Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו דְּמַאי. גַּבָּאֵי צְדָקָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין אֶת הַמְעֻשָּׂר לְשֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר לִמְעַשֵּׂר. נִמְצְאוּ כָל הָאָדָם אוֹכְלִין מְתֻקָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹבִין סְתָם וּמְחַלְּקִין סְתָם, וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן:
ברטנורה
מאכילין את העניים דמאי. אפילו הן חברים וצריך להודיען והרוצה לעשרן יעשרן:ואת האכסניא. חיל של מלך ישראל העובר ממקום למקום ומוטל על בני המקום לפרנסם, מאכילין אותם דמאי. בזמן שהיא עוברת אבל לנו שם בלילה חייבין לתקן:רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי. עניים היו. ואין הלכה כר״ג דכיון דחייב במזונותיהן נמצא פורע את חובו בדמאי:ואת שאינו מעושר למעשר. ונותנין לו ביותר מכדי מעשרותיו ונמצאו כל האדם אוכלים מתוקן. וב״ש לטעמייהו דאמרי אין מאכילין את העניים דמאי: והרוצה לתקן יתקן. שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית אבל הפירות שיבואו לידם חייבים הם לעשרן דמאי. דיקא נמי דקתני מאכילין את העניים דמאי ולא תני העניים אוכלין דמאי. כ״כ הרמב״ם:
תוסופות יום טוב
מאכילין את העניים. וטעמא כתב הר"ב בפ"ק משנה ד וריש פ"ז דברכות ומ"ש הר"ב והרוצה לעשר יעשרן עיין פרק ה משנה ה. ועי' עוד מה שאכתוב בסוף מתניתין בס"ד:
האכסניא. פי' הר"ב חיל של מלך ישראל וכו' אבל אם לנו וכו'. איכא דמוקי הכי בירושלמי. ועיין מ"ש בספ"ק דעירובין בס"ד:
נמצאו כל האדם אוכלין מתוקן. כתב הר"ב וב"ש לטעמייהו דאמרי וכו' בפ"ג דברכות דף מז (ובשבח קכז:) ובסוף פ"ק דעירובין [דף יז:] ובפ"ג דעירובין דף לא אמר רב הונא תנא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי:
והרוצה לתקן יתקן. כתב הר"ב בשם הרמב"ם שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית אבל הפירות שיבואו לידם וכו'. ולשון הרמב"ם בפירושו אבל כשיחלקו עליהם הקופה ונפל לכל אחד מהם חלק טוב ובא ברשותו וכו' עכ"ד. והלכך לא קשיא אדתנן בפ"ק משנה ד דמערבין בדמאי במגו דחזי ליה וכו'. דאין צריך לערב בחלק טוב רק כפי שיעור. ואע"ג דערובי תחומין צריך שיעור שתי סעודות כדתנן בפ"ח דעירובין [מ"ב] אכתי לא הוי אלא כעני האיכל אצל בעל הבית דהא תנן בסוף פאה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות דהא כולה טעמא דמאכילין העניים דמאי אצל בעל הבית להרמב"ם כמ"ש כדי להקל עלינו הצדקה. אבל קשה טובא על הר"ב שפירש לעיל במאכילין את העניים וכו' והרוצה לעשרן יעשרן ואם כן היינו הך דסיפא והרוצה לתקן יתקן ואין אנו צריכין למה שמחלק הרמב"ם בין אכילה אצל בעל הבית וכו' אלא דלעולם הרוצה לתקן יתקן וז"ש הר"ב לעיל מן הירושלמי הוא וקשיא על הרמב"ם. ובאמת שבחיבורו חזר בו שכן כתב שם בפרק עשירי מהלכות מעשר מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקן. גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ע"כ. ולענין דקדוקו מדקתני מאכילין ולא תני אוכלין וכו' נראה לי דלהכי תנן מאכילין דרשאי לתת לתוך ידם מה שאין כן רופא חבר אינו רשאי לתת לתוך ידו של חולה מדמאי של החבר אע"ג דבשל חולה רשאי כדפסק שם הרמב"ם מהירושלמי. ואפשר נמי דהכא אפילו מאכילין לתוך פיהם אע"ג דבשל חולה אינו רשאי בעניים הקילו יותר. אבל נ"ל יותר פי' קמא דלתוך ידו אשמעינן מלומר דהקילו בעניים יותר מבחולה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאכילין את העניים דמאי אפי' לחברים ואפילו בקביעות. לחכמים דסיפא: ואת האכסני' דמאי אפילו לחיל מלך ישראל שחייב לזונם ומכל שכן שאר אורחים. מיהו בלנו האורחים לכ"ע חייבים. ולהכי פלגינהו לעניים ואורחים בתרי בבי. וטעם דפטור. הוא כדי להקל מצות צדקה והכנסת אורחים. ומשום הכי יודיעם. דברצו יעשרו. ולהכי תני מאכילין ולא העניים אוכלין: רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי ולא הוה מעשה לסתור. דמרישא משמע דוקא בתורת צדקה מותר להאכיל דמאי. דיש לומר דהכא נמי מיירי באין מחוייב להן מזונות. ועניים היו. וקמשמע לן דלא גזרינן אטו בחייב להן מזונות דאז אסור להאכילן: גבאי צדקה שמפרנס בקביעות: בית שמאי אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר דרק סעודה אחת שרינן ברישא: ואת שאינו מעושר למעשר ונותנין לו טפי כדי לעשר: וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם ר"ל רשאין לעשות כן. וא"ת ולמה לא יעשר כדברי ב"ש. דבהיות טוב אל תקרי רע. י"ל דבשיעשו כן תפסד הצדקה מדצריך ליתן להמעשר טפי כמש"ל. וגם אפשר שיפסיד העני כשלא יהיה כ"כ בקופה ותמחוי ממעושר. מיהו לר' יהודה [פ"ה מ"ה] לא יתנו לעני א' ממעשר ומשאינו מעשר. דשמא יפריש מזה על זה: הרוצה לחזום עלי ירק לחתוך הירק מהקלחים [ת"י ומלק ויחזום]: להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר שמא ימצאהו הע"ה. ומיירי בנאגד כבר דנתחייב במעשר. דבהופקר מקודם פטור ממעשר: הלוקח ירק מן השוק מעם הארץ. ונראה לי דהאי לוקח לא לשון קנין רק ר"ל נטל: ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין דמדשומתן ידוע. כבר קנינהו במשיכה או בהגבהה. ומודיע לקונים אותן שעישר שלא יפרישו אחר כך מפטור על החיוב או איפכא. באותן אגודת עצמן שיקנה ממוכר זה. ועיין פרק ה' משנה ז': היה עומד ולוקח שבורר לו אגוד יפה: וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך דמשיכתו לא היתה ע"ד לקנות. וקמ"ל אף דמדאורייתא מעות קונית עכ"פ הכא הם אמרו והם אמרו. הם אמרו לעשר דמאי. והם אמרו דבכה"ג לא יהיו מעות קונות: המוצא פירות שהוקבעו למעשר: בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע ר"ל להניחן במקום מוצנע שבהפקר ולא ירצה לאכלן. דלהשליכן אסור [כעירובין דס"ד ב']: ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו ולא נתכוון לזכות בהן: כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי כמוכר במדה דקה: לא ישלח לחברו דמאי במתנה במדה דקה ואפילו לחבר: רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אבל בדמאי דקיל. חייש שמא ישכח מלהודיעו. ונראה לי דוקא במתנה דלא שכיח. וגם ודאי נזהר להודיעו כדי שלא להכשילו. אבל במכירה מודה ר"י דאסור כלקמן פ"ה מ"ח: המוליך חטים לטוחן כותי קודם שגזרו עליהן שיהיו כעובדי כוכבים: או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית ולא חשידי לאחלופי: לטוחן עובד כוכבים דמאי דשמא החליפם בתבואת ע"ה שהיה אצלו לטחון. ולראב"ד אין זה החשש דא"כ הו"ל ס"ס. אלא החשש הוא שמא החליפה העובד כוכבים עם שלו וס"ל להראב"ד דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר: אצל העובד כוכבים כפירותיו דאף דחשיד להחליפן בשלו הרי פירות עובד כוכבי' פטירי. דיש קנין לעובד כוכבי' להפקיע ממעשר: ר"ש אומר דמאי דשמא גם הע"ה הפקיד אצלו והחליפן בהם: הנותן לפונדקית בעלת אכסניא: מעשר את שהוא נותן לה לבשל ולאפות: ואת שהוא נוטל ממנה מפני שחשודה לחלוף דמורה היתר לאחלופי. מדטרחה בשבילו. או דלטובתו מתכוונת להחליף רע בטוב: אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאין לחוש שמא תחליף ותאכל טבל: הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל ובפונדקית לא קתני המתקלקל. דאפילו לא נתקלקל על ידה מחלפת. כדי להרגיל אצלה בנ"א. [ולכאורה יש להוכיח כתוס' דפונדקית ברישא חשידא ליתן לו רע תחת טוב דאל"כ ל"ל תו למתני חמותו. אי תרווייהו חד טעמא נינהו. מיהו לרש"י דבפונדקית נמי חשודה ליתן טוב תחת רע. י"ל דנקט סיפא משום שביעית דבפונדקית נקט מעשר דוקא. דבשביעית אסור כלל ליתן לה. ובחמותו נקט מעשר דוקא. הא שביעית מותר לגמרי]: אמר רבי יהודה טעמא דת"ק קאמר: מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף כלומר כשנתן לחמותו בשנת שביעית ספיחי שביעית שמהפקר המותרים [כשביעית פ"ט סי' י וסי' יד] לא חיישינן שהחליפתן במשומר בשביעית. אפילו נתקלקל מה שנתן לה חתנה: להאכיל את בתה שביעית דר"י לטעמיה דשביעית חמיר להו לעם הארץ טפי ממעשר [כבכורות ד"ל ע"א]:
מלכת שלמה
מאכילין את העניים דמאי. איכא דמוקי לה בירושלמי בעניים ואכסניא חברים אלא שצריך להודיעם שהוא דמאי והרוצה לתקן יתקן. ודוקא באכסניא עוברת אבל אם לנו שם חייבין לעשר. ואיכא דמוקי לה בעניים ע"ה ובאכסניא עובד כוכבים. אבל בעניים חברים ואכסניא ישראל לא אמרי' והרוצה לתקן יתקן אלא חייבים לתקן. הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' מאכילין וכו' כדי להקל עלינו הצדקה ואכסניא הם האורחים ונעשה זה לחזוק מצות אכסניא בדתינו כדי להקל על בעלי האכסניא ע"כ. וכ"כ ג"כ בפ"ה דה' שמטה דמאכילין את האכסניא פירות שביעית ואין כאן משום משלם חובו מפירות שביעית. וכתב בתוי"ט דהא דקתני מאכילין ולא קתני אוכלין כו' ואני נלע"ד לומר עוד ע"פ דרכו בדקדוק אחר שיש לדקדק במתני' דאמאי לא ערבינהו ותנא מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי. אלא מאכילין היינו לתת ממש לתוך פיו של עני אם הוא חולה דאיכא תרתי לטיבותא. דאין העני דומיא דאכסניא דסתמו הוא בריא. ומלת עני תסבול פי' חולה כמו אשרי משכיל אל דל. מדוע אתה ככה דל בן המלך. ולרמוז לנו דין זה תני מאכילין ופלגינהו לתרי בבי. דו"ק. וגם הוא נראה כתב זה בקיצור ע"ש. וכתבו התוס' ז"ל בספ"ק דעירובין די"ז ואת האכסניא דמאי פי' הקונטרס וישראלים הן ומיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בעובדי כוכבים ואפ"ה אצטריך לאשמעי' דמאכילין אותן דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקלו ע"כ:
רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי. בתוספתא דדמאי פ"ב קתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי ומודיע. ובירושלמי רמי דלק' בפ"ז תנן פועל שאינו מאמין לבעה"ב נוטל גרוגרת אחת וכו' וחושך גרוגרת א' כדי שלא יהיה גזל שאין מוטל על בעה"ב ליתן לו הדמאי מתוקן. וכאן מדקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דחייב בעה"ב לתקן הדמאי קודם שיתננו לפועל. וקשיא מרבנן דהכא ארבנן דהתם. ותי' ר' יונה דהתם דקתני שעל הפועל מוטל לתקן הדמאי בשהשכירו במעות ואין מאכילו אלא מפני התנאי שהתנה עמו שיהיו מזונותיו עליו הלכך על הפועל מוטל לתקן. אבל מתני' דהכא מיירי שלא השכירו במעות אלא השכר יהיה אכילתו בלבד הלכך צריך שיתן לו הדמאי מתוקן שאסור לפרוע חובו בדמאי ע"כ:
ואת שאינו מעושר למעשר. בירושל' מ"ט דב"ש אפי' תגדרנו עכשיו יכול אתה לגודרו לאח"ז אין אתה יכול לגודרו. פי' ומש"ה עכשיו שהוא תחת ידך גדרהו. מ"ט דרבנן אם מדקדק אתה אחריו אף הוא ממעט בצדקה ע"כ:
וחכ"א גובין סתם. קשיא לי חכמים היינו ת"ק. ונלע"ד דאפשר דחכמים באו להוסיף דלא מיבעיא בעה"ב הנותן דא"צ לעשר כדי שלא ימנע מלתת אלא אפי' הגבאין עצמן אינם צריכין לעשר דמאי מה שגבו אלא גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן. ותמהני שלא ראיתי מי שדבר בזה. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען והעניים עצמן והאורח אם רצו לתקן יתקן גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ע"כ ואין שם רמז כלל למ"ש בשמו ר"ע ז"ל אלא בפירושו יש רמז קצת. ומשמע דברישא דמיירי בבעלי הבית עצמן צריך להודיען אבל בגבאין מחלקין סתם ובזה מתורץ ג"כ רבותא דאיכא בסיפא במילתא דחכמים מברישא. ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ אלא תרווייהו ת"ק וחכמים פליגי אב"ש:
1.
They may feed demai to the poor and to guests (alt. passing troops). Rabban Gamaliel used to feed demai to his workmen. [As for] charity collectors: Bet Shammai says: they should give tithed [produce] to one who doesn’t tithe, and untithed [produce] to one who does tithe. In this way it will turn out that every one will eat [produce] that has been fixed (tithed). But the sages say: they may collect indiscriminately and distribute indiscriminately. And one who wishes to fix [his produce by tithing it], let him fix it.
משנה ב
הָרוֹצֶה לַחֲזֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ, לֹא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר, לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן. הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשָׁךְ:
ברטנורה
לחזום. לכרות ולחתך ואין לו דומה במשנה:להקל ממשאו. שלא יכבד עליו:לא ישליך עד שיעשר. שמא ימצאם עם הארץ ויאכל אותם כשאינם מתוקנים ונמצא נותן מכשול. והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר:הלוקח ירק מן השוק. ונטל אגודות ירק בידו ששומתן ידועה כך וכך אגודות בפרוטה ולאחר שנטלן נמלך עליהן להחזירן למוכר:לא יחזיר עד שיעשר. ויתן לו דמי המעשר שהוא מפריש, דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן:שאינו מעושר אלא מנין. האי מעושר הוי פירושא מחוסר, כלומר כבר קנה אותם בהגבהה ולא היה מחוסר אלא למנותן שכבר היה ידוע כך וכך אגודות בפרוטה:היה עומד ולוקח. ולא נטלם בידו ולא הגביהם:טוען אחר. משאוי אחר של ירקות:
תוסופות יום טוב
לא ישליך עד שיעשר. כתב הר"ב והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר. ומסיים הר"ש דתנן (בפ"ק דמעשרות) ירק הנאגד משיאגד. וקודם לכן כי משליך הרי מפקירו והפקר פטור מן המעשרות. ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה. כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרינן בפרקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט דהיינו דקה ע"כ. והיינו נמי טעמא דסוף פרק קמא דפאה דלאחר שנתמרחה התבואה אינו נותן משום הפקר:
ונמלך. חזר בעצתו תרגום איעצך אמלכינך. הרמב"ם:
עד שיעשר. כתב הר"ב דמכי אגבהינהו וכו'. לטעמיה אזל כמו שפסק במשנה ד מפ"ק דקדושין שכל שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה וכדמסיק במשנה ז פרק ה דב"ב. ואע"ג דסיפא דמתניתין תנן מפני שלא משך לאו דוקא אלא כלומר שלא קנאו כדין הקנייה ורוב דברים הנקנים הם במשיכה. וכהאי גוונא תירצו בתוספות בבא בתרא דף פו ע"א בדבור המתחיל אבל וכו'. ובפ' מי שמת פריך ממלוגמא דשטרי והא לא משך לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה ע"כ. וכן צריך לתרץ בסוף שביעית כמ"ש שם בסייעתא דשמיא. ועי' במ"ז פ"ה דב"ב. וז"ש הר"ש במשנתינו כבר קנה במשיכה או בהגבהה. ומעתה לא קשיא נמי על הרמב"ם שהוא פוסק בפרק ג מהלכות מכירה המקבץ עצים או פשתן וכו' שהרי אפשר להתיר האגוד ולהגביה עץ עץ וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ובפ' י"א מהלכות מעשר העתיק משנתינו כצורתה משך. ובפירושו ג"כ כתב דמטלטלים אינם נקנים [בנתינת] ממון אבל עיקר זכותם במשיכה ולא קשיא דמשיכה לאו דוקא אלא שהשאילו לשון משיכה לקנייה ואפילו כי איכא בהגבהה. [*וז"ל הרמב"ם בפירוש משנה ד פרק קמא דקדושין כל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ואפילו שאנו אומרים בו שקנה במשיכה. ועי' מ"ש שם משנה ה בשם הר"ן]:
עד שיעשר. כתב הר"ש בירושלמי ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חייב ומשני עושה אותן צבור לפניו ויקבעם לתוך פירותיו ע"כ. ותו בירושלמי ולא כן תני קובע הוא אדם מעשרותיו של חבירו לתוך פירותיו ואפילו עושה תקלה לבאים אחריו:
שאינו מחוסר. גירסת הר"ב והר"ש מעושר וכן הוא בסדר המשנה בירושלמי. ופירשו בו מחוסר שכן לא יקפיד האומר מלומר מעושר במקום מחוסר. ומצאתי לו חבר בילקוט פ' ראה [רמז תתצ"ג] עשר תעשר שלא תתחסר. ואין תימה כי העי"ן והחי"ת ממוצא הגרון והשי"ן והסמ"ך ממוצא השינים. וזה שהוסיפו תיבת שלא. לפי שאחרי שדרשו כאילו כתב עשר תתחסר הוקשה שאי אפשר לומר שיצוה הש"י שיעשר ועל ידי כן יתחסר אלא שהוא כאילו כתוב עשר או תתחסר ואתיא כמ"ד דלא בעינן או לחלק דממילא משמע וכדאיתא פרק ח' דב"מ דף צד. וז"ש עשר שלא תתחסר היינו כפי הענין אבל הדרשא תדרש עשר תתחסר כלומר עשר או תתחסר:
היה עומד ולוקח. כתב הר"ב ולא נטלם וכו'. פירש הרמב"ם אבל היה המוכר מונה ומיחד אותם לקונה ע"כ. ודתנן לשון מותר להחזיר היינו להחזירם מן היחוד. אי נמי איידי דרישא נסיב נמי בסיפא לשון להחזיר:
טוען. פי' הר"ב משאוי. וזאת המלה בלשון הקודש טעט את בעירכם (בראשית מה) . רמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאכילין את העניים דמאי אפי' לחברים ואפילו בקביעות. לחכמים דסיפא: ואת האכסני' דמאי אפילו לחיל מלך ישראל שחייב לזונם ומכל שכן שאר אורחים. מיהו בלנו האורחים לכ"ע חייבים. ולהכי פלגינהו לעניים ואורחים בתרי בבי. וטעם דפטור. הוא כדי להקל מצות צדקה והכנסת אורחים. ומשום הכי יודיעם. דברצו יעשרו. ולהכי תני מאכילין ולא העניים אוכלין: רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי ולא הוה מעשה לסתור. דמרישא משמע דוקא בתורת צדקה מותר להאכיל דמאי. דיש לומר דהכא נמי מיירי באין מחוייב להן מזונות. ועניים היו. וקמשמע לן דלא גזרינן אטו בחייב להן מזונות דאז אסור להאכילן: גבאי צדקה שמפרנס בקביעות: בית שמאי אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר דרק סעודה אחת שרינן ברישא: ואת שאינו מעושר למעשר ונותנין לו טפי כדי לעשר: וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם ר"ל רשאין לעשות כן. וא"ת ולמה לא יעשר כדברי ב"ש. דבהיות טוב אל תקרי רע. י"ל דבשיעשו כן תפסד הצדקה מדצריך ליתן להמעשר טפי כמש"ל. וגם אפשר שיפסיד העני כשלא יהיה כ"כ בקופה ותמחוי ממעושר. מיהו לר' יהודה [פ"ה מ"ה] לא יתנו לעני א' ממעשר ומשאינו מעשר. דשמא יפריש מזה על זה: הרוצה לחזום עלי ירק לחתוך הירק מהקלחים [ת"י ומלק ויחזום]: להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר שמא ימצאהו הע"ה. ומיירי בנאגד כבר דנתחייב במעשר. דבהופקר מקודם פטור ממעשר: הלוקח ירק מן השוק מעם הארץ. ונראה לי דהאי לוקח לא לשון קנין רק ר"ל נטל: ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין דמדשומתן ידוע. כבר קנינהו במשיכה או בהגבהה. ומודיע לקונים אותן שעישר שלא יפרישו אחר כך מפטור על החיוב או איפכא. באותן אגודת עצמן שיקנה ממוכר זה. ועיין פרק ה' משנה ז': היה עומד ולוקח שבורר לו אגוד יפה: וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך דמשיכתו לא היתה ע"ד לקנות. וקמ"ל אף דמדאורייתא מעות קונית עכ"פ הכא הם אמרו והם אמרו. הם אמרו לעשר דמאי. והם אמרו דבכה"ג לא יהיו מעות קונות: המוצא פירות שהוקבעו למעשר: בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע ר"ל להניחן במקום מוצנע שבהפקר ולא ירצה לאכלן. דלהשליכן אסור [כעירובין דס"ד ב']: ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו ולא נתכוון לזכות בהן: כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי כמוכר במדה דקה: לא ישלח לחברו דמאי במתנה במדה דקה ואפילו לחבר: רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אבל בדמאי דקיל. חייש שמא ישכח מלהודיעו. ונראה לי דוקא במתנה דלא שכיח. וגם ודאי נזהר להודיעו כדי שלא להכשילו. אבל במכירה מודה ר"י דאסור כלקמן פ"ה מ"ח: המוליך חטים לטוחן כותי קודם שגזרו עליהן שיהיו כעובדי כוכבים: או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית ולא חשידי לאחלופי: לטוחן עובד כוכבים דמאי דשמא החליפם בתבואת ע"ה שהיה אצלו לטחון. ולראב"ד אין זה החשש דא"כ הו"ל ס"ס. אלא החשש הוא שמא החליפה העובד כוכבים עם שלו וס"ל להראב"ד דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר: אצל העובד כוכבים כפירותיו דאף דחשיד להחליפן בשלו הרי פירות עובד כוכבי' פטירי. דיש קנין לעובד כוכבי' להפקיע ממעשר: ר"ש אומר דמאי דשמא גם הע"ה הפקיד אצלו והחליפן בהם: הנותן לפונדקית בעלת אכסניא: מעשר את שהוא נותן לה לבשל ולאפות: ואת שהוא נוטל ממנה מפני שחשודה לחלוף דמורה היתר לאחלופי. מדטרחה בשבילו. או דלטובתו מתכוונת להחליף רע בטוב: אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאין לחוש שמא תחליף ותאכל טבל: הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל ובפונדקית לא קתני המתקלקל. דאפילו לא נתקלקל על ידה מחלפת. כדי להרגיל אצלה בנ"א. [ולכאורה יש להוכיח כתוס' דפונדקית ברישא חשידא ליתן לו רע תחת טוב דאל"כ ל"ל תו למתני חמותו. אי תרווייהו חד טעמא נינהו. מיהו לרש"י דבפונדקית נמי חשודה ליתן טוב תחת רע. י"ל דנקט סיפא משום שביעית דבפונדקית נקט מעשר דוקא. דבשביעית אסור כלל ליתן לה. ובחמותו נקט מעשר דוקא. הא שביעית מותר לגמרי]: אמר רבי יהודה טעמא דת"ק קאמר: מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף כלומר כשנתן לחמותו בשנת שביעית ספיחי שביעית שמהפקר המותרים [כשביעית פ"ט סי' י וסי' יד] לא חיישינן שהחליפתן במשומר בשביעית. אפילו נתקלקל מה שנתן לה חתנה: להאכיל את בתה שביעית דר"י לטעמיה דשביעית חמיר להו לעם הארץ טפי ממעשר [כבכורות ד"ל ע"א]:
מלכת שלמה
לחזום פי' בערוך לחזום פי' לשלף העשבים הרעים וי"א לעשותן אגודות בל' ישמעאל קורין לאגודות אלחוזם ע"כ. והרש"ש ז"ל כ' נראה בעיני שהוא כמו לחסום דהיינו לכרות העלים כמו שעושין לכרישין ולשומין ולבצלים ולצנונות דכולהו חזו לאכילה ולהקל ממשאו עקרם והשליכם. ומנלן דחסימה ל' כריתה כדתנן בפט"ז מכלים הסלים של עץ משיחסום ויקנב דהיינו כשכורת אותן קצות השבטים של עץ או הגומא בסוף הסל וכן פי' הרמב"ם ז"ל כשקוצץ או כורת. ולא ממנעי רבנן מלהחליף זיי"ן בסמ"ך כדכתיב נתעלסה באהבים וכתיב ועלזו לפניו. ועלז בה. ועוד נראה לפ' שהוא כמו לעזום בחילוף חי"ת בעי"ן ותרגום ירוש' ומלק את ראשו ויעזים ית רישיה. וכמו שאינו מעושר דתנן במתני' גופה דמפרש בגמ' ירוש' שהוא כמו מחוסר עכ"ל ז"ל:
לא ישליך עד שיעשר. ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה. כלומר זה שהשליך והפקיר ל"ד למודד בגסה דאמרן בפירקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט דהיינו דקה. הר"ש ז"ל. והקשה ע"ז הרא"ש ז"ל וז"ל ולא ידענא מה צריך לטעם זה דהא דאמרי' לעיל דהמוכר בגסה פטור מלעשר היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים את המוכר ויעשר הוא אבל במוכר לע"ה. בכ"ע חייב לעשר והכא נמי חייב לעשר משום ע"ה המוצאם דאילו חבר המוצאם יעשרם דמאי דירא שהושלכו אחר שנגמ"ל למעשר ותנן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל אחר שמרח דהיינו גמ"ל אפי' הפקיר חייב לעשר וכ"כ הרמב"ם ז"ל הטעם זה עצמו בפי"א דה' מעשר ע"כ. ומצאתי שהרש"ש ז"ל רצה לדחוק לתרץ בעד הירושלמי דבעלי הירושלמי לאו קטלי קני באגמא נינהו ולאהבת הקיצור לא העתקתי דבריו ז"ל הנה:
לשון ר"ע ז"ל. האי מעושר הוי פירושו מחוסר. אמר המלקט כן פי' הר"ש ז"ל ומפי' הרמב"ם ז"ל משמע דלא גריס רק מחוסר. גם במשנת הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה מעושר וכתב ס"א מחוסר. וז"ל הרא"ש ז"ל שאינו מעושר אלא מנין בירושלמי מפרש שאינו מחוסר אלא מנין ועי"ן וחי"ת מתחלפין וכן שי"ן וסמ"ך. מנין הקצוב שהיה להם כמה אגודות ירק במעה. א"נ עשה עמו קצבה. הלכך כיון שהגביהן לקנות קנאם בהגבהה וא"א לו להחזירן עד שיעשר כדתנן לעיל שצריך לעשר את שהוא מוכר. ובירו' פריך היאך הוא מעשר משל מוכר שלא מדעתו וכי אינו אסור משום גזל. איכא מ"ד דמפריש מן העלין ואין בעל הירק מקפיד על דבר מועט כזה. ואיכא מ"ד שנותן לו דמי המעשר. והדר תו פריך ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו שיפרישו מזה המתוקן על אחר שאינו מתוקן ומשני שעושה מהן צבור ואומר למוכר שלא יערבם עם שאר הירק אלא ימכרנו לאחר לבדם. היה עומד ולוקח כגון שהיה בורר איזה מהן יקח ולא גמר בלבו לקנות כי ההיא דתניא בפ' המוכר את הספינה הלוקח ירק בשוק בירר והניח בירר והניח אפי' כל היום כולו אינו חייב במעשר עכ"ל ז"ל:
2.
One who wants to cut off leaves of vegetables in order to lighten his burden, he may not throw them down until he has [first] tithed them. One who takes vegetables from the market [with the intention of buying them], and then decides to put them back, he should not put them back until he has [first] tithed them, for nothing is missing [after they are tithed] except for their quantity. But if he was standing [there and deciding what to] buy and then saw another load of better quality, he may put them back [untithed], since he had not yet drawn them into his possession.
משנה ג
הַמּוֹצֵא פֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ וּנְטָלָן לְאָכְלָן, וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ, לֹא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבֵדוּ, פָּטוּר. כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי, לֹא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּוַדַּאי, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ:
ברטנורה
לא יצניע עד שיעשר. דאסור להוציא מידו דבר שאינו מתוקן:שלא יאבדו. ולא נתכוין לזכות בהן:שאין אדם רשאי למכרו דמאי. כגון במדה דקה דאמרינן בפירקין דלעיל:לא ישלח לחבירו דמאי. בדקה, אבל שולח לו בגסה כיון שרשאי למוכרו בגסה:רבי יוסי מתיר. לשלוח לחברו ודאי אפילו בדקה, ובלבד שיודיעו. ומודה רבי יוסי שבדמאי אסור בדקה. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
המוצא פירות בדרך. ונקבעו למעשר. דומיא דפירש הר"ב במתניתין דלעיל ובהכי אוקמה הרמב"ם למתניתין דהכא כמו שנראין דבריו בפי"א מהל' מעשר. ועיין בפרק ב דמסכת מכשירין:
ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר. וכ"ש אם יאכלם בעצמו שלא יאכל עד שיעשר. דהא בהוקבעו למעשר עסקינן כמ"ש אלא קמ"ל דאף להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אסור וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר נטלן לאכלן ונמלך להצניע לא ישהה אותן עד שיעשר כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ואם מתחלה נטלן שלא יאבדו הרי זה מותר להשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן יעשר אותן דמאי ע"כ:
להצניע. ל' הרמב"ם לשמור ולגנוז וזאת המלה מצויה בלשון הקדש יהצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳):
שלא יאבדו. פי' הר"ב ולא נתכוין לזכות בהן. עי' מ"ש במשנה ג פרק ג דב"ק:
רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו. לשון הרמב"ם ר"ל כי הוא מותר לו לשלוח טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר"י שמא אם נתיר לו זה ישלח לו ולא יודיענו ע"כ. ומדבריו למדנו טעם למ"ש הר"ב והר"ש מהירושלמי דמודה רבי יוסי שבדמאי אסור דמשום שהוא דמאי מודה רבי יוסי שיש לחוש שמא לא יודיענו. ועי' פ"ה מ"ח:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאכילין את העניים דמאי אפי' לחברים ואפילו בקביעות. לחכמים דסיפא: ואת האכסני' דמאי אפילו לחיל מלך ישראל שחייב לזונם ומכל שכן שאר אורחים. מיהו בלנו האורחים לכ"ע חייבים. ולהכי פלגינהו לעניים ואורחים בתרי בבי. וטעם דפטור. הוא כדי להקל מצות צדקה והכנסת אורחים. ומשום הכי יודיעם. דברצו יעשרו. ולהכי תני מאכילין ולא העניים אוכלין: רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי ולא הוה מעשה לסתור. דמרישא משמע דוקא בתורת צדקה מותר להאכיל דמאי. דיש לומר דהכא נמי מיירי באין מחוייב להן מזונות. ועניים היו. וקמשמע לן דלא גזרינן אטו בחייב להן מזונות דאז אסור להאכילן: גבאי צדקה שמפרנס בקביעות: בית שמאי אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר דרק סעודה אחת שרינן ברישא: ואת שאינו מעושר למעשר ונותנין לו טפי כדי לעשר: וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם ר"ל רשאין לעשות כן. וא"ת ולמה לא יעשר כדברי ב"ש. דבהיות טוב אל תקרי רע. י"ל דבשיעשו כן תפסד הצדקה מדצריך ליתן להמעשר טפי כמש"ל. וגם אפשר שיפסיד העני כשלא יהיה כ"כ בקופה ותמחוי ממעושר. מיהו לר' יהודה [פ"ה מ"ה] לא יתנו לעני א' ממעשר ומשאינו מעשר. דשמא יפריש מזה על זה: הרוצה לחזום עלי ירק לחתוך הירק מהקלחים [ת"י ומלק ויחזום]: להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר שמא ימצאהו הע"ה. ומיירי בנאגד כבר דנתחייב במעשר. דבהופקר מקודם פטור ממעשר: הלוקח ירק מן השוק מעם הארץ. ונראה לי דהאי לוקח לא לשון קנין רק ר"ל נטל: ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין דמדשומתן ידוע. כבר קנינהו במשיכה או בהגבהה. ומודיע לקונים אותן שעישר שלא יפרישו אחר כך מפטור על החיוב או איפכא. באותן אגודת עצמן שיקנה ממוכר זה. ועיין פרק ה' משנה ז': היה עומד ולוקח שבורר לו אגוד יפה: וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך דמשיכתו לא היתה ע"ד לקנות. וקמ"ל אף דמדאורייתא מעות קונית עכ"פ הכא הם אמרו והם אמרו. הם אמרו לעשר דמאי. והם אמרו דבכה"ג לא יהיו מעות קונות: המוצא פירות שהוקבעו למעשר: בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע ר"ל להניחן במקום מוצנע שבהפקר ולא ירצה לאכלן. דלהשליכן אסור [כעירובין דס"ד ב']: ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו ולא נתכוון לזכות בהן: כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי כמוכר במדה דקה: לא ישלח לחברו דמאי במתנה במדה דקה ואפילו לחבר: רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אבל בדמאי דקיל. חייש שמא ישכח מלהודיעו. ונראה לי דוקא במתנה דלא שכיח. וגם ודאי נזהר להודיעו כדי שלא להכשילו. אבל במכירה מודה ר"י דאסור כלקמן פ"ה מ"ח: המוליך חטים לטוחן כותי קודם שגזרו עליהן שיהיו כעובדי כוכבים: או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית ולא חשידי לאחלופי: לטוחן עובד כוכבים דמאי דשמא החליפם בתבואת ע"ה שהיה אצלו לטחון. ולראב"ד אין זה החשש דא"כ הו"ל ס"ס. אלא החשש הוא שמא החליפה העובד כוכבים עם שלו וס"ל להראב"ד דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר: אצל העובד כוכבים כפירותיו דאף דחשיד להחליפן בשלו הרי פירות עובד כוכבי' פטירי. דיש קנין לעובד כוכבי' להפקיע ממעשר: ר"ש אומר דמאי דשמא גם הע"ה הפקיד אצלו והחליפן בהם: הנותן לפונדקית בעלת אכסניא: מעשר את שהוא נותן לה לבשל ולאפות: ואת שהוא נוטל ממנה מפני שחשודה לחלוף דמורה היתר לאחלופי. מדטרחה בשבילו. או דלטובתו מתכוונת להחליף רע בטוב: אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאין לחוש שמא תחליף ותאכל טבל: הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל ובפונדקית לא קתני המתקלקל. דאפילו לא נתקלקל על ידה מחלפת. כדי להרגיל אצלה בנ"א. [ולכאורה יש להוכיח כתוס' דפונדקית ברישא חשידא ליתן לו רע תחת טוב דאל"כ ל"ל תו למתני חמותו. אי תרווייהו חד טעמא נינהו. מיהו לרש"י דבפונדקית נמי חשודה ליתן טוב תחת רע. י"ל דנקט סיפא משום שביעית דבפונדקית נקט מעשר דוקא. דבשביעית אסור כלל ליתן לה. ובחמותו נקט מעשר דוקא. הא שביעית מותר לגמרי]: אמר רבי יהודה טעמא דת"ק קאמר: מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף כלומר כשנתן לחמותו בשנת שביעית ספיחי שביעית שמהפקר המותרים [כשביעית פ"ט סי' י וסי' יד] לא חיישינן שהחליפתן במשומר בשביעית. אפילו נתקלקל מה שנתן לה חתנה: להאכיל את בתה שביעית דר"י לטעמיה דשביעית חמיר להו לעם הארץ טפי ממעשר [כבכורות ד"ל ע"א]:
מלכת שלמה
שלא יאבדו. בירוש' פריך מהא דאמרי' פ' המניח ההופך את הגלל למעלה משלשה חייב בנזקיו ואפי' לא נתכוין לזכות וכו' והכא פטור ממעשר. ומשני א"ר בון תמן כתיב בעל הבור ישלם פי' כל מי שהוא בעל התקלה ואפי' אינו שלו דבור ברה"ר לאו דידיה הוא ואפ"ה חייבתו תורה והכא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך משלך אתה מעשר ולא משל אחר:
כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי. כגון מדה דקה כדתנן בפרקין דלעיל גם לא ישלחנו לחבירו אע"ג דהני תרי טעמי דמפרש בירושלמי במוכר משום התינוקות או משום דמוכר משתכר במדה דקה לא שייכי בשולח לחבירו מ"מ ל"פ חכמים ואין (הגה"ה. צ"ע אם חסר פה לשון וכך היה צ"ל אבל מותר לשלוח לו בגסה ואין וכו' אלא שאני כך מצאתיו) כאן חשש עבירה דמיירי בשולח לחבר והוא יודע כמה יש לו לעשר אבל השולח לע"ה צריך לעשר בכל ענין. ור' יוסי מתיר בודאי בין דקה בין גסה ובלבד שיודיענו דכיון דמתנה הוא נותן לו אינו זקוק לעשר רק שיודיענו. ובירושל' קאמר ר' יוסי אוסר בדמאי בדקה ובגסה שרי ור"י לטעמיה דפטר לעיל במוכר אכסרה הרא"ש ז"ל. והטעם שהחמיר ר' יוסי בדמאי טפי מבודאי מפני שהוא קל כי היכי דלא יזלזלו בו או שמא לא יודיענו. ועוד גרסי' בירושלמי עלה דמתני' תני אין מעבירין על האוכלין פי' המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם ר' יעקב ב"ר זבדי בש"ר אבהו הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו מותר מפני הכשפים:
3.
If one finds produce on the road and picks it up in order to eat it, and then decides to hide it, he may not hide it unless he has [first] tithed it. But if from the outset he picked it up only in order to guard it against being destroyed, he is exempt [from tithing it]. Any produce which one may not sell [in the condition of] demai, he may not send it [as a gift] to his friend [in the condition of] demai. Rabbi Yose permits [one to send as a gift produce] that is certainly untithed, on condition that he makes the matter known to the recipient.
משנה ד
הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לְטוֹחֵן כּוּתִי אוֹ לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ, בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית. לְטוֹחֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּמַאי. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי אוֹ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית. אֵצֶל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, כְּפֵרוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, דְּמָאי:
ברטנורה
לטוחן כותי. לכותי שטוחן התבואה:הרי הן בחזקתן. דלא חשידי שמא החליפו אלו המתוקנים באחרים שאינן מתוקנין:לטוחן עובד כוכבים דמאי. דעובד כוכבים חשוד להחליף ולבתר דאשכחו יונה בראש הר גריזים לכותים שהיו עובדים אותה, כותי הרי הוא כעובד כוכבים:אצל העובד כוכבים כפירותיו. ופירות של עובד כוכבים פטורים מן המעשר. ורישא מפני שדרך בני אדם להוליך קופות רבות של חטים ולהניחן אצל הטוחן חיישינן שמא נתחלפה קופה זו בקופות אחרות של ישראל שהן דמאי, אבל פירות ליכא למימר שמא החליפן בפירות של ישראל אלא שמא החליפן העובד כוכבים בפירותיו לפיכך הרי הן כפירותיו של עובד כוכבים. ורבי שמעון סבר דאף בפירות חיישינן שמא נתחלפו בבית העובד כוכבים בפירות של ישראל אחר, שכשם שישראל זה הפקיד פירותיו ביד העובד כוכבים כך יש לחוש שמא ישראל אחר מן החשודים על המעשרות הפקיד גם כן בידו ונתחלפו אלו באלו. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
למעשרות ולשביעית. לא הוי זו ואצ"ל זו דהא דתנן בסוף פרקין. דשביעית חמירא להו. באתרא דר' יהודה הוי הכי כדאי' בש"ס פ"ד דבכורות [דף ל. ובגיטין נד.] ושם במשנה דסוף הפרק דשקולים הם. והיינו בכל מקום חוץ ממקומו של ר' יהודה:
כפירותיו. כתב הר"ב והרמב"ם ופירות של עובד כוכבים פטורים. ומוקי לה בחיבורו סוף פי"א מה' מעשר במפקיד חולין מתוקנים. וז"ש הר"ב ברישא שמא החליפו אלו המתוקנים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאכילין את העניים דמאי אפי' לחברים ואפילו בקביעות. לחכמים דסיפא: ואת האכסני' דמאי אפילו לחיל מלך ישראל שחייב לזונם ומכל שכן שאר אורחים. מיהו בלנו האורחים לכ"ע חייבים. ולהכי פלגינהו לעניים ואורחים בתרי בבי. וטעם דפטור. הוא כדי להקל מצות צדקה והכנסת אורחים. ומשום הכי יודיעם. דברצו יעשרו. ולהכי תני מאכילין ולא העניים אוכלין: רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי ולא הוה מעשה לסתור. דמרישא משמע דוקא בתורת צדקה מותר להאכיל דמאי. דיש לומר דהכא נמי מיירי באין מחוייב להן מזונות. ועניים היו. וקמשמע לן דלא גזרינן אטו בחייב להן מזונות דאז אסור להאכילן: גבאי צדקה שמפרנס בקביעות: בית שמאי אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר דרק סעודה אחת שרינן ברישא: ואת שאינו מעושר למעשר ונותנין לו טפי כדי לעשר: וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם ר"ל רשאין לעשות כן. וא"ת ולמה לא יעשר כדברי ב"ש. דבהיות טוב אל תקרי רע. י"ל דבשיעשו כן תפסד הצדקה מדצריך ליתן להמעשר טפי כמש"ל. וגם אפשר שיפסיד העני כשלא יהיה כ"כ בקופה ותמחוי ממעושר. מיהו לר' יהודה [פ"ה מ"ה] לא יתנו לעני א' ממעשר ומשאינו מעשר. דשמא יפריש מזה על זה: הרוצה לחזום עלי ירק לחתוך הירק מהקלחים [ת"י ומלק ויחזום]: להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר שמא ימצאהו הע"ה. ומיירי בנאגד כבר דנתחייב במעשר. דבהופקר מקודם פטור ממעשר: הלוקח ירק מן השוק מעם הארץ. ונראה לי דהאי לוקח לא לשון קנין רק ר"ל נטל: ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין דמדשומתן ידוע. כבר קנינהו במשיכה או בהגבהה. ומודיע לקונים אותן שעישר שלא יפרישו אחר כך מפטור על החיוב או איפכא. באותן אגודת עצמן שיקנה ממוכר זה. ועיין פרק ה' משנה ז': היה עומד ולוקח שבורר לו אגוד יפה: וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך דמשיכתו לא היתה ע"ד לקנות. וקמ"ל אף דמדאורייתא מעות קונית עכ"פ הכא הם אמרו והם אמרו. הם אמרו לעשר דמאי. והם אמרו דבכה"ג לא יהיו מעות קונות: המוצא פירות שהוקבעו למעשר: בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע ר"ל להניחן במקום מוצנע שבהפקר ולא ירצה לאכלן. דלהשליכן אסור [כעירובין דס"ד ב']: ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו ולא נתכוון לזכות בהן: כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי כמוכר במדה דקה: לא ישלח לחברו דמאי במתנה במדה דקה ואפילו לחבר: רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אבל בדמאי דקיל. חייש שמא ישכח מלהודיעו. ונראה לי דוקא במתנה דלא שכיח. וגם ודאי נזהר להודיעו כדי שלא להכשילו. אבל במכירה מודה ר"י דאסור כלקמן פ"ה מ"ח: המוליך חטים לטוחן כותי קודם שגזרו עליהן שיהיו כעובדי כוכבים: או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית ולא חשידי לאחלופי: לטוחן עובד כוכבים דמאי דשמא החליפם בתבואת ע"ה שהיה אצלו לטחון. ולראב"ד אין זה החשש דא"כ הו"ל ס"ס. אלא החשש הוא שמא החליפה העובד כוכבים עם שלו וס"ל להראב"ד דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר: אצל העובד כוכבים כפירותיו דאף דחשיד להחליפן בשלו הרי פירות עובד כוכבי' פטירי. דיש קנין לעובד כוכבי' להפקיע ממעשר: ר"ש אומר דמאי דשמא גם הע"ה הפקיד אצלו והחליפן בהם: הנותן לפונדקית בעלת אכסניא: מעשר את שהוא נותן לה לבשל ולאפות: ואת שהוא נוטל ממנה מפני שחשודה לחלוף דמורה היתר לאחלופי. מדטרחה בשבילו. או דלטובתו מתכוונת להחליף רע בטוב: אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאין לחוש שמא תחליף ותאכל טבל: הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל ובפונדקית לא קתני המתקלקל. דאפילו לא נתקלקל על ידה מחלפת. כדי להרגיל אצלה בנ"א. [ולכאורה יש להוכיח כתוס' דפונדקית ברישא חשידא ליתן לו רע תחת טוב דאל"כ ל"ל תו למתני חמותו. אי תרווייהו חד טעמא נינהו. מיהו לרש"י דבפונדקית נמי חשודה ליתן טוב תחת רע. י"ל דנקט סיפא משום שביעית דבפונדקית נקט מעשר דוקא. דבשביעית אסור כלל ליתן לה. ובחמותו נקט מעשר דוקא. הא שביעית מותר לגמרי]: אמר רבי יהודה טעמא דת"ק קאמר: מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף כלומר כשנתן לחמותו בשנת שביעית ספיחי שביעית שמהפקר המותרים [כשביעית פ"ט סי' י וסי' יד] לא חיישינן שהחליפתן במשומר בשביעית. אפילו נתקלקל מה שנתן לה חתנה: להאכיל את בתה שביעית דר"י לטעמיה דשביעית חמיר להו לעם הארץ טפי ממעשר [כבכורות ד"ל ע"א]:
מלכת שלמה
המוליך חטים לטחון כו'. בפ' הניזקין פי' רש"י ז"ל לטחון זה שם האומן בלשון המשנה. ובלשון המקרא טוחן. וכן מוסר קרוי בלשון משנה מסור ע"כ. וכן פי' ג"כ בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ט) אההיא ברייתא דמייתי התם דקתני המוליך חטים לטחון כו' פי' אדם הממונה על כך וכו'. ואיתא נמי ההיא ברייתא בב"ב פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ד:)
בחזקתן למעשרות ולשביעית אבל לא לטומאה. כך נראה שצ"ל וכך הוא שם בגיטין דנראה דאין אותה דמייתי התם ברייתא [אלא מתני'] היא. וכ"כ הח' הרש"ש ז"ל. שכך מצא במשניות דוקניות. וז"ל עוד. אבל לא לטומאה. דחיישינן שמא נגע בה ובפרק הניזקין מפרש לה וכגון דהוכשרו ומשום הכי גבי תרומה טהורה אין טוחנין ומפקידין אבל בלא הוכשרו טוחנין ומפקידין כדאיתא בתוספתא ומייתי לה התם. לטחון עובד כוכבים דמאי. ה"ה ספק אם החליפן אם לאו ונוהג בהן דין דמאי והאי תנא ר"מ הוא דסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר עכ"ל ז"ל: וכתבו התוס' בס"פ עד כמה שדקדק ר"ת ז"ל דבכ"מ שמזכיר במשנה או בברייתא מעשר אצל שביעית כגון מתני' דקתני בחזקתן למעשרות ולשביעית דמיירי בנותן מע"ש לשם חולין. ודייק לה ממתני' דבסוף אותו פרק דקתני החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות ומפ' בגמרא משום דמעשר כיון דבעי חומה חמיר עליה. ולשון מעשר מוכיח כן. דהיכא דאיירי בחששא דאינו מתוקן נקיט טבל או דמאי:
אצל העובד כוכבים כפירותיו. ופי' ר"ע ז"ל ופירות של עובד כוכבים פטורים מן המעשר ע"כ. {הגה"ה אחר זמן רב ראיתי שכ' ג"כ הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל על פי' שהביא ר"ע ז"ל וז"ל פי' זה אינו נראה דא"כ מה אמר כפירותיו יאמר הרי אלו בחזקתן או הרי אלו פטורין. כי א"ל שבעבור זה אמר כפירותיו ללמד שאם פירות הישראל היו טבל או דמאי מתחלה עתה נפטרו בעבור שמסרן ביד העובד כוכבים כי ודאי החליפן דמי יימר שודאי החליפן להקל עליהן ותו דבמס' בכורות פ"ק אמרי' בפירוש שפירות העובד כוכבים חייבין וע"כ אמר כפירותיו כלו' שהן טבל גמור דודאי החליפן. ור"ש אומר אין אנו צריכין להחמיר עליהם כ"כ כי שמא לא החליפן וי"ל דין דמאי. ומה שפי' ר"ע ז"ל דר"ש סבר דחיישי' שמא נתחלפו בפירות של ישראל אחר וכו' כמה רחוקים דבריו וכ"ש אחרי שגמ' ערוכה היא במס' בכורות שלא כדבריו עכ"ל ז"ל:} אמר המלקט נראה לפי זה דהאי תנא ס"ל יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מן המעשר אבל ראיתי שכ' ע"ז החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וז"ל וכן פי' הרמב"ם ז"ל וצ"ע בבכורות ד' י"א ע"ב וז"ל הגמ' לשם על זו המשנה המפקיד פירותיו וכו' א"ר אלעזר להפריש כ"ע ל"פ. כי פליגי ליתן לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ור"ש סבר דמאי דספק הוא אם החליפם וכו' ע"ש כי לשם ברש"י כתיבת יד הגהה דמיירי שיש לעובד כוכבים זה אריס ישראל וכו' וא"כ נ"ל מה שפי' כאן הרמב"ם ור"ע ז"ל לפיטור משום דקשה להם למה קתני מתני' כפירותיו ולא קתני בלשון פיטור או חיוב אלא ודאי מש"ה אמר בלשון כפירותיו לפטור כשהעובד כוכבים טוחן אותם ולחיוב כשהישראל טוחן אותם ועל מתני' פי' מה שהוא מובן יותר ודו"ק עכ"ל ז"ל. ובסמוך תמצא פירש"י ז"ל. ואיני מבין מה שכתב ז"ל לפטור כשהעובד כוכבים טוחן אותם דוכי הטחינה היא גמר מלאכה והלא המירוח הוא הקובע למעשר: ופי' הרש"ש ז"ל וז"ל אצל העובד כוכבים כפירותיו. ה"ה כפירותיו של עובד כוכבים דודאי חלפינהו בפירותיו וצריך להפריש מהן מעשר ור"מ היא דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בא"י ואין מירוח העובד כוכבים פוטר. ובירושלמי פריך רישא לסיפא דברישא קתני דמאי ובסיפא תני ודאי ע"כ. וז"ל הרא"ש ז"ל אצל העובד כוכבים כפירותיו. לכאורה היה נ"ל לפרש דהן כפירות העובד כוכבים ומעשרן ודאי שברור לנו שמחליפן אבל ברישא אינו ודאי שהחליפן לפי שהוא מתפרנס מאומנותו וירא לעשות שקר שמא יקפח פרנסתו. ובהכי נמי הוי ניחא למאי אצטריך להני תרי באבי לאשמעינן דכותי וע"ה לא חשידי לאחלופי אלא זו אף זו קאמר ל"מ אומן אלא אפי' בפקדון לא חשידי לאחלופי. ואי אפשי לפרש כן דמפקיד אצל עובד כוכבים יעשר ודאי דשמא לא החליפן העובד כוכבים והמע"ה. ונ"ל לפ' ע"פ הירושלמי דפריך מרישא לסיפא הכא את אמר לטוחן העובד כוכבים דמאי והכא את אמר אצל העובד כוכבים כפירותיו. ומשני כאן בקופה בקופות כאן פירות בפירות. פלוגתא דר"ש ורבנן בקופה בקופות דהכי איתא בירושלמי לא אמרו אלא כדי קופתו הפקיד אצלו שתים אחת דמאי ואחת ודאי וה"פ אצל העובד כוכבים כפירותיו כפי הפירות שיש לו לעובד כוכבים אם הפקיד אצלו שתי קופות ולעובד כוכבים שתי קופות שתיהן דמאי ואם אין לעובד כוכבים אלא קופה אחת א' דמאי וא' ודאי מתוקנת דלא חיישי' שמא הביא העובד כוכבים פירות מן החוץ והחליפן אבל אם הפקיד אצלו פירות בלא קופה אע"פ שאין לעובד כוכבים פירות כ"כ כיון שהם מעורבין הכל תורת דמאי יש להם דאין יכול לשער כמה פירות של עובד כוכבים ובטחון עובד כוכבים אפי' קופות הוי כמו פירות בפירות ואפי' לא היו חטים בביתו של עובד כוכבים הוי דמאי לפי שהכל מוליכין שם חטים לטחון אף אם אין לו רע משלו מחליף רע של אחר בטוב של זה ואח"כ כשיזדמן לו רע יתנהו לבעל הרע הלכך הכל דמאי ור"ש מחמיר דאפי' במפקיד בקופה הכל דמאי. ואע"ג דשמעינן ליה לר"ש במנחות פ' ר' ישמעאל דמירוח העובד כוכבים פוטר מ"מ חייב משום גזרה דבעלי כיסין. ובפ"ק דבכורות גרסי' א"ר אלעזר להפריש כ"ע ל"פ דבעי לאפרושי כי פליגי ליתנן לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתבינהו לכהן ור"ש סבר דמאי. עכ"ל ז"ל. והוא ג"כ כפי' הר"ש ז"ל. אבל ר"ע ז"ל תפס פי' הרמב"ם ז"ל. ופי' רש"י ז"ל שם בבכורות שלהי פ"ק ד' י"א אצל העובד כוכבים כפירותיו של עובד כוכבים דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר וכגון דאמרחינהו לפירות דעובד כוכבים ישראל. או האי תנא סבר דאין מירוח העובד כוכבים פוטר ופלוגתא היא במנחות פרק ר' ישמעאל. ר"ש אומר דמאי. ספק חלפן ספק לא חלפן. להפריש כ"ע ל"פ. דאפי' לר"ש דאמר ספק מספיקא לא אכיל טבלים שבמיתה הן ובעי אפרושי הכל דדמי לדמאי דע"ה דמפריש: דמאי. והמע"ה וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו. והאי דמאי לא דמי לשאר דמאים שנותן לכהן אחד ממאה דהתם איכא טעמא כדמפרש במסכת סוטה. משום דסבר ע"ה ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תמ"ע ולא לדידי. אבל הכא ההיא ספקא גופה דאיכא בתמ"ע איכא בת"ג ע"כ. וכ"כ בתוס' חצוניות אומר ר"י דהך דמאי אינו כשאר דמאי דעלמא דלא בעי להפריש תרומה והכא צריך להפריש תרומה גדולה ולא קאמר אלא די"ל תורת דמאי דא"צ ליתן לכהן כמו בתרומת דמאי דהמע"ה ע"כ. ודייקי' התם בגמ' טעמא דפליג ר"ש דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו הא ודאי חלפינהו דכ"ע בעי למיתבינהו לכהן. ודוקא בת"ג. והא דקאמר התם הלוקח טבלים מן העובד כוכבים מעשרן והן שלו מיירי בתמ"ע וכדיליף התם מקרא:
4.
One who takes his wheat to a Samaritan miller or to an am haaretz miller, [the wheat when ground] retains its former status in respect of tithes and the law of seventh year produce. [But if he carried it] to a Gentile miller, [the wheat when ground has the status of] demai. One who deposited his produce with a Samaritan or am haaretz, [the produce] retains its former status in respect of tithes and the law of seventh year produce. [But if he left it] with a Gentile, it is like the produce of the Gentile. Rabbi Shimon says: [it becomes] demai.
משנה ה
הַנּוֹתֵן לְפֻנְדָּקִית, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָה לַחֲלֹף. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין אָנוּ אַחֲרָאִין לָרַמָּאִין, אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה בִּלְבָד:
ברטנורה
פונדקית. שומרת הפונדק והולכי דרכים מתאכסנים אצלה:מעשר את שהוא נותן לה. דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:ואת שהוא נוטל ממנה. דאע״ג דעם הארץ אינו חשוד להחליף כדאמרן לעיל, הפונדקית חשודה להחליף שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה לחבר ואומרת בלבה ראוי שאאכיל משלי שהוא חם ויפה לחבר ואני אטול את שלו הקר והגרוע:אין אנו אחראין לרמאים. כלומר אין אחריות הרמאים עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר. לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה ואם תקחנו הפונדקית לעצמה ותאכלנו כשאינו מתוקן אין לחבר מזה כלום ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל בלבד. ור׳ יוסי סבר דלגזול היא מתכונת, ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
מעשר את שהוא נותן לה. כתב הר"ב דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ירושלמי. וצ"ע אמאי לא תנן הכי לעיל בטוחן עובד כוכבים שנחשד להחליף בקופות אחרות של ישראל ונמצא שישראל אחר שהחליף בישלו ויבא לידו פירותיו של החבר בלתי מתוקנים. ואפשר דהואיל ויד עובד כוכבים באמצע והחבר אינו מוציא מידו ליד ישראל לא הוי בכלל אין החבר מוציא מתחת ידו וכו':
אין אנו אחראין לרמאים. וכתב הר"ב ורבי יוסי סובר דלגזול היא מתכוונת. וכן כתב הר"ש. וכלומר דבהא פליגי רבי יוסי ורבנן דרבנן סברי דלטובה מתכוונת כמו שכתב הר"ב בפי' דת"ק. אבל אי ידעינן דמכוונת לגזול בזה אין אנו אחראין אף לרבנן. והכי קאמר רבי יוסי אין אנו אחראין ובזה אתם מודים. ואני אומר שזו הפונדקית גם בכלל הרמאים היא שכוונתה לגזול. ובזה מתיישב קושית התוס' בפרק קמא דחולין דף ו שהקשו על פירוש רש"י בדברי תנא קמא דלטובה מתכוונת. והאמר ר' יוסי לתנא קמא אין אנו אחראין לרמאים והביאה הר"ש ובמה שכתבתי הותרה הקושיא. וניחא לפי זה דאף תנא קמא סבירא ליה דאין אנו אחראין לרמאים דהא אשכחן הכי לרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו דריש פ"ה ממסכת מעשר שני דסבירא ליה הלעיטהו לרשע וימות ואין אנו חוששין שמא יאכל דבר איסור. והלכה כמותו כדאיתא בגמרא פרק מרובה (בבא קמא דף סט.) וכן פסק הרמב"ם בפרק ט מהלכות מעשר שני. אבל בירושלמי דמעשר שני ודפרקין רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל שניהן אמרו דבר אחד וכו' מסתברא ר' יוסי יודי לרבן שמעון בן גמליאל וכו'. ורבן שמעון בן גמליאל לא יודי לרבי יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן. ע"כ. משמע כדעת התוספות דלתנא קמא אע"ג דרמאי הוא סבירא ליה דאחראין אנן לרמאין. ורש"י והר"ב פירשו כגמרין דלעיל. וכתב עוד הר"ש דלא דמי הכא לעלי ירק דלעיל (במשנה ב דלא ישליך עד שיעשר) דהנוטלן אינו נוטלן בגזל דאפקורי מפקרי להו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאכילין את העניים דמאי אפי' לחברים ואפילו בקביעות. לחכמים דסיפא: ואת האכסני' דמאי אפילו לחיל מלך ישראל שחייב לזונם ומכל שכן שאר אורחים. מיהו בלנו האורחים לכ"ע חייבים. ולהכי פלגינהו לעניים ואורחים בתרי בבי. וטעם דפטור. הוא כדי להקל מצות צדקה והכנסת אורחים. ומשום הכי יודיעם. דברצו יעשרו. ולהכי תני מאכילין ולא העניים אוכלין: רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי ולא הוה מעשה לסתור. דמרישא משמע דוקא בתורת צדקה מותר להאכיל דמאי. דיש לומר דהכא נמי מיירי באין מחוייב להן מזונות. ועניים היו. וקמשמע לן דלא גזרינן אטו בחייב להן מזונות דאז אסור להאכילן: גבאי צדקה שמפרנס בקביעות: בית שמאי אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר דרק סעודה אחת שרינן ברישא: ואת שאינו מעושר למעשר ונותנין לו טפי כדי לעשר: וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם ר"ל רשאין לעשות כן. וא"ת ולמה לא יעשר כדברי ב"ש. דבהיות טוב אל תקרי רע. י"ל דבשיעשו כן תפסד הצדקה מדצריך ליתן להמעשר טפי כמש"ל. וגם אפשר שיפסיד העני כשלא יהיה כ"כ בקופה ותמחוי ממעושר. מיהו לר' יהודה [פ"ה מ"ה] לא יתנו לעני א' ממעשר ומשאינו מעשר. דשמא יפריש מזה על זה: הרוצה לחזום עלי ירק לחתוך הירק מהקלחים [ת"י ומלק ויחזום]: להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר שמא ימצאהו הע"ה. ומיירי בנאגד כבר דנתחייב במעשר. דבהופקר מקודם פטור ממעשר: הלוקח ירק מן השוק מעם הארץ. ונראה לי דהאי לוקח לא לשון קנין רק ר"ל נטל: ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין דמדשומתן ידוע. כבר קנינהו במשיכה או בהגבהה. ומודיע לקונים אותן שעישר שלא יפרישו אחר כך מפטור על החיוב או איפכא. באותן אגודת עצמן שיקנה ממוכר זה. ועיין פרק ה' משנה ז': היה עומד ולוקח שבורר לו אגוד יפה: וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך דמשיכתו לא היתה ע"ד לקנות. וקמ"ל אף דמדאורייתא מעות קונית עכ"פ הכא הם אמרו והם אמרו. הם אמרו לעשר דמאי. והם אמרו דבכה"ג לא יהיו מעות קונות: המוצא פירות שהוקבעו למעשר: בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע ר"ל להניחן במקום מוצנע שבהפקר ולא ירצה לאכלן. דלהשליכן אסור [כעירובין דס"ד ב']: ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו ולא נתכוון לזכות בהן: כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי כמוכר במדה דקה: לא ישלח לחברו דמאי במתנה במדה דקה ואפילו לחבר: רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אבל בדמאי דקיל. חייש שמא ישכח מלהודיעו. ונראה לי דוקא במתנה דלא שכיח. וגם ודאי נזהר להודיעו כדי שלא להכשילו. אבל במכירה מודה ר"י דאסור כלקמן פ"ה מ"ח: המוליך חטים לטוחן כותי קודם שגזרו עליהן שיהיו כעובדי כוכבים: או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית ולא חשידי לאחלופי: לטוחן עובד כוכבים דמאי דשמא החליפם בתבואת ע"ה שהיה אצלו לטחון. ולראב"ד אין זה החשש דא"כ הו"ל ס"ס. אלא החשש הוא שמא החליפה העובד כוכבים עם שלו וס"ל להראב"ד דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר: אצל העובד כוכבים כפירותיו דאף דחשיד להחליפן בשלו הרי פירות עובד כוכבי' פטירי. דיש קנין לעובד כוכבי' להפקיע ממעשר: ר"ש אומר דמאי דשמא גם הע"ה הפקיד אצלו והחליפן בהם: הנותן לפונדקית בעלת אכסניא: מעשר את שהוא נותן לה לבשל ולאפות: ואת שהוא נוטל ממנה מפני שחשודה לחלוף דמורה היתר לאחלופי. מדטרחה בשבילו. או דלטובתו מתכוונת להחליף רע בטוב: אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאין לחוש שמא תחליף ותאכל טבל: הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל ובפונדקית לא קתני המתקלקל. דאפילו לא נתקלקל על ידה מחלפת. כדי להרגיל אצלה בנ"א. [ולכאורה יש להוכיח כתוס' דפונדקית ברישא חשידא ליתן לו רע תחת טוב דאל"כ ל"ל תו למתני חמותו. אי תרווייהו חד טעמא נינהו. מיהו לרש"י דבפונדקית נמי חשודה ליתן טוב תחת רע. י"ל דנקט סיפא משום שביעית דבפונדקית נקט מעשר דוקא. דבשביעית אסור כלל ליתן לה. ובחמותו נקט מעשר דוקא. הא שביעית מותר לגמרי]: אמר רבי יהודה טעמא דת"ק קאמר: מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף כלומר כשנתן לחמותו בשנת שביעית ספיחי שביעית שמהפקר המותרים [כשביעית פ"ט סי' י וסי' יד] לא חיישינן שהחליפתן במשומר בשביעית. אפילו נתקלקל מה שנתן לה חתנה: להאכיל את בתה שביעית דר"י לטעמיה דשביעית חמיר להו לעם הארץ טפי ממעשר [כבכורות ד"ל ע"א]:
מלכת שלמה
הנותן לפונדקית שלו. ופי' רש"י ז"ל הנותן לפונדקית שלו תלמיד היושב לפני רבו ונתאכסן אצל ע"ה והפונדקית אופה לו את הלחם. וצריך לומר שהטבילה לכך להפריש חלה בטהרה ע"כ. וכתב הרש"ש ז"ל והא דלא תנא הכא המתקלקל משום דאפי' אין מתקלקל נמי אם נצטנן הלחם מחלפת והיינו דתני תנא לפונדקית שלו. אבל גבי תמותו קתני את המתקלקל שאינה מתכוונת לשם מצוה רק מפני בושת חתנה ע"כ:
אמר ר' יוסי כו'. בירושלמי אמרי' דר"י ורשב"ג אמרו ד"א כו' עד ורשב"ג לא יודה לר' יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן. פי' דשאני הכא שמוסר לה בידים הדמאי:
5.
One who gives [produce] to an innkeeper [to prepare it for food], he must tithe what he gives to her and what he takes back from her, because she is suspected of exchanging it [with her own produce]. Rabbi Yose said: we are not responsible for deceivers. Rather, he must tithe only that which he takes from her.
משנה ו
הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לַחֲלֹף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, רוֹצָה הִיא בְתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ. מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית, שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית:
ברטנורה
המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל:אמר רבי יהודה. בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתיה דר׳ יהודה היא. והכי קאמר מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל דברי ר׳ יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה וכו׳:בנותן לחמותו שביעית. בנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית:שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית. דחמירא להו שביעית ואפילו אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
לחלוף את המתקלקל. וגבי פונדקית לא תני המתקלקל. היינו כדמפרש רש"י בפרק קמא דחולין לפי שאכסנאי תמיד סומך על הפונדקית לפיכך חוששת ביותר:
אמר רבי יהודה וכו'. כתב הר"ב בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתא דר' יהודה היא והכי קאמר וכו'. ותו התם ורבנן אמרי הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתני הנותן לשכנתו פת לאפות לו או תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות. ומזה אני תמה על הר"ב שפסק כר' יהודה ונמשך אחר הרמב"ם בפירושו שכתב והלכה כר' יהודה בשני המאמרים שחכמים מודים לו. והרי התבאר בש"ס שחכמים חולקים עליו. [*וכוותייהו סתם לן התנא בסוף פרק ד' דבכורות]. ובחבורו פרק י"א מהלכות מעשר חזר בו ופסק כהנך רבנן.
שאינה חשודה וכו'. עיין מ"ש במשנה ד' בסייעתא דשמיא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאכילין את העניים דמאי אפי' לחברים ואפילו בקביעות. לחכמים דסיפא: ואת האכסני' דמאי אפילו לחיל מלך ישראל שחייב לזונם ומכל שכן שאר אורחים. מיהו בלנו האורחים לכ"ע חייבים. ולהכי פלגינהו לעניים ואורחים בתרי בבי. וטעם דפטור. הוא כדי להקל מצות צדקה והכנסת אורחים. ומשום הכי יודיעם. דברצו יעשרו. ולהכי תני מאכילין ולא העניים אוכלין: רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי ולא הוה מעשה לסתור. דמרישא משמע דוקא בתורת צדקה מותר להאכיל דמאי. דיש לומר דהכא נמי מיירי באין מחוייב להן מזונות. ועניים היו. וקמשמע לן דלא גזרינן אטו בחייב להן מזונות דאז אסור להאכילן: גבאי צדקה שמפרנס בקביעות: בית שמאי אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר דרק סעודה אחת שרינן ברישא: ואת שאינו מעושר למעשר ונותנין לו טפי כדי לעשר: וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם ר"ל רשאין לעשות כן. וא"ת ולמה לא יעשר כדברי ב"ש. דבהיות טוב אל תקרי רע. י"ל דבשיעשו כן תפסד הצדקה מדצריך ליתן להמעשר טפי כמש"ל. וגם אפשר שיפסיד העני כשלא יהיה כ"כ בקופה ותמחוי ממעושר. מיהו לר' יהודה [פ"ה מ"ה] לא יתנו לעני א' ממעשר ומשאינו מעשר. דשמא יפריש מזה על זה: הרוצה לחזום עלי ירק לחתוך הירק מהקלחים [ת"י ומלק ויחזום]: להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר שמא ימצאהו הע"ה. ומיירי בנאגד כבר דנתחייב במעשר. דבהופקר מקודם פטור ממעשר: הלוקח ירק מן השוק מעם הארץ. ונראה לי דהאי לוקח לא לשון קנין רק ר"ל נטל: ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין דמדשומתן ידוע. כבר קנינהו במשיכה או בהגבהה. ומודיע לקונים אותן שעישר שלא יפרישו אחר כך מפטור על החיוב או איפכא. באותן אגודת עצמן שיקנה ממוכר זה. ועיין פרק ה' משנה ז': היה עומד ולוקח שבורר לו אגוד יפה: וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך דמשיכתו לא היתה ע"ד לקנות. וקמ"ל אף דמדאורייתא מעות קונית עכ"פ הכא הם אמרו והם אמרו. הם אמרו לעשר דמאי. והם אמרו דבכה"ג לא יהיו מעות קונות: המוצא פירות שהוקבעו למעשר: בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע ר"ל להניחן במקום מוצנע שבהפקר ולא ירצה לאכלן. דלהשליכן אסור [כעירובין דס"ד ב']: ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו ולא נתכוון לזכות בהן: כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי כמוכר במדה דקה: לא ישלח לחברו דמאי במתנה במדה דקה ואפילו לחבר: רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אבל בדמאי דקיל. חייש שמא ישכח מלהודיעו. ונראה לי דוקא במתנה דלא שכיח. וגם ודאי נזהר להודיעו כדי שלא להכשילו. אבל במכירה מודה ר"י דאסור כלקמן פ"ה מ"ח: המוליך חטים לטוחן כותי קודם שגזרו עליהן שיהיו כעובדי כוכבים: או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית ולא חשידי לאחלופי: לטוחן עובד כוכבים דמאי דשמא החליפם בתבואת ע"ה שהיה אצלו לטחון. ולראב"ד אין זה החשש דא"כ הו"ל ס"ס. אלא החשש הוא שמא החליפה העובד כוכבים עם שלו וס"ל להראב"ד דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר: אצל העובד כוכבים כפירותיו דאף דחשיד להחליפן בשלו הרי פירות עובד כוכבי' פטירי. דיש קנין לעובד כוכבי' להפקיע ממעשר: ר"ש אומר דמאי דשמא גם הע"ה הפקיד אצלו והחליפן בהם: הנותן לפונדקית בעלת אכסניא: מעשר את שהוא נותן לה לבשל ולאפות: ואת שהוא נוטל ממנה מפני שחשודה לחלוף דמורה היתר לאחלופי. מדטרחה בשבילו. או דלטובתו מתכוונת להחליף רע בטוב: אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאין לחוש שמא תחליף ותאכל טבל: הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל ובפונדקית לא קתני המתקלקל. דאפילו לא נתקלקל על ידה מחלפת. כדי להרגיל אצלה בנ"א. [ולכאורה יש להוכיח כתוס' דפונדקית ברישא חשידא ליתן לו רע תחת טוב דאל"כ ל"ל תו למתני חמותו. אי תרווייהו חד טעמא נינהו. מיהו לרש"י דבפונדקית נמי חשודה ליתן טוב תחת רע. י"ל דנקט סיפא משום שביעית דבפונדקית נקט מעשר דוקא. דבשביעית אסור כלל ליתן לה. ובחמותו נקט מעשר דוקא. הא שביעית מותר לגמרי]: אמר רבי יהודה טעמא דת"ק קאמר: מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף כלומר כשנתן לחמותו בשנת שביעית ספיחי שביעית שמהפקר המותרים [כשביעית פ"ט סי' י וסי' יד] לא חיישינן שהחליפתן במשומר בשביעית. אפילו נתקלקל מה שנתן לה חתנה: להאכיל את בתה שביעית דר"י לטעמיה דשביעית חמיר להו לעם הארץ טפי ממעשר [כבכורות ד"ל ע"א]:
מלכת שלמה
אמר ר' יהודה רוצה היא כו'. הרא"ש ז"ל מפרש דאף קמייתא דקאמר בירושל' דהיא נמי על דעתיה קאי אמתני' דלעיל הנותן לפונדקית וכו' ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל דמפ' בירושלמי דר"י אומר נותן לחמותו כנותן לפונדקית כלומ' דמוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ורבנן אמרי נותן לחמותו כנותן לשכנתו דאינו חושש לו משום שביעית ולא משום מעשר כדאיתא בפרק קמא דחולין ע"כ. ובירושלמי בעי מה חמותו מן האירוסין או מן הנשואין ופשיט מהאי סיפא דקתני מודה ר"י בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה וכו' דיראה פן יקרא לבתה או לחתנה אסון מעון חומר שביעית שמע מינה דבין באירוסין בין בנשואין מיירי כולה מתני' וכן פסק הרמב"ם דאפי' מן האירוסין:
6.
One who gives [produce] to his mother-in-law [to prepare it], he must tithe what he gives to her and what he takes back from her, because she is suspected of changing any [food] which has spoiled. Rabbi Judah said: she desires the welfare of her daughter and is ashamed [of serving spoiled food] to her son-in-law. Rabbi Judah agrees [with the other sages] that if one gives his mother-in-law seventh year produce, she is not suspected of changing it and giving her daughter to eat of seventh year produce.
