Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן, טְהוֹרִים, לְפִי שֶׁלֹּא כְבָשָׁן אֶלָּא לְמַרְאֶה. כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא לִפְנֵי הַתַּגָּר, טְמֵאָה:
ברטנורה
זיתים שכבשן. ביין או בחומץ או בשאר משקין:בטרפיהן. עם העלים שלהם. עלה זית, מתרגמינן טרף זיתא:טהורים. אם נגע שרץ בעלין, טהורים הזיתים והעלים, דלא חשיבי העלים לא יד ולא שומר:לפי שלא כבשן. בטרפיהן:אלא למראה. כדי שיהיו נראים יפין יותר כשהעלים עמהן, דנראים כאילו מחדש נתלשו:כשות של קישות. כשהקשואים קטנים יש להן כמין שער קטן, ונקרא כשות:והנץ שלה. בפי הקשואים יש כמו נץ ארוך מעט:טהורים. דלא חשיבי לא יד ולא שומר:לפני התגר טמאה. דניחא ליה לתגר בשער ובנץ, שמתוך כך נראים הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו, וכיון שרוצה בקיומן, חשיבי שומר לפרי. אי נמי, לפי שהקשואים רכים ויד הכל ממשמשים בהן לקנותן הן מתקלקלים אם לא מפני שאותו שער שומרן מכל לכלוך וטינוף:
תוסופות יום טוב
זיתים שכבשן. פי' הר"ב ביין. או בחומץ. או בשאר משקין. ונראה בעיני שר"ל בשאר משקין הדומים ליין וחומץ. שהן מעמידין ומקיימין האוכל וכן בכל מקום רגיל הר"ב לפרש כבשים ביין. וחומץ. או ציר. או שמן. או מלח עם מים וכמ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. עיין לשון הר"ן שכתבתי במשנה ו' פ"ב דע"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה:
אלא למראה. פי' הר"ב כדי שיהיו נראים יפים וכו' ואפילו לר"י [דבתוספתא שהבאתי] במתני' ד' פרק דלעיל דאם נטלן לתלות בחופתו כו' הרי אלו מטמאין. אע"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מ"מ צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו. הר"ש: *
[והנץ. פי' הר"ב בפי הקשואים כו' וכן לשון הר"ש ועיין בפירוש הר"ב משנה ג']: *
[טהורה. והר"ב העתיק טהורים. ובדר"י העתיק טמאה. והר"ש העתיק טהור וטמא. והרמב"ם בפירושו בדר"י כתב מטמאין. ולא ראיתי משנתינו כלה מועתק בחבורו פ"ה מהט"א ואיני יודע למה]:
לפני התגר. כתב הר"ב דניחא ליה כו' שמתוך כך נראה הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו כו' וכ"פ הרמב"ם. והר"ש כתב על זה הפי' דתימא וכי אין זה למראה. וברישא לא פליג ר"י ע"כ. ואפשר לי לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ לטרפי הזית דמעיקרא אינן מחוברים בפרי עצמו:
טמאה. פי' הר"ב דהוי שומר. ולפי' מצטרף ג"כ. וכן פי' הרמב"ם בהדיא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
זתים שכבשן בטרפיהן וכו' ופי' בערוך זתים שכבשן בטרפיהן ונגע שרץ לטרפא שהן חוץ לקדרה לא טימא למה שבקדרה:
האשה שכובשת ירק בקדרה ותולה ממנה ירק חוץ לקדרה ונגע בשרץ אין מטמא למה שבקדרה ע"כ:
כשות של קשות והנץ שלה טהורים גרסי' ואית דגרסי טהורה והכי מסתברא משום סיפא דר' יהודה אלא שלשם אית דגרסי טמא בלא הא:
ר"י אומר כל זמן שהן לפני התגר טמא דניחא ליה לתגר וכתב כדפי' רעז"ל ותימא לטעם זה וכי אין זה למראה וברישא לא פליג ר' יהודה ושמא היינו טעמא דר"י לפי שהקשואים רכים וכו' כדפי' רעז"ל בטעם שני:
1.
Leaves of olives pickled together with the olives remain clean, for their pickling was only for the sake of appearances. The fibrous substance on a zucchini and the flower-like substance on it are clean. Rabbi Judah says: that as long as it is still before the merchant, it is unclean.משנה ב
כָּל הַגַּלְעִינִין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת. גַּלְעִינָה שֶׁל רֹטֶב, אַף עַל פִּי יוֹצְאָה, מִצְטָרֶפֶת. שֶׁל יְבֵשָׁה, אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. לְפִיכָךְ, חוֹתָל שֶׁל יְבֵשָׁה, מִצְטָרֵף. וְשֶׁל רֹטֶב, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. גַּלְעִינָה שֶׁמִּקְצָתָהּ יוֹצְאָה, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. הָיָה עָלָיו מִצַּד אֶחָד, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַקִּיפוֹ בְטַבַּעַת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית:
ברטנורה
הגלעינים. כמו גרעינים:ולא מצטרפות. עם האוכל להשלימו לכביצה, דיד חשיבא ולא שומר:גלעינה של רוטב. גרעין של תמרה לחה וראויה למוץ:אע״פ יוצאה. כלומר אע״פ שיוצאה מן האוכל, מצטרפת עם האוכל, לפי שהיא נאכלת, שמוצץ אותה מחמת רטיבות:לפיכך חותם של יבישה. גרגיר של ענבים ותמרים יש להם חותם, שחותם נקב הפרי, ובראש החותם עוקץ, כך פירשו רבותי. וקשה לפירושם, מאי לפיכך. ובמשניות דוקניות מצאתי, לפיכך חותל של יבישה, וכן גורס רמב״ם, ומפרש טעמא דגרעינה של רוטב דהיינו של תמרה לחה, מצטרפת, לפי שהיא שומר לפרי, שאם לא הגרעין היה הפרי נפסד. ושל יבישה אינה מצטרפת, דשוב אין הגרעין שומר לפרי, שכבר כלתה הליחה שבתמרה ואין הגרעין שומרה שלא תפסד. לפיכך חותל של יבישה והוא הקרום המלופף ודבוק על הגרעין של תמרה, מצטרף עם התמרה כשהיא יבישה, מפני שהקרום הוא שומר, לא הגרעין:ושל רוטב. דהיינו תמרה לחה, אין הקרום מצטרף. שהגרעין הוא שומר ולא הקרום. ונקרא אותו הקרום חותל, לפי שהוא מלופף ודבוק לגרעין. לשון והחתל לא חותלת (יחזקאל י״ז):גלעינה שמקצתה יוצאה. כגון גרעינה של תמרה לחה (שנאכלת) [שנאכלה] חציה וחציה נשארת עם הגרעין:מה שכנגד האוכל. חשוב שומר ומצטרף, אבל אידך לא. וכן עצם שיש עליו כזית בשר:היה עליו. היה על העצם בשר בצד אחד שאינו מקיף את העצם, אמר רבי שמעון רואין אם יש בבשר שיעור שיוכל להקיף ממנו עובו כחוט של ערב כטבעת סביב העצם, מצטרף. ואין הלכה כר׳ שמעון:כגון הסיאה והאזוב והקורנית. שגם אלו כך דינם, מה שכנגד האוכל מצטרף, ומה שאינו כנגד האוכל אין מצטרף. וסיאה וקורנית מין אזוב הם. סיאה תליי״ז בלע״ז, וקורנית שדרי״א בלע״ז:
תוסופות יום טוב
חותל. ונ"א חותם. ופי' הר"ב גרגיר כו' וקשה מאי לפיכך וכ"כ הר"ש. וכתב מהר"ם דל"נ דה"פ כיון דאמרינן דגרעין של רוטב מצטרפת. משום דחשיבא שהוא מוצצה מחמת רטיבותא. ומיירי בתמרי ארמייתי שאין מבושלים כל צרכן ונשאר קצת מן האוכל על הגרעין. ולהכי כיון דחזיין למוצצן מצטרפין. אבל ביבשה אין נשאר מן האוכל על הגרעין לא מצטרף. א"כ לפי חותם של יבשה דחשיב ונגמר וחזי לאכילה עם התמרה מצטרף. ושל ריטב דלא חשיב. לא מצטרף. ע"כ לשונו. והרמב"ם גרס כגי' הספר חותל ופי' הר"ב בשמו קרום כו' ושל רוטב כו' אין הקרום מצטרף וכו' ועוד בפי' הרמב"ם הקרום הזה ג"כ נפרד מעצם (רוטב התמרה). אמנם הקרום אשר על גרעים התמרים היבשים. הוא דבק בעצם התמרים. *[ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דגלעינה כו' הוא שומר לפרי. שאם לא הגרעין היה נפסד. זה לשון הרמב"ם שאם יסור הגרעינים (תתרכך התמרה הלחה) ותפסד]:
גלעינה שמקצתה יוצאה כו'. פי' הר"ב כגון גרעינה של תמרה לחה שנאכלה חציה כו' אבל כשהתמרה קיימת אף מה שיוצא מצטרף כדקתני רישא אף ע"פ שיוצא המצטרפת. כ"כ הראב"ד פ"ה מהט"א (הל' ט"ו). והרמב"ם [בפירושו] כתב דסיפא פירושא דרישא. דכי קתני לעיל אף ע"פ יוצאה מפרש השתא דדוקא שכנגד האוכל הוא שמצטרף:
עצם שיש עליו בשר. ל' הר"ב כזית בשר. כן ל' הר"ש וקשיא לי דלסוגיא דגמרא שכתבתי בפ"ק משנה ה' אפילו בפחות מכפול יש שומר. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהט"א (הלכה ט"ז) ובתוספתא הביאה הר"ש רי"א קולית שיש עליו כזית בשר. גורר את כלה לטומאה. וחכ"א אע"פ שאין עליה* אלא כפול גורר את כלה לטומאה (ע"כ). והכא לא לגרור את כלה היה. והא דתנן בפ' העור והרוטב משנה ד' עור שיש עליו כזית בשר התם משום טומאת נבלה שאינה מטמאה בפחות מכזית ולא משום צרוף היא כדתנן התם בריש הפרק:
רי"א. והר"ב העתיק ר"ש וכן הוא בפי' הר"ש אבל הרמב"ם העתיק כגי' הס'. וכן בכל הנוסחאות. גם בתוספתא שהעתיק הר"ש:
רואין אותו. פי' הר"ב אם יש בבשר כו' כחוט של ערב. כ"כ הר"ש מהתוספתא. ושל ערב עב משל שתי כמ"ש במשנה ה' פ"ק דכלים וע"ש:
כגון הסיאה וכו'. כתב הר"ב שגם אלו כך דינם וכו' וכ"כ הר"ש. ולישנא דכגון לא משמע הכי. והרמב"ם מפרש דחכמים תרתי קאמרי. שכנגד האוכל מצטרף. כלומר מה שתחת הבשר. ולא מה שאינו תחת הבשר. והוא הצד שאין בו בשר. ובתוספתא איזהו כנגד האוכל. כלומר עד היכן. וקאמר אם יש שם חלל. עד חלל. ואם אין שם חלל. אין טמא אלא חיסום העליון בלבד. ואהנך קיימי הא דקאמרינן כגון הסיאה כו' שאנו רואים אותו כאילו כבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר. כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן (העליון) [העלין]. אלו דבריו. ומ"מ תני בתוספתא חבילי אזוב והסיאה. והקורנית. כנגד האוכל מצטרף וכו'. ומינה פירשו. הר"ש והר"ב למשנתינו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
כל הגלעינין מיטמאות (א) ומטמאות ולא מצטרפות הרא"ש ז"ל היה גורס על פי פי' הרמב"ם ומצטרפין אבל ביד פ"ה כתוב ולא מצטרפות וכתב שם מהרי"ק ז"ל כל הגלעינין של פירות היבשין הן יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד ולכך מצטרפות ע"כ. ומ"מ בכולה מתני' גלענין גלענה בלא יו"ד. גם מצאתי מוגה בכולה מתני' כנגד האוכל בלא שין. וכתב החכם הר"ס ז"ל לפיכך חותם של יבשה מצטרף וכו' כתב הרב רבינו שמשון ז"ל צריך ליישב מאי לפיכך ונראה לפרש כדי ליישב לפיכך גרעינה של רוטב אע"פ שיוצאה מצטרפת לפי שהתמרים הטובות אם תוסר מהם הגרעינה יתקלקלו שישובו כמו עיסה לפי שמתמעכין ואינו מעמיד אותם אלא הגרעינה ולפיכך תקרא שומר אבל של יבשה אע"פ שתוסר היא עומדת ואינה מתמעכת ולפיכך אינה שומר ואינה מצטרפת לפיכך לפי זה הטעם החותם הוא הפך מהגרעינה לפי שהחותם של תמרה שסותם הנקב של תמרה אם היא רטובה אינה מעלה ואינה מורד לפי שאינם רוצים לקיים התמרים הרטובות אלא לפי שעה קונים אותם ומיד אוכלין אותם ולכן אותו החותם אינו נקרא שומר שאין הקפדה בין אם יהיה להם חותם בין לא יהיה להם אמנם של יבשה הוא שומר לפי שרוצים לקיימן זמן רב ולכן החותם הוא מועיל להם לקיומן והוא שומר ולכן מצטרף עכ"ל ז"ל:
בפי' רעז"ל מפני שהקרים הוא שומר אמר המלקט מפני שמדובק בגוף הפרי. גלעינה שמקצתה יוצאה לפי שאמר כי אלו יצא קצת הגרעין מן הליחה שהוא מצטרף ביאר כי תכלית מה שיצערף ממנו הוא מה שכנגד האוכלין הרמב"ם ז"ל:
בפי' רעז"ל גלעינה שמקצתה יוצאה כגון גרעינה של תמרה לחה אמר המלקט דאי ביבשה פלוגתא היא בתוספתא דר"מ ס"ל דמה שכנגד האוכל טמא ומה שלא כנגד האוכל טהור וחכמים אומרים ביבשה הכל טהור:
שכנגד האוכל מצטרף תניא בתוספתא איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל חבילי אזוב והסיאה והקורנית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל עצם שיש עליו בשר וכן מוח שבראש ושבקולית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל אם יש שם חלל עד חלל ואם אין שם חלל אין טמא אלא חסום העליון בלבד:
בפי' רעז"ל א"ר שמעון נראה שצריך להגיה רבי ישמעאל אומר וכו' ובסוף אותו דבור ג"כ צריך להיות ואין הלכה כר' ישמעאל:
2.
All kinds of pits can be defiled and defile but do not join together. The pits of fresh dates, even when detached [from the edible part], do join together; but those of dried dates do not join together. Accordingly, the stems of dried dates do join together, but that of fresh dates do not join together. If only part of a pit is detached, then only that part near the edible portion joins together. [Similarly] with a bone on which there is flesh, only that part that is close to the edible part joins together. [If a bone] has flesh only upon one of its sides: Rabbi Ishmael says: we take it as though [the flesh] encompasses it like a ring; But the sages say: [only] that part close to the edible part is included [as is the case] for example with savory, hyssop and thyme.משנה ג
הָרִמּוֹן וְהָאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּמּוֹק מִקְצָתוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁלֵם מִכָּאן וּמִכָּאן וְנִמּוֹק מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. הַפִּטְמָא שֶׁל רִמּוֹן, מִצְטָרֶפֶת. וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַמַּסְרֵק טָהוֹר:
ברטנורה
שנימוק מקצתו אין מצטרף. דמה שנימוק אינו חשוב אוכל, כיון שנתמסמס ואינו ראוי לאכילה:הפטמא של רימון. כמין דד יוצא בראש הרמון, והוא הנקרא פטמא. וסביב הפטמא כמין פרח ירוק שיש בו חוטים דקים, והן קרויין נץ. וסביבות אותן החוטים כעין כוס וראשו עשוי לתלפיות, והוא קרוי מסרק, מפני שיש לו שינים כמסרק:אף המסרק טהור. שאם יחתך מן הפרי, אין מתגלים הגלעינים בכך, הלכך לא הוי שומר. אבל הפטמא, אם יחתכוה עד שרשה, יתגלו הגרעינים ויפסד הפרי. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
הרמון. והאבטיח שנימוק מקצתו כו' שלם מכאן ומכאן כו'. לכאורה זו ואצ"ל זו קתני ולשון הרמב"ם בספ"ה מהט"א (הלכה כ"ב) הרמון והאבטיח שנימוק מקצתו. אין הנשאר חבור לאותו שנימוק. ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף. שהרי אין שמירתו מועלת כלום. וכן אם היה שלם מכאן ומכאן. ונימוק באמצע. אין הצדדין חבור זה לזה. ואין קליפתו מצטרפת:
והנץ שלו אינו מצטרף. דאין שומר ע"ג שומר. כדלקמן. רש"י פרק העור והרוטב (חולין דף קי"ח:)
רא"א אף המסרק טהור. כתב הר"ב ואין הלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם ומכלל דפליגי רבנן. וצ"ל דמסרק בכלל הפטמא הוא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
שלם מכאן ומכאן ונימוק מן האמצע כלומר לא מיבעיא מצד אחד אלא אפילו נשאר שלם מכל צד ונימוק מן האמצע אינו מצטרף:
הפיטמא של רמון וכו' ברכות פ' ששי דף ל"ח וחולין ר"פ העור והרוטב (חולין בדף קי"ח.) ובתוספתא קרי לפטמא עמוד ולנץ שלו קרי שיער:
והנץ שלו אינו מצטרף פירש"י ז"ל שם בחולין משום דהוי שומר ע"ג שומר:
ר' אלעזר בלי יו"ד צ"ל:
אף המסרק מצאתי מלת אף מחוקה כתב החכם הר"ס ז"ל [כאן נמחק שורה א'. וע' בר"ש שהביא מתוספתא רא"א הנוגע בעמוד טמא בשער ובמסרק טהור ע"כ. ועפ"ז יובנו דברי החכם הר"ס ז"ל אלו] היינו עמוד היינו הפטמא דמתני' ושער היינו הנץ דמתני' ושפיר גרס אף המסרק טהור וה"פ לת"ק הנץ שלו והיינו השער אינו מצטרף אצטרופי הוא דלא מצטרף משום דלא חשיב שומר אבל יד מיהא הוי ומיטמא ומטמא ור' אלעזר אומר אף המסרק טהור ל"מ הנץ דהיינו השער שהוא טהור לגמרי משום דלא חשיב יד אלא אפילו המסרק טהור משום דלא חשיב יד אבל לת"ק המסרק הוי יד דלא גרע מהנץ דהוי יד לת"ק עכ"ל ז"ל:
3.
If a pomegranate or melon has rotted in part, [what is rotten] does not join together. And if [the fruit] is sound at either end but has rotted in the middle, [what is rotten] does not join together. The stem of a pomegranate does join together, but the fibrous substance in it does not join together. Rabbi Elazar says: also the comb is not susceptible to uncleanness.משנה ד
כָּל הַקְּלִפִּין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלשָׁה קְלִפִּין בַּבָּצָל. הַפְּנִימִית, בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין קְדוּרָה, מִצְטָרֶפֶת. הָאֶמְצָעִית, שְׁלֵמָה מִצְטָרֶפֶת, וּקְדוּרָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. וְהַחִיצוֹנָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְהוֹרָה:
ברטנורה
כל הקליפין. כגון קליפי אגוזים ושקדים ורמונים וקליפי ביצים, חשיבי שומר לאוכל, ומצטרפין עם האוכל להשלימו לכשיעור לקבל טומאה. ומיהו קליפה לחה העליונה שעל האגוזים בשעת לקיטתן, אינה מצטרפת, דלא חשיבא שומר, שאין שומר על גבי שומר:קדורה. נקובה. לשון מקדרים בהרים כדתנן בעירובין. וקדורה אינה מצטרפת, לפי שאינה שומרת כשהיא נקובה וחתוכה:והחיצונה. היא הקליפה הדקה הנופלת מאליה כשממשמשין בבצל. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
הפנימית בין שלמה בין קדורה מצטרף. שהרי היא עצמה אוכל. והחיצונה בין כך ובין כך אינה מצטרפת שאין שומר ע"ג שומר חשוב שומר. רש"י בעור והרוטב דף קי"ט. וכתב הר"ב דאין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו פ"ה מהט"א פסק לדר"י. והכי מסתברא. והא דתני בל' פלוגתא. נמצאים הרבה כן ולא פליגי כמ"ש בפ"ג דבכורים:
קדורה. כתב הר"ב כדתנן בעירובין פ"ה משנה ד':
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
שלש קליפין מצאתי מוגה. וכן מ"מ בכולה מתני':
וקדודה בשני דלתין ולא נהירא בשני דלתין. ונראה דגירסא זו דומה למקדרין בהרים דבפ' כיצד מעברין דאיכא מאן דגריס התם מקדדין בשני דלתין כדכתבינן התם סי' ד':
הפנימית בין שלימה בין קדורה מצטרפת משום דחשיבא אוכל ואמצעית חשיבא שומר כשהיא שלמה וחיצונה חשיבא שומר ע"ג שומר:
4.
All kinds of peels defile and are defiled, and join together. Rabbi Judah says: an onion has three skins: the innermost one whether it is in its entire state or whether it be pierced with holes joins together; the middle one when it is in a whole state joins together, but when it is pierced with holes does not join together; the outermost skin is in either case insusceptible to uncleanness.משנה ה
הַמְחַתֵּךְ לְבַשֵּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרַק, אֵינוֹ חִבּוּר. לִכְבֹּשׁ וְלִשְׁלֹק וּלְהַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן, חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק, אֹכֶל שֶׁהִתְחִיל בּוֹ, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים שֶׁאֲמָנָן, וְהַבְּצָלִים שֶׁחֲמָרָן, הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִים וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִים, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס:
ברטנורה
המחתך לבשל. כגון מחתך דלועים או בצלים או בשר כדי לבשל בקדירה:שלא מירק. שלא גמר החתיכה. כמו ומירק אחר שחיטה על ידו, במסכת יומא [דף ל״א]:אינו חיבור. אע״פ שעדיין החתיכות מעורות במקצת:לכבוש. שכובשים ביין ובחומץ כדי להתקיים:ולשלוק. שליקה טפי מבישול, ובהאי ניחא ליה בחיבורן, הלכך כל זמן שלא מירק הוי חיבור. אבל לבשל לא הוי חיבור, דיודע הוא שהבשול יפרידם ויחלקם זו מזו:התחיל לפרק. ולהפריד לגמרי אחד מהן, לא אמרינן כיון דגלי דעתיה באחד שרוצה להפרידן, כולהו נמי כאילו מופרדים זו מזו ולא הוי חיבור, אלא אוכל שפירק בלבד לא הוי חיבור. ומה שלא פירק, הוי חיבור:האגוזים שאמנן. שגדלן וחיברן זו בזו. לשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב׳:ז׳):שחמרן. לשון ויצברו אותם חמרים חמרים (שמות ח י). מדרך הרוצים לאצור אגוזים או בצלים, שחותכין אותן וקושרים אותן בחבל או במשיחה ומחברין אותן זו עם זו ותולין אותן כדי שיתקיימו:לפקל. כמו לקלף. ודוגמתו שנינו פרק ד׳ דמעשרות משנה ו׳, הבצלים משיפקל:האגוזים והשקדים. השתא מיירי במפצע האגוזים והשקדים. שהקליפה של אגוזים ושל שקדים חשיבא שומר, ואע״פ שפצען, כל זמן שהיא מחוברת באוכל חשיבא שומר:עד שירסס. לשון והכה את הבית הגדול רסיסים (עמוס ו׳:י״א). כלומר עד שתהיה הקליפה רצוצה ופתותה לחלקים דקים:
תוסופות יום טוב
שלא מירק. כתב הר"ב כמו ומירק כו' במס' יומא פ"ג משנה ד':
ולשלוק. כתב הר"ב שליקה טפי מבשול. וכן לשון הר"ש. וכלומר שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול. ועיין במשנה דלקמן ועיין ברפ"ו דנדרים:
אוכל שהתחיל בו אינו חבור. פי' הר"ב אוכל שפירק בלבד. וכן פי' הרמב"ם. ולגופיה ודאי דלא איצטריך אלא לדיוקא. הא אוכל שלא התחיל בו חבור. וכ"כ הכ"מ פ"ו מהט"א (הלכה ז'). ומ"מ לישנא דהתחיל בו לא ניחא. דהל"ל אוכל שפירק. והר"ש מפרש אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חבור. דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. ע"כ [ועיין בפי' הר"ב סוף משנה דלקמן]:
האגוזים והשקדים. כתב הר"ב השתא מיירי במפצע באגוזים כו'. כל זה לשון הר"ש. ולשון הרמב"ם מבואר יותר וזהו האגוזים והשקדים ר"ל האגוז האחד והשקד האחד אוכל שלה וקליפתה חבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה. אין ספק כי אינו מיטמא ואע"פ שהחזירו למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשארה (עם) האוכל. והיתה שבירתה מעוטה. כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חבור כו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
ולשלוק בשול מרובה אבל בפי' רעז"ל נראה שצ"ל ולשלוק שליקה גרעה טפי מבשול ובהכי וכו' גם בפי' הר"ש ז"ל שממנו העתיק רעז"ל. ועיין במה שכתבתי בפ' שני דפסחים סימן ו'. עוד בפי' רעז"ל דידוע הוא שהבישול יפרידם ויחלקם זו מזו. אמר המלקט כלומר ומעיקרא אינו מכוון שישאר אותו דבר מחובר ולהניח על השלחן בכל אלו ניחא ליה בחבורן והויא כל אחת יד לחברתה אי נמי חשיבי כולהו כחתיכה אחת:
התחיל לפרק (הגה"ה ה"ר יהוסף ז"ל הגי' התחיל למרק במם וכתוב כן מצאתי ע"כ). שהיו שלשה או ד' חתיכות מעורות והתחיל להפריד לגמרי אחת מהן גלי אדעתי' בהני דתו לא ניחא ליה בחבורן ואפילו המעורות שבהן אינם חבור א"נ אותה חתיכה שהתחיל לפרק אינה חבור דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. תניא בתוספתא המחתך לבשל כיון שקרצו אינו חבור לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק. התחיל לפרק זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור. עוד תניא בתוספתא מלפפין שחתכו ונתנו על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חבור והשאר אינו חבור פוקה התחתונה חבור היא לעצמה ואינה חיבור לחתיכות היו שנים או שלשה מלפפונות והתחיל באחת מהן זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור בן עזאי אומר טהרו שלשתן וחכמים אומרים אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל ערבית זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור הר"ש ז"ל. ועיין על גירסת תוספתא זו בר"פ ששי דהלכות טומאת אוכלין:
האגוזים שאמנם בערוך פי' יש ששונים האגוזים שחמרן והבצלים שעמרן מלשון כי קבצם כעמיר גרנה ע"כ:
לפרק באגוזים פי' בערוך לפרק כמו לפרש האגוזים יש להם שתי קליפות זו ע"ג זו וכשעושין אותם חמרים חמרים מפרקין מהם קליפה החיצונה ע"כ ושם בהשגת פירש הראב"ד ז"ל כי נראה לוי חמרן ע"י האור כמו נחמרו בני מעי פי' שחררן מעט באור כדי לייבש קליפתם ואעפ"כ חבור היא עד שיתחיל לפרק ואמנם שבקש להשיר האומן שלהם מוהיו מלכים אומניך והוא הקליפה ע"כ וכפי' הראשון פירש שאמנן ושחמרן שדבקן במחובר כדי שיתאימו ונדבקו זו לזו הרי הן חבור עד שיתחיל לפרק ע"כ:
אוכל שהתחיל בו אינו חבור כתוב שם בכסף משנה דדעת הרמב"ם ז"ל דלדוקא איצטריך הא אוכל שלא התחיל חבור:
ולפקל פי' בערוך בלשון שני פי' מפקל מפקיע עלין שלהן כיחד מאה או מאתים והראשים תלויין למטה ותולין אותן לייבש ע"כ.
ולפקל בבצלים אינו חבור יש גורסין חבור אבל שם ביד אין הלשון כך וז"ל האגוזים שקצצן בעוקציהן כשהן רכים ואמנם כולן כמו חבל וכן הבצלים שחברן בדרך הזאת הרי אלו חבור התחיל לפרק באגוזים ולפקל אין השאר חבור ע"כ וכתב שם מהרי"ק ז"ל דהה"נ דבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהן חברו טהור כלומר שלא הוכשר חברו דלא הוי חבור לגמרי כההיא דקליעה של שום דבתוספתא ע"כ בקיצור:
עד שירסס תוספתא פליגא דקתני האגוזים והשקדים אע"פ שריסס חבור עד שיתתיל לפרח הר"ש ז"ל. בסוף פי' רעז"ל רצוצה וכתותה לחלקים דקים אמר המלקט אבל אם הסיר הקליפה של אגוזים ואע"פ שהשיבו למקומו תו לא מצטרף הרמב"ם ז"ל. והגי' ה"ר יהוסף ז"ל האגוזים והשקדים חבור משירס גם במתני' דבסמוך הגי' ביצה מגולגלת משיגוס ושלוקה משירסס וכתב כן מצאתי ברוב הספרים אמנם בבא דעצם שיש בו מוח והרמון שפרד בכל הספרים גרסינן עד ע"כ. וכתב עוד נ"ל לפ' הגירסא דגרסה האגוזים והשקדים משירסס כי האגוזים והשקדים אינן מצטרפין לטומאה כשהם אינם מחוברות יחד כדתנן לעיל במסכת טבול יום פ"ג מעשה קדרה וקטניות בזמן שהם פרודים אינם חבור בזמן שהן גוש בקערה חבור ועל זה תנן הכא האגוזים והשקדים הם חבור משירסס פי' שיתחיל לכותשם וכן החלמון והחלבון של הביצה המגולגלת הן חבור משיגוס בם כלומר משיערבם וכן פי' ר"ש ז"ל לשון מגיסה בקדרה ושלוקה שאי אפשר לגוס בה מפני שהיא קשה הויא חבור משירסס כמו שפירשתי גבי אגוזים ואפילו נאמר שריסוס לא שייך אלא על הקליפה אפ"ה פירושו של חבור הוא חוזר על האוכלים ולא על הקליפה פי' כי שני פירות שהם בקליפתם אינם מצטרפים כי הקליפה מפסקת אך כשהם מרוססים אינה מפסקת וצ"ע ע"כ:
ועל מה שפי' רעז"ל האגוזים והשקדים השתא מיירי במפצע באגוזים וכו' כתב פי' זה קשה הרבה שלא דבר כאן אלא בפרי עצמו ובכאן ידבר בקליפה עם הפרי ולא יפרש שום דבר במשנה ועוד כי מה צרוף שייך בקליפה ועוד האריך בקושיות אלא שנגרע ובסוף דבריו כתב על כן נראה שאינו חוזר אלא על האוכל שהוא חבור אע"פ שהוא מופרד זה מזה דכן המות של עצם לפעמים הוא מתפרד עכ"ל ז"ל:
5.
If one chops up [fruit] for cooking, even if [the chopping had] not been completely finished, it is not regarded as connected. If his intention had been to pickle or to boil it, or to set it on the table, then it is regarded as connected. If he began to take [the pieces] apart, [only] that part of the food which he began to take apart is not considered connected. Nuts that had been strung together, or onions that had been piled together, count as connected. If he began to take the nuts apart, or to strip the onions, they are not connected. [Shells of] nuts and almonds are considered connected [with the edible part] until they are crushed.משנה ו
בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת, עַד שֶׁיָּגוֹס. וּשְׁלוּקָה, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. עֶצֶם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֹחַ, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. הָרִמּוֹן שֶׁפְּרָדוֹ, חִבּוּר עַד שֶׁיַּקִּישׁ עָלָיו בְּקָנֶה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, שְׁלַל הַכּוֹבְסִין וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָפוּר בְּכִלְאַיִם, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר:
ברטנורה
ביצה מגולגלת. צלויה קצת, עד שהיא מעורבת וראויה לגמעה:עד שיגוז. הקליפה חשיבא שומר ומצטרפת, עד שיחתוך ממנו מעט, ואז לא חשיבא יותר שומר, שהביצה שותתת ויורדת דרך אותו שבר וחתך:ושלוקה. אבל אם נשלקה הביצה, שהיא קשה ועומדת בתוך הקליפה ואפילו שנשברה, לעולם חשיבא הקליפה שומר, עד שתהא מרוצצת:וכן עצם שיש בו מוח. חשיב העצם שומר למוח, ואע״פ שנשבר העצם, עד שיהיה מרוצץ:הרמון שפירדו. שחתך הרמון לשנים ועדיין הגרגרים מחוברין בקליפה, הויא קליפה חיבור, עד שיקיש בקנה ויתנענעו הגרגרים שבו:שלל הכובסים. דרך הכובסים לשלול הבגדים הקטן עם הגדול כדי שלא יאבד, וסופו להפרידן:והבגד שהוא תפור בכלאים. שתי חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוטין של פשתן, דודאי סופו להפרידן זו מזו, משום איסור כלאים:חיבור לטומאה. ואם נטמא האחד נטמא חברו, עד שיתחיל להתיר, ואע״פ שלא גמר להתיר, דמעשה מוציא מידי מעשה:
תוסופות יום טוב
שיגוס. והר"ב העתיק שיגוז. ופי' שיחתך. ויהיה שם מושאל. מגזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז׳:כ״ט). והרמב"ם העתיק כגי' הספר. ופי' יכרית. ויתכן להיות שהסמ"ך והזי"ן מתחלפין. ששניהם ממוצא זסשר"ץ, והר"ש העתיק ג"כ בסמ"ך. ופי' מלשון מגיסה בקדרה דמכשירין פ"ה. ע"כ. ולי היה נראה לגרוס שיגום במ"ם מלשון עד שיגום פ"ד דשביעית וספ"ט דתרומות ועוד רבים במשנה:
שלל הכובסין כו' חבור. פי' הר"ב לטומאה כלומר אבל לא להזייה. כדתנן במשנה ט' פרק בתרא דפרה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
ביצה מגולגלת צלוי' קצת עד שראוי' להתגלגל:
עד שיגוז בזין היא גירסת הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי עד שיגוס בסמך מלשון מגיסה בקדרה דבפ"ה דמכשירין כלומר שמפריד בקיסם האוכל מן הקליפה ומערב המלח והאוכל יחד תו לא הוי חבור אע"פ שהאוכל עדיין בתוך הקליפה הוי כאוכל הנתון תוך כלי שאין לכלי לא תורת יד ולא תורת שומר עכ"ל ז"ל:
שלל הכובסים ועיין במ"ש במתני' דלעיל בשם ה"ר יהוסף ז"ל. ואפילו שלא בשעת מלאכה הוי שלל של כובסין חבור כדאמרי' התם דניחא ליה דאי מיטנפי הדר מחוור להו. והילך פי' תוספות יום טוב שיגוס וריר"ב ז"ל העתיק שיגוז כו' ולי היה נראה לגרוס שיגום במם כו': [הגה"ה גם אני תמה למה לא נזכרה גירסא זו בשום מפרש במשנה זו]:
6.
[The shell of] a roasted egg [is considered connected] until it is cracked. That of a hard-boiled egg [is considered connected] until it is entirely broken up. A marrow-bone serves as connected until it is wholly crushed. A pomegranate that has been divided into sections is connected until it has been knocked with a stick. Similarly, loose stitches of laundrymen or a garment that had been stitched together with threads of kilayim, are connected until one begins to loosen them.משנה ז
עֲלֵי יְרָקוֹת יְרֻקִּים, מִצְטָרְפִין. וּלְבָנִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, הַלְּבָנִים מִצְטָרְפִים בַּכְּרוּב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֹכֶל. וּבַחֲזָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אֶת הָאֹכֶל:
ברטנורה
ירוקים מצטרפין. דחזו לאכילה:לבנים אין מצטרפין. דתו לא חזו:ובחזרים. בחזרת, אע״ג דלבנים לא חזו לאכילה, מכל מקום הוו שומר. ואין הלכה כר׳ אלעזר בר צדוק:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
ופשוט וידוע הוא דר' אלעזר ב"ר צדוק לעולם בכל מקום שהוא מוזכר צ"ל בלתי יוד. מצטרפים באכרוב מ"מ באלף. וכן הגי' הרי"א ז"ל:
7.
The [outer] leaves of vegetables: if they are green they join together, but if they have whitened they not join together. Rabbi Elazar bar Zadok says: the white leaves of cabbage join together because they are edible. So also those of lettuces, because they preserve the edible part.משנה ח
עֲלֵי בְצָלִים וּבְנֵי בְצָלִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן רִיר, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן. אִם יֵשׁ בָּהֶן חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָן. פַּת סְפוֹגָנִית, מִשְׁתַּעֶרֶת בִּכְמוֹת שֶׁהִיא. אִם יֶשׁ בָּהּ חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָהּ. בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֵט, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן:
ברטנורה
בני בצלים. עמוד האמצעי שהוא כמו לב (ירוק) וממנו צומחים הבצלים, לההוא קרי בני בצלים:אם יש בהן ריר. שהם מלאים ליחה ואין בהן חלל:משתערין כמו שהן. כשבאים לשער אם יש בהן אוכל כביצה שיעור טומאה, משערין אותן עם הריר ואין [צריך] למעך את חללן. ואם יש בהן חלל, ממעך את חללן ואח״כ משער לכביצה:ספוגנית. עשויה רכה כמין ספוג. ואינה דרוסה ובעוטה:משתערת כמו שהיא. בלא מיעוך:בשר העגל שנתפח. דרך בשר העגל שהוא נתפח ומתרבה כשהוא מתבשל, ובשר השור הזקן מתמעט:בכמות שהן. אם בשר שור מבושל הוא שנתמעט ועמד על פחות מכביצה, אין אומרים כשהיה חי היה בו כביצה או יותר, ויטמא אע״פ שעכשיו אין בו כשיעור. וכן אם היה בשר עגל שנתפח ונתרבה ויש בו כדי לטמא, אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא, אף עכשיו לא יטמא:
תוסופות יום טוב
אם יש בהן חלל. ורקנית. הרמב"ם פ"ד מהט"א:
ובשר זקנה. ה"ג בכל הספרים. וכן העתיקה הרמב"ם שם. והכי מייתי לה בגמרא פ"ה דמנחות דף נ"ד. ויראה לי שהמכוון בלשון נקבה. דאבהמה קאי וכל המין בכלל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
ובשר זקנה שנתמעך כך מ"מ בכף. בסוף פי' רעז"ל אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא אף עכשיו לא יטמא ע"כ. אמר המלקט כרב ור' חייא ור' יוחנן דאמרי כמות שהן שנינו פי' כמו שהן עכשיו ודלא כשמואל ור"ש בן רבי וריש לקיש דאמרי לכמות שהן שנינו פי' כמות שהיו מתחלה:
8.
Onion leaves or the offshoots of onions, if there is moisture in them they are to be measured as they are; if there is empty space within them, it must be squeezed tightly together. Spongy bread is measured as it is, but if there is empty space within it, it must be pressed firmly. The flesh of a calf which had swollen, or the flesh of an old [beast] that has shrunken in size, are measured in the condition they are in.משנה ט
קִשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצְאָה חוּץ לֶעָצִיץ, טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טִּיבָהּ לִטָּהֵר. אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל:
ברטנורה
קישות שנטעה בעציץ. שאינו נקוב, והוכשרה שם לקבל טומאה ונטמאת, וכתלושה ימיא: והגדילה ויצאה חוץ לעציץ. ונחשבת כמחובר, לפי שיונקת ושואבת מז הקרקע שחוץ לעציץ:טהורה. שפרחה לה טומאה משיצאה חוץ לעציץ:מה טיבה ליטהר. דכשקבלה טומאה היתה כתלושה, הלכך מה שבתוך העציץ נשאר בטומאתו, ומה שהוסיף אחרי כן ויצא חוץ לעציץ, טהור. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
טהורה. עיין במשנה דלקמן ונ"ל טעמיה דת"ק מדתנן בספ"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו. שתלן טהרו מלטמא וס"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ. כיון דחשבי' ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר. ומפי' הרמב"ם משמע דס"ל דמתני' מיירי כשעדיין לא נטמאו. אלא בראוין לקבל טומאה מיירי. ומוקי לה נמי בעציץ נקוב ושיצא חוץ לעציץ רבותא. דאפ"ה טהורה הואיל שמה שבתוך העציץ נקוב כמחובר הוא. נמשך הכל אחריו. וכ"כ בחבורו פ"ב מהט"א (הלכה ט'):
אמר ר"ש מה טיבה. [פירשתי המלה במשנה ח' פ"ק דכתובות:
אר"ש] ליטהר כו' והטהור יאכל. תמיה לי דמאי דנפיק חוץ לעציץ. לא עדיפא ממה שבתוך עציץ נקוב ושמעינן ליה לר"ש דמשוי להו נקוב ושאינו נקוב דכתלושים הן בכלאים ספ"ו ובשבת ספ"י. ואף לפי' הרמב"ם דמתני' בעציץ נקוב. לא ה"ל לר"ש לטהר כלום, אבל בגמרא דשבת דף צ"ה בברייתא רש"א אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד ואמרינן עלה דלכל מילי ר"ש כתלוש משוי ליה ושני לענין טומאה. דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים. שנאמר (ויקרא י״א:ל״ז) על כל זרע זרוע אשר יזרע ופירש"י אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא להכי אהני זריעות יתירא דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא ע"כ. ואע"ג דמצריכין להו לזריעות יתירא לשומר דאילנות ודבשר בצים ודגים כמ"ש ברפ"ט דחולין איכא למימר דהכל במשמע:
והטהור יאכל. לא ידעתי מאי רבותיה דשני בלישניה ולא קתני והטהור בטהרתו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
בפי' רעז"ל קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב אמר המלקט מצאתי כתוב ולדעת הרמב"ם ז"ל בעציץ נקוב ע"כ וז"ל כשזרע קשות בכלי אינה מטמאה בה צמחתה כי האוכלין אינם מטמאין קודם תלישתן מן הקרקע כמו שבארנו בראשון של מכשירין ואר"ש כי כאשר יצא מן הקשואים חוץ לכלי הרי הוא כתלוש ויטמא והוא אמרו הטמא בטומאתו והטהור יאכל עכ"ל ז"ל וכן הוא ג"כ שם ביד וז"ל שם קשות שנטעה בעציץ והגדילה אע"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה וכתב שם מהרי"ק ז"ל דרבינו ז"ל מפ' לה בקשות טהורה שנטעה בעציץ נקוב שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ"ל דאף עפ"כ טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע"כ. והראב"ד ז"ל השיג שם:
9.
A cucumber planted in a pot which grew until it was out of the pot is pure. Rabbi Shimon said: what is its nature to make it clean? Rather, that which has already become unclean remains unclean, and only that which is pure can be eaten.משנה י
כְּלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה, שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יְכוֹלִין לָצֵאת בָּהֶן, אֵינָם מַכְשִׁירִים אֶת הַזְּרָעִים. עָצִיץ נָקוּב אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ שֶׁל נֶקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן. מִלְאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ, הֲרֵי הוּא כְטַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז:
ברטנורה
כלי גללים. כלים העשויין מגללי הבקר:שהשרשים יכולין לצאת בהן. אע״פ שאינן נקובים, השורש יוצא מעצמו ונוקב את הגלל ואת האדמה של אותו כלי. ולהכי לא נקט כלי אבנים, לפי שקשים הן ואין השורש נוקב אותן:עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים שבתוכו. דלא מקבלי הכשר משום דחשיבי כמחובר, ואין הזרעים נכשרים לקבל טומאה אלא כשבא עליהן מים לאחר שנתלשו. ואפילו פירות תלושים אין נכשרים במים שבתוכו, לפי שאין המים מכשירין כשהן במחובר, דבעינן שיהו המים תלושין, והני מים דמנחי בעציץ נקוב, כמנחי בארעא דמו:ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים. דבין מים שבתוכו ובין זרעים, תרוייהו חשיבי כתלושים:מלאהו. לעציץ שאינו נקוב:עפר עד שפתו. הואיל ורואה את האויר מארבע רוחות, הוי כעציץ נקוב, וחשיבי כמחובר, בין המים, ובין הזרעים שבו:כטבלא שאין לה לזביז. שאין לה שפה מכאן ומכאן אלא פשוטה וחלקה, דמים שבה אינן מכשירין את הזרעים וחשיבי כמחובר, הואיל ורואין את האויר מארבע רוחות:
תוסופות יום טוב
כלי גללים כו'. כתב הר"ב ולהכי לא קתני כלי אבנים כו' כלומר דרגיל לשנותם יחד ברפ"י דכלים ופ"ה דפרה מ"ה ושאר דוכתי]:
אינם מכשירין את הזרעים. פי' הר"ב דלא מקבלי הכשר כו' כמפורש בריש מסכת מכשירין ומ"ש שאין המים מכשירין כשהן במחובר מפורש במ"ז פ"ד דמכשירין:
כטבלא שאין לה לזביז. אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בפרק שני של כלים [וכן גם כן בכאן כו']. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
זיתים שכבשן ששרן ביין או בחומץ או מי מלח. כדי לקיימן: בטרפיהן ר"ל שכבש הזיתים עם העלין המחוברין להן. [ולרבינו תוי"ט במשנה ב' מיירי הכא שאין העלין מחוברין להם. ולפענ"ד נראה דאין להקשות א"כ פשיטא דלא מחשבו חיבור. י"ל דסד"א דאף דאינן מחוברין נחשבו חיבור. כמו במקפה ושום ושמן דהוו חיבור [כטבו"י פ"ב מ"ג]. קמ"ל דעלין שאני דאינן אוכל כלל ורק למראה הן. מיהו מדקאמר בטרפיהן. משמע טפי שעלין הן של הזיתים. דהיינו שמחוברין להן]: טהורים ר"ל אין על העלין לא דין יד או שומר: לפי שלא כבשן אלא למראה דכשמחוברין בהן העלין. יהא מראיתן יפה כאלו נתלשו מקרוב. אבל לא התכוון כדי לאכול העלין עם הזיתים או כדי לשמור הזיתים מקלקול. או כדי לאחוז הזיתים בהן [והקשה הר"ש מ"ש מחלפת תרדין [פ"א מ"ד] דמטמא ר' יוסי בהשאירן מחוברין כדי לתלותן בהן בחופתו [כתוספתא שם]. אע"ג דג"כ אינו רק למראה. ותו דהחם לאו משום מראה השאיר העלין בהפרי. רק כדי לחלוחן בה. והו"ל שפיר יד. ול"מ היה נ"ל דבלא זה התם שאני דגם הפרי עצמו תלה למראה. לפיכך גם העלין שבו כשהן גם כו למראה. נחשבין יד. משא"כ הכא. הפרי מיוחד למאכל ואיו הנילה שבו למראה בעלמא מחשב יד]: כשות של קשות ר"ל השער הקטן שגדל על פני הקישואין: והנץ שלה יש מין קישואין שיוצא מראשן כמין שושן קטן. כמו שיש לאיזה מין אתרוגים. והוא נקרא נץ: טהורה דאינן משתמשין לא ליד ולא לשומר: טמאה אי"ל דטעמא דר"י משום דכשהן לפני התגר. ניחא ליה בהשער והנץ. שעל ידן נראין הפירות רטובין ויפין. דא"כ בזיתים בטרפיהן ברישא למה לא פליג נמי ר"י. דאי"ל דר"י ארישא נמי קאי. דהרי קאמר כל זמן שהיא. ואי קאי נמי ארישא הול"ל כל זמן שהן. ותו דא"כ הוה ליה לת"ק למכלל תרווייהו ולומר טהורים. ועל זה הו"ל לר"י למפלג ולומר כל זמן וכו'. אלא נ"ל דטעמיה דר"י משום דנוח לו לאדם לקנות דברים שלא משמש בהן יד כל אדם. והנך פירות כיון שנשאר עליהן השער והנץ. ניכר שלא היו הידים מטפחות בהן. דעל ידי המשמוש. השערות נושרות. וס"ל לר"י דמה"ט חשבינן להשערות והנץ כשומר הפרי שתהיה חריפא זבינא טפי. ומשום הכי לא דמי לרישא. דהתם אינן רק ליפות מראיתן. ואין בזה צורך כל כך [והרא"ש כתב דה"ט דר"י משום דהקישות הוא פרי רפה שמתקלקלת על ידי רבוי משמוש ידי הקונים. ועל ידי אותו שער ונץ שבראשו לא יתעכבו תחת ידי הקונים. וגם לפי פי' זה יתורץ הקושיא למה לא פליג ר"י ברישא. די"ל דהכא דוקא ששומר הפרי שלא יתקלקל שפיר מחשב שומר. משא"כ ברישא שאין העלין שומרים הפרי מקלקול רק שעל ידי העלין יהיו נראין יותר יפין. זה לא מחשב שומר. רק דלא זכיתי להבין. דתינח שער שהוא על כל פני החיצון של הפרי. אבל נץ שהוא רק על מקום קטן שבראשו. והאיך על ידו תשמר הפרי מלהתמעך. ודוחק לומר דכשהנץ בראשו. יאחזנו בנץ ולא תתמעך הפרי על ידי אחיזה. ליתא. דכיון דהפרי רך אם יאחזנו בנץ תתנתק הפרי הכבד מהנץ. והגאון ר' א"ו זצוק"ל פי' דע"י הקשות והנץ ישמר הפרי מלכלוך וטינוף. והר"ש והר"ב הרכיבו ב' הפרושים. וכתבו שכיון שהפרי רכה. מתלקלת על ידי משמוש ידי הקונים ועל ידי השער והנץ נשמרים מכל לכלוך וטינוף. וגם זה לא הבנתי. האיך ע"י השערות שהן על פני הפרי אחת הנה ואחת הנה ונמוכין מאד. האיך עי"ז ישמר כל פני הפרי מלכלוך כאלו מונחת כולה בקופסא. אמנם לכל מו"מ הזה מחוי לן הש"ס במחוג [תענית כ"ד א'] דקאמר דרב יהודה כדמטי וכו'. או להך מתני' זיתים שכבשן בטרפיהן. אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ר"ל הרבה יש לעייו בה מ"ט דר"י. ולמה לא פליג נמי ארישא]: כל הגלעינין ר"ל כל הגרעינין. דלמ"ד ורי"ש מתחלפין: ומטמאות דכיד חשבינן לה ולא כשומר [ותמה הרא"ש האיך על ידי הגרעין שהוא בפנימית הפרי יחשב יד. ולפיכך כתב דמסתבר טפי כגירסת הרמב"ם דגרס ומצטרף. ומטעם דהו"ל שומר. אמנם בפי' הרמב"ם שלפנינו גרס כגירסת הספר. וכן נראה מהרמב"ם בחיבורו [פ"ה מאוכלין הי"ג]. ונ"ל דעל כרחך נכוף אזנינו לשמוע. דאע"ג דהגרעין טמון תוך הפרי. אפילו הכי כיון שכשהגרעין בתוכה נוחה להאחז ולא תתמעך בין אצבעותיו. להכי דינה כיד. וכן מוכח נמי מגרעין תמרה יבישה. דאמרינן לקמן במשנה דאינה מצטרפת. דמשמע דאבל מטמאה ומיטמאת. ועל כרחך משום דהוה יד. ומטעמא דאמרן]: גלעינה של רוטב של תמרה לחה. ונקראת לחה כל שראויה למוץ גרעינתה [כספ"ג דטבו"י]: אע"פ יוצאה נ"ל דר"ל דאע"ג שהגרעין מונח רפוי תוך הפרי. וכשיקבע הפרי יהיה הגרעין יוצא ונופל: מצטרפת דמדראויה למצצה. הו"ל גם הגרעין כאוכל. אע"ג שאינה אוכל כולה. רק מוצץ ממנה השרף וזורק השאר. ואפ"ה כולה דינה כאוכל. ואע"ג דעכ"פ הגרעין רפוי ואינו מחובר למאכל. אפילו הכי כיון דדיינינן להגרעין כמאכל. לא גרע גרעין זה מגרעינין שתוך הרימון. דאע"ג שהן מופרדין זה מזה. אעפ"כ כיון דהקליפה מסבבן מצטרפין [כמ"ו]. כל שכו הכא שהגרעין מוקף ממאכל מכל צד: של יבשה אינה מצטרפת אבל מיטמא ומטמא כשאר יד: לפיכך חותל הוא קרום הדק שחותל ומסבב הגרעין: של יבשה מצטרף משום דביבשה הקרום ההוא דק ונאכל אגב הפרי. ולפיכך הוא כאוכל: ושל רוטב כשהתמרה רטוב. הקרום הוא מר ונזרק [כך כתב הראב"ד פ"ה מאוכלין. והרמב"ם שם כתב דלהכי יבשה מצטרפת. משום דביבשה הקרום דבוק בהמאכל. אבל בהרטוב הקרום עומד נפרד מהמאכל. ולא הבנתי יפה דברי רבינו דאם כן מה לפיכך. ויש ליישב. ועמ"ש לעיל סי' י"א]: גלעינה שמקצתה יוצאה בולטת ויוצאת מפרי: שכנגד האוכל משמע הא שלא כנגד המאכל איו מצטרף ואע"ג דלעיל אמרינן שיוצאת מצטרפת היינו רק כל מה שהוא נגד האוכל. אמנם ל"מ היה נ"ל דלפי פירושינו הנ"ל סי' י"א. מעיקרא לא קשה ולא מידי. דמדקאמר לעיל שיוצאה. ולא קאמר שיצאה מקצתה. ודאי משמע כולה. וגם מדלא קאמר שיצאה רק שיוצאה הא ודאי ר"ל שאפשר לה לצאת היינו שמונחת רפוייה תוך המאכל: עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף שמה שיש מהעצם תוך המאכל מחשב שומר הא מה שבולט ויוצא אינו רק יד: היה עליו מצד אחד שאין הבשר מקיפו רק החתיכה יש בצד א' בשר ובצד הב' עצם דבוק זה בזה: רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת ר"ל אם יש בעובי חתיכת הבשר כדי להקיף העצם בעובי חוט הערב. אז מצטרף. ונ"ל דמדהוה סגי אי הוה אמר כאילו הוא מקיפו ומסיים כטבעת ש"מ דלר' ישמעאל א"ל שיכסה הבשר כל חלק העצם שכנגד המאכל בעובי חוט ערב אלא די בשיהיה בהבשר בכדי להקיף העצם בחוט ערב. אז מצטרף כל חלק העצם שכנגד הבשר: וחכמים אומרים שכנגד האוכל אף שאין בו בכדי להקיף העצם ומפרש בתוספתא. איזה כנגד האוכל אם יש שם חלול עד חללו. ר"ל כל מה שיש בהעצם תחת חתיכת הבשר עד חלל של עצם. ואם אין שם חלול אין טמא רק חיסומו ר"ל אותו קליפת העצם שתחת הבשר. שהבשר סוגרו ומכסה אותו [כמו לא תחסום שור בדישו. והרמב"ם שם כתב רואין אותו כאלו הוא חוט אזוב. ואולי היה לרבינו גירסא אחרת בתסופתא]: כגון הסיאה פעפפער קרויט: והאזוב איזאף בלשון אשכנז וגם הוא ראוי לאכילה ומקבל טומאה [כפרה פי"א מ"ה]: והקורנית טימיאן בלשון אשכנז שגם הנך רק מה שכנגד האוכל מצטרף עד חללו ולא יותר וכן מפורש בתוספתא [מיהו נ"ל ל"מ דחכמים דמשנתינו כחכמים דתוספתא ס"ל דקאמרי אפילו אין עליו בשר אלא כפול גורר כולו לטומאה דודאי אין ר"ל במלת כולו שיהיה גם חלק העצם שאינו נגד הבשר כשומר ליתא דהיכי ס"ד שיהיה שומר מה שאינו נגד הבשר אלא מה דקאמר כולו היינו אותו חלק העצם שכנגד הבשר אף שאין בהבשר כדי להקיף העצם א"כ זהו ממש דעת חכמים במשנתינו דקאמרו שכנגד האוכל מצטרף. ולא קאמר רק מה שכנגד וכו'. ש"מ דמחמרו טפי מר' ישמעאל ודו"ק. והא דקאמרו כגון הסיאה. ולא קאמרו וכן הסיאה וכו'. היינו טעמא משום דברישא בעצם שמובלע בבשר. שפיר קאמר שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו רק שמובלע מאורך העצם תוך הבשר מצטרף. אבל הכא בהיה עליו מצד א'. דהיינו שהיה שטח העצם דבוק בשטח הבשר. סד"א דבהיה שטח העצם רחב יותר משטח הבשר פליגי. דלרבי ישמעאל אם יש בהבשר בכדי להקיף העצם. אז גם מה שאין בשטח העצם נגד הבשר מצטרף. ולחכמים אינו מצטרף רק מה שיש בשטח העצם נגד שטח הבשר. אבל מודו חכמים דכל עובי העצם שהוא כנגד הבשר מצטרף. להכי קאמר כגון הסיאה וכו'. דכולן אין שטח עובי הקנה רחב יותר מגרעין המאכל שדבוק בהן. ואפילו הכי איצטרכו רבנן לומר גבייהו דרק מה שכנגד האוכל מצטרף. דהיינו ודאי רק אותו משהו מהקנה שדבוק בגרעין. ולא כל אורך קנה. ש"מ דכנגד האוכל דקאמרו רבנן. לאו היינו מה שהוא שטח האוכל. רק מה שהוא מארכו נגד האוכל ולא כל ארכו. אף שהוא נגד האוכל. ודוק]: הרמון גראנאטאפפעל: והאבטיח מעלאנע: אינו מצטרף ר"ל מה שנימוק ממנו אינו מלטרף להאוכל מדאין הנימוק ראוי לאכילה. וגם פשיטא שאין בו לא דין יד או שומר: אינו מצטרף ר"ל אין הנימוק מצטרף להשלם להשלים שיעור כביצה לטמא אחרים. [והקשה רבינו תוי"ט דהו"ל זו ואצ"ל זו. ולא הבנתי. דהרי ודאי ס"ד כיון דשלם מב' צדדין יצטרף מה שנימוק באמצע. והוה שפיר לא זו אף זו. וכל שכן לפי מה שפי' הרא"ש דמכאן ומכאן ר"ל שהפרי שלם סביב. ורק בפנימיותו נימוק. א"כ ודאי דבכה"ג ס"ד דמדכולו מבחוץ שלם יצטרף כולו. אמנם אי קשיא הא קשה לי אי מלת אינו מצטרף. אמה שנימוק קאי. למה פלגינהו תנא לב' בבות. והכי הול"ל נימוק מקצת בין מהצד או מאמצע אינו מצטרף. לכן נראין דברי רבינו הרמב"ם. שפי' האי אינו מצטרף דסיפא דר"ל אין הצדדין השלמין מצטרפין. ונראה דגם לרבינו הרמב"ם נימוק מקצתו דרישא הייינו בין מן האמצע. בין מן הצד. וגם לפי פי' זה הוה סיפא שפיר לא זו אף זו. דלא זו דאין הנימוק חשוב כאוכל שיצטרף הוא עצמו להאוכל. אלא אפסוקי נמי מפסיק שלא יצטרפו האוכלין שמפריד הנימוק ביניהן]: הפטמא של רמון הוא השושן הקטן שיש בראש הרימון. כמו שיש באתרוג [ועיין מג"א תרמ"ח סק"ח]: והנץ הוא כמין שער ירוק ככרכום שגדל סביב לשושן הרימון: אינו מצטרף אבל עכ"פ הו"ל יד. ולא דמי לנץ כישות לעיל דאפילו יד לא הוה [כמ"א]. דהתם מדכבוש נתרכך. ואי אפשר לאחוז הפרי על ידו. ואי התם בקישות שאינה כבושה מיירי. אפ"ה יש לחלק דבשלמא קישות שהיא בעצמה פרי רך כמ"ש הר"ב וכל המפרשים שם. אי אפשר לאחוז בשער שלה ושלא תתנתק הפרי מהשער. משא"כ רימון קליפתו קשה. ויכול שפיר לאחזו בשער שבראשו. ולפיכך מחשב שפיר יד: ר' אליעזר אומר אף המסרק הוא כעין שפת כוס שבולט בראש הרימון סביב השערות הנ"ל. ושפת כוס זה עשוי כמסרק עם שינים: טהור דאינו לא יד ולא שומר להרימון. משא"כ כשינטל פיטמתו יתרקב מהר. ולרבנן מסרק כגוף של הרימון הוא. ומצטרף: ומצטרפות מדהו"ל שומרים להפרי. שע"י הקליפה לא תתרקב הפרי וגם לא תתלכלך. מיהו קליפה לחה ירוקה שע"ג קליפת האגוז. אינו מצטרף. מדהו"ל שומר לשומר [כחולין קי"ט ב']: בין קדורה נקובה: מצטרפות מדהיא עצמה אוכל: וקדורה אינה מצטרפת דמדנתנקבה תו אינה שומרת הבשר מרקבון. ונ"ל דעכ"פ דינה כיד: והחיצונה היא הקליפה הדקה ביותר: בין כך ובין כך טהור מדנקלפת ונופלת מאליה. וא"כ גם כיד לא הוה. אמנם לרש"י [חולין שם] היינו טעמא מדאין שומר ע"ג שומר. וא"כ י"ל דעכ"פ דינה כיד. וקיי"ל כר' יהודה [רמב"ם פ"ה מאוכלין]: המחתך דלועין או בצלים או בשר: אע"פ שלא מירק שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי: אינו חבור דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי: לכבוש בחומץ או מי מלח חריפים: ולשלוק שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה: ולהניח על השלחן ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין: חבור דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]: התחיל לפרק שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת: אוכל שהתחיל בו אינו חבור אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]: האגוזים שאמנן ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים: הבצלים שחמרן היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים: הרי אלו חבור ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין: התחיל לפרק באגוזים שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר: ולפקל בבצלים שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל: אינו חבור ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]: האגוזים והשקדים חבור קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה: עד שירסס ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור: ביצה מגולגלת ר"ל ביצה צלויה קצת. וראוי לגומעה דרך הנקב שיעשה בקליפה: עד שיגוס שיגום גרסינן. מלשון גוממו עם השופי [חולין צ"ב א']. ור"ל הכא עד שיחתוך קצת מהקליפה. שיהיה יכול לשתותה דרך שם. אז גם שאר חלק הקליפה שנשארת עליה אינו חיבור. דמדנפתח חלק קצת מהקליפה. תו אין כל הנשאר דין שומר משום שלחלוחית שבביצה שותת ויוצא דרד הנקב שבקליפה: ושלוקה מבושלת הרבה: עד שירסס דבנשלקה בישול מרובה. אף שיש נקב גדול בהקליפה. המאכל נשאר בתוכה. והו"ל חיבור עד שירצץ כולו. וכקליפי אגוזים לעיל [וער"מ]. ולהרא"ש עד שיגום גרסינן ברישא. והוא מלשון מגיסה בקדרה [מכשירין פ"ה]. ור"ל עד שיפריד המאכל שבתוך הקליפה מהקליפה. כדי לערבו (בקליפה) עם מלח ולגומעה מתוך הקליפה עצמה. דמשהפריד המאכל. אף שעדיין הוא תוך הקליפה הו"ל כמאכל הנתון תוך כלי. שאין על הכלי לא תורת יד ולא תורת שומר. אבל שליקה מיד כשהחתיל לשבר הקליפה. תו לא הוה הנשאר חיבור [עכ"ל הרא"ש. ור"ל דה"ט דכיון דנשלקה כולה נפרדת מהקליפה. וכמאן דמונח בקופסא דמי. ואת"ל א"כ אפילו בשהקליפה כולה שלימה לא נהווה חיבור מה"ט. דאטו במונח בקופסא שלימה נחשב הקופסא כשומר ויהא נחשב חיבור. י"ל דכיון דהקליפה שלימה סביב בטבע כבתחלה. שומר מעליא הוא. אף שמופרדת בפנים. דמדהוא בטבע כך לא דמי כלל לכלי. ולפ"ז לפי' קמא שלוקה חמורה ממגולגלת. ולהרא"ש שלוקה קילא ממגולגלת. דבשליקה א"צ שיגיס וסגי משירסס. ולכאורה להרא"ש הלשון קצת דחוק. דא"כ מה עד שירסס. משירסס הול"ל [ועיין ב"מ דף פ"ח ב']. ואת"ל הרי גם לפי' האחר דמגולגלת חמיר טפי. ואפילו הכי קאמר גבה עד שיגום ולא משיגום. י"ל התם עד שיגום קאי אמלת חיבור שהזכיר בסוף מ"ה. וה"ק דהוא חיבור עד שיגום. משא"כ להרא"ש דקודם ריסוק השלוקה הזכיר התנא שיעורא רבה דגיסת המגולגלת. טפי הוה ניחא דנימא בשלוקה משירסס אינה חיבור. וי"ל דגם להרא"ש לא קשה דאף דלדידיה שליקה קולא בחד צד ממגולגלת. דא"צ שיגוס. עכ"פ בחד צד תו חמיר שלוקה. דבמגולגלת סגי בשיעשה בה נקב. כדי ליגוס משם החלבון וחלמון. ובשליקה צריך עכ"פ שירסס כולה]: עצם שיש בו מוח חבור העצם הו"ל שומר להמוח: הרמון גראנאט. והוא פרי גדול כאפעלסינא. ומראית קליפתה אדמדמת. ראטהברוין בלשון אשכנז. והקליפה קשה קצת. ויש בתוכה כמה חדרים קטנים לארכה. כחדרי וועלשנוס. וכל חדר וחדר יוכל להפרידו מחביריו. ולכן נקראים החלקים פרודות. וכל חדר וחדר מלא גרעינים קטנים מתוקים. והם נאכלים. והיינו דקאמר הכא רימון שפרדו. ר"ל שקרע חלקי הרימון זה מזה. ועדיין הגרגרין מהודקין תיך החדרים בקליפה. הקליפה הוה כשאר שומר חיבור להגרגרין שהן אוכל: עד שיקיש עליו בקנה שיתנענעו ע"י זה הגרגרין ויתנתקו מהקליפה. דאז אף שעדיין הן תוך הקליפה. אין הקליפה חיבור להן. מדהן אז כמונחין תוך כלי: כיוצא בו שלל הכובסין דרך הכובסין לשלול ולתפור יחד הרבה בגדים קטנים כדי שלא יאבדו. או שישלל יחד בגדים גדולים שהן של אדם א' כדי שלא יתחלפו בבגדי אדם אחר: והבגד שהוא תפור בכלאים שתפרו לצורך מה בכלאים. ושניהן עשויין לנתקן בסוף זה מזה: חבור לטומאה משום יד. אבל לא להזייה [כפי"ב דפרה מ"ט]: עד שיתחיל להתיר אף שלא גמר דמעשה מוציא מיד מעשה [כספכ"ה דכלים]. ולהכי סגי בגלוי דעתיה דלא ניחא ליה בחיבורן: עלי ירקות ירוקים ר"ל בעוד העלין ירוקין: מצטרפין להמאכל שגדלין בו. מדחזו עדיין לאכילה. הו"ל שניהן כגוף א': ולבנים אינן מצטרפין דמדנתלבנו העלין תו לא חזו לאכילה. ונ"לדעכ"פ מחשבי יד: ובחזרים בקלחי חזרת. דאע"ג דהעלין שבראש החזרת בין ירוקים בין לבנים לא חזו לאוכל. עכ"פ העלין שומרים הקלח מלהתכמש. והו"ל שומר. [ולכאורה נראה דת"ק ס"ל בעלי כרוב לבנים שאין נאכלין רק על ידי הדחק דלא שמה אכילה. כר' יוחנן [שבת ע"ו א']. ובעלי חזירין ס"ל דלא עדיפי מסיב שלו. דלא מחשב שומר מדמשתמר כבר משורש הגדול שבו [כפ"א מ"ב]. אלא דאי אפשר לומר כן. דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דהכא קיימא לן כת"ק [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. והתם קיי"ל כריש לקיש בהא דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה [כהרמב"ם פי"ח משבת]. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש לבר מתלת [כיבמות דף ל"ו א']. להרמב"ם גרסינן התם רב אושעיא דקיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן. וכהך גירסא הביא רבינו כ"מ שם]: ובני בצלים י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים: אם יש בהן ריר הוא הליחה שבתוך הקנים: משתערין לכשיעור כביצה לטמא אחרים: בכמות שהן וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]: אם יש בהן חלל ר"ל אם הקנה היה ריקן: ממעך את חללן ואח"כ משער: פת ספוגנית נפוחה כספוג: בשר העגל שנתפח כן דרכו כשיבשלוהו: משתערין בכמות שהן דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל: קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ: טהורה נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר: אר"ש מה טיבה מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ: אלא הטמא מה שיצא: והטהור ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]: כלי גללים כלים העשויין מגללי בקר: שהשרשים יכולין לצאת בהן דמתוך שדופן אלו הכלים רך. שורש של הגדל בתוכו מקדר ונוקב דופן הכלי ויוצא. ולפיכך אפילו אינו נקוב כנקוב דמי: אינם מכשירים את הזרעים ר"ל אין הכלים הללו גורמין הכשר להזרעים שגדלין בתוכן כשנפל עליהן מים תלושין אפילו ברצון. דאין כלי זו מחשיבן כתלוש. וכן אין כלים הללו גורמין דין הכשר למי גשמים שנפלו לתוכן. ואפילו בנתן ברצון הפירות לתוך המים. עכ"פ הרי המים מחוברין. ואינן מכשירין במקומן להזרעים שנתן לתוכן אפילו בכוונה. ורק כשהעלן מתוך המים הוכשרו. דלא עדיף מצנון שבמקום [מכשירין פ"ד מ"ו]. ונ"ל דמשנתנו מיירי אפילו בהניח הכלים הללו בכוונה שירדו לתוכן גשמים. וגם הפירות הניח בכוונה לתוך המים. דאי חסר חד מהנך. כגון שלא הניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. או שהניח הכלים בכוונה שירדו לתוכן גשמים. אבל הפירות נפלו לתוך המים שבכלים הללו שלא בכוונה. אז אפילו הכלים מקט"ו. אינן מכשירין במקומן [כמכשירין פ"ד מ"ה]: עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים הא דלא כלל להא עם כלי גללים. היינו משום דבעי לאפלוגי בין נקוב לשאינו נקוב: מלאהו עפר להעציץ שאינו נקוב. ונמצא שע"י זה בטלו מתורת כלי: עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז שאינו מקבל שום טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ולפיכך גם הכא לענין הכשר. אף שהגידולין שבתוך העציץ. הו"ל כגידולין בכלי תלוש. היינו רק משום דהגידולין מושרשים תוך הבית קיבול של העציץ. אבל המים שע"ג העציץ. מהגשמים שירדו עליו. מדאין על גבי העציץ בית קיבול. עדיין המי גשמים כמחוברין דמי ואינן מכשירין:
מלכת שלמה
שהשרשים יכולין לצאת בהן אינם מכשירין מה שפי' רעז"ל הוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל ועוד פי' הר"ש ז"ל וז"ל מכאן משמע דכלי גללים היינו צפיעי בקר ולא כדברי האומר של אבן גלל דאותן אין השרש יכול לנקבן דמטעם זה לא נקט כלי אבנים וכ"ש אבן גלל שקשין ביותר ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל מפ' דכלי גללים וכלי אדמה מיירי בנקובין נקב שיצא ממנו שרש הצמחים ע"כ אלא ששם ביד בפ' שני דהלכות טומאת אוכלין חזר בו ופירש ואע"פ שאינם נקובין הרי הן כנקובין ע"כ:
עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים וכו' אפילו ר"ש דמשוי נקוב לשאינו נקוב בשלהי פ' המצניע לענין הכשר זרעים מודה כדאיתא התם וכתבתיו בס"ד שם בשבת ס"פ המצניע:
כדי שיצא בו שרש קטן הוא פחות מכזית כדאיתא התם פ' המצניע: