Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד:
ברטנורה
שבעת ימים כו׳ מפרישין כהן השורף את הפרה. דכתיב בפרשת מילואים (ויקרא ה׳) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות, זה מעשה פרה. לכפר עליכם, זה מעשה יום הכפורים. שהכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים טעון פרישה שבעה כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים, דכתיב (שם) ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים. והיו מפרישין אותו מאשתו שמא יבוא על אשתו ותמצא נדה, והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל לשרוף הפרה:הבירה. אית דאמרי מקום היה בהר הבית ובירה שמו. ואית דאמרי כל המקדש קרוי בירה, כמו שנאמר אל הבירה וגו [דה״א כט׳]:צפונה מזרחה. טעמא דמפרישים הכהן השורף את הפרה ללשכה שהיא צפונית מזרחית, כיון דחטאת היא וחטאת טעונה צפון, תקינו ליה רבנן בצפונה מזרחה כי היכי דלהוי לה הכירא:ובית אבן היתה נקראת. לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה, ובהם בלבד היה משתמש כל שבעת ימי ההפרישה, משום דטבול יום כשר בפרה, והיו מטמאין הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקים שאומרים במעורבי שמש היתה נעשית, תקינו לה רבנן מעלות יתירות כדי שלא יזלזלו בה:כל שבעת הימים. של ימי הפרישה:מכל חטאות שהיו שם. מכל הפרות שנעשו מימות משה רבינו ועד אותו זמן, שמכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת, ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת ויום שלישי מאחרת:בשלישי ובשביעי. לפרישתו. ובין ת״ק ובין רבי יוסי תרווייהו סבירא להו טבילה בזמנה מצוה, וקא מיפלגי בהזאה אי מקשינן לה לטבילה אי לא, ת״ק מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה, וכל יומא משלושת ימים הראשונים איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו, והשלשה אחרונים כל יומא מספקינן שמא שביעי. ורביעי לא בעי הזאה, דלאו בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. וכל שבעה לאו דוקא, דעל כרחך הא קיימא לן הזאה שבות ואין דוחה את השבת. ור׳ יוסי לא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה, הלכך לא בעי הזאה אלא שלישי ושביעי בלבד. ור׳ חנינא סגן הכהנים נמי כרבי יוסי סבירא ליה דהזאה בזמנה אינה מצוה, והכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא הוא, כי היכי דלא לזלזלו בה מפני שהיא נעשית בטבול יום:
תוסופות יום טוב
מפרישין כו' מביתו. כתב הר"ב ומפרישין אותו מאשתו כו' ותמצא נדה עמ"ש בריש יומא:
הבירה. כתב הר"ב אית דאמרי כו' פלוגתא דאמוראי והזכרתי בפ"ז דפסחים משנה ח' כי שם ובמקומות אחרים שכתבתי שם תפש כמאן דאמר כל המקדש וכ"כ הרמב"ם:
צפונה מזרחה. כתב הר"ב כיון דחטאת היא פי' רש"י בריש יומא דחטאת נקראת שנאמר למי נדה חטאת היא. ומ"ש הר"ב וחטאת טעונה צפון פירש"י חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה ע"כ. ואל יטעך לשון הרמב"ם בפירושו והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ. הוא מפני אשר תשחט בצפון. שזה הלשון מוטעה. וכך הוא בנא"י שחיטתה בחוץ אבל נכח פני אהל מועד הזכירה להודיע שהוא ממין אותה אשר תשחט בצפון ע"כ. ומ"מ עדיין לא שמענו אלא טעמא דצפונית אבל שתהא ג"כ מזרחית. זו לא שמענו בו טעם ובגמ' (ריש) יומא וחטאת טעונה צפונה וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן כו' ופירש"י וכתיב בפרה אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ע"כ. אבל הרמב"ם הלא ראית שמפרש אל נכח פני אהל מועד שהוא בעצמו להזכרה זו שזו החטאת היא ממין חטאת שהקריבו בפנים. וכן בחבורו ג"כ בפ"ב מה"פ לא יהיב טעמא אלא על הצפון וע"פ דרכו פי' הר"ב. ומ"ש הר"ב כי היכי דניהוי לה היכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה רקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה רש"י (דיומא שם):
ובית אבן היתה נקראת. פי' הר"ב שכל מעשיה היו בכלי גללים כו' שאינן מקבלין טומאה כדתנן רפ"י דכלים וכתבו התו' דיומא (שם ד"ה שכל) דדוקא באלו ז' ימים של שרפת הפרה היו מעשיה באלו הכלים דוקא. אבל בשעת קדוש הא תנן בפ"ה בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשים מהכלי גללים כו' וכלי גללים כו' איצטריך ליה כדפי' שם הר"ב. ומ"ש הר"ב והיו מטמאין הכהן כו' כדתנן לקמן מ"ז. ומ"ש הר"ב כדי שלא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה א"צ להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה. רש"י שם:
מכל חטאות שהיו שם. פי' הר"ב *ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת כו'. כ"כ הרמב"ם בפירושו ויזה עליו כל יום מאפר פרה. זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו. ע"כ. כלומר שבכל יום הזה מאחרת אשר לא הזה ממנה בימים שלפני זה היום. ומה שמכריחם לפרש כך נ"ל מדתנן לקמן מ"ה לא מצאו משבע כו' ואי איתא דהא דתנן הכא ומזין כו' מכל חטאות כו' דהיינו בכל יום ויום מזין מכל החטאות שהיו שם. א"כ לא ה"ל למיתני כלל לא מנא מז' כו' דמהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם יהיו שבע או שש או פחות אלא ודאי דהא דקתני הכא מזין כו' מכל חטאות היינו דבר יום ביומו מחטאת אחת ותנן כל ז' ימים א"כ צריכין שיהיו ז' מש"ה קתני לא מצאו מז' כו':
בג' ובז'. כתב הר"ב תרוייהו ס"ל טבילה בזמנה מצוה דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי [וחטאו ביום השביעי] וכבס בגדיו ורחץ במים ועל כרחך הא דהדר כתב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמעי' הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ אצטריך לאשמעינן דתכף להזאה טבילה. וש"מ דטבילה בזמנה מצוה. רש"י ותוס' פ"ק דיומא ד' ח' (ד"ה מקשינן). ומ"ש הר"ב וכל יומא כו' שמא היום יום ג' לטומאתו. דאף בשלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא. רש"י *[ומ"ש הר"ב הא קי"ל הזאה שבות ואין דוחה שבת במ"ב פ"ו דפסחים. מסקינן בפ"ק דיומא דף ח' דמפרישין ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתבו הרמב"ם בפ"ב מה"פ (הל' ה')]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
שבעת ימים וכו'. ות"ק דר' יוסי היינו ר"א כדמוכח בברייתא בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ח) וביומא פ"ק דף ח':
בפי' רעז"ל כי היכי דנהוי לה הכירא פי' רש"י ז"ל כי היכי דלהוי הכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת טעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה עכ"ל ז"ל:
בפי' רעז"ל דלאו בשלישי איכא לספוקי ולאו בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. אמר המלקט זה הלשון ליתיה בפי' הר"ש ז"ל אח"כ דקדקתי בפי' רש"י ז"ל שם ביומא וז"ל ולא בשביעי איכא לספוקי שאם היה שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאתו נמצא שלא הזה בשלישי והזאת שביעי בלא שלישי אינה כלום ע"כ:
וביד פ' שני דהלכות פרה כתוב ברביעי בשבת היו מפרישין אותו כדי שיחול רביעי שלו להיות בשבת שההזאה אינה דוחה את השבת והרביעי אינו צריך הזאה ע"כ:
בפי' רעז"ל צ"ל דמשום דטבול יום כשר בפרה וכו':
וביד פ"א דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ד' כתב ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את הזייה ע"כ:
1.
Seven days before the burning of the [red] cow they would separate the priest who was to burn the cow from his house to a chamber that was facing the north-eastern corner of the birah, and which was called the Stone Chamber. They would sprinkle upon him throughout the seven days with [a mixture of] all the sin-offerings that were there. Rabbi Yose said: they sprinkled upon him only on the third and the seventh days. Rabbi Hanina the vice-chief of the priests said: on the priest that was to burn the cow they sprinkled all the seven days, but on the one that was to perform the service on Yom Kippur they sprinkled on the third and the seventh days only.
משנה ב
חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם. הִגִּיעוּ לַשִּׁלּוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא:
ברטנורה
בנויות על גבי הסלע. צור החלמיש שניכר שהיה שם מתחילת ברייתו של עולם. ואעפ״כ החמירו לעשות תחתיו חלל, מפני קבר התהום, שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אוהל חלל טפח, וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה, לפיכך היו בונים אותו על גבי כיפין, שאפילו יש קבר תחתיהן החלל מפסיקו. וכל לשון טומאת התהום שבגמרא, לשון ספק ומכוסה הוא, כתהום הזה שאינו גלוי:ומביאים נשים מעוברות ויולדות שם. כל אלו מעלות יתירות עשו בה כי היכי דלא לזלזולי בה, מפני שהיו עושים אותה בטבול יום:ומגדלות שם את בניהן. עד שיהיו בן שמונה [שנים], ולא יותר שלא יראו קרי:ומביאים שוורים. שכריסן רחבה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק היושב עליהן. מאהילות על הארץ מפני קבר התהום:ועל גביהן דלתות. ועוד זאת מעלה יתירה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק מאהילות על הארץ:וכוסות של אבן בידם. שכל מעשה הפרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:ירדו. תינוקות הללו לתוך נהר שילוח:ומלאום. ממנו מים לקדש מי חטאת שמזין על השורף את הפרה כל שבעה. ובתוך הנהר ליכא לספוקי לקבר התהום, דלא עבידי דקברי בנהרות:רבי יוסי אומר. מעל גבי השוורים היו משלשלים חבל וממלאים מים, ולא היו יורדים לתוך השילוח. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
ב מפני קבר התהום. כתב הר"ש וכל טומאה רצוצה כו' בכמה דוכתי דמס' אהלות פ"ו ז' ט' ט"ו ושאר דוכתי. ומ"ש הר"ב וכל לשון טומאת התהום כו' ולשון הר"ש כל שם קבר התהום וטומאת התהום וכו']:
ומגדלות שם את בניהן. כתב הר"ב עד שיהיו בן ח' שני' ולא יותר שלא יראו קרי תופסתא. הר"ש וכתבו התו' (פרק בתרא) דזבחים דף קי"ג (ד"ה ומביאין) אע"פ שהיו התנוקות טמאים בנדה ויולדות. לא היו חוששין אלא לשומרן מטומאה מת דבעי הזאה. ומטומאה היו לא מגופן כגון בעל קרי ע"כ [*אבל לדברי התוס' שאכתוב במשנה ד' (ד"ה רע"א) אין נראה כן וע"ש]. ועוד כתבו (ד"ה ומילאום) וז"ל וקצת תימא מה מועיל מלוי זה שהיו ממלאין בתנוקות דסוף סוף בעינן איש בשעת קדוש שנותנין האפר במי' (כדתנן בפ"ה משנה ד' ומהזאה לא קשי' כמ"ש משנה י' פ' בתרא) ובריש פ"ב דסוכה תירצו די"ל דמה שהיה יכול לתקן מתקנים. משום מעלה דכולה מלתא מעלה בעלמא. ע"כ. ותמיהני דבהדיא תנן במתני' דלקמן הוא נוטל ומקדש ות"ק לא פליג אלא כשעלו מן הגולה. וכן ראיתי להרמב"ם שבפ"ב מהלכות פרה כתב ומטבילין היו התנוקות שממלאין ומקדשים וכו'. ולכן נ"ל לתרץ דשאני קדוש דהכא כיון דכל עצמם של ההזאות הללו לא היו אלא משום ספק שמא נטמא דמי לא עסקינן אפילו בכהן המוחזק בטהור. ותדע שהרי משום כך למ"ד הזאה בזמנה מצוה צריך שיזה עליו כל השבעה. לפי שבספק טומאה עסקינן ולא בודאי כלל. נמצא שמדבריהם הוא שצריך הזאה והם אמרו להזות אף הם אמרו שהקדוש תסגי ליה בתינוק:
ומביאין שוורים. כשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השלוח. רש"י בפ"ב דסוכה (דף כ"א): שוורים. פי' הר"ב שכריסן רחבה כדי שלא יהיו כו' מאהילות כו' *[דאדם המאהיל על המת טמא כדתנן רפ"ג דאהלות אבל השוורים חוצצים. דב"ח מאהיל ותוצץ כדתנן רפ"ו דאהלות]. וא"ת דהכא מהלך הוא ובפ"ג דחגיגה משנה ד' דתנן שבגליל אין נאמנים על טהרת יין ושמן פי' הר"ב לפי שרצועת ארץ כותיים מפסקת בין גליל ליהודה וא"א להביא וטעמא מפרש התם בגמ' דאהל זרוק לא שמיה אהל דאלת"ה יביא בשידה תיבה ומגדל בעגלה הרי תירצו התוס' דסוכה (ד"ה וע"ג) ודזבחים. דאיכא למ"ד בתוספתא שלא היו מביאים דלתות ואע"ג דשוורים גם הם אהל זרוק מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל כדדרשינן מדכתיב (איוב י׳:י״א) ובעצמות וגידים תסוככני ואע"ג דבאדם כתיב כ"ש בהמה שכריסה למטה כעין אהל ע"כ. ותמיהה לי דכיון דבשוורים לכ"ע שמיה אהל וחוצץ. תקשה לן אמתני' דחגיגה שהרי אפשר להביא ע"ג שוורים וי"ל דבשוורים לא רצו להתיר להביא שמא יוציאו מחוצה לגבו של השור *(והכא מעלה בעלמא) אבל כשהוא בתוך שידה תיבה ומגדל לא חשו שמא יוציאו *(דלא כאיבעית אימא דפ"ו דנזיר דף נ"ה) אי לאו משום דאהל זרוק לא שמיה אהל. וראיתי עוד להתו' פ"ק דערובין דף ל"א שתירצו בשם הרשב"א דדלתות ע"ג שוורים לכ"ע הוי אהל וא"כ כ"ש שצ"ל הא דפרישית דחיישינן שמא יוציאו לחוץ דאל"כ הא אפשר להביא מגליל ליהודה אלא שתירוצם זה אינו עולה לדברי הרמב"ם שכתבתי ברפ"ו דאהלות. דמשם הביא הרשב"א ראיה מדנדבך ע"ג [כלי] גללים אינו חוצץ ש"מ דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע"ג כלי גללים אמאי לא יהא חשוב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל וקתני סיפא נתון על דבר שיש בו רות חיים דחוצץ משמע דבענין זה הוי אהל לכ"ע. ע"כ. ואני כתבתי שם בשם הרמב"ם דלחוצץ אין כלי גללים שוים לשידה תיבה ומגדל ולפיכך ראייתו אינו ראיה:
ירדו תנוקות. ל' הר"ב לתוך נהר שלוח כו' ובתוך הנהר ליכא לספוקי כו' וכך הם דברי הרמב"ם ולדבריהם ר"י אפילו בתוך הנהר חייש. אבל מדברי התו' פ"ב דסוכה [משמע] לא שירדו לתוך הנהר אלא אצל הנהר על שפתו שכתבו דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חייש לקבר התהום ור"י חייש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
חצרות היו בירושלם וכו' ר"פ שני דסוכה מסיים ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא מפני קבר התהום ופי' רש"י ז"ל שם מפני קבר התהום שמא יש כאן טומאה ע"כ. וקשה לע"ד דלפי פירושו שפירש טעמיה דת"ק דאמר ירדו לתוך המים ומלאום משום דקסבר מלוי בעינן ולא שישלשל בחבל כמו שאכתוב בסמוך ה"ל לפ' כאן טעמא דר' יוסי דס"ל שלשול בחבל קרי מלוי. ואי הוה גריס בהדיא במילתיה דר' יוסי מפני קבר התהום כדמשמע מלשונו א"כ אמאי לא פי' טעמו דת"ק הפך ממש מטעמו של ר' יוסי הא מדר' יוסי נשמע טעמו דת"ק וצ"ע לע"ד:
בפי' רעז"ל מפני קבר התהום שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אהל חלל טפח וכו'.
אמר המלקט כך הוא לשון רש"י ז"ל שם ר"פ שני דסוכה וגם לשון הר"ש ז"ל וקשיא דאמאי נקטי לפרושי משום דאין שם אהל חלל טפח דהא אפילו יש שם חלל טפח הקבר מטמא באהל דין תורה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ט"ו והר"ש ז"ל עצמו הביא ראיה לומר שהקבר עצמו מטמא באהל אפילו שלא כנגד המת כמו שכתבו התוס' בפ' כהן גדול ונזיר דף נ"ג ע"ב ממתני' דנפש אטומה דברפ"ז דאהלות כדאיתא התם ולפי מה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגו' שם בפ"ז דהלכות טומאת מת סי' ד' ניחא קצת שכתב דענין הקבר יש בו ג' מדות שאם יש במקום הטומאה טפת מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמאה כל סביביו במגע וזהו קבר סתום ואם יש טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפת מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדדיה ע"כ בקיצור:
ובית יוסף כתב בא"ח סי' רכ"ד בשם התוס' ורבינו יעקב בעל הטורים שכתב ביורה דעה סי' שע"ב דהאידנא שאנו קוברים בקבר שאין ביציאתו פותח טפח אלא כולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התירה ע"כ בקיצור:
עוד בפי' רעז"ל צ"ל ומגדלות שם את בניהם עד שיהיו בן שמנה שנים ולא יותר וכו'.
ועל גביהן דלתות בתוספתא ר' יהודה אומר שורים שכריסן רחבה כדי שלא יהו רגלי התינוקות יוצאין ומיטמאין בקבר התהום ופי' הר"ש ז"ל בפ' הישן מסקינן דקסבר ר' יהודה שלא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביא שורים המצריים שכריסותיהן רחבות ע"כ:
וכוסות של אבן כצ"ל:
ירדו ומלאום פי' רש"י ז"ל דסבר האי תנא דמלוי מים ביד בעינן ולא שלשול בחבל ותוס' ז"ל חלקו עליו ריש פרק הישן שהקשו דבכולהו סתמי מוכחי במס' פרה שהיו מוליכים חבל כדי למלאת ואפילו נתמלא הכלי מאליו משמע דכשר המילוי כשוקו' שבסלע אין ממלאים בה היתה כו' כלי וחברה ממלאין ועוד תניא בתוס' דפרה אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' ישמעאל כוסות של אבן היו תלויים בקרני שוורים כיון ששהו לשתות נתמלאו הכוסות אמר להם אל תתנו מקום לאפיקורסים לרדות אחריו ונראה לפ' דבהא פליגי ר' יוסי ורבנן דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חיישי' לקבר התהום ור' יוסי חייש ע"כ:
אכן הר' שמשון פי' כפי' רש"י ז"ל. ונלע"ד דתוס' לא הוו גרסי במילתיה דר' יוסי מפני קבר התהום מדלא הקשו משם לפי' רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך:
2.
Courtyards were built in Jerusalem over rock, and beneath them there was a hollow which served as a protection against a grave in the depths. And they used to bring there pregnant women, and there they gave birth to their children and there they raised them. And they brought oxen, upon whose backs were placed doors, and the children sat upon them with stone cups in their hands. When they reached the Shiloah spring they got down and filled the cups with water and then they ascended and sat again on the doors. Rabbi Yose said: each child used to let down his cup and fill it from his place.
משנה ג
בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת, וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ:
ברטנורה
באו להר הבית. התינוקות שעל גבי השוורים עם הכוסות מלאים מים:בפתח העזרה. של נשים, הסמוכה לחיל:היה מתוקן קלל של חטאת. כלי שמונח בו אפר חטאת מכל פרה שהיו שורפים, כדכתיב (במדבר י״ט:ט׳) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:קלל. כד קטן. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כ״ד:ט״ו) וקולתה על כתפה:וזורקו לתוך הקלל. ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל קולט מן האפר עמו ונשפך על גבי השוורים והתינוק נוטלו ואינו צריך להוציא ידו לחוץ. ובתוספתא משמע שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה שהיו כולם טמאין ואין יכולים ליגע, שאם היו נוגעים באפר הפרה היו מטמאין אותו. ומה שהיו זורקים המקל לתוך הקלל ולא בדרך הנחה, שלא יטמא האפר בהיסט משום ספק זיבה:אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. למשול בנו בדברי שחוק והתול, דסבר ר׳ יוסי כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים שטיהרום באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם, ולא נטמאו משום ארץ העמים דלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה. לפיכך היה אפשר שאיש טהור יהיה נוטל את אפר הפרה, ולא הוצרכו לזכר של רחלים והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
ובפתח העזרה. פי' הר"ב של נשים הסמוכה לתיל *[שבחיל היה הקלל של חטאות כדתנן בס"פ וא"ת והרי החיל חוצה מע"נ היתה כדתנן במדות פ"ב משנה ג' וא"כ למה באו לשם עד פתח העזרה] זה מתיישב בל' התוספתא והביאה הר"ש וזוהי באו לשער היוצא מע"נ לחיל וקילולים של אבן היו קבועים בכותל מעלות של ע"נ וכסוייה' של אבן נראות בחיל ובתוכה אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ע"כ. ועמ"ש בס"פ:
קלל. לשון הר"ב כד קטן וכדה וכו' ואע"ג דסתם כד של חרס הכא ודאי דשל אבן כדתני' בתוספת' דלעיל ואל תתמה שכן במשנה ג' פ"י תנן נמי קלל וכתב הרמב"ם דאפשר לפ' בשל אבן אבל הראב"ד בפי' משנה ה' פ"ז דעדיות מפ' דקלל הוא כלי שאינו מקבל טומאה. ומסיק דמסתברא דלהכי איקרי קלל ל' קליל. ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלת' תרגום וכדה על שכמה ע"כ:
מקל ומסבך. ונ"א או מסבך וכן העתיק הערוך. ופי' מל' נאחז בסבך:
וזורקו לתוך הקלל וכו'. כ' הר"ב ונשפך ע"ג השוורים. וכן ל' הר"ש וטעמייהו דהכא כשעלו מן הגולה היה כדמסקי ובאותו פעם לא היו יורדין *[כמו שאפרש] דירדו דתנן ברישא לא מיירי בכשעלו ומ"מ דוחק לומר כן. דסיפא לא מיירי בירדו דומיא דרישא ועוד אמאי לא ירדו דאטו במקדש ראשון לא היו נעשית הר הבית והעזרות חלולים מפני קבר התהום. ומיהו בזה י"ל שעד שלא בדקו מפני הרוגי נבוכדנצר. לא היו מחזיקים בטהרה היו צריכים שלא ירדו. אבל הרמב"ם לא הזכיר שיפלו על השוורים. וכך כתב ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כו' כי שמא הוא טמא ויטמא. לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד ע"כ. וירצה לומר שאע"פ שזה האפר ע"כ צריך שיקחהו בידו. הנה תקנו מה שיכולים לתקן כדי שלא יגע בשאר האפר. ומ"ש הר"ב שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה. וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח הר"ש כלו' ושם בכותלים היה האפר מונח וצבור בקילולים כדלעיל בתוספתא. וא"ת ולמאי נ"מ תני מאי דהוו. י"ל דכשיבא הגואל ואליהו ויראנו אפר פרה. שהרי דרשו על ויקחו אליך שנרמז לו דשלך לעד עומדת כמו שהזכיר הפייטן ואנחנו טמאים לנפש אדם ולא הוטהרנו כי לנו אין אפר פרה ונדע מעכשיו כדת מה לעשות. ועוד מצינו ששנאו דינים שנהגו דוקא קודם בית הראשון בסוף זבחים:
כדי שיראה על פני המים. דג"ש גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ז ועיין ספ"ד (בפי' הר"ב): *
[רי"א כו'. כתב הר"ב והל' כר"י. וכ"כ הרמב"ם ונ"ל משום דתשובתו נצחת היא דלא גזר וכו']:
לרדות. פי' הר"ב למשול. ונגזר ממאמר. וירדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ו). הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
מקל ומסכך פי' או מסבך ובערוך נראה דגריס בהדיא או מסבך: ס"א מקל משובך:
ונוטל ומקדש. פי' ונוטל מן האפר שקלט המקל ומקדש כלומר שנוטל ונותן מן האפר על המים שבכוסות שיעור שיראה על פני המים:
3.
They arrived at the Temple Mount and got down. Beneath the Temple Mount and the courts was a hollow which served as a protection against a grave in the depths. And at the entrance of the courtyard there was the jar of the ashes of the sin-offerings. They would bring a male from among the sheep and tie a rope between its horns, and a stick or a bushy twig was tied at the other end of the rope, and this was thrown into the jar. They then struck the male [sheep] was so that it started backwards. And [a child] took the ashes and put it [enough] so that it could be seen upon the water. Rabbi Yose said: do not give the Sadducees an opportunity to rule! Rather, [a child] himself took it and mixed it.
משנה ד
לֹא הָיוּ עוֹשִׂין, לֹא חַטָּאת עַל גַּבֵּי חַטָּאת, וְלֹא תִינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ. וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת לְהַזּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת:
ברטנורה
לא היו עושים חטאת על גבי חטאת. אם טיהרו עצמן לפרת חטאת אחת ואירעה פסול, לא יעשו אחרת על גבי זו. אלא צריכה שימור כבתחילה:ולא תינוק על גבי תינוק. שאם היו שני תינוקות, אחד נשמר לפרת חטאת ואחד נשמר סתם אגב זה התינוק אבל לא לצורך פרת חטאת, לא מתכשר האי אגב האי:צריכים היו תינוקות להזות. ואע״ג שנשמרו כל השמירות הללו, חיישינן דילמא אייתי עורב כזית מן המת ושדא עלייהו. וכל הני מעלות יתירות נינהו:לא היו צריכים להזות. דלטומאת מת לא חיישינן. אבל טבילה היו צריכים לכו״ע, שמא נטמאו בשרץ. והלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב
לא היו עושין לא חטאת ע"ג חטאת וכו' ודמי למטבילין מגב לגב דתנן בפ"ב דביצה (דף י"ז). הר"ש וכ"כ הרמב"ם:
וצריכין היו התינוקות להזות. והם אשר יהיו מזין קצתם על קצתם כי אין אצלנו יותר טהורים מהן. הרמב"ם:
רע"א לא היו צריכים להזות. כתב הר"ב אבל טבילה היו צריכים לכולי עלמא שמא נטמאו בשרץ. וכך כתב הר"ש. דהכי קתני בתוספתא. ואי משום דסתם תינוק נטמא מאמו בלדתה. מלתא דפשיטא היא. ולא איצטריך התוספתא לאשמעינן. אלא בתנוק דידעינן ביה שכבר נטבל לטומאת מגע נדת אמו. וקא משמע לן דמשום חשש מגע שרץ נמי בעי טבילה. משום דמגע שרץ שכיח. כך נ"ל *(ועיין מ"ש לעיל במשנה ב' בד"ה ומגדלות כו'). וכתב עוד הר"ש אבל הערב שמש לא בעו דכל מעשיה בטבולי יום. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
4.
One may not bring a sin-offering by virtue of [the purifications made for] another sin-offering, nor one child by virtue of [the preparations made for] another. The children had to be sprinkle on each other, the words of Rabbi Yose the Galilean. Rabbi Akiva says: they did not need to sprinkle.
משנה ה
לֹא מָצְאוּ מִשֶּׁבַע, עוֹשִׂין מִשֵּׁשׁ, מֵחָמֵשׁ, מֵאַרְבַּע, מִשָּׁלשׁ, מִשְּׁתַּיִם וּמֵאֶחָת. וּמִי עֲשָׂאָם. הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ, מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ. וּמִי עֲשָׂאָן. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוֹף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי עָשׂוּ אַחַת אֶחָת:
ברטנורה
לא מצאו משבע. משום דאמרן דמכל חטאות שהיו שם מזין עליו, משום הכי קאמר דאם לא מצאו משבע, מזין אפילו מאחת:וחמש מעזרא ואילך. ר׳ מאיר לא מני הארבע שעשו שמעון הצדיק ויוחנן כ״ג אלא לשתים, משום דסבירא ליה שעל ידי פסול שאירע בראשונה נעשית השניה:וחכ״א שבע מעזרא ואילך. דסבירא להו שכולן כשרות היו:
תוסופות יום טוב
לא מצאו משבע. כי היכי דתני לעיל ומזין עליו כל שבעת הימים. ואע"ג דלא היו צריכים לשבע כמ"ש הר"ב שם. תנא נמי הכא משבע:
אליהועיני ובס"א אליועיני. ושניהם נמצאים בכתובים בעזרא ח'. ובד"ה א' כ"ו כתיב אליהועיני. ובעזרא י' תרי זימני ובד"ה א' גד"ז כתוב אליועיני. ועוד שלישית בנחמיה י"ב אליועיני ובד"ה א' ח' אליעיני:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
משלש משתים מאחת כצ"ל:
וחמש מעזרא ואילך ר"מ לא מני וכו' לשון רעז"ל עד משום דס"ל שע"י פסול שאירע בראשונה נעשית השניה.
אמר המלקט כלומר שאירע בהן דבר שלדעת ר"מ יחייב שיהו פסולות ולדעת חכמים אינו פוסל אותו המאורע:
שמעון הצדיק ירוש' דשקלים פ' התרומה דף מ"ח פ"א תניא שמעון הצדיק שתי פרות עשה לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו ואע"פ שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בעשיית הכבש משום מעלה וסלסול בפרה היו עושין לכל א' כבש:
אליהועיני בן הקוף בויו ובערוך אליועיני בן הקייף וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
ישמעאל בן פאבי תניא בתוספתא ישמעאל בן פאבי שרף שתים אחת בטבולי יום ואתת שנעשית במעורבי שמש והיו דנים עליה להכשירה אמר להם מעשר נאכל לטבולי יום ותרומה נאכלת למעורבי שמש מעשר שהחמירו לאוכלו במעורבי שמש כ"ש שהוסיפו לו קדושה ועוד הוסיף לדון ולבסוף אמרו לו אם מקיימין אנו אותה אנו מוציאים שם רע על הראשונות שיהו אומרים טמאות היו גזרו עליו ושפכה יעשה אתרת בטבולי יום:
5.
If they did not find the residue of the ashes of the seven [red cows] they performed the sprinkling with those of six, of five, of four, of three, of two or of one. And who prepared these? Moses prepared the first, Ezra prepared the second, and five were prepared from the time of Ezra, the words of Rabbi Meir. But the sages say: seven from the time of Ezra. And who prepared them? Shimon the Just and Yohanan the high priest prepared two; Elihoenai the son of Ha-Kof and Hanamel the Egyptian and Ishmael the son of Piabi prepared one each.
משנה ו
וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה, כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין, וְכִפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ כֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ, יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה:
ברטנורה
וכיפה כנגד האוטם. רגלי הכיפה שהכיפה נשענת עליהם נקראין אוטם. ואין רגלי הכיפה העליונה כנגד רגלי התחתונה, אלא כנגד הכיפה עצמה, דכנגד אוטם העליונה עומד חלל התחתונה:מפני קבר התהום. שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה:ופרה וכל מסעדיה. סומכיה ועוזריה. לשון ה׳ יסעדנו על ערש דוי (תהילים מ״א:ד׳). ואע״ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים, מעלה יתירה עשו בה:
תוסופות יום טוב
וכבש היו עושים. ובמ"ב פ"ד דשקלים אפליגו תנאי משל מי עשאוה:
להר המשחה. ששם היו שורפים אותה. ובספ"יב דזבחים תניא דחוץ למחנה דכתיב כפרה אדומה היינו חוץ לג' מחנות דומיא דשרפת פרים:
מפני קבר התהום. פי' הר"ב שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה (כדלעיל מ"ב וע"ש) שאם היו רגלי כיפה זו מכוונים על רגלי כיפין שלמעלן ושלמטן. א"כ נמצא שאם היתה טומאה רצוצה בקרקע לכנגד רגלי הכיפה היתה בוקעת למעלה ומטמא לכהן העובר למעלה על הכבש. מהר"ם: *[ופרה וכל מסעדיה וכו'. כתב הר"ש ואע"ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים כו' ואי משום מסעדיה נמי לא היו צריכים לכבש. דא"נ נטמאו לא אכפת לן בהו ולא מידי שלא היו עוסקים עם הפרה אלא מחיים להביאה להר המשחה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
וכבש היו עושין וכו'. ור' יהודה פליג בתוספתא ואמר לא היה שם כבש אלא עמודים של שיש היו קבועים בארץ וכלונסות של ארז על גביהן. והפרה לא היתה צריכה לצאת בכבש לפי שאינה מקבלת טומאה אלא משום מעלה: שבו כהן השורף את הפרה וכו' כך הנוסחא בקצת דפוסי' השורף בהא: הכי גרסי' מסעדיה המם בנקודת שבא והסמך קמוצה:
6.
They made a ramp from the Temple Mount to the Mount of Olives, being constructed of arches above arches, each arch placed directly above each foundation [of the arch below] as a protection against a grave in the depths, whereby the priest who was to burn the cow, the cow itself and all who aided in its preparation went forth to the Mount of olives.
משנה ז
לֹא הָיְתָה פָרָה רוֹצָה לָצֵאת, אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ. וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט), וְהוֹצִיא אֹתָהּ, לְבַדָּהּ. וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה, וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית:
ברטנורה
ולא אדומה. לא היו מוציאין פרה אדומה אחרת עמה בככש:שלא יאמרו שתים שחטו ורחמנא אמר ושחט אותה, ולא אותה ואת חברתה:ובית הטבילה היה שם. ואותו בית הטבילה נמי חלול היה על גבי כיפין מפני קבר התהום. ואף מקום מערכתה וגיתה השנויין לקמן, כולן על גבי כיפין היו:ומטמאים היו את הכהן. במה שהיו סומכים ידיהם עליו כדתנן לקמן בכך היה מיטמא, דבגדי אוכלי קודש מדרס לפרת חטאת. והרמב״ם פירש שהיו מטמאין אותו בשרץ או בשאר טומאות שמטמאים טומאת ערב במעורבי שמש היתה נעשית. שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וכן הוא אומר (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר. וחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת, טהור למעשר קאמר דהיינו טבול יום:
תוסופות יום טוב
שלא יאמרו שתים שחטו. פירש הר"ב ורחמנא אמר ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה. וא"ת וכיון דדייק אותה דושחט אמאי אצטריך לטעם שלא יאמרו ולא דייק נמי אותה דוהוציא כדדייק ר' יוסי הא מלתא מתרצא בגמרא פ"ד דיומא דף מ"ב דת"ק ר"ש הוא דדריש טעמיה דקרא. ואמרי' דאיכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דלת"ק שרי דליכא שמא יאמרו לר' יוסי אסור דהא אותה כתיב. ומזה צריך לי עיון על הרמב"ם שבפ"ד מה' פרה (הל' ב') כתב לטעמא דת"ק דהכא. ובמקומות הרבה פוסק שלא כר"ש דדריש טעמא דקרא וכמ"ש כבר במשנה ה' פ"ב דיבמות והכ"מ לא העיר בזה. וליכא למימר דכיון דסתם לן רבי כוותיה. דהא כיון דטעמיה משום דדריש טעמא דקרא אי בעלמא לא ס"ל כוותיה. ה"נ ליכא לפסוק הלכה כמותו דודאי דזיל בתר טעמא אית לן למימר ולא לפסוק הלכה אלא אחר טעמו של דבר:
רי"א לא משום זה. כלומר אינך צריך לומר משום ושחט אותה אלא בהוצאה גופא כ' קרא והוציא אותה אותה ולא חברתה מהר"ם:
ברגליהם. משום חבוב מצוה לא היו רוכבים:
ומטמאים. היו וכו'. פי' הר"ב במה שהיו סומכים ידיהם כו' כ"כ הר"ש. וכן מצאתי בתוס' ברפ"ק דיומא. וכתבו הטעם דאילו בטומאה דאורייתא לא היו מזלזלים כולי האי. ואני תמיה דכיון שכל עצמה של טומאה זו היתה להוציא מלבן של צדוקים והרי טומאת בגדי אוכלי קדש הן מדרס לחטאת אינה אלא מעלה מד"ס שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה כמ"ש הר"ב בספ"ב דחגיגה. וא"כ לא היו חוששים הצדוקים לטומאה זו ואכתי מעורב שמש היה לפי סברתם. לפי שטבילה זו שיטבול אחר טומאה זו דמגע כהן אחר בו. טבילה שאינה צריכה היא לדידהו. וי"ל דמ"מ מראין היו לצדוקים בזה שאנו אין חוששים למעורבי שמש. ובזה מוציאין אנו משמעות הכתוב דאיש טהור מסברתם שהיא הפך הקבלה. ובתוספתא פ"ב מעשה בריב"ז שידע בא' שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה ובא וסמך שתי ידיו עליו וכו' ירד וטבל וכו' צרם לו באזנו א"ל בן זכאי כו' משמע כדברי התוס' דהא לא תני שטמאוהו. ובפ"ה דלקמן משנה ד' פלוגתא דר"א ורבי יהושע מפרש הרמב"ם דפליגי בהכי דלר"א טומאה דרבנן עביד היכרא לצדוקים. ולר"י לא. והר"ב והר"ש פי' בענין אחר איכא למשמע דס"ל דאף לרבי יהושע איכא היכרא לצדוקים בטומאה דרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' פ"ג דחגיגה דף כ"ג שכתבו דבסמיכת ידים הוי טומאה דנהי שאין חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו. מ"מ הכל רואין שמגע ע"ה מטמא ונגעו בו בזה. שיש לעשותה בטבול יום. ע"כ. והביאו ראיה לדבריהם דבסמיכה הוי הטומאה. מעובדא דריב"ז שכתבתי. ועוד כתבו ראיה מהתוספתא דתני כל ז' ימים היו אחיו הכהנים רגילים לפרוש הימנו וביום השמיני היו נוגעין בו ומטמאין אותו וחוזרין ומטבילין אותו ונעשה כטבול יום. ע"כ. ועיין מ"ש בשם הר"ש במשנה ה' פי"א. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי עוד להתוס' פ"ב דזבחים דף י"ז שכתבו ג"כ דבמגע סמיכות ידיהם טמאוהו *(ולא בענין אחר דאע"ג דטבול יום כשר בפרה מדאורייתא. אפשר דמדרבנן פסול כמו בגדי אוכלי קודש כר אלא בנגיעות ידי אחיו הכהן יטמאוהו) ומסיימי ואיכא בהו היכרא לצדוקים. וכתבו דעוד יש לפרש דטבול יום ממש היה כשר בה. והא דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. משום היסח הדעת דשאר טומאות. ע"כ:
במעורבי שמש היתה נעשית. כתב הר"ב שהיו דורשים כו' וכה"א ובא השמש וטהר. וכ"פ הרמב"ם. ותמיהני שהרי נמצא בכתוב ג"כ שנקרא טהור כשלא העריב שמשו במצורע ורחץ את בשרו במים וטהר. וההוא למעשר. כדתנן במשנה ג' פי"ד דנגעים. ועוד דבתגלחת ראשונה שעדיין לא טהר אף למעשר אלא לשוב למחנה כתיב ג"כ ורחץ במים וטהר. ואולי שבכולם מצריכים *[הצדוקים] הערב שמש. ולמדין מובא השמש וטהר. אבל התוס' פירשו בפ"ח דיבמות דף ע"ג ובפ"ד דיומא דף מ"ג דילפינן מקרא דטהור היינו טבול יום כמו שהעתיק בסמוך. והוקשה להם למאי איצטריך קרא דמהיכי תיסק אדעתין לפסול *[דהא הזאה לאו עבודה היא. כיון דכשר בזר]. ומסקי מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור. ס"ד דבעינן נמי גברא שיהא טהור גמור. וזה מתקבל יותר לומר שהיא היתה טעות הצדוקין. ומ"ש הר"ב דחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת טהור למעשר קאמר. בגמרא שכתבתי ילפינן מקרא דכתיב והזה הטהור על הטמא. טהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה. ופי' רש"י דמכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור. למה לי למיהדר ולכתוב והזה הטהור. לכתוב והזה על הטמא. אלא טהור כל דהו. כך לשונו בפ"ג דחגיגה דף כ"ג. וכתבו התוס' דיומא. וא"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום משאר עבודות דפרה. מה להזאה שכן זר כשר בה (כדתנן בס"פ בתרא) [משנה יו"ד] וי"ל דאפ"ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא. ואכשר בה רחמנא טבול יום. כ"ש בשאר עבודות. וא"ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחוסר אלא כפרה לחודה. אבל טבול יום לא. ואר"י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך [בה] כפרה והכי אמרינן בזבחים פ"ב [דף י"ז] *[דלמ"ד מחוסר כפורים כשרה קסבר טומאה דכל התורה כולה האי טבול יום דאכשר ביה קרא וכיון דמכשרינן טמא מת דאיירי באותה פרשה. ה"ה כל טבול יום אפי' אותו שמחוסר כפרה. ומ"ד מחוסר כפרה פסול קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת. דלאו מחוסר כפרה. אבל דזב ומצורע לא אפילו העריב שמשו כיון דמחוסר כפורים פסול ע"כ] (אע"ג דטבול יום דטמא מת כשר):
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
לא היתה פרה רוצה לצאת וכו' יומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ב) לא גרסי' ר' יוסי אלא רבי ע"ש אם יש טעות ויש סדרי משנה דגרסי' ר' עקיבא ואית דגרסי ר' יהודה: ומטמאין היו וכו'. ובזבחים בדף כ"א קתני הכי ומטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן וכו': בפי' רעז"ל כדתנן לקמן אמר המלקט בסמוך דתנן סמכו ידיהם עליו וכו' ומתני' דמכשר לה לפרה בטבול יום דלא כר' עקיב' דס"ל דאפי' מחוסר כפורים אסור בפרה:
7.
If the cow refused to go out, they may not take out with it a black one lest people say, "They slaughtered a black cow" nor another red [cow] lest people say, "They slaughtered two." Rabbi Yose says: it was not for this reason but because it is said "And he shall bring her out" by herself. The elders of Israel used to go first by foot to the Mount of Olives, where there was a place of immersion. The priest that was to burn the cow was (deliberately) made unclean on account of the Sadducees so that they should not be able to say, "It can be done only by those on whom the sun has set."
משנה ח
סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, טְבֹל אֶחָת. יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפֵּג. וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִים שָׁם, עֲצֵי אֲרָזִים וָאֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל, וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה:
ברטנורה
אישי כהן גדול. לפי שפעמים נעשית על ידי כהן גדול אבל בכל כהן היא כשרה בין בכהן גדול, בין בסגן בין בהדיוט:ונסתפג. ונתקנח:עצים. לעשות מהן מערכה לשריפה. מסודרים שם:וארנים. לשון נטע אורן וגשם יגדל האמור בישעיה (מ״ד י״ד), ומין ארז הוא, וכן ברושים. וכל הנך עצים דקחשיב, עדיפי משאר עצים לצורך שריפתה:כמין מגדל. רחבה מלמטה וצרה מלמעלה:ופותחין בהן חלונות. להכניס בהן האש להבעיר העצים:וחזיתה מערבה. פני המערכה ומראיתה והוא המקום שמאחיזין בו את האור היה פונה לצד מערב דהיינו כלפי המקדש, שהמקדש היה למערבו של הר הזיתים:
תוסופות יום טוב
סמכו ידיהם עליו. לפי' הר"ב דלעיל היתה הסמיכה כדי לטמאותו. אבל לפירוש הרמב"ם שטמאוהו בשרץ טעמא מאי סמכו. ואולי שכך היתה מנהגם דרך חבוב וכבוד בעלמא לסמוך ידיהם ולומר אישי כו' וכן משמע מלשון התוספתא דלעיל דריב"ז בא וסמך שתי ידיו עליו א"ל אישי כהן גדול מה אתה נאה להיות כ"ג רד וטבול אחת. ממה שאמר מה אתה נאה כו' נראה שכל זה דרך חבה וכבוד וגדולה היה לו. ומיהו לפי' הר"ב סמיכה דריב"ז נמי לטמאותו היא ולכאורה מוכחת כפירושו מדלא תניא שטמאוהו וסמך כו' וכמ"ש לעיל:
אישי. אדוני. כך פי' הר"ב במשנה ג' פ"ק דיומא:
כהן גדול. כתב הר"ב לפי שפעמים נעשית ע"י כ"ג אבל בכל כהן כשרה כו' ובר"פ דלקמן פלוגתא דת"ק ורבי יהודה. דת"ק סבר דדוקא בכ"ג וכן סתמא דפ"ק דמדות משנה ג'. ושם פי' ג"כ הר"ב דר"מ היא ואינה הלכה. וכבר תמה הכ"מ בזה על הרמב"ם בפ"א מה"פ [הלכה י"א] ונדחק דבספרי ת"ק ר"מ ורבי יוסי ורבי שמעון וראב"י כרבי יהודה ס"ל ועוד דסתמא אחר אשכח הרמב"ם בריש פרקין דתנן סתמא מפרישים כהן השורף את הפרה כו'. ודייק הרמב"ם מדלא קתני כהן גדול השורף כו' תדע שכל כהן כשר בשרפתה. ובכאן כתב דלהכי קתני כהן גדול שהוא ספור מה שנעשה תמיד לפי שכהן גדול היה שורף אותה ואע"פ שהיא כשרה בהדיוט כמו שספרנו. ע"כ. ועוד כתב בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ג) משמע דלמ"ד בכהן הדיוט ניחא טפי. ועל מ"ש הרמב"ם דתמיד נעשית בכ"ג. יש לי כדמות ראיה לדבריו מדאבא שאול במשנה ב' פ"ד דשקלים דאמר שכבש הפרה כהנים גדולים עושים אותה משל עצמן איכא למשמע מינה שהכהנים גדולים היו הרגילים להתעסק בה ולשרפה ואע"פ שפסק שם שאין הלכה כמותו היינו בשל מי היתה נעשית. אבל מ"מ ממה שאמר אבא שאול שהיתה נעשית משל כ"ג יש לנו לתלות שסברתו זו היתה לפי שסבור היה הואיל והכהנים גדולים שורפים אותה תמיד מסתמא משלהן היתה נעשית אלא א"כ שנאמר דאבא שאול כר"מ ס"ל אבל יותר יש לנו לומר דאבא שאול בפלוגתא דר"מ ורבנן ס"ל נמי כרבנן:
טבול אחת. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ג מה"פ (הל' ב') וגם בתוספתא כך שנוי' ויראה לי דלפי שהיו מפרישין לכ"ג לפרה כדרך שמפרישין אותו ביום הכפורים וכי היכי דלא תיסק אדעתין שכמו דשם היו חמשה טבילות דהכא נמי יהיה צריך לכל החמשה להכי אמרו לו טבול אחת: *
[ונסתפג. פי' הר"ב ונתקנח פירשתי במ"ה פכ"ב דשבת]:
ועצי תאנה חלקה. ולא התנה בחלקות במיני הארז לפי שהוא [חלק]. הרמב"ם: *
[פותחין בהן חלונות. פי' הר"ב להכניס בהן האש כו' לא דק שדברי' הללו לקחן מפי' הרמב"ם ולשונו כך הוא. ומפתחים חלונות במקום עובי העצים שיכנס בהם האש להבעיר במהרה ע"כ. לא כתב שמכניסים שאין מכניסים אלא בחזיתה דלקמן (אלא) דהחלונות היו במקום שיש עלים עבים לא יהיו נדלקים במהרה וע"י החלונות שילך שם הרוח נדלקים מהרה. וז"ל הרמב"ם בחבורו פ"ג מה"פ (הל' ב') ומפתחים בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן ע"כ והוא ענין הפחה באש להדליק העצים. כדתנן פ"ו דב"ק משנה ד'. ליבה לבתה הרוח. והמפרש למסכת תמיד פ"ב משנה ד' כתב כענין הזה על וחזיתה. כמו שהעתקתיו שם בס"ד. ואם נפשך לומר שהר"ב מדנפשיה פירש שמכניסים כו' שסובר שגם החלונות עשויות להכניס האש בהן כמו בחזיתה אלא ששם היתה ההתחלה ועיקר ההדלקה הנה אומר שלפירושו זה מערבה מוסב גם על החלונות וה"פ ומפתחים בה חלונות וחזיתה. וכלם היו למערב. אע"פ שאין נראה כן מדברי הר"ב בד"ה וחזיתה כו' לפי שמפרש הכל על חזיתה לבד. אבל מפירושו שבמסכת תמיד שם נראה כמו שכתבתי וע"ש]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
ועצים מסודרין היו שם כך מצאתי מוגה. ואורנים האלף בחולם כמו נטע אורן:
ומפתחין בה חלונות ס"א ופותחין:
8.
They laid their hands upon him and said, "My Lord the high priest, perform immersion once." He went down and immersed himself and came up and dried himself. Different kinds of wood were set in order there: cedar wood, pine, spruce and the wood of smooth fig trees. They made it in the shape of a tower and opened air holes in it; and its foreside was turned towards the west.
משנה ט
כְּפָתוּהָ בְחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה, רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שָׁחַט בִּימִינוֹ וְקִבֵּל בִּשְׂמֹאלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל וְנוֹתֵן לִשְׂמֹאלוֹ, וּמַזֶּה בִימִינוֹ. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה, טְבִילָה. גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. יָרַד וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בַּחֲרִיּוֹת:
ברטנורה
בחבל של מגג. חבל עשוי ממין של גמי, כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה:ופניה למערב. לצד המקדש:ר׳ יהודה אומר בימינו היה מקבל. כשאר קבלת הדם של קדשים שאם קיבל בשמאל פסול. ואין הלכה כר׳ יהודה, שכיון שאין דמה נזרק על גבי המזבח אינה כשאר קדשים לענין זה:ומזה בימינו. דכתיב [במדבר י״ט] ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו. הרגילה שבאצבעות, כלומר אצבע היד הימנית שאדם ממשמש בה תמיד:כנגד בית קודש הקדשים. כדכתיב (במדבר י״ט:ד׳) והזה אל נוכח פני אוהל מועד:על כל הזיה טבילה. על כל הזיה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם, דשיירי הדם שבאצבע פסולין להזייה:גמר מלהזות קינח ידו בגופה של פרה. כדי שישרף הדם עמה, כדכתיב [שם] ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואת דמה. ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק ולא בגופה של פרה, משום נימין הנדבקין באצבעו דגנאי לעשות בהן הזייה:אליתות. עצים קטנים שמלהיבין בהם עצי המערכה. אליתות, לשון אליה. כמו זנבות האודים [ישעיה ז׳]:בחריות. זמורות של דקל. ואין הלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב
בחבל של מגג. פי' הר"ב כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה ולפי זה כל חבל ואפילו אינו של מגג כשר שהרי אינו מקבל טומאה הואיל ואינו ארוג כדמוכח מפי' הר"ב ספכ"ג ורפכ"ז ממסכת כלים ול' הר"ש לפי שהוא מין שאין מקבל טומאה שיהיו כל מעשה פרה מטהרה ע"כ. וכ"כ התוס' פ"ה דערובין דף נ"ח (ד"ה בחבל) בחבל המגג אע"ג דשום חבל אינו מקבל טומאה דבעינן טווי וארוג כדאמר בפ' במה אשה (שבת דף ס"ד) משום מעלה דפרה בעיא ממין שאינו מקבל טומאה:
ראשה בדרום ופניה למערב. ובמשנה ח' פ"ג דיומא תנן כה"ג בפרו של כה"ג ויהיב הר"ב טעמא שלא היה ראשו למערב כנגד ההיכל שכן היה מן הראוי אלא שא"כ אחוריו למזבח ושמא יטיל גללים והכא דמזבח אין כאן תקשה לן שיהא ראשו למערב. ואולי דהואיל והתם במקדש כך היה רצו חכמים לעשות בפרה כיוצא בזה ושלא לשנות:
רי"א בימינו היה מקבל. ובתוספתא הביאה הר"ש רי"א בימינו היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו כו' ע"כ. ומיירי שזה שעמו בצדו. טהר עצמו לפרה כמותו דאל"כ לפי' הר"ב דלעיל דבסמיכת ידים מתטמא הרי נטמא עכשיו שא"א שלא יהא ניסט ממנו: *
[ומזה בימינו. כתב הר"ב דכתיב וכו' באצבעו הרגילה שבאצבעות כו' ותימה לי דתיפוק ליה דאצבע גופו אינו אלא של ימין. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ז דזבחים עיין מ"ש שם בס"ד (ד"ה ומלק) ואף לר"ש שכתבתי בפ"ג דמנחות משנה ד' דבהדי כהונה בעינן אצבע והוי ימין בדוקא הוא דאילו בהדי אצבע לא בעי כהונה כדאיתא בהדיא פ"ק דמנחות דף י"ח ופ"ב דזבחים דף כ"ד. ולכן נ"ל דהר"ב לקח הדברים הללו מפי' הרמב"ם ולא דק בהו. דהרמב"ם ימין מאצבע מפיק ושיהיה באצבע הסמוך לגודל דייק לה מאצבעו. וז"ל העיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב בא' מהן ימנית אף כל ימנית. והנה כל אצבע שבתורה סתם. הוא אצבע מיד הימנית (והוא אצבע השני) מן האצבעות והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר"ל המוכנת שימשש בה עכ"ל. וכל דברי הרמב"ם הללו הוא בספרי פרשת חוקת אצבעו ימנית שבידו אתה אומר כו' הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם כו' אף פורטני כל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ימנית הימנית המיומנית שבימין הרגילה שבאצבעות ע"כ:
כנגד בית ק"ק. כתב הר"ב כדכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד ותמהני דבכל מקום שנאמר אהל מועד המכוון ההיכל. ותו ששנינו במשנה ד' פ"ב דמדות שהכהן השורף את הפרה כו'. ומתכוין ורואה בפתחו של היכל ולא הזכירה שם קדש הקדשים. ובספרי שנינו והזה אל נכח פני אהל מועד. שהוא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם:
על כל הזאה טבילה. כ' הר"ב דשירי הדם שבאצבע פסולי' דהכא לא כתיבי שבע פעמים גבי אצבעו כמו במצורע דפירש הר"ב במשנה יו"ד פי"ד דנגעים. דז' פעמים. אטבילת אצבע נמי קאי. אבל קשה א"כ מנלן הכא לפסול השירים שבאצבע וראיתי בספרי ומייתי לה נמי הר"ש בקצור במשנה ב' פרק דלקמן והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר מדמה באצבעו ומה ת"ל מדמה. לפי שהוא אומר ז' פעמים שומע אני ז' הזיות וטבילה אחת מדמה שבע פעמים מגיד שחוזר לדם שבע פעמים:
גמר מלהזות כו'. כתב הר"ב ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק בגמ' פי"א דזבחים דף צ"ג ובפ"ק דמנחות ד' ז' אמרינן כדכתיב כפורי זהב ופירש"י גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקים ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון כפר ידיה דנבוזראדן בגיטין (דף נ"ו) באגדת חורבן הבית וקשיא לי כלי שרת מאי בעי התם דקבלה ביד היתה ומצאתי להראב"ד ברפ"ג מה' פרה שכתב בלשון הזה מזרק מאי בעי התם. ונ"ל שא"א שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו. אלא להביאה לשרפתה שצריך לשרוף את כולם דם ובשר ועור ופרש ע"כ. ודעת הרמב"ם בפ"ג מה"פ (הלכה ב') שלא היה שום מזרק וכל הקינוחים הוי בגופה של פרה ואין להאריך בזה. ומ"ש הר"ב משום נימין כו' וגנאי כו' כך פירש"י בזבחים (דף צ"ג). אע"פ שבמנחות לא פי' כן. ובמנחות (דף ז' ד"ה אלא) כתבו התוספות דה"נ חיישי' בנימין בפ' כל כתבי (דף קי"ג) גבי מפשיט את הפסח עד החזה ואני העתקתי' ברפ"ו דפסחים (ד"ה וזריקת): *
[אליתות. פי' הר"ב לשון אלי' כמו זנבות האודים העשנים בישעי' ז']:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
9.
They bound it with a rope of reed and placed it on the pile with its head towards the south and its face towards the west. The priest stood in the east with his face towards the west. He slaughtered with his right hand and received the blood with his left. Rabbi Judah said: he received the blood with his right hand and put it in his left hand. He sprinkled with his right. Seven times he dipped his finger in the blood and sprinkled it towards the Holy of Holies, dipping once again for each sprinkling. When he finished the sprinkling he wiped his hand on the body of the cow, came down and kindled the fire with wood chips. Rabbi Akiva said: with dry branches of palm-trees.
משנה י
נִבְקְעָה, וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת. אָמַר לָהֶן, עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה. אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה. שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה, שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הֵין וְהֵין, שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר:
ברטנורה
נבקעה. הפרה מחמת האור. אבל אם לא נבקעה לא, דכתיב [במדבר י״ט] אל תוך שריפת, לא קודם שיוצת האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר. והוא הדין אם קרעה בסכין אחר שיוצת האור ברובה:ועמד. הכהן:חוץ מגיתה. גומא שהיתה בקרקע כמין גת עשויה לשריפת הפרה, וכשהיה משליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת צריך שיעמוד חוץ לאותה גומא:עץ ארז. אגודה שיש בה עץ ארז ואזוב כרוכים עם שני תולעת:עץ ארז זה. לפי שיש מינים הרבה שדומין לארז ואינן כשרין, לכך צריך להודיע שזהו שצותה עליו תורה. וכן באזוב. וכן בשני תולעת. ואזוב הוא שקורין לו בערבי צעת״ר. ושני תולעת הוא צמר צבוע בצבע הנקרא בערבי כרמ״ז ובלע״ז קרמז״י:
תוסופות יום טוב
נבקעה. פירש הר"ב מחמת האור כו' דכתיב אל תוך שרפת לא קודם שיצת האור ברובה כו' ותמיהני דמשיצת האור ברובה עדיין לא שמענו שצריכה בקיעה. אבל הרמב"ם כתב עוד בפירושו ובחבורו דמאל תוך למדנו שיושלך בקרבה בעת הבקעה. ועכשיו שתים זו שמענו שבהבקעה יושלך. ושיוצת האור ברובה. ובספרי שהביא הר"ש והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה אי הפרה כו' הא כיצד משיצת האור ברובה דברי ר' ישמעאל. רע"א והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה. יכול יקרענה ויתננו בתוכה. ת"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משתבקע. וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דלא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא. *(וכן הוא בפירושו בהדיא שכ' דרשא דר"י כלשונה ואח"כ כתב וקבלו מופת ג"כ באמרו אל תוך כו') אבל להר"ב ודאי דקשי'. דמדלא כתב לדרשא דתוך משמע דס"ל דפליגי וכן נראה מפשטא דבריי' וא"כ ה"ל להעתיק דברי ר"ע דס"ל דבעינן בקוע. דלדרשא שהעתיק והיא דר"י לא בעינן אלא שיוצת האור ברובה *[אבל ליכא לאקשויי מדכתב הר"ב דה"ה אם קרעה כו' דהיינו דלא כר"ע. דהא ר"ע מיעט יקרענה כו' דהא דמיעט ר"ע היינו שיקרענה בעוד' פרה ולא נשרפה אלא צריכה ביקוע וזה א"א (אלא) ע"י האור. הלכך לא ישליך קודם לכן. ואפילו קרעה. אבל משהיא נראית לביקוע אם לאיזו סיבה לא נבקעת וקרעה. בהא לא קאמר ר"ע דאסור. וכן הרמב"ם בחבורו דפסק לתרוייהו לדר"י ור"ע כמו בפירושו. וז"ל בפ"ג מה"פ (הלכה ב') עד שיצת האור ברובו ותקרע בטנה ואפ"ה בסוף הפרק כתב בין שהשליך שלשתן כאחד בין כו' בין שנבקעה מאליה ואח"כ השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשרה. והן דברי ר"א בר צדוק בתוספתא שהביאה הר"ש. ומסיימת נתנה עד שלא הוצת האור ברובה או משנעשית אפר פסולה ולכאורה כר' ישמעאל ולא כר"ע אבל למאי דפרישית לדברי ר"ע אין מחלוקת בין שלשתן כלל]:
ועמד חוץ מגתה. כתב הר"ב כשהיה משליך כו' צריך שיעמוד חוץ ונ"ל טעמא מדכתיב והשליך וסתם השלכה מרחוק היא:
נטל עץ ארז. לכאורה שיעורו כמו בטהרת מצורע *(שיהיה ארכו אמה) כדתנן במשנה ו' פי"ד דנגעים. אלא שהרמב"ם כתב שלא מצא מה שיעורו וטעמו שבשני תולעת נשתנה השיעור כמפורש בדבריו דהכא משקלו ה' סלעים. דבפ"ד דיומא דף מ"א אמרו משקל עשר זוז. ופי' הוא שהם זוזים שביהודה שמשקלן ה' סלעים בגליל כדתנן בפ"י דתרומות משנה ח' ואילו דמצורע שקל בלבד. כמ"ש בנגעים *[אבל שיעור האזוב כתב כדלעיל בנגעים]: *
[ושני תולעת. פי' הר"ב הוא צמר צבוע כו' עיין בפירושו רפי"ד דנגעים ומ"ש שם בס"ד]:
חוץ מגתה. פי' הר"ב גומא כו' כ"פ הערוך וכתבתי בשם התוס' רפי"ד דזבחים. אבל שם פי' הר"ב עצים מסודרים כמין גת וכן פי' שם הרמב"ם. גם הר"ב בר"פ דלקמן אבל הרמב"ם בכאן מפרש וז"ל אם נתלקח האש בה והובערו העצים וכלה האש זה העובי אשר היו העצים *(עבים) נקרא המקום גת להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור *(קצת גובה) הגרגרים *(ויסחטו קצת גרגרים) וישארו קצת ע"כ *(העצים עבים נקרא*):
שלש פעמים על כל דבר ודבר. שכן לשון חכמים כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דשקלים ובעשיית הפרה הצריכו כך. ולא בהזאה שעל טמאי מתים כמו שלא הצריכו כך בהזיה דמצורע *[ויראה לי שלא הוצרכו לתקן כן אלא כשנעשה בפומבי. כגון עשיית הפרה דתנן לעיל במשנה ז' וזקני ישראל היו מקדימין ברגליהם בהר המשחה וכן בקצירת העומר במשנה ג' פ"י דמנחות מגל זו מגל זו כו' דתנן שם שכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם וכו'. וכן בחלוץ הנעל חלוץ הנעל ספי"ב דיבמות מצות חליצה בשלשה כדתנן התם בס"פ. וגם רגילים לעמוד שם רבי' לראות הענין. ואף דבשקלים מפני החשד לא נכנס בלא אחרים. ובירושלמי פסקו הרמב"ם בספ"ב מהל' שקלים. שהיו מדברים עמו משעה שיכנס עד שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו. ונ"ל דהיינו דכתב הרמב"ם שם הלכה ה'. אחד נכנס לפנים מן הלשכה והשומרים עומדים מבחוץ. והוא א"ל אתרום וכו' ולא כתב הכ"מ שומרים אלו מנין לו. ולי נראה שהם אלו המדברים עמו. וקראם שומרים. שזה שדברו עמו הי'. שיהי' נשמר שלא יתן לתוך פיו. ומ"מ ז"ש שנכנס לבד. לא אתפרש מנא ליה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
עץ ארז זה עץ ארז זה הכוונה ליטול רשות אם ישליך אל תוך השרפה וכן קתני בתוספתא ר' אלעזר בר' צדוק מוסיף אשליך אשליך אשליך והן אומרים לו הן הן הן שלשה פעמים:
ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג וכ"כ למה לפי שמיני ארזים שבעה ומיני אזוב ד' והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומין ביותר הדומין לגרעיני החרובין והן כמו האוג והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות עכ"ל ז"ל:
שני תולעת זו שני תולעת זו גרסי': ומצאתי סוף משנה והן אומרים לו הן הן הן. ונמחקו מלות שלשה פעמים על כל דבר ודבר מן הסיפא והשתא הוי דומיא דההיא דתנן בפרק ר' ישמעאל דמנחות סימן ג': וכן הגיה הר יהוסף ז"ל וכתב די"ס דלא גרסי הין השלישי ע"כ:
10.
It burst and he stood outside its pit and he took the cedar wood, hyssop and scarlet wool. He said to them, "Is this cedarwood? Is this cedarwood?" "Is this hyssop? Is this hyssop?" "Is this scarlet wool? Is this scarlet wool?" Three times he repeated each question and they answered him "Yes, yes" three times to each question.
משנה יא
כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ. נִשְׂרְפָה, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית. שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ. וְשֶׁאֵין בּוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל, וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת:
ברטנורה
כרכן. לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון של צמר שהוא צבוע בשני תולעת שהיתה ארוכה, ובמה שהיה עודף ממנה על עץ הארז ואזוב היה כורך שלשתן יחד, כדי שיהא להן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה ולא תקלוט השלהבת את הלשון. ואם לא כרכן והשליך כל אחד בפני עצמו, כשרה:ובכברות של אבן. אבנים המנוקבים נקבים דקים ככברה. ואין הלכה כר׳ ישמעאל:שחור שיש בו אפר. פחם שאם יכתשו אותו יעשה אפר:כותשין אותו. ואם לא יחזור כמו אפר, מניחין אותו: בין כך ובין כך. בין שיחזור אפר בין שלא יחזור אפר:חולקין אותו לשלשה חלקים. לאחר שכברו את כל האפר, בין אפר הפרה בין אפר עצים שנשרפו עמה, חולקין את האפר לשלשה חלקים:אחד ניתן, בחיל. למשמרת, כדכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:ואחד ניתן בהר המשחה. ובה היו הכהנים מקדשין:ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. וממנו היו מזין כל ישראל:
תוסופות יום טוב
רי"א במקבות של אבן כו'. אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה. הרמב"ם. *[ועיין בריש פרק דלקמן בסד"ה ושלא רחוץ כו' ובפרק ה' מ"ד וה']: ושאין בו אפר מניחין אותו. עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצות שרפה. דכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה ישרף אבל עצם לא כתיב. הלכך כותשים אותו עם השאר. אע"פ שלא נעשה אפר. נ"ל. מהר"ם: העצם בין שהיה בו שחור בין שלא היה בו שחור. נכתש עם השאר וכשר. אבל עצם שנכתש בפ"ע ואין נתערב עמו מאפר גמור. אם קדש בו פסול. כדתניא בתוספתא. מהר"ם *[וכ"כ הר"ש]: חולקין אותו. פי' הר"ב בין אפר הפרה בין אפר העצים. לשון סיפרא ישרף שלא ימעיט לה עצים מרבה הוא לה חבילי (אזוב) וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר. הרמב"ם שכן כתוב ושרף את הפרה לעיניו ואת עורה וגו' ישרף. למאי נ"מ הדר למכתב ישרף. אלא למדרש הכי. והא דדייקו למתני אזוב. דתניא בתוספתא הביאה הר"ש בפ' דלקמן מ"ג. אר"י כשהיו מרבין לא היו מרבין אלא חבילי אזוב. מפני שאפרו יפה ומרובה. פי' הר"ש. יפה שאין נעשה פתמין כשאר עצים: לשלשה חלקים. רבינו בגור אריה אסמכינהו אקרא והניח וגו' למשמרת וכן למי נדה. והר"ר אליה מזרחי כתב דקראי לגופייהו: אחד ניתן בחיל כו'. ולא יבא דבר מאפר הפרה בעזרה. אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו. וזה לאמרו באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. הרמב"ם. ולא ידעתי למה הוצרך רש"י בפי' החומש לדקדק ולכתוב דשל משמרות היה חוץ לעזרה. והרי כ"ש דשל חיל. וכ"ש דהר המשחה ועיין מ"ש לקמן: ואחד ניתן בהר המשחה. פי' הר"ב ובה היו הכהנים מקדשים. וכן הלכה בתוספתא. והביאה הר"ש. ולכאורה מדשני בלשניה ולא קא תני מזין כדקתני בישראל. דלאו בהזאת טמאי מתים איירי אלא בקדוש דפרה. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר דתניא בפ"ד דיומא דף מ"א. נתהבהב הלשון מביא לשון אחר ומקדש. ופירש"י כלומר ונותן שם כל מעשה פרה קרי ליה לשון קדוש ע"כ. ולפי זה החלק השלישי שממנה מזין כל ישראל לא למעוטי כהנים אלא הזיית כל טמאי מתים קאמר. והכהנים בכלל כל ישראל הן. ורש"י בפי' החומש העתיק כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשים ממנה. אלא דקשיא דבמ"ג משמע דמשל חיל היו מקדשים לפרה *[וכן הוא בהדיא בפירש"י פ"ק דיומא דף ד'. אבל נ"ל שמזו המשנה שהזכרתי יצא לו כן ומיהו י"ל דלפי שעה היו לוקחין משל המשמרות ונותנים שם בחיל. וכשעלו מהגולה. משום צורך שעה. היו מוכרחים ליקח משל החיל]. ומ"מ לפירוש הר"ש והר"ב וכן הרמב"ם שפירשו בר"פ. דמשל החלק הנתון למשמרת היו לוקחים למעשה הפרה. נ"ל דהא דקאמר מקדשים. היינו הזיית טמאי מתים שבכהנים. ומשום דכהנים קדושים הם לאלהים. ומפני קדושתם נזהרו בטומאת מת. מה שאין כן ישראל. הלכך נקט גבייהו מקדשין. ודע שהרמב"ם בחבורו בפ"ג [הלכה ד']. וגם בפירושו בנוסחת א"י מתחלף גירסתו. דבמתחלק למשמרות. כתב שהכהנים מקדשים ממנו ודבהר המשחה היו ישראל מזין ממנו. ועיין לקמן: ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. לשון הרמב"ם כבר קדם לך בתחלת מדות גבול הכ"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות. הנה באותן הכ"ד מקומות יחלק שלישיתה. ע"כ. ונמצאו כל החלקים היו במקדש. אלא שחוץ לעזרה היו כולם. כדלעיל. אבל בעיני נראה דלכל המשמרות דתנן היינו הכ"ד משמרות כהונה הידועים בכתוב בד"ה ונזכרו במשנה בסוף סוכה. והיה אצלם בעיירותיהם וכדי שיוכלו כל ישראל לקחת מהם ולא יצטרכו ליסע לירושלים. והרי אף בח"ל היו מזין. כמ"ש במשנה ג'. ואף לגי' הרמב"ם דבשל משמרות. כהנים מקדשים ממנו. יותר נכון לפרש משמרות כהונה. דאלו ואלו הכ"ד שאמר הוא. היו כ"א מהם לוים. ולפ"ז יש לתרן דברי רש"י דלעיל דנקט גבי של משמרת חוץ לעזרה. לא לאפוקי אינך. אלא דלא תימא כיון דלמשמרות כהונה נתחלקו. שהיו שומרים אותו בעזרת כהנים. אלא שגם חלקם עכ"פ חוץ לעזרה ובמקום שרצו *[והראו לי שיונתן תרגם. וחדא מפלג לכל מטרות ליואי. אז אמרתי שאולי זהו דקדוקו של רש"י שפי' במשמרות שהם חוץ לעזרה. דלא תימא משמרות כהנים שהם שמרו בתוך העזרה והי' א"כ חלקם אצלם. אבל שהיו במשמרות שחוץ לעזרה שהם הלוים ששמרו חוץ לעזרה כמ"ש הר"ב בריש מדות. ואע"פ שכתבתי לעיל דבכ"א מקומות היו הלוים שומרים. היינו שהכהנים לא שמרו רק בג' מקומות אבל הלוים היו ג"כ שומרים באלו הג' מקומות אלא שהכהנים מבפנים והלוים מבחוץ. כמ"ש כל זה הר"ב בספ"ק דמדות. ונמצא שהיו כ"ד משמרות לוים. ולהם היו מתחלקים כדברי יונתן בן עוזיאל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
מביתו גזירת הכתוב הוא שיפרישוהו מביתו. מדילפינן גז"ש ממלואים. שהפרישו לאהרן ולבניו כך. וא"ת עכ"פ למה מפרישין אותו מאשתו. דנהי דבעל קרי אסור בכל הר הבית [כיומא ס"ז ב']. עכ"פ הו"ל להפרישו עם אשתו למחילה שהי' תחת הר הבית. שהרי מחילות לא נתקדשו שם [עיין תוס' יומא די"א ד"ה מביתו] אפ"ה לא עשו כן. שמא אחר שיבעלוה תמצא נדה למפרע. ויהיה טמא ז"י [כנדה פ"ב מ"ג]: ללשכה שעל פני הבירה ר"ל ללשכה שהיה בעזרה מול מזרח של בהמ"ק. וי"א דלשכה זו בהר הבית היתה. דהיינו חוץ לעזרה. מול מזרח של מקום פנוי בהר הבית שהיה נקרא בשם בירה [ועיין תוס' יומא דב"א ד"ה ומאי]: צפונה צפונה כדי להזכירו. דאף שהפרה נעשית בחוץ. חטאת קריי' רחמנא. והרי חטאת טעונה צפון. ולהכי אף בזו יהיה נזהר בקדושתה כחטאת ממש. אמנם יחדו לשכתו בקרן צפונית מזרחית. להזכירו ג"כ כל שעה מעבודת הפרה שהפרישוהו לעשותה. מדנשחטת במזרח המקדש [כלקמן מ"ט]. ועל ידי ב' הזכרות האלו יהי' נזהר מאד בקדושתו וטהרתו ביותר: ובית אבן היתה נקראת שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאמקט"ו [כרפ"י דכלים]. ונמצא שאין בהם חשש שמא נטמאו מעולם ולא נזהרו לטהרה שוב יפה. אולם כל זה עשו. משום שהצדוקים היו אומרים שהפרה צריכה שתעשה דוקא טהורים גמורים. אבל אנו קבלנו הלממ"ס שכשרה להעשות בטבולי יום וכדי דלא לגררו כ"ע אבתרייהו דצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. לכן עשאוה דוקא בטבולי יום וכקבלתנו. אבל מדהקילו בה כך. שוב חששו שמא יזלזלו כ"ע בה ובמעשה טהרה שבה. להכי תקנו בה כמה מעלות שנזכרו בפרקין: ומזין עליו מאפר פרה. מחשש שמא קודם שהפרישוהו נטמא בטומאת מת ולא נודע לו: כל ז' הימים של הפרשתו. מיהו שבעה לאו דוקא. דביום ד' של הפרשתו לא הזוהו. משום דבו לא ביום ג' של טומאה ולא ביום ז' של טומאה איכא לספוקי. שאם יום הד' הוא שביעי לטומאתו. א"כ יום אחד לפני הפרשתו יום שלישי לטומאתו היה. והרי לא הזו בו עליו. ומה מהני שיזו עליו השתא. הרי הזאת שביעי בלי שלישי או איפכא לא מהני מידי [כקידושין סב"א]. אולם מפני שבל"ז גם בשבת לא הזו עליו. דהזאה אינה דוחה שבת. מדמחזי כמתקן גברא [כפסחים פ"ו מ"ב]. להכי התכוונו להפרישו ביום ד' בשבוע. כדי שיגיע יום ד' של הפרשה בשבת. ולא תהי' נדחת ההזאה רק יום אחד מימי הפרשתו: מכל חטאות שהיו שם דמכל פרה שעשו מימות משה ואילך. הניחו שליש מאפרה בחיל שבהר הבית למשמרת [כשלהי פרקין]. וקאמר הכא שבכל יום מז' ימי הפרשתו הזו עליו מכל אפר ואפר של כל הפרות שנעשו מאז מימי משרע"ה: ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ת"ק ס"ל דמקשינן הזאה לטבילה דמצוה שתהיה בזמנה. ה"נ הזאה של כל ג' ימים הראשונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ג' לטומאה הוא. וכן בג' ימים האחרונים שיש בכל א' מהן ספק שמא יום ז' לטומאה הוא. לפיכך צריך שיזה בכל א' מהן בזמנו. אבל ר' יוסי ס"ל לא מקשינן הזאה לטבילה. וכיון דהזה בג' וז'. אף דג' וז' של טומאתו כבר היו מקודם לית לן בה [ואנן קיי"ל דגם טבילה בזמנה לאו מצוה רק בשיש חשש מניעת פו"ר. רטו"ז י"ד קצ"ז ס"ק ג']: ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים נמי ס"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואפ"ה בפרה מזין בכל יום. משום מעלה כדי שלא יזלזלו בדקדוק טהרתה [כיומא דח"א]: חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע הוא צור שבקרקע מששת ימי בראשית שבמקום כזה ודאי חשש רחוק הוא שיהיה טמון בתוכו קבר ממת: ותחתיהם חלול תחת הבתים. מפני קבר התהום דחששו אולי בהקרקע שתחת הצור עד התהום טמון שם קבר והיא טומאה רצוצה ותהיה בוקעת ועולה לטמא האדם שכנגדה למעלה. אבל כשיש תחת הבית שהאדם שם חלול מפסיק. אין הטומאה שלמטה בוקע רק עד החלול ולא למעלה ממנו: ומביאים נשים עוברות ויולדות שם נמצא שלא יהי' בהילדים שום חשש שנטמאו ממת עצמו. וכל זה רק למעלה בעלמא: ומגדלות שם את בניהן עד שיהיו בשעת עשיית הפרה פחותים מבני ט' שנים. כדי למנוע מהן גם חשש טומאת קרי. ואע"ג דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה. מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד] וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח]. וא"כ גם אם היו רואין קרי. היו נטהרים בטבילה ההיא. אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר: ומביאים שוורים פשוטין שאין כריסן רחבה. תדע דאל"כ למה היה צריך דלתות: ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על גביהן על הדלתות כשנסעו למלאות מים לקידוש: וכוסות של אבן שאינן מקט"ו: ירדו התינוקות ירדו מהבהמות לתוך הנחל. דשם אינו מצוי שיהיה טומאת מת טמון בקרקע שתחת המים: ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא דס"ל כדי לעשותה בטהרה בלי שום חשש: באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה: וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן: ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן: היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]: ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו: וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל: וזורקו להמקל: לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור: ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ: ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך: ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן: כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה: רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל: אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה: לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת בהופרש הכהן ונטהרו המתעסקים לפרה אחת ונפסלה. לא הוה מהני לפרה אחרת שיעשו. אלא צריכים לעשות שוב כל הסדר להפרה האחרת כבתחלה: תינוק שנשמר ונתגדל לצוותא להתינוקות שגדלו להפרה. אינו טהור לחטאות לשאוב ולהזות כלעיל. אע"ג שגם הוא טהור גמור. אפ"ה מדלא יחדוהו להפרה. אינו כשר לכך. והכל רק משום היכרא בעלמא. ונ"ל דשפיר גרסינן ע"ג חבירו. לאשמעינן שנתגדל שם רק להתחברות בעלמא. ולהר"ב גרסינן ע"ג תינוק: וצריכין היו התנוקות להזות קצתם ע"ג קצתם. מדאין טהור יותר מהם. דאע"ג שנשמרו מכל טומאה. חיישינן שנטמאו מהכלים שנשתמשו בהן במדורן. דהרי לא מנינו שנשתמשו גם הם רק בכלי אבן כהכה"ג בלשכתו. ואולי מפני כובד כלי אבן. לא היה אפשר ליחדן שישתמשו בהן התינוקות. ואע"ג שבלתי ספק כל הכלים שהשתמשו בהן התינוקות טהרום בהזאה וטבילה קודם שהכניסום למדור התינוקות. אפ"ה חששו. שמא באמת טמאים ממת היו ולא הוזו ולא הוטבלו כראוי. והרי לתוס' [נזיר נד"ב ד"ה ת"ש] כל הנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז' [ולפ"ז צריך עכ"פ לומר דבז' ימי ההזאה ואח"כ גם התינוקות השתמשו רק בכלי אבן. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להזותם בג' וז' הרי ביני ביני יחזרו וישתמשו בכלים שיש בהן ספק טומאת מת. ולהר"ב שכתב דלהכי הזום בג' וז' מחשש שמא הביא עורב כזית מת באויר חצרותם והאהיל עליהן. זה תמוה. דאפילו נימא שכל ימי ההזאה שמרום שלא יצאו מחדרם. אעפ"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שמא יפרח עליהם עורב עם כזית ממת בנסען לשאוב]: רבי עקיבא אומר לא היו צריכין להזות אבל מודה דצריכין עכ"פ טבילה דהרי נטמאו מאמן בהלידה. ואפילו כבר טבלום אפ"ה יש לחוש מדדרך תינוקות לטפח באשפה שמצויין שם מח' שרצים הטמאים [כקדושין ד"פ ע"א] וחזרו ונטמאו. לפיכך היו נזהרים שוב להטבילן בחצרותם הנ"ל באותו יום השאיבה קודם לכתן לשאוב המים: לא מצאו משבע אדלעיל קאי. דקאמר דמזין עליו מכל חטאות שהיו שם. ולהכי קאמר הכא דלר"מ דס"ל דרק ז' חטאות נעשו בזמן בית ראשון ושני. אפ"ה אם לא מצאו מז'. וכגון שכלה האפר של אחת מהן או של איזה מהן לית לן בה: ומאחת אבל כשכלו כולן א"א כלל להכהן ומתעסקין להתטהר להפרה חדשה [ועיין בבועז סי' ז' היאך יעשו לעתיד ב"ב]: ומי עשאן שמעון הצדיק שימש בכהונה גדולה [כיומא דט"א]. ותארוהו בשם צדיק. משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני. הוא לבד צדיק גמור היה [ועיין יומא שם]: ויוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה [שם]. ונ"ל דמה"ט מכונה בכולה תלמודא בשם כה"ג. משום שזמן שימושו בכהונה גדולה היה גדול וארוך יותר מכל הכה"ג שבבית שני. וגם מדתיקן כמה תקנות גדולות ונכונות בישראל [כשלהי מע"ש]. וגם זכה לשמוע בת קול יוצא מבית ק"ק שנצחו בניו במלחמה [כסוטה ל"ג]. ואפ"ה אחר כל הכבוד והגדולה הזאת. לבסוף החמיץ ונעשה צדוקי [כברכות כ"ט א']. וקראוהו אח"כ בשם ינאי. והוא עצמו שם יוחנן ביונית [כקדושין ס"ו א']. מדנהג מנהג יונית. וכן קראו לכל הבאים אחריו בשם ינאי זה [סוטה כב"ב וסנהדרין יט"א וברכות מח"א]. מדכולם לא הלכו בדרך טובים. ולא הי' נאות להם שם יוחנן כי לא חנן אותם ה': עשו שתים שתים ור"מ לא חשב להנך לכל א' רק פרה אחת. משום שקבל מרבותיו. דהא דעשו כל א' מהן ב' פרות היינו רק מדנפסל להן הראשונה. לכן אין לחשוב ב' הפרות שנפסלו: אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי כמדומה שימשו גם אלה הב'. רק כמעט שנה א' [עיין יומא דט"א]: וישמעאל בן פיאני שימש בכהונה גדולה י' שנים [יומא שם]: עשו אחת אחת ואמרינן בתוספתא שגם ישמעאל עשה שתים. רק דפסלו להראשו' מדנעשית במעורבי שמש. ולהכי פסלוה שלא להוציא לעז על הראשונו' שנעשו בטבולי יום [וכמ"ג]. להכי הצריכוהו לעשות פרה אחרת: כיפין געוועלב בל"א: וכיפה כנגד האוטם דמדהי' הכבש הזה ארוך מאד. לפיכך הוצרכו לעשות עמודים תחתי' לתמכה [משא"כ לעיל בהחצרות במ"ה ועזרה במ"ג. עוי"ל דהתם מדהיו החצרות בנויות ע"ג סלע חלול וקשה מצ"ע. לא היו צריכין סעד לתמכו להרצפה]. והנך עמודים שתמכו הכיפה נקראים במשנתנו בשם אוטם. והיינו דקאמר כיפה כגד האוטם. ר"ל שלא היו מכוונים עמודים העליונים כגד העמודים שבכיפה התחתונה: מפני קבר התהום ואם היו עושים האטומים עליונים מכוונין נגד התחתונים הרי אם היה טומאה תחת אוטם התחתון רצוצה עד התהום. היתה בוקעת ועולה לטמא הכהן כשידרוך בכבש ממעל לראש האוטם [וערפ"ז דאהלות]: שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה העוזרים בה לאחר שחיטתה: יוצאין להר המשחה נ"ל שגם החזרת האפר זה שהביאו להר הבית. הי' ע"ג כבש זה. ואע"ג דאפר אין מקט"ו. ומה"ט לא נזהרו בהמתעסקים כל כך הרבה כמו שנזהרו בהילדים שואבי המים. שהצריכום שיוולדו בטהרה. אפ"ה גם באפר כל שהיה נקל להביא בטהרה טפי עדיף. והרי כבר היה הכבש בנוי: שלא יאמרו שתים שחטו והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]: אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם: ובית טבילה היה שם כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין: ומטמאים היו את הכהן ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]: השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת: סמכו ידיהם עליו השתא מפרש במה טמאוהו. סמכו וכו': ואומרים לו אישי אדוני: כהן גדול אף כר"י אתיא. אע"ג דס"ל [פ"ד מ"א] דכשרה גם בכהן הדיוט. אפ"ה רגילין היו לעשותה בכה"ג. מדקדיש טפי [ואין להביא ראי' לזה מלעיל מ"ה דקא חשיב הכה"ג שעשו הפרות די"ל דר"ל ע"פ צוויים נעשו. תדע דהא קחשיב נמי משה. והרי הוא לא עשאה בעצמו]. או י"ל דאע"ג שכהן הדיוט הי'. אפילו הכי כנוהו ביום ההוא כהן הגדול. מפני שביום ההוא. היה הוא היותר גדול מאחיו ואפילו מהכה"ג עצמו. מדהופרש בטהרה. וכשיגעו בו יטמאוהו. וגם כל עבודת הפרה אינן כשרות אלא בו: טבול אחת ר"ל טבול פ"א. ונ"ל דאמרו לו כן דרך רצוי ופיוס. מדהם גרמו לו הטרחה שיטבול מדטמאוהו כדי להוציא מלבן של צדוקים. לכן אומרים לו, אדונינו. הנה הטרחנוך מעט. אבל רק מעט הוא. ועשה רצוננו בזה. ולרתוי"ט א"ל כן מדהפרישוהו כמו הכה"ג ביוהכ"פ. שלא יחשוב שצריך ה' טבילות כמוהו. אבל נראין דברי טפי מדברי התוי"ט. דהרי מצינו בת בוקתי דוגמתו בפ"ק דיומא. דא"ל אישי כה"ג הפג אחת על הרצפה. הרי דגם שם מלת אחת משמעותו רק מעט. ודרך רצוי ופיוס: ירד וטבל ועלה ונסתפג נתקנח שלא ילכלך בגדי כהונה שלובש בעשותה [כיומא מג"א]. ועוד דמדהוא טבו"י שהוא שני. והרי אין מונין שני ושלישי בחטאת [כפרה פ"ח מ"ב]. נמצא דמי טבילה שנשארו עליו נעשו ראשון. ואם יטפטפו על הפרה יגרמו לה טומאה [ועיין מ"ש בס"ד תמיד פ"א סי' כ"ד]: ועצים היו מסודרים שם לשרוף עליהן הפרה: עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה או או קתני. דאיזה מין מאלו מיני עצים שירצה רשאי ליקח. מדכולן נעשו אפר דק. אולם רק במשנה נקט תנא חלקה. מדרגילה בענפים הרבה. ולפעמים יש בהן עקומות ועקושות. שאינן נשרפין כל כך מהר. לפיכך התנה תנא שתהיה חלקה. אבל ג' מינים הראשונים. כולן יש באילנותיהן חלק רב בלי עיקוש ועיקום: ועושין אותה כמין מגדל ר"ל עושין המערכה רחבה מלמטה ומתקצרת ועולה מכל צד עד שתהיה חדודה למעלה. והיינו כדי שתהיה הלהבה מהמערכה עולה לאמצעיתה ששם מונחת הפרה בראש המערכה. ותתלהב מכל הצדדים ותשרף יפה. וגם משום שכשיתאכלו עצי המערכה. ויפול גוף הפרה למטה לא יפול אבר מאברי' חוץ ממערכתו. ונראה דעכ"פ הי' ראש המערכה רחב כדי להניח עליו הפרה שם. וגם הכהן השוחטה היה צריך לעמוד שם אצלה: ומפתחין בה חלונות כדי שינשב לה הרוח מכל הצדדים כדי שתתלהב יפה: וחזיתה הוא הפתח הגדול שבהמערכה שמכניסין שם האש להבעירה: מערכה נגד ההיכל: כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו: ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל: שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה: רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות: היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]: טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק: והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק: על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה: גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]: ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה: והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה: ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]: נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש: ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק: נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין: אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז': עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל: והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך: כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד: ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים: ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה: שחור פחם: שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב: כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר: מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר: העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש: וחולקים אותו האפר הנכבר: א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]: וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר: וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
מלכת שלמה
בשירי הלשון יומא ה' טרף בקלפי דף מ"ב פליגי בה ר"ש בן חלפתא ורבנן במשקל לשון פרה חד אמר משקל עשרה זוז וחד אמר משקל שקל: ובירוש' פ"ד דשקלים פליגי בה אמוראי ואיכא נמי מ"ד התם של פרה שני סלעים דהיינו שמנה זוזים: ושם ביד פ"ו פסק משקל חמש סלעים וכתב שם מהרי"ק ז"ל בפ' טרף בקלפי ואני הדיוט בעניות דעתי לא ראיתיו עד הנה בקשתיו שם ולא מצאתיו:
סליק פירקא
11.
He then wrapped them together with the remains of the strip of wool and cast them into the fire. When it was burnt up they would beat it with sticks and then sift it with sieves. Rabbi Ishmael says: this was done with stone hammers and stone sieves. If there was a black coal on which there were some ashes they would crush it but if there were no [ashes] they would leave it. A bone was crushed in either case. It was then divided into three parts: one part was deposited on the hel, one on the Mount of Olives, and one was divided among the priestly watches.