Mishnah

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule

זרעים

בכורים

Zeraim

Bikurim

Chapter 3

1 2 3 4

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12

משנה א

כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים. יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, קוֹשְׁרוֹ בְגֶמִי, וְאוֹמֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקָע:

ברטנורה כיצד מפרישין. שבכרה. ואפילו לא נגמר הפרי, דכתיב (דברים כ״ו:י׳) הנה הבאתי את ראשית פרי, בשעת הבאה הוא פרי, אבל בשעת הפרשה אין צריך שיהיה פרי אלא אפילו בוסר ואפילו פגין:הרי אלו בכורים. וא״צ לקרות עוד שם אחר לקיטתן:ר׳ שמעון אומר אעפ״כ חוזר וקורא שם. דדריש ולקחת מראשית כל פרי האדמה, מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי, דבשעת קריאת שם צריך שיהיו הפירות בתלוש כמו בשעת הבאה. ואין הלכה כר׳ שמעון:

תוסופות יום טוב תאנה. מה שהקדים תאנה לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח פ"ו דברכות [ועיין במשנה ו פ"ב דמעשרות] : שבכרה. פירש הר"ב ואפילו בוסר. ואפילו פגין. ירושלמי. ונראה דלאו דוקא והוא הדין סמדר דפחות מבוסר כמו שכתבתי במ"ה פ"ה דמע"ש. אלא נקט בוסר *) שעדיין לא בא לכלל עונת מעשר וכמ"ש שם. ורמב"ם בחבורו פ"ב כתב ואע"פ שעדיין לא בשלו כל צרכם: קושרו בגמי. כתב הרמב"ם והכונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר אותם. ומה שייחד גמי כפי הנהוג. ע"כ: [*ורבי שמעון אומר אע"פ וכו'. פירש הר"ב דבשעת קריאת השם צריך שיהיו הפירות בתלוש. ואיני יודע היכי מפיק ליה מפרי דהא אף במחובר פרי הוא ובפרט לאחר שנגמר בשולו]:

יכין מלכת שלמה

1.

How does one set aside bikkurim? A man goes down into his field, he sees a fig that ripened, or a cluster of grapes that ripened, or a pomegranate that ripened, he ties a reed-rope around it and says: “Let these be bikkurim.” Rabbi Shimon says: even so, he must again designate them as bikkurim after they have been plucked from the soil.

משנה ב

כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים, הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר (ירמיה לא), קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ:

ברטנורה כל העיירות שבמעמד. עשרים וארבעה מעמדות היו בישראל כנגד ארבעה ועשרים משמרות כהונה, ואנשי המעמד ישראלים היו שלוחים מכל ישראל לעמוד על הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר כל אחד בשבת הקבוע לו, והן נקראים אנשי מעמד:מתכנסות לעירו. של ראש המעמד ולא היו מביאין בכוריהם כל אחד בפני עצמו משום דברוב עם הדרת מלך:ולא היו נכנסים לבתים. מפני אהל הטומאה:ולמשכים. בבקר כשהם משכימים:הממונה. ראש המעמד:קומו ונעלה ציון. ובדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך. כשהגיעו לירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה:

תוסופות יום טוב כל העיירות שבמעמד. פירש הר"ב ישראלים היו שלוחי' וכו'. ועיין עוד בפירושו למ"ב פ"ד דתענית:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה כל העיירות שבמעמד. כל אנשי עיירות שמתחשבין מתחום עיר של ראש המעמד שמתקבצין אנשי המעמד עמו דהיינו אותו שמשמש באותו השבוע דהיינו שמתענה אותן הימים הקבועין לו וקורא בתורה פרשיות הקבועות לו עם משמרת הכהנים שמשמשת אותו השבוע דכ"ד משמרות כהונה הוו וכנגדן כ"ד מעמדות והיו מתכנסות כל אותן עיירות עם ביכוריהם לעיר שיושב בה המעמד שעולה לירושלם עם משמרת הכהנים של אותו השבוע והיינו דקאמר בירושלמי ידעי' ומכיריו יהויריב ומכיריו ידעי' משמרת כהנים והיא ראשונה למשמרות כהונה ומכיריו אנשי מעמד של חסידי ישראל מכיריהן שעולין לירושלם שנפל להם בגורל אותו שבוע לעמוד על הקרבן: ולנין ברחובה של עיר. בין בעיר שעוברין בה לדרכן בין בעיר שעוברין עד שבאין לעירו של ראש המעמד בין בעירו של ראש המעמד לנין ברחובה של עיר ובבקר מתפללין שם וכתב רבינו שמשון ז"ל והיינו דתנן פ"ג דמגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר ובגמ' מפ' דיש בו קדושה שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ומוחקין מן הספרים ומעמדות משום דמה ענין מעמדות לשם ושפיר גרסי' לי' דמיירי במעמדות ההולכין עם אנשי הבכורים כדתנן הכא. ע"כ הר"ש שירילי"ו ז"ל: ולמשכים. נראה שהוא שם פי' השכמה וכמו שפירש רד"ק ז"ל בספר הושע על פסוק וכטל משכים הולך גם בירמי' סי' ה' סוסים מיוזנים משכים היו וכן פי' ג"כ בשרשים שרש שכם: קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. כצ"ל:

2.

How were the bikkurim taken up [to Jerusalem]? All [the inhabitants of] the cities of the maamad would assemble in the city of the maamad, and they would spend the night in the open street and they would not entering any of the houses. Early in the morning the officer would say: “Let us arise and go up to Zion, into the house of the Lord our God” (Jeremiah 31:5).

משנה ג

הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם:

ברטנורה תאנים וענבים. כשהם לחים:והרחוקים. מירושלים ואין בכוריהם יכולים להתקיים כל כך:מביאין גרוגרות וצמוקים. תאנים וענבים יבשים:השור הולך לפניהם. ומקריבין אותו שלמים:ועטרה של זית בראשו. אית דאמרי לפי שהוא קרוב לארץ יותר מכל שאר אילנות שבשבעת המינים, דכתיב (דברים ח׳:ח׳) ארץ זית שמן. ואית דאמרי לפי שאין בכל שאר אילנות של שבעת המינים אילן יפה ועלהו רענן כמו הזית:ועטרו את בכוריהם. וכיצד מעטרים, מי שהיו בכוריו גרוגרות מעטרן בתאנים לחים מי שהיו בכוריו צמוקים מעטרן בענבים לחים ואם מביאים ענבים היה מראה הטובים והיפים שבכולם מלמעלה:הפחות. סגני כהונה:והגזברים. הממונים על ההקדש:ולפי כבוד הנכנסים. לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים מרובים ואם מועטים מועטים:וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים מפניהם. אף על גב דאין בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, מכל מקום היו חייבים לעמוד מפני מביאי בכורים דחביבה מצוה בשעתה. ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה:

תוסופות יום טוב והחליל. עי' בפי' משנה דלקמן ומ"ג פ"ב דערכין ומ"ש שם. שלחו לפניהם. שלוחים להודיע לאנשי ירושלים. הרמב"ם בחבורו סוף פ"ד: ועטרו את בכוריהם. עיין במ"ט וי'. ומה שכתב הר"ב ואם מביאים ענבים היה מראה הטובים וכו'. הוא הדין לתאנים ושאר פירות. וז"ל הרמב"ם ואם היו הכל רטובים היה מראה הטוב והיפה שבכולם: הפחות. פי' הר"ב סגני כהונה. וכן פי' הרמב"ם. ולכאורה כונתם דהפחות הסגנים דתנן הם שני שמות נרדפים ועל מינוי אחד הונחו. אבל ל' הרמב"ם בחבורו ספ"ד כתב הפחות והסגנים ולפ"ז נראה דהסגנים סגני לויה. וכלפי סגני לויה קורא לסגני כהונה בשם יותר נכבד והוא הפחות ששם זה מעין שם מלוכה הוא כמה דאת אומר (חגי א׳:א׳) זרובבל פחת יהודה (נחמיה ה׳:י״ד) לחם הפחה לא אכלתי. ואין להגיה במשנה והסגנים בוי"ו שכן אתה מוצא שם חם ויפת. יששכר זבולון ובנימין (ורבים) [וכן רבים]:

יכין מלכת שלמה

3.

Those who lived near [Jerusalem] would bring fresh figs and grapes, while those who lived far away would bring dried figs and raisins. An ox would go in front of them, his horns bedecked with gold and with an olive-crown on its head. The flute would play before them until they would draw close to Jerusalem. When they drew close to Jerusalem they would send messengers in advance, and they would adorn their bikkurim. The governors and chiefs and treasurers [of the Temple] would go out to greet them, and according to the rank of the entrants they would go forth. All the skilled artisans of Jerusalem would stand up before them and greet them saying, “Our brothers, men of such and such a place, we welcome you in peace.”

משנה ד

הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבָּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעַ לָעֲזָרָה וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי (תהלים ל):

ברטנורה החליל. מין כלי זמר וקולו נשמע למרחוק:היה נוטל הסל על כתפו. לפי שהיה צריך ליתנו מידו ליד כהן דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך:

תוסופות יום טוב אפילו אגריפס המלך. ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה. הרמב"ם:

יכין מלכת שלמה

4.

The flute would play before them, until they reached the Temple Mount. When they reached the Temple Mount even King Agrippas would take the basket and place it on his shoulder and walk as far as the Temple Court. When he got to the Temple Court, the Levites would sing the song: “I will extol You, O Lord, for You have raised me up, and You have not let my enemies rejoice over me” (Psalms 30:2).

משנה ה

הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים, הָיוּ עוֹלוֹת. וּמַה שֶּׁבְּיָדָם, נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים:

ברטנורה הגוזלות שעל גבי הסלים. שהיו תולים מאחורי הסלים של בכורים תורים ובני יונים, ולא על גבי הסלים ממש שלא יטנפום. והן קרבין עולות:ומה שבידם. רמב״ם פירש הגוזלות שהביאו בידם שלא תלאום אחורי הסלים. ולי נראה ומה שבידם, הבכורים שהביאו בידם:

תוסופות יום טוב ומה שבידם. זה שכתב הר"ב ול"נ וכו'. וכדבריו כתב הראב"ד בהשגותיו בפ"ג:

יכין מלכת שלמה

5.

The birds [tied to] the basket were [offered] as whole burnt-offerings, and those which they held in their hands they gave to the priests.

משנה ו

עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ, קוֹרֵא מֵהִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כו), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. הִגִּיעַ לַאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְשִׂפְתוֹתָיו, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַחְתָּיו וּמְנִיפוֹ, וְקוֹרֵא מֵאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה, וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:

ברטנורה רבי יהודה אומר עד ארמי אובד אבי. ואין הלכה כרבי יהודה:ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו. מכאן משמע שהסל היה על ידו של כהן אלא שהבעלים אוחזים הסל בשפתותיו למעלה בשעת התנופה. ושלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:בצד המזבח. בקרן דרומית מערבית:והשתחוה ויצא. מכאן משמע שלא היה מניף כי אם תנופה אחת בשעת הקריאה בלבד. ותנא דספרי מצריך שתי תנופות אחת בשעת הקריאה דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וגמרינן יד יד מידיו תביאנה את אשי ה׳, (ויקרא ז׳:ל׳) מה להלן תנופה אף כאן תנופה והשנית לאחר שהשלים הקריאה, דלאחר הקריאה כתיב והנחתו, לשון לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד) דהיינו תנופה שמוליך ומביא. מעלה ומוריד:

תוסופות יום טוב הגיע לארמי אובד אבי. אתאן לתנא קמא שהרי הרמב"ם העתיק כל זה בחיבורו בספ"ג. וכאן בפירושו כתב דאין הלכה כר' יהודה. ואין לפרש דלר' יהודה אינו קורא אלא עד ארמי דבהדיא כתיב וענית ואמרת ארמי. אלא דבהא פליגי אי הוי יד כהן עם הבעלים כשהוא קורא ארמי אי לא. ויש לפרש בשני דרכים האחד דתנא קמא ס"ל שאין הכהן מניח ידו אלא להניף קודם הקריאה ומניחו והבעל נוטלו בלבד וקורא. ויהיה וקורא מארמי וכו' ומניחו וכו' הכל שב אל הבעל בלבד. ומעשה הכהן נגמר באמרו ומניפו. והכי הוי פשטיה דקרא. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח וגו'. והדר וענית ואמרת. ור' יהודה סובר דהאי והניחו היינו והנחת דכתיב בתר קריאת ארמי וגו'. וה"ק קרא והניחו וקודם לכן וענית ואמרת כדאמרינן בפ"ק דסוטה ד"ג ועבר עליו רוח קנאה וכבר עבר. וז"ל רש"י בפי' החומש והנחתו מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף ע"כ. וזה כדעת הת"ק לפי מה שפירשתי שהכהן אין ידו עם יד הבעלים בשעת הקריאה ויהיה פירושו עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר. ה"ק עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי ואין יד כהן עמו ועד שגומר אין יד כהן עמו. לפי שאע"פ שמשהגיע לארמי הניף הכהן עמו זהו בלבד בין הקריאות כשסיים הגדתי קודם שהתחיל ארמי אבל משיתחיל ארמי כבר הניחו הכהן כמו שמבאר בסיפא. ור' יהודה אומר עד ארמי דמארמי ואילך הכהן ידו עם יד הבעלים עד גמר הקריאה. אבל מה שכתב רש"י וחוזר ומניף זה לדעת תנא דספרי. והר"ר אליהו מזרחי כתב ואחר הקריאה מניח הכהן את הסל לפני מזבח ה' ע"כ. ולפ"ז נפרש בהפך דתנא קמא דאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר ה"ק עודהו הסל על כתפו מתחיל לקרות מהגדתי ואין גמר מעשה עד שיגמור כל הפרשה שאע"פ שמוריד הסל כמו שיפרש אח"כ בסיפא והכהן יניח ידו עמו. הנה לא יניחו הסל עד שיגמור כל הפרשה דוהניחו קמא היינו והנחת דבתרא וכמו שכתבתי לעיל לר' יהודה. ור' יהודה אומר עד ארמי שקודם שיקרא ארמי כבר הניח הכהן הסל ונגמרה מעשה שהרי הונח הסל לפני מזבח ה'. ונלחצתי בכל זה מפני שהרמב"ם והר"ב כתבו ואין הלכה כר' יהודה. אבל אחרי שמצאתי הרבה ששנוים בל' מחלוקת ולא באו אלא לפרש. מהם בפ"ב דפאה ובפ"ו דדמאי. וריש ערלה. ופ"ק ופ' י"ג ופט"ו דשבת. ופ"ב דפסחים וריש פ"ג דביצה ופ"ק דתענית ופ"ד דמגילה. ופ"ק דחגיגה ופ"ו דכתובות. ועוד במנחות חולין וערכין וכלים ומקואות. ועיין מה שכתבתי בשם הרמב"ן בפ"ז דנדרים מ"ג. ואחרי שכן הנה גם במשנתנו צ"ל דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת"ק דזהו שאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד וכו'. דלאו למימרא דכל זה בעוד הסל על כתפו שזה אינו אלא עד ארמי וכו' ומשהגיע לארמי וכו' מוריד וכו' ות"ק לא נחית לפרושי מאי דעביד ביני ביני אלא התחלת הענין הוא אומר שבעוד הסל על כתפו מתחיל לקרות הגדתי ומה שאמר וגומר כל הפרשה אינו מוסב על עודהו הסל על כתפו אלא אומר שגומר הפרשה כולה ולא באר באיזה ענין ואתא ר"י ומבארו והולך. ומיהו אין הכרע אי יד הכהן עם יד הבעלים עד גמירא. ואין כאן אלא הנחה אחת. או שיש כאן שתי הנחות שלאחר שהניף מניחו הכהן והבעל חוזר ונוטלו וקורא: ואוחזו בשפתותיו. פי' הר"ב ושלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים. והיה קשה עלי לעשות מחלוקת ביניהם שהרמב"ם בפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות כתב מניח ידו תחת יד וכו'. ואף על פי כן העתיק סוף פ"ג מה' בכורים ואוחז בשפתותיו. ושוב מצאתי בתוס' בפ"ה דמנחות דס"א דתחת יד לאו דוקא אלא הבעל אוחז בשפתותיו. ומיהו הביאו הירוש' דמוכח שתחת יד ממש ואעתיקהו בריש פ"ג דסוטה עי"ש. וכן עי' בספ"ט דמנחות ששם כתבתי יישוב למה שמקשים התוס' דאי דוקא הא הוי חציצה דלא עדיפא יד בעל מיד כהן. וא"כ יש מחלוקת ביניהם וכדברי הר"ב: בצד המזבח. פי' הר"ב בקרן דרומית מערבית. ירושלמי. דכתיב (ויקרא ו) לפני ה' יכול במערב [שההיכל במערב המזבח] ת"ל (שם) אל פני המזבח. אי לפני המזבח יכול בדרום [ששם הכבש והוא פני המזבח] ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן דרומית מערבית. [*וכן בבבלי פ' הקומץ רבה (מנחות דף יט)]:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו. פי' ר"ע ז"ל שלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ע"כ ונלפע"ד דמכאן קשה לתוספות ז"ל שכתבו בפ"ק דקדושין דף ל"ו וז"ל דה"נ אשכחן גבי בכורים שהכהן הי' אוחז בשפתותיו כלו' בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות אפכא שיד הבעלים יהי' למעלה ויד הכהן למטה ע"כ והם עצמן ז"ל כתבו לשון משנתנו בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ז) כמות שהוא בספרים גם בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י"ח) ובפ' כל המנחות (מנחות דף ס"א) וכמו שכתבתי שם סי' ו' ושמא הם ז"ל מפרשים וכהן מניח ידו תחתיו פי' תחת יד הבעלים ושניהם בשפתות הסל [הגהה לשון הר"ס ז"ל עד שגומר כל הפרשה פי' קורא הגדתי היום וכו' וקורא ג"כ ארמי אובד אבי וגו' עד אשר נתתה לי ה' וכל זה עדיין הסל על כתפו ואח"כ מוריד הסל ומניפו ור' יהודה סבר שמפסיק בתנופה בין הגדתי היום וגו' לארמי אובד אבי כפשט הפסוקים והא דתנן הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו וכו' הכל הוא דברי ר' יהודה ותימה גדול מהרמב"ם ז"ל שכתב בחבורו הגיע לארמי אובד אבי וכו' נראה מדבריו שכל זה הוא דברי ת"ק וא"כ לפי דבריו צ"ל שר' יהודה סובר שאינו קורא אלא עד ארמי אובד אבי ולא יותר וזה אי אפשר דהא קרא כתיב בהדיא וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגו' וצ"ע וי"ל דת"ק ס"ל דבכורים אינם טעונין תנופה כלל ור' יהודה הוא דבעי תנופה ופסק הרמב"ם ז"ל כר' יהודה משום דסתם לן תנא כותי' לעיל בפ' שני דקתני שהבכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה וראב"י ס"ל הכי בפ' כל המנחות באות מצה דתנן התם גבי ואלו טעונין תנופה הבכורים דברי ראב"י ומשנתו קב ונקי וכן כתבו התוספות בסוכה פ' לולב וערבה דמדקאמר בגמרא התם מאן שמעת ליה דאמר תנופה ר' יהודה מכלל דרבנן לא בעו תנופה כלל ע"כ. מוריד הסל מכתפו כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל וגם הגי' והניחו בצד המזבח. גם כתב ס"א בצד המזרח:] עד שהוא גומר כל הפרשה ואחר גמר הפרשה מניף דהיינו מוליך ומביא מעלה ומוריד וכשגמר התנופה מניחן בקרן דרומית וכו' וקסבר ת"ק דוהניחו דכתיב הנחה ממש קאמר והנחה מעכבא בהו א"נ אפשר דרבנן לא בעו תנופה כלל וכן משמע שם בפ' לולב וערבה ובפ' כל המנחות באות מצה דף ס"א וכמו שכתבתי שם סי' ו' דר' יהודה ור"א בן יעקב הוא דבעי לה: ומניחו בצד המזבח. הא סתמא היא ולאו ר' יהודה בלחוד תני לה. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

6.

While the basket was still on his shoulder he recites from: "I acknowledge this day before the LORD your God that I have entered the land that the LORD swore to our fathers to assign us” (Deuteronomy 26:3) until he completes the passage. Rabbi Judah said: until [he reaches] “My father was a fugitive Aramean” (v.. When he reaches, “My father was a fugitive Aramean”, he takes the basket off his shoulder and holds it by its edges, and the priest places his hand beneath it and waves it. He then recites from “My father was a fugitive Aramean” until he completes the entire passage. He then deposits the basket by the side of the altar, bow and depart.

משנה ז

בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְאֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ:

ברטנורה נמנעו מלהביא. מפני הבושה שאינו יודע לקרות:התקינו שיהו מקרין. ואסמכוה אקרא דכתיב (דברים כ״ו:ה׳) וענית ואמרת, ואין עניה אלא מפי אחר:

תוסופות יום טוב וכל מי שאינו יודע לקרות. שמקרא בכורים בל' הקודש כדתנן במ"ג פ"ז דסוטה. והרמב"ם כתב זה בשם ספרי ולא ידעתי למה. שבאותו לשון עצמו שנוי במשנתנו דסוטה וכתב עוד שלא היו כולם יודעים לה"ק כמו שנתבאר בעזרא:

יכין מלכת שלמה

7.

Originally all who knew how to recite would recite while those who did not know how to recite, others would read it for them [and they would repeat the words]. But when they refrained from bringing, they decreed that they should read the words to both those who could and those who could not [recite so that they could repeat after them].

משנה ח

הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים:

ברטנורה בקלתות של כסף ושל זהב. קופות מצופות כסף וזהב:הסלים והבכורים ניתנים לכהנים. סלי עניים ניתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירים להן מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא:

תוסופות יום טוב נצרים של ערבה קלופה. נצרים הם ענפים או שבטים כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א) ופי' קלופה שמסירין קליפתה תרגום מחשוף הלבן קליף. הרמב"ם: [*והסלים וכו' נתנים לכהנים. ל' הר"ב סלי עניים נתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירים להם מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא. וקשיא לי דאי הכי עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות להטביל כל הכלים וכו' כדי שלא יתביישו המתות נדות [צ"ל הנדות חיות נ"ל] כדפי' הר"ב במ"ד פ"י דמס' נדה ולתקנו שאף העשירים יביאו בסלים נצרים ואשכחן יותר דומה לזה הנדון שלנו שתקנו לענין בית האבל. כדאי' בסוף מ"ק בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב. ועניים בסלי נצרים והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מוליכים בסלים של נצרים. וי"ל דמשום כבוד בית אלהינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים. ומ"מ זה שכתב הר"ב וקלתות של עשירים מחזירים להם נ"ל דלא דק. שכן בפ' החובל דצ"ב אמרו בזה הלשון הסלים והבכורים נתנים לכהני' והעשירי' לא היו נותנים קלתותיהם לכהנים. וא"ת בשלמא לפי' הר"ב ניחא דגם העשירים היו נותנים קלתותיהם אלא שהיו מחזירים להם. אבל ללישנא דגמ' כי היכי דהעשירים לא היו נותנים עניים נמי לא לתנו להם. וצ"ל דאדרבה זה היה להם גנאי יותר שלא יתנו הסל לכהן עם הפירות והסל לבדו אינו נחשב. ובספרי ולקח הכהן הטנא מידך מכאן אמרו העשירים מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. והסלים נתנו לכהן בשביל לזכות מתנה לכהן ע"כ. שהעניים מביאין מעט ועם הסל יהיה נחשב מתנה]:

יכין מלכת שלמה

8.

The rich would bring their bikkurim in baskets overlaid with silver or gold, while the poor used wicker-baskets of peeled willow-branches, and the baskets and the bikkurim were given to the priest.

משנה ט

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים:

ברטנורה מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים. מקיפים את הסלים שבכורים בהם מפירות נאים ומשובחים, ואף על פי שאינם משבעת המינים, כגון פריש ואתרוג וכיוצא בהן, והוא הדין שיכולין לעטר מפירות שגדלו בחו״ל:רבי עקיבא אומר אין מעטרין הבכורים אלא משבעת המינים. מפירות שגדלו בארץ שחייבים בבכורים. והלכה כר״ע:

תוסופות יום טוב [*רבי שמעון בן ננס. עי' מה שכתבתי במשנה דלקמן]:

יכין מלכת שלמה

9.

Rabbi Shimon ben Nanas says: they would decorate the bikkurim [with produce] other than the seven species. But Rabbi Akiva says: they may decorate only with produce of the seven kinds.

משנה י

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בַּבִּכּוּרִים, הַבִּכּוּרִים, וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים, וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים. תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים, מִין בְּמִינוֹ. וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים נֶאֱכֶלֶת בְּטָהֳרָה, וּפְטוּרָה מִן הַדְּמַאי. וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים חַיָּב בַּדְּמַאי:

ברטנורה הבכורים. עיקר הבכורים תאנה שבכרה או אשכול שבכר:תוספת הבכורים. בשעת לקיטת הבכורים מוסיף עליהם משאר תאנים או משאר ענבים:עיטור. הפירות הנאים שמקיף סביבות הסל להדור מצוה:מין בשאינו מינו. מעטר הסל של בכורי ענבים בתאנים ושל בכורי תאנים בענבים ואפילו בפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר״ש דסבירא ליה כך לעיל:ופטורים מן הדמאי. אם לקחן הכהן מעם הארץ שהביא בכורים:

תוסופות יום טוב ועטור הבכורים מין בשאינו מינו. כתב הר"ב ואפילו מפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר' שמעון וכן כתב הרמב"ם. והיינו ר' שמעון סתמא דהכא. ולא גרסי' לעיל רבי שמעון בן ננס דאי גרסי הרי אינו ר' שמעון סתמא שהוא רבי שמעון בן יוחאי [*כמו שכתב הר"ב במשנה ה פרק קמא דשבועות] ולמה לי לאוקמי לרבי שמעון בן יוחאי אליבא דלא כהלכתא. אלא דרבי שמעון דלעיל נמי רבי שמעון סתמא הוא. וכן נראה מלשונו דמתניתין דלקמן. ואל תתמה ששונה רבי שמעון קודם ר' עקיבא והרי ר' שמעון בן יוחאי תלמידו של רבי עקיבא הוא. כמ"ש בפרק ה להקדמת הרמב"ם. אבל רבי שמעון בן ננס כתב שם בפרק ד שהיה בדורו. לא קשיא שכבר כתבו התוס' בפרק קמא דבבא מציעא דף ד אברייתא דהתם דר' שמעון בן אלעזר תלמידו של רבי עקיבא חולק עמו. ונזכר קודם אליו ע"ש. ואני מצאתי במ"ז פ"ק דמכות כנדון דידן ממש דנשנה ר"ש קודם ר"ע: ועטור בכורים חייב בדמאי. וצ"ע אי נאכל אף בטומאה הואיל ולא תני בהדיא ובדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות בכורים סי' י"ח גם כן אין הכרע:

יכין מלכת שלמה

10.

Rabbi Shimon says: there are three elements in bikkurim: the bikkurim, the additions to the bikkurim, and the ornamentations of the bikkurim. The additions to the bikkurim must be of a like kind; But the ornamentations can be of a different kind. The additions to the bikkurim can only be eaten in purity, and are exempt from demai. But the ornamentations of the bikkurim are subject to demai.

משנה יא

אֵימָתַי אָמְרוּ תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים כַּבִּכּוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה מִן הָאָרֶץ. וְאִם אֵינָהּ בָּאָה מִן הָאָרֶץ, אֵינָהּ כַּבִּכּוּרִים:

ברטנורה ואם אינה באה מן הארץ. כגון שהביאו התוספת מעבר לירדן דתנן לעיל שמביאים משם בכורים אע״פ שאינה ארץ זבת חלב ודבש. אי נמי מתניתין רבי שמעון היא דאמר לעיל מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים והוא הדין מפירות שגדלו בחו״ל וכי היכי דאליביה מעטרים בפירות חו״ל, הכי נמי התוספת באה מפירות חו״ל. וקמ״ל הכא שהתוספת שאינה מן הארץ אינה כבכורים:

תוסופות יום טוב ואם אינה באה מן הארץ. כתב הר"ב אי נמי מתניתין ר"ש היא וכו'. והוא הדין מפירות חו"ל וכו'. הכי נמי התוספת [וכו']. מ"ש הוא הדין מפירות חו"ל ירוש'. אבל הא דבעי למילף מיניה דהוא הדין לתוספת מלתא דתמיהא הוא. דהא חומר בתוספת מבעטור כדלעיל. [*דאין לומר מדלא קתני במשנה דלעיל דתוספת בכורים מהארץ ועטור בכורים מחו"ל. דהכי נמי לא קתני דעטור בכורים חוץ משבעת המינים אלא על כרחך משום דבכלל מין בשאינו מינו הוא אם כן אף מחו"ל בכלל הזה הוא. ותדע דבמ"ט לא קתני עטור בכורים מחו"ל אלא שהוא בכלל חוץ משבעת המינים. וכן הכא נמי הכל בכלל מין בשאינו מינו]:

יכין מלכת שלמה

11.

When did they say that the additions to the bikkurim are like bikkurim [themselves]? When they come from the land [of Israel]; but if they do not come from the land, they were not regarded as bikkurim [themselves].

משנה יב

לְמָה אָמְרוּ הַבִּכּוּרִים כְּנִכְסֵי כֹהֵן, שֶׁהוּא קוֹנֶה מֵהֶם עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה, וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ, וְהָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָהּ, כְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין נוֹתְנִים אוֹתָם אֶלָּא לְחָבֵר בְּטוֹבָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתְנִין אוֹתָם לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וְהֵם מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם, כְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ:

ברטנורה כספר תורה. כלומר וס״ת נמי הוי כמו בכורים לדין זה דבעל חוב נוטל בחובו ואשה בכתובתה. פי׳ אחר וס״ת ומותר לקנות בהם ספר תורה. ואע״ג דתנא בהמה טמאה. אצטריך למתני ס״ת דלא תימא כל הני נהי דלא חזו לאכילה. חזו לשכר שיבא לידי אכילה. אבל ספר תורה דלא חזי לשכר שיבוא לידי אכילה לפי שאין מוכרין ס״ת, אימא לא, קמ״ל:אין נותנים אלא לחבר בטובה. אין הכהן יכול ליתן הבכורים אלא לכהן חבר שאוכל חוליו בטהרה ונותן אותם לו בטובה בתורת חסד ונדבה ואינו רשאי לקנות בהן דבר ואף לא ליתנן לכהן שאינו חבר דכיון שאין עושין בהן עבודה חיישינן דלמא לא מיזדהר בהו:נותנים אותם לאנשי משמר. ובין חבר ובין שאינו חבר מחלקין אותם ביניהם:כקדשי מקדש. כשאר קדשי מזבח. ואע״פ שאין עושין בהם עבודה הואיל ומכניסים אותם לעזרה מזדהרי בהו ולא אתו למכלינהו בטומאה. והלכה כחכמים:

תוסופות יום טוב למה אמרו. עיין מה שכתבתי במ"ו פ"ב דערלה: ואשה בכתובתה. לגבות מחיים אם נתגרשה אי נמי דתפסה מחיים ואפי' לרבנן דרבי מאיר דמתניתין ז פרק ח דכתובות: בספר תורה. כתב הר"ב כלומר וספר תורה וכו'. פי' אחר ומותר לקנות וכו' מהכותב על מנת למכור. אי נמי ממי שמכר ללמוד תורה ולישא אשה. אי נמי משום כדי חייו. עי' בבית יוסף טור יורה דעה סימן ר"ע ובבית יוסף טור אורח חיים סי' קנ"ג. ואלא מיהת לשני הפירושים דוחק דהאנן לא תנן וספר אלא כספר. ורבי יצחק בר' מלכי צדק כתב בסוף פרקין דתניא רבי שמעון בן גמליאל אומר מוכר אדם ספר תורה לישא אשה. וללמוד תורה ומלתא אגב אורחיה קמ"ל. דכי היכי דספר תורה אע"ג דמכרה קדושתיה עליה דספר תורה הוא. הכי נמי הבכורים בכורים נינהו ולא נפקי מקדושתייהו להיאכל לזרים אלא לעולם צריך לזבוני להו לכהנים טהורים למכלינהו בטהרה. והיינו דקתני כספר תורה. ע"כ: בטובה. פירש הר"ב בתורת חסד ונדבה. ואינו רשאי לקנות בהן דבר. פירוש הכהן לאחר שבאו לידו ובטובה פליג עם ת"ק. ובאין נותנין אלא לחבר דקאמר. מהדרי לי' חכמים. נותנין אותם לאנשי משמר וכו'. ואע"ג דאין נותנין דר' יהודה בכהנים. נותנים דחכמים בבעלים: הדרן עלך מסכת בכורים. וכולהו מסכייתי דסדר זרעים מה יקר אף נעים. שהשלמתי סדר זרעים ובכן אתחיל סדר מועד [עת לחננה] כי בא מועד האל אשר סייעני להשלים סדר זרעים עם פירוש הר"ב ותי"ט המפוארים. יתן עוז להתחיל ולגמור שאר הסדרים:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה וּלְמה אמרו. הוי"ו בשור"ק והלמ"ד בשב"א גרסינן לה. כתב רש"י ז"ל וס"ת אע"פ שאינו לאכילה ולא לשכר שיבא לידי אכילה ולבי מגמגם למאי תניי' הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהם ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ואשה בכתובתה וס"ת במס' חולין פ' הזרוע שאל רש"י למה הוצרך לומר במשנה וס"ת כי אם מותר לקנות אפי' בהמה טמאה כ"ש ס"ת ונ"ל דבאמת לבכורים לא איצטריך אבל למעשר שני איצטריך לאשמועי' דאפי' ס"ת אסור לקנות בו דתנן לעיל בפ' שני התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וכולי' והן נכסי כהן וכו' מה שא"כ במעשר ועלה קאמר הכא ולמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' כי כל אלו אסורין במעשר שני דתנן אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ותנן מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו עכ"ל ז"ל. ובטור ח"מ סי' צ"ז בבית יוסף דף קי"ז ע"א כתוב בשם ה"ר יהודה אלברצלוני וס"ת קבלנו פי' דבר זה וכן ס"ת ר"ל שגובה אותו בעל חוב בחובו ואשה בכתובתה ע"כ והוא כפי' ראשון שהביא ר"ע ז"ל. וי"ס דגרסי ובמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' ולא מסתברא. וכתב הרש"ש ז"ל ואיכא למידק דגבי שביעית אשכחן אכילה ואמרינן נמי דבעינן בי' הניי' כדתנן שביעית ניתנת לאכילה וכו' וגבי סיכה נמי תניא לא יסוך רגלו ויתן לתוך סנדלו וגבי תרומה קתני בתוספתא דתרומות פ"ט תרומה ניתנת לאכילה ולשתי' ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' ובפ' עשירי תניא גבי סיכה שמן של תרומה אין סכין בו מנעל וסנדל וגבי מעשר שני תנן דאין לוקחין בו עבדים וכו' וכן גבי שביעית תנן נמי הכי ואילו גבי תרומה ובכורים תנן דהן נכסי כהן הכא ולעיל ר"פ שני ושרי ליקח בהן עבדים וכו' ונ"ל תירוצא דמילתא דשביעית ומעשר שני תופסת דמי' הלכך אין לוקחין בדמיו מידי דלאו אכילה אבל גבי תרומה ובכורים אין להם פדיון הלכך מצי ליקח אשה ועבדים דאשה אוכלת אותן בקדושתן וממילא מקנייא נפשה וכן עבד דרחמנא אמר לך נתתים אבל אינהו גופייהו לא מצי הקונה למעבד בהו אלא אכילה ודו"ק ע"כ. פי' הבכורים הן נכסי כהן אחר קריאה והנחה לענין דיכול לקטת מהן וכו' ומ"מ הלוקח צריך ליזהר בקדושתן שהרי טעונין רחיצה וטעונין הניי' וכן כתב עוד הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם ר"י מסימפונט ז"ל דכולהו חומרי דקתני לעיל ר"פ שני איתנהו בבכורים שמכרן. בטובה במתנת חנם כלומר אע"ג דלא מטי להו למשמרתן דקסבר ר' יהודה דקדשי גבול נינהו ובקדשי גבול בעי' מחזיקין בתורת ה'. נותנין אותן לאנשי משמר דסברי רבנן דקדשי מקדש נינהו הלכך דאנשי משמר נינהו אנשים ונשים וטף ואנשי משמר לא בעינן בהו תלמידי חכמים אלא דמודים בעבודה סגי. כקדשי המקדש דכל זבח באנפי נפשיה והכא נמי בכורים דחד לעצמן ובכורים דחד לעצמן [הגהה משמע שהי' צ"ל בכורים דחד כנגד בכורים דחד אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד:] אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד כדילפי' מקראי בפ' האיש מקדש עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל: בפי' ר"ע ז"ל אין ניתנין אלא לחבר בטובה אין הכהן יכול וכו'. אמר המלקט הי' נראה דצריך למחוק מלת הכהן. גם מה שכתב ר"ע ז"ל ואינו רשאי לקנות בהן דבר ואף וכו' תימה הוא בעיני אם יחלוק ר' יהודה על המשניות הסתומות לעיל שהבכורים הם נכסי כהן ואם לא יחלוק עדיין השאלה במקומה עומדת לר' יהודה ולמה אמרו הבכורים הם נכסי כהן ודוחק לומר דקאי אלוקח דהוא צריך ליזהר בקדושתן וכדכתבינן ומ"מ הפירוש [הגהה גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב עליו אין לשון המשנה משמע כפי' זה כלל על כן נראה לי לפ' דלאו אלעיל קאי אלא מילתא באפי נפשה היא ר' יהודה אומר אין הישראל המביא את הבכורים רשאי ליתנם אלא לכהן חבר ואותו חבר יחזיק לו טובה על מה שנתנם לו ולא נתנם לכהן חבר אחר וחכמים אומרים הישראל לא יתנם לשום כהן אלא לכל המשמר כמו שאמר לעיל ומניחו בצד המזבח ויצא ואין שום כהן צריך להחזיק לו טובה ואנשי המשמר מחלקים אותם כשאר קדשים שניתנים לכל כהן בין חבר ובין שאינו חבר עכ"ל ז"ל:] הזה שפי' ר"ע ז"ל איני יודע מנין לו ושמא הוא מה שפי' הרמב"ם ז"ל וזה לשונו לחבר בטובה שנותנין אותם לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר' יהודה והלכה כחכמים ע"כ ומשמע דה"פ דבריו ז"ל דיכול הכהן שנתן לו ישראל בכורים ליתנם מתנה לכהן אחר שכמו שהן נכסיו לכל האמור ברישא גם הם נכסיו שיכול ליתנם במתנה ובתנאי שיהי' מקבל המתנה כהן חבר ואזיל לטעמי' דאמר בפ' בתרא דחלה שאסור ליתן הישראל הבכורים לכל כהן רק לכהן חבר והשתא נמי אשמעי' שגם הכהן החבר שקבלם אינו יכול ליתנם במתנה רק לכהן חבר כמותו וא"כ הוא אין צריך למחוק מלת הכהן שבפירוש ר"ע ז"ל וקאי אהמקבל מתנה שאינו רשאי לקנות בהן שום דבר רק לאוכלם וכדכתיבנא ושמא דהרמב"ם ז"ל הוה גריס ר' יהודה אומר נותנים אותם לחבר בטובה ומ"מ צ"ע לדעת חכמים דאמרי דנותנין אותם לאנשי משמר אפי' שאינו חבר אם יוכל הכהן המקבלם בחלקו כקדשי המקדש לתתם לכהן זולתו אפי' שאינו מן המשמר וא"ת שאינו יכול יקשה למה אינו יכול דמ"ש מכל הני דקתני ברישא דלא מיסתבר למימר משום דהנך דברישא יש לו הנאה כבר בבכורים שקבל מן הישראל מה שא"כ בנותנם מתנה לכהן אחר וא"ת שיכול א"כ לעולם חכמים לקולא וכפשטא דמתני' דהכא ומתני' דהתם פ' בתרא דחלה ודלא כדמשמע מפי' הרמב"ם ז"ל דפרישנא ולע"ד צ"ע. אחר זמן רב הגיע לידי ספר תוספת י"ט ומצאתי שבקיצור דבריו נראה שמסכי' למה שכתבתי בפי' דברי ר"ע ז"ל. סליק פירקא וסליקא לה מסכת בכורים בעזרת יוצר ועושה אורים גדולים

12.

In what respect did they say that bikkurim are the property of the priest? In that he can purchase with bikkurim slaves and land and unclean beasts, and a creditor [of his] may take them for his debt, and his wife for her ketubah. As may be done with a Torah scroll. Rabbi Judah says: bikkurim may be given only to [a priest that is] a haver (an associate) and as a favor. But the sages say: they are given to the men of the mishmar, and they divide them among themselves as [they do] with all other consecrated objects.

זרעים בכורים פרק ג

Zeraim Bikurim Chapter 3