Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. כֵּיצַד. הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה אוֹ נוֹשְׂאָן. וּבַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, טָהוֹר. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף בָּזֶה רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. הַכֹּל טָמֵא, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר:
ברטנורה
כל המטמאין באוהל. האמורים לעיל בריש פרק ב׳:שנחלקו. שיעוריהן לחצאין:והכניסן. כשהן מחולקים:לתוך הבית. דהיינו לתוך אוהל אחד:רבי דוסא בן הרכינס מטהר. דסבר לא מצטרפי לכשיעור:הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה. פתח באוהל ומפרש בנבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לרבי דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל, הכי נמי סבירא ליה דאין מצטרפין לטומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. שהמאהיל על המת, טמא כאילו היה עם המת באוהל. ובגמרא בפרק העור והרוטב מוקי הנך מאהיל דרישא בטומאה רצוצה, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאין, דכולה נגיעה היא. וסיפא דאמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו וכו׳ דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ור׳ דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין, ולא אפילו למגע ומגע. ואין הלכה כר׳ דוסא:אמר ר׳ מאיר אף בזו ר׳ דומא מטהר וחכמים מטמאין. ר׳ מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה ואוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר׳ דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כר׳ מאיר:חוץ מן המגע עם המשא. כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית:והמשא עם האוהל. שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית:משם אחד. כגון מגע ומגע משא ומשא אוהל ואוהל:
תוסופות יום טוב
הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. פירש הר"ב שהמאהיל על המת טמא. כאילו היה עם המת [באהל]. דהכי דרשינן במסכת נזיר פכ"ג דף נג. על פני השדה זה המאהיל על פני המת. וכמ"ש כבר בסוף מתניתין ה פ"ק דכלים. ומ"ש הר"ב ובגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכה) מוקי לה בטומאה רצוצה כו'. פירש רש"י כל דבר שאין לו מקום ריוח. קרי רצוץ ופחות מטפח לאו חלל הוא ונקרא מה שבתוכו רצוץ. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל הנוגע בכחצי זית כו' מיירי בשיש פותח טפח כו'. וכתב הר"ש יש תימה למה שינה מענינה דרושא. ומאי אבל דקתני. מאחר דאין חלוקים אלא שזו רצוצה וזו אינה רצוצה. ע"כ. והתוס' דהעור והרוטב מתרצים. אבל לדבריהם טומאה רצוצה היינו שתהא רצוצה בין שני מגדלים. והאדם מאהיל על המגדל העליון ומכיון שהטומאה רצוצה כמאן דמלי טומאה והוי כנוגע. וכך פירש"י. ולפיכך מתרצים. דלהכי לא תנן. אבל אם אינה רצוצה טהור. משום דאתא לאשמעינן דאפילו שני מגדלים דומיא דרישא לא הויא טומאה רצוצה בהמשכה ע"י דבר אחר. דתרתי בעינן בין ב' מגדלים וגם שהוא עצמו מאהיל על הטומאה. או הטומאה עליו. ע"כ. אבל אין נראה שזו סברת הר"ב והר"ש אלא דחדא מלתא הוא. דאותו דבר שהטומאה רצוצה מתחתיו. הוא שאנו אומרים בו דהוי כנוגע. ואם הטומאה בין שני מגדלים הרי מגדל העליון הוא שטמא [*משום נוגע בחצי זית הרצוץ ונוגע בחצי זית שעליו] והכי אסברה לה הרמב"ם בפירושו. ואי נמי שהאדם מאהיל על טומאה בלא פותח טפח הרי הוא טמא כשיגע עוד בחצי זית אחר. ומצאתי בדברי מהר"ם. שכתב וז"ל. ונ"ל דלהכי [*לא] קתני לישנא דרישא הנוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור לד"ה. אלא נקט בהאי לישנא לאשמעינן דבשאינה רצוצה עסקינן. דמדנקט וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית. מכלל דלאו רצוצה היא. דאין ד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית אא"כ אינה רצוצה. ומכלל דרישא דלא קתני הכי. דרצוצה היא. ע"כ. ועיין לקמן:
מאהיל על כשני חציי זיתים. יש לתמוה דלא תנן נמי ההיפך או כשני חציי זיתים מאהילים עליו. ולא מיבעיא דברצוצה ודאי דכך לי שהטומאה עליו או תחתיו כיון דהכל משום נגיעה הוא. אלא אף באהל כך הוא מטמא כשהטומאה מאהלת עליו. כמו כשהוא מאהיל על הטומאה. דמאי שנא. דכיון דגלי לן קרא דמאהיל על הטומאה מטמא. ולא בעינן דוקא אהל שיאהיל על הטומאה ועליו. א"כ ה"ה כשהטומאה מאהלת עליו. דמאי שנא. וכ"כ הרמב"ם בגדר טומאת אהל שהוא על א' מג' דרכים שהאדם או הכלי מאהילין על המת או שהמת האהיל עליהן או שהיה המת עמהם תחת אהל אחד. כמ"ש בפ"א מהט"מ [הלכה י] גם בפירושו לרפ"ה אלא שיש שם חסרון ובנא"י הוא מוגה:
או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור. לדברי התוס' דמפרשים סיפא נמי בטומאה רצוצה ניחא. דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית בטומאה רצוצה היא דה"ל כנגיעה. ואידך ה"ל אהל המשכה והוא שני שמות. וכ"פ הראב"ד ברפ"ג דעדיות. אבל לסברת הר"ב ודעימיה. דכולה סיפא באהל שאינה רצוצה תימה למה יהיה טהור. וראיתי למהר"מ דמסיים במאי דתירץ לעיל לתמיהת הר"ש למה שינה כו'. הוקשה לו גם כן קושיא זו למה יהיה טהור. הא חד שמא דאהל הוא וכתב די"ל דמאהיל על כחצי זית היינו טומאה רצוצה וה"ל מגע ואהל ולא מצטרפי ע"כ. וזה דוחק דסיפא הוה ברצוצה ובאינה רצוצה. והרמב"ם בספ"ד מהט"מ [הלכה יד] כתב הנוגע בחצי זית [*או הנושא חצי זית] ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. או שהאהיל עליו חצי זית אחר או שהאהיל הוא על חצי זית אחר ע"כ. ונראה בעיני דהוא ל"ג במשנה לבבא זו דאו מאהיל על כחצי זית כו' ומדנפשיה מבאר והולך כל ג' דרכי טומאות האהל לומר ששלשתן אינן מצטרפין לנגיעה או למשא אבל במשנה ל"ג אלא חד בבא הנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. ותו לא מידי. וכן בפירושו לא זכר אלא בבא זו וכן בדפוס הגמרא במשנה דרפ"ג דעדיות ובספר המשנה דעדיות בדפוס שלפני לא נמצא. אלא בבא קמייתא והבבא דאו מאהיל כו' ליתא. וכן נראה דהר"ב והר"ש ל"ג לה:
אמר ר' מאיר אף בזה כו' וחכמים מטמאין. פי' הר"ב דנגיעה ואהל חד שמא הוא ויתכן לומר דטעמו דחזינן לאהל כמאן דמלי טומאה מאחר שגזירת הכתוב הוא שכל אשר באהל טמא. עיין מ"ש במשנה ה פ"ח דכלים:
הכל טמא חוץ מן המגע כו'. מסקנא דמלתייהו דרבנן היא. מהר"ם:
חוץ מן המגע עם המשא. לשון הר"ב כגון שנגע כו' והסיט. וכן לשון הר"ש ומשום דהיסט לא נכתב בפירוש בכתוב. אלא דאנן אית לן דהיסט בכלל משא. הלכך חביבא להו למנקט היסט:
זה הכלל כל שהוא משם אחד כו'. לסימנא בעלמא. כמו שכתבתי משמא דגמרא בזה הכלל דמשנה ב פ"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במ"ג פ"ב דכלים ואחרים שכתבתי שם בס"ד]:
משם אחד. לשון הר"ב מגע ומגע משא ומשא אהל ואהל. וכ"כ הר"ש ולת"ק אליבא דחכמים הוא שפירשו כן דאילו לר"מ איתא נמי מגע ואהל דחד שמא נינהו:
יכין
מלכת שלמה
1.
All objects that defile by overshadowing which were divided and then brought into a house: Rabbi Dosa ben Harkinas declares clean. But the sages declare [it] unclean. What is the case? One who touches two pieces of nevelah, each the size of half an olive, or carries them, Or, in the case of a corpse, if he touches a piece the size of half an olive and overshadows [another piece] the size of half an olive, Or if he touches [a piece] the size of half an olive and [another piece] the size of half an olive overshadows him, Or if he overshadows two [pieces, each] the size of half an olive, Or if he overshadows [a piece] the size of half an olive and [another piece] the size of half an olive overshadows him: Rabbi Dosa ben Harkinas declares him clean, And the sages declare him unclean. But if he touches [a piece] the size of half an olive and another object overshadows him and [another piece] the size of half an olive, Or if he overshadows [a piece] the size of half an olive and another object overshadows him and [another piece] the size of half an olive, he is clean. Rabbi Meir says: Even here Rabbi Dosa ben Harkinas declares him clean and the sages declare him unclean. Every [case] is unclean except [a case of] contact [combined] with carriage or of carriage [combined] with overshadowing. This is the general principle: every object [whose defilement] proceeds from one cause is unclean, from two causes is clean.משנה ב
מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּיִת טָמֵא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בְתוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּיִת טָהוֹר. נִבְלְעָה בִכְסוּת, אִם מִתְכַּבֶּסֶת וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, טְמֵאָה. וְאִם לָאו, טְהוֹרָה, שֶׁכֹּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת, טָהוֹר:
ברטנורה
מלא תרווד רקב. דאמרן לעיל בריש פרק ב׳ שהוא מטמא באוהל:שנתפזר לתוך הבית. ונתערב בו עפר כל שהוא:ור׳ שמעון מטהר. דסבר סופו כתחילתו, מה תחילתו אם נקבר המת בתכריכים או בארון של עץ, אין לו רקב, דבעינן שלא יהיה דבר נגלל עמו, אף סופו לאחר שנעשה רקב אם נתערב עמו דבר אחר אינו מטמא. ואין הלכה כר׳ שמעון:אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם. וכיצד משערין אותה, מביא מים במדה ומכבסה בהן ומביא מים אחרים כמדתן ונותן בהן רביעית דם, אם היה מראיהן שוה הרי שזו טמאה, ואם לאו טהורה:
תוסופות יום טוב
שנתפזר בתוך הבית. פי' הר"ב ונתערב בו עפר כל שהוא וכ"פ הר"ש ולרבותא דרבנן נקטינן שנתפזר בתוך הבית דלא תימא דכיון שנתפזר וגג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן ואין מצטרפין הכי מפרשינן בגמרא פ"ג דנדה דף כז:
ורבי שמעון מטהר. פי' הר"ב סבר סופו כתחלתו כו'. דבעינן שלא יהא דבר נגלל עמו לישנא דגמרא דהתם דאמרינן מה תחלתו נעשה לו דבר אחר גנגילון והתוס' העתיקו גלגילון ופירשו בשם הערוך דבר הנגלל עמו ע"כ. ובפ"ז דנזיר דף נא איתא בגמרא גלגלין ופירש"י כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה:
הבית טהור. כלומר שהכלים הבאים אחר הבליעה לתוך הבית אינן מיטמאין בבית. הכי מפרשים בגמרא פ"ט דנדה דף סב:
אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמאה. כתב הר"ב וכיצד משערין אותה מביא מים במדה וכו' ומביא מים אחרים כו' אם היה מראיהן שוה הרי זו טמאה. דאילו לא הביא מים שניים לא היינו יכולים לשער בראשונים בלבד לפי שאפילו אם לא ימצאו רביעית יותר אכתי איכא למימר שמא רביעית יצא דא"א שלא ישתייר בבגד מן המים. אבל השתא אין מזיק כלום מה שמשתייר מן המים בבגד. דכשם שנשתייר מן המים כך נשתייר מן הדם שמ"מ היה מעורב הכל יחד מה שיצא ומה שנשתייר ומראה אחד הן כאילו יצא הכל. ומיהו קשה דאין סברא שיסייע הדם שמשתייר בבגד [לטמא הבית] כיון שאין יכול לצאת בכיבוס. אא"כ שאין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר. ואין לומר שמים אחרים שמביא צריך שיחסר מהם מהמדה כשיעור שנבלע מן הראשונים בבגד. דמי יוכל לכוון זה. ועוד קשה דמאי צריך למדידת מים הראשונים. בלא מדידת מים הראשונים יכול הוא לדעת אם יש רביעית דם במה שיצא ע"י כיבוס. שיסחוט לתוך כלי כל מה שיצא מן הכסות. וימדדנה כמה יש בין מים לדם. ויביא רביעית דם מעלמא. ויוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ובין דם כשיעור מים ודם שיצאו מן הכסות ואם מראיהן שוה טמאה. ונראה לפרש דלא נקט מים במדה אלא משום שאם ימצאו יותר מן המדה שנתנו. רביעית. שלא יצטרכו להביא מים אחרים דודאי יצא מן הכסות רביעית דם. אבל אם אין רביעית דם יותר אז יביא רביעית ומוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ודם כמדה ראשונה אחר שתכבס בה הכסות ואם מראיהן שוה טמאה. ואם לאו טהורה. ומיהו קשה דהא קתני בתוספתא [שהעתיקה הר"ב] ברישא. ומביא מים אחרים ואח"כ קתני ונותן לתוכן רביעית דם כ"כ התוס' בפ"ט דב"ק דף קא. וראיתי להרמב"ם. שאעפ"י שבפירושו העתיק כדברי התוספתא שירחצו הכסות בשיעור ידוע מהמים עוד נקח בזה השיעור ממים ויחובר אליו רביעית דם כו'. הנה בחבורו פ"ד מהט"מ [הלכה יג] כתב כיצד משערין אותה מכבסין אותה במים ומביא מים כמדתן ונותן לתוכן רביעית דם כו'. הרי שלא הזכיר מדה בתחלה. ויש לפרש דבריו שכמדתן ר"ל כמדת מה שיצא אחר הכביסה. ומ"ש ונותן לתוכן רביעית דם כלומר שבתוך המים שמביא כמדתן צריך שיתן בהם רביעית דם שעם הרביעית דם הוא שיהיה כמדת המים ר"ל כמדה שיצא אחר הכביסה. והשתא דאתינא להכי אף דברי התוספתא יכולני לפרש כן. ואע"פ שהזכירה ראשונה. שמביא במדה. היינו כדברי התוס' שאם ימצא רביעית יותר שא"צ עוד לשום דבר. אבל אם לא מצא אז מביא אחרים במדתן. ר"ל במדה שמצא אחר הכביסה אלא שנותן בהן רביעית דם:
ואם לאו טהורה. אינה מתטמאה באהל והרי היא ככסות שנגע במת. הרמב"ם שם וכ"פ רש"י שם בב"ק. וכ"כ שם התוס'. ודלא כמו שנדחקו בנדה פ"ט [דף סב] דמיירי דקודם שנפל רביעית. נבלע בכסות מה שאינו יכול לצאת. ונתבטל בבגד ולא היה רביעית שלם מעולם. ומהר"ר וואלף וורמייז"א הוכיח דלהר"ב צ"ל כמו שנדחקו התו' דנדה לפי שסברת הר"ב דכלים שנטמאו במת מטמאין באהל. כמ"ש גבי מנורה בספי"א [מ"ח] עכ"ד. וע"ש דלהרמב"ם אינן מטמאין באהל. וכן נראה דעת מהר"ם:
שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. פי' שאינו יכול לצאת על ידי כביסה סתם. אע"פ שעל ידי הדחק היה יוצא כגון ע"י צפון. כיון דבסתם כיבוס אין יכול לצאת רביעית דם טהורה. משום שאין דרך להקפיד עליה כשאין יכול לצאת בכיבוס סתם. כך צריך לומר מתוך הסוגי' דמס' נדה [שכתבתי במ"ה פ"ט דכלים]. ומה"ט נמי לא קשיא מהא דתנן ברפ"ג דערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק דאלמא דחזותא מלתא היא. דבטומאה מש"ה טהורה דבקפידא תליא מלתא וכי לא קפיד שיצא. בטל. דטומאה בלועה לא מטמאה. אבל בערלה אין שייך להתיר מטעם דאין מקפיד דנהנה הוא בצבע וניחא ליה. תוספות פ"ט דב"ק. ופ"ט דנדה [ד"ה מקולי]:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a ladleful of corpse-mold was scattered about in a house, the house is unclean But Rabbi Shimon declares it clean. If a quarter [of a log] of blood was absorbed in [the ground] of a house, the house is clean. If it was absorbed by a garment: if the garment is washed and a quarter [of a log] of blood emerges from it, it is unclean, if not, it is clean, since anything absorbed that cannot emerge is clean.משנה ג
נִשְׁפַּךְ בָּאֲוִיר, אִם הָיָה מְקוֹמוֹ קְטַפְרֵס וְהֶאֱהִיל עַל מִקְצָתוֹ, טָהוֹר. הָיָה אַשְׁבֹּרֶן, אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, טָמֵא. נִשְׁפַּךְ עַל הָאַסְקֻפָּה וְהִיא קְטַפְרֵס, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָהוֹר. הָיָה אַשְׁבֹּרֶן אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, טָמֵא. כֹּל שֶׁבַּמֵּת, טָמֵא, חוּץ מִן הַשִּׁנַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִּפֹּרֶן. וּבִשְׁעַת חִבּוּרוֹ, הַכֹּל טָמֵא:
ברטנורה
נשפך באויר. בתוך הבית:אם היה מקומו קטפרס. אם המקום שנשפך בו הדם היה מדרון:והאהיל. אדם על מקצתו:טהור. דקטפרס אינו חיבור:היה אשבורן. מקום המכונס כמו בתוך גומא: או שקרש הדם ואפילו קטפרס, הוי חיבור וטמא, ואפילו האהיל על קצתו:נשפך על האסקופה. כמין אצטבא שלפני פתח הבית:והיא קטפרס בין מבפנים. שמשפע לצד פנים:בין מבחוץ. שמשפע לצד חוץ:והבית מאהיל. על מקצתו, טהור כל מה שבבית מטומאת אוהל, אע״פ שסופו של דם לירד לפנים, דאינו חיבור:חוץ מן השינים והשער והצפורן. דכתיב (במדבר י״ט) בעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. יצאו שינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שגזען מחליף:
תוסופות יום טוב
נשפך באויר כו' והאהיל על מקצתו. פירש הר"ב נשפך באויר בתוך הבית והאהיל אדם על מקצתו. ותמיהני שכיון שבתוך הבית נשפך. הרי הבית מאהיל על האדם ועל הטומאה כולה ויטמאהו לאדם. מאי אמרת דמיירי שגם הבית אינו מאהיל אלא על מקצתו. א"כ למאי אצטריך לפרושי והאהיל אדם. ה"ל לפרש והאהיל הבית. וקמ"ל דטהור מה שבתוך הבית. וכמו שמפרש הר"ב עצמו בבבא שנייה. והרמב"ם מפרש כן אף בכאן. שכתב והאהיל רמז אל הבית. ר"ל כאשר האהיל הבית על מקצתו הבית טהור. וידוע כי כאשר אמרנו הבית טהור הכונה שלא יטמא מה שבתוכו מאדם וכלים ע"כ. כלומר דכל היוצא מן העץ. אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. כדתנן בבמה מדליקין [מ"ג]. אבל בחבורו פ"ד מהט"מ כתב דם שנשפך באויר כו' והאהיל המאהיל כו'. ויש לפרש דמפרש באויר שלא תחת שום אהל אלא באויר מגולה וכן נכון לפי משמעות המשנה כהאי גונא דתנן בריש פרק דלקמן. מגדל שהוא עומד באויר. ועיין עוד בסמוך. ושוב ראיתי למהר"ם שכתב וז"ל נשפך באויר. פירוש בחצר שאין עליו גג. עד כאן:
נשפך על האסקופה והוא קטפרס כו'. לשון הראב"ד קשיא לי מכדי קטפרס מפזרו ומטהרו מאי שנא אסקופה דנקט. אפילו בתוך הבית נמי כלים הבאים שם לאחר שפיכה טהורים. ואולי נאמר משום כלים דקודם נקט לה. שאם נשפך בתוך הבית טמאים משעת כניסת הטומאה לבית. אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס [*אלא] דלאו בחבור אפילו שעה אחת ע"כ. וזה מסייעני למה שכתבתי דלהרמב"ם בחבורו. רישא לאו בנשפך בבית כלל מיירי. שהרי דברי הראב"ד סמוכים על דברי הרמב"ם. ואי איתא דהרמב"ם מפרש הרישא שנשפך בבית. וכמ"ש בפירושו. א"כ ודאי צ"ל דמיירי נמי בכה"ג שלא נכנס [*אלא] דלאו בחבור. אפילו שעה אחת. ולא קשיא מאי שנא אסקופה דנקט. דהא אין הכי נמי דנקט גם כן בית. ותרי גווני נקט נשפך בבית והאהיל במקצת. ונשפך באסקופה והאהיל מקצת:
בין מבפנים בין מבחוץ. פירש הר"ב בין שמשפע לצד פנים בין שמשפע לצד חוץ. וכ"פ הר"ש ואע"ג דהוה זו ואצ"ל זו אשכחן נמי כה"ג בריש הוריות כמ"ש שם. ולפי פירוש הרא"ש שכתב הכ"מ [בפ"ד מהט"מ] ניחא. וז"ל בין מה שיש מן האסקופה לתחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה. נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור. דאין קטפרס חבור:
חוץ מן השינים כו'. פי' הר"ב דכתיב בעצם כו' אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. גמ' פ"ז דנדה דף נה. ופריך והרי בשר דגזעו מחליף. אמר מר בר רב אשי בשר נעשה מקומו צלקת. פירש"י צלקת. כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר אבל שער וצפורן אין נטילתן ניכר ע"כ. ועיין [מ"ש] בפרק דלעיל מ"ב ובריש משנה ב פ"ט דחולין:
ובשעת חבורו הכל טמא. שהנוגע או מאהיל עליהם הוא נוגע או מאהיל על המת דהוי יד לטומאת המת תוס' פ"ז דנזיר דף נא. ועיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן ומ"ש שם. והר"ש כתב ספרי זוטא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו ובשערו ובצפרנו בזמן שפירשו יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין ת"ל יטמא ע"כ. ונראה דהא דפורט לשיניו כו' נמי מדרשא דבעצם הוא דמפיק להו:
יכין
מלכת שלמה
3.
[Blood] which was poured out in the air: If the place [where it fell] was an incline and [a person or vessel] overshadowed part of it, he [remains] clean. If it was a cavity, or if the blood congealed, he [becomes] unclean. If it was poured out on a threshold: If it inclined either inwards or outwards and the house overshadowed it [that which is in the house] is clean. If there was a cavity, or if it congealed, [that which is in the house becomes] unclean. Every part of a corpse is unclean except the teeth, hair and nails; But when they are joined [to the corpse], they are all unclean.משנה ד
כֵּיצַד. הַמֵּת מִבַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתוֹ מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָמֵא. שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתָם מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם, טָמֵא. הָיוּ תְחוּבִים בִּידֵי אָדָם, טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר:
ברטנורה
הבית טמא. כל מה שבתוכו טמא, שהרי מאהיל על השער המחובר למת:עצם שיש עליו כזית בשר. העצם נחשב יד לבשר:תחובים בידי אדם. שלא היה הבשר מחובר לעצם מעיקרו, אלא אדם תחבו לשם כדרך שתוחבים הבשר בשפוד:
תוסופות יום טוב
עצם שיש עליו כזית בשר הכניס מקצתו כו' טמא. כתב הר"ב העצם נחשב יד לבשר ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור דמה נבלה שאין מטמא באהל כו' ואי פרכת מה לנבלה שכן אוכל תאמר במת שאין אוכל. כדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא) תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא מאוירו נבלה תוכיח הצד השוה שבהם שמטמאין וידים כיוצא בהם כו'. וא"ת לענין אהל נימא דיו [כדתנן במשנה ה פ"ב דב"ק] ויש לומר דמעיקרא ודאי [אי] לא אשכחן בטומאה חמורה [*המטמא אדם וכלים לאפוקי אוכלים שאין מטמאין אדם וכלים כדאיתא התם בריש הפרק] ידות הוה פרכינן על נבלה דיו. אבל השתא דאשכחן יד בטומאה חמורה דהוה כגוף לענין מת נמי משוינן יד כגוף. תוס' פ"ט דחולין דף קיח [ד"ה והבית]:
שני עצמות ועליהם כשני חצאי זיתים. קסבר האי תנא דיש יד לפחות מכזית. הר"ש. וכתב מהר"ם דאיכא לאוקמא מתניתין בשומר דהיינו בעצם שיש בו מוח ומש"ה לא מותיב מינה בפרק העור והרוטב (חולין דף קיט:) [*על רב דס"ל אין יד וכו'] ואזלא לה תמיהת הר"ש ע"כ. ומיהו הלכה כמ"ד יש יד לפחות מכזית כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות טומאת אוכלין [הלכה ג]:
שאין חבורי אדם חבור. עיין מ"ש במ"ד פ"ט דחולין.
יכין
מלכת שלמה
4.
How so? If the corpse was outside and its hair inside, the house is unclean. [With regard to] a bone which had upon it an olive-sized portion of flesh, if one brought part of it within so that the house was overshadowing it, [the house] is unclean. [With regard to] two bones which had upon them two pieces of flesh, [each] the size of half an olive, if one brought part of them within so that the house was overshadowing them, [the house] is unclean. But if [the pieces of flesh] were set into [the bone] by a person, the house is clean since connections created by human agency are not [regarded as] connections.משנה ה
אֵיזֶהוּ דַם תְּבוּסָה. הַמֵּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁמִינִית בְּחַיָּיו וּשְׁמִינִית בְּמוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּחַיָּיו וּרְבִיעִית בְּמוֹתוֹ, נִטַּל מִזֶּה וּמִזֶּה רְבִיעִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה כַמָּיִם. אֵיזֶהוּ דַם תְּבוּסָה. צָלוּב שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת וְנִמְצָא תַחְתָּיו רְבִיעִית דָּם, טָמֵא. אֲבָל הַמֵּת שֶׁדָּמוֹ מְנַטֵּף וְנִמְצָא תַחְתָּיו רְבִיעִית דָּם, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא הַשּׁוֹתֵת, טָהוֹר. וְהַמְנַטֵּף, טָמֵא:
ברטנורה
איזהו דם תבוסה. אמתניתין דלעיל דפרק ב׳ [משנה ב׳] קאי, דקתני רביעית דם תבוסה טמא, וקמפרש הכא איזהו דם תבוסה:שמינית בחייו ושמינית במותו. מצטרפים לרביעית:רביעית בחייו ורביעית במותו. שנתערבו ונטל מן התערובת רביעית, זהו דם תבוסה. אבל שמינית בחייו ושמינית במותו, לא:זה וזה. דר׳ עקיבא ודר׳ ישמעאל:כמים. ואינן מטמאין:ואיזהו דם תבוסה. שטמא:צלוב שדמו שותת. ויורד בלא הפסק, מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו. אבל נוטף, שיורד טפה אחר טפה, קמא קמא בטיל וטהור:רבי יהודה אומר לא כי. כלומר לא כן הדבר:אלא השותת טהור. שאני אומר אותה טפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה על גבי העץ שהוא תלוי בו, ואין בדם זה אותה טפה אחרונה של מיתה:והמנטף טמא. ולא אמרינן קמא קמא בטל, דסבר רבי יהודה אין דם מבטל דם. והלכה כרבי עקיבא:
תוסופות יום טוב
איזהו דם תבוסה המת שיצא ממנו שמינית בחייו כו'. הלכה למשה מסיני דם מן המת ברביעית. כמ"ש בפרק דלעיל מ"ב. אבל מדברי סופרים. דאף דם תבוסה יהא מטמא בכל הטומאות במגע משא ואהל. והיינו דתני בתוספתא והביאה הר"ש ומה בין דם מיתה לדם תבוסה. אלא שדם מיתה נזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו. ודם תבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו:
שמינית בחייו ושמינית במותו. כלומר לאפוקי רובו בחייו דלא דהא דם תבוסה מדבריהם. וכשפשיטא לן דרובא מחיים לא גזרו וכן פירש"י בהדיא בפ' בתרא דנדה [סוף] דף עא. דבודאי רובא מחיים לא גזרו. גם לשון הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פ"ב מהט"מ מורים כן:
צלוב שדמו שותת. כלומר שדרך הצלוב שיהא דמו שותת וכן אבל המת שדמו מנטף כלומר שדרך המת שיהא דמו מנטף:
שדמו שותת כו' טמא. פי' הר"ב שותת ויורד בלא הפסק מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו. דלא מבטל ההוא דלאחר מיתה שהוא הרבה. אבל נוטף ראשון ראשון בטל. ואפילו טפה שלאחר מיתה מרובה בטלה. שלא נפל ביחד. רש"י פרק בתרא דנדה [דף עא]:
השותת טהור. פי' הר"ב שאני אומר אותה טפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה ע"ג העץ שהוא תלוי בה. וא"ת ומת דמנטף דמטמא מי ניחא מי לא עסקינן דכי נמי המת מוטל במטה הא מלתא בגמרא דנדה [שם] מקשו לה. דמייתינן התם ברייתא דבהדיא תני בה ר' יהודה אומר היה מוטל במטה כו' טמא. ומשנינן שאני במטה דמחלחלה. כלומר שהיא תלולים חלולים והדם בוקע ויורד ומתאסף יחד:
והמנטף טמא. כתב הר"ב ולא אמרינן קמא קמא בטיל. עיין במ"ו פ"ח דזבחים:
יכין
מלכת שלמה
5.
What is ‘mixed blood? The blood of a corpse of which an eighth [of a log] came out during his lifetime and an eighth after death, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Ishmael says: a quarter [of a log] during his lifetime and a quarter after death. [If] a quarter [of a log] is taken from both of these: Rabbi Elazar bar Judah says: both of these are as water. What then is ‘mixed blood’? It is that of a crucified person whose blood is streaming forth and under whom is found a quarter [of a log] of blood it is unclean. However a corpse whose blood drips forth and under whom is found a quarter [of a log] of blood, [the blood] is clean. Rabbi Judah says: not so, but that which streams forth is clean and that which drips forth is unclean.משנה ו
כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, פִּתְחוֹ בְטֶפַח, וְהַמֵּת, פִּתְחוֹ בְאַרְבָּעָה טְפָחִים, לְהַצִּיל הַטֻּמְאָה עַל הַפְּתָחִים. אֲבָל לְהוֹצִיא הַטֻּמְאָה, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. גָּדוֹל מִכַּזַּיִת, כַּמֵּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת, כַּמֵּת:
ברטנורה
כזית מן המת פתחו בטפח. המת בבית ולו פתחים הרבה, כל הכלים המונחים בחלל הפתחים תחת המשקוף של פתח מבחוץ, אע״פ שהפתחים נעולים ויש הפסק בין אוהל המת לאוהל הכלים, כולן טמאין. דגזרו חכמים טומאה על המקום שהוא דרך יציאת טומאה שסופו של מת לצאת דרך שם, וכשאין יודעים באיזה מקום יוציאוהו, כולן טמאין. ואם יש כזית מן המת בבית וחשב להוציאו בחלון שיש בו פותח טפח, מציל על כל הפתחים הנעולים, כיון שיודע המקום שסופה של טומאה לצאת דרך שם. ואם הוא מת שלם וחשב להוציא דרך חלון שיש בו ארבעה, מציל על כל הפתחים הנעולים, דבשיעור ארבעה טפחים שיערו חכמים שראוי להוצאת המת:אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח. אפילו מת שלם טומאה יוצאה דרך חלון כל זמן שהוא פתוח, ומטמא הכלים שבבית שבצדו אם יש בחלון פותח טפח:גדול מכזית כמת. דוקא כזית מצומצם פתחו בטפח. אבל יותר מכזית דינו כאילו היה מת שלם, ואין מציל על הפתחים הנעולים עד שיהא בו ארבעה: רבי יוסי אומר השדרה והגולגולת שבבית דינו כמת שלם, ואם חשב להוציאן דרך חלון אין מציל על הפתחים הנעולים עד שיהא בו ארבעה. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
כזית מן המת פתחו בטפח. פי' הר"ב המת בבית ולו פתחים הרבה כו' דגזרו חכמים טומאה כו'. עקרא דמלתא במתניתין ג פ"ז וע"ש:
אבל להוציא את הטומאה. פי' הר"ב טומאה יוצאה כו' ומטמאה הכלים שבבית שבצדו. וה"מ לפרש בכלים המונחים בחלל אותו חלון או פתח. וכן פירש הרמב"ם:
רבי יוסי אומר השדרה והגולגולת כמת. כלומר אע"פ שאין כזית בשר. וכתב הר"ב שכן הלכה. אולי שסובר דר"י לא לאפלוגי אתי וכמו שכתבתי הרבה בפ' בתרא דבכורים שנשנו בלשון פלוגתא ואין חולק אבל לא ידענא מנין לו דדלמא לת"ק דוקא כזית בשר ולא סבירא ליה להא דר"י. והרמב"ם בפירושו כתב שאינו הלכה וכן בחבורו [ריש] פ"ז מהט"מ לא העתיק את דבריו:
יכין
מלכת שלמה
6.
For an olive-sized portion of a corpse, an opening [in the room in which it is found] of one handbreadth [square], and for a [whole] corpse, an opening of four handbreadths [square, is enough] to prevent the uncleanness from [spreading to the other] openings; But for allowing the uncleanness to go out, an opening of one handbreadth [square is enough]. [A portion] greater than the size of an olive is as a [whole] corpse. Rabbi Yose says: [only] the spine and the skull are as a [whole] corpse.משנה ז
טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, מְרֻבָּע, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת, יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, הַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. אֵין בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא. אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, וְכֵן מִרְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם, אֵינוֹ אֹהֶל. וּמוֹדֶה בִשְׁקִיפִים וּבִסְלָעִים:
ברטנורה
טפח על טפח על רום טפח. דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח, ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים, מביא את הטומאה על הכלים:מרובע. שאם היה רחבו פחות מטפח אע״פ שהיה ארכו שני טפחים, לא אמרינן שים מה שיתר על ארכו ברחבו ורבעהו, להכי קתני מרובע, שצריך שיהא ברחבו טפח ובארכו טפח:כיצד. כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה:ביב שהוא קמור. חפירה בקרקע ומקורה, והיינו קמור, ושם יורדים שופכים שבבית ומשם יוצאים לרשות הרבים:יש בו פותח טפח. דהיינו טפח על טפח ברום טפח בביב עצמו:וביציאתו. בפתח הביב שממנו יוצאין המים לרשות הרבים:טומאה בתוכו. כזית מן המת בתוך הביב. דכזית מן המת פתחו בטפח:הבית טהור. שהטומאה יוצאה דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה:טומאה בבית מה שבתוך הביב טהור. דאין דרך טומאה להכניסה דרך פתח הביב, שדרך הטומאה להוציאה דרך פתח הבית ולא להכניסה לביב:ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא. דטומאה עולה מן הביב לבית כיון שאין לה דרך לצאת דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים, דכל פחות מטפח אין הטומאה יוצאה:אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח. לחנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח, דכיון דאין בו פותח טפח, על יציאתו לא חיישינן, דכאילו אין שם חלל כלל דמי והרי הביב נחשב כקרקע הבית, ואמרו חכמים כל אשר באוהל יטמא, לרבות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום:אחד חור שחררוהו מים. האי פותח טפח שמביא את הטומאה, לא שנא אם נעשה החור הזה על ידי מים או שנקבוהו שרצים:או שאכלתו מלחת. לשון ארץ מלחה. כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו:מרבך של אבנים. אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על גבי שתים והתחתונות מפורדות זו מזו ויש שם אוהל טפח:סואר של קורות. קורות ערוכות זו על זו ועומדות לבנין, ופעמים שיש ביניהן אוהל טפח:כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל. דיליף אוהל אוהל ממשכן, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם:בשקיפים. תרגום סעיפי הסלעים, שקיפי כפייא:ובסלעים. בנקיקי הסלעים. ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן, אלא שזה נעשה על ידי מטר וזה נעשה מאליו. ואע״ג דלא נעשו בידי אדם מודה בהם רבי יהודה, דלא יליף גזירה שוה דאוהל אוהל ממשכן אלא לפותח טפח בלבד, אבל ביותר מטפח, כגון מלא אגרוף, אמרינן בסוכה [ריש] פרק הישן. דמודה רבי יהודה שאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה. וכן בשקיפים ובסלעים. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
טפח על טפח על רום טפח. פי' הר"ב דף שהוא רחב כו' וגבוה טפח ומאהיל. וצריך שיהא החלל [פנוי] טפח שאל"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת. הראב"ד רפי"ב מהט"מ וכך דקדק הר"ב בלשונו שבפי' מ"ה פ"ו:
כיצד. ל' הר"ב כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה. אבל לא אתי לפרושי כיצד מביא את הטומאה הר"ש. ועיין בדבור אחד חור כו' ומ"ש שם:
קמור. פי' הר"ב מקורה. וחבירו כבש כשב שמלה שלמה. ובעירובין פ"ח מ"ט פירש הר"ב קמור כמין כיפה מכוסה כו' ולפי זה יש טעם בדבר שלפי שאין זה הקירוי כשאר קירוי לפיכך נתחלף השם באותיותיו:
הטומאה בתוכו הבית טמא. עיין במ"ב פ' דלקמן דר"י פליג:
אין בו פותח טפח כו'. כתב הר"ב והרי הביב נחשב כקרקע הבית וכו'. לרבות קרקעיתו וכו'. לא שהקרקע עצמה טמא עד התהום דמה טומאה שייך בקרקע עולם. אלא לרבות הטמון בתוך הקרקע עד התהום. וז"ל הרמב"ם שכל מה שבקרקעית הבית [טמון] וכו'. וכתב מהר"ם מה שבתוכו טמא דכלים שבתוכו כאילו הן בבית. ואף ע"פ שהן מכוסי' בעפר. לא הוו ככלי חרס המוקף צ"פ אלא כאוכלין שגבלן בטיט דלא חייץ הטיט בפני הטומאה. כדאמרי' בפ"ק דזבחים [דף ג ע"ב] נ"ל. ע"כ:
אחד חור שחררוהו מים כו'. פירש הר"ב האי פותח טפח שמביא את הטומאה כו' ואתי שפיר דמפרש נמי למביא את הטומאה. אלא שקצת קשה שהיה למתניתין עצמה *)לסיים הכי בבבא זו. והל"ל אחד חור כו'. וכן מרבך כו' מביא את הטומאה. ועוד אי הכי מאי דוחקיה להר"ב לפ' בכיצד כלומר כיצד חוצץ כו' כיון דהשתא מפרש נמי לכיצד מביא. וא"כ כיצד קאי שפיר אתרוייהו. איברא דהרמב"ם מפרש לענין מביא. אבל היא לא פירש כיצד כלומר כיצד חוצץ כו'. והר"ש שמפרש כן בכיצד דכלומר כיצד חוצץ כו'. הוא מפרש בכאן חור שחררוהו מים בין יהא זה הביב ע"י מים כו' כך דינו. ולפיכך הר"ב שכתב לעיל בכיצד. כפירוש הר"ש. ובכאן מפרש בחור כדברי הרמב"ם. לא דק:
שחררוהו מים. כגון בשפה גבוהה על נהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך או שרצים כגון חולדות ואישות. רש"י רפ"ב דסוכה:
מרבך של אבנים. פירש הר"ב אבנים גדולות כו' וכן לשון רש"י שם. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות דמשנה ה פ"ג דשביעית. ומן נדבכים די אבן גלל דעזרא ו. וזה דבשביעית מיירי באבנים שעודן מחוברים במחצב. ונקראים מורביות. ודעזרא מיירי בקבועים בבנין. והנך דהכא מיירי כשהן חצובים מן המחצב ועדיין לא הוקבעו בבנין. ולפיכך מורכב משמות אשר בארץ ואשר בבנין. והרמב"ם כתב מרבך של אבנים. אבנים מסודרות קצתן על קצתן. וכן [פירשו] ג"כ מרבכת תביאנה שהוא מענין סדור. ובנא"י מענין צבירה. ונא"י נ"ל עיקר כמ"ש כבר ברפ"ז דמנחות [ד"ה ורבוכה]. ויהיה ג"כ לשון רבוי. כמו שפירשתי בשביעית בשם מורביות. אלא שאני מוסיף לתת טוב טעם בהרכבתו עם הכ"ף:
וכן סואר של קורות. לשון הר"ש ואית דאמרי צברי קורות. והרמב"ם העתיק בפירושו סואר [פירוש חבילות קורות] ובחיבורו רפי"ג מהט"מ כלל למרבך וסואר. וכתב או שצבר אבנים או קורות כו':
רבי יהודה אומר כל אהל שאינו נעשה בידי אדם אינו אהל. כתב הר"ב דיליף אהל אהל ממשכן. כתיב הכא (במדבר י״ט:י״ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (שמות מ׳:י״ט) ויפרש את האהל על המשכן. ורבנן אהל אהל ריבה [אהלים טובא כתיבי בפ' פרה לרבות אף העשוי מאליו] גמרא בסוכה רפ"ב. וכתבו התוס' וא"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא הטומאה אלא פשתן. כדאשכחן בפרק במה מדליקין. [כדפירש הר"ב שם משנה ג] וי"ל דכל המאהילים דמטמאים ילפינן בספרי בפ' פרה. בקל וחומר ממצורע. דתניא מנין לעשות שאר המאהילים. כאהל. אמרת מה מצורע הקל. עשה בו כל המאהילים כאהל. מת החמור לא כ"ש. דלגבי מצורע כתוב מושבו. ודרשינן בת"כ מושבו טמא. מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר. טמא. וא"ת א"כ כי לא עביד נמי בידי אדם נילף בק"ו ממצורע. וכ"ת א"כ גז"ש מאי אהניא. הא איצטריכא ליה לדרשא דפרק במה מדליקין דכל היוצא מן העץ כו'. וי"ל דמושבו לא משמע לא ריבוי ולא מיעוט לענין שאינו עשוי בידי אדם. ולר"י דמעטיה רחמנא גבי מת. ילפינן מצורע הקל בק"ו ממת דלא מטמא ולרבנן לא מחלק לא הכא ולא הכא. ואע"ג דסתם [*ספרי] ר' יהודה. אתיא שפיר ההיא דאילן כר"י. דהא מודה בכמלא אגרוף. וא"ת כיון דשאר המאהילים ילפינן במת ק"ו ממצורע. א"כ נימא דיו. [כדתנן בפ"ב דב"ק] [מ"ה] ולא תטמא עוברים. כמו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה [דתנן לקמן פ"ו משנה ב] ויש שם כלים. דמצורע עובר אינו מטמא באהל. כדתנן במסכת נגעים פי"ג [משנה ז] ר"ל דק"ו זה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא הוא. דלא ילפינן ממשכן למעוטי שאר המאהילים ע"כ:
ומודה בשקיפים ובסלעים. כתב הר"ב דר"י מודה בכמלא אגרוף. וכן בשקיפים. כלומר שיש בהם חור גדול. וכן פירש הרמב"ם. וכך הוא בסוגיא בפרק הישן ושיעור מלא אגרוף תנן במשנה י"ב פי"ז דכלים. וכתבו הר"ב לקמן רפי"ג:
ובסלעים. פי' הר"ב בנקיקי הסלעים. הכי תניא בהדיא בברייתא רפ"ב דסוכה. ובהכי מתרץ מהר"ם דלא מייתי התם ממתניתין. משום דמתניתין הוה משמע שקיפים וסלעים חלולים חלולים גדולים ראוים לדירת אדם. אבל נקיקי סלעים הן חורים קטנים. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה