Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
וְאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבָד:
ברטנורה
אלו הן הלוקין. אלו לאו דוקא, דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות, לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות. ותנא אלמנה וגרושה, לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, דלא מפרשא אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש, תני מעשר שני, דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה. וכן ברובן איכא צד חידוש:נתינה. מן הגבעונים היא. ומלקות דידה מלא תתחתן בם:אלמנה. שנתאלמנה מאיש אחר, והיא גרושה, חייב עליה שני מלקיות:משום שני שמות. משום שני אזהרות. ששניהם מפורשות במקרא, ואזהרה אתרווייהו קאמר:גרושה. והיא חלוצה, אינו חייב עליה משום שני שמות. שהחלוצה אינו כתובה, אלא מרבויא מייתינן לה, דתניא, גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, תלמוד לומר ואשה:
תוסופות יום טוב
ואלו הן הלוקין. אית דוכתי דתנא ואלו כמו בריש פ"ט דסנהדרין. ובריש פ"ב דפאה. ובירושלמי הכא ובסנהדרין ל"ג בוי"ו:
הבא על אחותו וכו'. כתב הר"ב תנא חייבי כריתות לאשמעינן דיש מלקות בחייבי כריתות [פירוש אם התרו בהן משום מלקות] שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן אבל חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להם את המיתה. וכתיב (דברים כ״ה:ב׳) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו ב"ד של מעלה הלכך קא לקי. ואע"ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו. ונמצא אתה מענישו שתי רשעיות. לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. הכי מסיק רבינא בגמ' [*ועמ"ש במ"ט בד"ה וי"ט וכו']:
ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו. וכך נשנו עוד בריש מסכת כריתות. ותמהני דכולן נשנו בכאן כסדרן בפ' אחרי [מות]. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו כתוב קודם לאחות אשתו:
ונתינה. כתב הר"ב נתינה מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן. כבר כתבתי במשנת י"ח דבר בפ"ק דשבת דזו היא שיטת התוס' דלא תתחתן דוקא בשבעה עממים ולאחר שנתגיירו והיינו נתינה שלא נתגיירו זולתן וכמ"ש בהדיא הרמב"ם סוף פרק י"ב מהלכות אס"ב אלא לדידהו כשבועלה בגיותה עובר בלא תקח. ולשיטת הרמב"ם כל הנכרים שוים דדרך חיתון נאסרו משום לא תתחתן וכשנתגיירו הכל מותרין. חוץ ממצרי ואדומי עמוני ומואבי. אבל שבעת עממין מותרין לבא בקהל כמו שאר האומות אלא שיהושע גזר עליהן בזמן שהמקדש קיים ובא דוד וגזר עליהם לעולם. כמפורש בדבריו סוף פרק י"ב מהלכות אסורי ביאה. וכתב שם המגיד דלדעתו בכ"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת. הוא אגב גררא. דומיא דחלוצה אצל גרושה. ע"כ. ועיין בסמוך. ואין להשיב על שיטת התוספת אמאי לא חשיב נמי לאו דבגיותן. דכבר כתב הר"ב דתנא ושייר. ודתנן נתינה דבשאר דוכתי רגיל לשנות ממזרת ונתינה. תני לה נמי הכא בהדה. ויש עוד חלוקי דעות בשיטת התוספות. דלנ"י שכתבתי במשנה ג' פ"ט דיבמות [ד"ה וחלוצה]. אף בניהם אסורים עולמית כמו ממזרים. והמגיד כתב דלא אסרה תורה אלא אותן שנתגיירו. אבל בניהם שנולדו אחר גרותן מותרין גמורין דבר תורה שלא מנה בהם התורה דורות לאסור. ובא יהושע ודוד וגזרו עליהן. ע"כ. וכ"כ הר"ן ריש פ"ג דכתובות. ובזה אין הכרע בדברי הר"ב ועיין במ"ח פ' קמא דעבודה זרה:
גרושה וחלוצה וכו'. כתב הר"ב שחלוצה אינה כתובהאלא מרבוייא מייתינן לה וכו' וכ"כ רש"י ומשמע לפירושם דבחלוצהלחודה איכא מלקות דאורייתא. אלא דמשום שני שמות אין לחייבם כשהם ביחד. וכבר כתבתי בפ"ט דיבמות מ"ג דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא. וע"ש. וכ"כ התוס' דהכא [ד"ה גרושה]:
יכין
מלכת שלמה
1.
And these are liable to be flogged:One who had relations with his sister, or his father's sister, or his mother's sister, or his wife's sister, or his brother's wife, or his father's brother's wife, or a menstruant; A high priest who marries a widow, an ordinary priest who marries a divorcee or a halutzah; An Israelite who marries a mamzereth or natinah, or an Israelite woman who is married to a mamzer or a natin. In the case of a [woman who is both] a divorcee and a widow [a high priest] is liable on two counts. But in the case of a [woman who is both] a divorcee and a halutzah, an ordinary priest is liable only on one count.משנה ב
הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כַּזַּיִת. אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִבְרִיָּתָהּ. אָמַר לָהֶן, אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּתָהּ:
ברטנורה
המפטם את השמן. העושה שמן דוגמת שמן המשחה:והסך בשמן המשחה. שעשה משה רבינו ע״ה:אכל טבל. אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כ״ב:ט״ו), בעתידין לתרום הכתוב מדבר:ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. שאף הוא במיתה כטבל, דכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו׳:ומעשר שני שלא נפדה. מעשר שני שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאוכלו עד שיפדה, והאוכלו בירושלים עד שלא נפדה לוקה. ואזהרתו מולא בערתי ממנו בטמא (דברים כ״ו), בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ומנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים, שנאמר (שם י״ד) כי לא תוכל שאתו, פירוש, לא תוכל לאכלו, כדכתיב (בראשית מ״ג:ל״ד) וישא משאות מאת פניו:והקדש שלא נפדה. לא כתיב ביה לאו בהדיא, אלא אתיא אזהרה דידיה גזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ואע״ג דמיעט רחמנא ומתו בו, ולא במעילה, ממיתה מיעטיה ולא מאזהרה:באוכל נמלה שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא י״א:כ״ט), ואע״ג דלית בה כשיעור:אף חטה אחת כברייתה. ולית הלכתא כר׳ שמעון. דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד:
תוסופות יום טוב
הטמא שאכל את הקדש וכו'. מכאן ולהלן לא יכולתי לעמוד על סדרן של הלאוין. למה סדרן התנא על זה הסדר שלא ככתוב ומצאנו כיוצא בזה לבעלי הפיוט באזהרות שיסדו לחג השבועות. שלא שמרו שום סדר קדימה ואיחור. ובריש כריתות שנויין ג"כ כסדר דהכא:
הטמא שאכל את הקדש וכו'. ואזהרתיה מבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא (ויקרא י"ב) ולא תגע אזהרה לאוכל דמקיש קדש למקדש. מה מקדש*) [יש באזהרתו] נטילת נשמה. שהבא אל המקדש [והוא] טמא בכרת. אף אזהרת קדש. דבר שיש בו נטילת נשמה. והיינו אכילה שענש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת. כדתניא בגמ':
והאוכל חלב ודם. כדכתיב (שם ז') כל חלב וגו' לא תאכלו. וכל דם לא תאכלו. בפרשת צו:
נותר. כתיב ביה (שמות כ"ט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פיגול נמי מהכא מדכתיב כי קדש הוא כלומר מפני שהוא קדש שנפסל. למדנו מכאן כל שבקדש פסול. בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. אזהרת טמא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא י"ז):
השוחט קדשים בחוץ. או מעלה קדשים בחוץ. אזהרת מעלה השמר לך פן תעלה (דברים י"ב) [וכ"מ שנאמר השמר פן. אינו אלא ל"ת] [*כשהוא כתוב על ל"ת. אבל כשכתוב אעשה. הוה נמי רק עשה. וכמ"ש פרק קמא דכריתות מ"ח בסד"ה והפסח וכו'] אזהרת שוחט ילפינן בזבחים פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ו) איכא דיליף מולא יזבחו עוד וגו' (ויקרא י"ז) ואיכא דיליף לה מגז"ש דהבאה הבאה. שוחט ממעלה. רש"י:
והאוכל חמץ בפסח. שנאמר (שמות י"ג) ולא יאכל חמץ:
והאוכל והעושה מלאכה ביה"כ. מלאכה בהדיא כתיב (ויקרא כ״ג:כ״ח) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. והאכילה ילפי' בפרק בתרא דיומא [דף פ"א] איכא דיליף מג"ש דעינוי עינוי. נאמר כאן עינוי ונא' להלן עינוי פירש"י על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כ״ב:כ״ד) מה להלן לא ענש אלא א"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ הזהיר. ואיכא דיליף שבת שבתון. משבת בראשית מה להלן וכו'. ואיכא דאמרי ג"ש לא צריכא דהיא גופה שבת איקרי והו"ל כי שבת לעונש ואזהרה:
והמפטם את השמן. אזהרתו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו (שמות ל'). רש"י. ולשון מפטם כתב בערוך רוקח מרקחת מעשה רקח תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא. גבר פטים. ע"כ. ועוד מצינו כלי נקרא פטום במ"ז פ"ג דר"ה. וכן בקטרת [אזהרתו]. במתכונתה לא תעשו לכם (שם). רש"י:
והסך בשמן המשחה. דכתיב (שם) על בשר אדם לא ייסך. רש"י. ומ"ש הר"ב שעשה מרע"ה. וכ"פ רש"י. הכי ילפינן בפ' קמא דכריתות דף ה' מדכתיב (שם) ואשר יתן ממנו מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר. ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבא. שנאמר (שם) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם:
והאוכל נבלות. שנאמר (דברים י״ד:כ״א) לא תאכלו כל נבלה. וטרפות. שנאמר (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו:
שקצים ורמשים. וכן הלשון במ"ג פ"ז דשביעית. ונ"ל דבשקצים נכלל דג טמא. וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים שאינן בצורת דג טהור ולא בצורת דג טמא. כגון כלב המים והצפרדעים וכיוצא בהן. ועל כולם הוא אומר (ויקרא י״א:י״א) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. ועוף טמא שנאמר (שם) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו. ושרץ העוף. שנאמר (שם) כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא. ואיזה שרץ העוף. כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן ונכלל בלאו אל תשקצו וגו' בכל השרץ. ושרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואיזה שרץ הארץ כגון החולד. והצב. נחשים. ועקרבים. וחפשים. ונדל. וכיוצא בהן. ויתכן לומר שהחכמים כוללים ג"כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה טמאה אע"פ שבל' תורה לא נמצא שנקראו שקץ. החכמים הרחיבו לשונם ולכל הטמאים לאכול. בשם שקצים יקראו. והרי אמרו לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכמ"ש במשנה ב' פרק י"א דחולין. ומיהו לא בכ"מ. דבריש פ"ח דבכורות. ופ"ק דכריתות ובפ"ג דנדה. דתנן בהמה וחיה בפני עצמם. ואינם כלולים בשקצים [אע"ג] דבהמה וחיה דהתם טמאה נמי במשמע. ורמשים נאמר (שם) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. והן המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות. כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן. ובכלל הלאו הזה המינין הנבראים בפירות ובמאכלות. אם פרשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל שנאמר בכל השרץ:
ומעשר ראשון וכו'. פירש הר"ב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' ובתרומת מעשר כתיב בסוף פרשה קרח:
ומעשר שני שלא נפדה. פירש הר"ב מעשר שני שנטמא וכו' עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. דהכא דוקא בנטמא. ומ"ש הר"ב והאוכלו בירושלים וכו'. פירש הרמב"ם במשנה דלקמן שאינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום. בשעריך תאכלנו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך. ובאה הקבלה ג"כ בזה [התוספחא] לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך. כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשערוך ע"כ. ומ"ש הר"ב ואזהרתיה מלא בערתי ממנו בטמא וכ"כ הרמב"ם בפירושו. גם במנין המצות. ותימא דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן. ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה. והוי עשה. ובגמ' דף י"ט תניא ר"ש אומר לא בערתי וכו' בין שאני וכו' עד והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה דכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר (שם ט"ו) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום שאוכלים בקערה אחת ואין חוששים. והרי טמא בטומאת הגוף אוכל ומטמא בשר בנגיעה והטהור אוכלו הרי טומאת עצמו וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור. הכא לא תיכול:
אף חטה אחת כברייתה. הקשו התוס' בפ"ז דחולין דף צ"ו דא"כ תרומה היאך עולה בק"א הא אמרי' גבי גיד הנשה [שם משנה ה'] דבריה לא בטלה. וכ"ת דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו. כמו גיד שרצים ואבר מן החי ועופות טמאים. אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולית הלכתא כר"ש דלא קרינן בריה אלא בריה שיש לה נשמה בלבד וכ"כ הרמב"ם והכי איתא במסקנא דבגמ'. דרבנן בריית נשמה חשיבא. דחטה לא חשיבא אבל התוס' דחולין הקשו דהא גיד הנשה שם משנה ג' תנן דאכלו אפי' אין בו כזית חייב. וטעמא משום דבריה הוא. וכדכתב שם הר"ב. ותירצו דרבנן לדברי ר"ש קאמרי לדידן כל דפריש הכתוב. לא תאכל גיד. לא תאכל עוף טמא. כאילו פירש בין גדול בין קטן. דכילהו מקרי גיד ועוף. ובלבד שיהיו שלמים. וכן בטבל. אי הוה כתב לא תאכל חטה של טבל. הוה חשיב בריה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא משום דמפרש. מ"מ לא דמי לנמלה. דלנמלה איכא נשמה. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
2.
An unclean person who ate holy meat (Leviticus 7:20, 12:4); One who entered the sanctuary while unclean (Leviticus 12:4, Numbers 5:3, 19:13); One who ate forbidden fat or blood (Leviticus 3:16, 7:23-27); Or leftover sacrificial meats (Leviticus 19:6-8); Or sacrifices that had been offered up with improper intention (Leviticus 7:18); Or [an offering] that has became unclean (Leviticus 7:19); One who slaughters, or offers up a sacrifice, outside the Temple precincts (Leviticus 17:4); One who ate leavened [bread] during Passover (Exodus 12:15,; One who partakes of food [or drink] or does work on the Day of Atonement (Leviticus 23:27-31); One who puts together the ingredients for the [anointing] oil, or the ingredients for the incense, or anoints with the oil for anointing (Exodus 30:22-28): One who eats an animal that died a natural death (Deuteronomy 14:21); Or was improperly slaughtered (Exodus 22:30); Or any of the [creatures deemed] ‘abominable’ and ‘teeming’ (Leviticus 11:11,. One who eats non-tithed produce, or first-tithe from which heave offering has not been removed, or unredeemed second-tithe, or unredeemed sanctified property. How much untithed produce is one to eat to become liable? Rabbi Shimon says: “Any amount.” The Sages say: “An olive's size.” Rabbi Shimon said to them: “Do you not admit that if one ate the minutest ant that he would be liable? They said to him: “[Only] because it is a whole creature.” He said to them: “Even a grain of wheat is a whole entity.”משנה ג
הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה, הַשּׁוֹבֵר אֶת הַעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים:
ברטנורה
עד שלא קרא עליהם. ארמי אובד אבי וגו׳. אבל לאחר שקרא עליהם, אינו לוקה אם אכלן, לפי שהן ממונו של כהן. וזו דברי ר׳ עקיבא. אבל חכמים אומרים, ביכורים הנחה מעכבת בהן, קריאה אין מעכבת בהן, והאוכלן אחר הנחה בעזרה אע״פ שעדיין לא קרא עליהן אינו לוקה. והלכה כחכמים. ואזהרתן מדכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו׳ ותרומת ידיך, ואמר מר, ותרומת ידיך אלו הביכורים, דאילו תרומה אינה טעונה הבאת מקום. וביכורים נמי אינו לוקה עליהן אלא אם אכלן אחר שראו פני ירושלים קודם הנחתן בעזרה, אבל אכלן בגבולין קודם שיכנסו לירושלים אינו לוקה:קדשי קדשים חוץ לקלעים קדשים קלים חוץ לחומה. כל הני אזהרתן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ וכל נדריך אשר תדור. שכל אכילה חוץ למקום הקבוע לה מקרי אכילת שעריך:ומעשר שני. לעיל תנן מעשר שני טמא שלא נפדה, כדפרשינן. והכא תנן מעשר שני טהור שאכלו חוץ לחומה. ודוקא שאכלו חוץ לחומה אחר שראה פני ירושלים הוא שלוקה, אבל האוכל מעשר שני בגבולים קודם שיכנס לירושלים אינו לוקה, דכתיב (שם) לפני ה׳ אלהיך תאכלנו, ואח״כ לא תוכל לאכול בשעריך:המותיר. אינו לוקה, דכתיב (שמות י״ב:י׳) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבה ואינך לוקה. ועוד, לא תותירו הוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:והשובר. עצם בפסח טמא אינו לוקה. דאמר רחמנא (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר ולא בפסול:
תוסופות יום טוב
האוכל בכורים וכו'. כתב הר"ב אם אכלם אחר שראו פני ירושלים. עמ"ש הר"ב לקמן בטעם מעשר שני:
חוץ לקלעים. עיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"ה דזבחים:
המותיר וכו' אינו לוקה. כתב הר"ב דכתיב לא תותירו וגו' והנותר וגו' קיים עשה שבה. ועיין בפירוש הר"ב סוף משנה דלקמן. ובספרי פרשת תצא לא תחסום שור [דסמיך לפרשת מלקות] מה חסימה מיוחדת שאין בה קום ועשה. והרי הוא לוקה. כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום ועשה הרי הוא לוקה. ר"ש אומר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. צדקהו כדי שלא ילקה. ומ"ש הר"ב דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. עיין בפירושו לריש מס' תמורה ומ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
3.
One who eats of first fruits previous to the recital over them (Deut. 26:3-10); Of most holy things outside of the Temple curtains (Exodus 27:9); Of lesser holy things or of second tithe, outside the city wall (Deut. 12:17-18). One who breaks a bone of a ritually clean Passover offering receives forty [lashes] (Exodus 12:46); But one who leaves over a clean [Passover offering] (Exodus 12:10), or breaks a bone of an unclean [Passover offering], is not given forty [lashes].משנה ד
הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
ברטנורה
לוקה ואינו משלח. דסבירא ליה לר׳ יהודה שלח תשלח מעיקרא משמע. ואע״ג דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח, לאו למימרא דאם לקחת תשלח, אלא לא תקח אבל שלחנה קודם לקיחה. ואין זה לאו הניתק לעשה:וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. קסברי שלח לאחר לקיחה משמע, והוי לאו הניתק לעשה. והלכה כחכמים:כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. שאמרה תורה אם עברת על לאו קיים העשה, כגון לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת שלח תשלח. לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואם באת והעבטת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. כל אלו, אם קיים העשה, אינו לוקה. אבל לא קיים העשה, כגון שלקח האם על הבנים ושחטה או שמתה, לקח העבוט מביתו ונשרף שאינו יכול לקיים העשה, הרי זה לוקה:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
4.
If one takes the mother bird with the young (Deuteronomy 22:6-7): Rabbi Judah says he is flogged and need not [then] send the mother free; But the Sages say: “He lets the mother go and is not flogged.” This is the general principle; any negative commandment which involves a positive deed, one is not liable (for transgressing over.משנה ה
הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְרֹאשׁוֹ, וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת, חַיָּב. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. עַל הָרֹאשׁ, שְׁתַּיִם, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. עַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמָטָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם נְטָלוֹ כֻלּוֹ כְאַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְתָעַר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בְמַלְקֵט אוֹ בִרְהִיטְנִי, חַיָּב:
ברטנורה
הקורח קרחה. משום דמחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה ועל כל פאה ופאה, מה שא״כ באוכל חלב וחלב, משום הכי תנינהו במתניתין. אבל שאר לאוי גרידי שאין בהן חידוש לא תנא:קרחה. על מת. כדכתיב (דברים י״ד:א׳) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ואע״ג דגבי כהנים לא כתיב על מת, כבר למדו בגזרה שוה מקרחה קרחה, מה בישראל על מת, אף בכהנים על מת. ושיעור קרחה כגריס:המקיף את ראשו. משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. ואפילו על גילוח שבמספרים שאין בו השחתה חייב על פאת הראש, דדוקא בזקן כתיב השחתה ואינה אלא בתער, אבל בפאת הראש הקפה כתיב, בכל ענין שהוא מקיף חייב:שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד. דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ח) ושרט לנפש לא תתנו, לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש, ואע״פ שלא היתה שם אלא התראה אחת והיו כל חמש שריטות בבת אחת, חייב:על הראש שתים. אחת על ימין ואחת על שמאל:ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן. מקום חיבור הסנטר לעצם, אחת מימין הסנטר ואחת משמאלו, ושבולת הזקן באמצע, הרי שלש, וחיבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש. לחי העליון המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין, ולחי העליון והתחתון שבשמאל, הרי שתים מכאן ושתים מכאן, וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת, לפיכך נקרא שבולת הזקן, הרי זה חמש:אינו חייב אלא אחת. דכיון דלאו אחד הוא, הרי הוא כאוכל שתי זיתים של חלב בהתראה אחת:עד שיטלנו בתער. אפאת זקן קאי, דכתיב ביה גילוח והשחתה:מלקט. כלי העשוי כעין מלקחים, ללקט את השער:רהיטני. הוא מעצד בלשון מקרא. כלי שבו מחליק חרש עצים פני הלוח. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
הקורח קרחה. כתב הר"ב משום דמחייב על כל קרחה וקרחה וכו' כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. וכתב הרא"ש והא דלא תנא בהדיא במתני' משום דלא מתני ליה קרח קרחה אחת על חמשה [מתים] משום דבשריטה מרבה ליה מלנפש. ובקרחה ליכא ריבויא. ע"כ. ומ"ש הר"ב משא"כ באוכל חלב וחלב וכו'. ודתנן במשנה ב' והאוכל חלב. טעמא משום דאוכל חייב כרת. ותננהו לחייבי כריתות מהטעם שכתב הר"ב בריש פירקין:
והמקיף פאת ראשו. פירש הר"ב משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער. ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למידת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש"י ז"ל:
והשורט שריטה אחת על המת חייב. הכא לאו דוקא נקט שריטה אתת. אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שרטות נקיט ליה נמי [הכא]. וכמדומה דלא גרסי' ליה: ריב"ן הנ"ל:
שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. [כתב הר"ב] דכתיב ושרט לנפש לא תתנו דמצי למכתב לנפש לא תשרטו. לשון אחר מרבויא דוי"ו. ריב"ן. ודמרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש. נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה. וכתיב לנפש. אע"ג דענינו לנפש המת אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש לחייבו על כל נפש ונפש אפי' לא שרט על כולן אלא שריטה אחת:
על הראש שתים. דשתי פאות יש לו לראש שהראש בשתי חתיכות. מקום שער חתיכה אחת. ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת. ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א [בלשון אשכנז שלא"ף] ושם נקרא פאה. ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות. צדעא מכאן וצדעא מכאן. וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף. דזיל הכא איכא פאה. וזיל הכא פאה איכא. ריב"ן. וכתב עוד לתת טעם למה. ולשונו דחוק מאד. והתוס' בריש מסכת שבועות דף ג' כתבו ואע"ג דהתם מצרכי קרא לחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות. ור' אליעזר [דפליג בסיפא] לית ליה [מחלקות]. ע"כ. ובעיני נראה דהיינו טעמא משום דלא חייבו רחמנא אלא למת. ולפיכך הוה אמינא דכל של מת אפילו הרבה אחת הוא. וכן אחת אפי' לכמה מתים ליכא אלא חדא וכדאין הכי נמי בקרחה אחת על כמה מתים משום דליכא רבויא אבל בפאה דלא תליא רחמנא בשום דבר אחר אלא הקפה בעצמה קאסר. הלכך ודאי כל פאה שיש לו. והוא מגלחה. דחייב עלה. כך נ"ל:
ועל הזקן שתים מכאן וכו'. ל' הר"ב מקום חבור הסנטר וכו' הרי חמש. לחי העליון וכו'. כדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות ושניהם לדבר אחד נתכונו. הל' הראשון עד הרי חמש. הוא מדברי הר"ן שכתב כן בשם רש"י ז"ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן. הוא מהרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מה' ע"ז. וסנטר. פירש התשבי בל' אשכנז קי"ן:
עד שיטלנו בתער. כתב הר"ב אפאת זקן וכו'. דכתיב ביה גלוח והשחתה. אבל במספרים מותר דלית בהו השחתה שהרי ניכר שם השיער. הר"ן:
רהיטני. כתב הר"ב הוא מעצד וכו' כלי שבו מחליק וכו'. וכן פירש בסוף מסכת ב"ק. אבל בפי"ב דשבת פירש דמעצד הוא קופיץ קטן. וזה לא יתכן לפרש בכאן. ובפרק י"ג דכלים מ"ד מפרש שהמעצד הוא שמנסר בו הנסרים. ומה שהוא מחליק בו נקרא מפסלת. והר"ן פירש רהיטני הוא דוגמת המלקט. על שם שהוא רץ בגלוחו וקל. נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט:
חייב. דהני נמי עושין השחתה. ודרך לגלח בהן. ועביד בהו השחתה וגלוח. ות"ק ס"ל אע"ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמ' [דף כ"א]:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a man makes a baldness on his head, or rounds the corner of his head, or mars the corner of his beard, or makes one cutting [in his flesh] for the dead, he is liable [to a flogging]. If he makes one cutting for five dead, or five cuttings for one, he is liable for each one. On [rounding] the head [he is liable] for two corners, one for one side and one for the other; On [marring] the beard [he is liable] for two [corners] on one side, for two on the other side, and for one lower down. Rabbi Eliezer says: “If they were all taken off at the same time he is liable only on one count.” And he is only liable if he takes off with a razor; Rabbi Eliezer says: “Even if he picks off the hairs with tweezers, or with pincers, he is liable.משנה ו
הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע, כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָתַב, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ בִּדְיוֹ וּבִכְחֹל וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה':
ברטנורה
כתובת קעקע. מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות, ואח״כ ממלא את הקרעים דיו או כחול:כתב. על בשרו בדיו או בכחול ולא קרע בסכין, או קרע בסכין ולא מילא בדיו או בכחול, אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע. לישנא דקרא נקט, דכתיב כתובת קעקע, כתיבה ברישא והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה ואח״כ הכתב. וקרא הכי משמע, וכתובת בתוך הקעקע לא תתנו בכם:שיכתוב שם השם. בגמרא מפרש דשם עבודה זרה קאמר. הכי מפרש לקרא, לא תתנו בכם שם עבודה זרה, כי אני ה׳ ולא תשתפו אחרים עמי. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
עד שיכתוב שם השם. כלומר על אותה שריטה [יכתוב] את השם. הר"ן. וקריאת מלת שם בקמ"ץ:
יכין
מלכת שלמה
6.
He who writes an incision on his skin [is flogged]. If he writes [on his flesh] without incising, or incises without writing, he is not liable, until he writes and incises with ink, eye-paint or anything that lasts. Rabbi Shimon ben Judah says in the name of Rabbi Shimon: “He is not liable until he has written there the name [of a god], as it is says: “Nor shall you incise any marks on yourselves; I am the Lord” (Leviticus 19:28).משנה ז
נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַיַּיִן כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ברטנורה
אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה. ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שעורים שתלקה כך וכך מלקיות, חייב על כל שיעור ושיעור, אע״פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:
תוסופות יום טוב
אינו חייב אלא אחת. כתב הר"ב על מה ששתה תוך כדי דבור של התראה. כדאשכחן בהתראת מיתת ב"ד כמו שפסק הרמב"ם [ריש] פי"ב מהלכות סנהדרין. שצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דבור. אבל אחר כדי דבור צריך התראה אחרת. ובפט"זה צריך דרישה וחקירה בדיני מכות כדרך שעושים בדיני נפשות. וזו היא אחת מן הדרישות כמ"ש בפרק י"ב. ועוד כתב שם בריש פרק ט"ז אע"פ שמלקות היא בשלשה במקום מיתה היא עומדת. ע"כ. והוצרך הר"ב לפרש זה בכאן כדי שלא נטעה בלשון המשנה. דתנן נזיר שהוא שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת. דאחת מיהא מחייב על איזה שתיה שתהיה בכל אותו היום. קמ"ל דלא מחייב אלא על אותה שהיא תוך כדי דבור. ומתני' הא קמ"ל שאפי' לא הפסיק מלשתות ושתה כל היום בלא הפסק. אינו חייב אלא אחת. אבל כשהתחיל לשתות. בתוך כדי דבור דהתראה היתה. ועמ"ש במשנה ד פ"ו דנזיר. ומ"ש הר"ב ואם היה לפניו כלי וכו'. כך כתב הרמב"ם בפירושו בשם ירושלמי. ובחבורו פ' ה' מהלכות נזירות לא העתיקו כלל. ופירוש תוך כדי דבור. כתב הר"ב ברפ"ג דנזיר:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא, וְהָיָה מִטַּמֵּא, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלֵּחַ אַל תְּגַלֵּחַ וְהוּא מְגַלֵּחַ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּלְבָּשׁ אַל תִּלְבָּשׁ וְהוּא פוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ברטנורה
והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי, אלא כיון שהוציא ראשו והחזירו חייב. ובגמרא קאמר דאינו פושט ממש, אלא ששהה בין התראה להתראה כדי לפשוט וללבוש, הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה:
תוסופות יום טוב
אמרו לו אל תטמא וכו' חויב על כל אחת ואחת. כשפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל. ואיכא מאן דאמר אפי' כשפירש אינו חייב אלא בטומאה וביאת אהל שהם שני שמות בגמ' פרק ו' דנזיר דף מ"ב. וכ"ה מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד פרק ה' מהלכות נזירות. והשתא בחדא מהני גווני הוי דומיא דאינך. דשתיה קא מתהני בכל פעם שישתה. וכן גלוח. הוא מגלח שער בכל פעם:
היה לבוש בכלאים. אחד מן השוק ולא נזיר. ריב"ן:
והוא פושט ולובש. כתב הר"ב ובגמ' קאמר דאינו פושט אלא שהה וכו'. ולא דפירוש הראשון מדנפשיה הוא דמנא ליה לפרושי ולא פושט לגמרי וכו' אלא פירוש הראשון נמי איתא בגמ' עיולי ואפוקי. אלא משום דפירוש הראשון קרוב יותר למשמעות המשנה. כתבו בסתם. והדר קאמר דבגמ' מפרש יותר דאפי' אינו פושט אלא ששהה וכו'. וכתב הכ"מ בסוף הל' כלאים ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה. וצריך לומר שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשיב כלובש וכ"כ הריטב"א בשם התוס'. וכתב שהביאו ראיות לדבר. עכ"ל הכ"מ. והר"ן כתב חייב על כל אחת ואחת. דאף על פי שאינו עושה מעשה. כיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש. ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש. חשיב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהייה ושהייה:
יכין
מלכת שלמה
8.
If he has been defiling himself for the dead all day, he is liable for only one set of lashes. If they said to him, “Do not defile yourself! Do not defile yourself!” and he did defile himself [each time], he is liable on each instance. If he was shaving all day he is liable for only one set of lashes. If they said to him, “Do not shave, Do not shave” and he did shave [each time], he is liable on each instance. If he was wearing a garment of mixed linen and wool all day, he is liable for only one set of lashes. If they said to him, “Do not put it on! Do not put it on!” and he takes it off and puts it on, he is liable on each instance.משנה ט
יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמֹנָה לָאוִין, הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מֻקְדָּשִׁים, בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם:
ברטנורה
תלם אחת. שורה אחת של שדה. וחייב עליו משום שמונה לאוין. והוא שהתרו בו על כולם:והן מוקדשים. שור קדשי מזבח, וחמור קדשי בדק הבית. ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך, ובחמור אזהרה דמעילה ונפקא לן חטא חטא מתרומה, ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, הרי כאן שלשה לאוין:וכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר, ועובר משום לא תזרע כרמך כלאים. דקיי״ל המחפה בכלאים לוקה, אע״פ שלא זרען, אלא חפה עפר עליהן, הרי זה ארבעה לאוין. והרמב״ם חשב כלאים בכרם, שני לאוין. אחד משום כלאי זרעים, שהן שני מיני זרעים, חטה ושעורה, וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן, ולא חשיב מוקדשים של שור וחמור אלא ללאו אחד:שביעית. שבת לה׳ שדך לא תזרע:ויו״ט. כל מלאכת עבודה לא תעשו:כהן ונזיר. והוא בבית הקברות. וקעבר לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים, ועל נפש מת לא יבוא האמור בנזיר:אף הלובש כלאים. בשעה שהיה חורש:אינו מן השם. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם:אף כהן ונזיר דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא''כ הולך עמהם ומנהיגם:
תוסופות יום טוב
יש חורש וכו' וחייב עליו משום שמנה לאוין. בגמרא פרכינן טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי. וצריך לומר דתנא ושייר. עיין בתוס' בדבור המתחיל מתקיף לה וכו'. וכתב הרמב"ם וזה לשונו אין בכל אלה אסור חל על אסור. אבל הם אסורים הרבה נכפלו בזמן אחד. ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה [באותו הזמן בעצמו]. ע"כ:
והן מוקדשין. פירש הר"ב שור קדשי מזבח וכו' ואית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הרמב"ם. ותימה דהשתא מאי דחקינן בחמור משום מעילה כדפירש הר"ב. וכפירוש ריב"ן. תיפוק ליה דבשור גופיה איכא נמי משום מעילה. כגון שהוא קדשי קדשים דמועלין בהן משהוקדש. וכדתנן בפרק ב' דמעילה. ומצאתי בתוספות פרק ג' דפסחים דף מ"ז שהקשו כך על פירש"י דמפרש התם כפירוש הר"ב. ופירשו דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא. אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. [כפירוש הרמב"ם] וכן משמע בפירוש. מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ע"כ. [*וכן מסקי בכאן בסוף דבור המתחיל החורש וכו']. ומ"ש הר"ב ונפקא לן חט חט וכו' עיין בפירושו משנה ב':
בכלאים בכרם. כתב הר"ב על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן. עיין סוף פרק קמא ורפ"ח דכלאים. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דחשיב נמי כלאי זרעים. כבר הקשו התוס' בפסחים על פירש"י אמאי לא חשיב נמי כלאי זרעים. ובגמרא פרכינן טובא דליחשב נמי ולא פרכינן להא. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם לא חשיב מוקדשים אלא לאו אחד. וז"ל הרמב"ם יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשים וכו'. ומלקות אחת משום עבודה. ע"כ. ואל תטעה בלשונו דמחייב על בדק הבית משום עבודה דודאי דאין ללמוד קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. וכ"כ בהדיא בחבורו סוף פ"א מהלכות מעילה. ועוד תיפוק ליה משום שור דחייב משום עבודה. אלא לישנא דמתני' דתנן והן מוקדשין. דמשמע תרווייהו. קאתי לפרושי היכי משכחת להו. אבל לא דצריך שיהא גם חמור קודש. דבלאו הכי משכחת עבודה בשור. ולאו דוקא תנן דשניהם מוקדשים. וז"ל התוס' דהכא. ויכול להיות שהוא חולין. והן מוקדשים בשור וחמור לאו דוקא. דליכא מוקדשים אלא בשור. ע"כ:
ובשביעית. כתב הר"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש"י פרק ג' דפסחים [דף מ"ז ע"ב]:
ויום טוב. ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו. רש"י שם. וטעמא פי' בפרקין דף י"ג לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין. שהרי הוצרך להזהירו. שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. [*ועמ"ש בריש פרקין [ד"ה הבא]]:
אף לא הנזיר. לשון הר"ב אף כהן ונזיר דחשבתו לאו וכו'. וז"ל הריב"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר. ולא דייק:
יכין
מלכת שלמה
9.
It is possible for one to plough one furrow and become liable for eight prohibited acts: If he ploughs with an ox and donkey [yoked together] (2+3) and these were sanctified [animals], [the plough being drawn over] diverse mixed-seed sown] in a vineyard, during the sabbatical year, on a festival-day, [the plower being] a priest and a nazirite and the plot being situated on a defiled area. Hanania ben Hakinai says: “He may also have been wearing a garment mixed of wool and linen.” They said too him: “This is not of the same category.” He said to them: “Even the nazirite is not in the same category.”משנה י
כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) בְּמִסְפָּר אַרְבָּעִים, מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה. וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה, בֵּין כְּתֵפָיו:
ברטנורה
מנין שהוא סמוך לארבעים. שגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים. אי הוה כתיב ארבעים במספר, הוה אמינא ארבעים במנינא, השתא דכתיב במספר ארבעים, במספר הגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים:והיכן הוא לוקה את היתירה. שאינה ראויה להשתלש. דתשע ושלשים ראויות להשתלש, שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:בין כתפיו. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
מנין שהוא סמוך לארבעים. הרמב"ם בפירושו ובחבורו [ריש פי"ז] מהלכות סנהדרין יהיב טעמא שהתורה אמרה יכנו במספר כלומר שלא יכנו בלא שעור אלא במנין משוער כפי כח שיוכל לסבול ומה שאמרה ארבעים הוא שאין מוסיפין על מ' אפי' היה חזק ובריא כשמשון. ולפיכך אין משערין להכות יותר מל"ט. שאם יארע שהוסיף והכה עוד אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו. ולא עבר על פן יוסיף:
רבי יהודה אומר ארבעים שלמות הוא לוקה וכו' בין כתפיו. דכתיב (זכריה י״ג:ו׳) מה המכות האלה בין ידיך (ויאמר) [ואמר] אשר הוכיתי בית מאהבי. ורבנן ההוא בתינוקת של בית רבן הוא דכתיב. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
משנה יא
אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, לָקָה מִקְצָת וְאָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, מִשֶּׁלָּקָה אָמְרוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין, אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד, לוֹקֶה וּפָטוּר. וְאִם לָאו, לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה:
ברטנורה
אין אומדין אותו וכו׳ שכל הלוקין בב״ד היו צריכין לאמדן בתחלה שלא ימותו מחמת ההכאות. מדכתיב לא יוסיף, מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד:אמדוהו לקבל ארבעים. חסר אחת. אלא לישנא דקרא נקט:אמדוהו אומד אחד. לשתי מלקיות. כגון אמדוהו ללקות ארבעים ושתים:ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחת:
תוסופות יום טוב
אמדוהו לקבל י"ח. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים. אין אומרים ילקה כ"א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י"ח. רמב"ם פי"ז מהלכות סנהדרין:
אומד אחד. פי' הר"ב לשני מלקיות. כגון אמדוהו ללקות מ"ב. גמ'. ופי' הריב"ן דחשובין אותן שלש אומד ללאו האחד. אבל אמדוהו מ"א שלא הוסיפו אלא שתים. לוקה ומתרפא וכו' דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקין ליה:
יכין
מלכת שלמה
11.
When they estimate the number of lashes he can stand it must be a number divisible by three. If they estimated him capable of receiving forty, and after receiving some they said he cannot receive forty, he is exempt [from the rest]. If they estimated him fit to receive eighteen, and after he was lashed they said he could receive forty, he is exempt [from the rest]. If he committed a transgression which violated two prohibitions and they made one estimate [for the lashes for both prohibitions], he is lashed and then exempt [from more]. And if [they had] not [made one estimate for both], he is lashed [for one transgression], is allowed to recover and then is lashed again.משנה יב
כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ, כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו, אִם נִקְרְעוּ נִקְרָעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרָמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו, חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ. וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ, כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ:
ברטנורה
על העמוד. שהוא נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו:וחזן. שמש שליח בית דין:נפרמו. נקרעו חוטי התפירה:מאחוריו. של הלוקה:ורצועה של עגל. שנאמר ארבעים יכנו, וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו:כפולה לשנים ושנים לארבעה. ארבע רצועות תפורות זו על גבי זו. ושתי רצועות. דקות של חמור:עולות ויורדות בה. כעין קלקלי של אוכף. וטעמא, משום דכתיב (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, אמר הקב״ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:
תוסופות יום טוב
כופת שתי ידיו על העמוד. לשון הר"ב שהיה נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו. וז"ל ריב"ן נעוץ בקרקע וגבוה כנגד ב' אמות. או אמה וחצי. והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד. כאדם הסמוך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד ע"כ. ועיין במשנה י"ג:
וחזן הכנסת. כתב הריב"ן שמש הקהל ולא שמעתי בו משמעות. ואני כבר העתקתי דברי הערוך במשנה ג' פ"ק דשבת:
נפרמו. פי' הר"ב נקרעו חוטי התפירה. וכן פירש ריב"ן. ועוד להר"ב שני פירושים במשנה ה' פ"ק דסוטה:
מגלה את לבו. שאינו מכהו על כסותו. שנאמר והכהו ולא לכסותו. הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין. ומצאתיה בספרי פרשת כי תצא:
כפולה אחד לשנים. ושנים לארבעה. לשון הר"ב ארבע רצועות תפורות זו על גב זו. ואין כן במשמע לשון המשנה. וז"ל הריב"ן כפולה אחת לשתים. ועוד רצועה אחרת כפולה לשתים. היינו שתי רצועות שהן ארבע. ע"כ. בגמ' [כהגהת החכמת שלמה] יליף לה מדכתיב והפילו ולא כתיב יטהו דמצינן למשמע מיניה דרשא דבמשנה דלקמן דאינו מכה לא עומד וכו' אלא מוטה. מאי והפילו שמע מיניה תרתי. ומצאתי*) ירושלמי דדריש אל תקרי והפילו אלא והכפילו:
ושתי רצועות עולות ויורדות וכו'. פי' הר"ב כעין קלקלי של אוכף. וז"ל הריב"ן עולות ויורדות כן דרך תפירה של רצועה תוחב ראש רצועה בנקב כנגד מטה. וחוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה ונראה כמעלה ומוריד:
יכין
מלכת שלמה
12.
How do they lash him? His two hands are tied to a pillar on either side of it and the minister of the synagogue grabs his clothing, if they are torn, they are torn; if they are ripped open, they are ripped open, until he exposes the offender’s chest. And a stone is placed behind the offender, the minister of the synagogue stands on it, a strap of cowhide in his hands, doubled over into two, and redoubled, and two straps that rise and fall attached to it.משנה יג
יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּהּ טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵסוֹ. וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט. וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ:
ברטנורה
ידה טפח. בית יד שהרצועה תלויה בה, ארכו טפח:ורחבה. של רצועה של עגל טפח:וראשה מגעת על פי כריסו. לכך צריך שיהא בבית יד של רצועה נקב, שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו. שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טבורו:שליש מלפניו. דכתיב (דברים כ״ה:ב׳) והכהו לפניו כדי רשעתו, לפניו כדי רשעתו אחת, ולאחריו כדי שתים. מלפניו, על לבו. מאחריו. שליש על כתף זו ושליש על כתף זו:מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצועה מגביה בשתי ידיו:בכל כחו. דכתיב (שם) מכה רבה:
תוסופות יום טוב
ידה טפח. ל' הר"ב בית יד וכו'. ול' הריב"ן מקל שתלויה בה:
יכין
מלכת שלמה
13.
The handle is a handbreadth long and a handbreadth wide, its tip reaching to the edge of the [offender’s] abdomen. He administers one-third [of the lashes] in front and two-thirds behind. He lashes him not in a standing or sitting position but stooping, as it says, “And the judge shall cause him to fall [stoop] down” (Deut. 25:2). He who administers the lashes lashes with his one hand and with his whole force.משנה יד
וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא (שם כח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת וְגוֹ', וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא (שם כט) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ', וְחוֹתֵם (תהלים עח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ', וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא. וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ, פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וָמֵת, הֲרֵי זֶה גוֹלֶה עַל יָדוֹ. נִתְקַלְקֵל בֵּין בְּרֶעִי בֵּין בְּמַיִם, פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאִישׁ בְּרֶעִי וְהָאִשָּׁה בְּמָיִם:
ברטנורה
והקורא קורא. דכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) בקורת תהיה, בקריאה תהא, שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו׳. וגדול שבדיינים קורא, והסמוך לו מונה, והשלישי אומר על כל הכאה והכאה. ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות, ואם לא צמצם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרוא ולהשלים כשישלים המלקה להלקות:ואם מת תחת ידו פטור. מפני שמכהו ברשות:הוסיף לו. כגון דטעה במנינא:נתקלקל. שהוציא רעי מחמת ההכאה:פטור. דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ונקלה אחיך לעיניך, והרי נקלה שנתלכלך:ואשה אף במים, דבושתה מרובה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
והקורא קורא. הא מפשיט פשיטא לן דבעי קרייה. כדאמרינן [בכריתות דף י"א] בקרת תהיה בקריאה תהא. ולהכי קתני הכא והקורא. ריב"ן. ומ"ש הר"ב והשלישי אומר על כל הכאה והכאה. לשון הברייתא והשלישי אומר הכהו. ומסיים הרמב"ם [פרק ט"ז] כל זמן שמכה על פיו הוא מכה. ע"כ. ולפיכך ביש ספרים שכתוב בל' הר"ב אומד בדלי"ת הוא ט"ס. (גמ')*):
ושמרתם את דברי הברית וכו' עד וחוזר לתחלת המקרא. וכ"ה נוסח במשב"ג אבל בס"א ל"ג וכן ליתא במשנה שבירושלמי גם הרמב"ם סוף פט"ז מה' סנהדרין לא העתיק זה כלל:
ואם מת תחת ידו פטור. פי' הר"ב שהכהו ברשות ותנן [במ"ב פ"ב] יצא האב וכו' ושליח ב"ד. ריב"ן:
הוסיף לו עוד רצועה אחת. כתב הר"ב כגון דטעה במנינא. דאי לא טעה אלא שהכהו במזיד אין מזיד גולה. ורצועה אחת דתנן הוא כינוי להלקאה וכלומר שהלקהו עוד אחת ולא שהוסיף רצועה על הד' רצועות. ובברייתא בגמ' [יוסיף להכותו על אלה] מכה רבה אין לי אלא מכה רבה [בזמן שהכהו מכות הרבה על האומד] מכה מועטת [אפי' שתי מכות או אחת] מנין ת"ל לא יוסיף [לא יוסיף להכותו על אלה] א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה [ופי' הריב"ן מכה רבה] [שניתן להכותו בעל כרחו] ונראה לי שצ"ל בכל כחו:
יכין
מלכת שלמה
14.
And the one who recites, says: “If you fail to observe faithfully all the terms of this Teaching…the Lord will inflict upon you extraordinary plagues (lashes)” (Deut. 25:58-59) And then (if time remains) he returns to the beginning of the section. [“Therefore observe faithfully all the terms of this covenant” (Deut. 28:9) and he completes by saying, “And He is merciful, forgiving iniquity” (Psalms 78:38).] If the offender dies under his hand, he is exempt [from penalty]. If he gave him one more lash and the offender died, he goes into banishment. If the offender befouled himself either with feces or urine, he is exempt. Rabbi Judah says: “Feces in the case of a man and [even] urine in the case of a woman.משנה טו
כָּל חַיָּבֵי כְרֵתוֹת שֶׁלָּקוּ, נִפְטְרוּ יְדֵי כְרֵתָתָן, שֶׁנֶאֱמַר (דברים כה) וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, כְּשֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ נַפְשׁוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח) וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת וְגוֹ', וְאוֹמֵר (שם) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יב) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ', וּמָה אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָׂכָר, גָּזֵל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת:
ברטנורה
נפטרו מידי כריתתן. אם עשו תשובה:העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה. אית דמפרשי, דעל חייבי כריתות שלקו קאמר, מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו ויפטר מידי כרת, שמדה טובה מרובה על מדת פורענות. ואית דמפרשי, דמלתא באנפיה נפשה קאמר, להודיע מתן שכרן של מצות, ק״ו מעונשן של עבירות:ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למדין שהיושב ולא עבר עבירה מעלין עליו שכר כעושה מצוה. דכתיב בעריות (ויקרא י״ח:ה׳) ונכרתו הנפשות, ואומר (שם) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וסמיך ליה לא תקרבו לגלות ערוה, הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קוראו עושה מצוה, וכתיב ביה וחי בהם, כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה. וזה דוקא במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה, כיוסף הצדיק וכיוצא בו:
תוסופות יום טוב
דברי ר' חנניא בן גמליאל. אע"פ שבמשנה אין מחלוקת. הא אמרינן בגמרא אמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו על רבי חנניא בן גמליאל ועיין במשנה ו' פרק ב' ומ"ש שם. ובפירוש הרמב"ם ואין הלכה כר"ח. אולי מדאמרינן חלוקין עליו חבריו כתב כן אע"ג דאיתא בגמ' אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר"ח בן גמליאל ס"ל דלית הלכה כרב לגבי ר' יוחנן. ודר' יוחנן שאמר חלוקין עליו חביריו. בא לומר דאין הלכה כמותו אלא כחביריו שהם הרבים. ועוד דסתם משנה דריש פ"ה דחולין דלא כר"ח כמו שאכתוב שם בשם התוס'. ומיהו יש לתרץ. כמו שאכתוב שם בס"ד. אבל בחבורו סוף פי"ז העתיק להא דר"ח. ובגמ' מתמה רב יוסף אדפסקינן הלכה [כרבי חנניא] מאן סליק לעילא ואתא ואמר. ואמר ליה אביי. קרא קא דריש ונקלה וכו': העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה וכו'. פירש הר"ב שמדה טובה מרובה וכו' כמ"ש בפרק קמא משנה ז' דבמדת פירענות וכו' ובמדה טובה כתיב (שמות כ׳:ו׳) עושה חסד לאלפים. ומסיים ריב"ן ומתרגמינן (לאלפים דרים) [לאלפי דרין] ד' דורות כנגד אלפים דורות היינו אחת מחמש מאות מיעוט לאלפים אינו פחות מב' אלפים וכ"ש אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות: הפורש ממנו מקבל שכר. שנאמר (דברים י״ב:כ״ח) למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. הרמב"ם: סליק מסכת מכות
יכין
מלכת שלמה
15.
All who have incurred [the penalty of] kareth, on being flogged are exempt from their punishment of kareth, for it says, “[He may be given up to forty lashes, but not more] ... lest your brother shall be dishonored before your eyes” (Deut. 25;3) once he has been lashed he is [considered] “your brother”, the words of Rabbi Hananiah ben Gamaliel. Rabbi Hananiah ben Gamaliel said: “Just as one who transgresses one transgression forfeits his life, how much more does one who performs one commandment have his life granted him.” Rabbi Shimon says: “You can learn this from its own passage; as it says: “[All who do any of those abhorrent things] such persons shall be cut off from their people” (Lev. 18:29), and it says: “You shall keep my statutes and my ordinances which if a man do, he shall live by them” (Lev. 18:5), which means that one who desists from transgressing is granted reward like one who performs a precept. Rabbi Shimon bar Rabbi says: Behold [the Torah] says, “But makes sure that you do not partake of the blood; for the blood is the life, and you must not consume the life with the flesh…[that it may go well with you and with your descendents to come..” (Deut. 12:23-25”-- now, if in the case of blood which a person’s soul loathes, anyone who refrains from it receives reward, how much more so in regard to robbery and sexual sin for which a person’s soul craves and longs shall one who refrains from them acquire merit for himself and for generations and generations to come, to the end of all generations!משנה טז
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:
ברטנורה
לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדילים מהם, אע״פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן:למען צדקו. להצדיק את ישראל ולזכות אותן:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה