Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר:
ברטנורה
מאימתי מוציאים זבלים לאשפות. דרך עובדי אדמה לכנוס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה:משיפסקו עוברי עבירה. לעבוד את הארץ בשנה השביעית, וקודם שיפסקו עוברי עבירה אסור שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא ולזבל שדהו הוא מוציא. ויש ספרים שכתוב בהם עובדי עבודה והיא היא:משיבש המתוק. משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות:משיקשר. כשמתחיל להתיבש מתעבה ונעשה קשרים, וקרובים דבריהם להיות שוים. ובירושלמי מפרש משיבש המתוק סדקין שבבקעה כשהמטר יורד מתמלאים מים ואינם מתיבשים אלא לאחר זמן, ונקראים מתוק על שם מתקו לו רגבי נחל (איוב כ״א:ל״ג):
תוסופות יום טוב
משיפסקו עוברי עבירה. כתב הר"ב שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא וכו'. ירושלמי מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא. [*שאף משפסקו עובדי עבודה בשדה הבעל רגילין להוציאם לבית השלחין. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי] יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו. א"ר יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין:
משיבש המתוק. לשון הר"ב משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות. כלומר הזבל נקרא מתוק ע"ש שנותן וכו' וכן יורה לשון הר"ש. ובין קודם שייבש ובין לאחר שייבש לעולם נקרא מתוק. וטעמא דשריותא משום דמשייבש אין מזבלים הארץ לעבודה וניכר שהוא צוברו לאוצר ולא לזבל. ועיין בפירוש [הר"ב] משנה ו פ"ט שמפרש בענין אחר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
מאימתי מוציאין וכו'. פי' הר"ש ז"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור:
משׁיפְסְקי. גרסי' הפ"א בשב"א והסמ"ך בשב"א:
משייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב"ם ז"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך:
1.
From when may they bring out manure to the dung-heaps?From when the workers have ceased to work, the words of Rabbi Meir. But Rabbi Judah says: until the sweetness [of the manure] has dried up. Rabbi Yose says: until [the dung dries] into knots.
משנה ב
עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:
ברטנורה
משפלות. קופות שמוציאין בהם זבלים שכל משפל מחזיק לתך שהוא משאוי של חמור, והלתך חצי כור ט״ו סאין:מוסיפין על המשפלות. נותן באשפה אחת משפלות כמו שהוא רוצה:ואין מוסיפין על האשפות. לעשות יותר משלש אשפות בבית סאה שלא יראה כמזבל את השדה:רבי שמעון אומר אף על האשפות. מוסיפין, כיון שיש צבור גדול במקום אחד לא מיחזי כמזבל. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
עד כמה מזבלים. אמתני' דלעיל קאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכ"כ הר"ש:
[*עד שלש כו'. ועיין במשנה דלקמן]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
ואין מוסיפין על האשפתות. מסיק בירושלמי דאפי' בכשיעור אסרי רבנן ועלה הוא דקשרי ר"ש:
2.
How much manure may they take out and make into dung-heaps? Three dung-heaps for every bet seah, [each consisting of] ten baskets [of foliage] of a letekh each. They may add to the number of baskets, but not to the number of heaps. Rabbi Shimon says: also to the number of heaps.
משנה ג
עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:
ברטנורה
יתר מכאן. מג׳ [אשפות] מותר. והיינו דרבי שמעון דרישא, והשתא אתא לאשמעינן דשרי ר׳ שמעון אפילו אין י׳ משפלות ובלבד שלא יהיה בה פחות משלש, דאף על פי שיש מעט זבל באשפה וסד״א דמודה רבי שמעון דאם מוסיף האשפות נראה כמזבל, קמ״ל דלא מיחזי כמזבל הואיל ואינו מפזרו:עד שיעמיק שלשה. שיעמיק מקום האשפה או יגביה משאר הקרקע ג׳ טפחים, שיהיה ניכר דלכנוס הזבל למקום אחד הוא עושה ולא לזבל את השדה:עושה אדם את זבלו אוצר. אותם ג׳ אשפות של שלשים משפלות יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמו שירצה, דלא תימא כי היכי דאסור יותר מג׳ אשפות לבית סאה הכי נמי אסור יותר משיעור ג׳ אשפות במקום אחד:רבי מאיר אוסר. בירושלמי מוכח דביותר מכשיעור בלבד אסר רבי מאיר. אבל בכשיעור, השתא בג׳ מקומות מותר במקום אחד לא כל שכן. ואין הלכה כר׳ מאיר:היה לו דבר מועט. שאין לו להוציא בפעם א׳ כשיעור המפורש לעיל מוציא אותו מעט ומוסיף עליו והולך:רבי אלעזר בן עזריה אוסר. שמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו עד שיוציא עשר משפלות כאחת:או עד שיעמיק שלשה או יגביה שלשה. שכיון שאותו מקום משונה משאר השדה לא מיחזי כמזבל וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה:
תוסופות יום טוב
יתר מכאן מחציב. כך היא גרסת המשנה ונוסחא אחרת יתר מכן מותר. וזו גירסא נכונה. וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובה שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים. עכ"ל כ"מ רפ"ב. ויתכן שנשתבשה הגירסא מלישנא דמתניתין ו' פחות מכאן מחצב. [*וגירסת הר"ב נראה ג"כ שהיא מותר]:
עד שיעמיק שלשה. בפ"ק דמ"ק דף ד ע"ב פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו. וכתבו התוספות דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה לא [נ"ל שצ"ל הא] חזי ליה לזבל שבחפירה:
[*או עד שיגביה כו'. עיין לקמן בד"ה או עד שיתן כו']:
היה לו דבר מועט. לשון הר"ב שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור. והוא פתרון שני דבירושלמי כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה וטעמא דסבר דהא דקתני עד כמה מזבלין וכו' היינו דבעי לאשמעינן שיעור כמה אשפות לבית סאה וכמה משפלות לאשפה. אבל בתחלה כשמוציא הוא ודאי דאינו מוציא י' משפלות בפעם אחת אלא בזה אחר זה דהא כל משפל [יש] בו משאוי חמור וקאמר השתא ת"ק דאפילו אין לו בביתו שיעור כזה אפילו הכי רשאי להוציא אותו מעט שיש לו ויוסיף עליו כשיהיה לו מעט מעט עד שיהיו י' משפלות לאשפה לג' אשפתות לבית סאה. ולא אכפת לן במה שאין לו כל כך בביתו להוציא מיד בזה אחר זה דהא אפי' כי יש לו בביתו אינו מוציאו כאחת אלא כשרוצה לעשות כשיעור המפורש אפילו אין לו עכשיו כשיעור רשאי להוציא מעט מעט. ובירושלמי פריך וליחוש מפני מראית העין ומשני סלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עושה אשפה:
או עד שיתן על הסלע. רבי אלעזר בן עזריה אמרה. והוא הדין לחכמים דלעיל וכן פסק הרמב"ם בפ"ב ובדברי כסף משנה שם דבנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה ונראה שהוא טעות סופר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
עושה אדם את שדהו וכו'. נ"ל שהפירוש של זו המשנה הוא על זה הדרך כי למעלה אמר לך עד כמה מזבלין וכו' וכא הוא שחזר לומר אותו הדין עצמו משום דבר א' שנתחדש בו דהיינו התיקון שמלמדין חכמים את הצריך להוסיף על האשפתות דהיינו שיעמיק שלשה וכו' ואע"פ שהיה אפשר לקצר הדבר ולומר הבא להוסיף יעמיק שלשה וכו' ולא הי' צריך את המחלוקת של ר"ש ורבנן וכ"ש ברישא אלא משום שרבינו הקדוש לא הי' רשאי לשנות לשון רבותיו והוא למד בברייתא א' לשון המשנה הראשונה ובברייתא אחרת למד לשון המשנה הזו ולא היה רשאי לשנות הלשון והוצרך לשתיהן ועל כן כתב את שתיהן כלשונם ממש. ודו"ק. ובא לומר גם בזו שבכל אופן מתיר ר"ש כמו שפי' המפ' וכן הוא בירוש'. עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל:
ויותר מכאן דברי ר"ש. גרסי'. ואית דגרסי ויותר מכאן מותר דברי ר"ש ומלת מחצב מוחקין אותה ומהר"י קארו ז"ל כתב בכסף משנה בפ' שני דה' שמיטה ויובל סי' ב' ויותר מכאן מותר כו'. ופירוש יותר מכאן כלומר אפי' יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ע"כ. ומתוך מה שנכתב תדע כי יש טעות בדפוס בראש פי' ר"ע ז"ל וכך צ"ל יותר מכאן משלש אשפות לבית סאה וכו'. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל וא"ת בשלמא למאן דפירש לעיל בירוש' דר"ש דרישא שרי בפוחת מן המשפלות משיעורא שמנו חכמים בשלש אשפות וכ"ש כי אשלים שיעורא בהו דכ"ש דשרי להוסיף אשפה הכא אשמעי' הך מתני' בעושה בכשיעור דבעי' שלש משפלות לכל אשפה ואשפה מהשלש דבבציר משלש משפלות בהו לא שרי ר' שמעון דלא תימא דשרי בפוחת ואפי' משלש משפלות לכל אשפה ואשפה בקמייתא ואשמועי' מתני' דדוקא בעושה כשיעור דמקרי אשפה הוא דשרי ופוחת דשרי היינו פוחת מעשר משפלות לאשפה והיינו דתני תנא עושה אדם את שדהו שלש אשפתות ויותר מכאן דברי ר"ש דבעינן דלהוי בהו בשלש שמא דאשפתות ובהכי הוא דשרי ר"ש להוסיף יותר מכאן אלא למאן דאסיק דלעיל ברישא בעושה יותר מכשיעור במאי מצריך להו. וי"ל דמשום דבעי לאשמועי' תקנתא דרבנן תני לדר"ש בהדייהו וכן כתב הרא"ש ז"ל והאי דתני לה זימנא אחריתי משום דבעי למתני עלה מילתייהו דחכמים ע"כ. עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ותירוץ הרא"ש ז"ל הוא תירוץ הר"ש ז"ל ג"כ:
עד שיעמיק שלשה. בפ"ק דמ"ק דף ד' פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני כו' עד זבלו מוכיח עליו. וכ' תוס' ז"ל דליכא למיחש שמא מאן דחזי לחפירה לא חזי ליה לזבל שבחפירה ע"כ:
עושה אדם את זבלו אוצר. שם במ"ק מקשה דראב"ע אדראב"ע דתנינן התם פ"ק. ראב"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וטעמא דשביעית הוי משום דמחזי כעודר והכא שרי מדקאמר עד שיעמיק ושם במקומו הארכנו ע"ש. וההיא שינוייא דהתם מהני נמי לרבנן ולר"מ דשרי הכא להעמיק אע"ג דמחזי כעודר כדכתיבנא אלא דהתם נקט ראב"ע אע"ג דאיהו בסיפא דמתני' משום דאשכח דידי' אדידי' ובירוש' נמי משני הכא סלו ומגרפו מוכיחין עליו שכוונתו לעשות אשפה ע"כ מה"ר שמשון ז"ל:
היה לו דבר מועט. הרמב"ם ז"ל נראה שפי' הפתרון שני דבירוש' דר"ל כשיהי' לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלים לאשפות:
ראב"ע אומר וכו'. ירוש' תני הכל מודים שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גפסס מותר לשפוך שם הזבל דכל הני אינם ראויים לזריעה:
או עד שיתן על הסלע. צ"ע במילתייהו דרבנן אי ס"ל דלא מהני נתינה על הסלע וגם צ"ע אי רבנן ור"מ וראב"ע כולהו ס"ל דבר אחד בכל הני בבות או דילמא יש לחלק וכן נמי צ"ע אי ר"ש ות"ק דר"מ ות"ק דראב"ע שוו לגמרי. ומצאתי בתי"ט שכתב או עד שיתן וכו' יע"ש:
3.
A man may deposit in his field three dung-heaps for every bet seah [and even] more, the words of Rabbi Shimon. The sages forbid unless he [deposits them] three [handbreadths] below or thee handbreadths above. A man may pile up all the manure into one [large] store. Rabbi Meir forbids unless he [deposits them] three [handbreadths] below or thee handbreadths above. If he had just a little, he may constantly add to it. Rabbi Elazar ben Azariah forbids unless he [deposits them] three [handbreadths] below or thee handbreadths above.
משנה ד
הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמוֹצִיא מִן הַסַּהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:
ברטנורה
המדייר שדהו. לשון דיר של בהמות, שאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו אלא שם ואינו מתכוין לזבל שדהו בענין זה ודעתו להכניס הזבל לאשפות אח״כ:סהר. כמו סחר, היקף של מחיצה סביב הצאן:עוקר שלש רוחות. כשנתמלאת הסחר זבל עוקר מן הסחר שלש רוחות וזוקפן לצד [אחר] של אמצעית ומדייר שם כמו כן בית סאתים, ועושה אשפות בתוך שדהו ג׳ אשפות לבית סאה כדאמרן:נמצא מדייר בית ארבעת סאים. סאתים מצד זה של מחיצה אמצעית וסאתים מצד אחר. ואשמעינן מתניתין דשרי לדייר בית ד׳ סאין קודם שיעשה ממנה אשפות, אבל טפי לא שלא יאמרו לדייר שדהו מתכוין:מפני מראית העין. שלא יהא נראה כמתכוין לזבל שדהו אם עושה את כולה סחר:כדרך המזבלין. ג׳ אשפות לכל בית סאה. ואין הלכה כרשב״ג:
תוסופות יום טוב
סהר. לשון הר"ב כמו סחר. וחי"ת בה"א מתחלף ששניהם ממוצא הגרון דוגמא דבית השלחין דבמתניתין ב פרק דלעיל:
נמצא מדייר בית ארבעת סאין. מ"ש הר"ב בדבור עוקר וכו' ועושה אשפות כו'. היינו לאחר שדייר בית ארבע סאין כדמסיק הכא ואשמעינן מתניתין וכו'. וטעמא דעושה אשפות מפורש בהר"ש מדמקשה בירושלמי *)אמתני' ב פרק ד' שדה שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית ש"מ דאסור לדייר. ומשני **)מתניתין הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו. ופי' הר"ש דלהעמדה בעלמא עושה הסהר. ולאחר כך מאסף כל הזבל ועושה אשפתות וכו'. ולפי' זה היינו סיפא דמתניתין ומוציא מן הסהר וכו'. דדוקא בכה"ג שרינן לעשות סהר וכן פירש הראב"ד בהשגתו פרק ב'. אבל הרמב"ם מפרש דסיפא דמוציא לא קאי ארישא אלא ענין בפני עצמו לאשמעינן דכמו שמוציא זבל מחצרו כדרך המזבלין הכי נמי רשאי להוציא מן הסהר ובעושה סהר בתוך שדהו רשאי להניח הזבל כן. ומפרש לנדיירה דלקמן דהיינו מזבלה ממש בלא העמדת הצאן אלא דנקט לישנא דדיר הצאן כן נראה מדבריו בחבורו פרק א'. ועל פי הדברים האלו תבין דבריו שבפירוש המשנה:
רבן שמעון בן גמליאל אומר בית שמנת סאין. הר"ש הביא עלה ירושלמי תני רשב"א אומר אם רצה תוקע יתד בארץ ועושה ארבעה סהרות מד' רוחותיה של ח' סאין. ועל פי זה כתב ורבן שמעון בן גמליאל שרי עד ח' סאין שסובר דהא רשב"א היינו הא דרבן שמעון בן גמליאל. אבל הרמב"ם מפרש שרשב"ג מתיר לעשות סהר מכל צד מצדי הסהר הראשון. ויהיה בית ח' סאין חוץ מהסהר הראשון שסובר הא דרשב"א לאו היינו דרשב"ג ושלש מחלוקות בדבר:
ומוציא מן הסהר. פירשתיו בדבור נמצא מדייר כו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
סהר של בית סאתים. היקף ששיעורו ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. ואיני יודע למה צריך לומר סהר כמו סחר בחי"ת דהא אפי' בה"א הוי כמו בית הסהר לחבוש אותם שלא יצאו אנה ואנה:
עוקר שלש רוחות. פי' כי כשמקום זה מלא אי אפשר לבריות לעמוד שם. ה"ר יהוסף ז"ל. ירושל' תני בכל עושין סהרים במחצלאות ובקש ובאבנים ואפי' שלש חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלא סהר אותו המקום חולב בו וגוזז בו ומוליך ומביא את הצאן דרך עליו:
ומוציא מן הסהר. בירוש' בעי אי צריך להמתין עד שיפסיקו עובדי עבודה ולא אפשטא. ומוציא מן הסהר כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהא לא קאי אלא ארישא דהמדייר את שדהו ובא לומר שמותר להוציאו ולא אמרי' שהוא אסור להוציאו משום דאז תהיה השדה שדיירה מזובלת אלא מותר ע"כ:
4.
One who uses his field as a pen for cattle, he [first] makes an enclosure for every two bet se'ahs. He then uproots three sides, and leaves the middle side. It turns out that he has made a pen of four seahs. Rabban Shimon ben Gamaliel says: one of eight seahs. If his entire field is only four seahs in area, he must allow a portion of it to remain [unenclosed] for appearance's sake. And he may take the dung out from the enclosure, and spread across his field in the manner of those who fertilize their fields.
משנה ה
לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלֹשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:
ברטנורה
מחצב. מקום בתוך שדהו שחוצבין ממנו אבנים לבנין. אם היה מכוסה עפר ולא היה נראה אין פותחין אותו בתחלה בשביעית, שהרואה אומר לתקן שדהו הוא עושה כדי לזרוע בתוכו ולא להוציא האבנים לבנין:עד שיהא בו שלש מורביות. שיהיו נגלים ונראים מאותו מחצב קודם שביעית שלש שורות של אבנים, שכל שורה מהם שלש אמות אורך ושלש אמות רוחב ברום שלש אמות, שנמצאו שם ט׳ אבנים שכל אבן הוא אמה על אמה ברום ג׳, וכן בכל שורה ושורה הרי כ״ז אבנים לשלש שורות, ובהכי ניכר שלצורך אבנים לבנין הוא מוציאם ולא לתקן שדהו:
תוסופות יום טוב
שלש מורביות שהם שלש על שלש ברום ג'. פי' הר"ב ט' אבנים שכל אבן היא אמה על אמה ברום ג' אמות. ומסיים הר"ש לפי שהאבנים ארוכות קורין להן מורביות מלשון מורביות של תאנה דפרק ב דתמיד. מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה. ונראה ששרש השם רבה והיו"ד בא במקום הה"א והמ"ם נוספת כדרך השם הנגזר מן הפעל. ועי' ספ"ג דאהלות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
לא יפתח אדם מחצב בתחלה בתוך שדהו. כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הנכון לפרש שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו ומסירין העפר מעל גביו וזהו לשון פתיחה וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו עתה בשביעית בתחלה אסור לפתוח המחצב אא"כ יהא שיעור המחצב כ"כ גדול שיהא בו שלש מורביות ופי' בערוך נדבכין דהיינו שורות כמו מורביעות והעי"ן נבלעת והשיעור דשלש מורביות הן שלש על שלש דהיינו ט' על רום שלש אמות דשיעור השלש מורביות כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה דכשהמחצב יש בו כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבנים לבנין קעביד ולא משום עודר ומה שפי' ר"ש ז"ל בשיעור האבנים אין נראה בעיני ע"כ. אמר המלקט והוא רבינו שמשון ז"ל פי' ג"כ בסוף דלכאורה לישנא דמתני' משמע כ"ז לשלש המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום שלש אמות וניחא טפי דלפי שהאבנים אחרות קרי להו מורביות כמו מורביות של ערבה דפ"ד דסוכה וכן מורביות של תאנה דבפ' שני דתמיד ע"כ אלא דברישא דמילתיה פי' מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלשה אמות אורך ורוחב על רום שלש דהיינו כ"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורבית ומורבית ע"כ:
עד שיהיו בו שלש מורביות. פי' ר"ע ז"ל שיהיו נגלין ונראין וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל קשה דהא לא נאמר במשנה עד שיראו בו אך לשון המשנה הוא שיהיו בו שמשמע שאינו מקפיד אלא שיהיו בו אבנים הרבה כי כשאין בו אלא מעט אבנים הרואה סובר שבודאי אינו עושה את הדבר אלא כדי לסקל את שדהו אבל כשיש בו אבנים הרבה שהוא סלע גדול בודאי שאינו חושש על הקרקע אלא על האבנים כיון שיש בו כ"כ טורח רב ע"כ:
5.
A man may not open a stone quarry within his field for the first time, unless there are in it three layers, each three [cubits long], three wide and three high, for a total of twenty-seven stones.
משנה ו
גָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִיכַּן, מְחַצֵּב וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטֹּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:
ברטנורה
של משאוי שנים שנים. שיש בכל אחת מהן משאוי שני בני אדם:הרי אלו ינטלו. כלן ואפילו הקטנות שבהן ולא מתחזי כמפנה הגדר לעשות מקומו שדה:פחות מכאן מחצב. ואינו נוטלו כולו אלא גוממו ומניח מן הסלע בארץ טפח כדי שלא יהא ראוי לזריעה:במה דברים אמורים. האי דלא יפתח מחצב והאי דגוממו:מה שהוא רוצה יטול. דלא מיחזי כמתקן שדה כיון דלאו דידיה הוא ואפילו בשלו נמי לא מיחזי כמתקן שדה אם התחיל ליטול מערב שביעית:
תוסופות יום טוב
הרי אלו ינטלו. ל' הר"ב ואפי' הקטנות שבהן: ומסיים הר"ש דאילו גדולות אפי' א' ואפי' מונחת בארץ ואפילו שלש נטלות על הכתף תנן לקמן דבאות מכל מקום במ"ט:
פחות מכאן. זה לשון הרמב"ם בחבורו פ' ב' היה פחות מעשרה או שהיו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשאוי שנים ע"כ. ומ"ש הר"ב ומניח מן הסלע וכן כתב הר"ש והוי להו למימר מן הגדר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
של משאוי שנים שנים. שכל אבן ואבן מהעשר שתים מהן משאוי של חמור כנהוג בארץ ישראל באבנים שיקירין זווייא"ש ואין לפרש דאדם נושא אותן שתים שתים דהיינו אבני כתף. ועוד דשתים שתים הוה לי' למתני דאבן לשון נקבה היא כדכתיב והאבן הזאת. פחות מכאן מחצב. היה הגדר פחות מעשרה טפח או שהיו בו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים נוטל עד טפח סמוך לארץ כ"כ הרמב"ם ז"ל ולי נראה לפ' פחות מכאן שלא היה גבוה כ"כ ואפשר שהוא רחב הרבה הרי הוא כמחצב וצריך כ"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה וגומם הגדר עד טפח סמוך לארץ שלא יהא מתקן הקרקע וגוממו דקתני ארישא ור"ל גוממו עד שיעמיק בארץ טפח והיינו פחות מן הארץ שאין גומתה שוה לארץ בפחות טפח כן נראה לי דאי כפי' הרמב"ם ז"ל ה"ל למתני וגוממו גבוה מן הארץ טפח. בד"א. אגדר קאי. אבל אם התחיל בו בגדר מערב שביעית להורסו מה שהוא רוצה יטול ונוטל עד גלוי היסוד. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר שמשון ז"ל הוא מה שהביא כבר ר"ע ז"ל והוא קרוב לפי' הרמב"ם ז"ל. ובערוך פי' מחצב כלומר גדר קטן שהוא פחות מעשרה טפחים קרוי מחצב וכן משמע מן הירושלמי. דגרסי' בירוש' ר' חייא בר אבא שאל הכא את אמר שיעור גדר עשרה טפחים במה אנן קיימין אם כשהיו שני נדבכין ניתני שמונה טפחים אם כשהיו שלשה ניתני י"ב טפחים כדתנן בריש פי"ד דמס' אהלות. ומשני א"ר יוסי הכא נמי שלשה נדבכין שהן י"ב טפח כדתנן התם מיהו כשבא לסתת האבן ולהושיבה בבנין מחסר חצי טפח מלמטה וחצי טפח מלמעלה וכן בנדבך השני דנדבך הראשון הסמוך לארץ אינו מסתתו אלא השני להשלישי הרי עשרה טפחים בג' נדבכין. תני פחות מכאן אינו לא גדר ולא מחצב ופליגא אמתני'. עוד גרסי' בירוש' תני א"ר יהודה בד"א דגוממו עד פחות מן הארץ טפח בזמן לפ"ז לא הי' להכ"מ מה להגיה בדברי ר"י אבל בכ"מ מבואר שהי' הגי' לפניו בד"א בזמן שלא נתכוין לתקון שדהו אבל אם נתכוין כו' וע"ז הגיה שצ"ל בזמן שנתכוין וכו' ודברי הכ"מ אלו אינן מובנים דהר"מ פוסק בחבור בהדיא לקולא אף שבפי' פוסק לחומרא:] שנתכוון לתקון שדהו אבל אם לא נתכוין לתקון שדהו אפי' יותר מכאן מותר. אמר רשב"ג בד"א שלא נתכוון לתקון שדהו אבל אם נתכוון לתקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור פי' אע"פ שמשייר יותר מטפח אמר ר' ביבי הורי ר' ייסא לקולא כר' יהודה וע' בכ"מ פ' שני דה' שמטה ויובל שכ' דרבינו ז"ל גורס הורי ר' ייסא לחומרא וגם הגיה שם בדברי ר' יהודה בד"א שנתכוון לתקון שדהו אבל לא נתכוון אפי' יותר מכאן מותר ע"כ ותימה דברישא נקט לשון יטול ובסיפא נקט נוטל:
בפי' ר"ע ז"ל. הרי אלו ינטלו כולן. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה שהיה לו לומר הרי זה ינטל כיון דקאי אגדר ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ומניח מן הסלע בארץ וכו'. כ' קשה שהרי לא מיירי בסלע אלא בגדר לפי פירושו ואפשר דט"ס הוא וגרסי' ומניח מן הגדר אך אם היינו מפרשים דהאי וגוממו לא קאי על מה שלפניו פחות מכאן מחצב אלא קאי ארישא דקאמר הרי אלו ינטלו ועלה קאמר וגוממו וכו' וקאי נמי על מחצב שאינו רשאי ליטלו כולו הוה מתיישב הלשון טפי וכן נראה עיקר וה"פ דמתני' גדר שיש בו עשרה אבנים וכו'. הרי אלו העשר אבנים ינטלו ועלה קאי וגוממו וכו' כלומר ולא אותם העשרה אבנים בלבד הוא נוטל אלא גומם את כל הגדר עד פחות וכו' אלא שהפסיק באמצע בדבר אחר לפ' מה נקרא גדר ושיעור גדר עשרה טפחים כדי לומר אח"כ על שניהם פחות מכאן מחצב כלומר אם היו האבנים הגדולים פחות ממשאוי שנים שנים או שהי' גבהו פחות מעשרה טפחים דינו כמחצב שצריך שיהא בו שלש מורביות וכו' וצ"ע עכ"ל ז"ל. עוד כתב ז"ל וז"ל בס"א גרסי' כאן מתני' דהמזנב גפנים וכו' דלקמן בפ"ד משנה ו' ונ"ל דטעות הוא שם דאף באותו ספר גרסי' לה לקמן ג"כ ותרתי למה לי ע"כ:
6.
A wall that consists of ten stones, each a load for two men, may be removed, [if] the measurement of this wall is [at least] ten handbreadths high. Less than that he quarries it and he may lower it to within one handbreadth of the ground. When is this so? From his own field, but from that of another, he may remove whatever he wishes. When is this so? When he did not begin [to remove the stones] in the sixth year, but if he began in the sixth year, he may remove whatever he wishes.
משנה ז
אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:
ברטנורה
שזעזעתן המחרישה. ואפילו לא זעזעתן אלא שעתידה לזעזען הוי כאילו זעזעתן:הרי אלו ינטלו. כולן אגב אותם שתים:המסקל שדהו. שמסלק האבנים מן השדה, לשון סקלו מאבן (ישעיה סב):ומניח את התחתונות הנוגעות בארץ. דבכה״ג לא מחזי כמתקן שדה:גרגיר של צרורות. גל של אבנים קטנות:אם יש תחתיהן סלע או קש. לא מחזי כמתקן כיון דאין המקום ראוי לזריעה:
תוסופות יום טוב
המסקל את שדהו. מפני שהוא צריך לאבנים. ל' הרמב"ם בחבורו פ"ב. [*ירושלמי פריך בפ' דלעיל אדתנן התם במשנה ג מסקלין עד ר"ה כו'. תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות ומניח את הנוגעים בארץ וכא את אמר הכין אמר ר' יונה כאן בתלוש כאן במחובר. ומן התימה בעיני שהרמב"ם בפ"ב שהעתיק למשנתנו דהכא ובפ"ג העתיק למשנה דפרק דלעיל ולא פירש דזו בתלוש וזו במחובר]:
גרגר. מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
אם יש בהם שתים של משאוי וכו'. בברייתא בירושל' פליגא אמתני' ומצרכא דבכל אחת ואחת בעי' משוי של שנים שנים:
גרגר של צרורות. מפני קטנותן קרי להו הכי מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר:
גל של אבנים. גדולות ואית דגרסי גרגש בשי"ן וכן הוא שם פרק שני א"ה לכאורה כוונתו אהרמב"ם פ"ב מה' שמטה שהראה בו מקום לפני זה ואנחנו הכנסנוהו בתוך הציונים. אבל לפנינו שם הגי' גרגר.]. ומחק הר"ר יהוסף ז"ל ממשנתו מלות או גל של אבנים וכתב וי"ס אחרים דגרסי לי' וקשה דהא היינו רישא המסקל את שדהו מגל של אבנים ע"כ. וכ' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש דהאי בבא לאו משום שביעית נקטה אלא אפי' בשאר ימות השנה אשמועי' דאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו שבבקעה משום דרוצה לקיימן דכי מנכש העשבים הרעים מן הזרוע יהיב להו עלייהו כדי שלא יצמחו כ"כ מהרה אבל אם הזרע בהרים ובטרשים מותר דטיבו חשיב לי' שמפנה המקום ע"כ וכתבתיו אמתני' דבסמוך סי' ח' בשם הראב"ד ז"ל:
7.
Stones which the plow has turned up, or which had been covered and became uncovered, if there are among them at least two, [each] the load of two men, they may be removed. One who removes stones from his field, he removes the top layers, but he leave those touching the ground. And likewise a heap of pebbles, or a pile of stones; he may remove the top layers but must leave those touching the ground. If, however, there is beneath them rocky soil or stubble, they may be removed.
משנה ח
אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמֹךְ בְּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל:
ברטנורה
אין בונין מדרגות. מעלות ע״פ הגאיות, שלא יחליקו בירידתן לקחת המים שנתקבצו בעמק באותן הגומות, דנראה כמתקנן להשקות בהן שדותיו בשביעית:לא יסמוך בעפר. אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים באבנים, לא יתן עפר וטיט בין האבנים משום דמיחזי טפי שהוא מתכוין להשקות מהן שדותיו:אבל עושה הוא חייץ. אבנים סדורות זו על זו כעין גדר בלא עפר וטיט:כל אבן. שבשדהו אפילו קטנה אם כשהוא בונה הגדר או הבנין יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה:הרי זו תנטל. שהגדר מוכחת עליו דלבנות גדרו הוא נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה:
תוסופות יום טוב
לא יסמוך בעפר. נ"א יסבוך. וכתב הר"ש אם בא להיות סובך מקום יציאת המים וכו' מלשון נאחז בסבך בקרניו (בראשית כ״ב:י״ג):
חייץ. ירושלמי כדכתיב (יחזקאל יז) והוא בונה חיץ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
אין בונין מדרגות וכו'. י"מ בונה גדר סביב המים שלא יקחנו אדם כדי להשקות שדהו:
ולא יסמוך. ה"ר שמשון ז"ל גריס לא יסבוך בבי"ת פי' לסתום האויר שבין אבן לאבן מלשון נאחז בסבך. והראב"ד ז"ל הביא שתי הנוסחאות בהשגות. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ולא יסבוך בעפר. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שפירושה לא ימלא הגאי עפר מפני שמתקן את הארץ. והראב"ד ז"ל פי' דעל המדרגה שעל שפת הגאי מיירי דכשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה לזריעה אלא עושה אותה חיץ אבן על אבן ע"כ. וכתוב שם בכסף משנה ונראה שהוא ז"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזור עפר לגאיות ההם כדי שישוו פניהם ומ"מ יש לתמוה למה לא חלק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים. לשביעית משפסקו גשמים כמו שחלקו במשנה וצ"ע ע"כ. ירוש' מהו חיץ חייץ לי' כמה דתימר והוא בונה חיץ:
וכל אבן שהוא יכול וכו'. פי' הרמב"ם ז"ל אבל מה שאי אפשר לו לקחתם עד שירד בגאי אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או משלשל עצמו לקחת אותה נאמר שהוא לתקן את שדהו נתכוון. והראב"ד ז"ל פי' ע"פ הירו' דמשום גזל נגעו בה וז"ל כל אבן שכשעומד ברה"ר יכול לפשוט את עצמו וליטול מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונה בה אבל מתוך שדה חבירו פי' מאמצעה לא מפני שהוא רוצה בקיומן דמנכש ויהיב עשבא עליהם עכ"ל ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. לא יסמוך בעפר אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה דהא לא נזכר כלל למעלה מענין סכירת מקום יציאת המים והי' לו לומר הבונה סכירת מים לא יסבוך בעפר והיאך שייך לומר סתם לא יסבוך בעפר ויותר הי' נראה לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אין בונין מדרגות ערב שביעית וכו' אבל בונין בשביעית ועלה קאמר לא יסבוך בעפר שהבונה אותן המדרגות לא יסבכם בעפר ועלה קאמר עוד כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה כשהוא בונה המדרגות וכן נראה מדברי קצת מן המפרשים ע"כ:
8.
They may not build steps leading to ravines in the sixth year after the rains have stopped, for this would be improving the fields for the seventh year. But he may build in the seventh year itself, after the rains have stopped, for this would be a improving the fields for the eighth year. He may not block them [the steps] with earth, but he may make an embankment. Any stone which he can stick out his hand and pick up, may be removed.
משנה ט
אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:
ברטנורה
באות מכל מקום. אפילו מתוך שלו דמידע ידיע דלבנין קבעי להו ולא לתקן את השדה:והקבלן. שקבל שדה באריסות מביא מ״מ ואפילו מאותה שדה שהוא אריס בה אפילו אבנים קטנות שאין [שדה זו חשובה כשלו. וי״מ והקבלן שדרכו לבנות בנינים בקבולת שאין] כוונתו אלא לקבץ אבנים מביא [מ״מ ואפילו משדה] שלו:ר׳ יוסי אומר כו׳ והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
והקבלן. במה שכ' הר"ב וי"מ וכו' מביא מ"מ. כתב הר"ש ואפי' פחותות מאבני כתף ואפי' וכו'. והרמב"ם בחבורו כתב ואפי' אבנים גדולות. וכבר הביא עליו הראב"ד ל' הירושלמי אפי' פחות מאבני כתף והכ"מ לא הזכיר השגה זו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
אבני כתף באות מ"מ. פי' ה"ר יהוסף ז"ל דכיון שבורר ומחפש ואינו לוקח אלא האבנים הגדולות לבד מינכר מה שא"כ בגדר או במחיצות שנוטל גדולות וקטנות ע"כ:
והקובלן. פי' הר"ש וגם הר"ש שירילי"ו ז"ל דהיינו שקבל לעשות בניינים בקבלנות. מביא מכל מקום אפי' פחותות מאבני כתף שאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' משדותיו שרי ואין חוששין שהוא מתכוון לתקן שדהו דמידע ידעי דלבנין קבעי דאי משדות אחרים אפי' אינו קובלן כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול ע"כ. ומתוך זה תבין להגיה הטעות שנפל בדפוס בסוף פי' ר"ע ז"ל שצ"ל ואפי' מביא משדה שלו אע"פ שבעיקר פי' קבלן פי' כפי' הראשון שהוא אריס סמך לו ז"ל על פי' שני דלה"ר שמשון ז"ל שאכתוב בסמוך בס"ד ועל הרמב"ם ז"ל שכתב ג"כ שקבלן הוא ששוכר את הארץ לעבוד אותה דינו כדין מביא מתוך של חבירו שהוא מביא מכל מקום ואיזה שיעור שיזדמן לו מן האבנים יביא ע"כ. ושם בחבורו כתב אפי' אבנים גדולות ע"כ. ומ"מ לשון ר"ע ז"ל מבולבל. והילך כל לשונו של ה"ר שמשון ז"ל. באות מ"מ. אפי' מתוך שלו דמידע ידעי דלבנין בעי להו ולא לתקן את השדה. והקבלן. מלשון מקבלי קבולת שדרכו לעשות בניינים בקבולת. מביא מ"מ. ואפי' פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' מביא משדות שלו שרי. דאי משדות אחרים אפי' אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל. וי"מ קבלן שקבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפי' קטנות אע"פ שהוא אריס בה ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל על פי' ר"ע ז"ל. פי' זה אינו נראה כלל דלא מצינו אריס שיקרא קבלן ותו דהיאך שייך לומר בו מביא מ"מ הו"ל למיתני מביא משדהו דבשאר שדות אין הפרש בינו לבין אחר על כן נראה דקבלן ר"ל שקבל עליו לבנות בנין שמביא מכל מקום כלומר ואפי' מתוך שדהו כן נראה מדברי ר"ש ז"ל ע"כ:
באחת יד. אלא בשתי ידים ור' יוסי מיקל טפי:
9.
Shoulder-stones may be removed from any place. And the contractor may bring them from anywhere. Which are shoulder-stones? Any one that cannot be picked up with one hand, the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yose says: the name is to be taken literally; those that are carried on a man’s shoulder, either two or three at a time.
משנה י
הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:
ברטנורה
להעמיק עד הסלע. ולא חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה, שאין דרך בני אדם לזרוע סמוך לרה״ר. אבל בינו לבין חבירו חיישינן דילמא ממלך וזרע ליה ואסור:צוברו ברשות הרבים. ואח״כ נוטלו משם ומתקן את רשות הרבים כמו שהיה:כשם שאין מקלקלים רה״ר כך לא יתקן. כלומר לא מבעיא לצבור עפרו לרשות הרבים שהוא אסור אף על פי שיסירנו אח״כ שהרי מקלקל הוא לשעה, אלא אפילו לתקן אסור, כגון אם היו אבנים או עפר מפוזרים ברשות הרבים לא יצברם במקום אחד אלא יסלקם לגמרי מרשות הרבים, והיינו דקאמר כשם שאין מקלקלין רשות הרבים לצבור עפרו לרשות הרבים אע״פ שדעתו לסלקו מיד, כך לא יתקן לצבור אבנים או עפר המפוזרים ברשות הרבים ולשום אותם בצדי רה״ר לפי שעה, אלא יסלקם מיד לגמרי מכל רה״ר ויוציאם לים או לנהר:מה יעשה בעפר. אליבא דרבי עקיבא:צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלים. ג׳ אשפות לבית סאה:וכן החופר בור שיח מערה. בשאר ימות השנה פליגי בה ר׳ יהושע ורבי עקיבא, לר״י צוברו ברה״ר ובלבד שיסלקנו אחר כך ויתקן רה״ר כמו שהיה, ולר״ע אע״פ שדעתו לתקן אסור אלא צוברו ברשותו. והלכה כרבי עקיבא:
תוסופות יום טוב
מותר להעמיק עד הסלע. כתב הר"ב ולא חיישינן דלמא מימלך וזרע ליה וכו'. וכ"כ הר"ש. וצריך לפרש דלמא מימלך ואינו מעמיק עד הסלע וזרע ליה דאילו על הסלע אין ראוי לזרוע ומיהו לישנא דמתני' משמע דרבותא דשריותא הוא להעמיק כל כך עד הסלע. והר"ש כתב עוד פי' אחר דלא גזרי' אטו עודר בשדה. ומלשון הרמב"ם בחבורו ספ"ב נראה פי' אחר שזה לשונו ומותר להעמיק עד הסלע ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו וכו'. נראה דהא קמ"ל דאע"פ שמוציא עפר הרבה רשאי לצוברו וכו':
[*מה יעשה בעפר צוברו ברה"ר כו'. עיין בפרק ג דב"ב משנה ח]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג: עד כמה מזבלין בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה: עד שלש שלש אשפתות לבית סאה שכל אשפה של עשר וכו': של עשר עשר משפלות קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו: של לתך לתך שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה: מוסיפין על המשפלות ליתן באשפה יותר מי' משפלות: ואין מוסיפין על האשפתות יותר מג'. דמחזי כמזבל: רבי שמעון אומר אף על האשפתות דמדצבורין לא מחזי כמזבל: עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה: יתר מכאן אם הוסיף על ג' אשפות קטנים: מחציב ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו: וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה: עושה אדם את זבלו אוצר להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות: רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש: היה לו דבר מועט שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל: מוסיף עליו והולך מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה: רבי אלעזר בן עזריה אוסר דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו: עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה: המדייר את שדהו שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו: עושה סהר ר"ל גדר סביב הצאן: לבית סאתים ק' על נ' אמה: עוקר שלש רוחות כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית: נמצא מדייר בית ארבעת סאין סאתים מכל צד למחיצה אמצעית: רשב"ג אומר בית שמנת סאין ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שיחשדוהו כמזבל שדהו: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות: כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב: לא יפתח אדם מחצב שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר: בתחלה ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית: לתוך שדהו דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה: עד שיהיו בו שלש מורביות ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א: על רום שלש ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות: שיעורן עשרים ושבעה אבנים לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות: גדר שעומד בשדה: שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי: הרי אלו ינטלו אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל: פחות מיכן שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א: מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי: בד"א שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ: דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו: מה שהוא רוצה נוטל אפילו בשלו. אבנים שזעזעתן המחרישה שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב': המסקל את שדהו אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין: ומניח את הנוגעות בארץ דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א: וכן גרגר של צרורות גל אבנים קטנים: או גל של אבנים גדולות: הרי אלו ינטלו כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט': אין בונין מדרגות טרעפפע: על פי הגאיות עמק ששואבים משם מים להשקות השדות: ולא יסמוך בעפר כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד: אבל עושה הוא חייץ סותם באבנים בלא עפר: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה בשעה שבונה החייץ: הרי זו תנטל אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל: אבני כתף כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי: באות מכל מקום אפילו משדה שלו: והקבלן המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין: מביא מכל מקום ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו: מותר להעמיק לחפור: עד הסלע ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור: מה יעשה בעפר דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה: צוברו ברשות הרבים ומתקנו לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו: רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא: מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ג' אשפתות לב"ס: ומערה בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:
מלכת שלמה
צוברו ברה"ר. פי' ה"ר יהוסף ז"ל. אבל אינו צוברו ברשותו שלא יאמרו לזרוע עליו הוא טומנו שם ע"כ:
כך לא יתקנו. כתב ה"ר יהוסף ז"ל על פי' ר"ע ז"ל. פי' זה אינו נראה כלל דבאיזה מקום נזכר זה אלא ה"פ כך לא יתקנו כי אי אפשר לתקן הוא העפר ברשות הרבים אם לא יקלקל תחלה ע"כ:
צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. הכא נמי בעי בירוש' אי ממתין לכשיפסקו עובדי עבודה ולא אפשטא:
וכן החופר בור ושיח ומערה. פי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. דר"ל דגם החופר וכו' צובר העפר לתוך שדהו כדרך המזבלין ולא יפזר שמכשיר השדה לזריעה ע"כ:
10.
One who makes a fence between his own property and the public domain, he is allowed to dig down to rock level. What should he do with the soil? He piles it up in the public domain, and then restores it, the words of Rabbi Joshua. Rabbi Akiva says: just as no damage may be done to a public domain, so one may not repair it. Then what should he do with the soil? He heaps it up in his own field in the manner of those who bring out dung [for manure]. Similarly when one digs a cistern, a trench or a cave.
