Mishnayos Club 6/20/2024




Mishnah

משנה א
אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, בֹּאוּ וְהָפִיסוּ, מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּים, וְהַיָּיִן. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה:
ברטנורה אמר להם הממונה בואו והפיסו. הטילו פייס. הוא הגורל המפורש פרק ב׳ דיומא:מי שוחט. אע״ג דשחיטה כשרה בזר, תקנו בה פייס, דתחילת עבודת התמיד היא וחביבה להו, אי לא יטילו פייס אתו לאינצויי עלה ואתו בה לידי סכנה:מי זורק. מקבל הדם הוא הזורק, ומשום דעיקר הקרבן הויא זריקה להכי נקט לה:מי מדשן מזבח הפנימי. והמדשן הוא המקטיר קטורת. ומשום דדשון תחילת עבודה של קטורת היא, נקט לה. וכן דשון המנורה תחילת ההדלקה. ודשון מזבח הפנימי והמנורה, קודם שחיטת התמיד היה. והא דמדכר בסדר הפייס שוחט וזורק ברישא, משום שהם עיקר עבודה טפי:העוקץ. האליה:החזה. כל [השומן] הרואה את הקרקע:והגרה. מקום שהוא מעלה גרה, הוא הצואר, ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב:זכה מי שזכה. מי שעלה לו הפייס זורק את הדם, והסמוך לו שוחט. ואע״פ שהשחיטה קודמת לקבלת הדם, מ״מ מפני שעבודת הזריקה גדולה מן השחיטה, שהשחיטה כשרה בזר משא״כ בזריקה, לפיכך זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה, והשני הסמוך לו בשחיטה, והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר הקטורת, והרביעי מדשן את המנורה ומדליק את הנרות, והחמישי מעלה הראש והרגל לכבש, והששי שתי הידים, והשביעי העוקץ דהיינו האליה והרגל, והשמיני החזה והגרה, והתשיעי שתי דפנות, והעשירי הקרבים, והאחד עשר הסולת של מנחת נסכים שהיא קריבה עם התמיד. והשנים עשר חביתי כהן גדול, והשלשה עשר יין של נסכים. כל אלו שלשה עשר כהנים יוצאים בפייס אחד כמפורש פרק ב׳ דיומא:
תוסופות יום טוב הממונה. עמ"ש ברפ"ג דיומא: מי מדשן מזבח הפנימי. אקדמיה לדשון המנורה דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא דתניא שלחן בצפון כו'. ומנורה בדרום כו'. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא. דכתיב (שמות כ"ו) ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו להדדי גמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. ומ"ש הר"ב שהמדשן הוא המקטיר קטורת. וכך כתב עוד להלן והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר קטורת. טעות הוא בידו. דהא תנן בפ"ה מ"ב חדשים לקטרת. ועוד בפ"ו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי מקדימים לפניהם כו'. וכן נמי בפ"ב דיומא [משנה ד'] דפייס שלישי לקטרת. ואין לדחוק שר"ל המחתה. וכי ההיא דכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ת. שהמדשן מזבח החצון מכניס המחתה. וסובר הר"ב [במ"ש] שהמדשן הפנימי הוא המקטיר [*ר"ל מכניס המחתה. ויתיישב עם זה דלא תקשה אמאי בזורק לא נקט תחלת העבודה שהיא קבלת הדם והכא במקטיר נקט דישון המזבח שהוא תחלת העבודה של ההקטרה דכיון דמקטיר היינו מכניס המחתה לבד שאינו עיקר עבודת הקטרת לא דמי לזורק שהוא עיקר העבודה] דמלבד הקושיא שאני מקשה על הרמב"ם לקמן במשנה ה' פ"ה מהגמ' (יומא ד' כ"ה) דזה שזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה וזה קשיא ג"כ על הר"ב אלא דעליה קשיא ממשנה גופא דר"פ בתרא דתנן והטני ביד אחד והמחתה ביד אחד ש"מ דתרי כהנים הוו. ולשון הרמב"ם והשלישי מרים דשון מזבח הפנימי לפי שבו מקטירין הקטרת. ע"כ. ומ"ש הר"ב דדשון מזבח ומנורה קודם שחיטת התמיד היה אכתוב בזה בסוף פרקין בס"ד: העוקץ. פי' הר"ב האליה. ואין נראה כן ממשנתינו דסוף פ' דלקמן דתנן העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו והמפרש פי' שם הזנב אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב (ויקרא ג') לעומת העצה: [*והגרה. פירש הר"ב מקום כו'. ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. וכן לשונו במשנה ג' פ"ב דיומא. ולא דק דבפרק דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלוי בדופן הימנית ול' המפרש ובו מחובר הקנה והלב]:
יכין מלכת שלמה
1.
The superintendent then said to them: come and cast lots, to see who is to slaughter, and who is to sprinkle the blood, and who is to clear the ashes from the inner altar, and who is to clear the ash from the candlestick, and who is to lift the limbs on to the ascent: the head, the right leg, the two forelegs, the tailbone, the left leg, the breast and the neck and the two flanks, the entrails, the fine flour, the griddle cakes and the wine. They cast lots and whoever won, won.

משנה ב
אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי. מַתְיָא בֶן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח. עַד שֶׁהוּא בְחֶבְרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר, הֵין:
ברטנורה צאו וראו. על מקום גבוה שהיה להם במקדש:זמן השחיטה. שהשחיטה פסולה בלילה שנאמר (ויקרא י״ט) ביום זבחכם:ברקאי. האיר והבריק השחר:האיר פני כל המזרח. שלא היה אומר כלום עד שהאירו פני [כל] פני המזרח, שאין מספיק כשהבריק כנקודה בלבד. והלכה כמתיא בן שמואל:עד שהוא בחברון. אותן העומדים למטה שואלים לו הגיע האור בחברון, והוא אומר הין. וכדי להזכיר זכות האבות הקבורים בחברון אומרים כן:
תוסופות יום טוב צאו וראו כו'. ולמה הוצרכו לכך תנן לה במשנה ב' פ"ג דיומא.
יכין מלכת שלמה
2.
He then said to them: Go out and see if it is yet time for the slaughter. If the time had come, the one who saw would say, “There are flashes.” Matya ben Samuel says: [He used to say] Has the whole of the east [of the sky] lit up. as far as Hebron? And he [the observer] would answer yes.

משנה ג
אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים. וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה בְמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם, אַחַת לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, וְאַחַת לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת, וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד, וְאַחַת לִשְׁכָּה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים:
ברטנורה מלשכת הטלאים. לשכה שהיו הטלאים של תמידים שם:לשכת החותמות. של לוקחי סולת למנחה ויין לנסכים, שהיו הולכים אצל הממונה על החותמות ונותנים לו מעות כפי הנסכים שהוא צריך, והוא נותן לו חותם ומוליך החותם אצל הממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים. ואותה לשכה שהממונה על החותמות יושב בה היא קרויה לשכת החותמות. ובמסכת שקלים מפורש שארבעה חותמות היו במקדש, וכתוב עליהם, עגל, זכר, גדי, חוטא. כשמביא חותם שכתוב בו עגל, בידוע שנתן מעות לנסכי פר. זכר, בידוע שנתן מעות לנסכי איל, שתרגום איל, דכרא. גדי, בידוע שנתן מעות לנסכי כבש. חוטא, בידוע שנתן מעות לנסכי מצורע:לשכת בית המוקד. על שם המדורה שדולקת בה תמיד. קרויה בית המוקד:
תוסופות יום טוב אמר להם צאו הביאו טלה. לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה. א"ל הממונה לאותם שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים שכולן מתעסקים בהכנתו כדאמר מי שזכה בתמיד כו'. ובקרו אותו לאור האבוקות. כדתנן לקמן ש"מ דעדיין היה לילה. כ"כ המפרש: והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית וד' לשכות היו שם. פירש הרמב"ם והמפרש בבית המוקד. ואחת מהן נקרא לשכת בית המוקד [*ששם יורדין לבית הטבילה] וכדתנן בהדיא משנה ו' פ"ק דמדות. [*וע"ש בפי' הר"ב] ואע"ג דהתם תנן לשכת טלאים מערבית דרומית. הא רמי לה בגמרא בפ"ק דיומא ומשני לה דף י"ז. אקצויי מקציה ודאתי מצפון מתחזיא ליה בדרום ודאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון ומסתברא דבמערבית דרומית הוה וכו'. ומר קא חשיב דרך ימין. ומר קא חשיב דרך שמאל. ופירש"י. בשתי המקצעות נראות שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד הצפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן. ודאתי מצפון מתחזיא ליה משוכה לצד דרום יותר. ודאתי מדרום מתחזיא ליה משוכה לצד צפון. ומסתברא במערבית דרומית הוי טפי. ומודי בה תנא דידן. אלא דנקט סידרא מדרום לצפון. דקא חשיב דרך שמאל. ומתחזי ליה דרך הלוכו. כאילו הוא בצפון. ודאמרינן בכמה דוכתי כל פינות כו' לא יהו אלא לימין. הני מילי בעבודה. אבל הכא חושבנא בעלמא הוא. ותנא דמדות קא חשיב דרך ימין מדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום. ע"כ. והרמב"ם בפ"ק דמדות [משנה ו'] מפרש שהיתה נתונה בבית המוקד עצמו מערבית דרומית וכשמשערים מקומה לנגד העזרה תהא מן העזרה צפונית מערבית. כמו שזכר בתמיד. ע"כ. וכשתעיין בצורה שאני עתיד לצייר בעזה"י בסוף מסכת מדות תשכיל זה היטב [*ועיין בספר המאיר לרבינו זרחיה הלוי בריש מסכת יומא]: ואחת לשכת החותמות ואחת לשכת בית המוקד. עיין במדות [פ"א משנה ז'] מאי דקשיא לי בגוה ודמש"ה נ"ל דגרסי' איפכא: החותמות. עיין במשנה ג' פ"ה דשקלים. בית המוקד. כתב הר"ב על שם המדורה כו'. ועמ"ש ברפ"ק: ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים. השתא דאמרן. דלשכת הטלאים לפי האמת מערבית דרומית היא. כי אזלת דרך ימין תהיה לשכת לחם הפנים במזרחית דרומית. כדתנן התם במדות. גמ'. דיומא (ד' י"ז):
יכין מלכת שלמה
3.
He said to them: Go out and bring a lamb from the chamber of lambs. Now the lamb’s chamber was in the north-western corner. And there were four chambers there the chamber of lambs, the chamber of the seals, the chamber of the fire-room and the chamber where the showbread was prepared.

משנה ד
נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים, וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבֻקָּר מִבָּעֶרֶב, מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת:
ברטנורה תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב. לא אתפרש למה הוצרכו למנין של כלים הללו. ובירושלמי במסכת חגיגה אמרו כנגד תשעים ושלש אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי:השקו את התמיד. סמוך לשחיטתו, כדי שיהא עורו נפשט יפה:בכוס של זהב. אית דאמרי גוזמא קתני דלא של זהב היה, אלא של נחושת יפה כזהב. ואית דאמרי בכוס של זהב ממש, שאין עניות במקום עשירות:אף על פי שמבוקר. דתמיד טעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו, דומיא דשה הפסח:
תוסופות יום טוב [*תשעים ושלשה כלי כסף וכו'. כתב הר"ב ובירושלמי כו' כנגד צ"ג אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי. וגם הרמב"ם הביא לירושלמי זה בפירושו. ותמיהני דהא קאי הירושלמי הזה שם בקושיא. דאתמר עלה א"ר חונא חישבתים ואינן אלא שמנים ושלש כנגד פ"ג חותמות וכו' [דבספר נחמיה [סי'] י'] שם חתומים פ"ג על קבלת התורה באלה ובשבועה]. ע"כ. ואני ג"כ חשבתים ומצאתים בהפך שאדרבה ישנם הרבה יותר מכפלים צ"ג שכן בספר זכריה לבדו נמצאים שם בן ד' יותר ממאה מלבד שאר שמות שגם [הם] אינם נמחקים. ולולא שהרמב"ם וכן הר"ב העתיקו הירושלמי כמות שהוא. הייתי אומר שיש ט"ס בירושלמי. דמ"ש חגי זכריה ומלאכי דסמי מינייהו זכריה ולא גרסי' אלא חגי ומלאכי. ואי גרסת הכי אתי שפיר וגם ר' חונא מותיב שפיר לפי שעמדתי למנין בשני ספרים אלו חגי ומלאכי ומצאתי שכל השמות שאינם נמחקים מלבד שם צבאות. שאף שגם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כדתניא בס"פ שבועת העדות (שבועות ד' ל"ה ע"א) מ"מ כיון שלא נמצא בשום מקום כי אם סמוך לשם אחר שאינו נמחק לא נחשב לשם בפני עצמו. ולכך אינו מן המנויין. ומעתה אין בב' ספרים אלו מלבד שם צבאות מן השמות שאינם נמחקים. כי אם צ"ג צא וחשוב. ורב חונא ס"ל שאין למנות כי אם רק שם בן ד' והם אינם באלו שני הספרים כי אם פ"ג. והוא כשתצטרף משם בן ד' שבפסוק הנה אנכי שולח וגו' הכפול. ואז מנינם פ"ג. וא"כ הכל עולה כהוגן. וגם תשובת ר' חונא אינה אלא פלוגתא ולא שיוכל לסתור סברת החושב צ"ג. אך יש לדקדק למה לא מנו חכמים אותן שבספר זכריה. ויאמרו נא להוציא כ"כ כלים. שכמו שלא סמכו על ספר א' כן לא הוה להם לסמוך על ב' כי אם על כל הג' שהיו בתחלת בנין הבית. והנה ראיתי להרמב"ם בפירושו שקודם שהזכיר להירושלמי כתב וז"ל מנין זה אפשר הוא כנגד מה שצריכים לכלים לעבודת היום מן הכלים ע"כ. וז"ל בפ"ו מהל' תמידין ומוציאין כל כלי שרת הצריכים להם כל היום ע"כ. לכך אני אומר שלא נתכוונו החכמים לצוות להוציא כלי שרת כנגד השמות אלא לפי שהוצרכו לכל כך כלים לכל יום. אתו ואסמכינהו אקראי שמצאו במספר הזה והם שבב' ספרים אלו. ומוכרחני עכשיו לומר שט"ס הוא בירושלמי כדלעיל. והא ל"ק דיוציאו יותר וכמספר השמות שבג' הספרים כי למה לנו להטריח הכהנים בכדי וגם אפשר שלא רצו להוציא מספר גדול ורב שהוא יותר מכפלים שמן הצורך שאם יעשה כן איש מן האישים יחשב לו לגאוה וגסות רוח. ולו יתברך הגדולה ובמקום שאתה כיוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. כמ"ש ר"י בס"פ בני העיר] [ל"א סוף ע"א]. אף ע"פ שהוא מבוקר. פירש הר"ב דתמיד טעון בקור כו' דומיא דשה הפסח. עמ"ש בזה במשנה ה' פ"ב דערכין:
יכין מלכת שלמה
4.
They went into the chamber of the vessels and they took out ninety-three vessels of silver and gold. They gave the animal for the daily sacrifice a drink from a cup of gold. Although it had been examined on the previous evening it was now examined again by torchlight.

משנה ה
מִי שֶׁזָּכָה בַתָּמִיד, מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וּמִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, וּרְבִיעִית שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, וּשְׁלשָׁה סְדָרִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין. וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:
ברטנורה לצפונו של מזבח. דתמיד עולה הוא, ועולה טעונה צפון:שמונה עמודים. עמודים של אבן נמוכים:ורביעית של ארז. חתיכות מרובעות של ארז היו על העמודים:אונקליות. כעין ווים. אינציני״ש בלע״ז: היו קבועים, באותן רביעיות של ארז, ותולין בהן הבהמה:ושלשה סדרים. של אונקליות זו למעלה מזו היה בכל חתיכת עץ, לתלות בהמה גדולה או קטנה:על שלחנות של שיש שבין העמודים. שעליהם מדיחין הקרבים. והיה אפשר לעשותן של זהב, שאין עניות במקום עשירות, ולא עשאום אלא של שיש לפי שהזהב מרתיח ומסריח, והשיש מקרר ומצנן ומעמידו שלא יסריח:
תוסופות יום טוב ועליו ח' עמודים ננסין. והכי תנן נמי במשנה ה' פ"ג דמדות. ושם כתב הרר"ש ועליו כלומר באותו מקום: [*ורביעית של ארז על גביהן. מונחין לא קבועין. וכי הא דכתבתי בשם המפרש למכילתין לקמן פ"ג דמדות משנה ח'. עוד שם לעיל מינה בשם הכ"מ]: ומפשיטין על שולחנות של שיש שבין העמודים. שהיו מניחין הבהמה על השולחנות. כדי שלא תהא נגררת ע"ג קרקע תוס' פ"ק דיומא ד' י"ו. ומ"ש הר"ב שעליהן מדיחין הקרבים כדתנן בפ' דלקמן סוף משנה ב'. ותנן נמי בשקלים פ"ו משנה ד' שמונה שלחנות של שיש בבית המטבחים שעליהן מדיחין את הקרבים. וכתבו התוס' שם דאע"ג דתנן בסוף מדות מן השלחנות לננסים ד'. אפ"ה קרי להו בין העמודים. ואע"פ שרחוקים ד"א. לא היתה בהמה נגררת בארץ שגוף הבהמה גדול ומגיע לשולחנות. כדאיתא בב"ר דכשמרכיבים כבשי התמיד על הגמלים היו נגררים בארץ. ע"כ. ולפי מה שאכתוב במדות [פ"ה מ"ב] בשם הרמב"ם מעיקרא לא קשיא ולא מידי. שהוא מפרש מן השלחנות לננסים ד' מאמצע השולחנות כו':
יכין מלכת שלמה
5.
The priest who had won the right to slaughter the tamid takes it along with him to the slaughter house, and those who had won the right to bring the limbs up followed after him. The slaughter house was to the north of the altar, and on it were eight small pillars on top of which were blocks of cedar wood, in which were fixed hooks of iron, three rows in each, upon which they would hang [the tamid] and they would strip its hide on tables of marble that stood between the pillars.

משנה ו
מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין, וְאַרְבָּעָה כֵלִים בְּיָדָם, הַטֶּנִי וְהַכּוּז וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת. הַטֶּנִי דוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק קַבַּיִן וָחֵצִי. וְהַכּוּז דּוֹמֶה לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב. וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת, אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן:
ברטנורה הטני. לשון ושמת בטנא. דומה לסל ופיו רחב:והכוז. קיתון בלשון ערבי קורין אלכו״ז:שני מפתחות. לפתוח שני מנעולים שבפשפש הצפוני:תרקב. כלי שמחזיק שלשה קבין. ולשון תרקב, תרי וקב. ודומה היה לתרקב אבל לא היה מחזיק אלא קביים וחצי, ושל זהב היה:אחד יורד לאמת השחי. הפשפש הצפוני דתנן לקמן בא לו לפשפש הצפוני היו לו שני מנעולין, האחד היה למטה בפנים בתחתיתו של פתח, והיה הכהן הרוצה ליכנס מכניס אמת ידו בחור שבכותל עד בית השחי שלו ופותח בידו דרך פנים, והאחר פותח במפתח מיד בלא טורח כשאר כל הפתחים:כיון. כמו [פסחים ל״ז ע״ב] יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, כלומר מהר בלא טורח:
תוסופות יום טוב דומה לתרקב גדול. פירש הר"ב תרקב מחזיק ג' קבים וזה לא היה מחזיק אלא קביים וחצי. ויש לתמוה מאי גדול שייך בתרקב. כיון שאין נקרא תרקב אלא המחזיק ג' קבים. ובמשנה שבגמ' ל"ג גדול גבי תרקב. וכן בפירוש הרמב"ם גם בחבורו פ"ג מה"ת. ואין ספק אצלי שנשתבשו הגרסאות מההיא דמתני' ד' פ"ה אך הר"ש העתיק ג"כ גדול בפי' משנה ג' פרק י"ב דכלים:
יכין מלכת שלמה
6.
Those who had won the right to clear the ashes from the inner altar and from the candlestick would go first with four vessels in their hands the teni, the kuz and two keys. The teni resembled a large tarkav of gold and held two and a half kavs. The kuz resembled a large gold pitcher. And two keys: One of the two keys would reach down to the “amah of the armpit” and the other opens immediately.

משנה ז
בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי. וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד), וַיֹּאמֶר אֵלַי ה', הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, נִכְנַס לַתָּא, וּמִן הַתָּא אֶל הַהֵיכָל, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל. הִגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ. לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט, עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח:
ברטנורה ושני פשפשין היו לו לשער הגדול. הוא שער ההיכל. והיו לו דלתות בתחילת עובי הכותל שהיה עביו שש אמות, ודלתות אחרות לסוף עביו לצד פנים. ושני פשפשין הנך שני פתחים קטנים אחד מימין שער הגדול ואחד משמאלו רחוק קצת מן השער. אותו שבדרום כתיב סגור יהיה לא יפתח בשל עתיד, ומסתמא כן היה בבית עולמים, אבל פשפש שבצפון היה פותחו על ידי חור שאצלו שתוחב בו ידו עד השחי וכופף ידו בפנים, ועל ידי מנעול אחר שבו שנפתח לאלתר בלי טורח:ופותח הפשפש ונכנס משם לתא. והיא לשכה אחת הפתוחה להיכל:ומן התא נכנס להיכל. והולך בחלל ההיכל עד השער הגדול שבסוף עובי הכותל מבפנים ופותחו ובא לו אל שער השני ועומד בפנים ופותחו:נגר. בריח שמבריח מקצה הדלת לקצה הדלת. פירוש אחר, נגר היינו היתד הנעוץ אחורי הדלת בנקב שבאסקופה:ואת הפותחות. המנעולים והמסגרות:
תוסופות יום טוב [*לשער הגדול. עמ"ש במשנה ב' פ"ד דמדות]: לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח. *מצאתי כתוב דלמדין בגמ' אל פתח אהל מועד עד שתהא פתוח ומשם למדין לכל הקרבנות ע"כ. ור"ל אותה גמ' שכתבתי במשנה ז' פ"ה דזבחים ובשלמים הוא שדרשו כן שבהן נאמר המקרא. והשתא דכל הקרבנות אינן נלמדים אלא משלמים. לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' בריש מסכת ערובין דלמה לי קרא לפסול שלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל תיפוק ליה דשחטו קודם לתמיד של שחר ואמרי' העולה עולה ראשונה. ותמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד ע"כ. ומאי קושיא הא תמיד גופיה לא שמעי' לי' אלא משלמים. ועל הרמב"ם תמיהני ג"כ שבפ"ה מהל' מה"ק כתב שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל וכו'. והרי כל הקרבנות כן כדמשמע ממתניתין דהכא:
יכין מלכת שלמה
7.
He then came to the small opening on the north. The great gate had two small openings, one on the north and one on the south. No one ever went in by the openings on the south, about which it is stated explicitly in Ezekiel, “And the Lord said to me, ‘This gate shall be closed, it shall not be opened, and no man shall enter by it, for the Lord God of Israel has entered by it” (Ezekiel 44:2). He took the key and opened the small opening and went in to the cell and from the cell to the Sanctuary, until he reached the great gate. When he reached the great gate he drew back the bolt and the latches and opened it. The slaughterer did not slaughter till he heard the sound of the great gate being opened.

משנה ח
מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצֶּלְצָל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף קוֹל שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי, עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָר, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת:
ברטנורה מיריחו היו שומעים קול שער הגדול. ומירושלים עד יריחו עשר פרסאות:המגריפה. מין כלי נגון שהיה במקדש, עשרה נקבים היו בו, וכל אחד ואחד מוציא מאה מיני זמר, וקולו נשמע עד למרחוק:בן קטין. שם אדם וכהן גדול היה, ועשה גלגל לכיור לשקעו בבור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה, שכל דבר שנתקדש בכלי שרת נפסל בלינה וביוצא ובטבול יום, וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם היה קול הגלגל נשמע עד יריחו:גביני כרוז. כהן ששמו גביני, שהיה מכריז בכל בוקר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם:חליל. צלמיצלי״ש בלע״ז, בערבי מזמא״ר, וקולו נשמע למרחוק. ויש אומרים פיפר״י בלע״ז:צלצל. צמבל״י בלע״ז:מכוור. שם מקום:
תוסופות יום טוב המגריפה. פירש הר"ב כלי נגון כו' ואפשר שנקראת מגריפה לפי שצורתה היתה כן. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב י' נקבים היו בה וכל אחד ואחד מוציא ק' מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר הכי תניא בפ"ב דערכין ד' י"א ואמרו שם דגוזמא היא. אבל רב מתנא אמר שמואל שכאו"א מוציא י' מיני זמר נמצאת כולה מוציאה ק' מיני זמר. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו כפי נא"י. פירש"י עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה א' ובכל קנה וקנה היה בו י' נקבים וכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצא כולה מוציאה ק' מיני זמר. מוכני לכיור. לשון הר"ב לשקעו בבור כו' וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם היה קול הגלגל נשמע. מסוף דבריו שכתב דלהעלותו הקול נשמע. אתה למד דתחלת דבריו דלשקעו לאו דוקא שהרי כל עצמו של גלגל לא נעשה. אלא להשמיע קול. והוא כדעת רבי יוחנן (בזבחים ד' כ"א) כמ"ש במשנה י' פ"ג דיומא. ושם הארכתי בס"ד [*ובספ"ק דמכילתין כתב הר"ב בשם הרמב"ם. פי' אחר למוכני]: קול השופר. ידוע שהשופר תוקעין אותו בכל יום [במקדש] וכמו שנתבאר בסוף סוכה. הרמב"ם. קול של כ"ג בשעה שהוא מזכיר את השם כו'. שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל"ו כדתנן במשנה ב' פ"ו דיומא ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ"ג שהוא ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול שלכ"ג לבדו נשמע עד יריחו. דבשלמא קול גביני כרוז אותו האיש ששמו גביני היה לו קול גדול שנשמע למרחוק כל כך. אבל להחליט על כל כ"ג. א"א לומר כן. דדלמא לא היה לו קול גדול [*וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני בשעה כו' ולא קתני כשמזכיר אלא דלאו בהזכרת כ"ג לחוד תליא].
יכין מלכת שלמה
8.
From Jericho they could hear the sound of the great gate being opened. From Jericho they could hear the sound of the magrephah. From Jericho they could hear the noise of the wooden pulley which Ben Katin made for the laver. From Jericho they could hear the voice of Gevini the herald. From Jericho they could hear the sound of the pipes. From Jericho they could hear the sound of the cymbals. From Jericho they could hear the sound of the singing [of the Levites]. From Jericho they could hear the sound of the shofar. Some say also of the high priest when he pronounced the divine name on Yom Kippur. From Jericho they could smell the odor of the compounding of incense. Rabbi Elazar ben Diglai said: my father had some goats in Har Michvar, and they would sneeze from the smell of the incense.

משנה ט
מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, נִכְנַס וְנָטַל הַטֶּנִי וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ, וּבָאַחֲרוֹנָה כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִים, מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן. מְצָאָן שֶׁכָּבוּ, מְדַשְּׁנָן וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים, וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר. וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה וְיָצָא:
ברטנורה ובאחרונה. שלא היה רק מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו, כיבד שאר הדשן לתוך הטני:והניחו. לטני שם ויצא. אבל מיד לא היה מוציאו, שכיון שצריך לתת הדשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה, ממתין עד לאחר זריקת התמיד, שהיה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהם מוציאין זה הטני וזה הכוז ושופכין הדשן במקום אחד אצל המזבח ונבלעים שם במקומן:ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים. האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ופעמים שמוצא גם השאר דולקים, ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים משום דשאר נרות אפילו דולקים מכבן ומדשנן, ואלו שתי נרות אם מצאן דולקים אינו מכבן, ועוד משום דקתני בסיפא מצאן שכבו לאלו מזרחיות. חוזר ומדליקן, ובשאר נרות מצאן שכבו אינו מדליקן עד הערב:מדשן את השאר. חמש נרות שלצד מערב, מסיר מהן השמן הישן והפתילה הישנה והדשן, ונותן הכל בכוז, ונותן שמן חדש ופתילה חדשה, ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, מדשן השני מזרחיות ונותן בהן שמן ופתילה חדשה. והא דמפסיק ההטבה בשחיטת התמיד וזריקת דמו ואינו מטיבן כולן יחד, משום דכתיב (שמות ל׳) בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות, אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים, ועביד הטבת חמש נרות ברישא והדר הטבת שתי נרות, משום דכיון דאתחיל, עביד רובא. והאי דלא עביד שיתא והדר חד, משום דכתיב בהיטיבו את הנרות, [אין] הטבת נרות פחות [משתים]. והני מילי בזמן שאין הנס, כגון לאחר שמת שמעון הצדיק. אבל קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נו׳ מערבי דולק תמיד בדרך נס, בדתניא מחוץ לפרוכת העדות, עדות הוא שהשכינה שורה בישראל, זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, כשהיה בא להיטיב השתי נרות מזרחיות, לא היה מדשן אלא הנר הראשון בלבד ומיטיבו, ומניח הנר השני הסמוך לו דולק עד הערב שמדליק את הנרות וממנו מדליק כל הנרות האחרים, ואחר שהדליק שאר הנרות מטיבו ומדשנו לנר זה בערב ומדליקו. ואע״ג דכתיב בהיטיבו את הנרות דאין הטבה פחות משתים, הכי עדיף טפי שלא להיטיב כי אם נר אחד מן השתי נרות מזרחיות ולהניח הנר השני דולק שלא להיטיבו עד הערב, כדי לפרסם הנס שהוא דולק תמיד. ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחילה, ולא חמש לצד מזרח ולבסוף שתים של מערב ומהם היה לו להדליק, ולא עביד הכי משום דכתיב (ויקרא כ״ד) להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו לפני ה׳, אמרה תורה קבע נר להדליק ממנו שאר נרות, ואיזה זה נר שני של צד מזרח, והוא קרוי נר מערבי, דכי עייל בהיכל בההוא נר פגע ברישא, ואין מעבירין על המצות, ואיכא למימר בההיא אתוקם הנס והוקבע להדליק ממנו. ובנר ראשון אי אפשר, דהא כתיב לפני ה׳, מאותו נר של צד שכינה שהוא לצד מערב, ואין נר ראשון קרוי לפני ה׳:מצאן שכבו. השתים מזרחיות. כגון לאחר שמת שמעון הצדיק:מדשנן ומדליקן מן הדולקים. לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות, שהרי לעולם אין מטיבין שתי נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד כדי להפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים, אלא מדשנן היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה, ומגביהה ומדליקה, כדי להיות ניכר יפה הפסק שבין הטבת חמש נרות לשתים. ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה:ומדשן את השאר. זו הטבת חמש הנרות, שנותן פתילה חדשה ושמן חדש ומניחן כבויות עד הערב שבא ומדליק. ומדשן דהכא אינו כמו מדשן של שנים מזרחית דלעיל. ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו חוזר ומדשן [המזרחית] ונותן שמן ופתילה חדשה ומניחה עד הערב כבויה. ונר שניה שקרויה מערבית כמו כן מדשן ומסיר השמן והפתילה ישנה ונותן שמן חדש ומדליקה ממזבח העולה כדי להדליק ממנה בערב הנרות, האחרות שנר מערבי הוקבע להדליק ממנו נרות אחרות, ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד, כיון שצריך מכל מקום להדליקה כשבא ומטיב לאחר שחיטה. כך מצאתי פירוש משנה זו בפירושי רבינו ברוך בר יצחק, והוא המחוור שבכל הפירושים. ודברי הרמב״ם במשנה זו תמוהים מאד, וגם מה שסובר שהטבת הנרות היא הדלקתן ושהיו מדליקין הנרות של מנורה כולן בבוקר כדרך שמדליקין בערב, פליאה נשגבה בעיני, ולא שמעתי ולא ראיתי לאחד מרבותי שסובר כן:ואבן היתה לפני המנורה. לפי שהמנורה גבוהה שמונה עשר טפחים והיה צריך לעלות למקום גבוה כדי להיטיב את הנרות:ובה שלש מעלות. כנגד שלש העלאות שכתובות במנורה, בהעלותך את הנרות, והעלה את נרותיה, להעלות נר תמיד:והניח הכוז ויצא. עד לאחר זריקת דם התמיד שאז עושה הטבת שתי נרות והוציאו, וכן חבירו הוציא את הטני. וכשהוציאו השתחוו בגמר העבודה, ולא עכשיו, שעדיין לא נגמר עבודתן:
תוסופות יום טוב והניחו ויצא. פי' הר"ב אבל מיד לא היה מוציאו כו' עד לאחר זריקת התמיד שהיה עושה הטבת ב' נרות כו' וכ"כ עוד לקמן. וכן שנוי בפ"ו דהטבת שתי נרות קודמות לקטרת וכאבא שאול דס"ל הכי. אבל בפ"ק דיומא משנה ב' תנן ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. וההיא כרבנן וכמ"ש שם בס"ד. ובחד קרא קא מפלגי. דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. אבא שאול סבר בהטיבו והדר יקטירנה. ורבנן בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת דאלת"ה בין הערבים דכתיב (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ה"נ דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים. והתניא מערב עד בקר. אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. כלומר זו מערב עד בקר. ולא אחרת. אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה כו' ה"נ בעידן הטבה כו'. גמ' פ"ק דיומא ד' ט"ו. ונמצאת למד דלרבנן זריקת דם התמיד קודם להטבת חמש נרות וכ"כ הרמב"ם בפירושו ספ"ו וכן בחבורו פ"ו מה"ת. שתי נרות מזרחיות. כתב הר"ב האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ודלא כתנא דמשנה ז' פרק י"א דמנחות ועמ"ש שם בס"ד: ומניח את אלו דולקים. כתב הר"ב ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות כו' [*ועיין לקמן בפי' הר"ב בד"ה מצאן שכבו וכו'. ומ"ש הר"ב] והא דמפסיק כו' משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים. כלומר וצריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת כדאיתא בגמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. והא דהטבה ראשונה קודם לדם התמיד *)לרבנן פשיטא דניחא. דבהטבת נרות כתיב בבוקר בבוקר ובתמיד כתיב חד בבוקר את הכבש אחד תעשה בבוקר (במדבר כ"ה) ואמרי' יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר כו'. כמ"ש במשנה ב' פ"ו. ולאבא שאול דס"ל דדם התמיד קדים להטבה שניה אמרי' התם בגמ' דדריש בבקר בבקר דכתיב גבי שני גזרי עצים ואינם ענין לשם דהא לא קדמי למערכה שניה כמ"ש בפ"ב משנה ג' הלכך שדינהו חד אהטבת נרות דכתיב בהו תרי בקר ולהוו תלת וחד אדם התמיד דכתיב ביה חד בקר ולהוו תרי. והלכך חדא הטבה קדים דהכא תלת והכא תרי. ודם התמיד קוים להטבה שניה דהכא תרי והכא תרי ומכפר עדיף דעולה מכפר [כדתנן סוף פ"ה דערכין]. ומדלא אמרי' דהעלאת אברים [*נמי תהא מפסקת] ש"מ דלית לן למשמע שתהא מפסקת אלא חדא עבודה [*ולפיכך לרבנן דילפי דקטרת מפסקת על כרחך דם קדים לכולהו הטבות כנ"ל]. ומיהו זריקת דם הוא דמקרי עבודה אבל שחיטה לא. והא דכתב הר"ב לקמן לאחר שחיטה ל"ד אלא לאחר זריקה נמי וכמ"ש בכאן. וכן עוד לקמן בד"ה ומדשן את השאר כו'. וכדאיתא בגמ' שכתבתי וכן לא דייק הר"ב בלישניה רפ"ו. ומכאן אני מוכיח דשחיטה לאו עבודה היא. כמ"ש משמא דגמ' במשנה ד' פ"ק דזבחים והתוס' שם נתלבטו מאד להביא ראיה לדבר ולי נראה שזו ראיה פשוטה היא [*ואע"ג דקבל והלך נמי מוקדמים הנהו טעמייהו כדכתב הרשב"א בתשובה סי' ע"ט שאינן עבודה שלימה רק חלקי עבודה אלא שהוא כתב כן גם בטעם השחיטה וא"כ אין ראיה. אע"ג דשחיטה התחלה. ומ"ש הר"ב ואע"ג דכתיב כו'. הכי עדיף טפי וכו' דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועי"ל דכיון שהניח בהטבה ראשונה שתי נרות יתקיים קרא. דלא אתא אלא לומר דלא ליעבד שית בהטבה קמא. ועמ"ש בסד"ה ומטיב כו']. ומדליקן מן הדולקים. כתב הר"ב ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה. וטעמא פי' ברפ"ו ועמ"ש שם בס"ד: ומטיב את הנרות. הר"ב השיג על הרמב"ם שסובר שהטבתן היא הדלקתן. שפירש בהטיבו. בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים. ופירש בהטיבו אינו הדלקה. אלא תקון הפתילות. וכל זה תמצא באורך בתשובת הרשב"א סי' ש"ט וע"ט. ודעת רש"י בפ' שתי מדות עלה פ"ה ובפי' התורה נראה כדעת האחרונים. וכן נראה דעת הראב"ד בפ"ב מה' עי"כ. וכן דעת אונקלוס. לשון הכ"מ פ"ג מה"ת [*ונ"ל שבכוונה הקדים הכ"מ לכתוב סי' ש"ט קודם ע"ט כי זו שבסימן ע"ט נכתב לפרש זו שבסי' ש"ט. ואמנם מה שהר"ב כתב על הפי' שכתב הוא בשם רבינו ברוך בר יצחק שהוא המחוור כו' הנה קרוב לזה הפי' כתוב בשאלה של הרשב"א שבסי' ש"ט והשואל שמצא לזה הפי' שבחהו ג"כ. אבל הרשב"א השיב לו שיש עליו כמה תמיהות וקצתן עולים ג"כ לפי' של הר"ב שבשם רבינו ברוך בר יצחק ואכתבם אחת לאחת ואלו הן ראשונה תמה למה תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש [בכתוב] והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך הל"ל ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד. שנית במצאן שכבו שמדליקן כדי להיות ניכר יפה הפסק כו'. ואדרבה היה יותר חיוב ההדלקה ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה האחרים. ועכ"ז מסלק ידו ממנו ואין מדשנו. כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק סבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשיו אלא מפני שהוא דולק. אבל כשהוא כבה ואפ"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשיו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מפני חיוב ההפסקה. ועוד שנמצא מדליק לערב בשמן ופתילה ישנים. ועוד שהרי חסרה המדה לערב ממדת חברותיהן. כשיעור מה שדלק בבקר משעה שדשנו והדליקו עד שמדליק חברותיהן בערב. וא"ת שאז ידשנן ג"כ. זה לא נשמע מעולם ולא נזכר בשום מקום. שידשנן שנית לערב. ואין אלו אלא דברים המתמיהים. שלישית מנלן שאם מצא דולקים בחמש שמחייב לכבותו. רביעית שמכבה המערבי ולמה והרי כתיב לפני ה' תמיד. חמישית מי דחקו לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דלמא חזר הנס למקומו. שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהא עד לשאר עמו. והמכבה הזה כובש עדותו. ועוד היאך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד. אלמא אשר לפני ה' לא יכבה כלל. וכן הקשה ג"כ על כיבוי החמש נרות כשמוצאן דולקים או מקצתן מברייתא דספרי. ולפי שהזכיר ג"כ גירסא אחרת בזה לא ראיתי להאריך. אלו דברים הנוגעים לזה הפי' שלפנינו. ואע"פ שאין הכל לשונו ממש והנה מסקנת הרשב"א שם ובסי' ש"ט דהך מתני' דהכא בהטבה של בקר. וההיא דרפ"ו בהטבה של בין הערבים היא. ומפרש דהא דקתני הכא מדשן את השאר כלומר אותן שכבו. ולשיטתיה דס"ל כל שלא כבה אינו רשאי לכבות כמו שהזכרתי לעיל. ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים. משום סיפא כדכתב הר"ב בתירוץ הב'. וסיפא דקתני ומצאן שכבו מדליקם כו' כדי לקיום לפני ה' תמיד. ואע"ג דאשני של המזרחיות נאמר. אינו נקרא מערבי. אלא בהצטרפות הראשון ולכך צריך שיהא גם הוא דולק ואח"כ מדשן את השאר היינו אותם שכבו כדפי'. ותנא דידן לית ליה שום הפסקה בין הטבה להטבה. דלא דריש בבקר בבקר. וא"נ אית ליה מ"מ ס"ל דכל זמן שכבו המזרחיות מקדים הטבתן להטבת חמש נרות כדי לקיים לפני ה' תמיד. ולא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא. ועיין בפירוש הר"ב. ומה שכתבתי בס"ד בפ"ז דיומא משנה ד':
יכין מלכת שלמה
9.
The one who had been chosen for clearing the ashes from the inner altar went in carrying the teni which he set down in front of it, and he scooped up the ash in his fists and put it into it, and in the end he swept up what was left into it, and then he left it there and went out. The one who had been chosen to clear the ashes from the menorah went in. If he found the two eastern lights burning, he cleared the ash from the rest and left these two burning. If he found that these two had gone out, he cleared away their ash and kindled them from those which were still lit and then he cleared the ash from the rest. There was a stone in front of the candlestick with three steps on which the priest stood in order to trim the lights. He left the kuz on the second step and went out.

קדשים תמיד פרק ג
Kodshim Tamid Chapter 3