Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
נוֹמֵי הַסָּדִין וְהַסּוּדָרִין וְהַטַּרְטִין וְהַפִּלְיוֹן שֶׁל רֹאשׁ, שֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת. שֶׁל אַפְקַרְסִין, עֶשֶׂר. נִימֵי סָגוֹס, וְהָרְדִיד, וְהֶחָלוּק, וְהַטַּלִּית, שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. נִימֵי כִפָּה שֶׁל זְקֵנָה, וְהַגּוּמְדִין שֶׁל עַרְבִיִּין, וְהַקֻּלְקִין, וְהַפֻּנְדָּא, וְהַמַּעֲפֹרֶת, וְהַפַּרְגּוֹד, נִימֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן:
ברטנורה
נומי הסדין. נימין היוצאים מן הסדין, והן חוטים שרגילים לצאת מן האריג בין מן הצדדים בין מלמעלה בין מלמטה. אם נגע שרץ בנימין, נטמא הסדין. והוא שיגע בתוך השיעור המפורש במתניתין. וכן אם נגע שרץ בסדין, נטמאו הנימין עד מקום השיעור המפורש. ומשם ולחוץ טהורים, שאין הנימין חיבור לכל בגד אלא עד מקום השיעור המפורש בהן:טרטין. כמין כובעים:פליון. סדין שמתעטף בו כולו:אפקרסין. כמו אפקרסותו אינה מעכבת דפרק ואלו מגלחים [מועד קטן כ״ב:] והוא לבוש התחתון ופתוח מכתפיו וכשלובשו קושרו:סגוס. בגד של צמר עב וכולו ציציות, וקורים לו בערבי אלבורנו״ס:רדיד. צעיף דק שהאשה מכסה בו ראשה. ותכס בצעיף, תרגום ירושלמי רדידא:גומדין. בגד שהוא אמה על אמה, ומכסין הערבים חוטמן ופיהם בזמן הקור. ופירוש גומד אמה, כדכתיב (שופטים ג ט״ז) ולה שתי פיות גומד ארכה:קלקין. אריג של שער ויש לו נימין:פונדא. יש מפרשים אזור חלול ורחב. ויש מפרשים הבגד התחתון שנותנים על הבשר לשמור שאר הבגדים שלא יטנפו בזיעה:מעפורת. תרגום ויתחפש באפר (מלכים א כ״ד) ואשתני במעפרא. סודר שמעטפים בו הראש:פרגוד. מסך שתולין על פתחי המלכים:כל שהן. בין רב בין מעט הוי חיבור. וכולהו אחריני ששיעורן מפורש, כשיעור הוי חיבור מה שיתר מכשיעור לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה:
תוסופות יום טוב
נומי הסדין. פירש הר"ב נימין היוצאים מן הסדין כו' אם נגע שרץ בנימין וכו'. וכ"כ הר"ש. ולפי דטומאת שרץ אף בשלש על שלש. להכי נקטו. וה"ה למדרס אם הוא שלשה על שלשה והרמב"ם סתם ופירש שהבגד כאשר נטמא וכו'. ובחבורו פכ"א מה"כ ביאר וכתב טמא במדרס. או בשאר טומאות. וגם הר"ב עצמו במשנה דלקמן סתם וכתב ואם נגעה טומאה כו':
והפליון. לשון הר"ב סדין שמתעטף בו כולו. ותמיהני דהא הפליון שלראש תנן. וראיתי להר"ש פליון כמו אפליון. בפרק כל כתבי מני ליה גבי י"ח כלים. ע"כ. ומזה הוא שיצא לו להר"ב לפי שמצא שם דף ק"ך שפירש"י פליון סדין להתעטף בו כולו. אך בכאן א"א לפרש כן. ועוד דהתם במשנה ד מנה הר"ב י"ח כלים. וכשתדקדק בדבריו תמצא שבמקום פליון ומעפורת שבגמ'. כ' מצנפת. וטלית קטן שמכסין בו ראשו. ובמשנה ב פ"ק דשבת כתב הר"ב מעפורת של ספרים סודר שנותן המתגלח על ברכיו כו'. ונשאר א"כ מצנפת במקום פליון. וכיוצא בזה פירש הרמב"ם בכאן שכתב פיליון של ראש [הוא] המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן. ע"כ. ובאותן י"ח כלים קחשיב מצנפת ועיין מ"ש עוד בריש פ"ח דנדה:
פקרסין. כתב הר"ב כמו אפקרסותו כו' דפרק ואלו מגלחין. בגמ' דף כב. והר"ש הביא מן המשנה הקשר שבפרקסים שבכתף במ"ד פרק בתרא דמקואות:
כפה של זקנה. לשון הרמב"ם. כך שמו כיפה של זקנה לא שיש אחר של ילדה כמו שיש עשב שנקרא בערבי שיב אל עגו"ס. ע"כ בנא"י. ומשום כך בחבורו פכ"ה כתב כפה של ראש:
[*והגומדין. פי' הר"ב כדכתיב ולה שני וגו' (שופטים ג)]:
פונרא. פי' הר"ב שני פירושים ועיין בלשונו ספ"ג דסנהדרין. וסוף ברכות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נומי הסדין סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי: והסודרין הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו: והטרטין הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]: והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב: שש אצבעות ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר: של אפקרסין הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק: עשר דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר: נימי סגוס כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']: והרדיד הוא צעיף של נשים: והחלוק חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו: ג' אצבעות דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו: נימי כפה של זקנה הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]: והגומדין של ערביין הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור: והקולקין הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]: והפונדא געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]: והמעפורת מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש: והפרגוד מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים: נימיהן כל שהן דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור: שלש כסתות של צמר שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן: שני סובריקין מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו: חלוק אחד ולא יותר. וכן כולן: קלובקרין כסות עב לקור: חבור לטומאה ולהזייה כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]: חוט המשקולת זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: שנים עשר ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]: של חרשין ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ: של בנין ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים: אם רצה לקיים טהור ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]: ושל ציירין היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל: כל שהן דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור: חוט מאזנים הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל: שלש אצבעות דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]: שלש אצבעות דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו: רבי יוסי אומר טפח טהור דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]: שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו': של בעלי בתים ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר: יד הקרדום מלפניו היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל: שירי יד הפרגול מחוגה צירקעל בל"א: טפח נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי: יד מקבת מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן: טפח היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו: טפחים משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח: יד המקור הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר: יד המעצד של לגיונות שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח: יד הקורנס של זהבים הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי: ושל חרשין היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן: שלשה טפחים שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא: ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]: יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]: יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר: יד בן הפטיש פטיש קטן: ושל הפטיש פטיש גדול: יד הקרדום של בקוע לבקע עצים: ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א: ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו: ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה: שירי חרחור מלמטן הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]: של בעלי בתים לגרוף בו אפר התנור: של סיידין לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה: בית הלל אומרים עשרה מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא: יתר מכאן על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור: טמא ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור: ויד משמשי האור כיד של שפוד ואסכלא וצבת: כל שהוא אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
מלכת שלמה
והטרטין. פי' בערוך בלשון שני הוא הבגד שמשליכות על ראשיהן בעת יציאתם לחוץ:
והפליון. בערוך נראה דגריס פליוס בסמ"ך:
בפי' ר''ע ז"ל צ"ל פקרסין כמו אפקרסותו אינה מעכבת דבפ' מי שמתו ובפ' ואלו מגלחין והוא לבוש התחתון ופתוח בכתיפיו כשלובשו קושרו כההיא דתנן בפ' בתרא דמסכת מקואות הקשר שבפקרסין שבכתף וכו'. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם רפכ"א ושל חלוק שהוא קרוע מתחלתו ועד סופו ואחר שלובשין אותו מקבצים אותו בלולאות שיעור חוטיו עשרה אצבעות ע"כ:
סגוס. שם ברמב"ם כתוב בכל הדפוסין סגיס ביו"ד:
והקולקין. פי' בערוך חלוק של צמר ויש לו נימין והוא שק שלובשין אותו מבית מי שמצער עצמו בלע"ז צליצו ע"כ. ושם ברמב"ם כתוב והקלקלין בשני למדי"ן וז"ל והקלקלין השזורין מן השער ע"כ:
והפונדא. כתב הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נ"א והפיודא:
והמעפורת. ושם ברמב"ם כתוב והשמלה והוא פי' למעפורת. ובהשגות והשמלה שנותן על ברכיו בשעה שמגלח זו מעפורת שבמשנה ע"כ:
והפרגוד כצ"ל:
1.
The fringe strings of a sheet, a scarf, a head-wrap and a felt cap [are regarded as connected] up to a length of six fingerbreadths; Those of an undergarment up to ten [fingerbreadths]. The fringes of a thick wool cloak, a veil, a shirt, or a light cloak [are regarded as connected] up to a length of three fingerbreadths. The fringes of an old woman's head-wrap, of Arabian face wraps, of Cilician goat's-hair clothing, of a money-belt, of a turban or of a curtain are regarded as connected whatever their length may be.
משנה ב
שָׁלֹשׁ כְּסָתוֹת שֶׁל צֶמֶר, שֵׁשׁ שֶׁל פִּשְׁתָּן, שְׁלֹשָׁה סְדִינִין, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִטְפָּחוֹת, שְׁנֵי סוּבְרִיקִין, חָלוּק אֶחָד, טַלִּית אֶחָד, קְלֻבְקָרִין אֶחָד, חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְלַהֲזָּיָה. יָתֵר מִכָּאן, חִבּוּר לַטֻּמְאָה, וְאֵין חִבּוּר לַהַזָּיָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לֹא לַטֻּמְאָה:
ברטנורה
שלש כסתות של צמר. תפורות זו עם זו כשלל של כובסין. אי נמי, ארוגות יחד, כעין האורגים מפות שדרכן להניח הפרש בין מפה למפה ומחוברות בחוטי השתי ואין בו ערב. וכל הני דתנן הכא, כל אחד במנינו או פחות הוי חיבור, ואם נגעה טומאה באחד מהן נטמאו כולן, ואם היו טמאין והוזה מאפר הפרה באחד מהן נטהרו כולן. ויותר על מנין זה לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה:סובריקין. אית דתני ספריקין. אית דמפרשי מכנסים, ואית דמפרשי כמין בתי ידים מצמר שמלבישים בהם את הידים ומכסים בהם הזרועות עד האצילים:גלופקרין. כסות עבה של צמר שלובשים בעת הקרירות:חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה. לחומרא. אם נגעה טומאה באחד מהן הוי חיבור ונטמאו כולן, ואם הוזה אחד מהן לא הוי חיבור, ולא טהר אלא אותו שהוזה עליו בלבד:ר׳ יוסי אומר אף לא לטומאה. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
שלש כסתות של צמר כו'. כתב הר"ב ויותר על מנין זה לא הוו חבור לא לטומאה ולא להזייה ותימה לפרש כן דהא תנן בסיפא יתר מכאן חבור לטומאה ואין חבור להזייה. ואין לומר דסיפא לא קאי אלא מחלוק אחד ולהלן דא"כ ברישא לא תני ולא מידי. אלא מונה והולך. וזה דבר שאין לו שחר. וכן מפורש בפי' הרמב"ם דיתר מכאן דסיפא קאי אכולהו. ובחבורו פי"ב מהלכות פרה העתיק חבור לטומאה ולהזייה יתר מכאן כו' קודם חלוק אחד כו':
סוברקין. כאית דמפרשי בתראי שכ' הר"ב. הוא מפרש גם כן בפט"ז דשבת משנה ד גבי י"ח כלים. דבתי ידים שכתב הוא במקום שני סופרקים דהתם בגמרא:
חלוק אחד וכו' חבור כו'. אפילו הן ארוכין ביותר או רחבין ביותר כל שהן. הרמב"ם פי"ב מהלכות פרה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נומי הסדין סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי: והסודרין הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו: והטרטין הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]: והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב: שש אצבעות ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר: של אפקרסין הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק: עשר דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר: נימי סגוס כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']: והרדיד הוא צעיף של נשים: והחלוק חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו: ג' אצבעות דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו: נימי כפה של זקנה הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]: והגומדין של ערביין הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור: והקולקין הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]: והפונדא געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]: והמעפורת מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש: והפרגוד מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים: נימיהן כל שהן דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור: שלש כסתות של צמר שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן: שני סובריקין מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו: חלוק אחד ולא יותר. וכן כולן: קלובקרין כסות עב לקור: חבור לטומאה ולהזייה כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]: חוט המשקולת זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: שנים עשר ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]: של חרשין ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ: של בנין ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים: אם רצה לקיים טהור ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]: ושל ציירין היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל: כל שהן דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור: חוט מאזנים הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל: שלש אצבעות דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]: שלש אצבעות דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו: רבי יוסי אומר טפח טהור דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]: שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו': של בעלי בתים ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר: יד הקרדום מלפניו היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל: שירי יד הפרגול מחוגה צירקעל בל"א: טפח נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי: יד מקבת מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן: טפח היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו: טפחים משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח: יד המקור הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר: יד המעצד של לגיונות שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח: יד הקורנס של זהבים הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי: ושל חרשין היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן: שלשה טפחים שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא: ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]: יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]: יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר: יד בן הפטיש פטיש קטן: ושל הפטיש פטיש גדול: יד הקרדום של בקוע לבקע עצים: ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א: ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו: ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה: שירי חרחור מלמטן הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]: של בעלי בתים לגרוף בו אפר התנור: של סיידין לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה: בית הלל אומרים עשרה מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא: יתר מכאן על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור: טמא ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור: ויד משמשי האור כיד של שפוד ואסכלא וצבת: כל שהוא אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
מלכת שלמה
סוברוקין. בערוך גריס סווריקין בשני ווי"ן מקום הבי"ת והביאו ג"כ בערך ספרק ושני סופריקין וכתב דיש שונים סובריקין:
קלובקרין אָחַת. פי' שמיכה ס"א גלופקרין כן כתוב בערוך.
בפי' ר"ע ז"ל ויותר על מנין זה לא הוו חבור לא לטומאה ולא להזאה ע"כ. אמר המלקט נראה דצ"ל ויותר על מנין זה לא הוו חבור אלא לטומאה ולא להזאה דאלת"ה א"כ פסק כר' יוסי והלא הוא עצמו ז"ל פסק ואין הלכה כר' יוסי דוק:
2.
Three woolen pillow-covers, six linen ones, three sheets, twelve handkerchiefs, two pant-sleeves, one shirt, one cloak, or one winter-cloak, can be regarded as connected in respect of both uncleanness and sprinkling. If they exceed this number they are regarded as connected in respect of uncleanness but not in respect of sprinkling. Rabbi Yose says: not even in respect of uncleanness.
משנה ג
חוּט הַמִּשְׁקֹלֶת, שְׁנֵים עָשָׂר. שֶׁל חָרָשִׁין, שְׁמֹנָה עָשָׂר. שֶׁל בַּנָּיִן, חֲמִשִּׁים אַמָּה. יָתֵר מִכָּאן, אִם רָצָה לְקַיֵּם, טָהוֹר. שֶׁל סַיָּדִין וְשֶׁל צַיָּרִין, כָּל שֶׁהֵן:
ברטנורה
חוט המשקולת. הבנאים מחזיקים בידם חוט ובראשו עופרת ומורידים אותו כנגד הכותל לראות שלא יהא עקום:חרשין. נגרין של עץ:ושל בנאים. הבונים החומות הגבוהות והגדולות. וחוט המשקולת דרישא דלא הוי אלא שנים עשר, מיירי במיוחד לבנינים קטנים:יתר מכן. יותר ממדות אלו שמנו חכמים בכל אחד ואחד, אע״פ שהוא רוצה בקיומן, טהור אותו העודף על המדה ולא הוי חבור לכלי:ושל סיידים. הטחים פני הכותל בסיד וגם הם צריכים למשקולת, וכן הציירים שמציירים צורה בכתלים:כל שהן. בין רב בין מעט הוי חיבור:
תוסופות יום טוב
[*חוט המשקולת. פירש הר"ב הבנאים כו'. ועיין בפירושו בסמוך על ושל בנאים כו']:
[*אם רצה לקיים. פירש הר"ב אע"פ שהוא רוצה כו'. וכן פי' הרמב"ם. ונ"ל דתנא מסריך סריך בלישנא דבמתניתין דסוף פרקין]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נומי הסדין סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי: והסודרין הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו: והטרטין הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]: והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב: שש אצבעות ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר: של אפקרסין הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק: עשר דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר: נימי סגוס כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']: והרדיד הוא צעיף של נשים: והחלוק חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו: ג' אצבעות דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו: נימי כפה של זקנה הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]: והגומדין של ערביין הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור: והקולקין הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]: והפונדא געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]: והמעפורת מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש: והפרגוד מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים: נימיהן כל שהן דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור: שלש כסתות של צמר שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן: שני סובריקין מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו: חלוק אחד ולא יותר. וכן כולן: קלובקרין כסות עב לקור: חבור לטומאה ולהזייה כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]: חוט המשקולת זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: שנים עשר ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]: של חרשין ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ: של בנין ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים: אם רצה לקיים טהור ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]: ושל ציירין היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל: כל שהן דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור: חוט מאזנים הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל: שלש אצבעות דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]: שלש אצבעות דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו: רבי יוסי אומר טפח טהור דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]: שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו': של בעלי בתים ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר: יד הקרדום מלפניו היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל: שירי יד הפרגול מחוגה צירקעל בל"א: טפח נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי: יד מקבת מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן: טפח היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו: טפחים משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח: יד המקור הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר: יד המעצד של לגיונות שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח: יד הקורנס של זהבים הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי: ושל חרשין היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן: שלשה טפחים שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא: ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]: יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]: יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר: יד בן הפטיש פטיש קטן: ושל הפטיש פטיש גדול: יד הקרדום של בקוע לבקע עצים: ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א: ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו: ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה: שירי חרחור מלמטן הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]: של בעלי בתים לגרוף בו אפר התנור: של סיידין לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה: בית הלל אומרים עשרה מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא: יתר מכאן על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור: טמא ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור: ויד משמשי האור כיד של שפוד ואסכלא וצבת: כל שהוא אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
מלכת שלמה
של חרשין שמנה עשר. כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וה"ר יהוסף ז"ל:
יותר מכאן אם רצה לקיים טהור. פי' אע"פ שרצה לקיים טהור:
3.
The string of a [common] plumb-line is regarded as connected up to a length of twelve [cubits]; That of the carpenters’ plumb-line, up to eighteen [cubits]; And that of the builders’ plumb-line up to fifty cubits. The parts that exceed these lengths, even if it was desired to retain them, are pure. The plumb-line of plasterers or moulders is regarded as connected whatsoever its length.
משנה ד
חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל זֶהָבִים וְשֶׁל שׁוֹקְלֵי אַרְגָּמָן טוֹב, שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. יַד הַקֻּרְדֹּם מֵאַחֲרָיו, שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, טֶפַח, טָהוֹר:
ברטנורה
חוט מאזנים. חוט שאוחזים בו המאזנים בשעה ששוקלים בהן:ר׳ יוסי אומר טפח טהור. אם יד הקרדום גדול כל כך שיוצא טפח לאחר ידו, לא חשיב יד, לפי שמזיק לו למלאכתו, וכל היד כולו טהור. כך פירש מורי. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
נומי הסדין סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי: והסודרין הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו: והטרטין הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]: והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב: שש אצבעות ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר: של אפקרסין הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק: עשר דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר: נימי סגוס כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']: והרדיד הוא צעיף של נשים: והחלוק חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו: ג' אצבעות דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו: נימי כפה של זקנה הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]: והגומדין של ערביין הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור: והקולקין הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]: והפונדא געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]: והמעפורת מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש: והפרגוד מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים: נימיהן כל שהן דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור: שלש כסתות של צמר שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן: שני סובריקין מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו: חלוק אחד ולא יותר. וכן כולן: קלובקרין כסות עב לקור: חבור לטומאה ולהזייה כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]: חוט המשקולת זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: שנים עשר ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]: של חרשין ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ: של בנין ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים: אם רצה לקיים טהור ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]: ושל ציירין היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל: כל שהן דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור: חוט מאזנים הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל: שלש אצבעות דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]: שלש אצבעות דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו: רבי יוסי אומר טפח טהור דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]: שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו': של בעלי בתים ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר: יד הקרדום מלפניו היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל: שירי יד הפרגול מחוגה צירקעל בל"א: טפח נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי: יד מקבת מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן: טפח היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו: טפחים משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח: יד המקור הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר: יד המעצד של לגיונות שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח: יד הקורנס של זהבים הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי: ושל חרשין היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן: שלשה טפחים שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא: ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]: יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]: יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר: יד בן הפטיש פטיש קטן: ושל הפטיש פטיש גדול: יד הקרדום של בקוע לבקע עצים: ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א: ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו: ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה: שירי חרחור מלמטן הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]: של בעלי בתים לגרוף בו אפר התנור: של סיידין לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה: בית הלל אומרים עשרה מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא: יתר מכאן על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור: טמא ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור: ויד משמשי האור כיד של שפוד ואסכלא וצבת: כל שהוא אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
מלכת שלמה
חוט מאזנים של זהבים וכו'. הר"ש ז"ל נראה דגריס חוט מאזנים של חנונים קודם חוט מאזנים של זהבים שכן מצאתי ג"כ בפירושו ז"ל בכתיבת יד וכמו שאכתוב בס"ד בסמוך. וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בס"א גרסי' בבא דחנונים קודם:
בסוף פי' ר"ע ז"ל כך פי' מורי הוא פי' הר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' יד הקורדום מאחריו הוא היוצא מן הנצב של הקורדום חוץ מן העין וא"ר יוסי שטפח הסמוך לברזל טמא והעודף על הטפח טהור ות"ק אומר שלש אצבעות ממנו טמאין בלבד ולשון הרא"ש ז"ל שתי ידים יש לקורדום אחד מלפניו ואחד מלאחריו עכ"ל ז"ל נראה שהוא מסכים לפירוש הרמב"ם ז"ל:
4.
The cord of the balances of goldsmiths or the weighers of fine purple cloth is regarded as a connective up to a length of three fingerbreadths, The handle of an axe behind the grip, up to a length of three fingerbreadths. Rabbi Yose says: if the length behind the grip is no less than one handbreadth the entire handle is unsusceptible to uncleanness.
משנה ה
חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל חֶנְוָנִים, שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים טֶפַח. יַד הַקֻּרְדֹּם מִלְּפָנָיו, טֶפַח. שְׁיָרֵי יַד הַפַּרְגּוֹל, טֶפַח. יַד מַקֶּבֶת שֶׁל יָד שֶׁל מְפַתְּחֵי אֲבָנִים, טָפַח:
ברטנורה
יד הקרדום מלפניו. דרך האוחז ביד הקרדום כשרוצה לחתוך בו אינו אוחז ממש בראש הקתא שמא יחליק ויפול מידו אלא מניח מעט לאחר ידו, והשיעור שיש בין יד האדם לברזל קורא מלפניו, והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא. והא דלא מפרש בבבא זו דין שלפניו ושל אחריו, משום דהכא חשיב הנך דשיעורן טפח, ובאידך בבא חשיב הנהו דשיעורן שלש אצבעות:פרגל. מחוגה. קומפש״ו בלע״ז. והחרשים צריכים לעשות בו צורות עגולות:מקבת. פטיש של ברזל שראשו אחד חד ובו נוקבים ופוסלים את האבנים, ועל שם כך נקרא מקבת. ולשון מקרא הוא, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל (מלכים א ו׳ ז׳):מפתחי אבנים. לשון פתוחי חותם:
תוסופות יום טוב
של בעלי בתים. כלומר או של בעלי בתים. ובפ"ה דב"ב דף פט מייתי לה. וגרסינן בהדיא ושל ב"ב. וכן העתיק הרמב"ם בפכ"א מה"כ [הלכה ה]:
שירי יד הפרגול. צ"ל שכן רגילים לקרות שירי יד. וכאינך דמתניתין ז ח דקרו להו נמי בל' שירי. והרמב"ם בפ"כ מהלכות כלים [הלכה יב] העתיק שירי הפרגל. אבל מהר"ם כתב וז"ל יד הפרגל שניטל ונשתייר בו כשיעור טפח הוי חבור:
[*מקבת. כתב הר"ב לשון מקרא הוא ומקבות וגו'. מלכים א ו] [ז]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נומי הסדין סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי: והסודרין הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו: והטרטין הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]: והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב: שש אצבעות ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר: של אפקרסין הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק: עשר דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר: נימי סגוס כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']: והרדיד הוא צעיף של נשים: והחלוק חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו: ג' אצבעות דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו: נימי כפה של זקנה הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]: והגומדין של ערביין הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור: והקולקין הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]: והפונדא געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]: והמעפורת מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש: והפרגוד מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים: נימיהן כל שהן דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור: שלש כסתות של צמר שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן: שני סובריקין מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו: חלוק אחד ולא יותר. וכן כולן: קלובקרין כסות עב לקור: חבור לטומאה ולהזייה כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]: חוט המשקולת זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: שנים עשר ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]: של חרשין ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ: של בנין ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים: אם רצה לקיים טהור ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]: ושל ציירין היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל: כל שהן דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור: חוט מאזנים הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל: שלש אצבעות דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]: שלש אצבעות דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו: רבי יוסי אומר טפח טהור דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]: שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו': של בעלי בתים ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר: יד הקרדום מלפניו היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל: שירי יד הפרגול מחוגה צירקעל בל"א: טפח נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי: יד מקבת מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן: טפח היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו: טפחים משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח: יד המקור הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר: יד המעצד של לגיונות שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח: יד הקורנס של זהבים הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי: ושל חרשין היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן: שלשה טפחים שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא: ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]: יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]: יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר: יד בן הפטיש פטיש קטן: ושל הפטיש פטיש גדול: יד הקרדום של בקוע לבקע עצים: ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א: ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו: ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה: שירי חרחור מלמטן הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]: של בעלי בתים לגרוף בו אפר התנור: של סיידין לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה: בית הלל אומרים עשרה מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא: יתר מכאן על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור: טמא ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור: ויד משמשי האור כיד של שפוד ואסכלא וצבת: כל שהוא אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
מלכת שלמה
מלפניו טפח. פי' הטפח טהור ומעט פחות טמא. הרא"ש ז"ל [והוא תימא אצלי דפשיטא דמתני' כל הנו שיעורי הן לטמא ויתר מכאן טהור וכ"כ הר"מ פ"כ. ואולי טעמו של הרא"ש מדלא תנן הכא יתר מכאן טהור. (ח"נ).]:
בפי' ר''ע ז"ל והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא וכו'. אמר המלקט הוא לשון הר"ש ז"ל דגריס בבא דחנוונים קודם בבא דזהבים כדכתבינן לעיל בסמוך:
הפרגול. שם ברמב"ם הגירסא הפרגל בלי וי"ו וכן הגיה הרב בצלאל ז"ל במשנתנו:
5.
The cord of the balances of shopkeepers or householders is regarded as connected up to a length of one handbreadth. The shaft of an axe in front of the grip, up to one handbreadth. The projection of the shaft of a compass, up to one handbreadth. That of the shaft of the stone-masons’ chisel, one handbreadth.
משנה ו
חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל צַמָּרִים, וְשֶׁל שׁוֹקְלֵי זְכוּכִית, טְפָחַיִם. יַד הַמַּקּוֹר, טְפָחַיִם. יַד הַמַּעֲצָד שֶׁל לִגְיוֹנוֹת, טְפָחַיִם. יַד הַקֻּרְנָס שֶׁל זֶהָבִים, טְפָחַיִם. וְשֶׁל חָרָשִׁין, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים:
ברטנורה
של צמרים. מוכרי צמר. וטעמא דהנך שיעורן בטפחיים, מפני שתופס בהן בשתי ידיו. והיינו נמי טעמא דכל הנך ידות דלקמן ששיעורן בטפחיים. וכל אותן ששיעורן טפח, לפי שדרכו לאחוז בהן בידו אחת:מקור. קורנס חד שמנקרים בו הרחים. ועל שם שמנקרים בו קרוי מקור:יד המעצד של לגיונות. גרסינן. והוא כלי מכלי הרוצחים, ראשו עגול, ונושאים אותו אנשי החיל במלחמה. ובערבי קורים לו טבריזי״ן:של זהבים. המכים על זהב לעשות טסין דקין:ושל חרשים. של ברזל:
תוסופות יום טוב
יד המעצד של לגיונות. פירש הר"ב כלי מכלי הרוצחים. על תמונת [קופיץ]. הרמב"ם. וזה כפירוש שכתב הר"ב במעצד בריש פי"ב דשבת. ומהר"ם גורס של גתות. ופי' שמתקנים בו גתות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נומי הסדין סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי: והסודרין הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו: והטרטין הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]: והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב: שש אצבעות ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר: של אפקרסין הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק: עשר דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר: נימי סגוס כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']: והרדיד הוא צעיף של נשים: והחלוק חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו: ג' אצבעות דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו: נימי כפה של זקנה הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]: והגומדין של ערביין הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור: והקולקין הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]: והפונדא געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]: והמעפורת מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש: והפרגוד מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים: נימיהן כל שהן דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור: שלש כסתות של צמר שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן: שני סובריקין מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו: חלוק אחד ולא יותר. וכן כולן: קלובקרין כסות עב לקור: חבור לטומאה ולהזייה כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]: חוט המשקולת זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: שנים עשר ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]: של חרשין ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ: של בנין ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים: אם רצה לקיים טהור ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]: ושל ציירין היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל: כל שהן דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור: חוט מאזנים הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל: שלש אצבעות דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]: שלש אצבעות דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו: רבי יוסי אומר טפח טהור דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]: שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו': של בעלי בתים ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר: יד הקרדום מלפניו היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל: שירי יד הפרגול מחוגה צירקעל בל"א: טפח נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי: יד מקבת מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן: טפח היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו: טפחים משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח: יד המקור הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר: יד המעצד של לגיונות שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח: יד הקורנס של זהבים הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי: ושל חרשין היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן: שלשה טפחים שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא: ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]: יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]: יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר: יד בן הפטיש פטיש קטן: ושל הפטיש פטיש גדול: יד הקרדום של בקוע לבקע עצים: ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א: ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו: ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה: שירי חרחור מלמטן הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]: של בעלי בתים לגרוף בו אפר התנור: של סיידין לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה: בית הלל אומרים עשרה מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא: יתר מכאן על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור: טמא ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור: ויד משמשי האור כיד של שפוד ואסכלא וצבת: כל שהוא אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
מלכת שלמה
בפי' ר''ע ז"ל לפי שדרכו לאחוז בהן בידו אחת וכן אותם ששיעורם שלש אצבעות לפי שדרכו לאחוז בשלש אצבעות:
עוד בפירושו ז"ל יד המעצד של לגיונות גרסי' מצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל בכתיבת יד אליגיונות באל"ף:
יד הקורנס של זהבים וכו'. הוא ראש משנה שלאחר זו בפי' הרמב"ם ז"ל וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
6.
The cord of the balances of wool dealers or of glass-weighers is regarded as connected up to a length of two handbreadths. The shaft of a millstone chisel, up to a length of two handbreadths. The shaft of the battle-axe of the legions, up to a length of two handbreadths. The shaft of the goldsmiths’ hammer, up to a length of two handbreadths. And that of the blacksmiths' hammer, up to three handbreadths.
משנה ז
שְׁיָרֵי הַדָּרְבָן מִלְמַעְלָן, אַרְבָּעָה. יַד הַבָּדִיד, אַרְבָּעָה. יַד הַקֻּרְדֹּם שֶׁל נִכּוּשׁ, חֲמִשָּׁה. יַד בֶּן הַפַּטִּישׁ, חֲמִשָּׁה. וְשֶׁל הַפַּטִּישׁ, שִׁשָּׁה. יַד הַקֻּרְדֹּם שֶׁל בִּקּוּעַ וְשֶׁל עָדִיר, שִׁשָּׁה. וְיַד מַקֶּבֶת שֶׁל סַתָּתִין, שִׁשָּׁה:
ברטנורה
שיירי הדרבן מלמעלן. המרדע ראשו אחד יש בו ברזל כעין מרצע שבו מלמד הפרה לתלמיה והוא קרוי דרבן, ובראשו השני ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים ושמו חרחור. ושיעור יד המרדע, למעלה לצד הדרבן ארבעה טפחים חשובים חיבור, ולמטה לצד החרחור שבעה טפחים הסמוכים לו הוו חיבור, כדלקמן. ומה שהוא יותר מארבעה לצד הדרבן ושבעה לצד החרחור אינו חיבור, ואם נגע שם טומאה לא נטמא לא החרחור ולא הדרבן:בדיד. כלי ברזל שבו חופרים גומות סביב האילן כדי שיחזיקו מימיהן. ועל שם הגומות שקרוין בדידין נקרא הכלי החופר בהן, בדיד:של נכוש. פטיש שמקישים בו על האבנים ומשברים אותן:בן פטיש. הפטיש הקטן קרוי בן פטיש, והגדול שמו פטיש:של בקוע. קרדום שמבקעים בו עצים:של עדור. שחופרים בו הקרקע לזריעה. כמו אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה):של סתתים. חוצבי אבנים והמקצעים ומשוין אותן:
תוסופות יום טוב
שירי הדרבן מלמעלן ארבעה. עיין במשנה ב פכ"ה:
יד הבדיד. פי' הר"ב כלי ברזל כו' ועל שם הגומות שקרוין בדידין כו'. בפ"ק דמ"ק דף ד. ופי' שם הר"ן בשם הראב"ד שמפרש כלומר בורות קטנים שבעקרי הזיתים. ושצ"ל שהוא ברי"ש. וכן יד בריר דהכא. ע"כ. וכן הרמב"ם פ"ך מה"כ [הלכה יב] כתב שחופרין כו' ביררין של מים:
של נכוש. ל' הר"ב פטיש שמקישים בו על האבנים כו'. כ"כ בפירוש הרמב"ם. אבל בנא"י מצאתי נכוש הוא אשר מנקה עקרי האילנות. ופטיש הוא עגול אשר ישברו בו האבנים ובן פטיש כו'. ע"כ. וזה נראה לפי שנמצא כמה פעמים במשנה ובגמרא לשון ניכוש. והוא ענין נקירה וחפירה. כמו בפי"ב דשבת משנה ב. ובפ"ט דב"מ מ"ד. ובכלאים פ"ב מ"ה וז"ל הר"ש של נכוש שמנכש בו. כמו מנכש בשומין דהשוכר את הפועלים [דף פ"ט]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נומי הסדין סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי: והסודרין הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו: והטרטין הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]: והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב: שש אצבעות ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר: של אפקרסין הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק: עשר דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר: נימי סגוס כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']: והרדיד הוא צעיף של נשים: והחלוק חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו: ג' אצבעות דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו: נימי כפה של זקנה הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]: והגומדין של ערביין הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור: והקולקין הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]: והפונדא געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]: והמעפורת מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש: והפרגוד מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים: נימיהן כל שהן דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור: שלש כסתות של צמר שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן: שני סובריקין מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו: חלוק אחד ולא יותר. וכן כולן: קלובקרין כסות עב לקור: חבור לטומאה ולהזייה כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]: חוט המשקולת זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: שנים עשר ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]: של חרשין ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ: של בנין ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים: אם רצה לקיים טהור ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]: ושל ציירין היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל: כל שהן דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור: חוט מאזנים הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל: שלש אצבעות דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]: שלש אצבעות דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו: רבי יוסי אומר טפח טהור דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]: שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו': של בעלי בתים ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר: יד הקרדום מלפניו היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל: שירי יד הפרגול מחוגה צירקעל בל"א: טפח נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי: יד מקבת מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן: טפח היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו: טפחים משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח: יד המקור הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר: יד המעצד של לגיונות שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח: יד הקורנס של זהבים הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי: ושל חרשין היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן: שלשה טפחים שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא: ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]: יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]: יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר: יד בן הפטיש פטיש קטן: ושל הפטיש פטיש גדול: יד הקרדום של בקוע לבקע עצים: ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א: ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו: ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה: שירי חרחור מלמטן הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]: של בעלי בתים לגרוף בו אפר התנור: של סיידין לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה: בית הלל אומרים עשרה מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא: יתר מכאן על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור: טמא ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור: ויד משמשי האור כיד של שפוד ואסכלא וצבת: כל שהוא אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
מלכת שלמה
יד הבדיד ד'. הר"ן ז"ל כתב בראש משקין שהראב"ד ז"ל גריס יד הבריר ד' בשני רישי"ן ופי' שהן בורות קטנים שבעיקרי הגפנים ע"כ וכן משמע לי קצת שגורס ג"כ הר"ש ז"ל וכן משמע ג"כ שגורס הרמב"ם ז"ל שז"ל שם פ"כ יד קורדום שחופרין בו ביררין של מים ד' טפחים ע"כ:
של נכוש. שם ברמב"ם הגירסא של נכש בלתי וי"ו:
7.
The remnant of the shaft of an ox-goad at its upper end is regarded as connected up to a length of four [handbreadths]. The shaft of a spade, to a length of four [handbreadths]. The shaft of a weeding-spade, to five handbreadths. The shaft of a small hammer, to five handbreadths. That of a common hammer, to six handbreadths. The shaft of an axe used for splitting wood or of one used for digging, to six [handbreadths]. The shaft of the stone-trimmers’ axe, up to six handbreadths.
משנה ח
שְׁיָרֵי חַרְחוּר מִלְּמַטָּן, שִׁבְעָה. יַד מַגְרֵפָה שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שִׁבְעָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁמֹנָה. שֶׁל סַיָּדִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּשְׁעָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, עֲשָׂרָה. יָתֵר מִכָּאן, אִם רָצָה לְקַיֵּם, טָמֵא. וְיַד מְשַׁמְּשֵׁי הָאוּר, כָּל שֶׁהוּא:
ברטנורה
מגריפה. שגורפים בה תנור וכירים או הטיט. תרגום יעים, מגרופייתא:ושל סיידים. שגורפים בה את הסיד:יתר מכן. יותר ממדות אלו שמנו חכמים ביד המגריפה, אם רוצה בקיום זה האורך היתר:טמא. אם נטמא הכלי. וכן אם נגעה טומאה בכל זה האורך של יד, נטמא הכלי עמו, דהוי חיבור לכלי:, יד משמשי האור. כגון יד של שפוד ואסכלה ומרחשת ושאר כלים שתשמישן על ידי האור:
תוסופות יום טוב
בית שמאי אומרים שבעה ובית הלל אומרים שמנה וכו'. וכי אתשל בבי מדרשא לענין הזייה אתשל דהוו בית הלל לקולא. ומש"ה לא תני להו בעדיות בהדי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. וכהנה רבות. כמ"ש במשנה ד פ"ח דברכות:
יד משמשי האור כל שהוא. אפי' הבית יד שלהן בתכלית האריכות הנה הן יטמאו. כי האדם צריך להן להתרחק בו מן האש. והשרש בזה כולו שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי. הנה הוא יטמא בהטמאות הכלי. מאומרו ית' בתנור אשר בכלל הכלים וטמאים יהיו לכם. ובאה הקבלה. לכם לכל שבצרכיכם. לפי מה שהתבאר בפ"ה מזאת המסכתא. הרמב"ם. וכ"כ שם הר"ב במשנה ב:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נומי הסדין סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי: והסודרין הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו: והטרטין הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]: והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב: שש אצבעות ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר: של אפקרסין הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק: עשר דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר: נימי סגוס כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']: והרדיד הוא צעיף של נשים: והחלוק חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו: ג' אצבעות דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו: נימי כפה של זקנה הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]: והגומדין של ערביין הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור: והקולקין הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]: והפונדא געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]: והמעפורת מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש: והפרגוד מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים: נימיהן כל שהן דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור: שלש כסתות של צמר שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן: שני סובריקין מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו: חלוק אחד ולא יותר. וכן כולן: קלובקרין כסות עב לקור: חבור לטומאה ולהזייה כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]: חוט המשקולת זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: שנים עשר ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]: של חרשין ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ: של בנין ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים: אם רצה לקיים טהור ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]: ושל ציירין היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל: כל שהן דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור: חוט מאזנים הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל: שלש אצבעות דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]: שלש אצבעות דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו: רבי יוסי אומר טפח טהור דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]: שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו': של בעלי בתים ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר: יד הקרדום מלפניו היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל: שירי יד הפרגול מחוגה צירקעל בל"א: טפח נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי: יד מקבת מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן: טפח היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו: טפחים משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח: יד המקור הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר: יד המעצד של לגיונות שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח: יד הקורנס של זהבים הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי: ושל חרשין היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן: שלשה טפחים שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא: ארבעה כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]: יד הבדיד הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]: יד הקרדום של נכוש לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר: יד בן הפטיש פטיש קטן: ושל הפטיש פטיש גדול: יד הקרדום של בקוע לבקע עצים: ושל עדיר לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א: ששה תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו: ויד מקבת של סתתין שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה: שירי חרחור מלמטן הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]: של בעלי בתים לגרוף בו אפר התנור: של סיידין לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה: בית הלל אומרים עשרה מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא: יתר מכאן על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור: טמא ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור: ויד משמשי האור כיד של שפוד ואסכלא וצבת: כל שהוא אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
מלכת שלמה
מגריפה. פי' הרמב"ם ז"ל שמגיסים בה התבשיל:
ויד משמשי האור כל שהן. גרסי' ופירשו הרמב"ם והרא"ש ז"ל כל שהן מפני שצריכין יד ארוך להתרחק מן האור:
8.
The remnant of the shaft of an ox-goad at its lower end is regarded as connected up to a length of seven handbreadths. The shaft of a householders' shovel Bet Shammai says: to a length of seven handbreadths, And Bet Hillel says: eight handbreadths. That of the plasterers: Bet Shammai says: nine handbreadths And Bet Hillel says: ten handbreadths. Any parts exceeding these lengths, if he wanted to retain it, is also susceptible to uncleanness. The shafts of fire instruments are susceptible to uncleanness whatsoever their length.