Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי. מַתִּתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן. וְהוּא אוֹמֵר הֵן:
ברטנורה
אמר להם הממונה. הוא הסגן:צאו וראו. על מקום גבוה שהיה להם במקדש:זמן השחיטה. שהשחיטה פסולה בלילה. שנאמר (ויקרא י״ט) ביום זבחכם:ברקאי. האיר והבריק השחר:האיר פני המזרח. זמן זה אחר ברקאי דאמר ת״ק. והלכה כמתתיה בן שמואל:עד שבחברון. אותן העומדין למטה שואלין לו הגיע האור לחברון, והוא משיב הן. וכדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון:
תוסופות יום טוב
הממונה. פירש הר"ב הוא הסגן. וכפירש"י. והטעם שנקרא ממונה פירש הר"ב ברפ"ב דסנהדרין. והתוספת בפי"א דמנחות דף ק' דחו זה הפירוש. וכתבו ממונה אחר היה ושמא היה זה שהוא ממונה על הפייסות. דמקרי ממונה סתם. ע"כ: [*הרואה אומר כו'. ועד אחד נאמן במלתא דעבידי לגלויי. ירושלמי]:
מתתיה בן שמואל. כתבו התוספות דמנחות שם שזהו שעל הפייסות דתנן ליה ברפ"ה דשקלים. [*ואולי דמשום הכי פסקו כמותו הר"ב והרמב"ם שם]:
יכין
מלכת שלמה
1.
The officer said to them: “Go out and see whether the time for slaughtering [the morning sacrifice] has arrived.” If it had arrived then he who saw it said: “It is daylight!” Matitya ben Shmuel says: “The whole east is light.” Even unto Hebron? And he answered “Yes.”משנה ב
וְלָמָה הֻצְרְכוּ לְכָךְ, שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר מִזְרָח, וְשָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד, וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. הוֹרִידוּ כֹהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה. זֶה הַכְּלָל הָיָה בַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַמֵּסֵךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה, וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלָיִם:
ברטנורה
שפעם אחת עלה מאור הלבנה. לאו ביוה״כ קאמר, דא״א לעלות מאור הלבנה סמוך לשחר ביוה״כ שהוא בשליש החודש אלא בסוף אחד מן החדשים כשהלבנה עולה סמוך לעלות השחר אירע זה הטעות וחששו שמא ביה״כ יארע טעות אחר כיוצא בו לכך הוצרכו לכל זה:הורידו כהן גדול. מלתא באנפי נפשה היא. והשתא מהדר להא דתנינן לעיל עד חברון והוא אומר הן. ולאחר שהשיב הרואה הן היו מורידין כהן גדול לבית הטבילה שהיה טעון טבילה קודם שישחט התמיד:המיסך רגליו. כנוי לנקבים גדולים:
תוסופות יום טוב
כל המיסך את רגליו. פי' הר"ב כנוי לנקבים גדולים. ומסיים רש"י. ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצורך בנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו. וכן בשאול כתיב (שמואל א' כ"ד) ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו:
קדוש ידים ורגלים מן הכיור. רש"י. ובגמרא בשלמא רגלים משום ניצוצות. אלא ידים מ"ט. אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף בידו הנצוצות הנתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין. ויוציא לעז על בניו שאינם שלו:
יכין
מלכת שלמה
2.
And why was all that necessary? Because once the light of the moon rose and they thought that the east was lit up and slaughtered the continual offering, [and afterwards] they had to take it out to the place of burning. They led the high priest down to the place of immersion. This was the rule in the Temple: whoever covers his feet required an immersion, and whoever passed water required sanctification [by washing] his hands and feet.משנה ג
אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה, אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבֹּל. חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם, וְכֻלָּן בַּקֹּדֶשׁ עַל בֵּית הַפַּרְוָה, חוּץ מִזּוֹ בִלְבָד:
ברטנורה
לעבודה. לאו דוקא:עד שיטבול. שהדברים קל וחומר ומה כהן גדול המשנה מקודש לקודש, מעבודת חוץ לעבודת פנים ומעבודת פנים לעבודת חוץ, טעון טבילה בין עבודה לעבודה, זה הבא מביתו שהוא מחול לקודש לא כל שכן שטעון טבילה:על בית הפרוה. על לשכת בית הפרוה:חוץ מזו. הראשונה, שהיתה בחול ע״ג שער המים, ובצד לשכתו היתה:
תוסופות יום טוב
לעזרה. לעזרת ישראל כן פי' הר"ב במשנה ח' פ"ק דכלים. ואני הארכתי להוכיח שכדבריו כן הוא בספר צורת הבית סי' ע"א:
[*לעבודה. פי' הר"ב לאו דוקא ומסיימי התוס' אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה ואפילו בלא עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן עכ"ל]:
עד שיטבול. פי' הר"ב שהדברים ק"ו ומה כ"ג המשנה מקדש לקדש כו'. אע"פ שטבל כבר טבילה חשובה במקום קדוש. ואע"פ שהוא כ"ג דקדוש טפי ואע"פ שהוטלה עליו כל עבודת היום וזריז וזהיר טפי מתוך כך. ומחמת שכפרת היום מרובה אפ"ה צריך טבילה וכו' כל אלו חומרות צריך להכניס בק"ו דאלת"ה איכא למפרך. כ"כ התוס':
חמש טבילות ועשרה קדושין. דכתיב. (ויקרא ט״ז:ד׳) בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ללמדך שכל חליפות קדש בו ביום טעון טבילה. ומניין שכל טבילה צריכה ב' קדושין. ת"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש. אם אינו ענין לטבילה דנפקא מבגדי קדש תנהו ענין לקדוש. דכתיב (שם) ופשט את בגדי הבד. וסמיך ליה ורחץ וגו' ולבש את בגדיו שדינן ורחץ אופשט ואולבש כאילו כתיב [ורחץ] תרי זמני. גמרא [ורש"י]:
וכולן בקודש וכו'. עיין בפי' משנה ו':
על בית הפרוה. עיין משנה ח' פ"ג דמעשר שני. [*ועיין במשנה ו']:
חוץ מזו בלבד. פי' הר"ב הראשונה. וכתבו התוס' סברא הוא כיון דאכתי לא נתחדש בבגדי קדש שיטבול בחול:
יכין
מלכת שלמה
3.
A man may not enter the Temple courtyard or to worship even if he was clean until he immerses himself. Five immersions and ten sanctifications did the high priest perform on that day. And all in sanctity in the Bet Haparvah with the exception of this one alone.משנה ד
פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. פָּשַׁט, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב, וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד. קְרָצוֹ, וּמֵרַק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ. קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ. נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר, וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים וְאֶת הַחֲבִתִּין וְאֶת הַיָּיִן:
ברטנורה
סדין של בוץ. כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, לפי שהוא רגיל לשמש כל השנה כולה בבגדי זהב:ונסתפג. ונתקנח:וקדש ידיו ורגליו. מן הכיור. שצריך לכל חליפות בגדי היום קדוש לפשיטה וקדוש ללבישה. וטבילה ראשונה זו שהפשיטה של בגדי חול היא, לא הוצרך קדוש ידים ורגלים על הפשיטה:קרצו. שחטו ברוב שני סימנין, הכשר שחיטה בלבד:ומירק אחר. וגמר כהן אחר בשחיטה. לפי שאין קבלת הדם כשרה אלא בכהן גדול וצריך למהר ולקבל:על ידו. בשבילו. אי נמי על ידו, אחריו וסמוך לו כמו ועל ידו החזיק. בספר עזרא:
תוסופות יום טוב
פשט ירד וטבל כו'. כתב הר"ב וטבילה ראשונה זו כו' לא הוצרך קדוש כו'. ואקשינן בגמרא דתשעה הוו ולעיל תנן עשרה קדושין. ומשנינן קדושא בתרא כי פשיט בגדי קדש ולבש בגדי חול עביד ליה התם. [*ועיין במשנה ו']:
[*ונסתפג. פי' הר"ב ונתקנח עיין מ"ש במשנה ה' פ' כ"ב דשבת בס"ד:
וקדש ידיו ורגליו. פי' הר"ב מן הכיור וכן פי' רש"י. ולא דייקא דהא תנן בפרק דלקמן משנה ה' והיום בקיתון של זהב. וכן כתב הרא"ש בכאן]:
קרצו. כדכתיב (ירמיה מ"ו כ') קרץ מצפון בא בא. ומתרגמינן [עממין] קטולין מציפונא ייתון עלה. גמרא:
ומרק. נקרא השלמת הפעולה איזה פעולה שתהיה. הרמב"ם. והושאל ממורק ושטף (ויקרא ו') ומרקו הרמחים (ירמיהו מ״ו:ד׳) שענינם צחצוח וגמר כלי על שלימת צחצוחו:
על ידו. כתב הר"ב בשבילו. וכתב רש"י כמו קוצץ אדם ע"י עצמו (דתנן במשנה ו' פ"ז דב"מ):
ולהטיב את הנרות. עיין במשנה ב' דפרק קמא:
ואת האברים ואת החביתים. תימה דלא תנן והסלת והרמב"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה בפ"ב מהלכות עבודת יום הכפורים:
יכין
מלכת שלמה
4.
They spread out a linen sheet between him and the people. He stripped off [his clothes], went down and immersed himself, came up and dried himself. They brought him the golden garments, he put them on and sanctified his hands and feet. They brought him the tamid. He made the required cut and some one else finished it for him. He received the blood and sprinkled it. He went inside to smoke the morning incense and to trim the lamps; And to offer up the head and the limbs and the griddle cakes and the wine.משנה ה
קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לָאֵבָרִים. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, בֵּין אֵבָרִים לַנְּסָכִים. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס, מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמְטִילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן, כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן:
ברטנורה
בין דם לאברים. לאו דוקא, דהא תנן לעיל וקבל את הדם וזרקו נכנס להקטיר קטורת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים, אלמא היתה קטורת קריבה בין דם לנרות ולא בין דם לאברים. אלא לא בא התנא עכשיו לומר סדר ההקרבות זו אחר זו איך היו אבל רצה לומר בלבד שלא היתה זריקת הדם והקרבת האברים רצופים זו אחר זה שהרי הקטורת היתה מפסקת ביניהן, והוא הדין נמי שהטבת הנרות היתה ביניהן לאחר הקטורת קודם הקרבת האברים:אסטניס. שגופו מצונן וקר:מחמין לו חמין. בערב יום הכיפורים:ומטילין. ביום הכיפורים לתוך חקק בנין בית טבילתו:שתפיג. להסיר צינתן במקצת. כמו מפיגין טעמן, [ביצה י״ד]:
תוסופות יום טוב
בין דם לאברים. ובגמרא יליף לה משום דבקטורת כתיב בבקר בבקר ובתמיד חד בבקר ומ"ש הר"ב והנרות נמי קדמו לאברים. עיין משנה ב' דפ"ק וריש פרק ג' דתמיד:
של בין הערבים. בין אברים לנסכים. דכתיב (במדבר כ״ח:ח׳) כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים אף כאן קטרת קודמת לנסכים. ומדלא כתיב כאברי הבקר אלא כמנחת הבקר. הלכך למנחה קדים ולא לאברים. גמרא. [*ושם נסכים מפורש בריש פרק ה' דשקלים]:
אסטניס. עיין פי' המלה במשנה ו' פ"ב דברכות:
שתפיג. עיין במ"ז פ"ק:
יכין
מלכת שלמה
5.
The morning incense was offered up between the blood and the limbs, The dusk [incense was offered] between the limbs and the drink-offerings. If the high priest was either old or of delicate health warm water they would heat some water for him and pour into the cold [water], to temper its coldness.משנה ו
הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה, וּבַקֹּדֶשׁ הָיְתָה. פָּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו:
ברטנורה
לבית הפרוה. מכשף אחד ששמו פרוה בנאה ונקראת על שמו:ובקודש היתה. שטבילה שניה זו עם כל שאר טבילות, חוץ מן הראשונה, טעונות מקום קדוש, כדכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ד) ורחץ את בשרו במים במקום קדוש:רבי מאיר אומר. פשט תחלה ואח״כ מקדש. ואין הלכה כרבי מאיר:בגדי לבן. כתונת, ומכנסים, ואבנט, ומצנפת האמורים בפרשת אחרי מות, שכל עבודות פנימיות היו בהן. ועבודות חיצונות כגון תמידין ומוספין היו בבגדי זהב שהוא משמש בהן כל השנה כולה. ובין כל חליפה וחליפה טעון טבילה ושתי קדושי ידים ורגלים מן הכיור:
תוסופות יום טוב
הביאוהו וכו'. עיין במ"ג פ"ז:
הפרוה. פי' הר"ב מכשף כו' בנאה כפי' רש"י ובמ"ג פ"ה דמדות כתב גם כן פי' הרמב"ם. וכן כתבו התוס' בשם הערוך:
רבי מאיר אומר פשט קדש כו'. דס"ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בין בגד לבגד תרוייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונים הוא. ולדידיה במשנה ד' פשט וקדש ידיו ורגליו וירד וטבל כו' ולבש וקדש כו' אלא ההיא מתני' כרבנן דהכא. גמרא ד' ל"א ע"ב:
לבש וקדש ידיו ורגליו. הכל מודים בקדוש שני שלובש ואח"כ מקדש. מ"ט דאמר קרא (שמות כ״ה:ד׳) או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה. גמ' דף ל"ב ע"ב:
יכין
מלכת שלמה
6.
They brought him to the Bet Haparvah, which was on holy ground. They spread a sheet of linen between him and the people. He sanctified his hands and his feet and stripped. Rabbi Meir says: he stripped [and then] sanctified his hands and his feet. He went down and immersed himself, came up and dried himself. Afterwards they brought him white garments. He put them on and sanctified his hands and his feet.משנה ז
בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּלּוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וּבֵין הָעַרְבַּיִם הִנְדְּוִין שֶׁל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת זוּז, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ שֶׁל שְׁמֹנָה עָשָׂר מָנֶה, וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, הַכֹּל שְׁלשִׁים מָנֶה. אֵלּוּ מִשֶּׁל צִבּוּר. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף, מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ:
ברטנורה
פלוסין. בוץ דק ויפה הבא מארץ רעמסס, תרגום ירושלמי רעמסס, פילוסא:הנדואין. מארץ הודו:ובין הערבים. בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה:הכל שלושים מנה. להכי הדר כללינהו, תנא לאשמועינן דשלושים מנה סך הכל לומר לך שאם פיחת לאותן של שחרית וריבה לאותן של ערבית לית לן בה:אם רצה להוסיף מוסיף משלו. ובלבד שיתן אותו תוספת מתנה להקדש:
תוסופות יום טוב
הנדואין. כתב הר"ב מארץ הודו. ותוספת הנו"ן לא פירש. ורש"י כתב שהוא כוש כדמתרגם יונתן היהפך כושי עורו (ירמיהו י״ג:כ״ג) הינדואה ע"כ. שוב מצאתי בתרגום אסתר מהודו ועד כוש. מן הינדיא רבא ועד כוש. וזה כדברי הר"ב:
של שמנה מאות זוז. הקשו בתוספות אמאי לא קאמר ח' מנה. דליכא למימר דזוזי היינו פשיטי כי ההיא דמ"ח פ"ה דכתובות ומשנה ה' פ"ו. והיינו שמינית דמנה צורי דאכתי תקשי לימא של מנה. ועוד דמסתמא בזוזי צורי איירי דהוו להו של שחרית עדיפי מינייהו רק שליש דומיא דרבנן. ושמא י"ל דאין הלשון נופל בטוב לומר שמנה מנה. והואיל ולא קתני כולה מלתא בלשון מנה להכי לא קתני סך הכל כמו רבנן. ע"כ. ור"ל שבשמנה יש ג"כ אותיות מנה וקריאתם מתחלפות שזה המ"ם בחולם וזה בקמץ. וב' תיבות השוות באותיותיהם ומתחלפים בנקודתם כבד על הלשון לאומרם תכופות. ולי היה נראה לתרץ דאפשר דבפלוסין מונין כל חשבון וסך גדול בכללות לכל ק' זוז קורין מנה. ובהינדואה פורטין החשבון ואע"פ שהוא גדול. ונקט ר"מ מדינה ומדינה כלשונה. וכדמות ראיה לזה בפ"ה דף נ"ה בגמרא. ר"מ אומר מונה אחת ושתים אחת ושלש. ור' יהודה אומר שתים ואחת שלש ואחת. ול"פ מר כי אתריה דמונין הפרט תחלה. ומר כי אתריה דמונין הכלל תחלה:
וחכמים אומרים בשחר כו'. דכ"ע מיהת דשחר עדיפי דאמר קרא ד' זימני בד בלבישת בגדי שחר. חד לגופיה. וחד ל' לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כמו בשאר ימות השנה. וחד לומר שהוא מובחר מבד של שאר הימים. וחד לומר שטוב משל ערבית. גמרא ותוס':
משל צבור. עיין במשנה ה' פ"ז דשקלים. וממשנה זו נראה לי שלמד הרמב"ם מה שכתב בפ"ד מהל' שקלים דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. דס"ל דאין בין בגדי כ"ג לבגדי כ"ה לענין זה. וכ"מ לא הראה מקום בזה:
יכין
מלכת שלמה
7.
In the morning he would wear Pelusian linen worth twelve minas (1200 dinar/zuz); at dusk Indian linen worth eight hundred zuz, the words of Rabbi Meir. The sages say: in the morning he would wear [garments] worth eighteen minas and at dusk [garments] worth twelve minas, altogether thirty minas. These [costs] were at the charge of the community and if he wanted to add, he adds more out of his own pocket.משנה ח
בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ, וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָּא הַשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז), כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
ברטנורה
בין האולם ולמזבח. כל צפון העזרה היה כשר מן הדין להעמדת הפר, דכולה לפני ה׳ היא, ולא היו מעמידים הפר בין האולם ולמזבח קרוב להיכל אלא משום חולשא דכהן גדול שלא יכבד עליו טורח משא מזרק הדם למרחוק:ראשו לדרום ופניו למערב. בדין היה שיהיה ראשו להיכל שהוא במערב ואחוריו למזבח אלא שמא יטיל גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד מזבח לפיכך היה ראשו לדרום וזנבו לצפון דהכי שפיר טפי. ואמצע גופו בין האולם ולמזבח ועוקם ראשו עד שיהיו פניו למערב:והכהן עומד. ואחוריו למזרח:
תוסופות יום טוב
פרו כמו שנאמר בפרשת אחרי מות. בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ומשלו היה כדכתיב אשר לו:
בין האולם ולמזבח. פירש הר"ב כל צפון העזרה היה כשר כו'. עיין במשנה דלקמן:
ומתודה. דכתיב (ויקרא ט״ז:ו׳) וכפר בעדו וגו' ואי אפשר לומר כפרת דמים שעדיין לא נשחט הפר אלא כפרת דברים דומיא דשעיר המשתלח. דכתיב גבי' (שם) לכפר עליו. גמ':
אנא. כתיב הכא כפרה וכתיב בחורב (שמות ל״ב:ל״א) אולי אכפרה. ונאמר שם אנא חטא העם הזה. אף כאן באנא. גמ':
השם. דילפינן מכפרה דעגלה ערופה. דכתיב ביה (דברים כ״א:ח׳) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן בה'. גמ'. ולפי שהוא אמר השם ככתבו לפיכך לא הזכירו התנא אלא תני השם. וכן אנו עושין בפיוט. ומדתנן לפני ה' תטהרו בלשון הכתוב אע"ג דכהן גדול ככתבו אמרו. ש"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי אלא שנאו בכנויו. והכי שפיר למעבד בפיוט גם כן. ותסייע לסברת הרי"ץ ן' גיאות בטור סימן תרכ"א. [*וגירסתינו הכא השם. וכן בפרק דלקמן משנה ב' ולא כן בפ"ו משנה ב' שהגירסא בשם ושם אפרש בס"ד]:
עויתי פשעתי חטאתי. עיין במשנה ב' דפרק דלקמן. ותימה על הר"ב והרמב"ם דנטרי להו עד התם ולא פירשו הכא. ובגמרא אמתני' דהכא מתנייה:
והן עונין אחריו בשכמל"ו. ובגמרא תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. א"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. רמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
8.
He came to his bull and his bull was standing between the Ulam and the altar, its head to the south and its face to the west. And the priest stands on the eastside facing the west. And he lays both his hands upon it and confesses. And thus he would say: “Please, ‘Hashem’! I have done wrong, I have transgressed, I have sinned before You, I and my house. Please, ‘Hashem’! Forgive the wrongdoings, the transgressions, the sins which I have committed and transgressed and sinned before You, I and my house, as it is written in the torah of Moses Your servant: “For on this day shall atonement be made for you [to cleanse you of all your sins; you shall be clean before the Lord”] (Leviticus 16:30). And they answered after him: “Blessed be the name of His glorious kingdom for ever and ever!”משנה ט
בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה, לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ, הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת. שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשָׁבַח:
ברטנורה
בא לו למזרח העזרה. שלא היו מכניסים השעירים בין האולם ולמזבח כשרוצה לתת עליהם גורלות אלא בעזרה היו עד שעת שחיטה:וקלפי. כלי עץ חלול:של אשכרוע. בוס״א בלע״ז. מין עץ וחשוב הוא:בן גמלא. יהושע בן גמלא כשנתמנה להיות כהן גדול עשאן של זהב:
תוסופות יום טוב
לצפון המזבח. מקשינן בגמרא מדקאמר לצפון המזבח דמשמע שהוצרך למושכו מכנגד המזבח ולצפון מכלל דמזבח לאו בצפון קאי. מני ראב"י היא דס"ל הכי. והא מתניתין דלעיל דתנן בין האולם ולמזבח מדמכשר בין האולם ולמזבח שמע מינה דס"ל דמקצת מזבח בצפון קאי וראב"ש היא. ומשנינן תני כבין האולם ולמזבח. כלומר סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של המזבח ולא כנגד מערב המזבח ולבין האולם דלאו בצפון הוא. ולפי לשון הר"ב דלעיל שכתב כל צפון העזרה היה כשר כו' היינו כרבי דף ל"ו דסבירא ליה דאף הצפון שבמזרח העזרה כשר דאילו ר' אליעזר בר"ש לא מכשיר אלא כנגד המזבח לצפון ובמערב עד האולם. והר"ב נמשך בפירושו אחר פסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות בית הבחירה שהכשיר כל צפון העזרה מכותל האולם עד כותל מזרחי של העזרה כו'. אבל צריך עיון בדבריו שם שהוא מונה והולך מכותל צפונית של עזרה עד כותל המזבח רוחב ששים ומחצה. [*ובפירושו ריש פרק ה' דזבחים כתב שכך מוכח בתוספתא וראיתיה שם רפ"ו ונדפסה בטעות] וברפ"ה דמדות תנן שרוחב העזרה קל"ה נמצא שמחציתו ס"ז ומחצה. וא"כ הוה ליה להוסיף בצפון העזרה הכשירה לשחיטת קדשי קדשים עד ס"ז ומחצה. ועוד קשה דבפרק ד' מהלכות עבודת יו"כ העתיק המשנה דלעיל כלשונה בין האולם ולמזבח. שמעת מיניה דס"ל דכל היכא דיש צד צפון אפילו כנגד המזבח כשר. ואילו הכא אינו מכשיר אלא מה שבין המזבח ולצפון וכנגדו למערב ולמזרח. איברא דבעל כ"מ בפרק ג' מהלכות עבודת יו"כ אדכתב הרמב"ם היכן מגריל במזרח העזרה בצפון המזבח. ביאר שדעת הרמב"ם לפסוק כראב"י דמזבח לאו בצפון קאי. כדאמר הכא בגמרא. והוקשה לו הלשון דבפ"ד בין האולם ולמזבח וכתב שנראה שצריך להגיה כבין האולם ולמזבח עכ"ד. ואם תיקן והגיה לחבר פרקיו שבהלכות עבודת יו"כ עדיין לא נתקן מ"ש בפרק ה' מהלכות בית הבחירה כמ"ש. דבהדיא מוכח דס"ל דמזבח בצפון נמי קאי. ולכן נ"ל ליישב דברי הרמב"ם דס"ל דלא כראב"י. וטעמו דאזיל בתר סתמא דסוף מדות דלפום ההוא חושבנא מזבח בצפון נמי קאי כמ"ש שם בס"ד. ולפיכך פוסק כאותו סתם. (ובפ"ק דמכלתין דף י"ו עיין בפירש"י בגירסא ש"מ דלאותה גירסא משנה דמדות לאו ראב"י היא) ואיזהו צפונו ג' מחלוקת בברייתא מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה. וכנגד כל המזבח דברי רבי יוסי בר"י. ר"א בר"ש מוסיף אף בין האולם ולמזבח. רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי כהנים ורגלי ישראל. אבל מן החליפים כו'. ולכולהו הני תנאי מזבח בצפון נמי קאי. וס"ל להרמב"ם דרבי דמוסיף לא הוסיף בכולי צפון אלא כל שכנגד בין המזבח ולכותל וטעמא משום דס"ל כרבי יוסי בר יהודה בחדא ופליג עליה בחדא. דר"י בר"י סובר דדוקא כנגד כל המזבח. וטעמו דבעינן על ירך המזבח צפונה. בהא דס"ל על ירך כלומר מקיר המזבח כו' מודה ליה רבי ופליג עליה דס"ל דכל שכנגד הירך למערב ולמזרח נמי בכלל צפון. וניחא ליה להרמב"ם להשוותן בכל מה שנוכל ודוקא ר"א בר"ש דנקט בלישניה אף בין האולם ולמזבח לדידיה ודאי צ"ל דס"ל אף כנגד המזבח במערב כל שהוא בצפון הכל כשר. אבל רבי נוכל לומר דמודה לר"י בחדא כדאמרן והיינו נמי טעמא דבעינן בגמרא למוקים מתני' דבין האולם ולמזבח כר"א בר"ש משום דאיהו נקט הך לישנא אבל רבי אע"ג דמרחיב הצפון למערב ולמזרח. מ"מ אפשר דס"ל דוקא בכנגד מה שבין כותל מזבח לכותל צפונית העזרה. אלא דבעי תלמודא אפילו תימא רבי כו'. וסובר הרמב"ם דדחויא הוא ולפי האמת לרבי אינו כשר אלא כנגד מה שבין הקיר וכו' ומשום דהלכה כרבי מחבירו פסק כמותו והשוהו לר"י בר יהודה מה שיוכל. ובירושלמי לגרסא אחת איזהו צפונו של מזבח שהוא כשר לשחיטת ק"ק מקירו של מזבח הצפוני עד כותל העזרה המזרחי. ע"כ. וכל שכן עד כותל האולם ומאן שמעת ליה דמכשיר עד כותל מזרחי רבי ואפ"ה לא קאמר אלא מקירו של מזבח אלא כדכתיבנא. וא"ל דלירושלמי כוליה מזבח בדרום קאי דא"כ לימא כל צפון העזרה וק"ל. והשתא מ"ש בפ"ג מה' עבודת יו"כ בצפון המזבח ניחא דהא אמרן דלדידיה אינו כשר אלא מקיר וכו' והלכך דוקא בצפון המזבח משוך וכו' ולאו מטעמא דסבר ליה כראב"י דאין מזבח בצפון אלא כרבי וכדאמרן. וז"ש בפ"ד בין האולם ולמזבח אם נפשך להגיה יש לך על מי לסמוך [על] בעל כ"מ ז"ל. ומיהו לאו מטעמיה אלא כרבי וכדאמרן. א"נ אין להגיה וי"ל דסמך על פירושו ובאורו דבמקומו פרק ה' מה' בית הבחירה דשם ביאר איזהו מקומן של עבודות הצפונית [*ונמצא לו כך בפ"ג מה' הקרבנות שהעתיק ל' המשנה ותיכף לסמיכה כו' אע"ג דבגמרא אמרי' דה"ק שתכף כו'] כ"ז לדברי הרמב"ם כפענ"ד ומקצת כתבתי ג"כ בזה בספר צ"ה סי' מ"ג. [*ועיין מ"ש בס"ד ספ"ב דתמיד] אבל ללשון הר"ב שכתב לעיל כל צפון העזרה היה כשר נראה ודאי דס"ל כשנויא דגמ'. דמתני' דבין האולם כרבי. והשתא רבי ס"ל דכל צפון אפילו שכנגד מזבח עצמו בין למערב בין למזרח כשר. ומדלא כתב במשנתינו זאת דקדוק דלצפון דבגמרא. נראה דסבירא ליה דאין הלכה כראב"י בזה. אלא דמזבח בצפון נמי קאי. וכמשנה דלעיל כרבי. ומטעם שכתבתי להרמב"ם דמתני' דסוף מדות נמי מוכחת דסברה דמזבח בצפון נמי קאי:
אשכרוע. כתב הרמב"ם והוא בל' עברי ברוש. אבל בתרגום יונתן בפסוק ברוש תדהר ותאשור בירוון מורנין ואשכרועין ישעיה מ"א וס'. [*וכך העתיק הרמב"ם בעצמו רפ"ב דנגעים. וכן כתב שם הר"ב]:
יכין
מלכת שלמה
9.
He then went to the east of the Temple court, to the north of the altar, the deputy high priest at his right and the head of the [priestly] family [ministering that week] at his left. There were two goats and an urn was there, and in it were two lots. They were of box-wood and Ben Gamala made them of gold and they would mention his name in praise.משנה י
בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם. וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא יִהְיו מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה. מֻנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. הִילְנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְתוּבָה עָלֶיהָ. נִיקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשָׁבַח:
ברטנורה
בן קטין. כהן גדול היה:עשה שנים עשר דד לכיור. כדי שיהיו שנים עשר כהנים הזוכים בפייס של תמיד של שחר מקדשים בבת אחת. ואע״פ ששלשה עשר כהנים היו כדאמרן בפירקא בראשונה, לא עשה דד לשוחט שהשחיטה כשרה בזר:מוכני. גלגל לשקעו בבור, שיהיו מימיו מחוברים בבור ולא יפסלו בלינה:נברשת. מנורה:שפרשת סוטה כתובה עליה. ולא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנה פרשת סוטה:נקנור. שם אדם:נעשו נסים לדלתותיו. שהלך לאלכסנדריא של מצרים להביא דלתות, ובחזרתו עמד סער גדול בים לטבען נטלו אחד מהן והטילוה בים להקל מעליהם, בקשו להטיל האחרת אמר להם הטילוני עמה, מיד נח הים מזעפו. כיון שהגיעו לנמל של עכו היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה:
תוסופות יום טוב
מוכני. פי' הר"ב גלגל לשקעו בבור שיהיו מימיו מחוברין כו' וכן כתב רש"י וכ"פ בסוף פ"ק דתמיד ואע"פ שאפשר לשלשלו לבור והוא נופל מאליו אולי יראים שמא יתקלקל או ישבר א"נ דרך כבוד הוא שלא לשלשלו ושיפול מאליו אלא יגלגלהו כאדם החס על כליו כל שכן כלי קדש. ומיהו לסוגיא דפ"ב דזבחים דף כ"א ע"ב דפליגי רב חסדא ור' יוחנן דלר"י מבערב משקע ליה ולר"ח קודם עמוד השחר דזהו זמן פסולו. מוכח מהתם דלר"י דמשקע ליה בערב לא היה צריך לגלגל לשקעו דמשלשלו ונופל מאליו לבור אלא להעלותו בשחר היה צריך הגלגל כדי להשמיע הקול כדאיתא בתמיד פ"ק ופ"ג. ולר"ח דמשקע ליה סמוך לעלות השחר הוי השקוע בגלגל להשמיע הקול שהוא סמוך לעלות השחר. ונמצא לפי זה דמפרשי להו רש"י והר"ב אליביה דרב חסדא שהשקוע היה ע"י גלגל והיה סמוך לעלות השחר דאז זמן פסולו בלינה. ובסוף פ"ד דסוכה מפרשים שהיו משקיעין אותו בערב. והיינו כר"י ועיין פ"ג דתמיד משנה ח'. עוד עיין פירוש הרמב"ם שכתבו הר"ב בספ"ק דתמיד. ועיין מ"ש שם בס"ד. ומ"ש בעל כף נחת בפ"ק דתמיד שאינו גלגל אלא קנה בתוך קנה חלול. כדמות מכחול בשפופרת ותקוע במים ועל ידי ניענוע המכחול מעלין המים ע"כ וזאת התחבולה מפורסמת במקומינו ואינו נ"ל מהגמ' דקאמר גלגלא דמשקע ליה וכן בזבחים דמשני לרב חסדא דמשקע ליה. ופריך אי דמשקע ליה מי משתמע קליה. משקע ליה בגלגלא. ש"מ דשקוע משמיע קול ובתחבולה זאת כשמנענעין ומשמיעין קול מעלין המים ולא משקעין. גם מה שהקשה בכף נחת שהיקף הכיור היה י"ב אמות למיעוט כנגד י"ב דדין שנעשו לי"ב כהנים והיה צריך שרוחב פי הבאר יהיה רחב כמותו. ולא מצינו מקום פנוי בין האולם ולמזבח לזה הבור. ע"כ. כלומר דלמאי דתנן במשנה ו' פ"ג דמדות די"ב מעלות היו שם וכו' לא היה מקום פנוי אלא ג' אמות כדפי' הר"ב שם ובשלמא הכיור עצמו בי"ב דדיו שהיה גבוה על הארץ והיו דדיו מטין על המעלות. אבל הבור היכי הויא קאי. וי"ל דבמקום הבור חסרו מן המעלות עד כדי שעורה והיינו אמה א' שאף אם עגולו י"ב אמות לא היה אלכסונו רק ד' אמות. ועוד יש לומר דהקיפו לא היה אלא ט' אמות ואע"ג דאמרן בפ' י"א דמנחות ד' צ"ח תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו. הכא שהיו עומדין חוץ לכיור היה להם לכל שנים מהם יותר מאמתא ופלגא ומסתגי להו. וכיון שהקיפו ט' אמות אלכסונו ג"א וכן היה מקום פנוי כן נראה בעיני. ומ"ש כף נחת בפירוש מלת מוכני שהוא לשון הכנה והזמנה בערוך כתב שמוכני זה ל' יון בגלגל המתגלגל כו'. וי"א מוכני מלשון ואת כנו:
שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא לפסול מים קדושים. רש"י:
כל ידות הכלים. באותן כלים שא"א לעשות עצמן של זהב כגון סכינים או קרדומים הלכך עביד הידות דזהב. גמרא:
נברשת. פירש הר"ב מנורה ודומה לו בספר (דניאל ח') לקבל נברשתא דדהבא במעשה בלטשצר רש"י וכן הוא בירושלמי:
של זהב. [*על פתחו של היכל]. ותנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן ק"ש. גמ':
יכין
מלכת שלמה
10.
Ben Katin made twelve spigots for the laver, for there had been before only two. He also made a mechanism for the laver, in order that its water should not become unfit by remaining overnight. King Monbaz had all the handles of all the vessels used on Yom HaKippurim made of gold. His mother Helena made a golden candelabrum over the opening of the Hekhal. She also made a golden tablet, on which the portion concerning the suspected adulteress was inscribed. For Nicanor miracles happened to his doors. And they were all mentioned for praise.משנה יא
וְאֵלּוּ לִגְנַאי, שֶׁל בֵּית גַּרְמוּ לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים. שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת. הֻגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד. בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר (משלי י), זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (שם) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב:
ברטנורה
לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. שלא היו יודעים שאר אומנין לרדותם מן התנור שלא יהא נשבר, מפני שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה:לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. מכירין היו בעשב אחד ששמו מעלה עשן וכשהיו מערבים אותו עם סממני הקטורת היה עשן הקטורת מתמר ועולה כמין מקל ולא היה פונה אילך ואילך:פרק בשיר. הכרעת קול נעימה:על מעשה הכתב. קושר ד׳ קולמוסים בד׳ אצבעותיו, וכותב שם בן ד׳ אותיות כאחת:על הראשונים. בן גמלא ובן קטין, מונבז והלני אמו, וניקנור:ועל האחרונים. בית גרמו ובית אבטינס, הגרוס בן לוי ובן קמצר. ואע״ג דבית גרמו ובית אבטינס נתנו טעם לדבריהם שלא רצו ללמד, שמא ילמד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד לע״ז בכך. לא קבלו חכמים את דבריהם:
תוסופות יום טוב
הגרוס בן לוי. עיין בריש פ"ה דשקלים:
ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב. פי' הר"ב בית גרמו ובית אבטינס הגרוס בן לוי וכו'. ובריש פ"ה דשקלים נמנו אלו בין הממונים ואתיא הא דהכא דמפרש על בית גרמו וכו' כפי' השני שפירש הר"ב שם דממונים הראשונים הוא מונה [*ועיין עוד מ"ש שם פי' שלישי בשם הירושלמי דאליביה אתיא נמי] דאילו לפי' א' דהחסידים הוא מונה לא נאמר ושם רשעים ירקב אלא על בן קמצר וחבריו. כלומר הדומים לו והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרקין ודשקלים. וטעמא שכיון שמצאו תשובה לדבריהם נתקבלו. וכן נראה ג"כ בברייתא בגמ' דידן דעל בית גרמו וכו' לא נאמר ושר"י. ומה שלא מצא בן קמצר תשובה לומר ג"כ שמא ילמוד וכו' פי' ביפה מראה דמאי איכפת להו למכתב כל אותיות שמות האליל בבת אחת אבל בכתיבת השם הקדוש נראה דניחא שיהא כולו נכתב בבת אחת שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר. ועוד שזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך ע"כ [*ואני תמה על שלא מצא הגרוס ב"ל ג"כ תשובה לדבריו שמא ילמוד אדם שאינו הגון וכו']:
יכין
מלכת שלמה