Mishnayos Club 6/20/2024




Mishnah

משנה א
אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָהֶן. וְלַד שְׁלָמִים, וּתְמוּרָתָן, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִשְׁלָמִים, וּטְעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפָה וְחָזֶה וָשׁוֹק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִקְרַב. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הַוָּלָד, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִקְרַב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַס עַל וְלַד שְׁלָמִים, שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיַס, אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בְפֶסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג:
ברטנורה אלו קדשים. וולד ולדן עד סוף העולם. בגמרא פריך, כיון דתני וולדן, ולד ולדן עד סוף העולם למה לי. משום דשמעיה תנא דידן לר׳ אליעזר דאמר לקמן ולד שלמים לא יקרב שלמים, משום הכי תנא ולד ולדן עד סוף העולם, כלומר, לא מיבעיא בולדן דלא מודינא לך, אלא אפילו עד סוף העולם לא מודינא לך:ולד שלמים לא יקרב שלמים. אלא כונסו לכיפה ומת. מדרבנן. משום גזירה, דאי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה, אתי לשהויי לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתו בהו לידי גיזה ועבודה:לא נחלקו על ולד ולד שלמים. מודים חכמים לר׳ אליעזר בולד ולד שלמים דלא יקרב, שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלגדל עדרים בעי. ופסק ההלכה כתנא קמא שולד (ולד) ולדן עד סוף העולם הרי אלו כשלמים:העיד רבי יהושע וכו׳ דלא כר׳ אליעזר. ועדות זה אמת והלכה:ואכלנו ולדה שלמים בחג. בחג השבועות קאמר, שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות, נמצא עובר בעשה, שנאמר (דברים י״ב:ה׳-ו׳) ובאת שמה והבאתם שמה, דמשמע ברגל ראשון שתבוא שמה, תביא כל נדרים שעליך. מיהו בלאו דלא תאחר אינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים:
תוסופות יום טוב ולד שלמים ותמורתיהן. יליף לה בגמ'. מדהמ"ל גבי שלמים אם מן הבקר הוא מקריב וגו' אם זכר אם נקבה ל"ל זכר לרבות את הולד. דולד לשון זכר משמע. נקבה לרבות את התמורה. דתמורה לשון נקבה משמע. וכתבו התוס' ואע"ג דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אצטריך קרא לרבויי דקרבה. וא"ת ומ"ש הכא דאצטריך לרבויי דקרב. וגבי בכור ומעשר כתיב הם. דממעטינן מיניה. הם ולא ולדן ולא תמורתן [לרבי יהודה בסוף מסכת בכורות כמ"ש שם הר"ב] וי"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר איצטריך הכא קרא לרבות ע"כ. וולדן. ר"ל ולדי שלמים. ולדי תמורת שלמים. הרמב"ם: עד סוף העולם. כתב הר"ב משום דשמעיה תנא [דידן] לר"א כו' אלא אפילו עד סוף העולם. ובריש מסכת יבמות. לא דייק. כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי. דפשיטא דכולהו צריכי למתני דלא הל"ל דפטרי צרות וצרות דצרות. אי לאו דתנא להו לכולהו. וא"ת וליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי. ותימא דבריש פ"ט דכתובות מצריכים לתרווייהו [כמ"ש שם] וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי. דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי. תוס': לא יקרב. כתב הר"ב משום גזירה כו' ויגדל כו' ואתי לידי גיזה ועבודה. וכן פירש"י וכ"כ עוד הר"ב מ"ו פ"ז דעדיות. וקשיא דתיפוק ליה דמשהה ועובר בעשה א"נ בבל תאחר כדלקמן. והרמב"ם מפרש שם וכאן. ועובר על מה שאמר רחמנא (דברים כ״ג:כ״ב) לא תאחר לשלמו. וחכ"א יקרב. צ"ע חכמים היינו ת"ק. תוס'. וכלומר לתנא דפליג אדר"ש דמשמע דלדידיה נחלקו ר"א וחכמים על ולד ולד. ואכלנו ולדה שלמים בחג. פי' הר"ב בחג השבועות קאמר שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות. דהוא חג סתמא וטעמא פרישית במ"ב פ"ק דר"ה. והכא דלפי האמת קרי לשבועות חג סתמא. דכלומר חג הסמוך. ומ"ש הר"ב שאם היה ממתין לחג הסוכות נמצא עובר בעשה. פירש"י. דבשלמא בפסח. לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו שבעה ימים ע"כ. והכי איתא בגמרא פ"ק דר"ה דף ו'. ומ"ש הר"ב דבלאו אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים מפורש בריש ר"ה:
יכין מלכת שלמה
1.
The following are sacrifices whose offspring and substitutes are the same as them:The offspring of shelamim and their substitutes, their offspring and the offspring of their offspring, till the end of time, are regarded as shelamim, and they require the laying on of hands, libations and the waving of the breast and shoulder. Rabbi Eliezer says: the offspring of a shelamim must not be offered as a shelamim. The sages say: it is offered. Rabbi Shimon said: there is no dispute between them as regards the offspring of the offspring of a shelamim or the offspring of the offspring of a substitute that they are not offered. What did they dispute? The offspring [of a shelamim]: Rabbi Eliezer says: it is not offered, But the sages say: it is offered. Rabbi Joshua and Rabbi Papias testified regarding the offspring of a shelamim that it is offered as a shelamim. Rabbi Papias said: I testify that we had a cow of a shelamim and we ate it on Pesah and we ate its offspring as a shelamim on the festival [of Sukkot].

משנה ב
וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְתוֹדָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. תְּמוּרַת עוֹלָה, וּוְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְעוֹלָה, וּטְעוּנִין הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים:
ברטנורה הרי אלו כתודה. אימוריהן קרבים על גבי המזבח והבשר נאכל ליום ולילה:ובלבד שאינן טעונין לחם. דכתיב על לחם התודה, התודה עצמה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה טעונים לחם:תמורת עולה. כגון המיר זכר בעולה:וולד תמורתה. כגון המיר נקבה בעולה, דנקבה מתקדשת בתמורת עולה, וילדה התמורה זכר:
תוסופות יום טוב ולד תודה ותמורתה וכו'. עיין עוד מזה במ"ד פ"ז דמנחות: הרי אלו כתודה. דת"ר מנין לרבות תמורות וכו' ת"ל (ויקרא ז') אם על תודה: ובלבד שאינן טעונות לחם. לשון הר"ב דכתיב על לחם התודה כו'. כמו ששנינו שם במנחות וע"ש: תמורת עולה. לשון הר"ב כגון המיר זכר בעולה וכן פירש"י. דאילו נקבה ירעה כו'. כהנהו דלקמן וכ"כ הרמב"ם ברפ"ג מה"ת: ולד תמורה. וכן העתיק רש"י ובס"א תמורתה. וכן העתיק הר"ב ואע"פ שנמצא עולה הוא והל"ל תמורתו ליתא דעולה עצמו לשון נקבה. כד"א (שם א') והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. ומה שנאמר עולה הוא מוסב על הקרבן: הרי אלו כעולה. צ"ע דלא מייתי ליה תלמודא מקרא. ובת"כ פרשת ויקרא מייתי דכל הפסולין יהיו נוהגין בתמורה מאם עולה. ומינה דקריבה:
יכין מלכת שלמה
2.
The offspring of a todah and its substitute, their offspring and the offspring of their offspring, until the end of all time, are considered as a todah, only they do not require the accompaniment of loaves of bread. The substitute of an olah, the offspring of its substitute, its offspring and the offspring of its offspring, until the end of time, are regarded as an olah: they require flaying, cutting into pieces and to be altogether burned.

משנה ג
הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְמוּם. תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, יִרְעוּ עַד שֶּׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת. אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת:
ברטנורה ויביא בדמיו עולה. ורישא דקתני הרי אלו כעולה גבי ולד של תמורה, משום דהקדש ראשון שבאו אלו כולם מכוחו הוא קרב, דזכר הוא. אבל הכא במפריש נקבה לעולה, הקדש ראשון שכולם באים מכוחו נקבה היא ואינה קריבה, הלכך אינו כעולה אלא ימכר ויביא בדמיו עולה:המפריש נקבה לאשם. ואין אשם בא מן הנקבה:תרעה עד שתסתאב. עד שיפול בה מום. ובגמרא פריך, ותמכר בלא מום, דהואיל ולא חזיא למלתיה מום גמור הוא זה ולא קדשה אלא לדמי, ותמכר מיד ויביא בדמיה אשם. ומשני, הואיל ונחת לה קדושת דמים, נחתה לה נמי קדושת הגוף להא מלתא דבעינן מום:אם קרב אשמו. ותו לא צריך לאשם:יפלו דמיה לנדבה. לשופרות שבמקדש שמהן היו נוטלים להביא לנדבת צבור: תמכר שלא במום דהואיל ולא חזיא לאשם אין לך מום גדול מזה, ולא קדשה קדושת הגוף ותמכר מיד ויביא בדמיה אשם. ואע״ג דגבי מפריש נקבה לעולה לא פליג ר״ש דבעיא מום, התם הוא דאיכא שם עולה בנקבה, דאשכחן עולת נקבה בעוף, אבל אשם נקבה לא מצינו, הלכך היינו מומא ולא קדשה אלא לדמי. ואין הלכה כרש:תמורת אשם וכו׳ כולן ירעו, דהלכה היא כל שבחטאת מתה באשם רועה, ותמורת חטאת מתה:ימותו. דאית ליה לר״א כחטאת כאשם, מה בחטאת מתה אף באשם מתה:יביא בדמיהן עולות. דמותרות לנדבת יחיד אזלי ולא לנדבת צבור:אשם שמתו בעליו או שכיפרו בעליו באחר. דבחטאת תמות, ובאשם ירעה עד שיסתאב:
תוסופות יום טוב רבי אלעזר ה"ג. ולא רבי אליעזר כגי' הספרים. דהא מותבינן אדר"א דסיפא דאמר יביא בדמיהן עולות ולעיל מיניה תנן ר' אליעזר אומר ימותו. ורבי אליעזר ביו"ד. הוא ר"א בן הורקנוס תלמיד רבן יוחנן בן זכאי שבימי החורבן. ור' אלעזר בלא יו"ד הוא ר"א בן שמוע. שרבינו הקדוש למד לפניו. וראוי להקדים הקודם בזמן. הלכך ודאי דההוא דקדים הוא ר"א ביו"ד. ועוד דטעמיה דכחטאת כאשם שמעינן ליה נמי בריש זבחים. כך נ"ל: שיסתאב. שיפול בו מום. כדפירש הר"ב לקמן משום דהתם כתב דפריך עליה בגמרא. ותמכר בלא מום. ולישנא דיסתאב מפורש במשנה ט' פרק בתרא דמנחות: המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. ובעולה מלתא דפשיטא. ורבותא אשמועינן לעיל דאפילו ילדה זכר הראוי לעולה דירעה כו וה"נ אשם שילדה זכר שירעה. ובגמרא דאפילו ר"א מודה בה. דע"כ לא קאמר רבי אליעזר. אלא בעולה שילדה. דאיכא שם עולה על אמו [כמ"ש הר"ב לקמן בעולת העוף. דתמות וזכרות בבהמות. ואין תמות וזכרות בעופות. כדפירש הר"ב במשנה ד' פ"ו] אבל באשם שילדה. דליכא שם אשם על אמו. אפילו ר"א מודה דלא קרב אשם. ומש"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן. והרמב"ם בפ"ד מה"ת שכתב הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה כו'. לא שכך שונה במשנה. דבפ"ד מה' פסולי המוקדשים העתיק כלשון משנתינו. ומסיים בה וכן ולדה: ויביא בדמיה אשם. עמ"ש במ"ז פ"ט דפסחים: תמורת אשם וכו' כולן ירעג לשון הר"ב דהלכה היא כל שבחטאת [כו']. לשון רש"י. הלכתא גמירי לה. ואין לפרש הל"מ מדר"א פליג. אלא כלומר דקבלה קבלו כך. וכמו שכתבתי במ"ג פ"ק דזבחים. ובמ"ב פ"ב דסוטה. וכן ל' הרמב"ם לפי שהמקובל בידם כל שבחטאות כו' ומיהו לעיל דף י"ח מייתי לה למתני' וכתב רש"י הל"מ הוא וי"ל דהלכה היתה תמורת אשם לא תקרב ובזה מודה ר"א כל' רש"י שאעתיק לקמן בדבור אשם כו' ועיין בפ' דלעיל מ"ב: ר' אליעזר אומר ימותו. לשון הר"ב דאית ליה לר"א כו' בריש מסכת זבחים. רש"י. רא"א יביא בדמיהן עולות. דע"כ לא אמר ר"א הוא עצמו יקרב עולה [אלא גבי מפריש נקבה לעולה] דאיכא שם עולה על אמו. אבל גבי תמורת ולד אשם דליכא שם (עולה) [אשם] על אמו. מודה ר"א דבדמיו אין. הוא עצמו לא קרב. גמ': עולות. ל' הר"ב דמותרות לנדבת יחיד. והכי איתא בגמ'. ואמרו ליה מותרות לנדבת צבור ונראה דפלוגתייהו במותרות דספ"ב דשקלים. דר"א לא ס"ל דלנדבת צבור: אשם שמתו בעליו ושנתכפרו וכו'. ר"א אומר ימותו וצריכא דאי אשמועינן אשם שכפרו בעליו בהא קאמר ר"א ימותו משום דגזר לאחר כפרה [שנתכפר בראשון] אטו לפני כפרה יביא בדמיה ג"כ עולה פירש"י קעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם ע"כ. אבל גבי תמורת אשם ולד תמורתה. פירש"י דלאו להקרבה קיימא דהכי גמירי לה ע"כ. אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן התם בהא קאמרי רבנן. אבל גבי אשם שנתכפרו אימא מודו ליה לר"א צריכא:
יכין מלכת שלמה
3.
If one set aside a female animal for an olah and it gave birth to a male, it goes out to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and with its money he brings an olah. Rabbi Elazar says: the [male] animal itself is offered as an olah. If one sets aside a female [animal] for an asham, it goes out to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and with its money he brings an asham. If he has already offered an asham [in its place], its money goes for freewill-offerings. Rabbi Shimon says: it is sold without [waiting for] a blemish. The substitute of an asham, the young of its substitute, their young and the young of their young until the end of time, go out to pasture until unfit for sacrifice. They are then sold and their money goes for a freewill-offering. Rabbi Eliezer says: they are left to die. Rabbi Elazar says: he brings olot [burnt sacrifices] with their money. An asham whose owner died or whose owner obtained atonement [through another animal] goes out to pasture until unfit for sacrifice. It is then sold and its money goes for freewill-offerings. Rabbi Eliezer says: they are left to die. Rabbi Elazar says: he brings olot [burnt sacrifices] with their money.

משנה ד
וַהֲלֹא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא. מַה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה חוֹבָה, הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הָיָה כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהִיא בָאָה נְדָבָה, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר:
ברטנורה והלא אף הנדבה עולה. פירושי קמפרש מאי בינייהו:בזמן שהיא באה חובה. שהיא מוטלת על היחיד להקריבה. סומך עליה כו׳:ואם היה כהן. אותו שהפריש אשם ונתכפר באחר ונתקו לראשון ברעייה:עבודתה ועורה. של עולה הקנויה מדמי אותו אשם, שלו היא, שהוא עצמו מקריבה ונוטל העור, ואפילו אינו מן המשמר של אותה שבת:אינו סומך עליה. דנדבת צבור אין בהם סמיכה:ואע״פ ששהוא כהן עבודתה ועורה לאנשי משמר. שהרי של צבור הוא ואין כהן של משמר אחר רשאי להקריב, דכתיב (דברים י״ח) לבד ממכריו על האבות, מה שמכרו האבות זה לזה, טול אתה את שבתך ואני אטול את שבתי. והלכה כדברי חכמים:
תוסופות יום טוב עבודתה ועורה שלו. כתב הר"ב ואפילו אינו מן המשמרה של אותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל (דברים י״ח:ו׳) ובא בכל אות נפשו ושרת. בב"ק [דף ק"ט] בשלהי הגוזל קמא. רש"י:
יכין מלכת שלמה
4.
But cannot a nedavah [freewill-offering] also be an olah? What then is the difference between the opinion of Rabbi Elazar and that of the sages? Only in that when the offering comes as an obligation, he lays his hands on it and he brings libations and the libations must be from him; and if he is a priest, the privilege of officiating and its hide belong to him. Whereas when he brings it as a freewill-offering, he does not lay his hands [on it], he does not bring libations with it, the libations are provided by the congregation, and although he is a priest, the privilege of officiating and its hide belong to the men of the division [officiating that particular week].

משנה ה
תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָם לַבְּעָלִים. מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים. שֶׁכָּל הַקֳּדָשִׁים נִמְכָּרִים בְּאִטְלִיס וְנִשְׁחָטִין בְּאִטְלִיס וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וְיֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וּבָאִים מֵחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. אִם בָּאוּ תְמִימִים, יִקְרְבוּ. וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין, יֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה הַטַּעַם. שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר יֵשׁ לָהֶן פַּרְנָסָה בִמְקוֹמָן, וּשְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ בִקְדֻשָּׁתָן:
ברטנורה הרי אלו כבכור וכמעשר. כקדושת בכור ומעשר בהמה, שאין נשחטים באיטליס, דהיינו בשוק שמוכרין בו הבשר, אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו:חוץ מהבכור והמעשר. מפני שאין הנאה להקדש במכירה, דדמי בכור לכהן, ודמי מעשר לבעלים, ומשום הנאה דידהו לא מזלזלינן בקדשים:ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאינן באים לכתחלה מחוצה לארץ, כדמפרש טעמא לקמן. אבל אם באו תמימים יקרבו:לבעלים. בכור לכהן, ומעשר לישראל:אמר ר׳ שמעון מה טעם. שהבכור והמעשר אינן באין מחוצה לארץ כשאר קדשים:שבכור ומעשר יש להם פרנסה במקומן. יש להם תקנה במקומן שירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים:ושאר כל הקדשים. אע״פ שנפל בהן מום הרי הן בקדושתן, וצריך אתה לפדותן ולהעלות דמיהן ולהקריבן, והואיל וסופן להעלות דמיהן, יעלו הן עצמן ויקרבו. ופסק ההלכה, דבכור ומעשר שעלו מחוצה לארץ תמימים לא יקרבו, דכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת לפני ה׳ אלהיך וגו׳ מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מעלה מעשר ודגן אתה מעלה בכור, וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן, אין אתה מעלה בכור. ומעשר בהמה נמי אתקש למעשר דגן:
תוסופות יום טוב וולדן כו'. קאי נמי אמעשר דומיא דר"פ בשלמים. כמ"ש שם בשם הרמב"ם בחבורו פ"ד מה"ת. ולד המעשר. תמורת המעשר. ולד תמורת הבכור. וולדי ולדותיהן כו': הרי אלו כבכור. עיין בסוף בכורות. ומ"ש הר"ב אפי' לאחר שנפל בהם מום ונפדו וכן לשון רש"י. ואגב ריהטייהו כתבו ונפדו ולא דייקו. דהא תנן בסיפא. דאין נפדין: מה בין הבכור והמעשר כו'. ר"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום. לבין פסולי המוקדשין הרמב"ם [בפי']: ונשקלין בליטרא. עיין ריש פ"ה דבכורות. חוץ מן הבכור ומן המעשר. דבבכור כתיב לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל. רש"י: אם באו תמימין יקרבו. פירשו התוס' [דף כ"א ע"ב] די"ל דמפיק ליה מדרשא דספרי רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' (שם י"ב) מכאן שמביאים קדשים מח"ל לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאמעוט. דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת. והיינו לכתחלה. ע"כ. והר"ב כתב דפסק הלכה דלא יקרבו. משום דבגמרא רמינן עלה ממתני' י"א פרק בתרא דחלה. בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמר רב חסדא. ל"ק. הא [דהכא] ר' ישמעאל היא והך דתלה ר"ע כו'. וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. ועוד מעשה רב. ועיין מה שכתבתי בסוף חלה. ומ"ש הר"ב ומעשר בהמה נמי איתקש למעשר דגן. כמפורש ר"פ בתרא דבכורות (דף נ"ג):
יכין מלכת שלמה
5.
The substitute of a first-born and an animal tithed, their young and the young of their young until the end of time, they are all treated like a first-born and an animal tithed, and are eaten by the owners when blemished. What is the difference between a first-born and an animal tithed [on the one hand] and other dedications [on the other]? All [blemished] dedications are sold in the market, killed in the market, and weighed by the pound, but not a first-born and an animal tithed. They [other dedications] and their substitutes are redeemed, but not a first-born and an animal tithed. They [other dedications] come from outside the land [to the land], but not a first-born and an animal tithed. [If] they however came from [outside the holy land] unblemished, they are offered, if blemished they are eaten by their owners with their blemishes. Rabbi Shimon: what is the reason? Because a first-born and an animal tithed have a remedy wherever they are, whereas all other dedications, although a blemish has occurred in them, remain holy.

קדשים תמורה פרק ג
Kodshim Temurah Chapter 3