Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:
ברטנורה
יום טוב של ר״ה. במקדש היו תוקעים. שתקיעת שופר אינה מלאכה, ורבנן הוא דגזור עלה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים, ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש:אבל לא במדינה. לא בירושלים, ולא בגבולין. והרמב״ם מפרש שירושלים כולה קרויה מקדש, ושאר א״י קרויה מדינה:בכל מקום שיש בו ב״ד. ואפילו אינן קבועין אלא שבמקרה באו שם תוקעין בו:אלא ביבנה. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו. וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה, אבל לא בב״ד של עשרים ושלשה:אמרו לו וכו׳ איכא בין אמרו לו לת״ק, דתנא קמא סבר כל מקום שיש בו ב״ד, ואפילו באקראי. ואמרו לו סברי, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב״ד קבוע כמו ביבנה, אבל ב״ד של אקראי לא. והלכה כאמרו לו:
תוסופות יום טוב
במקדש היו תוקעים. פי' הר"ב דרבנן הוא דגזור שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר. עיין מ"ש בסוף מ"ב פ"ד דסוכה. ומ"ש דאין אסור שבות במקדש כו'. עיין במי"ב פ' בתרא דערובין:
אבל לא במדינה. עיין במשנה ג'. ומ"ש הר"ב לא בירושלים. עיין במשנה דלקמן ובמ"ג פ"ק דשקלים:
שיש בו ב"ד. מפני שב"ד זריזין הן. ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברה"ר. שב"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הרמב"ם פרק ב' מהלכות שופר:
יכין
מלכת שלמה
1.
If Yom Tov of Rosh Hashanah fell on Shabbat, they would blow the shofar in the Temple but not in the country. After the destruction of the Temple, Rabban Yohanan ben Zakai decreed that it should be blown [on Shabbat] in every place where there was a court. Rabbi Eliezer said: Rabban Yohanan ben Zakai decreed for Yavneh only. They said to him: both Yavneh and any place where there is a court.משנה ב
וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבֹא, תּוֹקְעִין. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד:
ברטנורה
ועוד זאת היתה ירושלים. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בירושלים היו תוקעין בכל העיר כל זמן שב״ד יושבים במקדש, שב״ד יושבין עד ששה שעות ביום. וביבנה לא היו תוקעין בכל העיר אלא בפני ב״ד. ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה כו׳:כל עיר שהיא רואה. ירושלים. פרט ליושבת בנחל שאע״פ שהיתה קרובה לא היו תוקעין בה:ושומעת. פרט ליושבת בראש ההר:וקרובה. פרט ליושבת חוץ לתחום:ויכולה לבא. פרט למפסיק לה נהר:
תוסופות יום טוב
ועוד זאת היתה ירושלים יתירה. פי' הר"ב דהכי קאמר בירושלים היו תוקעים בכל העיר כ"ז שב"ד יושבים במקדש. ש"מ דבזמן שבה"מ קיים איירינן והכי קאמר ועוד זאת היתה ירושלים יתירה קודם החורבן. שהוא קודם התקנה. ליבנה אחר החורבן. ואחר התקנה. וכמ"ש המגיד. וכל זה לפירוש הרמב"ם דלעיל שכל ירושלים קרוי מקדש. אבל לפירוש קמא וכפירש"י דירושלים בכלל מדינה פירשו התוס' דהכא לאחר החורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי הוא. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלים ליבנה. כשירושלים בחורבנה אע"פ שראיתי כן בהשגות וז"ל בזמן המקדש לא היו תוקעים אלא במקדש אבל בזמן שחרב תוקעין כל הסמוך לה עכ"ל. לא פירש הטעם. ועוד שהרי רש"י פירש במשנה דהכא ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה. ולכן נ"ל דרש"י ס"ל דהא דתנינן לעיל. אבל לא במדינה. לאו כללא הוא. אלא סמך אפרטא דמתניתין דהכא דבמדינה עצמה יש חלוק. שבירושלים וכל עיר שהיא רואה כו'. תוקעים כל זמן שיושבין [ב"ד] בבית המקדש והא דלא פירש רש"י דירושלים בכלל מקדש משום דלעולם יש חלוק בין מקדש לירושלים. דבמקדש אפילו שלא בזמן שב"ד יושבין תוקעין שאין שבות במקדש. ועוד דלשיטתיה אזיל דבשאר דוכתי נמי רגיל לפרש דירושלים בכלל מדינה וכתבתי טעמו בפ"ק דשקלים. ולולב שהיה ניטל בגבולין אפילו בזמן המקדש. כדתנן במשנה י"ג פ"ג דסוכה. כבר כתבתי שם דהיינו דוקא כל שסמוכין. ששלוחי ב"ד מגיעים שם. מה שאין כן ראש השנה לא היה ידוע קביעת החדש. כי אם בירושלים ותוך תחומין. [*והא דכתב הר"ב כל זמן שב"ד יושבין במקדש. לא לדון. דאין דנין בשבתות ויו"ט. כדתנן במס' ביצה. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח.) בימות החול יושבין בלשכת הגזית ובשבתות ויו"ט יושבים בחיל [ולשון הרמב"ם ברפ"ג מהלכות סנהדרין בבית [המדרש] שבהר הבית] ופירש"י שלא יהו נראין כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין ע"כ. אבל ישיבתן היתה להוראה שאין בכלל דאין דנין כו']:
יכין
מלכת שלמה
2.
There was another way in which Jerusalem was greater than Yavneh, that in every city which could see [Jerusalem] and hear and was near and could get to Jerusalem, they used to blow [on Shabbat], whereas in Yavneh they used to blow in the court only.משנה ג
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר:
ברטנורה
לולב ניטל במקדש שבעה. דכתיב (ויקרא כ״ג:מ׳) ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים:ובמדינה יום אחד. דכתיב (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון:ושיהא יום הנף. יום הנפת העומר:כולו אסור לאכול מן החדש. וטעמא מפורש בפרק. לולב הגזול:
תוסופות יום טוב
במקדש שבעה ובמדינה כו'. עיין משנה י"ב פ"ג דסוכה:
במדינה שבעה. כבר פירשתי בסוכה פ"ג משנה י"ג. דשבעה היינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו ניטל והיינו טעמא דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר. דבשופר כי אתי בשבת. ולא יתקע. חיישינן שתשתכח תורת שופר. אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר"ן [ריש פירקין]. ותירוץ השני כתבו ג"כ התוס'. ולתירוץ הראשון יש ראיה מדלא תנן בתקנת שופר זכר למקדש כדתנן גבי תקנת לולב. ואע"ג דר"ה איתא נמי שני ימים. מ"מ דין תורה אינו אלא יום אחד. וכן אם באו העדים בראשון. ובפ"ד דסוכה כתב הר"ן משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן. הלכך במקום ב"ד ליכא למירש דב"ד זריזין הן. משא"כ בלולב דלכל מסור. ועיין במשנה ב' פ"ק דמגילה:
זכר למקדש. עיין משנה י"ב פרק ג' דסוכה:
יכין
מלכת שלמה
3.
In earlier times the lulav was taken for seven days in the Temple, and in the provinces for one day only. When the temple was destroyed, Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that the lulav should be taken in the provinces for seven days in memory of the Temple, [He also decreed] that on the whole of the day of waving it be forbidden [to eat the new produce].משנה ד
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוָּעַד:
ברטנורה
ונתקלקלו הלוים בשיר. של תמיד של בין הערבים, ולא אמרו בו שיר כלל. לפי שרוב פעמים היו העדים באים קודם המנחה לפיכך תקנו שיר של יו״ט בתמיד של בין הערבים. ובתמיד של שחר שרוב פעמים עדיין לא באו עדים ולא ידעו אם יתקדש היום אם לאו לא תקנו לו שיר של יו״ט, אלא שיר של חול היו אומרים. ואותו פעם שהגיע שעת הקרבת תמיד של בין הערבים ועדיין לא באו עדים, לא ידעו הלוים אם יאמרו שיר של חול או שיר של יו״ט, ולא אמרו שיר כלל:נוהגין אותו היום קודש. דמשחשיכה ליל שלאחר כ״ט באלול נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו ב״ד ונמצא שבלילה ליל יו״ט הוא וכן למחר כל היום עד המנחה. ואם באו עדים קודם המנחה ב״ד מקדשין את החודש ונודע שיפה נהגו בו קודש. ואם מן המנחה ולמעלה באו עדים, אע״פ שאין ב״ד מקדשין אותו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר, אעפ״כ נוהגין אותו בקדושה ואסור במלאכה, דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום, ואמרי אשתקד נהגנו בו קודש בחנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול:שאפילו ראש ב״ד בכל מקום. שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר. והרי עיקר מצות [קידוש] החודש תלויה בו, כדתנן [בפ״ב] לעיל ראש ב״ד אומר מקודש, מ״מ לא יהיו צריכין עדים לילך אחריו אלא למקום הועד שהסנהדרין יושבין שם ילכו, וסנהדרין מקדשין אותו בלא ראש ב״ד:
תוסופות יום טוב
ונתקלקלו הלוים בשיר. פי' הר"ב בשל בין הערבים כו' שלא ידעו אם יאמרו של חול דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יו"ט דשמא עוד סוף העדים לבא היום ולא אמרו שירה כלל. וכתבו התוספות דאע"ג דבריש פ"ה דפסחים אמרינן. דאין מקריבין קרבן אחר תמיד של בין הערבים. מדכתיב עליה [כדפירש שם הר"ב] וא"כ לחשוב קלקול קרבן מוסף. דשאני מוסף שהוא עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאשכחן דפסח דחי ליה. אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה' קדוש החדש וז"ל ונתקלקלו במקדש. ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים. שמא יבואו העדים. וא"א שיקריבו מוסף היום א"ר תמיד של בין הערבים. עכ"ל. ובאמת שדבריו צריכין עיון של' המשנה אינה כדבריו. גם בגמרא פליגי בקלקול השיר. אם לא אמרו כל עיקר כדפי' הר"ב. או שאמרו של חול בתמיד של בין הערבים. ובפי' המשנה כתב נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל. שלא ידעו אם היה חול וכו'. כי עכ"פ צריך שירה על כל קרבן כמ"ש במקומו ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים. [ואחר] שמקריבין איתו לא היו מקריבין אחריו שום דבר. ע"כ וצ"ע:
התקין רבן יוחנן בן זכאי. עיין מה שכתבתי בריש מס' ביצה על זה [*ואם לא באו קודם המנחה אמרו שיר של חול. וכן נראה דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות קדוש החדש]:
יכין
מלכת שלמה
4.
Originally they used to accept testimony with regard to the new moon during the whole day. On one occasion the witnesses were late in arriving, and the Levites went wrong in the daily hymn. They therefore decreed that testimony should be accepted only until the afternoon [sacrifice]. If witnesses came after the afternoon sacrifice that day should be kept as holy and also the next day. After the destruction of the temple Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that testimony with regard to the new moon should be received during the whole day. Rabbi Joshua ben Korha said: this further did Rabbi Yohanan ben Zakkai decree, that not matter where the head of the court might be, the witnesses should have to go only to the place of the assembly.משנה ה
סֵדֶר בְּרָכוֹת, אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכוּיוֹת עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ תוֹקֵעַ. קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם אֵינוֹ תוֹקֵעַ לַמַּלְכוּיוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר. אֶלָּא אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל מַלְכוּיוֹת עִם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:
ברטנורה
אבות. מגן אברהם:וגבורות. אתה גבור:קדושת השם. קדוש קדוש קדוש:קדושת היום. אתה בחרתנו:זכרונות ותוקע שופרות ותוקע. מקראי ילפינן להו, דכתיב (ויקרא כ״ג:כ״ד) זכרון תרועה, ודרשו רז״ל זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, ואמר קרא (במדברי׳) והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה׳ אלהיכם. מה ת״ל אני ה׳ אלהיכם, למד על כל מקום שיש שם זכרונות ושופרות, יהיו מלכיות עמהם:אר״ע וכו׳ והלכה כר״ע:
תוסופות יום טוב
וכולל מלכיות עמהן. אע"ג דבקרא דמיניה ילפינן לזכרונות שופרות מלכיות כמו שכתב הר"ב נזכרו המלכיות באחרונה. מקדימין המלכיות כמ"ש הרמב"ם. ומן הראוי להקדים המלכיות וכו' כמו שאמר [בגמ' פ"ק ד' ט"ז] אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה בשופר. ע"כ. והטעם מבואר כי קודם ראוי שנמליך מלך עלינו. ואח"כ נעלה זכרונינו לפניו לטובה. ומה שכתב הר"ב למד על כל מקום כו'. עיין במשנה ג' פ"ב דתענית:
קדושת היום ותוקע. דמצוה בשלש תקיעות של שלש שלש כדתנן במשנה ט':
למה הוא מזכיר. מפרשינן בגמרא דה"ק למה הוא מזכיר עשר לימא תשע דהואיל ואשתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה בדין הוא דלשתנו נמי לפחות מהן:
יכין
מלכת שלמה
5.
The order of blessings [in the Musaf Amidah of Rosh Hashanah]:He says “patriarchs”, “powers” and the “sanctification of the name” and includes the kingship verses with them and does not blow [the shofar]. The sanctification of the day and blows [the shofar], the remembrance-verses and blows [the shofar], and the shofar-verses and blows [the shofar]. Then he says the blessing of the Temple service and “thanksgiving” and the blessing of the priests, the words of Rabbi Yohanan ben Nuri. Rabbi Akiva said to him: if he does not blow the shofar for the kingship-verses, why should he say them? Rather he says: “patriarchs”, “powers” and the “sanctification of the name” and includes the kingship verse with the sanctification of the day and blows the shofar, then he says the remembrance-verses and blows, and the shofar-verses and blows. Then he says the Temple service and “thanksgiving” and the blessing of the priest.משנה ו
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה מַלְכוּיוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכֻּלָּן, יָצָא. אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פֻּרְעָנוּת. מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה, יָצָא:
ברטנורה
מעשרה מלכיות. ג׳ פסוקים משל תורה, וג׳ משל כתובים, וג׳ משל נביאים, ואחד משל תורה שמשלים בו:שלש שלש. אחד של תורה, ואחד של כתובים, ואחד של נביאים. והלכה כר״י בן נורי:מלכיות וזכרונות ושופרות של פורענות. כגון אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם (יחזקאל כ׳:ל״ג), ויזכור כי בשר המה (תהילים ע״ח:ל״ט), תקעו שופר בגבעה (הושע ה׳:ח׳), וכיוצא בהן. וזכרון יחיד, כגון זכרה לי אלהי לטובה (נחמיה ה׳:י״ט), אע״פ שהוא לטובה אין מזכירין אותו. וכן הלכה:רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא. בגמרא מפרש למלתיה דר״י הכי, ומשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא. והלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
אין פוחתין מעשרה מלכיות כו'. מפרשינן בגמרא כנגד עשרה הילולים דהללו אל בקדשו. דכתיב בהו (תהילים ק״נ:ג׳) הללוהו בתקע שופר. אי נמי כנגד י' הדברות פירש"י דכתיב בהו נמי שופר. אי נמי כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. כדתנן ריש פ"ה דמס' אבות. ופירש"י שהעולם נברא בר"ה:
מעשרה מלכיות. פי' הר"ב ג' משל תורה וג' משל כתובים וכו' כדתני סיפא מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ור' יוחנן נמי בהא לא פליג ואע"ג דבכל מקום אמרינן תורה ונביאים וכתובים וכדלקמן בסמוך. פי' בתוס' די"ל מכום דקראי. דתילים משלי איוב קדמו לנביאים והר"ן אע"פ שבכאן מפרש משום דאחר שהתחיל בתורה. דהתחלה מעליא היא חזר להתחיל בכתובים. כדי שיהא מעלה בקדשים. ברפ"ג דמגילה נראה שחזר בו:
אם אמר שלש שלש. מפרש בגמרא כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים:
אין מזכירין זכרון מלכות כו'. הקדים זכרון למלכות שהוא נופל על ל' מזכירין ובסדר המשנה שבגמרא גרס מלכות זכרון ושופר:
יכין
מלכת שלמה
6.
They do not recite less than ten kingship [verses], ten remembrance [verses], and ten shofar [verses]. Rabbi Yohanan ben Nuri says: if he said three from each set he has fulfilled his obligation. They do not mention kingship, remembrance and shofar verses of punishment. He begins with [verses] from the Torah and concludes with [verses] from the prophets. Rabbi Yose says: if he concludes with [a verse] from the Torah he has fulfilled his obligation.משנה ז
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ. וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל, רִאשׁוֹן מַקְרֵא אֶת הַהַלֵּל:
ברטנורה
השני מתקיע. המתפלל תפלת המוספין מתקיע, ולא המתפלל תפלה של שחרית. ובשעת השמד תקנו כך, שגזרו שלא יתקעו, והיו אורבים להם כל שש שעות של זמן תפלת השחר, לכך העבירו התקיעה מתפלת השחר לתפלת המוספים:ובשעת ההלל. משום דאין אומרים הללבר״ה וביוה״כ, קתני ובשעת ההלל, כלומר בשאר יו״ט שאומרים הלל:
תוסופות יום טוב
השני מתקיע. פירש הר"ב המתפלל תפלת המוספין ומנהגם היה שש"ץ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף. אלא ש"צ אחר. הר"ן. ולא תני במוסף תוקעין. משום דבש"צ החוזר ומברך הברכה על הסדר תלויין התקיעות. כמו שהוא שנוי בסוף הפרק. ומ"ש הר"ב ובשעת השמד תקנו כו'. גמ'. וכתבו התוס' ואע"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא. אע"ג דזריזין מקדימין כו' כדלקמן. דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ופי' הר"ן דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין. דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל. וקודם לכן הוה הכל בשחרית:
מתקיע. מדלא תנן תוקע דקדק רבינו האי שאין ש"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן במשנה ד' פ"ה דברכות לענין נשיאת כפים. וכל חלוקי דינין דהתם. שייכי נמי הכא. הרא"ש:
ובשעת ההלל. כתב הרמב"ם משום דאין אומרין הלל בראש השנה כו'. דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה. גמ':
הראשון מקרא את ההלל. משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא:
מקרא ולא קתני קורא. היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה. והן אומרים הללויה. הר"ן. ועיין משנה י' פ"ג דסוכה:
יכין
מלכת שלמה
7.
The one who passes before the ark on the festival of Rosh Hashanah: the second one blows the shofar. On days when Hallel is said, the first one recites the Hallel.משנה ח
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל, לֹא עוֹלִין בְּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ. וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא:
ברטנורה
אין מעבירין עליו את התחום. לילך חוץ לתחום כדי להביא שופר, או לילך לשמוע התקיעות:בדבר שהוא משום שבות. כגון לחתכו בסכין:בדבר שהוא משום ל״ת. כגון לחתכו במגרה דהויא מלאכה גמורה של חרישת עץ. ואיכא דמתני אפכא, דבר שהוא משום שבות, מגל שאין דרך לחתוך בו. דבר שהוא משום ל״ת, סכינא דאורחיה הוא:אם רצה ליתן לתוכו יין [יתן] ולא אמרינן מתקן מנא הוא:אין מעכבין את התינוקות. שהגיעו לחינוך, ואפילו בשבת, כדי לחנכן במצות, שיהיו מלומדין לתקוע ביו״ט של ר״ה:ומתעסקים בהם. וליכא למיגזר דלמא אתו לאתויי ארבע אמות ברה״ר, דהא אינו טרוד במצוה אלא מתעסק בעלמא. ולא גזרו שמא יביאנו ד״א ברה״ר אלא בזמן שהוא חייב בתקיעת שופר, שמתוך שהוא טרוד לצאת ידי חובתו ישכח את השבת:
תוסופות יום טוב
שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו'. והה"נ לולב וכדמוכח במשנה י"ג פ"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר"ה. י"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א"נ דיש בו זכרון. כמ"ש במשנה ג':
אין מעבירין כו'. גמ'. מ"ט שופר עשה הוא. ויו"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה"ל יו"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו"ט ל"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ. הכי איתא בפרק י"ט דשבת בגמרא סוף דף קל"ב:
ואין מפקחין. עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים:
לא עולין באילן וכו'. טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה:
בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל"ת. בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא:
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. פירש הר"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י"ח כשיבא ר"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי"ל קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו [כמ"ש בספ"ט דשבת] י"ל דה"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד ע"כ. והרמב"ם בפירושו מפרש ג"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך:
אבל מתעסקין וכו'. ה"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ"ק דמעילה:
מתעסקין עמהן. שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד:
והמתעסק. לא יצא. למה שפירש הר"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ"ה. קמ"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש"צ מיירי. קמ"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע:
יכין
מלכת שלמה
8.
[For the sake of] the shofar of Rosh Hashanah one is not allowed to go past the [Shabbat] border, nor remove a pile of rocks, nor climb a tree, nor ride on an animal, nor swim on the water. One may not cut it, neither with an instrument forbidden because of shevut, nor with an instrument forbidden by a negative commandment. But if he wants to pour wine or water into it he may do so. They need not prevent children from blowing the shofar [on Rosh Hashanah]; on the contrary, they may help them until they learn how to blow. One who is just practicing has not fulfilled his obligation, and the one hears [the blast made] by another when practicing has not fulfilled his obligation.משנה ט
סֵדֶר תְּקִיעוֹת, שָׁלשׁ, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ. שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִשְׁתַּיִם, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת. מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
ברטנורה
סדר תקיעות שלש. אחת למלכיות, ואחת לזכרונות, ואחת לשופרות:של שלש שלש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. לפי שנאמר שתי תרועות במקרא בר״ה, ותרועה אחת ביוה״כ של יובל, וילפינן שביעי שביעי לגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה, ותרועה האמורה ביוה״כ של יובל אנו נותנין אותה לר״ה, נמצאו בר״ה שלש תרועות, ושתי תרועות האמורות בר״ה נותנין אותן ליוה״כ, נמצאו שלש תרועות ביוה״כ. וכל תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דתניא מנין שפשוטה לפניה, ת״ל (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, ת״ל (שם) תעבירו שופר, הרי העברה תחלה וסוף ותרועה בינתים. ולשון העברה פשוטה משמע העברת קול אחד פשוט, הרי לשלש תרועות של ר״ה שש תקיעות, והרי לך שלש של שלש שלש:שעור תקיעה. שיעור כל התקיעות, שהם שש תקיעות:כשלש תרועות. נמצא שיעור תקיעה אחת כחצי תרועה:שעור תרועה כג׳ יבבות. ג׳ קולות בעלמא של כל שהן. וי״מ שכל יבבא היא ג׳ כוחות של כל שהן, נמצא שעור תרועה ט׳ כחות של כל שהן, והכי מסתברא:תקע בראשונה. פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה. ומשך בשניה. תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות:אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:מי שברך. התפלל תפלת המוספין ובירך ט׳ ברכות:כשם שש״צ חייב. בין בברכות של ר״ה בין בתפלות של כל השנה, ואינו יוצא י״ח אלא בתפלה שמתפלל הוא בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, בין בר״ה בין בשאר כל ימות השנה. ואין ש״צ יורך לפני התיבה אלא להוציא את שאינו בקי:ש״צ מוציא את הרבים ידי חובתם. בין בקי בין שאינו בקי, בין בברכות של ר״ה בין בתפלות של כל השנה. ולמה צבור מתפללין בלחש, כדי להסדיר ש״צ את תפלתו. והלכה כחכמים בברכות של כל השנה שאין ש״צ מוציא אלא את שאינו בקי, אבל בברכות של ר״ה ושל יוה״כ ושל יובל שהן ט׳ ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן, הלכה כר״ג שכשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי:
תוסופות יום טוב
שלש של שלש שלש. כתב הר"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה"כ דפרשת בהר. ומ"ש הר"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו: שעור תקיעות כשלש תרועות. פי' הר"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע"כ. גם לשון רש"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות ככעור ג' התרועות. והרמב"ם כתב ג"כ שעור כל התקיעות כלשון הר"ב והוסיף ביאור בחבורו פ"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר: שעור תרועה כשלש יבבות. כתב הר"ן ר"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו: יבבות. בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'. שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ"ל. הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן: ומשך בשניה כשתים. כתב הר"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. וכן לשון רש"י. ואע"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א"נ כריב"ן דאם אמר שלש יצא. וכ"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר כו': אין בידו אלא אחת. היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי"מ דהיינו תקיעה ראשונה ודמש"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר"ן: נתמנה. מפורש במשנה ד' פ"ז דשביעית: תוקע ומריע ותוקע ג"פ. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש"י: כך כל יחיד ויחיד חייב. כתב הר"ב ואין ש"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ"ש בס"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [*ופסק ההלכה שכתב הר"ב. גמרא]: סליקא לה מסכת ראש השנה
יכין
מלכת שלמה