Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַמֵּבִיא כַדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקֻפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְיָדוֹ. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בָעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה:
ברטנורה
המביא. ממקום למקום. בתוך התחום:לא יביאם וכו׳ לתת ג׳ וד׳ כדות בתוך סל או קופה וישאם, משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. ואם אי אפשר לו לשנות מותר:אבל מביא הוא על כתפו. אחד או שנים, דמוכח דלצורך יו״ט:או לפניו. בידו:וכן המוליך את התבן. להיסק או לבהמה:לא יפשיל קופה לאחוריו. שנראה כדרך חול:ומתחילין בערמת התבן. ואע״פ שלא זימנה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה, דלית ליה להאי תנא מוקצה:אבל לא בעצים [שבמוקצה] רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה, על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר. והנך עצים דאיירי בהו הכא הן קורות גדולות של ארזים העומדות לבנין, דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו שדמיהן יקרים, ובהא אפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מודה:
תוסופות יום טוב
ממקום למקום. לשון הר"ב בתוך התחום ומסיים רש"י או ע"י ערוב. וכתב בית יוסף סי' תח"י דמשמע מדבריו דבמוליך הכדים בחוץ במקום הרואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל ובקופה. אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו [בית] מביא כי היכי דבעי ע"כ. ובודאי שזו היא דעת רש"י והכריחו לכך מתניתין דריש פרק י"ח דשבת מפנין ד' או ה' קופות כו'. והוא הדין אפילו טובא ובהכי נמי מחלקים התוספות [והביאם הב"י עצמו בסימן שכ"ג] אלא דלדבריהם ביו"ט. אף בבית אסור כיון שיכול להוציאם לחוץ:
לא יביאם בסל ובקופה. פירש הר"ב לתת ג' וד' כדות כו' אבל מביא הוא על כתפו א' או ב' כו'. וכן לשון רש"י והטור סי' תק"י. ואורחא דמלתא נקטי דעל כתפו מביא אחד או ב' ובסל ובקופה מביא ג' וד'. וה"ה איפכא דלעולם איסורא בסל וקופה וההיתר בכתיפו דבשינוי תליא מלתא לא במספר:
בידו. לא ידענא אמאי שני בלישנא דברישא תני לפניו והיינו בידו כדפירשו המפרשים. והכא תני בהדיא בידו ומאי דלא תנא נמי על כתיפו כדלעיל משום דקופת תבן א"א שישאנה מפני גדלה אלא לאחריו או לפניו:
שבמוקצה. כתב הר"ב רחבה כו' ואין נכנסים ויוצאין לה תדיר. ומסיים רש"י ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה:
יכין
מלכת שלמה
1.
One who carries jars of wine from place to place, he may not carry them in a basket or in a large basket, but he may carry [them] on his shoulder or in front of him. Similarly, one who brings straw, he may not drape a large basket over his back, rather he must carry it in his hand. And one may start [using] a heap of straw, but [one may] not [start using wood] from the back-yard.משנה ב
אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה, אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ. מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְכֻנָּס, וּמִן הַקַּרְפֵּף אֲפִלּוּ מִן הַמְפֻזָּר. אֵיזֶהוּ קַרְפֵּף, כֹּל שֶׁסָּמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בְפוֹתַחַת, וַאֲפִלּוּ בְתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת:
ברטנורה
אין נוטלין עצים מן הסוכה. אפילו סוכה שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת, אין נוטלים ממנה עצים ביו״ט משום סתירת אהל:אלא מן הסמוך לה. כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות ולא נארגו עם הדופן דלא בטלו לגבי דופן, לפיכך נוטלים מהן ביו״ט:מביאין עצים. תלושים:מן השדה. שבתוך התחום מן המכונס:ומן הקרפף אפילו מן המפוזר. מתניתין יחידאה היא ואינה הלכה, אלא הלכתא אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף. ומן השדה לא יביא כלל ואפילו מן המכונסים, דלאו דעתיה עלויהו הואיל ואינן משתמרים שם. אבל מן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב כשהן מכונסין דעתיה עלויהו:כל שסמוך לעיר. ממש. והוא דאית ליה פותחת, מפתח שמשתמר, דר׳ יהודה תרתי בעי, סמוך לעיר ופותחת. ומשום דקסבר סתם קרפיפות יש להם פותחת משום הכי לא חש להזכירה:ר״י אומר כל שנכנסין לו בפותחת, ואפילו בתוך תחום שבת. כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך, אלא אפילו רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת. ואם הוא סמוך לא בעינן פותחת. ובסמוך בלא פותחת או פותחת בלא סמוך שרי. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
מן הסוכה. פירש הר"ב אפילו סוכה שאינה של מצוה. דבשל מצוה אסור להנות כל ימי הסוכות לאומרו חג הסוכות שבעת ימים לה' ודרשינן בגמרא כשם שחל שם שמים על שלמי חגיגה ליאסר משהוקדשו כך חל ש"ש על הסוכה:
אלא מן הסמוך. פירש הר"ב סמוך לדפנות ולא נארגו כו'. וכתב רש"י ואינו דומה לסמוך לסכך. שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא:
מן המכונס. פירש"י אם כנסן מעיו"ט. דגלי דעתיה דעלייהו סמיך ע"כ. ולאו דוקא מעיו"ט אלא כל שהם מכונסים קודם יו"ט דעתיה עלויה. ולכך סתמו הרמב"ם והטור ולא פרשו מעיו"ט:
בפותחת. פירש הר"ב מפתח שמשתמר. וכתב בית יוסף בסימן תק"א ונ"ל דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים ע"כ. ופסק הר"ב דהלכה כרבי יוסי. ושמעת מיניה דבעינן מיהת שלא יהא מוקצים דהא חדא מתרתי מיהו בעי רבי יוסי. וטעמא כמו שאפרש במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
2.
One may not take wood from a sukkah but only from [what is] next to it. One may bring in from the field wood that is gathered together, and from a karpef [an enclosure] even though it is scattered about. What is a karpef? Any [enclosure] next to the town, the words of Rabbi Judah. Rabbi Yose says: Any [enclosure] which one enters with a key, even if it is [only just] within the Shabbat border.משנה ג
אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְיוֹם טוֹב. וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בְקַרְדֹּם וְלֹא בִמְגֵרָה וְלֹא בְמַגָּל, אֶלָּא בְקוֹפִיץ. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:
ברטנורה
אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות ארץ, כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין:ולא מן הקורה שנשברה ביו״ט. ואע״ג דהשתא להסקה קיימא, בין השמשות לאו להכי קיימא:ואין מבקעין לא בקרדום. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מעיו״ט, וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום:ולא במגרה. כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים. וכלי אומן הוא:מגל. אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה:אלא בקופיץ. סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש להן שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו:נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו״ט ואסח דעתיה מינייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד אלא סדור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא, הלכך לאו מוקצים נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא שאם עבר ותקנו מתוקן:אף פוחת לכתחלה. דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כר״מ:
תוסופות יום טוב
לא מן הקורות. פירש הר"ב שעומדות לבנין. ואפילו לר"ש. כמ"ש הטור סימן תק"א. וכתב ב"י דטעמא מפני שהן מוקצים מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש [*וכדכתב הר"ב בסוף משנה א']:
ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. כתב הר"ב דבין השמשות לאו להכי קיימא. וכיון דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. רש"י ריש מכילתין וכדכתב הר"ב בסוף פרק ג' דשבת. ושמע מינה דסתם מתניתין כרבי יהודה דמוקצה אסור. ואע"ג דבשבת סתים לן כר"ש במשנה ד' דפרק כ"ד מחתכין את הנבילה לפני הכלבים וכמו שכתבתי שם בס"ד היינו טעמא דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם כרבי שמעון דמיקל. יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לאקולי ביה טפי סתם כרבי יהודה דמחמיר. גמרא דריש מכילתין. וממתני' דלעיל אין ראיה דכיון שנשנית בשם רבי יוסי לא הוי סתמא. ועיין סוף מכילתין:
ואין מבקעין. כתב הר"ב מתניתין חסורי מחסרא וה"ק אבל מבקעין כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות יו"ט ולמה לא נאסר הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה. מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. והראב"ד כתב כיון דא"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו הבקיעה כדיכת מלח שהתירו אותו ע"י שינוי במ"ז דפ"ק:
ולא בקרדום. סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות שקורין איישי"ש [*)איינע האקע:]. ויש שיש לו שתי פיות כו' רש"י:
מגל פי' ערוך מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק. ועיין לקמן:
בקופיץ כתב הר"ב ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו שזה הצד עשוי לבקע בו עצים. וצד הרחב קוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת האומן. רש"י:
נוטל ממקום הפחת. פי' הר"ב דבית דמתני' בסדור לבנים כו' שאין בפחיתתו איסור דאורייתא. וכן כתב רש"י. והקשו בתוס' ממעות שעל הכר דמ"ב פכ"א דשבת. דאם הונחו שם מע"ש הוה בסיס ואסור. ואע"ג דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן. ותירץ הר"ן בשם הרמב"ן דהכא הפירות עצמן ראוין. ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות מהן. ואינו אלא כאילו היה פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב כי היכי דאמרינן גבי טבל [בגמרא שילהי פירקין שילהי דף ל"ד] ולמ"ש בשם הרמב"ן ה"נ הני פירות ראוין הן ולא דמו למעות שעל הכר שהמעות אינן ראוין. ובס"ס נמי לא שייך לומר גבי טבל. אלא שדבר אחר גורם שאינו יוכל להנות מהן:
יכין
מלכת שלמה
3.
One may not chop up wood, neither from beams nor from a beam which was broken on Yom Tov. And one may not chop with an axe or with a saw or with a sickle but only with a [butcher's] chopper. A [closed] room full of produce which was burst open [on Yom Tov] he may take [produce] out through the breach. Rabbi Meir says: he may make a hole at the outset and bring out [the produce].משנה ד
אֵין פּוֹתְחִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כְלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת:
ברטנורה
אין פוחתין את הנר. ליטול אחד מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר, מפני שעושה כלי:ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב, ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותיקון ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי. ולמעכה ביד מותר:חותכה באור. נותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע, דהשתא לא מוכח דלתקונא מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
אין פוחתין את הנר. פירש הר"ב ליטול מן הביצים כו' מפני שעושה כלי. וכפירש"י. והא קמ"ל דאע"ג דאינו כלי לענין קבלת טומאה עד שיצרפנו בכבשן כסתם מתניתין דספ"ד דכלים. ואע"ג דבסוגיא דגמרא ע"פ הברייתא משמע דבהך פחיתה חזי נמי לקבולי טומאה. וזה אי אפשר קודם שנצרף בכבשן דהוי כלי אדמה. ומשום כך פירשו התוס' בענין אחר וגם הר"ן פי' בענין אחר. [מ"מ] הואיל וע"פ מתני' דכלים מיפרשא שפיר כפירש"י. הלכך לא נטה הר"ב מפירושו. וגם הטור בסי' תקי"ד לא כתב אלא פירש"י:
רבי יהודה אומר. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. ותמה הרא"ש לפסוק כיחידאה ותי' הב"י דטעמא מדסתם בר קפרא בברייתא כר' יהודה אלמא הלכתא כוותיה:
יכין
מלכת שלמה
4.
One may not make a hole in a [lump of clay for use as a] lamp because that is making a vessel. One may not make charcoal on Yom Tov. And one may not cut a wick into two. Rabbi Judah says: he may cut it into two lamps using a fire.משנה ה
אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין, וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בְבַקַּעַת, וְכֵן בְּדֶלֶת, וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְמַקֵּל בְּיוֹם טוֹב, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:
ברטנורה
ואין חותכין את הנייר. שנותנין בו שמן, ועומד בפני האש כ״ז שהשמן בתוכו, ואינו נשרף:מליח. דג:אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומן הטיח, אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא. ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי:מכבשין. משכיבין את האפר ואת העפר כדי שיהיה חלק. ואם א״א לו לאפות אלא א״כ גרף, מותר:מקיפין. מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה:לשפות. לערוך ולהושיב עליהם קדרה והאור בין שתי החביות. ואסר לה משום דדמי לבנין:[ואין סומכין] את הקדרה בבקעת. דלא נתנו עצים אלא להסקה. ובקעת, עצים שנתבקעו:וכן הדלת. אין סומכין אותה בבקעת, דעצים מוקצים הם אצל כל תשמיש חוץ מן ההסקה:ואין מנהיגים את הבהמה במקל. משום דנראה כמוליכה למכור בשוק:
תוסופות יום טוב
אין שוברין כו'. כשצולין דגים על האסכלה. חותכין קנים. או קש שבלים. או שוברים חרסים. או חותכין נייר וכו'. וסודרין ע"ג האסכלה. מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג. רש"י:
[*אבל מכבשין. פי' הר"ב משכיבין את האפר ואת העפר. כדי שיהיה חלק. ומסיים רש"י משפילו ומשווהו. שלא יגע בפת שמדובקין בדפנותיו וישרפנו. מכבשין פרימברי"א בלע"ז [*)צו זאממען דריקען, איינפרעססען.] עכ"ל. ואע"ג דבגורפין לא הזכירו אפר חד מתרי תלת נקטי]:
ואין מקיפין. פירש הר"ב מקרבין. וכ"כ רש"י ועיין פרק ד' משנה ג' דמסכת תרומות. ומ"ש הר"ב כמו אין מקיפין בריאה. וכן לשון רש"י והר"ן. והחכמת שלמה לא הגיה בזה. ותמהני דבהדיא אמרו רבי יוחנן ורבי אלעזר בפרק ג' דחולין בגמרא דף נ' ע"א. דמקיפין בריאה ואין חולק עליהם. ויש למחוק מלת אין. א"נ יש להגיה בבועי. דהכי איתא התם סוף דף מ"ו ע"ב. דאין מקיפין בבועי. וכתבו הר"ב בסוף פ"ג דשקלים. [*ובמשנה ה' פרק י"א דשבת]:
לשפות. פי' הר"ב לערוך ולהושיב כו'. ולשון עברי הוא כמו שפות הסיר דמלכים ב' ד' [ל"ח] ויחזקאל כ"ד [ג']. ומ"ש הר"ב ואסר לה משום דדמי לבנין. מסיים רש"י ומדרבנן משום דמתחזי כאהלא:
ואין סומכין את הקדרה בבקעת. פירש הר"ב דלא נתנו עצים אלא להסקה. גמרא. ופירש הר"ן שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם. ויש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות. ע"כ. והיינו דתנן בקעת שנתבקע להסיק ואפ"ה אין סומכין כו'. ורש"י פירש בגמ' דף ל"ג ע"ב. דעצים הואיל ודרכן לדבר האסור. כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה:
וכן בדלת. הר"ב העתיק וכן הדלת. ולא שגורס כן במשנה דהא בגמרא פריך בדלת ס"ד. ומשני אימא וכן הדלת. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי הגירסא וכן הדלת. ואולי כן גירסת הר"ב. גם ל"ג בבבלי הפירכא וכו']:
ואין מנהיגין את הבהמה במקל. פי' הר"ב משום דנראה כמוליכה למכור בשוק. גמ'. וכתב הר"ן וכי תימא ולמה לן האי טעמא תיפוק ליה משום מוקצה. דהא לא נתנו עצים אלא להסקה. איכא למימר נפקא מיניה דאפילו אזמניה מאתמול דלאו מוקצה הוא. אפ"ה אסור. משום דנראה כו' ע"כ. וקושיתו מבוארת. דקשיא ליה לאוקמא מתני' בתרי טעמי. ודלא כמ"ש הב"י סוף סי' תקכ"ג שהוקשה לו דתיפוק ליה משום מוקצה לפי שאפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי. דזו מנין לו. ועוד דבהדיא איתא איפכא בגמרא דס"ד דר"א בר"ש מתיר מטעמא דס"ל כאבוה דלית ליה מוקצה. ואמרינן דלא. אלא בהא אפילו ר"ש מודה מטעמא דמחזי כאזיל לחינגא. [*ותו דאדלפי שלא נתנו עצים כו' כדלעיל בד"ה ואין סומכין מסיים באותה ברייתא ור"ש מתיר].
יכין
מלכת שלמה
5.
One may not break up a potsherd or cut paper in order to roast on it a salty fish. And one may not rake out an oven or a range, but one may press [the ashes] down. And one may not place two jars side by side in order to balance upon them saucepan. And one may not prop up a pot with a wooden wedge and the same applies to a door. And one may not drive cattle with a staff on a festival. But Rabbi Elazar the son of Rabbi Shimon permits it.משנה ו
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו. וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק, שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק:
ברטנורה
משלפניו. ממה שלפניו בבית:לחצוץ בו שניו. ליטול בשר החוצץ בין שיניו. ומשלפניו לאו דוקא, דלר״א אף מן החצר נמי מותר ליטול, דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא. והא דנקט משלפניו, משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין, לחצוץ לא, דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה:וחכ״א מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר לא, דהואיל וקסמין דקין הן וטורח לקוששן ולגבבן, מאתמול לאו להכי קיימי. ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק, דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובתרתי פליגי. והלכה כחכמים. ואין מותר ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה. ולא יחתכנו ויתקננו לכך, אלא א״כ היה לח וראוי למאכל בהמה, שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין ביו״ט בין בשבת, ואין בהם משום תקון כלי:
תוסופות יום טוב
נוטל כו' משלפניו לחצוץ בו שיניו. כתב הר"ב משלפניו לאו דוקא וכו'. כ"כ רש"י. ומסיים ורישא לא אתא לאשמועינן אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה. ע"כ. כלומר ודתנן בסיפא ומגבב כו' ומדליק ה"ה שלא להדליק. אלא לחצוץ נמי שרי כמו ברישא. ומ"ש הר"ב והא דנקט משלפניו משום רבנן כו'. כ"כ רש"י. ואשכחן כיוצא בזה במ"ד פ"ק דשקלים. עוד שם פ"ז מ"ו. ובמ"ג פ"ז דיומא. ועיין מ"ב פ"ט דערובין. ובמשנה ט' פ"ב דיבמות. ובפ"ו משנה ה'. ובפ"ו דכתובות מ"ו. ובפרק חלק משנה ג'. וכן במשנה ט' פ"ה דדמאי. [*וסוף פ"ו דתמורה]:
ומגבב עי' בפי' הר"ב מ"ו פ"ט דשביעית:
וחכמים אומרים כו'. כתב הר"ב ואין מותר לטול כו' אלא מאבוס כו' פירוש ממה שבתוך האבוס:
יכין
מלכת שלמה
6.
Rabbi Eliezer says: a man may take a chip from that which is lying before him to pick his teeth with it, and he may collect [chips] from the court yard and make a fire, for everything in a court is prepared [for use on Yom Tov]. But the sages say: he may collect only from that which is before him and make a fire.משנה ז
אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים, וְלֹא מִן הָאֲבָנִים, וְלֹא מִן הֶעָפָר, וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשֹׁם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן:
ברטנורה
אין מוציאין את האור. משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביו״ט:מן העפר. יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה:ולא מן המים. נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת:רעפים. כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהן הגגות:אין מלבנין. באור:את הרעפים. דוקא ברעפים חדשים משום דמשוי ליה מנא בהיסק זה, שהן מתחסמין ומתחזקים על ידי האור:ועוד אמר ר״א. משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי, קאמר ועוד:עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה, והזמנה מועלת לו:ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה. והוא הדין במעושר ובשאר שני השבוע. אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי דיש ברירה:עד שירשום. בסימן, דאין ברירה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אין מוציאין את האור לא מן העצים כו'. כגון שחוככין אותן זו בזו. או מכין זו בזו עד שתצא האש. רמב"ם ריש פרק ד' מהלכות יו"ט:
[*ואין מלבנין את הרעפים. הר"ב הקדים לפרש הרעפים קודם שפירש על אין מלבנין כו'. וכן הוא ג"כ בפירש"י אך שם גרס במשנה ולא מן המים ולא מן הרעפים. ואין מלבנין כו'. אכן ל"ג להו הרי"ף והרא"ש להא דלא מן הרעפים וכן אינו בטור סימן תק"ב]:
ועוד אמר ר"א כו'. כתב הר"ב משום דתנא אחת לקולא. כ"כ רש"י וקשיא ליה דהא אפסיקוהו במלתא אחריתא. ובכי הא לא שייך למתני ועוד. כמה שכתבתי במשנה ה' פרק ב' דערובין. תירצו התוספות דהתם דהוה חדא לחומרא וחדא לקולא. כי אפסיק לא שייך למתני תו ועוד. אבל הכא דתרי קולי נינהו. שייך למתני ועוד אע"ג דאפסיק. והא דאפסיק משום דבעי למתני מילי דאור גבי הדדי. [*ותמהני דהא התם הוו נמי תרתי לחומרא. ולא חדא לחומרא וחדא לקולא. אבל בתוספות דהתם דף כ"ג. כתבו בזה הלשון. בתרי קולי שייך למתני ועוד. אע"ג דאפסיק במלתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ע"כ. ונמצאו תרי קולי בהדדי. וגם ועוד כו' במשנה ב' פרק ט' דנדרים. אך לא אפסיק במלתא אחריתא] והר"ן כתב כיון דבמאי דאפסיק סבירא ליה איהו נמי לא הוי הפסק:
ערב שבת. לרבותא נקט ע"ש דאע"ג דסתים לן תנא במשנה ד' פרק כ"ד דשבת כר"ש דלית ליה מוקצה. וכמ"ש עוד הר"ב בספ"ג דשבת אפ"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים. מודה ר"ש משום דדחנהו בידים ולא חזו. שמסריחות [*) כשמתייבשין. הכוונה בשעה שהם מתייבשין והולכין קודם שיתייבשו לגמרי ובד"ח הקיפו אותה ללא צורך.] כשמתייבשין. קודם שייבשו. כדאיתא בפרק ג' דשבת בגמרא דף מ"ה. ובסוף מכילתין. ופסקוהו כל הפוסקים. כמ"ש בטור בסי' ש"י. נ"ל. ומ"ש שאין מעשר כו' דאין מגביהין כדבפירקין דלקמן משנה ב'. ומ"ש ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה. וגמר מלאכת הגרוגרות בסוף פ"ק דמעשרות. ואפ"ה שבת קובעת למעשר כדאשכחן לר"א בתרומה דקובעת למעשר קודם גמר מלאכה. כדתנן במשנה ד' פ"ב דמעשרות. גמרא:
ואומר מכאן אני אוכל למחר. ובמשנה ג' דפ"ק ליכא דס"ל הכי. אלא או מנענע כב"ש. או אומר זה וזה כב"ה. ופי' התוס' [*ע"פ הירושלמי] דר"א שמותי הוא. כלומר מתלמידי שמאי. וכב"ש ס"ל אלא דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי לעיל גבי בעלי חיים:
וחכמים אומרים עד שירשום וכו'. כב"ה דלעיל. והכא מחמירין ובעי שירשום. משום דאקצייה בידים. ומ"ש הר"ב דאין ברירה. וכ"כ רש"י והר"ן. ועיין מ"ש בזה פ"ק משנה ג'. ודע דמסקינן בגמרא דלחכמים אין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומהני ליה דלא בעינן שיראה פני הבית. והכא שאני דכיון שאמר מכאן וכו' קבעה ליה. והוא הדין בחול נמי קבעה ליה. אלא דגבי שבת קמ"ל. דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן. ולא אסרי אלא לכתחלה. [*ועי' במקומות שהראיתי עליהם בסוף משנה ג']:
יכין
מלכת שלמה