective; If from the rim and outwards, it does not serve as a connective. Rabbi Yohanan ben Nuri says: even though [the level of wine in the cistern] is the height of a man [above the sunken jar], and he touched [the wine] directly above the mouth of the jar, it serves as a connective.
משנה ז
חָבִית שֶׁנִּקְּבָה בֵּין מִפִּיהָ בֵּין מִשּׁוּלֶיהָ בֵּין מִצִּדֶּיהָ וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, טְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ, טְמֵאָה. מִן הַצְּדָדִין, מִכָּאן וּמִכָּאן, טְהוֹרָה. הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּלּוּחַ, אִם יֶשׁ בּוֹ, יַעֲלֶה בְאַחַת וּמֵאָה:
ברטנורה
מפיה ומשוליה טמאה. מפיה טמאה, הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון, הוי חבור. ומשוליה נמי, הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב, הוי חיבור:אבל נקבה מצדה מכאן ומכאן טהורה. ואין פסול אלא מה שנגע, ויעלה באחד ומאה. ואין הלכה כר׳ יהודה:ונגע טבול יום בקילוח. הקילוח לבד נפסל, דניצוק אינו חיבור, והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה, ותעלה באחד ומאה, כתרומה בחולין. ובהא אפילו רבנן מודו, דקילוח לא חשיב חיבור. לכלים, כמו הנקב שבצדה לחבית. ואע״ג דמשקין אין להם טהרה מטומאתן, היינו דלא סלקא להו השקה במקוה כמו למים, אבל מטעם ביטול, בטלים הם באחד ומאה. ודוקא במגע טבול יום בטלים המשקין, משום דטבול יום פוסל ואינו מטמא. אבל בשאר טומאות, קא הדר מה שבקילוח ומטמא כל מה שבכלי במגע:
תוסופות יום טוב
טמאה תמהני דפסולה הוה ליה למתני. וצ"ע:
מן הצדדים כו' טהורה. כתב הר"ב ואין פסול אלא מה שנגע. וכ"כ הרמב"ם. וכתב שכן נתבאר בתוספתא. ע"כ. וצריך לחלק דלא אמרינן בסיס ונמשך אלא במפיה ומשוליה. הואיל והכל הוא בסיס או נמשך. משא"כ מהצדדין אע"פ שמה שלמטה הוא בסיס. ומה שלמעלה הוא נמשך. הואיל ואין הכל שוה. אינו חבור כלל. כך נ"ל. אבל הר"ש הביא סוגיא רפ"ד דע"ז דף נ"ט תרי לישני דרב פפא. ולישנא קמא כדאמרן. ולישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור. ונ"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך. ממה שיהיה חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דבוק כולו מקרי טפי.
ונגע טבול יום בקלוח כו'. כתב הר"ב דקלוח לא חשיב חבור לכלים. כמו הנקב שבצדה. ולשון הר"ש *(לא חשיב) חבור למה שבכלים כמו מה שבצדה. והמגיה כן בלשון הר"ב לא הפסיד:
יעלה באחת ומאה. כתב הר"ב מטעם בטול. וכדתנן במשנה ד' פרק ה' דתרומות. ומ"ש הר"ב ודוקא במגע טבול יום כו' אבל בשאר טומאות קא הדר מה שבקלוח ומטמא כו' כ"כ הר"ש וקשיא לי דנצוק אינו חבור סתמא תנן בספ"ח ממסכת טהרות. ותו דבמתני' דלקמן מטהרים אפילו באב הטומאה. ומטעם דנצוק אינו חבור. ודוחק להעמידה בכגון דהנהו דמתניתין ט' וי' פרק ה' דמכשירין וצ"ע:
יכין
מלכת שלמה
יכין
משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:
מלכת שלמה
חבית שניקבה וכו' וכתב הר"ש ז"ל בפ"ח דמסכת טהרות דר"ש בן אלעזר דתוספתא דהתם קאי בשיטתי' דר' יהודה דהכא:
ונגע בו טבול יום פי' הרמב"ם ז"ל ונגע ט"י במשקה בנקב ההיא לסותמו בידו הרי פסל כל החבית:
בפי' רעז"ל והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה ותעלה באחד ומאה כתרומה בחולין וכן תנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה וכו' וחכמים אומרים אבדה במיעוטה ומיעוטה לאו דוקא דאחד ומאה בעי. עוד בפי' רעז"ל צ"ל כך ובהא אפילו רבנן מודו דקלוח לא חשיב חבור למה שבכלים כמו מה שבנקב שבצד החבית לחבית ואע"ג וכו':
7.
If a jug had a hole either at its neck, bottom or sides, and a tevul yom touched it [at the hole], it becomes unclean. Rabbi Judah says: if the hole is at its neck or bottom it becomes unclean; but if on its sides, on this side or on that, it remains clean. If one poured [liquid] from one vessel into another, and a tevul yom touched the stream, and there was something within the vessel, then [whatsoever he touches] is neutralized in a hundred and one.
משנה ח
בִּעְבּוּעַ שֶׁבֶּחָבִית שֶׁנִּקַּב בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ וּבֵין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, זֶה כְנֶגֶד זֶה, טָמֵא בְאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת. הַפְּנִימִי מִלְּמַטָּה וְהַחִיצוֹן מִלְמַעְלָן, טָמֵא בְאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת. הַפְּנִימִי מִלְמַעְלָן וְהַחִיצוֹן מִלְּמַטָּן, טָהוֹר בְּאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת:
ברטנורה
בעבוע שבחבית. כשמצרפין כלי חרס בכבשן יוצאין בדפנותיהן כמין אבעבועות, שיש להן שתי דפנות, אחת לצד פנים של חבית ואחת לצד חוץ, וחלול באמצע, ופעמים שיש באותו בעבוע שתי נקבים, אחד בדופן הבעבוע של צד פנים שהוא לצד חלל החבית, ואחד בדופן של צד חוץ, וכשהחבית מלאה משקים, נכנס המשקה דרך הנקב שבדופן הפנימי ומבצבץ ויוצא דרך הנקב שבדופן החיצון. ואם הנקבים שבשתי דפנות הבעבוע הן מכוונים ומפולשים זה כנגד זה, או אפילו אינן מכוונים אלא שהיה הנקב שבדופן הפנימי למטה לצד שולי הכלי והנקב שבדופן החיצון מלמעלה, אם היתה אותה חבית מונחת באוהל המת ומוקפת צמיד פתיל בפיה ואינה מוקפת בנקבים של הבעבוע, או שנגע אב הטומאה במשקה שבנקב החיצון, נטמאו כל המשקים שבחבית. אבל אם הפנימי מלמעלן והחיצון מלמטן, נהי דבאוהל המת מיטמא, שאוהל הטומאה נכנס לתוך החבית דרך הנקבים, באב הטומאה מיהא טהור, דאם נגע אב הטומאה במשקין שבנקב החיצון שבבעבוע מלמטן, מאחר שהפנימי מלמעלן, הוי ליה כניצוק וקטפרס, ולא הוי חיבור:
תוסופות יום טוב
בעבוע שבחבית. פי' הר"ב וכשהחבית מלאה משקין וכו' וכן בפי' הר"ש בלשון האחר שבגליון גם הרמב"ם פי' כן והקשה הראב"ד בספ"ט מהט"א דאם לנגיעת המשקים מה צורך להיותו אב הטומאה. והלא אף טבול יום פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית. ותירץ הכ"מ די"ל דלרבותא דסיפא נקטיה. שאע"פ שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית ע"כ. אבל הראב"ד דקדק עוד מל' המשנה טמא וטהור ולא אמרו טמאה וטהורה. אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהבעבוע טמא מאוירו כי הוא חשוב לו כפתח לפי שהמשקים באין לאבעבוע דרך העליון לתחתון. ואפשר שגם החבית טמאה. אבל כשנקב החצון למטה שאין המשקים שנכנסים שם נשארים בו. ואין נכנסים לחבית עד שעולין למעלה. אין זה הנקב חשוב להיותו פתח לא לחבית ואף לא לעצמו. ואינו מטמא באוירו דרך אותו הנקב. והתורה אמרה כל כלי פתוח. שהטומאה קודמת לפתחו וזה אינו פתחו ע"כ:
בין מלמעלה בין מלמטן. ובנ"א ל"ג ויש ליישב גי' הספר דכלומר בין שהבעבוע למעלה בחבית בין שהוא למטה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
משקה טבול יום ר"ל רוקו. מי רגליו. דמעתו. דם פצעו. וחלב אשה: כמשקין שהוא נוגע בהן כמשקין של תרומה שנגע. שנעשו שלישי: אלו ואלו שמגופו ושנגע בהן: אינן מטמאין דאינן מטמאין רק פוסלין לקודש: ושאר כל הטמאין בין קלין שרץ: בין חמורין זב: שהוא אב הטומאה ר"ל חוץ ממעיינות הזב. אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינותיו מדבדילי מיניה [כחולין דפ"ח]. (עיין פתיחה סי' כ"ו): ונגע בה טבול יום במשקין שבה: המשקין פסולין דטבו"י שני. ומשקה שלישי. דכל הפוסל תרומה עושה למשקין תחלה חוץ מטבול יום: והקדרה טהורה דמשקין שנגע טבול יום אפי' לאוכלי תרומה אמ"ט. וכ"ש כלי: ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דמשקה שנטמא מידים מטמא לכלי. ולרמב"ם דס"ל דמשקה שמידים נמי אמ"ט כלי. קאי מלת הכל אחולין ותרומה: שספק ט"י פוסל את התרומה בס' נגע בתרומה או לא. כפ"ב דידים מ"ד: המקפה תבשיל עב כדייסא: והשום והשמן של חולין נתונים בו: פסל את כולם אפילו לא נגע רק במקצת השום והשמן שבה. אפ"ה נפסל הכל. דשום ושמן בטל לגבי מקפה. והוה כאילו כולו תרומה: לא פסל אלא מקום מגעו דאין העיקר נגרר אחר הטפל. שתהיה המקפה כשום ושמן. ולהכי לא פסל אלא מקום מגע. דמקפה חולין מפסקת. ואף דמקפה ע"כ נעשה על טהרת תרומה. טבול יום אמ"ט לחולין על טהרת תרומה. כתוספתא רב"א: ואם היה השום מרובה יותר ממקפה: הולכין אחר הרוב בין ברישא בין בסיפא: א"ר יהודה אימתי אזלינן בתר רוב דשום: בזמן שהן גוש בקערה שמונח בתבשיל שלם. שלא נידך עדיין: אבל אם היה מפוזר במדוכה ר"ל שנידך השום במדוכה. עם המרק: טהור ר"ל אע"ג דהשום רובא לא פסל אלא מקום מגע בלבד. דלא הוי חבור. אע"ג שעדיין יש שם גוש. עכ"פ הוא רוצה בפזורו. וכפי' ר"ב ספ"ט דטהרות דמשתקע יתד לפזר. כמפוזר דמי. כ"כ א"מ הגאון זצוק"ל: ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין נמי כך דינן דבנגע טבו"י בשעה שנדוך. לא פסל רק מקום מגעו. ובגוש וקערה ורובא נפסל הכל: ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה ר"ל אע"ג שהן גוש בקערה: הדי אלו כעגול של דבלה דאינו חבור ולא פסל רק מקום מגעו: המקפה והחמיטה מיקראנע שתוך המקפה: ואם חיבץ שטרפן יחד: בשר הקדש שקרם עליו הקיפה המרק נקרש סביבו [עיין טהרות פ"א מ"ד]: חתיכות מותרות דאינן חבור: ר"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה אפילו נגע בקיפה: וכן בקטניות שקרמו ע"ג פרוסות של לחם. נמי דינן כך: מעשה קדרה בקטניות ר"ל קטניות שנתמעכו ע"י בשול: הרי אלו ימנו דאותו שנוגע בשרץ הו"ל ראשון. והסמוך לו ב' וכו': חבית של יין תרומה פתוח: ששקעה לתוך בור של יין של חולין. וצף יין החולין ע"פ החבית: מן השפה ולפנים שהושיט הטבול יום ידו לחלל החבית: חבור ונפסל היין שבחבית. אף דמתחלה לא היתה החבית מלאה לגמרי. והושיט עתה ידו רק כגד היין שנתמלא לחבית בבור. אפ"ה כולהו חבור. וק"ל אף דיין שבחבית לא מחשב דמוע. דחולין שנתערב בחבית מעט הוא. עכ"פ מדצף היין שבבור ע"פ החבית. הרי נתערב הכל ודמוע אמק"ט מטבו"י כלקמן פ"ג מ"ד. ונ"ל דאע"ג דצף למעלה. כיון דדופני החבית מפסיק לא מחשב דמוע [וכמכות ד"ד ע"א]. מיהו יותר מסתבר כרב"א דבחבית ריקן שנפל לבור מיירי ונתמלא מתרומה: אינו חבור והיין שבחבית טהור: ר"י בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה מיין שבבור: ונגע בו טבול יום כנגד הנקב: טמאה תמה רתוי"ט דהול"ל פסולה. ולפעד"נ דר"ל כולה חבור כפ"א מ"ב: רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה משום דבנגע בנקב שנגד פיה. הכל בסיס למה שלמעלה. וכ"כ בנגע נגד נקב שבשוליה הכל נמשך דרך שם: מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה לא פסל רק מקום מגעו. והוא בטל בק"א: ונגע טבול יום בקלוח ובטבו"י ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. ולא נפסל רק מה שבקלוח: יעלה באחת ומאה ודוקא במגע טבו"י דקליש טומאתו. ניצק אינו חבור אף למה שלמטה. אבל שאר משקין טמאין שנגעו בטהורים. דוקא למעלה אין נצוק חבור. אבל למטה. אם הטהורים בני קבול טומאה נינהו לא נתבטלו וכפ"ד דמכשירין. ונטמא הכל: בעבוע שבחבית חבית חרס שכשנשרף בכבשן העלה בעבוע חלול באמצע דפנו: בין מבפנים בין מבחוץ ר"ל שנתנקב דופן הבעבוע שלצד פנים ודופנו שלצד חוץ. והמשקה שמילא את הבעבוע מבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון. ומיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית: ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה בנגע נגד נקב חיצון. נטמא כל המשקין שבחבית. ולרבותא דסיפא נקט אב. וה"ה טבו"י: וטמא באהל המת אם מונחת שם. אף דמוקף צמ"פ למעלה. אינו מציל: הפנימי אם נקב פנימי: וטמא באוהל המת דטומאה נכנסת דרך הנקבים משא"כ בנגע אב הטומאה בנקב החיצון. כיון דנקב פנימי. למעלה. מלמטה לצד מעלה בכל טומאה לא אמרינן נצוק חבור:
מלכת שלמה
בעבוע שבחבית שניקב מבפנים ומבחוץ מלמעלן ומלמטן זה כנגד זה כך מצאתי מוגה ובספר אחר מצאתי מוגה שניקב מבפנים ומבחוץ זה כנגד זה והעבירו הקולמוס על מלות בין מלמעלן בין מלמטן. וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל שמלות הללו כתב שלא מצאן בכל הספרים ע"כ. ומה שפי' רעז"ל איתי' בדפוס בפירוש אחד לרבינו שמשון ז"ל ועוד יש שם פי' אחר ע"ש אבל רבינו יצחק מסימפונט ז"ל פירש דהיינו הרתיחה שעושה היין החדש בפי החבית קורא בעבוע ואחר יום או יומים מתחיל להנקב מבפנים אצל היין ומבחוץ מלמעלה עתה אם מכוון נקב הפנימי זה כנגד זה טמא באב הטומאה וטמא באהל המת דכפתח דמי וזה הפירוש לא נהירא דרתיחת היין חבור בכל טומאות חוץ מטבול יום אלא ה"פ בחבית עושין נקב קטן כדי שיצא ריח היין שלא תשבר. החבית ופיה מוקף צמיד פתיל ופעמים מנקבין נקב זה שלא כנגד זה ואם הנקב מפולש זה כנגד זה לא שניקבה החבית מצד לצד אלא היינו הנקב הרואה את האויר יקרא חיצון ופנימי יקרא לאותו שרואה היין טמא באב הטומאה אם הכניס אצבעו בנקב וכן אם הכניס שם השרץ טמא מפני שכלי חרס מטמא באויר ובאהל טמא פי' כלי פתוח קרינן ביה ואם הוא זה שלא כנגד זה טהור באב הטומאה דלאו תוך כלי חרס קרינן ביה עכ"ל ההגהה שבפירוש הר"ש ז"ל. והרא"ש ז"ל פי' וז"ל בעבוע מלשון פרח אבעבועות כשמצרפין כלי חרש בכבשן פעמים עולין בו כמין אבעבועות גדולות והן חלולות ודופנה דק ניקב מבפנים ומבחוץ דופן של החבית ודופן הדק של האבעבוע זה כנגד זה וכשהמים יוצאין מן הנקב שבדופן נשארים באבעבוע עד שיגיעו לנקב הבעבוע הלכך תוך הבעבוע חשיב כתוך הכלי וטמא באב הטומאה אם היה שרץ באוירו נטמאת החבית ומיירי שאין בנקב שיעור ליטהר הכלי לפי חמש מדות האמורות בכלי חרס וכן באהל המת אם החבית מוטה על צדה וכזית מן המת כנגד הנקב נטמאת החבית וכן הדין אם ניקב דופן הפנימי למטה ודופן הדק של הבעבוע למעלה דהמים היוצאין מן הנקב נשארים בבעבוע עד שיגיעו לנקב שלמעלה בבעבוע הלכך חשיב כתוך הכלי. אבל אם נקב הפנימי למעלה והחיצון למטה מיד כשיוצאין המים מן החבית נופלין דרך נקב שבבעבוע שלמטה ואין הבעבוע מחזיק המים הלכך חשיב כגב הכלי ואם היה בו שרץ החבית טהור אבל אם היה כזית מן המת בתוכו כנגד נקב הפנימי טמא ורבינו שמשון ז"ל פי' על דרך אחרת והוא רחוק עכ"ל ז"ל ופירושו ז"ל קרוב לפירוש אחד שהובא בדפוס סדר טהרות אשר עם פי' ה"ר שמשון ז"ל. והרמב"ם ז"ל יש לו דרך אחרת ישרה ע"ש. וביד ספ"ט דהלכות טומאת אוכלין וז"ל שם הבעבוע הנעשה בעובי החבית והרי הוא כמו כלי אחר בצדה אם נקב האבעבוע לאויר החבית ונקב נקב אחר לחוץ זה כנגד זה או שהיה הנקב הפנימי למטה והחיצון מלמעלה והיה האבעבוע והחבית מלאים משקים אם נגע אב הטומאה במשקים שבאבעבוע נטמאו כל המשקים שבחבית היתה החבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת נטמאת מפני הנקב שבאבעבוע זה שהרי הוא מפולש לאוירה וכן אם היה הנקב שבאבעבוע שבפנים מלמעלה והחיצון מלמטה ה"ז אינה נצולת בצמיד פתיל אבל אם נגע אב הטומאה באבעבוע לא יטמאו המשקים והרי הן כמו בדלין מהם ע"כ:
סליק
8.
A bubble on a jug which was pierced with holes on its inner side and on its outer side, whether above or below: If [the holes are] opposite one another, it becomes unclean [if touched] by a "father of uncleanness" and it becomes unclean if it is in a tent in which there is a corpse. If the inner hole is below and the outer above, it becomes unclean [if touched] by a "father of uncleanness," and it becomes unclean in a tent in which there is a corpse. If the inner hole is above and the outer below, it remains clean if touched by a "father of uncleanness," but it becomes unclean in a tent in which there is a corpse.
Tahoros
Tevul Yom
Chapter 2
