Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁנֵי דַיָּנִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. זֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְסוּלִין, אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים אוֹ מֻמְחִין, אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן. זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִים אוֹ פְסוּלִים. אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן:
ברטנורה
זה בורר לו אחד. אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין אחד לדונו ולהפוך בזכותו, וכן השני בורר לו דיין אחד. ושני הבעלי דינים ביחד בוררים להם עוד דיין שלישי, ומתוך כך יצא דין אמת לאמתו דצייתי בעלי דינים דינא ואמרי קושטא קא דייני לן, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך. והדיין השלישי בעצמו נוח לו להפך בזכות שניהם, מפני ששניהם ביררו אותו:וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם אחד. בלא דעת הבעלי דינים. כדי שלא יהיה לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. והלכה כחכמים:זה פוסל דיינו של זה. יכול הוא לומר לא אדון לפני בית דין שביררת:בזמן שהביא עליהן ראיה. שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה, לפוסלו:אבל אם הם כשרים ומומחים. הכי קאמר, אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולים, אע״פ שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן. ופסק ההלכה בזה, כשקיבלו בעלי הדין מי שידין להם בין יחיד בין רבים, ופסק עליהם את הדין, דינו דין ואין סותרין דינו ואע״פ שאינו מומחה לרבים. ואם נודע שטעה, אם בדבר משנה טעה או בדבר המפורש בגמרא, מחזירים הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, פטור הדיין מלשלם מאחר שקיבלוהו עליהם, שאף על פי שגרם להזיק, לא נתכוין להזיק. ואם טעה בשיקול הדעת, והוא בדבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיא דעלמא כחד מנייהו ודן זה הדיין כדברי אותו הגאון שאין סוגיית העולם כמותו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם א״א להחזיר ישלם מביתו, ואם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ודיין שלא קיבלו אותו בעלי הדין אלא שעמד מאליו או מינה אותו המלך או קצת זקני הקהל העמידוהו, אם אינו מומחה לרבים, אע״פ שנטל רשות מראש הגולה, אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה, ואינו בכלל הדיינין אלא בכלל בעלי זרוע, וכל אחד מבעלי דינין אם רצה סותר דינו וחוזר ודן בפני ב״ד. ואם טעה ולא נשא ונתן ביד יחזיר הדין, ואם א״א להחזיר ישלם מביתו כדין כל גורם להזיק, ואם נשא ונתן ביד ישלם מביתו וחוזר ונוטל מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ומומחה לרבים שקיבלו אותו בעלי דינים או שנטל רשות מראש גולה אע״פ שלא קיבלו אותו בעלי דינים, הואיל והוא מומחה, אם טעה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת וא״א להחזיר הדין, פטור מלשלם. ומומחה שנטל רשות מראש גולה יש לו לכוף לבעלי הדין שידונו לפניו, בין רצו בין לא רצו בין בארץ בין בחו״ל. ומי שנטל רשות מן הנשיא שבא״י אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא״י בלבד. ומומחה הוא, מי שלמד בתורה שבכתב ושבע״פ ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר (הוא הנקרא מומחה). וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אל אנשי דורו נקרא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה:זה פוסל עדיו של זה. פלוגתיהו דר״מ ורבנן מוקי לה בגמרא, כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר והביא כת ראשונה ועמד בעל דין שכנגדו עם אחר ואמר פסולין הן, ר״מ אומר יכול הוא עם אחר לפוסלן, ולאו נוגע בעדות הוא שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא, יפסיד. ורבנן סברי אע״ג דאמר תחלה יש לי שתי כתי עדים יכול לחזור ולומר אין לי אלא אלו, ונמצא זה שבא לפסלן נוגע בעדות הוא, ולא מפסלי אפומיה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
דיני ממונות בשלשה. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. והא דפירש הר"ב ברפ"ק דשלשה הדיוטות כופין לדון לפניהם מיירי במסרב ואינו רוצה לדון כלל. וכ"כ בהגהות אשר"י וז"ל הכא מיירי כששניהם מתרצים לב"ד ואז אין לנו לכופן לדון אלא לפני מי שמתרצים. אבל מסרב ואין רוצה לדון כלל. שלשה הדיוטות או יחיד מומחה יכולים לדוט בעל כרחו. ע"כ. ומיהו נ"ל דזהו שאמר כששניהם מתרצים לאו דוקא. אלא כלומר כשנתבע מתרצה. אבל אין ר"ל שאם לא יתרצה התובע בזבל"א שיכול לכוף לפני שלשה הדיוטות שירצה הוא. דהא מכיון דאמרן דבזבל"א יצא הדין יותר לאמתו למה זה נכוף לנתבע והרי הוא יכול לטעון דבזבל"א עדיף טפי מהאי טעמא. וגם לישנא דמתניתין הכי דייקא דדיני ממונות בשלשה הוי בזבל"א וזבל"א. והא דבגמרא אמרינן דה"ק כשזה בורר וכו'. נראה בעיני דדוקא באוקימתא קמייתא דסברינן דזבל"א היינו זה בורר לו ב"ד אחד וכו' צריכין לאוקמי כשזה בורר לו אחד. משום דקשיא הא בתלתא סגי אבל באוקימתא בתרייתא דזבל"א פירושו דיין אחד. אע"ג דנקטינן נמי בההוא אוקימתא לישנא כשזה בורר לו וכו'. לאו דוקא אלא סירכא דאוקימתא קמא נקטיה. דלמאי נפקא מיניה נדחוק בל' המשנה ונוציאה ממשמעותה ואין לנו דבר המכריחנו לכך. ועוד ראיה לדברי שהרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה כלשונה. ולא כתבו האוקימתא דה"ק כשזה בורר לו א' וכו'. ש"מ דלמסקנא לא קאי. משום דלא צריכין למדחק כלל בלישנא דמתניתין אלא שהיא כמו שנשנית. ומה שהכ"מ כתב לדקדק בלשון הרמב"ם דריש פ"ז מהלכות סנהדרין שנתכוין לומר אם אירע שאמר איש פלוני ידין לי כאוקימתא דה"ק כשזה בורר לו אחד וכו'. והסכים מהר"ר ואלק כהן על ידו בריש סימן י"ג. אינו דקדוק כלל למעיין בדברי הרמב"ם ואין להאריך בזה. ושוב באו לידי חדושי מוהר"ר שמואל פוזנא. ומצאתי כתוב בהן בזה הל' אלא ה"ק זה בורר לו דיין אחד וכו' כצ"ל מספר ישן כתוב בקלף וק"ל. עכ"ל. והנאני מאוד. ומיהו בהא מודינא כשיש ב"ד קבוע בעיר דלא מצי מדחי ליה הנתבע לתובע לדון בזבל"א לפי שמפני כן קבעו בית דין. [*וכך פסק ר"מ איסר לש בהג"ה ריש סימן ג']:
זה בורר לו אחד וכו'. כתב הר"ב ומתוך כך יצא הדין לאמתו דצייתי בעלי דינין וכו' וסבר החייב וכו' ואם היה יכול להפך בזכותי וכו' וכ"כ רש"י. ופירש הרא"ש דר"ל שסובר כך שיהפוך בזכותו יותר מבזכות האחר. ומתוך כך צייתי לדינייהו. אבל הדיין עצמו חלילה למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל את סברתו אע"פ שהוא מסופק בה. הוא בכלל מטה משפט אבל [דעת הרב] מתוך שזה בוררו מבין דבריו לאשורו. ואם יש לו [שום צד] זכות נושא ונותן עם חבירו. וכן עושה הדיין השני למי שבררו נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים. שניהם. ושלישי שומע המשא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. ע"כ:
וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להן עוד אחד. לשון הר"ב בלא דעת שני הבעלי דינין כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. וכ"כ הרמב"ם. ואין בידו דבר מספיק לכשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן יהא נוטה לאחד יותר מלחבירו כששניהם ביררוהו. כזה כן זה. לדעת ר"מ. ולמה יחלקו חכמים. ובגמרא מסקינן דכולי עלמא דעת הדיינים בעינן שיבררו מי שישב עמהן אדם הגון וכי פליגי בדעת בעלי דינין. רבי מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן. ורבנן סברי דעת הדיינים בעינן. דעת בעלי הדינין לא בעינן:
זה פוסל דיינו וכו'. לשון הר"ב יכול לומר לא אדון לפני ב"ד שבררת. ולא דק שהעתיק ל' רש"י באוקימתא קמייתא. זה בורר לו ב"ד אחד. וזה בורר לו ב"ד אחד. אבל למסקנא וכדפירש הר"ב זב"ל דיין אחד וזב"ל דיין אחד. הוי זה פוסל דיינו. אותו דיין שבירר. וכן ל' רש"י שם יכול לומר לו. לא אדון לפניו:
זה פוסל דיינו. גמרא. כל כמיניה דפסיל דייניה. אמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו. שהם הדיוטות שאין דין תורה אלא שהורגלו לדון. ורבי מאיר יהיב להו דין יושבי קרנות ויכול לפוסלן. ורבנן סברי כיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפוסלן. ועדיפי מיושבי קרנות. כן העלו האחרונים ז"ל דיושבי קרנות גרעי מערכאות שבסוריא. אבל מומחים. אפילו ר"מ מודה שאין יכול לפוסלן. נ"י:
[*שהן קרובין. ובמשנה ד' קא מפרש להו. אלו הן הקרובים וכו'. אלא דהתם לעדות שנינו מקרא דכתיב (דברים כ״ד:ט״ז) לא יומתו אבות וגו' דדרשינן בעדות כמ"ש שם. ואכתי מנלן לדון דפסילי. וי"ל דכ"ש הוא וכדאשכחן באוהב ושונא במשנה ה'. ותו דאטו עדות כתיב בקרא דלא יומתו אלא אנן נקטינן עדות וכ"ש לדון. אלא שיש להקשות ודלמא דוקא לדון פסלן קרא. אבל לעדות לא. וי"ל דאי לדון הוה ליה למימר לא יומתו אבות מבנים וגו'. ועוד נ"ל דאיתא בסוגיין דף כ"ח את זו דרש רבי יוסי הגלילי ובאת אל הכהנים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. (שם י"ז) וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו. אלא זה שהיה קרוב ונתרחק. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כרבי יוסי הגלילי. ומדהוצרך להכשיר השופט שהיה קרוב ונתרחק. שמע. מיניה כל שעדיין הוא קרוב פסול לדון. ובמדרש רבה ריש פרשת שופטים כשם שהקרוב פסול להעיד. כך הוא פסול לדון. ומה ראית לומר כן אמר רשב"י כתיב ונגשו וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש וכו' מה נגעים ביום וכו' ומה נגעים פרט לקרוב. אף ריבים פרט לקרוב. אלא שאני תמה דבנגעים גופיה מנלן. ובפרקין [דלקמן דף ל"ד] איתא בהדיא ומה ריבים שלא בקרובים. אף נגעים וכו'. וכן כתב הר"ב בספ"ב דנגעים. ובדפוס של מתנות כהונה שעל הרבות איתא בהפך. וכמו שהיא הגירסא בפרקין אבל ראה זה מצאתי בתורת כהנים פרשת נגעים בסוף פ"א כמו ברבות. ומה נגעים וכו' וצריך עיון. וגם הואיל וחכמים פליגי וסבירא להו דרואה נגעי קרובים. א"כ אין היקש זה. אלא מחוורתא כדכתבתי] [ויש לעיין בספר קרבן אהרן]:
אינו יכול לפוסלן. כתב הר"ב ופסק ההלכה בזה כשקבלו בעלי הדין וכו' שאע"פ שגרם להזיק וכו' וקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי. עיין במשנה ד' פ"ד דבכורות. ומדלא כתב הר"ב בחלוקה זו אם נשא ונתן ביד מה דינו. מסתברא משום דסבירא ליה דלא שנא ואע"ג דנשא ונתן ביד אפ"ה פטור וכן הבין הטור לדעת הרמב"ם כמ"ש בטור סימן כ"ה. וטעמא דלא דמי לטועה בשקול הדעת. כתב הב"י שהרשב"א כתב בשם בעל המאור דמשום פשיעותא דבעל דין נגעו בה. דכל טועה בדבר משנה דבר ברור [הוי] והוה ליה לשייולי ולגלויי טעותא. ולא הוי ליה למסמך עליה. וכיון שנשא ונתן בפניו ולא מיחה פטור. ע"כ. ועיין מ"ש בפ"ק דאבות. על ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ומ"ש הר"ב ואם טעה בשקול הדעת וכו'. וסוגיא דעלמא כחד מינייהו. לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין [ולא ידע] שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. והטור כתב כגון שסתמא דגמרא פריך ממלתיה וכיוצא בזה [והוא פי' הרי"ף] ורש"י פירש שרוב הדיינים נראה להם דברי השני. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם נשא ונתן ביד וכו' ישלם מביתו. וחוזר ונוטל וכו' במכל שכן מהא דלקמן. ולשון הר"ב כל' הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין. ומ"ש הר"ב ודיין שלא קבלו וכו' סותר דינו. ואפילו לא טעה. נפקא מיניה לענין זמן. א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא. ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ויכולין הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא. ומ"ש הר"ב ואם טעה ולא נשא ונתן וכו' ישלם כדין כל גורס להזיק. שזה מתכוין להזיק הוא. כיון דלאו דיינא הוא. ומ"ש הר"ב מי שנטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא"י. דהכא בבבל שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר. דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו' בהאשה רבה [דף פ"ט]. והתם בא"י מחוקק. שררה מועטת. כדתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳). אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל דנשיא היה שמלמדין תורה ברבים בגמ' פ"ק דף ה'. ומ"ש הר"ב ומומחה וכו' והוא יכול לדון יחידי. עיין לשונו בריש מכילתין. ובמ"ח פ"ד דאבות. ופי' מומחה עיין בפירוש [הר"ב] מ"ה פ"ה דעירובין. ומ"ש הר"ב ואפי' לא נקט רשותא כלומר ודיניו דין. אבל אם טעה אינו פטור הואיל ולא נקט רשותא ועיין מ"ת פ"ד דאבות:
זה פוסל עדיו וכו'. כתב הר"ב פלוגתייהו מוקי בגמרא כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר וכו'. רבי מאיר אומר יכול וכו' שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא יפסיד. וכן פי' רש"י. וקצת קשה לומר כן מפני שסבור היה שיש לו שתי כתי עדים ואמר כן ואח"כ בקש ולא מצא. יפסיד. והרמב"ם מפרש בענין אחר דפלוגתייהו כשהביא שני כתי עדים שאחר שהעידו כת אחת כדבריו. הביא עוד אחרת והעידו ג"כ כמו עדים הראשונים. וטען הלה שארבעה העדים פסולים הם. רבי מאיר אומר שומעים לו. ונאמר לזה שהביאם הבא ראיה שהם כשרים. לפי שאתה לא היית מביא עדים אחר עדים על ענין אחד בעצמו. אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר לעדות. ואנחנו לא נדע איזה כת מהם הפסולים. אם הם הראשונים או הם האחרונים א"כ יש לך לקיים הכשרות באחת הכתות. וחכמים אומרים אין אנו חוששים בהביאו עדים אחר עדים. לפי שלא עשה זה לפי שאחד מהן פסול. אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע אצל רבים ואין שומעין לו. אלא אם בירר הדבר שיש בהן פסול:
יכין
מלכת שלמה
1.
Cases concerning property [are decided] by three [judges].This [litigant] chooses one and this [litigant] chooses one and then the two of them choose another, according to Rabbi Meir. But the Sages say: “The two judges choose the other judge.” This [litigant] can invalidate this one’s judge, and this [litigant] can invalidate this one’s judge, according to Rabbi Meir. But the Sages say: “When is this so? When they bring proof against them that they are relatives or otherwise invalid; but if they are valid and experts, he cannot invalidate them. This [litigant] may invalidate this one’s witnesses and this [litigant] may invalidate this one’s witnesses, according to Rabbi Meir. But the Sages say: “When is this so? When they bring proof against them that they are relatives or otherwise invalid; but if they are valid, he cannot invalidate them.משנה ב
אָמַר לוֹ נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא, נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ, נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה וְאָמַר לוֹ דּוֹר לִי בְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ:
ברטנורה
נאמן עלי אבא. להיות דיין. אף על פי שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה, כדנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים:נאמנים עלי שלשה רועי בקר. לדון. דאילו לעדות, רועי בקר כשרים הן:רבי מאיר אומר יכול לחזור בו. אפילו לאחר גמר דין, לאחר שקבל הדיין העדות ואמר איש פלוני אתה זכאי:אינו יכול לחזור בו. לאחר גמר דין בלבד הוא דפליגי רבנן עליה דר״מ. דאילו קודם גמר דין מודים חכמים לר״מ דיכול לחזור בו. ואם קנו מידו נמי שמקבל עליו עדות איש פלוני או דינו של איש פלוני, אפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו, שאין לאחר קנין כלום. וכן הלכה:דור לי בחיי ראשך. נדור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע. ואין צריך לומר ומחול לך מה שיש לי אצלך. ונדר לו או קנו מידו, אע״פ שעדיין לא נדר, אינו יכול לחזור בו, כדברי חכמים. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
אמר לו נאמן עלי אבא. לשון הר"ב להיות דיין. וכן לשון רש"י. ולשון הרמב"ם פ"ז מהלכות סנהדרין מי שקבל עליו קרוב. או פסול. בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו וכו'. ע"כ. ונראה לי דרש"י נמי לרבותא הוא דנקט דיין. דהא תנן במשנה ד' פרק ו' דנדה. כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד. ואינו כשר לדון. וכן לקמן במשנה ה' ועיין בדבור דלקמן:
רועי בקר. הוא הדין כל בי תלתא דלא גמירי דינא. פסולים. ולרבותא נקט רועי בקר דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו. גמ' סוף דף כ"ה ואפילו לעדות נמי פסלינהו רבנן דקא חזו רבנן דקא מכווני ושרי להו לרעות בשדות אחרים. כדאיתא התם בגמ':
רבי מאיר אומר יכול לחזור בו. כתב הר"ב אפילו לאחר גמר דין לאחר שקבל כו' ואמר איש פלוני וכו' וכן דעת נ"י דלגבי עדות נמי הוי גמר דין כשפסקו ב"ד הדבר על פיהן. אבל הריב"ש סימן ת"ץ כתב שהסכימו הרבה מן האחרונים אשר ראוי לסמוך עליהם דלגבי עדות הוי גמר דין כל שנתקבל עדותן בב"ד וכו' ופסק כן ר"מ איסר לש בהגהותיו לש"ע [ח"מ סימן כ"ב סעיף א']. ואפשר שכן גם דעת הר"ב ודלצדדין נקט דלאחר שקבל העדות הוא גמר דין דקבלת עדות. ודאמר איש פלוני וכו' הוא גמר דין דקבלת הדיין. ועיין מ"ש בדבור דור לי וכו':
אינו יכול לחזור בו. כתב הר"ב ואם קנו מידו וכו' שאין לאחר קנין כלום. גמ'. וכתב נ"י ואע"ג דמיחזי כקנין דברים. אפ"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא [ברפ"ט דב"מ דף ק"ח]. וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקין בפ"ה דב"מ דף ס"ז]. ע"כ:
דור לי בחיי ראשך. כתב הר"ב ואתן לך מה שאתה תובע. וברישא נמי באתן לך מחלוקת. אבל במחול לך אפילו רבי מאיר מודה. וצריכא למתני תרוייהו. נאמן עלי. ודור לי. משום דנאמן עלי וכו' הוי תולה בדעת אחרים [*אבא ואביך] ומצית אמרת דלא גמר ומקני. דמימר אמר מי יימר דמזכי לי ואפילו רבנן מודו ליה לר"מ בהא. צריכא. ודור לי הוה תולה בדעת עצמו [*של בעל דין] ומצית אמרת דבהא אפילו רבי מאיר מודה דאין יכול לחזור. צריכא. גמרא. ומ"ש הר"ב דאצ"ל ומחול לך. כתב הרא"ה ז"ל דלאו דוקא דקא א"ל מחול לך בהדיא דאם כן פשיטא דמהני מדין מחילה גמורה דהא לא בעיא קנין. וכיון דבלאחר גמר דין מחלוקת הא זיכה אותו והויא מחילה גמורה. והיכי ס"ד דר"מ סבר יכול לחזור. אלא ודאי הכא כגון דא"ל תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא. או אביך. הן לפטור. הן לחיוב. שאין בלשון הזה לשון מחילה. וכן הסכימו האחרונים ז"ל. נ"י:
יכין
מלכת שלמה
2.
If one litigant said to the other, “I accept my father as trustworthy”, or “I accept your father as trustworthy”, or “I accept three herdsman as trustworthy”, Rabbi Meir says, “He may retract.” But the Sages say, “He cannot retract.” If one must take an oath before his fellow, and his fellow said to him, “Vow to me by the life of your head”, Rabbi Meir says, “He may retract.” But the Sages say, “He cannot retract.”משנה ג
וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין, הַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, וְהַמַּלְוֶה בְרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּתְחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין, חָזְרוּ לִקְרוֹתָן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אֻמָּנוּת אֶלָּא הִיא, אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אֻמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא, כְּשֵׁרִין:
ברטנורה
ואלו הן הפסולים. לדון ולהעיד:המשחק בקוביא. פסול לעדות. לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם, ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים, או בסחורה ואומנות ומלאכה שיש בהן ישובו של עולם:והמלוה בריבית. אחד הלוה ואחד המלוה שניהם פסולין, דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה:ומפריחי יונים. אית דמפרשי, מין ממיני השחוק, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה בעל כרחן. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור:וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה (ויקרא כ״ה:ו׳) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא לסחורה: רבי שמעון אומר וכו׳ בגמרא מפרש מלתיה דר״ש הכי, בתחלה היו קוראים אותם אוספי שביעית כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן היו פסולים לעדות כמו סוחרי פירות שביעית:משרבו האנסין. השואלין מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה, והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך, חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולים, אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות, כיון שאין אוספים לאצור לעצמן. ולענין פסק הלכה, כל מי שעבר עברה שחייב עליה מיתת ב״ד או כרת או מלקות, פסול לעדות. דמחוייב מיתה נקרא רשע, דכתיב (במדבר ל״ה:ל״א) אשר הוא רשע למות, ובחייבי מלקות כתיב (דברים כ״ה:ב׳) והיה אם בן הכות הרשע, והתורה אמרה (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשינן אל תשת רשע עד. ואם לקה חזר להכשרו, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ואם לקח ממון שלא כדין, אע״פ שאינו חייב ביה לא מיתה ולא מלקות, פסול לעדות, כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית. ואם לקח ממון שיש בו איסור דרבנן, פסול לעדות מדרבנן, כגון מפריחי יונים, וחמסן דיהיב דמי ולוקח החפץ שאין הבעלים רוצים למכרו, והגבאים והמוכסים שלוקחים לעצמן, ומקבלי צדקה מן הנכרים בפרהסיא, אלו וכיוצא בהן פסולין לעדות מדרבנן, ואין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותן. אבל פסולי עדות של תורה אין צריכין הכרזה. וכל הפסולין לעדות בין של תורה בין של דבריהם, אם נודע מענינם שעשו תשובה גמורה והממון שלקחו שלא כדין החזירוהו ועשו סייג וגדר לעצמן באותו דבר שחטאו בו שלא יוסיפו לעשותו עוד, הרי אלו חזרו להכשרן. ומשחקי בקוביא אע״פ שאין בזה גזל אפילו מדבריהם, הם פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין בישובו של עולם ואין בהם יראת שמים. ודוקא שאין להם מלאכה ואומנות אלא היא. כדברי רבי יהודה. וכן הלכה. ואימתי חזרתן, משישברו פספסיהן ויקבלו עליהם דאפילו בחנם לא עבדי:
תוסופות יום טוב
ואלו הן הפסולים. פירשו התוס' דפסולי דרבנן קא חשיב. וכמ"ש בשמם בסוף פ"ק דר"ה. ומש"ה כתבו דל"ג הכא ועבדים דאינהו פסולים מדאורייתא מק"ו. כמ"ש שם. וכתב הרמב"ם ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות. אבל הם רבים. יארך לפרשם. והנה לך שני עיקרים כוללים רובם וכו'. כמ"ש הר"ב ולענין פסק הלכה וכו'. וקשיא לי מ"ש שם הר"ב בפסק הלכה דמלוה ברבית פסול דאורייתא ואילו בסוף פ"ק דר"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ"ל דהכא מפרש כסלקא דעתייהו דתוס' דמתני' באבק רבית. אבל ברבית קצוצה פסולים דאורייתא. וכן דעת הרמב"ם פ"י מהלכות עדות. אי נמי דעת הר"ב כנ"י שכתב דמתני' לוה אצטריכא ליה דפסול מדרבנן. משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח. ודוקא בקצוצה. אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה. אלא המלוה. ע"כ:
המשחק בקוביא. פי' הר"ב לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם. ועיין בפירושו לסוף פ"ק דר"ה ומ"ש שם:
והמלוה ברבית. כתב הר"ב אחד הלוה וכו'. והא דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמ'. ומ"ש הר"ב דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה סוף פ"ה דב"מ. ואע"ג דהתם תנן ערב ועדים נמי שעוברים בלא תשימון. [לא תשימון] לאינשי למלוה ולוה משמע להו. הרא"ש וכ"כ המגיד פ"ד מהלכות מלוה. והכ"מ כתב בפ"י מהלכות עדות. דלא מפסלינן לעדות כשאינו בן מלקות או חמור ממלקות. אא"כ נטל ממון. ע"כ. [*ועל כל הלאוין של רבית אין לוקין מפני שניתן להשבון. כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלוה ולוה]:
ומפריחי יונים. כתב הר"ב אית דמפרשי אם תקדים יונתך וכו' ואע"ג דהיינו משחק בקוביא. תנא תולה בדעת יונו. ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכא. דאי תנא תולה בדעת עצמו. התם הוא דלא גמר ומקני. דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אבל תולה בדעת יונו. אימא לא. ואי תנא תולה בדעת יונו. דאמר בנקשא תליא מלתא. ואנא ידענא לנקשא טפי. אבל תולה בדעת עצמו אימא לא. צריכא. גמ'. ומ"ש הר"ב ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים וכו'. ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור. גמרא. ופירש"י דלא זכה בהן בעל השובך. דממילא קאתו ורבו להתם:
וסוחרי שביעית. פי' הר"ב דניתן לאכילה ולא לסחורה. ועיין עוד בפירושו לסוף פ"ק דר"ה:
חזרו לקרותן סוחרי שביעית. כתב הר"ב משרבו האנסים וכו' והיו צריכין לאסוף וכו'. כדמשכחת לה נמי שהתירו לחרוש משום כן. כדתנן במשנה ב' פ"ד דשביעית. וכמ"ש שם הר"ב. ועיון מ"ש שם בשם התוס':
אמר רבי יהודה אימתי וכו'. אמשחקי בקוביא קאי כמ"ש הר"ב בסוף פסק הלכה וכן דעת הרמב"ם והטור. ולפירוש הראשון דמפריחי יונים. קאי נמי אדידהו. ומ"ש הר"ב בפסק הלכה פסול לעדות. וכ"ש לדון. ומ"ש הלכה כרבי יהודה. גמ' [דף כ"ו]. וכתבו התוס' דדוקא כשמעות שניהם על הדף שקורין אישקקי"ר בלע"ז שהמקום קנוי למי שהרויח לקנות המעות. אבל אותם המשחקים באמנה אפי' הקנו זה לזה לא קנו דאסמכתא גמורה היא. ואין קנין מועיל בה. ע"כ. [ומ"ש] ואם לקח ממון שלא כדין וכו' כגון גנב וגזלן. דנתנו להשבון. ואין בהם מלקות. ומ"ש ומלוה ברבית. כתבתי בזה בריש משנתינו ומ"ש וחמסן דיהיב דמי. דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומ"ש והגבאים והמוכסים שלוקחין לעצמן כפירש"י. וכתבו התוס' דמיירי שהחזירו דאי לאו הכי פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרו. ועוד דכיון דעדיין הם עוסקים בגבאות [ובמכס] חשודים לחזור לקלקולם. ע"כ. ומ"ש ומקבלי צדקה מן העכו"ם בפרהסיא. ואפשר ליה לאתזוני בצנעא. ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה. חיותיה הוא. גמרא. ומ"ש הר"ב ואימתי חזרתן דמשחקי בקוביא. משישברו פספסיהן בברייתא דף כ"ה. ופירש"י שברי עצים והן מרלי"ש בלע"ז. ע"כ. ונ"י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספם. קרויה כן:
יכין
מלכת שלמה
3.
And these are they which are not qualified [to be witnesses or judges]:A dice player, a usurer, pigeon racers, or traffickers in Seventh Year produce. Rabbi Shimon said: “In the beginning they called them ‘gatherers’ of Seventh Year produce, but after the oppressors grew many they changed this and called them ‘traffickers’ of Seventh Year produce.” Rabbi Judah said: “This applies only if they have no other trade, but if they have some other trade other than that, they are not disqualified.”משנה ד
וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין, אָבִיו וְאָחִיו וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ וּבַעַל אִמּוֹ וְחָמִיו וְגִיסוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן, וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ. וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵתָה בִתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה קָרוֹב:
ברטנורה
ובעל אחותו וכו׳ משום דבעל כאשתו:וגיסו. בעל אחות אשתו:הם ובניהן וחתניהן. ודוקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. אבל אם יש לו בנים מאשה אחרת, או חתנים נשואים לבנות שיש לו מאשה אחרת, אינן חשובין קרובין:וחורגו. בן אשתו מאיש אחר. הוא בלבד חשוב קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, דאשה כבעלה. והאחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם, הרי הן ראשון בראשון. ובניהם זה עם זה, שני בשני. ובני בניהם זה עם זה, שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר. ואין צריך לומר שלישי בשני. אבל שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון, שניהם פסולים. וכדרך שאתה מונה בזכרים כך אתה מונה בנקבות, וכל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה, וכל איש שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו:אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו. ואין הלכה כמשנה ראשונה:וכל הראוי ליורשו. תשלום משנתו של ר״ע היא ולא ממשנה ראשונה. וכל הראוי ליורשו, דהיינו קרובי האב. אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו, כשר לו, שהרי אין אחי אמו ראוי ליורשו. אבל הוא ראוי לירש אחי אמו, לפיכך הוא פסול להעיד לו:היה קרוב. כגון חתנו וראוי ליורשו מחמת אשתו:ונתרחק. שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:ר״י אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
ואלו הן הקרובים. מנא הני מילי דת"ר לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל אי ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים. ובנים בעון אבות. הרי כבר נאמר (דברים כ״ד:ט״ז) איש בחטאו יומתו. [ודכתיב (שם ח) פוקד עון אבות. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהן] אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים [ועל כרחך הני ב' אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל. דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן סגי]. ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. אשכחן אבות לבנים. ראובן לבן שמעון. דהיינו אחי אביו. ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו. וכ"ש אבות להדדי. דהא בנים מכח דידהו קאתו. בנים לבנים מנלן. א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן. דכיון דכתיב אבות ב' אחים משמע ועל הבן הוה משמע. בנו של כל אחד וא' הוי פסול לשניהם. ומאי בנים דאפילו בנים להדדי. בנים לעלמא שיהו ב' קרובים פסולים להעיד על אדם מן השוק מנלן. א"כ לכתוב קרא ובן על אבות. א"נ הם על אבות. מאי ובנים אפילו בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב. קרובי האם מנלן. אמר קרא אבות אבות תרי זימני. אם אינו ענין לקרובי אב תנהו ענין לקרובי האם. אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני. אם אינו ענין לחובה. תנהו ענין לזכות. אשכחן בדיני נפשות. בדיני ממונות מנלן. אמר קרא (ויקרא כ״ד:כ״ב) משפט אחד יהיה לכם. משפט השוה לכם. גמרא: אביו. ס"א ל"ג וכן בנוסח משנה שבגמרא בבלי וירוש' ל"ג. וכ' הרמב"ם הכועם שלא מנה אותו במשנה לפי שהוא מבואר במקרא. ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש"י מלהעיד האב על הבן. או הבן על האב. כמ"ש לא יומתו אבות על בנים. ע"כ: ובעל אחותו. כ' הר"ב משום דבעל כאשתו. דכתיב (שם י"ח) ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והלא אשת דודו היא. מכלל דאשה כבעלה. גמרא [דף כ"ח ע"ב]: ובניהן וחתניהן. כתב הר"ב ודווקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. וכ"כ הרמב"ם ולאו דוקא גיסו. דה"ה לכלהו בעל כאשתו. דלא מפסלי בניהן ובנותיהן שמאשה אחרת. אלא נקטי גיסו דסמיך: וחורגו לבדו. ואי קשיא כיון דתנא בעל אמו פסול לו. ממילא ידעינן דהוא נמי פסול לבעל אמו. ולמה לי תו למתני חורגו. ואי משום לבדו. לשתוק מיניה. וכל כמה דלא תני. לא משתמע מינה אלא הוא לבדו. לא תקשה לך דכל הנך דמשתמעי מכללא. מתני במתניתין בהדיא כגון אחי פסול לי ואנא לו [*דאנא נמי אחיו. ובנו פסול לי. ואני לו] דאנא אחי אביו. ובמתניתין תני ליה אחי אבי פסול לי. ואני לו. שאני בן אחיו. והא תנא ליה אחיו ובנו וכו' דאורחא למתני כשם שזה פסול לזה כך זה פסול לזה. רש"י ונ"י: דודו ובן דודו. לאפוקי אחי האם. וקרובי האישות. עיין בנ"י: וכל הראוי ליורשו. כתב הר"ב תשלום משנתו של ר"ע היא וכו' [*וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וכתב בחכמת שלמה שכך נ"ל דלא כפירש"י וכו'. ע"כ. ופשוט הוא דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם. ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירושו [של] דודו ובן דודו דדוקא מן האב. א"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל] ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות. והיא ראוי ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו. וגיסו נמי שתי האתיות ראויות לירש זו את זו. ובעל כאשתו. ראשון בראשון אפילו בתרי בעל. לכולי עלמא. ומ"ש הר"ב אבל הוא ראוי לירש אחי אמו. כדתנן בריש פ"ח דב"ב אחי האם מנחילין ולא נוחלין: היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר. ר"י אומר וכו'. דאמר קרא (שם ה') [או ראה וגו'] אם לא יגיד. בראייה והגדה תלא רחמנא מלתא. גמרא ערכין פ"ד דף י"ח. ועיין מ"ש שם במ"ב. [*מ"ש הר"ב ואין הלכה כר"י. עיין מ"ש לעיל משנה א' בדבור המתחיל שהן וכו']:
יכין
מלכת שלמה
4.
These are the relatives [that are not qualified to be witnesses or judges]:A suitor’s father, brother, father’s brother, mother’s brother, sister’s husband, father’s sister’s husband, mother’s sister’s husband, mother’s husband, father-in-law, or wife’s sister’s husband them and their sons and their sons-in-law; also the suitor’s step-son only [but not the stepsons’ sons]. Rabbi Yose said, “Such was the mishnah of Rabbi Akiva, but the first mishnah taught: ‘a suitor’s uncle, or his uncle’s son, and all that are qualified to be his heir. Moreover all that were kinsmen at the time [are disqualified]; but kinsmen that have ceased to be kinsmen become qualified.” Rabbi Judah says: “If a man’s daughter died and left children, her husband still counts as a kinsman.”משנה ה
הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא. אוֹהֵב, זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ. שׂוֹנֵא, כָּל שֶׁלֹּא דִבֶּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:
ברטנורה
שושבינו. רעהו בימי חופתו, פסול לו כל ימי החופה:לא נחשדו ישראל על כך. להעיד שקר משום איבה ואהבה. וכן הלכה. ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה. אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון, דאי רחים ליה אינו רואה לו חובה, ואי סני ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה:
תוסופות יום טוב
האוהב והשונא. סיומא דדברי ר"י היא. ובגמרא [דף כ"ט] דת"ר והוא לא אויב לו. (במדבר ל"ה) יעידנו. פירש רש"י דהאי והוא אעד קאי. דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לרוצח. דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחרינא טובא ע"כ. ולא מבקש רעתו. (מבדבר ל"ה) ידיננו. פירש רש"י דסמיך ליה ושפטו העדה. וקאמר ר"י דהאי לא מבקש רעתו אשופטיס קאי. ע"כ. אשכחן שונא. אוהב מנלן. סברא היא. אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה:
שושבינו. כתב הר"ב רעהו בימי חופתו. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ"ט דב"ב:
אמרו לו לא נחשדו וכו'. גמרא. והאי לא אויב לו ולא מבקש רעתו. דרשי חד לדיין כמ"ש הר"ב דבדיין מודו. אידך כדתניא אמר רבי יוסי בר יהודה והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. מכאן לשני ת"ח ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד. ומסיים הרמב"ם בפרק כ"ג מהל' סנהדרין. שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל. שמפני השנאה שביניהן. דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חבירו:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן וּמוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. אִם אָמַר, הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר, בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם זוּז. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב, זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב, וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין:
ברטנורה
ומאיימין עליהם. מודיעים אותם שהשוכרים עדי שקר הן עצמן מבזין אותן וקוראים להן רשעים, דכתיב (במלכים א כ״א:י׳) בנבות, והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו, שיועצי המלך שהיו יועצים לשכרן קוראים להן בני בליעל:הוא אמר לי. הלוה אמר לי:לא אמר כלום. דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי, כדי שלא יחזיקוהו עשיר:הודה לו. שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין, להיות לו עדים בדבר: אפילו שנים מזכין או מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. אע״ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במיעוטו, כי אמר איני יודע הוי כמו שלא ישב בדין, נמצא הדין בשנים ואנן שלש בעינן:
תוסופות יום טוב
ומאיימין עליהם. כתב הר"ב מודיעים אותם וכו'. שיועצי המלך וכו'. וכן לשון רש"י ונ"י. ולפום ריהטא כתבו כן. שהוה להו לכתוב. שאיזבל שיעצה וכו' שאין במשמעות הכתוב שום יועץ למלך בזה אלא איזבל:
ומאיימין עליהם. בפני הכל. הרמב"ם פרק י"ז מהלכות עדות. ועיין מ"ש בסוף פריק ד' בס"ד. שהאיום הוא אחר שאמרו העדים שבאו להעיד. ויודעים בדבר הזה:
ומוציאין את כל האדם לחוץ. וכן במשנת בבלי. וכן העתיק הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות עדות ומהר"ם יפה מסיים בספר הלבוש סימן כ"ח כדי לחקור העדים לבדן שחקירה כזו עדיפא. ע"כ. ומיהו מסתבר דכל האדם היינו חוץ מבעלי הדינין. דאדרבא עדיפא דבעלי דינין יהיו שם בשעת החקירה [*וכ"כ במשנה דלקמן בשם נ"י]. ונ"א גרס ומוציאין אותן לחוץ. וכן במשנת ירושלמי. וכן העתיקו הרי"ף והרא"ש. וכן נראה גרסת הטור סימן כ"ח ולגרסא זו סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים. אלא שהעדים (עצמן) [לבד] מוציאין. ואין משיירין אלא אחד משום דמרמזי רמוזי:
איש פלוני. לשון חשיבות. כדאשכחן באבות פ"ק. איש סוכו. איש צרידה. איש ירושלים. כך נראה לי:
בפנינו הודה לו. עיין מ"ש במשנה ב' פרק ו' דשבועות:
מאתים זוז. וכן במשנה ה' פ"ז דשבועות נקט שיעור המספיק לאדם שכן שנינו בסוף פאה. מי שיש לו מאתים זוז לא יטול וכו'.
ובודקים אותו. עיין סוף משנה ה' פ"ז:
שנים אומרים זכאי. ואחד אומר חייב. זכאי. דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות. רש"י. ועיין מ"ש בריש פרק ג' דב"ק:
שנים אומרים חייב וכו' חייב. כדתנן בריש פרק דלקמן. ועיין מ"ש שם בס"ד: יוסיפו הדיינין. שנים. רמב"ם פרק ח' מהלכות סנהדרין. ר"ל דהכי פירושא דמתניתין. הדיינים יוסיפו וכמה שנים. ומסיים הרמב"ם בפירושו ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו. ואמרו שנים זכאי. ושנים חייב. וא' איני יודע. או שאמרו הארבעה זכאי או חייב. ואחד איני יודע יוסיפו שנים. כן יעשו תמיד עד שיהיו שם מנין. שיאמר סברתו. ומנין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא. אבל בחבורו שם כתב דאם אמרו הארבעה זכאי וכו'. הולכים אחריהם. וכן שלשה וכו' ואפילו זה שאמר עכשיו איני יודע הוא [אחר] ופירש הכ"מ דלדעתו הא [דאמרינן בגמרא] סוף פ"ק [וכ"כ הר"ב בסוף פ"ה] דזה שאמר איני יודע כמאן דליתא. ולא שמעינן ליה. דוקא בדיני נפשות הוא [*אבל בכאן מפרש הר"ב ג"כ כמאן דליתא. ובדיני ממונות קיימינן] וכתב עוד שם הרמב"ם היו מחצה על מחצה יוסיפו וכו' עד ע"א. כדתנן סוף פ"ה:
יכין
מלכת שלמה
6.
How do they check the witnesses? They bring them in and warn them, and then they take them out and leave behind the most important of [the witnesses]. And they would say to him: “State [for us], how do you know that this one is in debt to this one?” If he said, “He said to me, ‘I am in debt to him’, or ‘So-and-so said to me that he was in debt to him’”, he has said nothing. He must be able to say, “In our presence he acknowledged to the other one that he owed him 200 zuz.” Afterward they bring in the second witness and check him. If their words were found to agree, the judges discuss the matter. If two say, “He is not guilty” and one says, “He is guilty”, he is not guilty. If two say, “He is guilty” and one says, “He is not guilty”, he is guilty. If one says, “He is not guilty”, and one says, “He is guilty”, and even if two declared him not guilty or declared him guilty while one said, “I do not know”, they must add more judges.משנה ז
גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים לֹא יֹאמַר אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלָי, עַל זֶה נֶאֱמַר לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ (ויקרא יט), וְאוֹמֵר הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד (משלי יא):
ברטנורה
היו מכניסין אותן. לבעלי דינין. שלאחר ששמעו טענותיהן היו מוציאין אותן לחוץ כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינים מי מחייב ומי מזכה:
תוסופות יום טוב
היו מכניסין אותם. פירש הר"ב לבעלי דינין. שלאחר ששמעו טענותיהם וכו' דהא דתנן לעיל ומוציאין כל אדם לאו אדידהו קאי כמ"ש לעיל. וכ"כ כאן נ"י וז"ל מכניסים לבעלי דינין. הכי מסקינן בגמרא דאילו לעדים לא צריך כיון שקבלו עדותם. ומוציאין אותם אחר קבלת עדות דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דין התם קיימי אלא אחר קבלת עדות שהוא שעת משא ומתן מוציאין וכו'. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאחר ששמעו טענותיהן. מלתא דפסיקא נקט דלפעמים אין כאן עדים כלל. ומ"ש הר"ב כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינין מי מחייב וכו'. מסיים הרמב"ם כדי שיהיו הדיינים אהובים אצל בני אדם:
הגדול שבדיינים וכו'. לחלוק לו כבוד שכן מדת חכמים שאינם מדברים בפני מי שהוא גדול ממנו. כדתנן במשנה ז' פרק ה' דאבות. וכן בפרק דלקמן משנה ב' מתחילין מן הגדול נמי מהאי טעמא כמ"ש שם. ומהר"ר ואלק בש"ע סימן י"ט כתב טעם אחר ולא ישר בעיני על כן מה שנ"ל כתבתי:
איש פלוני. פירשתיו במתניתין דלעיל:
על זה נאמר לא תלך רכיל בעמך. ואומר הולך רכיל וגו'. מאי ואומר. ועוד דיהודה ועוד לקרא הוא. דקרא קמא באורייתא. וקרא תניין במשלי. ואיכא למימר דאי מקרא דלא תלך רכיל הוה אמינא דדוקא כשהולך לרגל ולגרות מדון הוא דאסור. אבל לזכות את עצמו שלא ישנאהו הלה לא אסר קרא. ת"ש הולך רכיל מגלה סוד ש"מ דהמגלה סוד מקרי הולך רכיל. אע"פ שאינו עושה לגרות מדון. הלכך הך קרא דאורייתא דכתיב לא תלך רכיל נמי במגלה סוד הוא. ודברי הב"ד סוד הוא שהרי מוציאין וכו'. נמצא שע"ז נאמר לא תלך וגו' ובנ"א ל"ג אלא ע"ז נאמר הולך רכיל. וכן הוא במשנת ירושלמי ואף נוסחת הבבלי נראית שהיא כן. ובטעות נדפס במשנה לא תלך וכו' דהא מייתי בגמרא ת"ר מנין לכשיצא וכו' ת"ל לא תלך וכו'. ואומר וכו'. ואי איתא דבמשנה נמי גרסינן לא תלך. מאי בעי גמרא לאשמועינן מהברייתא טפי ממה שכבר שמענו במשנתינו. דשינוי ל' דת"ל וע"ז נאמר. ודאי דלית ביה קפידא ולא מידי. אלא ודאי דאף הבבלי ל"ג במשנה לא תלך וגו' וכן העתיקו הרי"ף והרא"ש. גם הרמב"ם פ' כ"ב מהלכות סנהדרין והטור סימן י"ט לא נסבי אלא לקרא דהולך רכיל. ושוב מצאתי בגמרא בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ט) דמייתי למתניתין ול"ג לא תלך וכו':
יכין
מלכת שלמה
7.
When the judges reached their decision they would bring in the litigants. The chief among the judges says: “You, so-and-so are not obligated”, or “You, so-and-so are obligated”. And from where do we know that after one of the judges has gone out that he may not say, “I declared him not obligated and my colleagues declared him obligated, so what can I do since they outvoted me?” Of such a one it says, “Do not go about as a talebearer amongst your people” (Lev. 19:16) and it also says, “He that goes about as a talebearer reveals secrets” (Proverbs 11:13).משנה ח
כָּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה, סוֹתֵר אֶת הַדִּין. אָמְרוּ לוֹ, כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֶּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. מָצָא בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, סוֹתֵר. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ סוֹתֵר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא מָצָא בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. אָמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים וְאָמַר אֵין לִי עֵדִים, אָמְרוּ הָבֵא רְאָיָה וְאָמַר אֵין לִי רְאָיָה, וּלְאַחַר זְמָן הֵבִיא רְאָיָה וּמָצָא עֵדִים, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ עֵדִים וּמָצָא עֵדִים, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ רְאָיָה וּמָצָא רְאָיָה. אָמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים, אָמַר אֵין לִי עֵדִים, הָבֵא רְאָיָה וְאָמַר אֵין לִי רְאָיָה, רָאָה שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּדִּין וְאָמַר קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי, אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפֻנְדָּתוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם:
ברטנורה
הבא ראיה. שטר זכות:הרי זה אינו כלום. שהרי אמר אין לי. וחיישינן שמא זייף. או שכר עדי שקר:אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו׳ ואין הלכה כרשב״ג:קרבו פלוני ופלוני והעידוני. בהא אפילו רשב״ג מודה. דכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי, ודאי שקרן הוא. אבל הטוען יש לי עדים או ראיה במדינת הים, אין שומעין לו לענות הדין עד שישלח למדינת הים, אלא פוסקין את הדין כפי מה שרואין ממנו עכשיו, וכשיביא עדים או ראיה סותר את הדין וחוזרים ודנים כפי העדים או הראיה שהביא:אפונדתו. חגורתו. ואית דמפרשי מלבוש הסמוך לבשרו:
תוסופות יום טוב
סותר את הדין. בית דינו סותרין לו דינו שפסקו ומחייבין את שכנגדו. רש"י:
אמר רשב"ג וכו' שלא מצא בתוך ל'. בגמרא פסקינן בהא הלכה כרשב"ג. והא דכתב הר"ב אין הלכה כרשב"ג קאי אבבא אחרונה דבההוא פסקינן בגמרא דלא כרשב"ג כדאמרינן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו' וראיה אחרונה. והיא זו האחרונה דמתניתין. דראשונה הלכה כמותו. ואף הרמב"ם בפירושו כתב סתם ואין הלכה כרשב"ג. ותימה שלא פירש דדוקא באחרונה. ובחבורו פ"ז מה"ס פסק בהדיא בקמייתא כרשב"ג. ואל יטעך סוף הלשון שנראה כאילו פסק גם בבתרייתא כרשב"ג. אבל מוכח מתוכו דליתא. דא"כ ברישא לאשמועינן רבותא דאפילו אמר אין לי וכו' סותר. אבל עיקר הלשון כמו שהעתיק הש"ע בסימן כ' [*ודקדקנו בפירושו של הרמב"ם וראינו שבהכרח מ"ש ואין הלכה כרשב"ג קאי דוקא אסיפא. דבסוף משנה ז' כתב והלכה כרשב"ג ושם לא הוזכר רשב"ג. אלא ט"ס הוא וצ"ל בתחלת משנה ח' וקאי ארישא. והשתא ממילא הא דכתב במשנה ח' ואין הלכה כרשב"ג לא קאי אלא אסיפא בלחוד]:
קרבו פלוני ופלוני וכו'. כתב הר"ב אבל הטוען וכו' אין שומעין לו וכו' וכשיביא וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ולכון אבל מוסב על וכשיביא וכו':
אפונדתו. פירש הר"ב חגורתו כלומר אזור חלול. וכן כתב בסוף מסכת ברכות. ובריש פכ"ט דכלים:
יכין
מלכת שלמה