Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע, יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָדָיו שְׁנִיּוֹת. כֹּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְכָל מָקוֹם. אָמַר לָהֶם, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא גוּפוֹ, חוּץ מִזֶּה. הָאֳכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִין, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאָת לִפְנֵי אַבָּא, אָמְרָה לוֹ, נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ. אָמַר לָהּ, בִּתִּי, וּבַמֶּה הָיְתָה טֻמְאָתָהּ, וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים, מְבֹאָר הַדָּבָר. אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם:
ברטנורה
המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחילות. פוסל אחד בחולין, דראשון עושה שני בחולין. ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה. ומטמא שנים ופוסל אחד בקודש:כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב ורוקו, וכל הני דתנן בפרק בתרא דזבים, שהנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו:וכי היאך אפשר להם להיות תחילה. שאין ראוי להיות תחילה אלא הנוגע באב הטומאה. ואם נגע בידיו באב הטומאה, נטמא כל גופו. הלכך אין בידי למצוא [לכם] ידים תחילה, חוץ מהמכניס ידיו לבית המנוגע, שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו. והמטמא בגדים בשעת מגעו, שאף על פי שהוא חשוב אב הטומאה לטמא בגדים ולעשות ראשון ושני, אינו חשוב אב הטומאה לטמא אדם, אבל מטמא את הידים שנגעו בו להיות תחילות. ואין הלכה כר׳ עקיבא:את שנטמא באב הטומאה. כלומר, אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה:מטמאין את הידים. ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקין. דאין שני עושה שני. והלכה כחכמים:במה היתה הטומאה. של תנור, באב הטומאה או במשקה:
תוסופות יום טוב
המכניס ידיו לבית המנוגע. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די"ח דבר בסתם ידים הוא כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה:
כל המטמא בגדים כו'. עיין בפירוש הר"ב דר"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים:
בשעת מגעו. עיין מ"ש בר"פ בתרא דזבים:
וכי היאך אפשר כו'. כתב הר"ב שאין ראוי כו'. וז"ל הר"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר *[ומ"ש הר"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי"ג דנגעים:
*[את שנטמא באב הטומאה כו'. כתב הר"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ"ח דפרה מ"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]:
אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a person puts his hands inside a house with scale disease, his hands have first degree uncleanness, the words of Rabbi Akiba. But the sages say: his hands have second degree uncleanness. Whoever defiles garments: at the time when he touches [the uncleanness], he defiles hands so that they have first degree uncleanness, the words of Rabbi Akiba. But the sages say: such that they have second degree of uncleanness. They said to Rabbi Akiba: where do we find anywhere that hands have first degree uncleanness? He said to them: but how is it possible for them to become unclean with first degree uncleanness without his whole body becoming unclean? Only in these cases [can they have first degree uncleanness]. Foods and vessels which have been defiled by liquids convey second degree of uncleanness to the hands, the words of Rabbi Joshua. But the sages say: that which has been defiled by a father of uncleanness conveys uncleanness to the hands, but that which has been defiled by an offspring of uncleanness does not defiled the hands. Rabban Shimon ben Gamaliel said: it happened that a certain woman came before my father and said to him, "My hands went into the air-space inside an earthenware vessel." He said to her: "My daughter, what was the cause of its uncleanness?" But I did not hear what she said to him. The sages said: the matter is clear that which has been defiled by a father of uncleanness conveys uncleanness to the hands, but that which has been rendered unclean by an offspring of uncleanness does not defiled the hands.משנה ב
כֹּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. הַיָּד מְטַמְּאָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי. אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא כִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שְׁנִיִּים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵין דָּנִין דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
ברטנורה
כל הפוסל את התרומה. דהיינו שני לטומאה, שהוא פוסל שלישי בתרומה:היד מטמאה את חברתה. מי שהיתה ידו אחת טמאה ונגעה בידו האחרת טהורה, נטמאת, וחזרו שתיהן טמאות:והלא כתבי הקודש. שגזרו עליהן להיות שני לטומאה ופוסלים את התרומה, והן מטמאין את הידים הנוגעות בהן לעשותן שניות, אלמא שני עושה שני:ולא דברי סופרים מדברי סופרים. וטומאת ידים בכל הטומאות, מדברי סופרים היא, דשלמה תיקן עירובין [ונטילת] וידים. וכתבי הקודש שמטמאין את הידים נמי מדברי סופרים, משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. ואין דנים זו מזו לומר כשם שמצינו בכתבי הקודש ששני עושה שני הכי נמי בשאר טומאות יהיה שני עושה שני, דמאי דתקון תקון, מאי דלא תקון לא תקון. ואין הלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב
כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד הטומאה אין מטמא*. אלא כרבי יהושע כדקתני דברי רבי יהושע. הר"ש:
היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע. מדסתמו הר"ב והרמב"ם ולא פירשו במאי קמיירי. נראה דבתרומה פליגי ומש"ה כתבו דאין הלכה כר"י. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם לן תנא במשנה ב' פרק ג' דחגיגה. דלקדש מטמא היד את תברתה. ופסקה הרמב"ם בפ"ח מהלכות אבות הטומאות [הלכה ח']. אלא פלוגתייהו דהכא לתרומה. והר"ש פירש דלקדש. ומייתי ראייה מסוגית הגמרא דחגיגה [דף כ']. דאמתני' דהתם מייתי לה לפלוגתא דהכא. ומ"מ אינה קושיא על הר"ב והרמב"ם. דההיא לא מכרע כולי האי. דאף ע"ג דגמ' מייתי לה לענין קדש. כיון דבלאו הכי אדחי ממאי דבעי לאתויי לה לא חש למדחי ולמימר דלא מיירי לקדש כלל. ואין להאריך בזה:
אמר להם והלא כתבי הקדש כו'. והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני (כדתנן במ"ב פ"ב דטהרות) משום דפסול גויה שאני. הר"ש:
כתבי הקדש עיין בספט"ו דכלים:
מטמאים את הידים. ובסמוך פי' הר"ב שהן מי"ח דבר וכ"כ הרמב"ם ואע"ג דלא מנאום בי"ח דבר בפ"ק דשבת ואף בסוף זבים. ותו דא"כ פשו להו טפי מי"ח והך קושיא דפשו להו מי"ח הניחו התוס' דפ"ק דשבת דף י"ד בקושיא. אבל הרמב"ם כתב במתני' דלקמן דכדי להעמיד הגזירה של הספר שיפסל התרומה שהיא מי"ח דבר גזרו נמי גזירה זו שכתבי הקדש יטמאו הידים. והיא שבפרקין. ע"כ. כלומר וכולה חדא גזירה היא. וכן נראה ג"כ מלשון הר"ב בספט"ו דכלים דגזירה דספרים פוסלין הידים. נמשכת לגזרה של הספרים פוסלים את התרומה. וא"ת אכתי אמאי לא פי' הר"ב כן בי"ח דבר. י"ל כמ"ש עוד הרמב"ם. וז"ל ואחר הגזרה הזאת גזרו גזירה יותר כוללת ממנה (מספיק על) הענין הזה כלו. והיא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה. בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בי"ח דבר. כמו שבארנו בסוף זבים. וכן באר הגמ' (דשבת דף י"ד). ע"כ. אבל קשה דאכתי למנו לידים הבאים מחמת ספר. דהא נ"מ להיכא דידיו טהורות בודאי. דהיינו מיד לאחר נטילה ולא הסיח דעתו. וכי הנהו דלעיל כמ"ש בר"פ. וכ"כ התוס' (שם) דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליהם שלא חלקו ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות אבות הטומאה (הלכה ה') בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו' לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש וכו'. ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש. נעשו ידיו שניות וכו'. משמע נמי דגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. דאפילו טהורות ודאי היא. ואע"פ שלפי זה ה"ל להרמב"ם לכתוב גזרתן זו בפ"ח גבי הנהו דקא חשיב התם והן אלו שבפרקין לעיל. כמ"ש בראש הפרק ועוד דומיהן. אבל י"ל שרצה להסמיכה לגזירת ספר לתרומה. דמינה גזרו גם לידים. כמ"ש בפירוש המשנה. ונמצא עכשיו דהדרא קושין לדוכתא. דה"ל למנותה בי"ח דבר. כיון דנ"מ בין גזרה דסתם ידים לגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. אע"ג דל"ק דא"כ הוו להו טפי מי"ח. דבהא מיהת י"ל דזו עם ספר לתרומה חדא גזירה היא. אבל מ"מ היה להר"ב והרמב"ם לפרש כך במסכת שבת פ"ק. גם בסוף זבים. וצ"ע:
ולא ד"ס מד"ס. ל' הר"ב וטומאת ידים בכל הטומאות מד"ס היא דשלמה תיקן עירובין וידים. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דידים נמי מי"ח דבר כמ"ש הר"ב והרמב"ם בסוף זבים. ובפ"ק דשבת. היינו לתרומה. אבל לקדש שלמה גזר. כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף ט"ו. אע"ג דלהר"ב והרמב"ם מתני' נמי לענין תרומה. מ"מ ניחא להו למימר דאין להם עיקר כלל מן התורה. שתחלתן שלמה גזר:
יכין
מלכת שלמה
2.
Anything which disqualifies terumah defiles hands with a second degree of uncleanness. One [unwashed] hand defiles the other hand, the words of Rabbi Joshua. But the sages say: that which has second degree of uncleanness cannot convey second degree of uncleanness. He said to them: But do not the Holy Scriptures which have second degree of uncleanness defile the hands? They said to him: the laws of the Torah may not be argued from the laws of the scribes, nor may the laws of the scribes be argued from the laws of the Torah, nor may the laws of the scribes be argued from [other] laws of the scribes.משנה ג
רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, רְצוּעוֹת תְּפִלִּין אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם:
ברטנורה
רצועות של תפילין מטמאות את הידים. דכשגזרו על הידים הבאות מחמת ספר שפוסלות את התרומה, גזרו נמי על הידים שנגעו ברצועות של תפילין:ר׳ שמעון אומר כו׳ ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
תפילין. פי' ברפ"ד דמנחות:
יכין
מלכת שלמה
3.
The straps of the tefillin [when connected] with the tefillin [boxes] defile the hands. Rabbi Shimon says: the straps of the tefillin do not defile the hands.משנה ד
גִּלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר, שֶׁמִּלְּמַעְלָן וְשֶׁמִּלְּמַטָּן שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסּוֹף, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁבַּסּוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ עַמּוּד:
ברטנורה
שמלמעלן ושמלמטן. שצריך שיניח פנוי בלא כתיבה למעלה מן הדף שלש אצבעות ולמטה טפח:שבתחילה ושבסוף. בתחילת הספר צריך שיניח פנוי כדי לגלול כל הספר, כלומר כשיעור היקף של כל הספר, שהספר מסופו לתחילתו הוא נגלל, דומיא דמזוזה דכורכים אותה מאחד כלפי שמע. ובסופו, כדי לגול עמוד. ודוקא כשאין שם אלא תורה לבדה, צריך לעשות כן. אבל המדביק תורה נביאים וכתובים ביחד, צריך כדי לגול כל הספר בסופו, וכדי לגול עמוד בתחילתו. שאם הוא גוללו לתחילתו, נמצאת תורה מבחוץ, וגנאי הוא שתיעשה תורה שומר לנביאים וכתובים. ובהכי מיירי הא דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא ועושה לו כדי לגול עמוד בתחילתו וכדי היקף כל הספר בסופו:
תוסופות יום טוב
גליון. מלשון קח לך גליון גדול וכתוב עליו (ישעיהו ח׳:א׳) וכן כל החלק שלא נכתב עליו. אע"פ שהקלף בעצמו כלו כתוב. נקרא אותו החלק מבלי כתיבה. בשם גליון:
שמלמעלן ושמלמטן וכו'. ליכא למימר דלהכי מפרש ואזיל לכל הני. לאפוקי שבין הדפין. שהרי הרמב"ם כתב בפירושו ובין הדפין. והכי תניא בפי"ו דשבת דף קט"ז שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף. אלא נ"ל דה"ק שעדיין מלמעלן ומלמטן כו' ולאפוקי כשאינן מחוברין וכדמשמע התם בשבת וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מאה"ט [הלכה ו']. והשתא נקט קצתן. וה"ה לאינך:
ובסוף. מה שכתב הר"ב דאמרינן בפ"ק דב"ב. בדף י"ג:
עד שיעשה לו עמוד. כי אשר ישאר בסוף. כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר. ותכלול אותו קדושת הספר. עדיין הוא חול. לפי שאפשר שיחתוך. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
4.
The margin on a scroll which is above or below or at the beginning or at the end defiles the hands. Rabbi Judah says: the margin at the end does not render unclean [the hands] until a handle is fastened to it.משנה ה
סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם. כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי, כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכָךְ גָּמְרוּ:
ברטנורה
כפרשת ויהי בנסוע הארון. לפי שאותה פרשה היא חשובה כספר בפני עצמו. וכך אמרו במדרש, (והוא בגמרא שבת דף קטז תוי״ט) חצבה עמודיה שבעה (משלי ט׳:א׳) אלו שבעה ספרי תורות, שספר וידבר נחלק לשלשה חלקים, וארבעה ספרים אחרים, הרי שבעה:מגילה שכתוב בה. כלומר יריעה של ספר תורה, כיון שנכתב בה שמונים וחמש אותיות, נתקדשה ומטמאה את הידים:קהלת אינו מטמא את הידים. מפני שחכמתו של שלמה היא, ולא ברוח הקודש נאמרה:כדברי בן עזאי כך נחלקו וכך גמרו. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
כפרשת ויהי בנסוע. פירש הר"ב לפי כו'. ואמרו במדרש כו' גמרא ערוכה היא בפ' כל כתבי (שבת דף קי"ו.) וכר'. דלא כרשב"ג דהתם דס"ל דאין זו מקומה. כמו שהזכרתי מחלוקתן במשנה ד' פרק ה' דאבות:
רבי יהודה אומר כו' רבי יוסי אומר כו'. מייתי לה בגמ' פ"ק דמגילה דף ז'. והתם קתני למלתיה דר' יהודה דהכא בשם ר' יוסי. ומלתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר' מאיר. כ"כ הר"ש. ומהר"ם כתב דנראה לו. דהתם לקדש. והכא לתרומה:
מפי ע"ב זקן. ה"ג והכי איתא נמי (בפ' דלקמן מ"ב. והיא שנויה) במשנה ג' פ"ק דזבחים. ושם פי' הר"ב:
כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו. דמדבן עזאי בחדא מחתא מחתינהו לשיר השירים וקהלת. ש"מ שקבלתו היתה שבשניהן היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים. היינו שעל דברי בן עזאי שנה רבינו הקדוש לדברי ר"ע. שאמר ח"ו לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים כו' ואילו גם לבן עזאי לא נחלקו על שיר השירים היה לו לרבינו הקדוש לסדר דברי ר"ע קודם לדברי בן עזאי. אלא לדברי בן עזאי נמי היתה מחלוקת בשיר השירים. כמו בקהלת. וחלק עליו ר"ע בשיר השירים. והעיד רבי יוחנן בן יהושע שכדברי בן עזאי כן הוא. בין לענין המחלוקת. בין לענין הגמר:
יכין
מלכת שלמה