Mishnayos Club 6/20/2024




Mishnah

משנה א
וְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ. שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבְדָה וְשֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא נֶהֱנִים, וְלֹא מוֹעֲלִין. וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִים בָּהּ:
ברטנורה ולד חטאת וכו׳ יומתו. דהני נינהו מחמש חטאות דגמירי דמתות. והנך תלת לעולם מתות בין קודם כפרה בין לאחר כפרה, דלעולם לא קרבי. ומשנה זו שנויה בריש פרק ד׳ דתמורה ושם פירשנוה:
תוסופות יום טוב ולד חטאת כו'. משנה זו שנויה ברפ"ד דתמורה. והתם תני לה משום תמורה. והכא משום מעילה. גמ':
יכין מלכת שלמה
1.
The offspring of a hatat, the substitute of a hatat, and a hatat whose owner has died, are left to die. A hatat whose year has passed or which was lost and found blemished: If the owners obtained atonement [afterwards, through another animal], is left to die, and it does not make a substitute; it is forbidden to derive benefit from it, but the law of sacrilege does not apply. If the owners have not yet obtained atonement, it must go to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and another is bought with the money. It makes a substitute, and the law of sacrilege does apply.

משנה ב
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבֹא כֻלָּן שְׁלָמִים. מֵת, הָיוּ סְתוּמִים, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. וּדְמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם:
ברטנורה המפריש מעות לנזירותו. ולא פירש אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמי:לא נהנים ולא מועלים. בכל אותן המעות:מפני שהן ראויין להביא כולן שלמים. כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש. ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהן דין מעילה, כדתנן בשלהי פרק קמא, קדשים קלים לפני זריקת דמן אין מועלים. ואע״ג דאיכא נמי בהדייהו חטאת ועולה דבני מעילה נינהו, כיון דאיכא נמי דמי שלמים שאינן בני מעילה, אי קא מייתי עלייהו קרבן מעילה אשתכח דמייתי חולין בעזרה, הלכך לא נהנין ולא מועלין:מת. המפריש המעות. והיו המעות סתומים, שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים, יפלו כל המעות לנדבה:דמי חטאת ילכו לים המלח. דחטאת שמתו בעליה היא:דמי עולה יביאו עולה. כדאמרינן [קנים סוף פרק ב׳] האשה שמתה יביאו יורשיה את עולתה, דדורון בעלמא הוא:ונאכלין ליום אחד. כדין שלמי נזיר:ואינן טעונין לחם. דבלחם כתיב (במדבר ו׳:י״ט) ונתן על כפי הנזיר, והכא ליתיה, דמית:
תוסופות יום טוב המפריש מעות לנזירותו. כתב הר"ב ולא פירש אלו לעולתי כו'. לאו דוקא דאפילו אמר אלו לחובתי מפורשים הן. כמ"ש במשנה ד' פ"ד דנזיר. לא נהנין. מדרבנן או שמא דאפילו מדאורייתא אסור. דקיימא לשלמים. מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה [ליכא] איסורא דאורייתא איכא. תוס'. ומדברי הרמב"ם פ"א מה"מ נראה דס"ל לא נהנין מדרבנן: מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. לשון הר"ב כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש כו' ואע"ג דאיכא נמי בהדייהו כו' וכ"כ רש"י. ולפי זה כשנהנה בכולן מעל ומתני' סתמא תנן ולא מועלין. דמשמע דאין כאן מעילה כלל וכן הא דתנן מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. משמע דבכולן ביחד ראוי לבא שלמים. לכן נראה כפי' התוס' שפירשו דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. כלומר והשאר יביא מביתו וכ"כ במסכת נזיר [דף פ"ה] וכ"ד הרמב"ם בפ"ד מה"מ דאפילו נהנה בכולן לא מעל דלא חילק כמו באינך דלקמיה: מת היו סתומים יפלו לנדבה. בגמ' פ"ד דנזיר דף כ"ד מייתי לה. ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהם. וכתבו התוס'. דה"ה דה"מ למפרך והלא דמי שלמים. אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר מיתה. ע"כ. ומשני א"ר יוחנן הלכה היא בנזיר. פי' התוס' הל"מ היא דסתומים יפלו לנדבה. והקשו דלתני מפני שראוין לבא בכולן [עולה] כדאמר [לעיל] מפני שהן ראוין לבא בכולן שלמים [והתם לחומרא דלא לייתי חולין לעזרה והכא לחומרא דכולו כליל] וי"ל דכשהוא חי שייך למימר מימליך ומייתי בכולן אבל כשמת לא שייך למימר מימליך. ועי"ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן שלמים היינו דוקא היכא דאמר אלו מעות לנזירתי. דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה בשליש חטאת ובשליש שלמים. או אם ארצה אעשה מכולן חטאת. או מכולן שלמים. דלנזירות. משמע שפיר למקצת נזירות. אבל היכא דמת והיו לו מעות סתומין [דיפלו לנדבה] איירי בהפריש מעות ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתי. לא יכול להביא בכולן קרבן א'. דהא קרבנות קאמר. הלכך יש במעות הללו דמי חטאת לכך פריך והלא דמי חטאת מעורבין. ובזה מתישב לשון מתני' דלמאי אצטריך למתני והיו לו מעות סתומים. והא בסתומין איירינן והכי איבעי ליה למימר מת יפלו לנדבה אלא [המפריש מעות לנזירותו] איירי דאמר דוקא לנזירותו. דאז יכול להביא בכולן א' [מה שאין כן כשאמר לקרבנותיו] דמשמע אכל קרבנותיו קאמר. ולכך קתני בסיפא מת היו לו מעות סתומים. ואפי' נמי אמר אלו לקרבנות נזירותי כולן יפלו לנדבה. ע"כ: היו מפורשים וכו'. עיין שם בנזיר: יביאו עולה. נ"א ומועלין בהן וכן העתיק הרמב"ם פ"ד מהלכות מעילה וכן גירסת הספר שם בנזיר:
יכין מלכת שלמה
2.
If one has set aside money for his nazirite offerings, it may not be used, but the law of sacrilege does not apply to it, as it may all be used for the shelamim. If he died and left money [for his nazirite offerings] If unspecified it shall go to the fund for voluntary offerings; If specified: The money designated for the hatats shall be taken to the Dead Sea; it may not be used, though the law of sacrilege does not apply to it. With the money designated for an olah they shall bring a olah; the law of sacrilege applies to it. With the money designated for the shelamim they shall bring a shelamim, and it has to be consumed within a day, but requires no bread offering.

משנה ג
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַדָּם, קַל בִּתְחִלָּתוֹ וְחָמוּר בְּסוֹפוֹ, וְהַנְּסָכִים, חֹמֶר בִּתְחִלָּתָן וְקַל בְּסוֹפָן. הַדָּם, בַּתְּחִלָּה אֵין מוֹעֲלִים בּוֹ. יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן, מוֹעֲלִים בּוֹ. הַנְּסָכִים, בַּתְּחִלָּה מוֹעֲלִים בָּהֶן. יָצְאוּ לַשִּׁיתִין, אֵין מוֹעֲלִים בָּהֶם:
ברטנורה הדם בתחילה אין מועלין בו. היינו קודם זריקתו, דכתיב (ויקרא י״ז:י״א) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה:יצא לנחל קדרון מועלין בו. היינו בתר זריקה. כדתנן אלו ואלו היינו דמים החיצונים ודמים הפנימים הנשפכים על מזבח העולה, מתערבים באמה, סילון שבעזרה, ויוצאים לנחל קדרון ונמכרים לגננים לזבל. ומועלים בהן. והך מעילה, מדרבנן היא ולא מדאורייתא, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו:יצאו לשיתין. נקב היה במזבח שבו יורדים הנסכים לשיתין, דהיינו יסודות של מזבח שהן חלולים ועמוקים מאד. ואם הכניס ידו וקבל הנסכים קודם שירדו לתהום, אין מועלין בהן, שכבר נעשית מצותן:
תוסופות יום טוב רבי ישמעאל. נ"א ר"ש. וכן הגי' במשנה שבגמרא. וכן העתיק הרמב"ם בפירושו. אין מועלין. פירש הר"ב דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כו'. ועמ"ש במשנה ה' פ"ד דזבחים [ד"ה חוץ]. ומ"ש כדתנן. ביומא פ"ה משנה ו': יצאו לשיתין. לשון הר"ב דהיינו יסודות כו'. והוא לשון ארמית תסכני בבטן אמי אשתית לי. וגידים תסככני וגידיא אשתייני:
יכין מלכת שלמה
3.
Rabbi Ishmael says: [the law relating to] blood is lenient at the beginning [before it is offered] and stringent at the end; [the law relating to] libations is stringent at the beginning and lenient at the end. Blood at the beginning is not subject to the law of sacrilege, but is subject to it after it has flowed away to the Wadi Kidron. Libations at the beginning are subject to the law of sacrilege, but are exempted from it after they flowed down into the shitin.

משנה ד
דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בַּתְּחִלָּה, מוֹעֲלִים בּוֹ. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:
ברטנורה דשון מזבח הפנימי והמנורה. הדשן שלהם ושירי הפתילות של מנורה, היה מוציא ומניחן אצל המזבח החיצון, מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. ואחר שהוציא שם לא נהנין ולא מועלים, דבהני לא כתיב ושמו אצל המזבח כמו בדשון מזבח העולה:המקדיש דשון בתחילה מועלים בו. הכי קאמר, המקדיש דמי דשון, בתחלה קודם שהוציאו לעזרה יש בו מעילה. כגון דאמר דמי דשון עלי ואח״כ הוציאו לחוץ ובא אחר ונהנה מן הדשון, אע״פ שכבר נעשית מצותו, אפ״ה מועלים בו, דכיון דנהנה ממנה וחסר מן הדשן, שוב ליכא לשער כמה היו דמיו כשנתערך זה, ונמצא זה מפסיד להקדש, משום הכי מועל בו לאלתר כשנהנה ממנו:תורין. שהקדישן קודם זמנן, ובני יונה שעבר זמנן:לא נהנין ולא מועלים. ולא דמו למחוסר זמן בבהמה שהוא קדוש קודם זמנו וקרב לאחר זמנו, דבהמה מגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום להיות צריכה פדיון, אית בה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן, אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו, שהרי אין המום פוסל בעופות ולית בהו פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, הכי נמי אין בהן קדושת מחוסר זמן:תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן. כיון דלקמן מחזו, אית בהו מעילה השתא. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳:ט״ז) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה"א יתירא. גמרא: לא נהנין ולא מועלין. כתב הר"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ"ש שם: המקדיש דישון בתחלה. פירש הר"ב ה"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע"כ. ודעת הרמב"ם נ"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ"ש הר"ב כשנתערך זה. נ"ל דלא דקשה ל"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]: תורין שלא הגיע זמנן כו'. כדתנן במ"ה פ"ק דחולין: לא נהנין כו'. כתב הר"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ"ש הר"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ו דתמורה]:
יכין מלכת שלמה
4.
The ashes of the inner altar and [of the wicks of] the menorah may not be used but they are not subject to the law of sacrilege. If one dedicates ashes they are subject to the law of sacrilege. Turtle-doves which have not reached the right age and pigeons which have exceeded the right age may not be used but they are not subject to the law of sacrilege. Rabbi Shimon said: turtle-doves which have not yet reached the right age are subject to the law of sacrilege, while pigeons which have exceeded the right age are not allowed for use, but are exempt from the law of sacrilege.

משנה ה
חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, הִקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת, מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ. חֲמוֹר, מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ:
ברטנורה במה דברים אמורים בקדשי מזבח. הואיל וחלב וביצים אינן ראויין למזבח, הלכך לא נהנין ולא מועלים:אבל בקדשי בדק הבית. הכי נמי דמועלים בהן, הואיל וקדושת דמים הן, ראויין הן לבדק הבית. ובגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים, כשהקדישן קדושת הגוף למזבח, אבל הקדישן קדושת דמים לגבי מזבח כגון שאמר דמי עוף זה או דמי בהמה זו הקדש להביא מהם עולה, נעשה כמי שהקדישן לבדק הבית, דודאי בקדושת דמים דמזבח אית בה מעילה בביצים ובחלב:
תוסופות יום טוב חלב המוקדשים כו' ולא מועלין. פירש הר"ב הואיל ואינו ראוי למזבח. אע"ג דדרשינן בפסולי המוקדשים. בשר ולא חלב [כמו שכתב הר"ב במ"ב פ"י דחולין] תוס: תורין.והכי גרס במשנה ה' פ"ה דחולין. וע"ש: אבל בקדשי בדק הבית כו'. כתב הר"ב דחסורי מחסרא כו'. נעשה כמי שהקדישן לב"ה. הקדיש תרנגולת וכו'. גמרא: הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה כו'. עמ"ש במשנה דלקמן: חמור. עמ"ש במשנה ד' פ"ה דב"מ [ד"ה וחמור]:
יכין מלכת שלמה
5.
The milk of consecrated animals and the eggs of [consecrated] turtle-doves may not be used, but are not subject to the law of sacrilege. When is this so? For things dedicated for the altar, but as for things dedicated for Temple upkeep, if one consecrated a chicken both it and its eggs are subject to the law of sacrilege, or [if one dedicated] a she-donkey, both it and its milk are subject to the law of sacrilege.

משנה ו
כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ, לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, מוֹעֲלִין בּוֹ. כֵּיצַד, הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, אַשְׁפָּה מְלֵאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים, אִילָן מָלֵא פֵרוֹת, שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם, אַשְׁפָּה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים, אִילָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵרוֹת, שָׂדֶה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאִילָן, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ. וְלַד מְעֻשֶּׂרֶת לֹא יִינַק מִן הַמְעֻשֶּׂרֶת. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. וְלַד מֻקְדָּשִׁין לֹא יִינַק מִן הַמֻּקְדָּשִׁין. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגָרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן פָּרָה לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ:
ברטנורה כל הראוי למזבח. שגופן ראוי קאמר:בור מלא מים. גופן ראוי לבדק הבית לבנין, ואין גופן ראוי למזבח. שאין ראויין לניסוך המים אלא מים חיים, ולא היו מנסכים מים במקדש אלא ממי השילוח:אשפה מלאה זבל. אין גופה ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית אלא לדמים:שובך מלא יונים. ראוי למזבח ולא לבדק הבית:אילן מלא פירות. ראוי למקדש לביכורים ולא לבדק הבית:שדה מלאה עשבים. אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית:ואין מועלין במה שבתוכן. דאין מועלים במה שהשביח לאחר שהוקדש:ולד מעושרת. אם יצאה נקבה עשירית תחת השבט, והיה לה בן קודם לכן, לא יינק שוב ממנה, שבנה חולין הוא והיא מעשר, ונמצא נהנה מחלב מוקדשים, שמעשר בהמה קודש הוא:ואחרים מתנדבים כן. כלומר, זו שהעבירה תחת השבט סתם, לא יינק ממנה, אבל אחרים שהתנדבו קודם לכן, רשאים להתנות קודם שתתעשר שאם תצא נקבה בעשירי יהא חלבה חולין כדי שיינק בנה ממנה בהיתר, וכן נמי בולד מוקדשים לא היו מקדישים חלב אמן. כך פירשו רבותי, ומגומגם הוא. ורמב״ם פירש, ואחרים מתנדבים, שמי שלבו נודבו היה מתנדב חלב להניק בן המעושרת ובן המוקדשים, לפי שאסור לבן לינק מהן, דשויוה רבנן כגיזה ועבודה דאסורים בקדשים, הלכך אין להן תקנה אלא שאחרים יתנדבו חלב להניקן, כיון שנאסרו לינק מחלב אמן. וישר הוא:לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. ואפילו התנו שיעשו מלאכה במזונותיהן אין אוכלים מגרוגרות של הקדש, אלא הגזבר נותן להם דמי מזונות משל הקדש והם קונים מן השוק:וכן פרה. שדשה בכרשיני הקדש, חוסם פיה שלא תאכל משל הקדש, דכתיב (דברים כ״ה:ד׳) לא תחסום שור בדישו, בדיש שראוי לו לא תחסום, אבל אתה חוסם בדיש של הקדש שאינו ראוי לו, שהרי הוא אסור לאכול בהקדש:
תוסופות יום טוב בור מלא מים אשפה מלאה זבל. צ"ע על הסדר: בור מלא מים. [עמ"ש ברפ"ה דב"ב] כתב הר"ב גופן ראוי לב"ה. לעשות בו טיט. רש"י. ומ"ש הר"ב ואין גופן ראוי למזבח. שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים [שבעזרה] תוס'. וכ"כ הרשב"ם בפ"ה דב"ב דף ע"ט. ומ"ש שאין ראוין לניסוך המים אלא מים חיים. ובור היינו מים מכונסים. כמ"ש במשנה ה' פ"ה דביצה: שובך מלא יונים. פי' הר"ב ראוי למזבח ולא לב"ה. דשובך שוה הרבה. ואין עוקרין אבניו לשום אותו בב"ה. תוס'. וכ"כ הרשב"ם בב"ב. וכתב עוד דכל הני דקתני למזבח ולא לב"ה כו'. אמה שבתוכה קאי: אילן מלא פירות. לשון הר"ב ראוי למקדש לבכורים ולא לבדק הבית. ודברי תימה הן דודאי דבכורים למזבח נמי לא הוו שהן ממתנות כהונה. ועוד מאי בכורים שייכא בשל הקדש. דלא חייבה התורה אלא בכורי אדמתך. ועיין בריש מס' בכורים. וז"ל רש"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין. ואינו ראוי לבדק הבית. לפי שעצי גפן דקין הם ואינן ראויין לשום בנין. ובבכורים לא מתוקמא. שהרי אינן קריבין לגבי המזבח. ע"כ. וגם על דבריו קשיא מאי בכורים שייכא כלל בהקדש וכן קשיא על הרשב"ם. שפי' בב"ב. אילן מלא פירות לא למזבח ולא לב"ה. דלבנין לא חזו. ולקרבן נמי לא חזי. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ובכורים לכהן הן כתרומה ע"כ. והתוס' [ד"ה כל הראוי] כתבו אין האילן ראוי לב"ה. דא"כ היה פוחת דמיו. והפירות אין ראוים למזבח. כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ודבש היינו כל מיני מתיקה. אך אם הוא זית או גפן ראוי למזבח זית לשמן למנחות וגפן ליין לנסכים. ואין ראוים לב"ה [כדפירש"י] ע"כ: מועלין בהם. פר"ת כגון שעקר חוליא ונהנה ממנה דהו תלוש. דהא אמרי' לקמן בברייתא דאין מעילה במחובר. תוס'. וילפינן לה בפ"ה די"ח חטא חטא מתרומה דאינה אלא בתלוש ואין מועלין במה שבתוכן. כתב הר"ב דאין מועלין במה שהשביח לאחר שהוקדש. ולא אמרי' דתקנה חצר הקדש כמו חצר הדיוט [במשנה ד' פ"ק דב"מ] דחצר משום יד אתרבאי. ולא מצינו יד להקדש. כ"כ התוס'. וכ"כ הרשב"ם בב"ב. דאלו בהדיוט אתרבאי רשות מואם המצא תמצא בידו [בפ"ק דב"מ דף י'] אבל לא בהקדש. ע"כ. ותמיהני דהתם מסקינן בגמרא דאע"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות. כמ"ש שם בס"ד. ולמה לא יהיה שליחות להקדש. דהא הני כהני שלוחי שמים הם. כמ"ש במשנה ג' פ"ד דנדרים. וכשהגזבר עומד בצד כל הני דהויא השתא חצר המשתמרת תקני להקדש. ודוחק לומר דגזבר גופיה שליח דהקדש הוא. ואין שליח עושה שליח וצ"ע. ועוד קשיא לי דמ"ש הני מביצת תרנגולת וחלב חמורה דלעיל. ומיהו בזה י"ל דאה"נ דמתני' דלעיל דלא כי האי תנא. והיינו דבב"ב פ"ה דף ע"ט מייתי לה. וקתני בה ד"ר יהודה וכן שנוי בברייתא דהתם ועיין לקמן: רבי שמעון אומר. נ"א ר' יוסי אומר. וכ"ה בגמ' דהכא ודב"ב. וכן העתיקו רש"י ותוס' דהכא ודב"ב וכן שם הרשב"ם. וגם הרמב"ם בפירושו בנא"י העתיק ר' יוסי. אך ממ"ש דאין הלכה כמותו נראה דל"ג ברישא. ד"ר יהודה. ומ"מ בחבורו פ"ה מה"מ. פסק כרבי יוסי. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס. משום דבב"ב גרסי ברישא דברי רבי יהודה. וידוע דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. אבל מ"ש עוד בשמו דבפ"ד דפסחים [דף נ"ו] נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו. אינו נראה לי כלל. שלא הוזכר במשנה. אלא שזה שהתירו גידולי הקדש שהיה שלא ברצון חכמים. ואיסור שמענו מעילה לא שמענו. והכי אמרינן התם בהדיא בגמ'. סברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ואפשר שעל סוגיא זו סמך הרמב"ם בפירושו שכתבתי דפסק דלא כר' יוסי. ומ"מ י"ל דאינה קושיא על הפסק שבחיבורו דאיכא למימר דהכי קאמר סוגיא דפסחים דאפילו למ"ד אין מעילה בגידולין איסורא מיהא הוי ולדבריהם דאנשי יריחו הוא דאמרינן הכי. ומ"ש עוד דבפ"ז דתמורה שנינו ומועלים בגידוליהם. הלכך הלכה כרבי יוסי. גם מזה אינה ראיה. שהרי פי' שם הר"ב. דהיינו ביצת תרנגולת וחלב חמורה. והכי איתא התם בגמרא. ומיהו למאי דכתבתי דההיא דביצת תרנגולת נמי רבי יוסי היא. ניחא. ומ"מ נ"ל עוד ראיה אחרת. מגידולי קונם. דמשנה ו' פ"ז דנדרים: ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת. פי' הר"ב. אם יצאה נקיבה עשירית תחת השבט. והיה לה בן קודם לכן לא יינק כו' ונמצא נהנה מחלב מוקדשין. ובסמוך מפרש בשם הרמב"ם שאסור לבן לינק כו' דשויוה רבנן כגיזה ועבודה דאסורין בקדשים. וקשה דתיפוק ליה דגבי פסולי המוקדשים דרשינן בשר ולא חלב. כמ"ש לעיל במשנה ה'. וי"ל דכיון דבקדשים גופייהו. לא כתיב אלא לא תגוז ולא תעבוד. אלא דמפסולי המוקדשים שמעינן לה. ניחא ליה להרמב"ם למנקט מאי דכתיב בהדיא גבי קדשים עצמן. אלא דאכתי קשיא דלישנא דשוינהו משמע דמדרבנן. והא דאורייתא הוא. ובגמ' קתני ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת מנא ה"מ אמר רב אחדבוי בר אמי. אתיא העברה העברה מבכור [כתיב בבכור (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר (ויקרא כ״ז:ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט] מה בכור מועלין בו. אף חלב המעושרת מועלים בו. חלב המוקדשים נמי אתי אמו אמו מבכור [דכתיב גבי בכור בפ' משפטים יהיה עם אמו. וגבי מוקדשים כתיב בפרשת אמור שבעת ימים יהיה תחת אמו]. ופירש"י מה בכור מועלין בו בכל דבר שיש בו דזכר הוא ולא נקבה. אף מעשר נמי דנוהג בנקבה וכן מוקדשים מועלין בכולו. אף בחלבו. ע"כ. והקשו התוס'. ל"ל קרא לאסור חלב המוקדשים תיפוק ליה מדדרשינן גבי פסולי המוקדשים בשר ולא חלב [כדפי' הר"ב במשנה ב' פ"י דחולין] וי"ל דאי לאו האי קרא דהכא. דקאסר חלב במוקדשים לא הוה דרשינן גבי פסולי המוקדשים דבשר אתא למעוטי חלב. דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי. אבל השתא דאסר חלב במוקדשים קאתי [בשר] לומר אבל חלב כדקאי קאי תדע מדאצטריך למכתב. ולא תגוז בכור צאנך [לאסור] גיזה בקדשים. ואמאי צריך תיפוק לי מדאמר גבי פסולי המוקדשים. תזבח תזבח ולא גיזה אלא ודאי כו'. כמ"ש כבר בשמם בחולין [שם ד"ה ליגזז] ע"ש. אבל קושיא אחריתא יש להקשות דהיאך יליף מבכור שהוא אסור להניק. והא אין דנין אפשר משא"א כמ"ש [*במשנה ב' פרק ב' דתמורה] ועוד קשיא דמלתא דפשיטא הוא דולד המעושרת לא יינק מן המעושרת. כיון שהיא חולין. דהא כבר תנא לעיל חלב המוקדשים לא נהנין [ולמאי קא בעי מנא ה"מ] ועוד דקאמר ואחרים מתנדבין [כן] פירש שהיו עשירים מתנדבים להניק את הולדות מבהמות שלהם. ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש. לכך נראה למורי רבי הרב רבינו פרץ שי'. דמתני' מיירי בולד מעושרת ולד מוקדשים שילדו משהיו מוקדשים. והיינו רבותא. דאפ"ה אסור להניק מהם. והיינו הא דקאמר ואחרים מתנדבים כן שבשביל שהיו הולדות להקדש היו מתנדבים להניק אותם. וקא בעי בגמ'. מנא ה"מ דלא יינק מאמו והכתיב תחת אמו. דמשמע דאפילו היתה אמו קדושה מ"מ יונק ממנה (וקאתיא) [וקאמר אתיא] העברה העברה מבכור. מה בכור מועלין בו פי' שאסור להניק את הבכור מבהמת שמעשר וקדשים. דהא לא מצינו בכור של בהמת מעשר וקדשים שהרי הם פטורים מן הבכורות. אף מעשר כלומר אף ולד הוא קדוש קדושת המעשר שנולד מבהמת מעשר אסור להניק מאמו שהיא מעשר. חלב המוקדשים נמי אתיא אמו אמו מבכור דמה אמו האמור בבכור אינה של הקדש דבהמה של הקדש פטור מן הבכורה. אף אמו האמור בקדשים דכתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו. דמשמע לפי הפשט שמותר להניק לולדות של בהמה קדושה מאמו שהיא קדושה. אינו כן דודאי אותה אם דחולין. ולכך מותר להניק מאמו. אבל אם היא קדושה אסור להניק לו. והשתא ניחא דשפיר איצטריך ג"ש להכי דאף כשהולד של הקדש אסור להניק מן האם: מעושרת. קשיא לי דלענין מעשר דגן תנן במשנה ו' פרק בתרא דדמאי מעושרת על הכלכלה שממנה הופרש המעשר. וכן משמעות הל' והרמב"ם בספ"ג מה"מ העתיק ולד המעשר: ואחרים מתנדבין כן. פי' הר"ב אחרים שהתנדבו קודם לכן. רשאים להתנות קודם שתתעשר כו'. וללא צורך מפרש קודם לכן וגם לשון המשנה מתנדבין כן לא משמע לשעבר. וז"ל רש"י. ואחרים מתנדבין כן. שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש כו' ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן. הלכך מהני תנאה. והוי כנדבה. ולהכי קרו להו אחרים. שאינן מחמירין עליהן כראוי. וכן נמי בולד מוקדשים. לא היו מקדישין חלב האם. ע"כ. ומ"ש הר"ב ומגומגם הוא מטעם שכתבו התוס' [ד"ה הפועלים] דלישנא לא משמע כן והל"ל ואחרים מתנים בכך. ועוד קשיא דבתוספתא קתני ליה גבי פועלים ופרה. והתם מה מועיל התנאי בדבר שהוא כבר של הקדש. לכך נראה לפרש ואחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן ולדות מן בהמות שלהן שהיא חולין וכן פועלים ופרה של הקדש לפי שעושין בשביל הקדש היו עשירים מתנדבים לפרנסם. ע"כ. ועיין עוד מ"ש בשמם בדבור ולד המעושרת: הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש. רש"י. והתוס' כתבו דאתקש חוסם לנחסם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ז דב"מ: וכן פרה לא תאכל כו'. פי' הר"ב דכתיב לא תחסום שור בדישו וכו'. גמ'. ופי' רש"י דענינא כולה בחולין קמיירי [*ודברי הר"ב הן פי' הרמב"ם]:
יכין מלכת שלמה
6.
Whatever is fit for the altar and not for Temple repair, for Temple repair and not for the altar, neither for the altar nor for Temple repair is subject to the law of sacrilege. How so? If one consecrated a cistern full of water, a dump full of manure, a dove-cote full of pigeons, a tree laden with fruit, a field covered with herbs, the law of sacrilege applies to them and to their contents. But if one consecrated a cistern and it was later filled with water, a dump and it was later filled with manure, a dove-cote and it was later filled with pigeons, a tree and it afterwards bore fruit or a field and it afterwards produced herbs, the law of sacrilege applies to the consecrated objects themselves but not to their contents, the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: if one consecrated a field or a tree, the law of sacrilege applies to it and to its produce for it is the growth of consecrated property. The young of [cattle set aside as] tithe may not nurse from cattle set aside for tithe, but others consecrate for such use. The young of consecrated cattle may not nurse from consecrated cattle, but others consecrate for such use. Workers may not eat dry figs dedicated to the Temple, nor may a cow eat of the vetch belonging to the Temple.

משנה ז
שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט בָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. יָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה, נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ. הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁל זָהָב, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. נִתְּנוּ בִצְלוֹחִית, מוֹעֲלִין בָּהֶם. עֲרָבָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, נוֹתְנִין הָיוּ מִמֶּנָּה זְקֵנִים בְּלוּלְבֵיהֶם:
ברטנורה שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש. לא נהנים ולא מועלים, דבתר אילן אזלינן ואילן בשל הדיוט קאי. והני מילי, כשאין בין אילן של הדיוט לקרקע של הקדש אלא שש עשרה אמה או פחות. אבל אם יש ביניהן ייתר משש עשרה אמה, מועלין בשרשים הגדלים בשדה הקדש, דלא גרירי תו בתר אילן:ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין. כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר משש עשרה אמה, דשרשים הגדילים בשל הדיוט לא גרירי בתר אילן של הקדש הואיל ורחוקים ממנו כל כך, הלכך לא מועלין. אבל אם אין ביניהן אלא שש עשרה אמה או פחות, מועלים בהן:מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש. רבותי פירשוה לי, כגון דמעין של חולין הוא ונובע בשדה של הדיוט, אלא שנמשך ויוצא ועובר בתוך שדה של הקדש. לא נהנים ממנו בתוך שדה של הקדש. ולא מועלים, דמשל הדיוט הוא נובע:יצאו. המים שבמעין זה שנובע משדה של הדיוט ועובר בשדה של הקדש יצא משדה של הקדש, נהנים ממנו לכתחילה:המים שבכד של זהב. גבי ניסוך המים בשבעת ימי החג תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ובאותן מים לא נהנים ולא מועלין, דלא איקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו לצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש:ערבה. שהיו זוקפים אותה אצל המזבח, כדתנן בפרק לולב וערבה [משנה ה׳]:נותנים היו ממנו בלולב. בתחילה קודם שזקפוה. ואע״פ שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח:
תוסופות יום טוב ושל הקדש באין בשל הדיוט כו'. פירש הר"ב כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר מט"ז אמה כו'. וא"ת ולתני אידי ואידי תוך ט"ז ולתני סיפא מועלין א"נ אידי ואידי אחר ט"ז ולתני ברישא מועלין. וי"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט"ז ובין חוץ לט"ז אמה [לא] נהנין ולא מועלין. תוס' פ"ב דב"ב דף כ"ו: המים שבכד כו'. בפ"ד דסוכה משנה י' תנן חבית. וכמ"ש הר"ב. לא קשיא כדאשכחן ברפ"ג דב"ק ובסוף דמאי וכמ"ש שם בס"ד: רבי אליעזר בר צדוק אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם. פי' הר"ב בתחלה קודם שזקפוה דמשזקפו דנעשית מצותה נהנין ממנה. רש"י. ומ"ש הר"ב ואפילו שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח. קסבר מצות לאו להנות נתנו. תוס'. ולכאורה נ"ל דת"ק לא פליג דהא קי"ל מצות לאו להנות נתנו כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ד דנדרים. ור"א בר צדוק עובדא קאמר. ואע"ג דמתניא בלשון פלוגתא אשכחן טובא כה"ג ול"פ וכמ"ש בסוף בכורים. אלא שהרמב"ם כתב בפירושו וז"ל ומ"ש ר"א בר צדוק [לאשמועינן מינה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמיתי. ואע"פ שדעת ר"א שמותר ליהנות ממנה. אינה הלכה ע"כ. וכן בחבורו פ"ה מה"מ לא העתיק דבריו. וצ"ע למה דחאו מהלכה: זקנים שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א"נ לחשיבותם הורשו ליקח:
יכין מלכת שלמה
7.
If the roots of a privately owned tree spread onto dedicated ground, or those of a tree in dedicated ground spread onto private ground, they may not be used, but the law of sacrilege does not apply to them. The water of a spring which comes out of a dedicated field may not be used, but the law of sacrilege does not apply to it When it has left the field it may be used. The water in the golden jar may not be used, but the law of sacrilege does not apply to it. When it has been poured into the flask, it is subject to the law of sacrilege. The willow branch may not be used, but is not subject to the law of sacrilege. Rabbi Elazar son of Rabbi Zadok says: the elders used to put it with their palm tree branches.

משנה ח
קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. שֶׁבַּאֲשֵׁרָה, יַתִּיז בְּקָנֶה. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחֹרֶשׁ, מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ. הַגִּזְבָּרִים שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים, מוֹעֲלִין בָּעֵצִים, וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בַשִּׁפּוּי וְלֹא בַנְּוִיָּה:
ברטנורה קן שבראש אילן. של הקדש. שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר:שבאשרה יתיז בקנה. יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ודוקא יתיז. אבל לא יעלה על האשרה, דאם עולה ליטול הקן, נמצא נהנה מן האשרה. והביצים והאפרוחים שבקן, כל זמן שצריכים לאמן אסורים בין שבראש אילן של הקדש בין שבראש האשרה:המקדיש את החורש. תרגום יער, חורשא:מועלים בכולו. בעצים ובענפים ובעלים:הגזברים שלקחו את העצים. שקנו עצים מיער של חולין לצורך קורות:מועלים בעצים. רמב״ם פירש, לאתויי חתיכות עצים שחותכין במגירה בעת שמתקנים אותן לקורות, שמועלין בהן:ולא בשפויין. נסרים דקות שנוסרין מן העצים כשמחליקין אותן:נמיה. עלין שבעצי היער:
תוסופות יום טוב קן שבראש האילן של הקדש כו'. פי' הר"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע"כ: יתיז בקנה. לשון הר"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ"כ הרמב"ם יתיז בקנה ר"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע"כ. ומ"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ"מ בפ"ה מה"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר"ב]. וא"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש. י"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ"ה שרי ע"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ"מ. שבהלכות מעילה [פ"ה] העתיק גירסתינו ובפ"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ"מ דברי הר"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש"י פי' בפ"ג דמס' עבודה זרה דף מ"ב ע"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע"כ]: מועלים בכולו. עמ"ש בשם התוס' במ"ו בדבור מועלים בהם כו': לא בשפוי ולא בנויה. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש"י: ולא בנוייה. והר"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ"ח פ"ג דעבודה זרה. והרמב"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי"ת. אבל בחבורו פ"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי"ת:
יכין מלכת שלמה
8.
A nest which is built on the top of a dedicated tree, one may not derive benefit from it, but the law of sacrilege does not apply to it. That which is on the top of an asherah, one flicks [it] off with a reed. If one dedicated a forest to the temple, the law of sacrilege applies to the whole of it. If the treasurers [of the Temple] bought trees, the lumber is subject to the law of sacrilege but not the chips and not the fallen leaves.

קדשים מעילה פרק ג
Kodshim Meilah Chapter 3