Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. הָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבוֹהַּ טֶפַח, זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, שְׁלֹשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. לֹא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְאֵהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע:
ברטנורה
ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. וכו׳ זורעים וכו׳. בפרק ר׳ עקיבא (שבת פד) דרש לה מקרא דכתיב כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא) תוציא חד, צמחה חד, הרי תרי, זרועיה תרי הרי ד׳, תצמיח חד הרי חמשה. והא דתנן לעיל בפרק שני ירק בירק ששה טפחים, הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישינן. ומה שיש להקדים לפירוש המשנה הוא כי אנחנו צריכין שיהיה בין כל זריעה וזריעה רחוק טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה, אלא אם תהיה זויות בצד זויות או בצד צלע מקום זריעה שנייה אז לא יצטרך, כי הגבלת הזויות יראה הבדלתם ואז אין חוששין ליניקתם אפילו הם זה בצד זה וא״כ בערוגה שהיא ששה אפשר לזרוע בה חמשה מיני זרעים ולא תהיה כלאים וזו צורתה: 
ויהיה מדת מה שנזרע בזו הערוגה כ״ד טפחים, ואמרינן בגמרא פרק ר׳ עקיבא דבערוגה בחרבה שנינו אבל ערוגה בין הערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינין שאם יזרע בכל רוח שבערוגה זו ובכל רוח שבערוגה שסביבותיה יראה הכל כמעורב. והר״ר שמשון ז״ל פי׳ ע״פ הירושלמי דכך הוא סדר הזריעה, מניח בקרנות חרב טפח וחצי חומש על טפח וחצי חומש כדי שיתרחק זרע מזרע, זרע מזרח מזרע דרום שיעור אלכסון של טפח וחצי חומש, דהיינו טפח וחצי, וזורע בכל רוח ארבע טפחים חסר חומש באורך ורוחב טפח ומחצה אלא שמיצר והולך בכל צד עד שיהא כלה לרוחב טפח חסר חומש כדי שיהא לעולם בין זרע דרום לזרע מזרח טפח וחצי, וכן לכל רוח עד שיהא מניח באמצע הערוגה שלשה על שלשה ועושה באמצע נקב וזורע בו גרעין א׳ כזה 
. והקשו בגמרא מאי דוחקיה לאוקמיה בערוגה שבחרבה יקיפוה ערוגות מכל צד כנגד הקרנות ואין בה דבר זרוע, ותרצו גזירה שמא ימלא הקרנות ויזרע הערוגה על זו הצורה 
: או על זו הצורה 
: והטעם שלא אמרו בערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה ט׳ זרעונין ויהיה בין כל אחד טפח ומחצה כזה 
. לפי שכל הנזרע ממנה הוא ט׳ טפחים בלבד ועל זו שהקדמנו יהיה כ״ד טפחים, והא דנקט ערוגה ששה על ששה לפי שהיא היותר קטנה שבערוגות שהיא אמה על אמה והשמיענו שאפשר לזרוע בה זרעים משתנים ולא יהיו כלאים:היה לה גובל גבוה וכו׳ בירושלמי אמרו שגם רוחב הגובל טפח נמצאת הערוגה ח׳ על ח׳:זורעין בתוכה שלשה עשר. שלשה על כל גובל וגובל וא׳ באמצע כזה 
. ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים. והרא״ש ז״ל פי׳ על כל גובל וגובל זורע ד׳ בד׳ הקרנות ובין כל קרן וקרן שני מיני זרעים והא דקתני שלשה על כל גובל משום דקרן אחד נמנה עם השנים ומונה קרן אחת לכל רוח ובין ד׳ מינין שבכל רוח צריך להרחקת שלשה אוירין שביניהם ד׳ טפחים וחצי, וישאר למקום זרע ד׳ מינין ג׳ טפחים ומחצה והוא לכל מין טפח חסר שמינית טפח. ובירושלמי פריך וניתני ג׳ על כל גובל וגובל וחמשה באמצע כמו בערוגה דרישא ולהוי י״ז מינין ומשני משום שהגבולים ממעטים, פי׳ שצריך להרחיק זרע הערוגה מזרע הגבול טפח ומחצה ולא נשאר מקום פנוי לזרוע בערוגה כי אם שלשה על שלשה. וא״ת למה לא יזרע על כל גובל וגובל חמשה מינין ששה טפחים לד׳ אוירים שבין חמשה מינין וישאר שני טפחים לחמשת המינין. שני חומשי טפח לכל מין באורך טפח ויהיו בין הכל ט״ז מינין. ויש לומר דשמא ברבוי המינים איכא ערבוביא:מפני שהוא ממלאהו. ולא יוכל לזרוע ג׳ בכל גובל:רבי יהודה אומר ששה באמצע. בירושלמי דריש זרע זרעה זרועיה הרי תלתא, דהו״מ למיכתב זרע וכתיב זרועיה ותוציא צמחה תצמיח תלתא הרי ששה. וכתב הר״ש ז״ל דבירושלמי פריך למאי דשנינן לעיל לרבנן שהגבולין ממעטין היכי תני ר׳ יהודה ששה באמצע, ואי תימא ר׳ יהודה ארישא קאי פי׳ שאומר ת״ק חמשה והוא אומר ששה הא תני ר׳ חייא ר׳ יהודה אומר י״ח באמצע אלמא אסיפא קאי, ופירוש ששנים עשר על הגבול וששה באמצע הרי שמונה עשר ואינו מתרץ כלום בירושלמי. הלכך נראה שגובה הגבול עולה למנין הריחוק דאי לא תימא הכי אמאי נקט היה לה גובל גבוה טפח ליתני היתה הערוגה ח׳ על ח׳ אלא ודאי תנא גבוה טפח לאשמעינן שהגובה בכלל מדת הריחוק. וצריך לומר דר׳ יהודה לטעמיה דאמר בפירקין כמלא רוחב הפרסה דהיינו טפח ואין צריך להרחיק כי אם טפח והשתא כיון שגובה הגבול מן המנין לרבי יהודה יכול לזרוע בכל הערוגה. וזורע בה ששה מינין שלשה בשורה אחת מן המזרח ושלשה בשורה אחת מן המערב וכל מין ומין טפח ושליש טפח רוחב באורך ב׳ טפחים ומחצה, כזה: 
ורוחב כל זרוע מאלה טפח ושליש באורך שני טפחים ומחצה והקו הלבן החרב שבין ג׳ שורות שמצד זה לבין ג׳ שורות שמצד האחר, הם ששה טפחים באורך הערוגה, והחרב שבין זרוע לזרוע הוא שני טפחים וחצי כאורך הזרוע אבל רחבו טפח אחד כדעת ר׳ יהודה דלא בעי הרחקה רק טפח והם ד׳ אוירים שהן עשרה טפחים סך כל החרב בערוגה ששה עשר טפחים וסך כל הזרוע באמצע הערוגה מלבד הגובלין עולה עשרים טפחים: ולרבנן זורע מין אחד בערוגה חמשה על חמשה כי צריך חצי טפח מכל צד מן הגובל וא״ת לרבנן אמאי אינו זורע כי אם מין אחד בכל הערוגה והלא יכול לזרוע בה חמשה מינין טפח על טפח בכל קרן וקרן וטפח על טפח באמצע ובלבד שלא יהא אלכסון של טפח האמצעי כנגד אלכסון הערוגה, שאז לא יהיה טפח ומחצה בין זרע האמצעי לזרע הקרנות לפי שאלכסון הערוגה שבעה טפחים ואלכסון הזרעים של הקרנות והאמצעי ד׳ טפחים וחומש. וי״ל מדלא שרא רחמנא אלא חמשה בתוך ששה מכלל דפחות מששה איכא ערבוב. והר״מ ז״ל פי׳ שדעת רבי יהודה שאפשר שיזרע בזו הערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה גבול טפח שמנה עשר מינין כזו הצורה: 
ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים וכשתסתכל בצורה זו תמצא ששה מסומנים אורך כל אחד ג׳ טפחים ורוחב שני טפחים נמצא כל צלע מהן אלכסון טפח ומחצה על טפח נמצאו הזרעים מרוחקים זה מזה יותר מטפח ומחצה. אמנם אם נרצה לומר לר׳ יהודה שיזרע ט׳ מינין בערוגה באמצע וכמדת הזריעה הזאת ונצייר אותה כמו זאת הצורה: 
זה אי אפשר לפי שכל מסומן מהתשעה המסומנין המצויירין הוא ארכו שני טפחים ורחבו שני טפחים נמצא כל צלע מהם אלכסון טפח על טפח והוא טפח ושני חומשין ואנו צריכין לטפח ומחצה וליכא. והלכה כרבי יהודה:
ויהיה מדת מה שנזרע בזו הערוגה כ״ד טפחים, ואמרינן בגמרא פרק ר׳ עקיבא דבערוגה בחרבה שנינו אבל ערוגה בין הערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינין שאם יזרע בכל רוח שבערוגה זו ובכל רוח שבערוגה שסביבותיה יראה הכל כמעורב. והר״ר שמשון ז״ל פי׳ ע״פ הירושלמי דכך הוא סדר הזריעה, מניח בקרנות חרב טפח וחצי חומש על טפח וחצי חומש כדי שיתרחק זרע מזרע, זרע מזרח מזרע דרום שיעור אלכסון של טפח וחצי חומש, דהיינו טפח וחצי, וזורע בכל רוח ארבע טפחים חסר חומש באורך ורוחב טפח ומחצה אלא שמיצר והולך בכל צד עד שיהא כלה לרוחב טפח חסר חומש כדי שיהא לעולם בין זרע דרום לזרע מזרח טפח וחצי, וכן לכל רוח עד שיהא מניח באמצע הערוגה שלשה על שלשה ועושה באמצע נקב וזורע בו גרעין א׳ כזה . והקשו בגמרא מאי דוחקיה לאוקמיה בערוגה שבחרבה יקיפוה ערוגות מכל צד כנגד הקרנות ואין בה דבר זרוע, ותרצו גזירה שמא ימלא הקרנות ויזרע הערוגה על זו הצורה : או על זו הצורה : והטעם שלא אמרו בערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה ט׳ זרעונין ויהיה בין כל אחד טפח ומחצה כזה . לפי שכל הנזרע ממנה הוא ט׳ טפחים בלבד ועל זו שהקדמנו יהיה כ״ד טפחים, והא דנקט ערוגה ששה על ששה לפי שהיא היותר קטנה שבערוגות שהיא אמה על אמה והשמיענו שאפשר לזרוע בה זרעים משתנים ולא יהיו כלאים:היה לה גובל גבוה וכו׳ בירושלמי אמרו שגם רוחב הגובל טפח נמצאת הערוגה ח׳ על ח׳:זורעין בתוכה שלשה עשר. שלשה על כל גובל וגובל וא׳ באמצע כזה . ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים. והרא״ש ז״ל פי׳ על כל גובל וגובל זורע ד׳ בד׳ הקרנות ובין כל קרן וקרן שני מיני זרעים והא דקתני שלשה על כל גובל משום דקרן אחד נמנה עם השנים ומונה קרן אחת לכל רוח ובין ד׳ מינין שבכל רוח צריך להרחקת שלשה אוירין שביניהם ד׳ טפחים וחצי, וישאר למקום זרע ד׳ מינין ג׳ טפחים ומחצה והוא לכל מין טפח חסר שמינית טפח. ובירושלמי פריך וניתני ג׳ על כל גובל וגובל וחמשה באמצע כמו בערוגה דרישא ולהוי י״ז מינין ומשני משום שהגבולים ממעטים, פי׳ שצריך להרחיק זרע הערוגה מזרע הגבול טפח ומחצה ולא נשאר מקום פנוי לזרוע בערוגה כי אם שלשה על שלשה. וא״ת למה לא יזרע על כל גובל וגובל חמשה מינין ששה טפחים לד׳ אוירים שבין חמשה מינין וישאר שני טפחים לחמשת המינין. שני חומשי טפח לכל מין באורך טפח ויהיו בין הכל ט״ז מינין. ויש לומר דשמא ברבוי המינים איכא ערבוביא:מפני שהוא ממלאהו. ולא יוכל לזרוע ג׳ בכל גובל:רבי יהודה אומר ששה באמצע. בירושלמי דריש זרע זרעה זרועיה הרי תלתא, דהו״מ למיכתב זרע וכתיב זרועיה ותוציא צמחה תצמיח תלתא הרי ששה. וכתב הר״ש ז״ל דבירושלמי פריך למאי דשנינן לעיל לרבנן שהגבולין ממעטין היכי תני ר׳ יהודה ששה באמצע, ואי תימא ר׳ יהודה ארישא קאי פי׳ שאומר ת״ק חמשה והוא אומר ששה הא תני ר׳ חייא ר׳ יהודה אומר י״ח באמצע אלמא אסיפא קאי, ופירוש ששנים עשר על הגבול וששה באמצע הרי שמונה עשר ואינו מתרץ כלום בירושלמי. הלכך נראה שגובה הגבול עולה למנין הריחוק דאי לא תימא הכי אמאי נקט היה לה גובל גבוה טפח ליתני היתה הערוגה ח׳ על ח׳ אלא ודאי תנא גבוה טפח לאשמעינן שהגובה בכלל מדת הריחוק. וצריך לומר דר׳ יהודה לטעמיה דאמר בפירקין כמלא רוחב הפרסה דהיינו טפח ואין צריך להרחיק כי אם טפח והשתא כיון שגובה הגבול מן המנין לרבי יהודה יכול לזרוע בכל הערוגה. וזורע בה ששה מינין שלשה בשורה אחת מן המזרח ושלשה בשורה אחת מן המערב וכל מין ומין טפח ושליש טפח רוחב באורך ב׳ טפחים ומחצה, כזה: ורוחב כל זרוע מאלה טפח ושליש באורך שני טפחים ומחצה והקו הלבן החרב שבין ג׳ שורות שמצד זה לבין ג׳ שורות שמצד האחר, הם ששה טפחים באורך הערוגה, והחרב שבין זרוע לזרוע הוא שני טפחים וחצי כאורך הזרוע אבל רחבו טפח אחד כדעת ר׳ יהודה דלא בעי הרחקה רק טפח והם ד׳ אוירים שהן עשרה טפחים סך כל החרב בערוגה ששה עשר טפחים וסך כל הזרוע באמצע הערוגה מלבד הגובלין עולה עשרים טפחים: ולרבנן זורע מין אחד בערוגה חמשה על חמשה כי צריך חצי טפח מכל צד מן הגובל וא״ת לרבנן אמאי אינו זורע כי אם מין אחד בכל הערוגה והלא יכול לזרוע בה חמשה מינין טפח על טפח בכל קרן וקרן וטפח על טפח באמצע ובלבד שלא יהא אלכסון של טפח האמצעי כנגד אלכסון הערוגה, שאז לא יהיה טפח ומחצה בין זרע האמצעי לזרע הקרנות לפי שאלכסון הערוגה שבעה טפחים ואלכסון הזרעים של הקרנות והאמצעי ד׳ טפחים וחומש. וי״ל מדלא שרא רחמנא אלא חמשה בתוך ששה מכלל דפחות מששה איכא ערבוב. והר״מ ז״ל פי׳ שדעת רבי יהודה שאפשר שיזרע בזו הערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה גבול טפח שמנה עשר מינין כזו הצורה: ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים וכשתסתכל בצורה זו תמצא ששה מסומנים אורך כל אחד ג׳ טפחים ורוחב שני טפחים נמצא כל צלע מהן אלכסון טפח ומחצה על טפח נמצאו הזרעים מרוחקים זה מזה יותר מטפח ומחצה. אמנם אם נרצה לומר לר׳ יהודה שיזרע ט׳ מינין בערוגה באמצע וכמדת הזריעה הזאת ונצייר אותה כמו זאת הצורה: זה אי אפשר לפי שכל מסומן מהתשעה המסומנין המצויירין הוא ארכו שני טפחים ורחבו שני טפחים נמצא כל צלע מהם אלכסון טפח על טפח והוא טפח ושני חומשין ואנו צריכין לטפח ומחצה וליכא. והלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
זורעים בתוכה ה' זרעונים. ל' הר"ב ויש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי ולא הוי ערבוב. ארבעה מארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. ואע"פ שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה שלשה טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב וליניקה לא חיישינן כדתנן (ב"ב כו.) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע"ג דינקי מתתאי וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרוע צפון ודרום ורוח זו זרוע מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר ואי מקרבי הוי ערבוב הלכך צריך הרחק כדי יניקה עכ"ל הר"ב במסכת שבת פ"ט:
ערוגה. ל' עברי הוא מערוגות מטעה דיחזקאל יז (ז):
זורעים בתוכה חמשה זרעונים. כדתנן בפ"ט דשבת שנאמר (ישעיהו ס״א:י״א) כי כארץ תוציא צמחה וגו' ושם פירשתיו בס"ד:
[*חמשה זרעונים. זה השם זרעונים כולל לכל הנזרע אבל בכאן הכונה לזרעים מיוחדים והם הזרע של מיני ירקות וכדתנן בריש מתני' דלקמן. ועיין בדברי הרמב"ם שהקדמתי למסכתא הזאת]:
ארבעה בד' רוחות הערוגה וא' באמצע. פירש הר"ב דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. וכן פי' רש"י. וכתבו התוס' בד"ה וקים להו וכו'. וא"ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות וד' באמצע כל רוח וא' באמצע דכל א' רחוק מחבירו שלשה טפחים וי"ל דבכולי האי הוי ערבוב ע"כ. והכי איתא בירושלמי דפליגי ר' יוחנן ור"ל. ר"י ס"ל כולהו בתוך ו'. ור"ל ס"ל כולהו חוץ לו' ופריך אם כולהון חוץ לו' ניתני תשעה משמע דאילו למאן דאמר בתוך ו' לא קשיא ולא מידי והיינו טעמא דאע"ג דלא ינקי אסור משום ערבוב וכ"כ הר"ש. ועוד תירצו בתוספות דהשתא יכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח וכתבו ג"כ דאע"ג דבערוגה שהיא חמשה על חמשה יש באלכסונה שבעה דכל אמתא ברבוע יש באלכסונה אמתא ותרי חומשי ויכול לזרוע בד' קרנות ובאמצע. ותירץ ר"י דהא מקרא ילפינן ואין להעמיד המקרא בענין זה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לשום דבר. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאכלאים קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב. כבר כתבתי בספ"ק בשם הכ"מ שלא אסרה תורה אלא במפולת יד. וקרא דהכא דקפיד אערבוב אינו אלא אסמכתא. ומ"ש הר"ב שרוח זו זרוע צפון ודרום ורוח זו מזרח ומערב. ומ"מ צריך שיניח קצת להפריש ביניהן כדפי' רש"י בגמרא בד"ה בממלא קרנות. ומ"ש הר"ב דאמצעי צריך הרחק כדי יניקה. ושיעור שלשה טפחים היינו עם מקום הזרעים. וכתב הר"ש והא דתנן לעיל בפרק ב ירק בירק [*ששה טפחים] הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישינן ודכותה אשכחן גבי תבואה בתבואה בית רובע ואמרינן בירושלמי שרשאי לזרוע ה' מיני תבואה בבית רובע אחת דבכל מקום שאין זורע מכל מין ומין אלא מעט לא חיישינן אלא ליניקה. ע"כ. ורש"י עצמו פירש בגמרא בברייתא עבודת ירק בירק ששה טפחים ורואים אותה כטבלא מרובעת. דהיינו בערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים קאמר שזו היא עבודת ירק בירק לזרוע בה ה' זרעונים. ע"כ. ופשטא דמתניתין דירק בירק נראית כפירוש הר"ש. וכה"ג מתרצים הרמב"ם והר"ב במשנה ג בפרקין:
היה לה גבול גבוה טפח. וגם ברחבו טפח כדאיתא בפרק ט דשבת דף פה מדרבי יהודה דאמר לקמן במתני' ג רוחב הפרסה. וכתבו התוספות דאע"ג דר"י דלקמן לא מיירי אלא לענין הפסק נראה לגמרא דלא שנא לגבול דה"ה נמי ששיעורו טפח:
שלשה על כל גבול. ותימה שלי"ב זרעים צריך י"ב מרחקים וכל מרחק שלשה טפחים הם ל"ו טפחים ואין בכלנ הגבולים סביב כי אם כ"ח טפחים. לשתים מהרוחות הארבעה. לכל אחת ח' טפחים. ולשתים לכל א' ו' טפחים. ואין נראה לפרש שר"ל ג' שזורע על שטח הגבול מלמעלה ועל שני צדיו מזה ומזה ויכול לזרוע כל הרוח בין מלמעלה ובין מהצדדין. ואל תתמה על הזריעה שבצדדין שכן שנינו ג"כ בסוף מס' ב"מ (קיח:) שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים שפירושו בזקיפה הגבוה שזו גבוה מזו. דלשון על גבול. אינו נראה כן. דהול"ל שלשה בכל גבול וגבול ומדקתני שלשה על. משמע דעליו ממש הוא זורע שלש. ולכן נ"ל שעל כל גבול הוא זורע ג' וכך יכול לעשות שמניח טפח הסמוכה לקרן וזורע מין אחד ומניח ג' טפחים וזורע ומניח עוד שלשה טפחים וזורע ונמצא שיש עוד טפח פנוי בקרן השני וכן הוא עושה לכל גבול וגבול ונמצא שיש בין מין ומין שלשה טפחים שיעור הרחקה. מלבד באותן שסמוכות לקרנות שאין ביניהן הרחקה לפי שאין צריכין שיש היכר בדרך שנזרעין שזה נזרע צפון ודרום וזה מזרח ומערב כדפירש הר"ב ברישא. שהרי כתבתי דרוחב הגבול טפח. ונמצא שזורע באורך טפח ויש היכר בזריעתן כמו שבארנו. משא"כ ברישא שאם יזרע ט' הויערבוב כמ"ש בשם התוס' בתירוץ הראשון לפי שאין כאן היכר כלל. שלא יוכל לזרוע מכל מין כ"א גרעין א':
ואחד באמצע. דגבהות הגבול אינו מפסיק. ובירושלמי שלשה על כל גבול וכו' ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה. וכתב הר"ש וז"ל וטעות סופר הוא דחמשה גרסינן כלומר דנתני במתני' ג' על כל גבול וה' באמצע כמו בערוגה דרישא שאין לה גבול גובה וזורעים לתוכה חמשה זרעונים וליהוו השתא להך דאיכא גבול [י"ז] זרעים ומשני תפתר שהגבולין ממעטין כלומר שזרע הגבולין נכנס לתוך הערוגה וממעטין אותה מששה על ששה טפחים. וצריך לדקדק היאך ממעטין ומדוע נכנסין לתוך הערוגה דלא מסתבר כלל למימר משום דאי אפשר שלא יפול לתוך הערוגה מזרעים שעל הגבול אלא היינו טעמא דממעט לפי שצריך להרחיק זרע הערוגה עצמה מזרע הגבולין מסביב. ע"כ. והיינו ממעט. שע"י זריעת הגבול לא יוכל לזרוע בארבע רוחות הערוגה ומה שהגיה שצ"ל ה' אין נראה שגם הרמב"ם בפירושו מביאו בזה הל' וניתני ששה באמצע. אבל נראה לומר שאע"פ שאינו יכול להקשות אלא וליתני חמשה דודאי דמשום הגבול לא תהא אמצעית הערוגה עדיפא לזרוע מין אחד יותר ממה שיוכל לזרוע בה כשאין לה גבול מכל מקום נקט ששה לישנא דרבי יהודה. כלומר מאי טעמא דתנא קמא דפליג אדרבי יהודה דתני ששה. ומיהו למר כדאית ניה דהיינו ה':
לא יטע ראש הלפת בתוך הגבול מפני שהוא ממלאהו. והרחקת ג' טפחים לא מהני דאכתי הוי נראה מעורבב ואע"פ שאין יונקין זה מזה אבל בערוגה פשוטה דרישא רשאי ליטע אפילו ראש לפת באמצע לפי שאין כאן אלא ד' מינין לד' הרוחות לא נראה כערבוביא כך נראה בעיני. ולא נהירא מה שפירש בכף נחת וז"ל ממלאהו וממעט מקום יניקת האחרים עד כאן דאם כן ברישא נמי:
רבי יהודה אומר ששה באמצע. מפרש בירושלמי דדריש זרע זרעה זרעיה זרועיה כלומר דמצי למיכתב זרע דמשמע חד וה"מ למיכתב זרעה והוי משמע תרי וה"מ למיכתב זרעיה והי משמע תלת וכתב זרועיה דמשמע ארבעה וכתיב תוציא צמחה דתוציא חד וצמחה חד כמו לת"ק הרי שית. וכי רמיז קרא שית זרעונים בערוגה בת ו' טפחים קאמר דקים ליה לר' יהודה דשית בשית לא ינקי כי היכי דאמרינן לרבנן דקים להו דה' בו' לא ינקי כמ"ש הר"ב במסכת שבת וע"ש. ולא אתברר כמה הוא שיעור הרחקה לר"י. ואמר מהר"ר וואלף ולעקל"ש דלא פליג רבי יהודה אדרבנן בשיעור יניקה ולדידיה נמי שיעורו ג' טפחים כמו לת"ק אלא דר"י לטעמיה דפליג נמי בספ"ק וסובר דאינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת והלכך קאמר הכא שיזרע ששה לפי שבאמצע הערוגה זורע שני מינין ואינן עושים כלאים לדידיה וגם עם מה שזרועים ברוחות לא הוו כלאים דכמו לרבנן שיעור ג' טפחים היינו עם מקום הזרעים ה"נ לרבי יהודה שיעור היניקה עם מקום הזרעים ואע"פ שהם שנים הואיל ושניהם אינן כלאים זה בזה אינן ממעטין שיעור ג' טפחים והא קמ"ל קרא דתוציא צמחה [*דבשית רשאי לזרוע שית ותו לא דאינו רשאי לזרוע באותן שמן הצדדין בכל צד ב' מינין]:
ששה באמצע. ר"י פליג בין בסיפא בין ברישא והכי איתא בירושלמי שהבאתי לעיל תחלת דבריו. ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה אם כשהגובלין ממעטין ששה כדה תנינן ר"י אומר ששה באמצע וקיימנוה ולא ידעין אי חבריא קיימניה אי רבי אמי קיימה. על ראשה. ואין על ראשה כדה תני ר' חייא ר' יהודה אומר שמנה עשר. ע"כ בירושלמי. ותחלתו פירשתי לעיל. וכתב הר"ש ומשני וקיימנוה ולא ידעין וכו' כלומר תירצו הדבר ולא ידעין אם החברים בני הישיבה תירצוה אם רבי אמי דרבי יהודה ארישא קאי ולא אגבול. הדר פריך ואין על ראשה כדה תני רבי חייא ר"י אומר י"ח כלומר על כרחין [אסיפא] קאי ואין מתרץ כלום בירושלמי ע"ז עכ"ל. גם הרמב"ם כתב כבר הקשו בש"ס על דברי תנא קמא א' באמצע ואמרו וניתני ששה באמצע והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם. ע"כ. ולעניות דעתי נראה שהקושיא מיתרצת בתירוצא קמא שהגובלין ממעטין. והא דפריך עלה מדר"י דאמר ששה. היינו שסובר המקשה דכי היכי דשמעינן לר"י דאין הגובלין ממעטין לפי שיש היכר בגבהות הגבול ויכול לזרוע מתחת בערוגה כמו בערוגה שאין לה גבול. ה"נ לרבנן. דלא ס"ל שיהיו חולקים בסברא זאת וגם המתרץ לא רצה לעשות מחלוקת ביניהם בסברא זו ולהכי מתרץ ליה דר"י ארישא קאי. דלמעט במחלוקת ולהשוות הדעות עדיף טפי. וכשהביא אח"כ המקשן תני דרבי חייא ר"י אומר י"ח דאשכחן דפליג בסיפא אע"ג דקושיא מדר"י אדרבנן הדרא לדוכתא מ"מ קושיא דניתני ששה לא קשיא ומיתרצת שפיר בתפתר שהגבולין ממעטין ואע"ג דלר"י ליתא להך סברא דהא אשכחן דבהדיא פליג אף בסיפא. לרבנן מיהו איתא שפיר. ור"י ורבנן פליגי נמי בסברא זו דגובלין ממעטין דלרבנן ממעטין ולר"י אין ממעטין ואפשר שגם הר"ש סובר כן:
ומה שכתב והדרך השני להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה. כתב בכ"מ וז"ל ואע"פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא"כ היה ראוי להרחיק ג' טפחים. י"ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר [בגמרא] לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ"כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה עד כאן:
ומה שכתב תמצא מדת כל מסומן מן הששה המסומנים באמצע רצה לומר שהם מסומנים בסימני זריעה ואמר ג' טפחים וזה יבואר בסמוך:
ומ"ש ותמצא המרחק בין שתי צלעים שהם משתנים מצלעות אותם המסומנים ר"ל המרחק שיש בין מסומן למסומן. ויש לגרוס משתוים לפי שכצלע המסומן האחד כן שוה וכדומה לו הוא הצלע שכנגדו במסומן השני שהמרחק הוא ביניהם ר"ל בין אלו השתי צלעות. אבל נראה לי שלא. להגיה וירצה במה שקורא אותם משתנים כאילו אמר מתנגדים וכל שני קוים מתנגדים ומקבילים אם יוצאו עד בלתי תכלית לא יפגשו זה את זה. והרי אלו שני הצלעות שעל זה המרחק הם מתנגדים ומקבילים זה לעומת זה ואם יוצאו עד בלתי תכלית לא יפגשו וקורא המרחק לא כל השטח אלא קו ישר ממנו:
ומ"ש גדר שלשה ורביע. אמר שזה המרחק ר"ל הקו הישר בין אלו שתי צלעות ממסומן למסומן הוא גדר שלשה ורביע ר"ל שלשה טפחים ורביע מטפח בתשבורת. שתמצא בו בין כל שטחו ג' טפחים ורביע ואולם גדרו הוא צלע אחד מן המרובע. ואמר שמדת הצלע האחד שהוא גדר לג' ורביע הנה הוא טפח אחד וד' חמישיות בקרוב שהם ט' חומשין. ור"ל בקרוב שכשתרבע ט' פעם ט' הם פ"א עשה מהם טפחים יעלו כ"ה לכל טפח שכן רבוע הטפח יכיל ה' פעם ה' חומשין שהן כ"ה. יצאו ג' טפחים לע"ה חומשין ונותרו ו' חומשין מן הפ"א ואינם מגיעים לרביעית הטפח כי הטפח ד' פעמים ו' חומשין ועוד חומש אחד כאשר אמרנו. וט' חומשים הוא יותר מטפח ומחצה וזהו מה שבקשנו שיהיה טפח ומחצה בין כל צלע המסומן לצלע שכנגדו. ואני אציג לפניך שני מסימנים מן הששה ועם המרחק שביניהם וזו היא הצורה. *? הנה המרחק שהוא גדה"ו וקו ג"ה או קו ד"ו כל אחד הוא קו ישר והוא אותו שקרא מרחק שבין שני צלעות והוא ט' חומשין כאשר אמרנו ויתבחר לפנינו בס"ד:
ומ"ש ופירוש זה שכל שטח משתוה הצלעות. אולם כל אחד לדומה לו ר"ל כל ב' קוים הדומים במדת אורך וכל שני קוים הדומים במדת רוחב הנה הנם כל אחת משתוה לדומה לו אבל צלע האורך וצלע הרוחב אינם צריכים להיותם שוים:
ומ"ש כשנחלק כל צלע מצלעיו בשני חלקים והחברנו בין הנקודות בקוים ישרים כצורה זו *? ששתי צלעות האורך והן קו וא"ז וקו חב"ט הם משתוים בארכן והם כל א' ארכו שלשה טפחים ושתי צלעות הרוחב והן קו וג"ח וקו זד"ט משתוים ברחבן והם כל א' רחבו שני טפחים וחלקנום בנקודי אגב"ד והחברנו הנקודות בקוים ישרים מנקודת א' לנקודת ג' עוד מנקודת א' לנקודת ד'. וכן מנקודת ב' לנקודת ג'. עוד מנקודת ב' לנקודת ד':
ומ"ש יהיה תבנית השני הנעשה בתוך תבנית הראשון יהיה מדת חצי תבנית הראשון אשר חלקנו צלעיו. וזה מבואר מאד שאחרי שנקודת א' חולקת לקו וא"ז לחלקים שוים. וכן היא הנקודה ב' חולקת קו חב"ט לחלקים שוים. כשתחבר קו ישר בין האל"ף והבי"ת הנה חלקנו כל שטח וחז"ט לשנים חלקים שוים. וכמו כן הנה נקודות ג"ד חלקו קוי וג"ח זד"ט כל אחד לשנים חלקים שוים א"כ כשנחברה בקו ישר נקודות ג"ד. הנה כמו כן חלקנו עוד כל שטח וחז"ט לשני חלקים שוים. ושני קוי החבורים מתחלקים על נקודה ה' ר"ל קו גה"ד וקו אה"ב. ונמצא שכמו שנתחלק כל השטח לשנים חלקים שוים ע"י קו אה"ב. והחלק הא' אוח"ב והשני אבט"ז. וקו אה"ב דומה לקו וג"ח. וכמו שנקודת ג' חולקת קו וג"ח כן נקודת ה' חולקת קו אה"ב. הנה גם קו ג"ה חולק זה השטח אוח"ב ג"כ לשני חלקים שוים. ועל זה הדרך בעצמו חלק השני שהוא אבט"ז מתחלק לשנים חלקים שוים בקו ה"ד והרי לפנינו בזה השטח ד' רביעיות שוים הצלעות. כל צלע לדומה לו וכל הרבועים שוים כזה כן זה. ונביט אל א' מהם ונאמר רבוע אוג"ה קו א"ו האורך הוא חצי קו אורך שטח כולו ויהיה אם כן ארכו טפח ומחצה שזה השטח אשר הנחנוהו כל מדת ארכו שלשה טפחים. וקו ו"ג מזה הרבוע הוא חצי קו רוחב שטח כולו ויהיה א"כ טפח אחד שכן השטח כולו שהנחנו רוחב כולו שני טפחים כאשר יזכיר הרמב"ם לפנינו. וכמו כן קו ג"ה שהוא דומה לקו ו"א אורך טפח ומחצה. וקו א"ה שהוא דומה לקו ו"ג רוחב א' טפח שהרי הוא מרובע שוה הצלעות ואולם כל אחד לדומה לו. וכבר חברנו מנקודת א' לנקודת ג'. הנה נעשה מזה בתוך זה הרבוע. שני משולשים שוה [צ"ל שוי] הצלעות כל אחד לדומה לו. שמשולש או"ג שוה למשולש אה"ג ואולם קו א"ו ממשולש או"ג שוה לקו ה"ג ממשולש אה"ג וקו ו"ג ממשולש או"ג שוה לקו א"ה ממשולש אה"ג והתושבת שהוא קו א"ג משותף לשני המשולשים הנה כל משולש שוה למשולש כבר יצא לנו שזה הקו א"ג מחלק לזה הרבוע אוג"ה לשנים חלקים שוים. ובדרך הזה דעת לנבון נקל ביתר הרבועים והרי אתה מוצא שזה התבנית השני הנעשה בתוך תבנית הראשון ע"י חבור אלו הנקודות הוא חצי תבנית הראשון. ודרך ידיעת חלוק כל קו לחלקים שוים. יש בו גם כן מופת חותך אין מן הצורך להאריך בו מלבד מה שנקל לעשותו במחוגה:
ומ"ש וכשתסתכל כל מסומן כולו תמצא כל מסומן על הצורה אשר זכרנו. ר"ל שכל מסומן הוא חצי תבנית מן שטח משתוה הצלעות ר"ל שני צלעי ארכו שוים זה לזה ושני צלעי רחבו שוים זה לזה והתבנית המסומן בתוכו נעשה בחבור הנקודות המחלקות כל קו וקו והנה השטח ר"ל התבנית אשר בתוכו נעשה המסומן ארכו הוא שלשה טפחים שהרי הוא חצי כל אורך הערוגה ששה טפחים. ורחבו הוא שני טפחים שהרי הוא שליש מרוחב הערוגה כיון שנעשו ג' מסומנים זה בצד זה שנמצא שכל אחד מהם מחזיק השליש מהערוגה. ואם השטח אשר בו המסומן הוא ג' טפחים ברוחב ב' טפחים שהוא ברבוע שלש פעמים ב' שהוא ששה טפחים יהיה א"כ מדת המסומן שבתוכו החצי ממנה שהוא שלשה טפחים:
ומעתה זכינו לדין שהמרחק יהיה א' וד' חומשים שזה הקו המשותף בין שני המשולשים אשר זכרנו הוא המרחק בעצמו שכן אתה רואה כל ד' קוי המשותפים לשני משולשים הם מקיפים להמרחק וזה הקו המשותף הוא מיתר ממשולש מתחלף הצלעות ונצב הזויות כי משולש אה"ג זוית אה"ג נצבת אחרי שקו א"ה וקו ג"ה הם קוים ישרים שנפלו זה על זה והזוית ההיא נצבת בהכרח. והוא מתחלף הצלעות שאין צלע דומה לצלע במשולש וקו א"ה הוא טפח וקו ה"ג טפח ומחצה. וכשנרבע כל אחד. [*בדרך רבוע מספר שאין בו חלקים עוד דרך אחר תמצא בו במשנה ה פ"ב דעירובין] יהיה הטפח עולה טפח בלבד. וטפח ומחצה עולה ב' טפחים ורביע. שתאמר חצי פעם חצי. רביע. ותאמר חצי פעם א'. חצי. הרי ג' רביעיות. אמור כמו כן א' פעם חצי. חצי. ותאמר א' פעם א'. א'. הרי עוד א' וחצי. תצטרפם לג' רביעיות עולים ב' טפחים ורביע. הרי רבוע הקו הא' הוא א' טפח. קו השני ב' טפחים ורביע. ובא מופת חותך שאין עליו סותר שכפי שני הרבועים הנעשים משתי הצלעות המקיפים הזויות הנצבת. כן יש ברבוע הנעשה על מיתר הזויות בלבדו. כמספר כל שניהם. נמצאת למד שזה המיתר שהוא בעצמו צלע המרחק. ששטח רבועו הוא ג' ורביע. וכבר התבאר כמו כן שגדר ג' ורביע הוא א' וד' חומשין שכן רבוע ט' חומשים עולים שלשה ורביע. ונמצא שהמרחק בין כל מסומן בסימני הזרע. לשני לו. הוא אחד וד' חומשין שהן יותר מטפח ומחצה כשיעור הדין. ואמנם שזה דבר אמתי שהרבוע מן המיתר כמו כל שני הרבועים מהצלעות מקיפים זוית הנצבת מבואר מאד. ועמדתי על אמתתו בלמוד מ"ג [צ"ל מ"ז] מהמאמר הראשון לאקליד"ו מהקדמוני' שבאתונ"י עיר החכמה הנזכרת בדברי חז"ל ואם הייתי מעתיק דבריו ולבארו להבינו כל קורא הייתי מצטרך לכמה הקדמות ולמופתים הקודמים בידיעתו עד שכמעט יהיה חבור קצר בפני עצמו. ואם אעתיקהו ואניחהו סתום א"כ יהיה ללא הועיל כי אם ליודעים והמה כבר ידעוהו מהספר ההוא בעצמו ויהיה ג"כ ללא צורך. אבל מה שרציתי בכאן הוא לבאר שטחית דברי הרמב"ם עד שיוודעו דרכיו:
ואל יבהלוך רעיונך להשיב אל לבך ואיך יצדק שזה המיתר הוא גדר ג' ורביע כמו שאמרנו והרי כל ד' מיתרים המקיפין מסומן אחד מן המסומנים כולם הם מיתרים שגדר כל אחד מהם גדר ג' ורביע והשטח אשר בו מקיפים אינו כי אם ג' טפחים בלבד כמו שאמרנו ג"כ בצורת השתי תבניות אשר זה בתוך זה. כי מה שאמרנו שהמיתר גדר ג' ורביע הוא אם נרבע ממנו רבוע נצב הזויות. אבל כל הרבועים שבמסומנים האלו אינם נצבים הזויות אבל מעוינים ולפיכך נתמעטו. [*ואם נפשך לומר שהמיעוט מפני זוית החדוד נתמלא בזויות הנרחבות יהיה גם זה מכלל השטחים שאין גדרם ידוע. וכמ"ש שם בעירובין. עוד במשנה ז פי"ב דאהלות] ולעולם זה הקו ר"ל המרחק והוא המיתר בעצמו הנה הוא גדר לשלשה ורביע אם נרבעהו לנצב הזויות ולפיכך זהו מופת עליו שארכו א' וד' חומשין כאמור:
ומ"ש וכבר הקשה בגמ' על דברי ת"ק ונתני ששה וכו'. והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם. ולפיכך בחבורו אע"פ שפוסק כר"י בסיפא די"ח זרעים זורעים. פסק ברישא דדוקא ה' לפי שסובר דתירוץ דגובלין ממעטים נדחה מכל וכל. אבל לפי מה שכתבתי לעיל על דרך פירש"י ז"ל דלא נדחה ומתורצת הקושיא. כמו כן נוכל לפרש בכאן ור"י פליג נמי ברישא. ולהרמב"ם קשה דרבי יהודה יסבור בסיפא ששה באמצע ואילו ברישא דאין גובלין מודה שאין זורעים רק חמשה. ואפשר שסובר שהגבול מקבץ הראות ויוכל להכיר ההבדל אף בששה זרעים:
ומ"ש לפי שכל מה שנזרע ממנה הוא תשעה טפחים בלבד ועל הצורה שהקדמנו יהיה הנזרע ממנה כ"ד טפחים אף על פי שהוא מספיק למה ששאל הוא ז"ל. אינה מספקת לשאלות אחרות. שנשאל ונאמר שיוכל לזרוע תשעה מינין ויהיה הנזרע ממנו עשרים ושמנה טפחים על זאת הצור' *? ודעת לנבון נקל כי כשיזרע בהפך זאת הצורה. שבזאת הצורה יש בכל קרן מרובעים וביניהם מעוינים ואם יעשה בהפך שיעשה בקרנות מעוינים וביניהם מרובעים שיהיו כמו כן תשעה מינים ויחזיקו כ"ח טפחים. אבל בחבורו כתב בזה הלשון זורעים חמשה מיני ירקות בערוגה שהיא ששה על ששה. והוא שיזרע ד' מינים בד' רוחות הערוגה וא' באמצע וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע. אע"פ שמרחיק ביניהן. לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא עכ"ל. וזה הטעם מספיק וכולל לומר שלא רצו להתיר מינין יותר משום שנראין כמעורבבין. [*ובני האלוף מהור"ר אברהם שי' דן לפני שגם בפירוש המשנה מתורצת כמ"ש על הצורה שלפני האחרונה שאין בין צלע לצלע רק אלכסון של טפח וכו']:
יכין
מלכת שלמה
1.
A furrow of vegetables measuring six handbreadths by six handbreadths: it is permitted to sow in it five [different] types of seeds--four [species], one on [each of] the four sides of the bed, and one in the middle. If it had a border one handbreadth high, one may sow in it thirteen [different species] three on every border, and one in the middle. It is prohibited to plant a turnip head in the border since that would fill it [completely]. Rabbi Judah said: [it is permitted to sow] six [species] in the middle.משנה ב
כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִים בַּעֲרוּגָה, וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בַּעֲרוּגָה. חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין, מִין זְרָעִים. אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים, מִין יָרָק. גְּבוּל שֶׁהָיָה גָבוֹהַּ טֶפַח וְנִתְמַעֵט, כָּשֵׁר, שֶׁהָיָה כָשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ. הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמֻקִּים טֶפַח, זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה זֵרְעוֹנִין, אֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע:
ברטנורה
כל מין זרעים אין זורעים בערוגה. הא דשרינן לעיל חמשה זרעונים בערוגה. ושלשה עשר מיני זרעונים כשיש לה גבול טפח, הני מילי במיני ירקות שדרך לזרעם ערוגות ערוגות, אבל מיני זרעים שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה לא, משום דמיחזו ככלאים:אפונים השופים. אפונים חלקים שנראין כאילו הן משופין בכלי שמשפין ומחליקין בו העצים. פירוש אחר אפונים [השופים קטנים] גמלונים גסים וגדולים לשון ארמי קורין לדבר גדול גמלונא:גבול. כמין אצטבא של טיט מגובל שעושין סביב לערוגה לדריסת רגלי אדם:שהיה גבוה טפח. כשזרעו [בו שנים עשר מיני זרעונים] ונתמעט מותרים הזרעונים שגדלים בו אפילו לאחר שנתמעט ואין צריך לעקור משום מקיים כלאים כיון שהיה כשר מתחלתו בשעת זריעה ומיהו אינו יכול לזרוע בו [בתחילה] לאחר שנתמעט עד שיעמידנו על גובה טפח:אחת מכאן. בשפת התלם לרחבו ואחת בשפה האחרת ואחת באמצע התלם והולך וזורע מכל מין עד שיהיו מרוחקין זה מזה טפח ומחצה ושהן עמוקים טפח לרבותא נקט משום דבירושלמי איכא מאן דאסר דמיחזי כחבוש:
תוסופות יום טוב
כל מין זרעים. פירש הר"ב שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה. כלומר יותר מערוגה ולא שדה גדולה ממש דהא במשנה ט דפרק דלעיל כתב שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה:
גבול שהיה גבוה טפח. פירש הר"ב כמין אצטבא של טיט מגובל. נראה דגרם גובל ולא גרס גבול. ואין לומר דגבול מפרש כמו גובל. דא"כ כבר פירש במשנה דלעיל. [אע"פ שבידינו לא נמצא פירושו] ולמה לו לפרש עוד שנית. [*אלא דהכא גרס גובל ומתני' דלעיל גרס גבול אבל בסדר המשנה דירושלמי הכא ולעיל הגירסא גובל]:
התלם ואמת המים. לשון הר"ש ורוחב התלם ששה וכן באמת המים זורעים לרחבה של אמה שהיא כמו כן ששה וכשיבשו המים דחזי לזריעה ע"כ. ומ"ש הר"ב לזרוע כל מין עד שיהיו מרוחקים זה מזה טפח ומחצה. כן הוא לשון הר"ש. ולטעמיה אזיל שפירש למשנה דלעיל דהרחקה שבין כל מין ומין טפח ומחצה וכדעת הרמב"ם אלא שיש לו שיטה אחרת בסדרן והלכתן. אבל הר"ב שסובר כרש"י שצריך הרחקה ג' טפחים הנה ברוחב הששה לא יוכל לזרוע כי אם ג' גרעינין ובאורך יכול לזרוע כל האורך כולו ואין נראה כלל לחלק ולומר דהכא שרי הר"ב בהרחקת יניקת הזרע מזרע עצמו אע"פ שהיניקות מתערבין משא"כ בערוגה דלעיל דלא ידענא טעמא לחלק ולכן אני אומר שלפום ריהטא העתיק לשון הר"ש ולא דק:
יכין
מלכת שלמה
2.
They may not sow different species of seeds in one bed, but they may sow different species of vegetables in one bed. Mustard and small polished peas are a species of seed; large peas are a species of vegetable. If a border was originally a handbreadth high and then it fell in height, it remains valid, since it was valid at the beginning. A furrow or water channel which are a handbreadth deep, it is permitted to sow three different species of vegetables, one on one side, one on the other side, and one in the middle.משנה ג
הָיָה רֹאשׁ תּוֹר יָרָק נִכְנָס לְתוֹךְ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ יָרָק, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכוֹ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם מְפֻלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֹרֶךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרֹחַב מְלֹאוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹחַב כִּמְלֹא רֹחַב הַפַּרְסָה:
ברטנורה
ראש תור. קרן זוית מחודדת נכנסת לתוך שדה אחר, כתורי זהב של תכשיטי אשה שיש להן שלש זויות מחודדות:שהוא נראה כסוף שדהו. וניכר ולא מיחזי ככלאים:מפולש. פתוח משני צדדיו כמו מבוי מפולש שפתוח משתי רוחות:רבי עקיבא אומר אורך ששה טפחים. לא בעינן מפולש אלא שיהא התלם הזרוע ארוך ששה טפחים אע״פ שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו שרי:ורוחב מלואו. היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם ורבי ישמעאל נמי בעי רוחב התלם במלואו אע״ג דלא פירש למלתיה דכיון דרבי עקיבא דמיקל ולא בעי מפולש בעי רוחב מלואו כל שכן רבי ישמעאל דמחמיר. ורמב״ם פירש רוחב מלואו שיהיה רחבו [כעמקו]:רוחב פרסה. והיינו טפח והא דקאמר רוחב פרסה ולא קאמר רוחב טפח משום דמפיק לה מקרא דכתיב (דברים י״א:י׳) והשקית ברגלך כגן הירק, שצריך להיות בין ירק לירק מקום להנחת הרגל דהיינו רוחב פרסה, והלכה כרבי עקיבא, ובפרקין דלעיל דתנן ירק בירק ששה טפחים התם מיירי בין שדה ירק לשדה ירק אחר שצריך להרחיק זה מזה ששה טפחים, והכא מיירי בבא ליטע שורה אחת של ירק בתוך שדה כדתנן בהדיא והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר הלכך מפסיק בתלם רחב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
תוסופות יום טוב
ראש תור. עיין במשנה ז פ"ב מה שכתבתי שם וכן מ"ש שם על כסוף שדהו:
שורה של ירק אחר. עי' במשנה [*ד ומשנה] ו:
מראש השדה ועד ראשו. שתי הקצוות כל אחד ראש וסוף ובמשנה ג פ"ה תנן מראש הכרם ועד סופו:
אורך ו' טפחים. לשון הר"ב לא בעינן מפולש אלא שיהיה התלם הזרוע ארוך ששה טפחים. כן דעת הר"ש לפי מאי דס"ד דכולהו מיירי ברוחב השורה הנזרעת אבל לענין הרחקה לא איירי הכא אלא לעיל תנן בפ"ב עבודת ירק בירק ששה טפחים והכא שמעינן דאע"ג דמרחיק כדינו בעינן שיעור לאורך ורוחב ירק אחר עצמו דבפחות מהכי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא חשיב מילתא באפי נפשיה ובטיל אגב שדה וחשיב כלאים. וכתב על זה ותימה דבפרק רבי עקיבא [במסכת שבת] מייתי לדרבי יהודה לענין הרחקה ועוד היכי מצי למימר דבפחות משיעור זה לא מהניא הרחקה הא תניא בתוספתא אפי' אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודה ששה טפחים לפיכך צריך לפרש דכולה מתני' בשיעור הרחקה דלרבי ישמעאל תלם חשיב הפסק ולרבי עקיבא ששה טפחים ולרבי יהודה פרסה ע"כ. והר"ב פירש בהדיא בדרבי יהודה לענין הפסק שכתב שצריך להיות בין ירק לירק וכו'. וכן פריך ומשני למתני' דלעיל עבודת ירק בירק. ובדרבי עקיבא מפרש לענין זרע עצמו כדסלקא דעתיה דהר"ש. עירוב פירושים כתב כאן ואינו נכון. ומ"ש אף על פי שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו. גם הוא לשון הר"ש בדסלקא דעתיה וכלומר שההפסק הוא בזרע האחר שנזרע בתלם אע"פ שמקיף בג' רוחות זרע השדה כיון שהוא תלם ובצד הרביעי אין בו זרע שעכשיו אינו חבוש הוי הפסק. ולמאי דהדר הר"ש ומפרש משנתינו לענין הרחקה כתב בדרבי עקיבא דלא קאמר אורך ו' ורוחב מלואו למימרא דתסגי בהכי לשורה גדולה של ירק אחר אלא אשמעינן דאפילו בקלח אחד של ירק אחר בעינן הפסק ששה על ששה ולעולם לשורה גדולה בעינן [ששה] על פני כל השורה סביב ע"כ. והרמב"ם כתב ור"ע פי' כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי אורך הזריעה. ורוחב מלואו. פירש הר"ב היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם. וצריך לחלק בין תלם סתם דהכא לתלם של פתיח דבמשנה ו פ"ב:
יכין
מלכת שלמה
3.
If the point of an angle of a vegetable field overlaps into a field of another vegetable, it is permitted because it looks like the end of his field. His field was sown with a certain vegetable and he wants to plant in it a row of another vegetable: Rabbi Ishmael says: [he may do so] as long as a furrow runs through from one end of the field to the other. Rabbi Akiva says: [as long as] it is six handbreadths long and fully as wide. Rabbi Judah says: [as long as] the width is the full width of a footstep.משנה ד
הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִשּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, מֻתָּר. שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, אָסוּר. שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְשׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
ברטנורה
שתי שורות של קשואין שתי שורות של דלועין שתי שורות של פול המצרי מותר. דכל שתי שורות נראית כשדה בפני עצמה ואיכא הכירא ואין כאן ערבוב והוא דאיכא תלם מפסיק בין מין למין, אבל שורה אחת של קשואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אסור, אע״ג דתלם מפסיק בין כל מין ומין לפי ששלשה מינים הללו עלים שלהם מתפשטים ומתערבים זו עם זו, וכשאין שם אלא שורה אחת מכל מין ומין נראין כאילו נזרעו כולן יחד במפולת יד ומיחזו ככלאים ואין הפסקת התלם ניכרת בהן:ושורה של קשואים ר״א מתיר. קסבר הואיל ואיכא שתי שורות של קשואין אע״פ שאינן סמוכות זו לזו חשבינן להו כאילו הן סמוכות ויש כאן שדה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי הוו כאילו נטועות בשדה של קשואין וסגי להו בהרחקת תלם, כדתנן לעיל היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו ירק אחר וכו׳:וחכמים אוסרים. לפי שאין שתי שורות של קשואין סמוכות זו לזו לא חשיבי כשדה של קשואין ומחזו ככלאים ויש כאן ערבוב ואין הפסקת התלם מועלת בהן, והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
[*הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דלועין וכו'. עיין מ"ש בסמוך בד"ה וחכמים אוסרים וכו']:
שורה של קישואים וכו'. אסור. כתב הר"ב שנראין כאילו נזרעו כולן יחד במפולת יד. עיין מ"ש בשם כסף משנה בסוף פ"ק בס"ד:
וחכמים אוסרים. כתב הר"ב לפי שאין שתי שורות של קישואים סמוכות וכו'. וכ"כ הרמב"ם וחכמים גוזרין כאן מאחר שאינן וכו'. ומשמע דכי נסמכו מיהו שתי השורות של קשואין קא שרי וא"כ הא דתנן ברישא שתי שורות של דלועים שתי שורות של פול המצרי לאו דוקא אלא כי הוו שתי שורות של קשואין תו שרי אפילו שורה אחת של דלועים ושורה אחת של פול המצרי דהא איכא שדה ורשאי לסמוך ירק אחר בהפסקת תלם. וכי תימא דלא שרינן אלא שורה אחת של ירק אחר כדמשמע פשטא דמתני' דלעיל. איכא למימר דהא על כרחינו ר' אליעזר מתיר שתי שורות של שני מינין ומדר"א נשמע לרבנן היכא דשריא אינהו דשריין אף שתי שורות. והרמב"ם בחבורו העתיק המשנה כצורתה:
יכין
מלכת שלמה
4.
Planting two rows of cucumbers, two rows of gourds, and two rows of Egyptian beans is permitted. [But planting] one row of cucumbers, one row of gourds and one row of egyptian beans is prohibited. [Planting] one row of cucumbers, one row of gourds, one row of Egyptian beans and [again] one row of cucumbers: Rabbi Eliezer permits, But the sages forbid.משנה ה
נוֹטֵעַ אָדָם קִשּׁוּת וּדְלַעַת לְתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְנוֹטֶה שֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן, וְשֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן. שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים, לֹא גָזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן:
ברטנורה
קישות ודלעת. שהעלים שלהן מתפשטים ומתערבים זו עם זו וכ״ש שאר מינים:זו נוטה לצד זה. דאע״ג דאין הפסק של תלם מועיל להן, הטיית העלים זו לצד זה וזו לצד זה מועיל להן, הואיל ומה שאסרו חכמים בכלאים לא אסרו אלא מפני מראית העין:
תוסופות יום טוב
שער. עיין בפ"ב דפאה משנה ג:
שכל מה שאסרו חכמים וכו'. עיין מה שכתבתי בספ"ק ובפירוש הר"ב במשנה דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
5.
One may plant a cucumber and a gourd in one hole, as long as this [species] inclines in one direction, and the other [species] in the opposite direction. And he should tip the leaves of one [species] one way, and the other the opposite way, since all that the sages prohibited [in matters of kilayim] they only decreed because of appearance.משנה ו
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ בְצָלִים, וּמְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה, לֹא יְקַיֵּם אֶת הַזֶּרַע שֶׁל בֵּינְתָיִם:
ברטנורה
עוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת. שיעור השורה אין פחות מד׳ אמות רוחב, וכשעוקר שתי שורות של בצלים שהן ח׳ אמות ונוטע באמצען שורה אחת של דלועים שהיא ד׳ אמות נשתיירו ב׳ אמות בורות מכאן וב׳ אמות בורות מכאן:ומניח קמת בצלים ב׳ שורות. שהן שמונה אמות רוחב ועוקר שתי שורות שהן כמו כן ח׳ אמות וזורע באמצען שורה א׳ של דלועין שהיא ד׳ אמות, נמצא בין שורה ראשונה של דלועין לקמת הבצלים שתי אמות בורות וקמת הבצלים ח׳ אמות, ושתי אמות בורות בין קמת הבצלים לשורה שניה של דלועים, הרי בין שורה של דלועים לשורה של דלועים י״ב אמה וכן לעולם:רבי עקיבא אומר עוקר ב׳ שורות ונוטע שתי שורות. קסבר שאין צריך להפסיק בין שתי שורות של דלועים לקמת הבצלים אלא התלם, כדתנן לעיל בפרקין בשאר ירקות. ובין שורות של דלועים לשורות של דלועים מפסיקים שמנה אמות של קמת הבצלים בלבד:וחכמים אומרים אם אין בין שורה לחברתה י״ב אמה וכו׳ חכמים כר׳ ישמעאל סבירא להו שצריך שיהיה בין שורה של דלועים לחברתה י״ב אמה, מיהו רבי ישמעאל מצריך הפסק שתי אמות בורות בין שורה של דלועים לקמה של בצלים וחכמים מתירים לסמוך שורה של דלועים אצל קמה של בצלים ולא מצרכי אלא תלם אחד בלבד כשאר ירקות. אבל י״ב אמה בין שורה של דלועים לחברתה בעו חכמים לפי שהדלועים עלין שלהן רחבות ומתפשטות הרבה כדי שלא תראה כל השדה מעורבבת בבצלים ודלועים. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
זרועה בצלים. לשון הרמב"ם ויחד הבצלים מפני שאפשר שכן היה המנהג אצלם. ע"כ. וזהו שכתב בחיבורו פ"ד זרועה מין ממיני ירקות וכו':
ומבקש ליטע בתוכה שורות של דלועים וכו'. לשון הר"ש ולא דמי למתני' דלעיל שיכול ליטע ב' שורות של קשואין וב' שורות של דלועים וב' שורות של פול המצרי דשאני שדה מב' שורות ועוד דכיון שבא לעקור חמיר טפי כדאשכחן בירושלמי פ"ד גבי כרם דב"ש מחמיר בחורבנן יותר ממטעתן. ע"כ. ואף לב"ה מצינו הכי אליבא דר"מ ור"ש בסוף פ' דלקמן:
ונוטע שורה אחת. כתב הר"ב נמצא בין שורה ראשונה של דלועים לקמת הבצלים שתי אמות בורות. כלומר ותנן לעיל בפ"ב משנה ח דבור הוי הפסק ועיין מ"ש שם במשנה ו בס"ד. ומסתבר דאע"ג דהר"ב לא פי' בדרבי ישמעאל דבעי נמי תלם נשמעיני' ממה שפי' בדר"ע וחכמים [*ואינו מוכרח]:
יכין
מלכת שלמה
6.
His field was sown with onions, and he wishes to plant in it rows of gourds:Rabbi Ishmael says: he pulls up two rows [of onions] and plants [in the cleared space] one row [of gourds], then he leaves onions over a space of two rows, pulls up two rows [of onions] and plants [in the cleared space] one row [of gourds, and so on]. Rabbi Akiva says: he pulls up two rows [of onions], plants [in the cleared space] two rows [of gourds], then he leaves onions over a space of two rows, pulls up two rows [of onions], and plants two rows [of gourds; and so on]. The sages say: if between one row [of gourds] and the next there are not twelve cubits, one may not allow that which is sown in the intervening space to remain.משנה ז
דְּלַעַת בְּיָרָק, כְּיָרָק. וּבִתְבוּאָה, נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רֹבַע. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִטַּע לְתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין, נוֹתְנִין לָהּ לַעֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם הִגְדִּילָה, יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמְרוּ לוֹ, הֲתַחְמִיר זוֹ מִן הַגָּפֶן. אָמַר לָהֶן, מָצִינוּ שֶׁזּוֹ חֲמוּרָה מִן הַגֶּפֶן, שֶׁלְּגֶפֶן יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְלִדְלַעַת יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רֹבַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל שְׁלֹשָׁה דְלוּעִין לְבֵית סְאָה, לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל שְׁלֹשָׁה דְלוּעִין לְבֵית כּוֹר, לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית כּוֹר:
ברטנורה
דלעת בירק. הבא ליטע דלעת אצל ירק עבודתה כירק דהיינו ששה טפחים. אבל אם בא ליטע דלעת בתבואה צריך להרחיב לו בית רובע כשיעור עבודת התבואה שהוא עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות, והוא מקום זריעת רובע הקב:שורה של דלועים נותנים לה עבודתה ששה טפחים. וקילא שורה מדלעת יחידית, דדלעת יחידית בתבואה צריכה בית רובע, לפי ששורה מנכרא בפני עצמה וליכא ערבוב כמו בדלעת יחידית, וששה טפחים דתנן הכא הוי שיעור רוחב אבל שיעור אורך לא אתפרש במתניתין ובתוספתא פירשו דצריך שיהיה שיעור האורך עשר אמות ומחצה:ואם הגדילה. השורה ונכנסו הענפים בתוך ששה טפחים, יעקור מלפניה כל הענפים שנתפשטו ונכנסו בתוך שיעור זה:נותנין לה עבודתה. של שורת הדלועים ארבע אמות, שצריך להרחיק ארבע אמות מן התבואה:התחמיר זו מן הגפן. דתנן לקמן בפ״ד הנוטע שורה של חמש גפנים בית הלל אומרים אינו כרם ואינו נותן לה עבודת הכרם ארבע אמות אלא ששה טפחים, והכי נמי בשורה של דלועים אין להחמיר וליתן להן ד׳ אמות דאין להחמיר בכלאי זרעים יותר מבכלאי הכרם:מצינו שזו חמורה מן הגפן. אע״ג דאיסור כלאי זרעים קיל מאיסור כלאי הכרם, מ״מ הא אשכחן דלגפן יחידית כשבא ליטע אותה בתבואה נותנין לה עבודתה ששה טפחים ולדלעת יחידית נותנים לה בית רובע שהן עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות מפני שהיא מתפשטת והולכת מרחוק הכי נמי אין לתמוה אם לשורה אחת של גפנים נותנים לה עבודתה ששה טפחים ולשורה של דלועין נותנין לה ארבע אמות:כל שלשה דלועין לבית סאה. ר״מ פליג אתנא קמא דאמר שלדלעת יחידית בתבואה נותנים לה בית רובע וסבר איהו דנותנים לה שלישית בית סאה ורבי יוסי בן החוטף אפרתי סבר שלישית בית כור. ואין הלכה כדברי כולם אלא כתנא קמא בלבד. ודלעת השנויה במתניתין היא דלעת יונית בלבד שעלים שלה רחבים ומסככים ומסתבכים טפי, אבל דלעת מצרית עם שאר דלועין דינן כשאר ירקות:
תוסופות יום טוב
בית רובע. מפורש בפ"ב משנה ט:
התחמיר זו מן הגפן. כתב הר"ב דאין להחמיר בכלאי זרעים יותר מבכלאי הכרם. וטעמא דכלאי כרם אסורים בהנאה וכלאי זרעים מותרים אפילו באכילה כדתנן ברפ"ח:
שלגפן יחידית וכו'. עיין ריש פ"ו:
יכין
מלכת שלמה