Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵלִים, וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ, שִׁלֵּם וְלֹא רָצָה לִשָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע וְיוֹצֵא, נִמְצָא הַגַּנָּב, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם, לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ. נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם, נִמְצָא הַגַּנָּב, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם, לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן:
ברטנורה
המפקיד. ולא רצה לישבע. שבועת השומרין. שהיה יכול ליפטר אם נשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד:למי שהפקדון אצלו. דכיון דשילם קנה כל תשלומיה. ואפילו לא שילם אלא כיון שאמר בבית דין הריני משלם, קנה כל תשלומיה, לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה:
תוסופות יום טוב
בהמה או כלים. אמרינן בגמרא דאיצטריך למתני בהמה לאשמועינן דכשרוצה לשלם ואינו רוצה לישבע שמקנה לו כפל זה. אף ע"פ שהוא מרובה. דהא כשטבח ומכר הגנב משלם ד' וה'. ואיצטריך למיתני כלים. לאשמועינן דאע"ג דאין טורח בשמירתן. כמו דאיכא בבהמה. אפילו הכי מקני ליה כפילא כשרוצה לשלם. ואי תני חד. לא שמעינן אידך:
או שאבדו. נקט אבדו אע"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא שאם נתיקר אחר אבדה וזה רצה לשלם ולא לשבע אם נמצא אחר מכן ונתיקר. הכל של נפקד. כיון דלא אטרחיה לשלם בבי דינא. נמוקי יוסף:
למי שהפקדון אצלו. דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים שיהא בטוח בקרן על מנת שיהא ספק כפל העתיד לבא של שומר והרי היא כמסורה לו ע"מ כן שאם תגנב וישלם לו קרן. שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. גמרא:
נשבע ולא רצה לשלם וכו'. לכאורה איכא למידק הך סיפא למה לי פשיטא כיון דלא שלם לא מקנה ליה כפילא. מיהו בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ח) דייק רבא מינה דנשבע ושלם ואח"כ הוכר הגנב משלם כפל לשומר דטעמא דלא רצה לשלם כלל. הא רצה לשלם אחר מכן אע"פ שנשבע מקני ליה כפילא. ופליג בזה עם אביי. והלכתא כרבא. נימוקי יוסף:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a man left an animal or utensils in his fellow’s keeping and they were stolen or lost, and his fellow made restitution and did not want to take an oath – for they have taught: an unpaid guardian may take an oath and be exempt from liability – if the thief is found he must make twofold restitution, and if he slaughtered or sold the [sheep or ox] he must make four of fivefold restitution. To whom does he pay? He with whom the money was deposited. If his fellow (the unpaid guardian) takes an oath and does not want to make restitution, if the thief is found he must make twofold restitution, and if he slaughtered or sold the [sheep or ox] he must make four of fivefold restitution. To whom does he pay? To the owner of the property deposited.משנה ב
הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵרוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר, וּמֵתָה כְדַרְכָּה, יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְדַרְכָּה, וְהַשּׁוֹאֵל יְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶלָּא תַחֲזֹר פָּרָה לַבְּעָלִים:
ברטנורה
השוכר פרה מחבירו. ועמד שוכר והשאילה לאחר ברשות המשכיר. שאם לא נתן לו המשכיר רשות, הא קיימא לן, שומר שמסר לשומר חייב:ישבע השוכר. למשכיר. שמתה כדרכה ופטור. שהשוכר פטור מן האונסין:והשואל. שהוא חייב באונסין, משלם לשוכר, בשבועה שהוא נשבע למשכיר:אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה וכו׳ והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
והשאילה לאחר. לעשות בה ימי שכירתו. רש"י:
ישלם לשוכר. לשון הר"ב בשבועה שהוא נשבע למשכיר. ותימה דאטו בשופטני עסקינן לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא. אמר ליה [רב] אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתא. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. אמר ליה מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה. משעת מיתה הוא דקני. [מפני שהוא פטור מאונסין נ"י]. ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ופירש"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס דעתו שלא יאמר פשעת בה. ע"כ. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר"ב בפירש"י *) דלא נסמן בה גמרא קודם דבור בשבועה שהוא נשבע למשכיר והעתיקה הר"ב לפירוש המשנה [*וגם בפירוש רש"י בשבועה. צ"ל ושבועה]:
אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו'. טעמא דר"י משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר. הלכך דין המשכיר עם השואל. הרא"ש:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a man rented a cow from his fellow and lent it to another, and it died a natural death, the hirer must swear that it died a natural death and the borrower must repay [its value] to the renter. Rabbi Yose said: “How can this one make business out of his friend’s cow? Rather [the value of the cow] returns to the owner.”משנה ג
אָמַר לִשְׁנַיִם, גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם, אוֹ, אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד לִי מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא, נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ:
ברטנורה
אמר לשנים גזלתי לאחד מכם. והם אינם תובעים לו כלום, אלא הוא בא לצאת ידי שמים:נותן לזה מנה ולזה מנה. אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבע כל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים מפני שעבר על לא תגזול. וכן שנים שתבעו לאחד. כל אחד אומר אבי הפקיד אצלך מנה, והוא אומר אביו של אחד מכם הניח לי מנה ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה דהוה ליה למידק ולזכור מי הניח אצלו המנה:
תוסופות יום טוב
אמר לשנים גזלתי וכו'. כתב הר"ב אבל שנים שתבעוהו כו' ישבע כל אחד וכו' שכלל גדול הוא לכל הנוטלים שלא כדין. שאין נוטלין אלא בשבועה כאותה ששנינו בפרק כל הנשבעים (שבועות ד' מ"ח). נ"י. ומ"ש הר"ב וכן ב' שתבעו וכו' אבי הפקיד וכו' משום דמתניתין תנן אביו וכו' נקט נמי בתבעי אביו כו'. אבל ה"ה אי תבעו כל אחד ואומר אני הפקדתי וכו'. דהא במתניתין דלקמן מפרש הר"ב דיהא מונח. שהוא דוקא כשהפקידו תרוייהו כי הדדי זה בפני זה. ועיין במשנה ז' פ' בתרא דב"ק. וא"ת ומאי שנא פקדון ממקח שכתבתי במשנה ז' פט"ו דיבמות דמודה ר"ע שמניח דמי המקח ביניהן ומסתלק. תירץ נ"י דשאני מקח דעומד להתפרע מיד. ולא הוה ליה למידק. משא"כ בפקדון שהיא לאחר זמן הוי פושע כי לא דייק:
או אביו של אחד מכם וכו'. אבל אחד מכם הפקיד וכו' פטור דהמפקיד עצמו הוה ליה למידק. הרא"ש:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתָיִם וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתָיִם, נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ:
ברטנורה
שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים. כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה:נותן לזה מנה ולזה מנה וכו׳ דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו:מה הפסיד הרמאי. ולעולם לא יודה על האמת:
תוסופות יום טוב
שנים שהפקידו וכו'. פירש הר"ב כגון דאפקידו וכו' ומשום הכי לא דמי למ"ש הר"ב במ"ז פ' בתרא דבבא קמא דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ"י:
והשאר יהא מונח וכו'. ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. הוה ליה כחמשין ידענא. וחמשין לא ידענא. דאמרינן [במשנה ב' פ"ח] הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע עליה ומשלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ"י:
יהא מונח. עיין מ"ש בריש פ"ק בד"ה ויחלוקו:
יכין
מלכת שלמה
4.
Two men deposited money with a third, the one 100 zuz and the other 200 zuz. [Afterward] one claimed that he deposited 200 and the other claimed that he deposited 200. He gives this one 100 zuz and this one 100 zuz and the rest remains until Elijah comes. Rabbi Yose says: “If so, what does the deceiver lose? Rather the whole is left until Elijah comes.”משנה ה
וְכֵן שְׁנֵי כֵלִים, אֶחָד יָפֶה מָנֶה וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז, זֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי, נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן, וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי קָטָן לַשֵּׁנִי, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ:
ברטנורה
וכן שני כלים. לרבנן אצטריכא ליה. ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא פסידא דשבירת כלי, אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה, אלא אפילו בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר הכלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן, ולכשיבא אליהו נמצא שבעל הכלי הגדול הפסיד שנשבר הכלי שלו, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו רבנן לר׳ יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו. קמשמע לן. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
5.
So too, [two men deposited] vessels with a third, one worth 100 zuz and the other worth 1000 zuz. [Afterward] one claimed that the valuable one was his and the other claimed that the valuable one was his. He gives the less valuable one to one of them and from the value of the more valuable one he gives the value of the lesser one to the other person, and the rest remains until Elijah comes. Rabbi Yose says: “If so, what does the deceiver lose? Rather the whole is left until Elijah comes.”משנה ו
הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן אֲבוּדִין לֹא יִגַּע בָּהֶן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים:
ברטנורה
אבודים. על ידי עכברים או רקבון:לא יגע בהן. למכרן לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. קב שלו חביב עליו ע״י שעמל בו, מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם. ולא אמרו רבנן הרי זה לא יגע בהן, אלא שלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנתינו, לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור וכו׳. אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן, מודים חכמים לרבן שמעון בן גמליאל דמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
לא יגע בהן. כתב הר"ב לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין וכו' גמרא. ואמרינן דגוזמא היא דלאו דוקא. דהא ביותר מכדי חסרונם מוכרן כדמסיק הר"ב. ונ"ל דלישנא דמתניתין ד' פ"ג דסוטה נקטיה רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. והתם דוקא כמו שכתבתי שם. ומ"ש הר"ב ולא אמרי רבנן וכו'. אלא שלא אבדו [אלא] עד כדי חסרונן וכו' והוא שעור שמחסרין לשנה. ונחסרו בפחות משנה. והיינו טעמא דפליג רשב"ג. נ"י:
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת. לְחִטִּין וּלְאֹרֶז, תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין לְכוֹר, לִשְׂעֹרִין וּלְדֹחַן, תִּשְׁעָה קַבִּין לְכוֹר, לְכֻסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן, שָׁלשׁ סְאִין לְכוֹר. הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה, הַכֹּל לְפִי הַזְּמָן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין, וַהֲלֹא אוֹכְלוֹת בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָא. אֶלָּא אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מִדָּה מְרֻבָּה, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת:
ברטנורה
המפקיד פירות אצל חבירו. ועירבן הנפקד עם פירותיו והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחוירן יוציא לו חסרונות, יפחות במה הם רגילים לחסור:תשעה חצאי קבין לכור. הכור שלשים סאין, והסאה ששה קבין:הכל לפי המדה. כן לכל כור וכור:הכל לפי הזמן. שהניחם בידו. לכל שנה ושנה ינכה לו כך:מה איכפת להו לעכברים. כך אוכלים ממדה מועטת כמו ממדה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לכור בין לעשרה כורין:אם היתה מדה מרובה. שהפקיד אצלו הרבה, מעשרה כורין ולמעלה, לא יוציא לו חסרונות:מפני שהן מותירות. שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאכילת עכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלכך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן נורי. וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הכל כפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:
תוסופות יום טוב
וכי מה אכפת להן לעכברים וכו'. תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן. הרבה מתפזרות מהן. ופירשו התוספות דלדברי רבי יוחנן בן נורי קאמרי. אבל טעמייהו דרבנן מפורש בירושלמי דהני עכברי רשיעי נינהו. כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהן דאכלי עמהון:
מדה מרובה. לשון הר"ב מעשרה כורים ולמעלה. כלומר מדה מרובה היינו עשרה כורים ולמעלה. דהא בגמרא לא אמרו אלא י' כורים וכן נקט הר"ב לקמן:
יכין
מלכת שלמה
7.
When a man leaves produce for his fellow, [and his fellow returns it to the owner] he may exact reductions [due to natural depletion of the produce]. For wheat and rice, nine half kabs to the kor. For barley and durra nine kabs to the kor. For spelt and linseed three seahs to the kor. All is in proportion to the quantity and according to the time [it is left]. Rabbi Yochanan ben Nuri said: “But what do the mice care about [the quantity]? Won’t they eat [the same amount] whether there is a lot or a little? Rather, he may exact a reduction from only one kor. Rabbi Judah says: “If the quantity was great he may not exact any reduction, since the produce increases in bulk.”משנה ח
יוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לְיַיִן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חֹמֶשׁ. יוֹצִיא לוֹ שְׁלשֶׁת לֻגִּין שֶׁמֶן לְמֵאָה, לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, לֹג וּמֶחֱצָה בָּלַע. אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים. אִם הָיוּ קַנְקַנִּים יְשָׁנִים, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בָּלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזֻקָּק לַחֲבֵרוֹ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה:
ברטנורה
יוציא לו שתות ליין. אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו, הקנקנים בולעים שתות:רבי יהודה אומר חומש. שהקרקע שהיו עושים ממנו הקנקנים באתריה דרבי יהודה בלע חומש. והכל לפי המקום:אף המוכר וכו׳ כשם שאמרו שמרים במפקיד, כך אמרו במוכר. שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו שמן מזוקק תמיד שהוא מסתפק ממנו, הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים לכל מאה לוג. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
יוציא לו שתות ליין. כתב הר"ב אם הפקיד אצלו יין וערבו עם יינו. וכן לשון רש"י וחדא מתרתי דלעיל נקטו דהא בעינן נמי שהיה מסתפק מהן ואינו יודע כמה כדלעיל. דאי לאו הכי היה מחסר לפי הערך:
לוג ומחצה שמרים וכו'. פירושא דשלשת לוגין הוא:
יכין
מלכת שלמה
8.
With wine he may exact [a reduction] of one-sixth. Rabbi Judah says: “One-fifth.” He may exact of him three logs in every one hundred logs of oil one log and a half for sediment and one log and a half for absorption. If the oil was refined he may not exact for sediment. If the jars were old he may not exact for absorption. Rabbi Judah says: “Also if a man sells to his fellow through the year, the buyer must undertake to accept a reduction of one and a half logs because of sediment.משנה ט
הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה, לְצָרְכּוֹ, חַיָּב, לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר. אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה, בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר. יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצָרְכּוֹ, חַיָּב, לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר:
ברטנורה
לא יחדו לה הבעלים מקום. בבית שומר, לומר לו זוית זו השאילני:לצרכו. להשתמש בה:לצרכה. שהיתה במקום שקרובה להשתבר:אם משהניחה. שכלה תשמישו הניחה במקום משתמר. בין שטלטלה מתחלה לצרכו, בין שטלטלה לצרכה, פטור. דאמרינן משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה, ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה, ואע״פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה. ורישא דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו שהוא פטור דלא בעינן דעת בעלים. והאי דקתני לא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצרכו שהוא פטור, ואע״פ שלא הודיע לבעלים, שהרי החזירה למקום המיוחד לה, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו למקום מיוחד לה החזירה, פטור, הואיל והחזירה למקום משתמר, דלא בעינן דעת בעלים:ובין משהניחה לצרכו חייב. סיפא זו אתאן לרבי עקיבא דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו ונאנס, לעולם הוא חייב, עד שיודיע לבעלים שגנב והחזיר. והכא נמי לאחר שנשתמש בה לצרכו ונעשה גזלן עליה אע״פ שהניחה במקום המשתמר, חייב. והאי דקתני בסיפא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו שהוא חייב משהניחה לאחר שנשתמש לצרכו, דהא לא הניחה במקום המיוחד לה, אלא אפילו יחדו לה מקום שחזר והניחה במקומה, חייב, דבעינן דעת בעלים. ורישא רבי ישמעאל וסיפא ר״ע. והכי מוקמינן לה בגמרא:
תוסופות יום טוב
לצורכו. לשון הר״ב להשתמש בו. כגון לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה [ואפ״ה] (ו)הוי גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה. דקסבר שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא. כדאיתא בגמרא. ועיין בסוף פרקין (בבא מציעא דף מ״ג) דלהשתמש דהכא. היינו ונשתמש:
אם משהניחה וכו' פטור. כתב הר"ב רבי ישמעאל היא דאמר בגונב טלה מן העדר וכו' לאו בגנב מרשות בעלים דמ"ח בפרק בתרא דב"ק אומר. דהתם דוקא בבעלי חיים משום דלמודה ללכת חוץ. וצריכה שמירה יותר כדפירש הר"ב שם. והכא בחבית איירינן. אלא הכא ברועה ששומר ברשותו וגנב מרשות עצמו היא. וסבירא ליה לר' ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים דעדיין שומר הוא עליו. וסגי בדעתיה. גמרא פרק בתרא דבבא קמא דף קי"ח:
ובין משהניחה לצרכו חייב. כתב הר"ב רבי עקיבא היא דאמר בגונב טלה וכו' חייב עד שיודיע לבעלים דכיון שנשתמש בה לצרכו כלתה לו שמירתו. שלא היו רוצין הבעלים שיהיה עוד שומר עליהן ולא הויא חזרה כלל. [רש"י]:
יכין
מלכת שלמה
9.
If a man left a jar with his fellow [to guard] and the owner did not assign it a special place [to be kept] and [the guardian] moved it and it broke: If it was broken while he was handling it: If for his own sake he is liable. If for the sake of the jar, he is not liable. But if it was broken after he had put it in place, whether he moved it for his own sake or for the sake of the jar, he is exempt. If the owner had assigned it a special place, and the guardian moved it and it broke: Whether or not it broke while he was handling it or after he had put it in its place; If for his own sake he is liable, if for the sake of the jar, he is not liable.משנה י
הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָרָאוּי, חַיָּב, שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. וְאִם שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים, פָּטוּר:
ברטנורה
צררן. בסודרו:והפשילן לאחוריו. אע״פ ששמירה מעולה היא, חייב, שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין להם שמירה אלא בידו, דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך, אע״פ שצרורים הם, יהיו בידך. ואם בבית הוא, אין להם שמירה אלא בקרקע, ובכותל, בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ. שאין דרך הגנבים לחפש שם. ואם שמר בענין אחר, פושע הוי וחייב. אלא אם כן התנה מתחלה עם המפקיד שעל מנת כן הוא מקבל הפקדון שלא יתחייב בכל השמירות הללו:לבנו ולבתו הקטנים. אבל לגדולים, נשבעים הם ששמרו כדרך השומרים ופטור. ולא אמרינן בהא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך האדם להפקיד מה שהופקד בידו, ביד אשתו ובניו. וכל המפקיד, על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד:
תוסופות יום טוב
צררן וכו'. כתב הר"ב ואם בבית הוא אין להם שמירה אלא בקרקע. גמרא. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. משמע הא כראוי פטור. וראיתי בנימוקי יוסף שכתב דהא דאמרינן בגמרא אין להם שמירה אלא בקרקע. דוקא להנהו דרי. ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי. וכדמוכח בגמרא. והכי איתא בהדיא בירושלמי נעל כראוי וכו' נגנבו או נאבדו פטור מלשלם. עכ"ל:
הקטנים. כתב הר"ב אבל לגדולים נשבעין הם וכו' אחר שישבע הנפקד שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם כמ"ש הרמב"ם:
ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. כתב נ"י ונעל בפניהם. רש"י פירש [לעיל ד' ל"ו] דאקטנים קאי. וכן משמע פשט הלשון. ואין נראה מדאמרינן בגמרא בשלמא כולהו וכו'. אלא צררן ולרש"י לא שייך לומר כולהו דהא ליכא אלא חדא. אלא על כרחך תרתי נינהו והכי קאמר או שלא מסרן לבנו ולבתו כלל. אלא הניחן בביתו ובתיבתו ונעל בפניהם שלא כראוי. חייב:
יכין
מלכת שלמה
10.
If a man left money in his fellow’s keeping and his fellow bound it up and hung it over his back, or delivered it to his son or his daughter who were minors, or locked it up improperly, he is liable since he did not guard in the way of guardians. If he guarded it in the way of guardians he is exempt.משנה יא
הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שֻׁלְחָנִי, אִם צְרוּרִין, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, מֻתָּרִין, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מֻתָּרִים לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חֶנְוָנִי כַּשֻּׁלְחָנִי:
ברטנורה
אם צרורין. וחתומין, או קשורים קשר משונה:לא ישתמש בהן. אבל אם אינם חתומים או קשורים קשר משונה אע״פ שצרורין, הרי הן כמותרין וכאילו אינם קשורים כלל, ומותר להשתמש בהן:חייב באחריותן. ואפילו לא נשתמש בהן הוי עליהם שומר שכר, מפני שיכול להשתמש בהם, וחייב בגניבה ואבדה. ואם נשתמש, הוו מלוה גביה וחייב אף באונסין:רבי יהודה אומר כשולחני. והלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אם צרורין. פירש הר"ב וחתומין וכו' אבל אינם חתומים וכו' אע"פ שצרורין. גמרא. ופירש רש"י דהמפקיד אצלו יודע שהוא צריך מיד למעות. ולפיכך כשהפקידן צרורין*) נמי ישתמש בהן. דדרך כל אדם לצור מעותיו. אבל החתומים גלי דעתיה שאינו חפץ שישתמש בהם:
חייב באחריותם. פירש הר"ב בגניבה ואבידה. גמרא. ואע"ג דבפרק דלעיל משנה ז' פרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו אפילו קודם שנשתמש. תירץ הרא"ש בשם הראב"ד דהנאת שמוש דהכא גריעא מהנאת שמוש של דמי אבדה. לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו. אבל דמי אבדה יודע שישהה אצלו ימים רבים. ע"כ:
לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותם. והוא שיטמין בקרקע. רמב"ם פ"ז מהלכות פקדון. ועיין במשנה דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
11.
If a man left coins with a money-changer: If they were tied up [in a bag], he may not use them. Therefore, if they were lost, he is not responsible. If they were loose, he may use they were. Therefore, they were was lost, he is responsible. [If a man left coins] with a householder, Whether they were loose or tied up, he may not use them. Therefore, if they were lost he his not responsible. A shopkeeper is like a householder, according to Rabbi Meir. Rabbi Judah says a shopkeeper is like a money-changer.משנה יב
הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יִלְקֶה בְחָסֵר וּבְיָתֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה. הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַיָּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. כֵּיצַד. הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית. הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, מְשַׁלֵּם דְּמֵי כֻלָּהּ:
ברטנורה
ילקה בחסר וביתר. במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. כגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר:ובית הלל אומרים כשעת הוצאה. מבית הבעלים, אם טעונה טעונה, ואם ריקנית ריקנית:רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ה׳:כ״ד) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה כבית הלל:החושב לשלוח יד בפקדון. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:בית שמאי מחייבים. דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע:עד שישלח בו יד. דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על בל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע:כיצד הטה את החבית. השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא:ונשברה. לאחר זמן:אינו משלם אלא רביעית. דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה:הגביהה ונטל. לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע״פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה:
תוסופות יום טוב
השולח יד כפקדון. שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב (שמות כ״ב:י׳) או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה. רש"י דף מ"א:
כשעת הוצאה. פירש הר"ב מבית בעלים. גמרא. ופירש"י כשעת הגזלה:
רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. פירש הר"ב דכתיב ביום אשמתו. גמרא ותמהו בתוספות מאי קסבר. אי סבר שינוי קונה למה ישלם כשעת התביעה [דאין לומר דקרא מליף דלא ליקני דא"כ ניליף מיניה לכל התורה] ואי סבר לא קנה א"כ [כשגזזה] לאחר התביעה נמי יהא הכל דנגזל. דבמאי קנה. ותירצו דבית שמאי דאמרי בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה. ובית הלל לא פליגי [נמי] בהא. אלא בית שמאי מיירי נמי בשינוי. [כדפירש הר"ב] כדאמרינן בגמרא מדלא קתני בזול וביוקר. ובהא פליגי בית הלל דשנוי קונה. ור' עקיבא פליג אזול ויוקר. דאמר משלם כשעת התביעה. בין הוזל בין הוקר. ע"כ:
החושב לשלוח יד בפקדון. לשון הר"ב אמר בפני עדים וכו'. וכן לשון רש"י. וזה לשון התוספות הך מחשבה הוה דבור כדיליף מעל כל דבר. וכן מחשבת פגול נמי הוי דבור ולא בלב כדמוכח פרק ב' דזבחים [ד' ל'] וכו' [*ותמוה לי על מה שתמהו בפרק ב' דחולין דף ל"ט. דאי מחשבה בלא דבור לא אתיא ההיא סוגיא [כהוגן]. והא הכא מפשט פשיטא להו דדוקא על ידי דבור. ואתיא הסוגיא כהוגן ומה להם להסתפק ולעשות תימה]. וכן כתוב בפרשת שופטים לא תזבח כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע דלא כהרא"ם שכתב דדבור לאו דוקא. [*ועליו תימה הסוגיא דפרק ב' דחולין דלעיל]. ועיין בלשון הר"ב במשנה ב' פ"ה דפסחים [*וריש זבחים].
עד שישלח בו יד. כתב הר"ב והאי על כל דבר פשע דרשי ביה בית הלל אמר לעבדו וכו' קרא אפקי' מכללא דאין שליח לדבר עבירה שכתבתי במשנה ד' פ"ו דב"ק כמו דאפיק מעילה. וכן טביחה כמ"ש ריש פ"ו דמסכת מעילה. הכי איתא בהדיא בגמרא פ"ב דמסכת קדושין דף מ"ב ואשתמיטתיה למהר"ר ואלק זלה"ה שכתב בש"ע סימן רצ"ב על זה הדין וז"ל נראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא. או שאין לו לשלם. דהא אין שליח לדבר עבירה. עכ"ל. ותו אשתמיטתיה גמרא אחרת פרק קמא דמכילתין דף י' האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי. כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ז) נתגרשה האשה וכו' לא נתחייב שולחן. דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח. ואין לומר דדברי מהר"ר ואלק כשאין לו לעולם. דהיכי ידעינן השתא שלא יהיה לו. והא נשתחרר העבד. כיון שיוכל להיות שיקנה נכסים. פטור משלחו. ועל מ"ש שלא ידע וכו'. עיין מ"ש במשנה ו' פרק ז' דבבא קמא:
הגביהה ונטל. כ' הר"ב לאו דוקא נטל דמכי אגבהה על מנת ליטול כו'. גמרא. ומיהא על מנת ליטול בעינן. דשליחות יד אע"פ שאינה צריכה חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע"מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולפיכך כתב הטור סימן רצ"ב דלא מחייב [במשנה ט'] אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד. כיון שלא מחסרו. כלומר שאינו רוצה לחסרו:
ונשברה. כתב הר"ב ואם נטל רביעית וכו' והחמיץ וכו' שהוא גרם ליין שהחמיץ. שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר. רש"י:
יכין
מלכת שלמה