Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וָאָנִי, וָאָנִי, כֻּלָּם נְזִירִין. הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻלָּן. הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִין. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר, פִּי כְפִיו וּשְׂעָרִי כִשְׂעָרוֹ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה, וָאָנִי, מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלּוֹ קַיָּם. הֲרֵינִי נְזִירָה, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר, וָאָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:
ברטנורה
מי שאמר הריני נזיר. כולם נזירים. והוא שהתפיס כל אחד מהן בתוך דברי חבירו בכדי שאלת שלום תלמיד לרב, שהוא כדי שיאמר שלום עליך רבי:פי כפיו כו׳ והוא שיאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מלהגזז:ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר. שכבר קיים נדרה כשאמר ואני. ואם אשה נדרה בנזיר ושמע אחר ואמר ואני, ואח״כ הפר לה בעלה. אינו מופר לזה שאמר ואני, שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם:
תוסופות יום טוב
ואמר ואני ואני. כלומר שנים שמעו לראשון שקבל נזירות והאחד אמר ואני וכן השני אמר ואני [תוספות]:
ואני ואני כולם נזירים. פירש הר"ב והוא שהתפיס כל אחד בתוך כדי דבור חבירו. דחד בחבריה מתפיס ולאו בקמא. הכי אפשיט בגמ'. ולפיכך משנתינו ששנאה ואני ואני ה"ה אפי' עד מאה דהא א"צ שיתפיסו בתוך כדי דבור של ראשון אלא דתנא לאו כי רוכלא ליחשב וליזל ומיהו תרתי איצטריך לאשמועינן משום דבעי למיתני הותר האחרון האחרון מותר מכלל דאיכא אמצעי ולמידק אחרון הוא דליכא אחרינא בתריה אבל אמצעי דאיכא אחרינא בתריה משתרי אותו שאחריו הכי מסיק בגמ' ומוכח בהדיא דל"ג אלא תרי ואני דלא כיש ספריס דגרסי תלת:
כולם נזירים. פי' הר"ב והוא שהתפיס כל אחד מהן בתוך כדי דבור של חבירו וכו' גמ'. ומסייע להו להתוס' שכתבתי בשמם בריש פ"ק גבי הריני כזה דהריני לא סגי כמו אהא דהא ה"נ ואני לחוד לא מהני אלא ע"י התפסה דתוך כדי דבור אע"פ שהנזיר עומד לפניו ושיעור הדבור כתב הרמב"ם כדרך בינונית:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואני ואני ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק': כולם נזירין והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]: וכולם אסורין ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]: ושמע חבירו ואמר פי כפיו או שאמר: ושערי כשערו והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן: אינו יכול להפר דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא: ואמרה אמן ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן: ושלו קיים מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]: הרי זו סופגת את הארבעים אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']: והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים אחר כך: ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']: ואם שלה היתה בהמתה שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]: החטאת תמות ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה: ונאכלין ליום אחד כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א': ואינן טעונין לחם ולא כשאר שלמי נזיר: היו לה מעות סתומים שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח: יפלו לנדבה ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]: לא נהנים לכתחילה: ולא מועלים בהן דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו: דמי שלמים יביאו שלמים ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה: ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין: אינו יכול להפר דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]: אינו יכול להפר משום הפסד קדשים: יפר אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה מיין: ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]: כיצד אהדירו אביו קאי: מיחה הבן הקטן: או שמיחו קרוביו אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו: האיש מגלח על נזירות אביו הלממ"ס: ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אפילו בת שיורשת אביה: ואמר הבן: זה הוא שמגלח על נזירות אביו אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו:
מלכת שלמה
ואני ואני וה"ה טובא ואפילו עד מאה ויותר ובלבד שיהא כל אחד בתוך כדי דבור חברו שלפניו ומוכח בגמ' בהדיא דתרי ואני [הגה"ה אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ואני שלישי] בלחוד גרסינן דתנא לאו כי רוכלא ובחד ואני נמי הוה סגי אלא משום דבעי למיתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי ומש"ה קתני ואני ואני הרי זימני. ותוס' ז"ל כתבו וא"ת דהיא גופה תיקשי דליתני חד ואני וסיפא ליתני הותר הראשון הותר השני הותר השני לא הותר הראשון וי"ל דלמ"ד לקמן חד בחבריה מיתפיס נקט למידק מיניה אחרון הוא דליכא אחריני בתריה אבל אמצעי דאיכא אחריני בתריה משתרי אותו שאחריו כדדייק לקמן ולמ"ד דמקמא מתפיס נקט אמצעי למידק כדבסמוך ראשון הוא דשרי אחריו הא אמצעי לא הותר שלאחריו דבקמא מתפיס ע"כ. ובירוש' כן היא מתניתא ואני ואני מאן תנא ווין ר' יהודה ברם כר' מאיר אני אני. וביד פ"ג דהלכו' נדרים סימן ג' ובפ"ד סימן ט' י'. ובטור יו"ד סימן רכ"ט. וכתב הר"ב אלפסי ז"ל בר"פ שבועות בתרא דלרבא דהתם אע"ג דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא והביא ראיה מדתנן הכא ואני ואני הרי כולם נזירין וכתב שם עליו הר"ן ז"ל וכי תימא והא אוקימנא לההיא מתני' בגמ' דוקא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ואי מתפיס בנדר נדר אפילו לאחר כדי דבור נמי. לאו קושיא היא דאי אמר ואני כמוך הכא נמי אלא התם לא אמר אלא ואני ולאחר כדי דבור לא משמע מידי וכי תימא וכיון דבתוך כדי דבור מיתוקמא מנלן דמשום דמתפיס הוא דילמא טעמא דכולן נזירין משום דכל חד מינייהו אמר ואני נזיר לאו מילתא היא דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן ואילו אני נזיר קאמר אמאי הותרו כולם אלא ודאי ואני כמוך וש"מ דמתפיס בנדר נדר ותנן נמי הריני כשמשון כבעל דלילה ה"ז נזיר כ"ש היכא דאמר הריני נזיר כפלוני נזיר שהוא בימיו ותנן נמי כאמרא כדירין כעצים כאשים וכן מוכח בגמ' דנדרים בכמה דוכתי וכל זה סיוע לדברי הרב אלפסי ז"ל ע"כ בקיצור. וכתב עוד שם דמתפיס בנדר סוף דבר היינו שתלאו בנדרי הקדש דהיינו כאמרא כדירים וכו' דבלאו הכי נדר ראשון לא משכחת לה אבל שבועות במתפיס ליכא כלל דאי איתא שבועה במתפיס שבועה קמייתא במתפיס היכי משכחת לה והאריך ע"ש:
פי כפיו וכו' פ' שני דהלכות נזיר סימן ד'. בפי' ר"ע ז"ל והוא שיאמר פי כפיו מיין. אמר המלקט אבל אם לא פירש כך אפילו אמר פי נזיר ושערי נזיר הוי כאומר ידי נדרה או רגלי נזירה דלא אמר כלום אבל אם אמר באבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ראשי נזירה או כבדי נזירה ה"ז נזיר:
הריני נזיר ושמעה אשתו וכו' ביד עד סוף סימן ב' פי"ג דהלכות נדרים סימן י"א י"ב י"ג י"ד. ובטור י"ד סימן רל"ד:
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני נדרים פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע':)
1.
One who said, “Behold, I am a nazirite”, and his friend overheard and said “I too,” [and another one said] “I too”, all are nazirites. If the first one is released [from his vow], all are released. If the last one is released, he alone is released, and the others remain bound [by their vows]. If he said, “Behold, I am a nazirite”, and his companion overheard and said, “My mouth shall be as his mouth and my hair as his hair”, he becomes a nazirite. [If he said,] “Behold, I am a nazirite,” and his wife overheard and said, “I too,” he can annul her vow, but his own remains binding. [If a woman says,] “Behold, I am a nazirite”, and her husband overhears and adds, “I too,” he cannot annul her vow.
משנה ב
הֲרֵינִי נָזִיר, וָאַתְּ, וְאָמְרָה אָמֵן, מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלּוֹ קַיָּם. הֲרֵינִי נְזִירָה, וָאָתָּה, וְאָמַר אָמֵן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:
ברטנורה
הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה. ודוקא כי אמר לה בלשון שאלה, כלומר ואת מה תאמרי תיהוי נזירה כמוני אם לאו, אז יכול להפר. אבל אם אמר הריני נזיר ואת, בניחותא, וענתה אמן, אינו יכול להפר שהרי קיים לה:
תוסופות יום טוב
ואמרה אמן. דאי לא אמרה אמן היא מותרת שאינו יכול להדירה בעל כרחה תוס'. וכן פירש"י בברייתא בגמ'. וכבר כתבתי ג"כ בזה במשנה ה' פרק ה' דכתובות:
מיפר את שלה ושלו קיים. כן הגירסא בכל הספרים ובספר הרמב"ם פי"ג מהלכות נדרים א"ל הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה וכן העתיקו ב"י י"ד סימן רל"ד ושם בש"ע שלו ולא העיר בזה כלל. והרי הוא היפך דין המשנה ואין נראה שתהא לו גירסא אחרת. דבגמ' מוכח שהגירסא כן היא במשנה מיפר שלה ושלו קיים. לפיכך נ"ל שיש טעות סופר בדבריו שאחר ה"ז יפר חסר מן הספר וכצ"ל את שלה ושלו קיים. א"ל הריני נזיר אם את נזירה כמותי ואמרה אמן שניהם נזירים ואם הפר לה וכו' ודין הראשון הוא השנוי במשנתינו והדין השני שהגהתי הוא מה שאמרו בברייתא ואוקימתא דאביי ודוק בלשון הרמב"ם שקודם לזה ואין להאריך כאן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואני ואני ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק': כולם נזירין והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]: וכולם אסורין ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]: ושמע חבירו ואמר פי כפיו או שאמר: ושערי כשערו והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן: אינו יכול להפר דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא: ואמרה אמן ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן: ושלו קיים מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]: הרי זו סופגת את הארבעים אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']: והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים אחר כך: ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']: ואם שלה היתה בהמתה שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]: החטאת תמות ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה: ונאכלין ליום אחד כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א': ואינן טעונין לחם ולא כשאר שלמי נזיר: היו לה מעות סתומים שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח: יפלו לנדבה ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]: לא נהנים לכתחילה: ולא מועלים בהן דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו: דמי שלמים יביאו שלמים ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה: ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין: אינו יכול להפר דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]: אינו יכול להפר משום הפסד קדשים: יפר אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה מיין: ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]: כיצד אהדירו אביו קאי: מיחה הבן הקטן: או שמיחו קרוביו אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו: האיש מגלח על נזירות אביו הלממ"ס: ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אפילו בת שיורשת אביה: ואמר הבן: זה הוא שמגלח על נזירות אביו אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו:
מלכת שלמה
הריני נזיר ואת וכו' ודוקא כשאמר לה בלשון שאלה וכו' ה"ז יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה כך כתוב בהרמב"ם ז"ל שם פי"ג אלא שהרב בעל תוספות יו"ט מצאתי שהגיה לשון הרמב"ם ז"ל כך כדי שיבוא מכוון עם נוסח לשון משנתנו א"ל הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן ה"ז יפר את שלה ושלו קיים א"ל הריני נזיר אם את נזירה כמותי ואמרה אמן שניהם נזירים ואם הפר לה שלו בטל ע"כ: אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה במשנה ושלו בטל:
2.
[If he says in conversation with his wife,] “Behold, I am a nazirite. What about you?” and she answers “Amen,” he can annul her vow, but his own remains binding. [But if she should say,] “Behold, I am a nazirite, what about you?” and he answers, “Amen,” he cannot annul her vow.
משנה ג
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, תִּסְפֹּג מַכַּת מַרְדּוּת:
ברטנורה
והיתה שותה יין ומיטמאה למתים. ואחר כך הפר לה בעלה:הרי זו סופגת את הארבעים. על שעברה קודם הפרה:תספוג מכת מרדות. מדברי סופרים. ומכות מרדות האמורה. בכל מקום, כפי מראה עיני הדיין וכפי צורך השעה. ודוקא בעבירה שכבר נעשתה, אבל גבי מצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה, טול לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שיעשה או עד שתצא נפשו:
תוסופות יום טוב
והיתה שותה ביין וכו'. פירש הר"ב ואח"כ הפר לה הרי זו סופגת כו' דבעל מיגז גייז ולא מעקר כדלעיל:
סופגת. מפורש במ"ה פ"ו דזבחים:
רבי יהודה אומר וכו'. ופסקו הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מהלכות נדרים וכתב הכ"מ משום דמשמע ליה דלאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי ע"כ. וכיוצא בזה רבים שנשנו בלשון פלוגתא אע"פ שלא באו לחלוק וכתבתי בפ"ג דבכורים:
תספוג מכת מרדות. פי' הר"ב מדברי סופרים וכו' וכתב הר"ן בפ"ד דכתובות ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים [*ע"כ והטעם שכתב שמרד בדברי תורה אתיא אליבא דסבירא ליה דמכין על מצות עשה ומכין על דברי סופרים שניהם שוין בלא אומד ובלא מספר ועד שתצא נפשו. וכן דעת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ששי. אבל הר"ן עצמו לא מסיק כן דא"כ יש חומר בדברי סופרים מבדברי תורה. אלא כהרמ"ה דכתב שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה. וכך הם דברי הר"ב. וכתב עוד הר"ן ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים ומ"מ אין מדקדקין במכות מרדות ברצועה של מלקות וגם אלו הדברים אפשר שהם בכלל דברי הר"ב]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואני ואני ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק': כולם נזירין והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]: וכולם אסורין ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]: ושמע חבירו ואמר פי כפיו או שאמר: ושערי כשערו והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן: אינו יכול להפר דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא: ואמרה אמן ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן: ושלו קיים מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]: הרי זו סופגת את הארבעים אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']: והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים אחר כך: ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']: ואם שלה היתה בהמתה שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]: החטאת תמות ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה: ונאכלין ליום אחד כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א': ואינן טעונין לחם ולא כשאר שלמי נזיר: היו לה מעות סתומים שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח: יפלו לנדבה ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]: לא נהנים לכתחילה: ולא מועלים בהן דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו: דמי שלמים יביאו שלמים ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה: ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין: אינו יכול להפר דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]: אינו יכול להפר משום הפסד קדשים: יפר אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה מיין: ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]: כיצד אהדירו אביו קאי: מיחה הבן הקטן: או שמיחו קרוביו אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו: האיש מגלח על נזירות אביו הלממ"ס: ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אפילו בת שיורשת אביה: ואמר הבן: זה הוא שמגלח על נזירות אביו אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו:
מלכת שלמה
האשה שנדרה בנזיר פ' אלו נדרים (נדרים דף פ"ב) ובפירקין דף כ"א:
הרי זו סופגת את הארבעים משנה שאינה צריכא היא ובגמ' בעי למידק מינה דבעל מיגז גייז משעת הפרה ואילך וסיפא קיימא ארישא ואף על פי שהפר לה סופגת את הארבעים על מה שעשתה קודם הפרה מה שא"כ בהתרת חכם ודחי לה לעולם בעל מיעקר עקר ולא קיימא סיפא ארישא ואגב דבעי למיתני סיפא אינה סופגת קתני רישא סופגת וכתבו תוס' ז"ל וסיפא איצטריכא ליה למיתני לאפוקי דר' יהודה דאמר דכי נמי הפר לה בעלה ושתתה יין לוקה מכת מרדות וא"ת מאי איריא הפר לה ואח"כ היתיה שותה לישמעינן שתתה ונטמאת ואח"כ הפר לה דאינה סופגת כיון דמיעקר עקר וי"ל משום דר' יהודה נקט הכי דאפילו בהפר ואח"כ שתתה סופגת מכת מרדות אע"ג דכבר הפר כיון דלאיסורא נתכוונה ע"כ:
הפר לה בעלה והיא לא ידעה. בגמרא בברייתא מפיק לה מקרא דכתיב אשה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכא כפרה וסליחה דאי ידעה אמאי צריכה סליחה וכפרה. וביד פי"ב דהלכות נדרים סימן י"ח י"ט. ושם פסק כר' יהודה משום דמשמע ליה דר' יהודה לאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי וכתב הר"ן ז"ל בפ"ד דכתובות למה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרין ע"כ:
3.
If a woman takes a nazirite vow and then drinks wine or is defiled by a corpse, she receives forty [lashes]. If her husband annuls [her vow] and she did not know that he annulled it, and she drinks wine or is defiled by a corpse, she does not receive the forty [lashes]. Rabbi Judah says: even though she does not receive the forty [lashes] she should receive lashes for disobedience.
משנה ד
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר וְהִפְרִישָׁה אֶת בְּהֶמְתָּהּ וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה בְהֶמְתָּהּ, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה בְהֶמְתָּהּ, הַחַטָּאת תָּמוּת, וְעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה, וְהַשְּׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. הָיוּ לָהּ מָעוֹת סְתוּמִים, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מָעוֹת מְפֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת, יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה, וּמוֹעֲלִים בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם:
ברטנורה
ואם שלה. כגון שנתן לה אחר במתנה ע״מ שאין לבעלה רשות בהן. דנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל כולן משועבדים לבעלה:חטאת תמות. ממתינין לה עד שתמות:ונאכלין ליום אחד. כשלמי נזיר שאין נאכלים אלא ליום ולילה:ואין טעונין לחם. שכל שלמי נזיר טעונים לחם, וזו הואיל והפר לה בעלה אין שלמים הללו טעונין לחם:היו לה מעות סתומים. שהפרישתן סתם לקרבנות נזיר, ולא פירשה אלו הם לחטאת ואלו הם לעולה ואלו הם לשלמים:יפלו לנדבה. לתיבות שבמקדש שמשליכים בהם שאר מעות נדבה וקונים מהן קרבנות שכולן עולות:לא נהנין ולא מועלין. לכתחילה אסור ליהנות בהן, ואם נהנה אינו חייב להביא קרבן מעילה האמור בכל מי שנהנה מן ההקדש:
תוסופות יום טוב
אם שלו היתה בהמתה תצא ותרעה בעדר. דכי אקני לה מידי דצריכא לה מידי דלא צריכא לה לא אקני לה. גמ'. [*ועמ"ש במ"ד פרק דלקמן]:
ואם שלה וכו'. פירש הר"ב כגון שנתן לה אחר במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם. הכי איתא בגמרא. וכתבו התוספות שצריך ג"כ שיאמר לה [אלא] מה שאת נושאת ונותנת לפיך כדתנן במ"ח פרק בתרא דנדרים. ועיין מ"ש שם. וכך כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' נזירות:
החטאת תמות. כדמפרשינן בגמ' לעיל [דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה וסליחה שנאמר (במדבר ל׳:י״ג) אישה הפרם וה' יסלח לה] והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא. רש"י. [*ועיין בריש פרק ו' דיומא וריש פ"ד דתמורה]:
ואינם טעונים לחם. וטעמא פי' הר"ב במ"ב פ"ג דמעילה:
סתומין. פירש הר"ב שלא הפרישתן אלו הם לחטאת ואלו הם לעולה כו'. לאו דוקא. אלא אפילו אמרה אלו לחטאת ולעולה ולשלמים. ואיכא דאמרי אפילו אמרה אלו הן לחובתי מפורשים הן. וכא"ד פסק הרמב"ם בפ"ד מה"נ:
יפלו לנדבה. טעמא שם במעילה במשנה. וכתבו התוס' דלא חשמ למתני הכא אם שלו הן חולין כדתני ברישא:
לים המלח. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ג דמסכת עבודה זרה ועיין מ"ש ברפ"ב דפסחים:
ולא מועלין בהם. דכיון דלים המלח אזלי לא קרינן ביה קדש לה' וה"ה דלעיל גבי בהמה מצי למתני לא נהנין ולא מועלין. תוס':
יביאו שלמים. ואצ"ל דאין מועלין בהן וכדמפרש בפ"ק דמס' מעילה. רש"י. ועוד ממשנה גופה מפורש דמידי הוא טעמא דיפלו לנדבה. אלא משום דדמי שלמים מעורבים בו שמע מינה דבשלמים אין מועלין [*ומיהו אע"ג דפשטא דמתני' דבמעילה הכי משמע ליתא למסקנא אלא דיפלו לנדבה הלכה היא בנזיר כמ"ש שם בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואני ואני ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק': כולם נזירין והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]: וכולם אסורין ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]: ושמע חבירו ואמר פי כפיו או שאמר: ושערי כשערו והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן: אינו יכול להפר דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא: ואמרה אמן ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן: ושלו קיים מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]: הרי זו סופגת את הארבעים אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']: והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים אחר כך: ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']: ואם שלה היתה בהמתה שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]: החטאת תמות ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה: ונאכלין ליום אחד כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א': ואינן טעונין לחם ולא כשאר שלמי נזיר: היו לה מעות סתומים שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח: יפלו לנדבה ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]: לא נהנים לכתחילה: ולא מועלים בהן דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו: דמי שלמים יביאו שלמים ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה: ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין: אינו יכול להפר דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]: אינו יכול להפר משום הפסד קדשים: יפר אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה מיין: ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]: כיצד אהדירו אביו קאי: מיחה הבן הקטן: או שמיחו קרוביו אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו: האיש מגלח על נזירות אביו הלממ"ס: ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אפילו בת שיורשת אביה: ואמר הבן: זה הוא שמגלח על נזירות אביו אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו:
מלכת שלמה
האשה שנדרה בנזיר והפרישה וכו'. תוס' פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"א) ובפירקין דף כ"א. ותוס' דפ"ק דסוטה דף ו' ודפ' היה נוטל (סוטה דף כ"ג.) וביד פ"ט דהלכות נזירות סימן ט' י' וברפ"ה דהלכות פסולי המוקדשין:
תצא ותרעה בעדר. משום דבעל לא משעבד לה להביא קרבנותיה ולכך לא חייל עלה קדושה כלל ובגמרא מוקי לה רבא אפילו כר' יהודה דסבר בעל משעבד כדתנן בסוף נגעים ר' יהודה אומר אף ע"י אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת דע"כ לא קאמר ר' יהודה דמשעבד לה אלא במילתא דצריכא לה אבל במילתא דלא צריכא לה כי הכא שהפר לה לא משהעבד לה ואיכא לישנא אחרינא בגמרא לרבא לאוקומי נמי מתני' ככולי עלמא:
ואם שלה היתה הבהמה. עיין במה שכתבתי בפ' בתרא דנדרים סימן ח'. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל אם משלו היתה הבהמה תצא ותראה בעדר ואם משלה היתה הבהמה החטאת וכו':
החטאת תמות. דכיון דבעיא כפרה וסליחה כדכתיב לעיל הויא כחטאת שמתו בעליה. וכתבו תוס' ז"ל דה"ה דהכא נמי גבי בהמה מצי למיתני לא נהנין ולא מועלין כדתני בסיפא גבי מעות:
והשלמים יקרבו שלמים וכו'. יש גורסים תקרב:
ואינם טעונים לחם. בגמרא איכא ארבעה אלים נעשין כמציתם ואינם טעונין לחם שלו ושלה ושלאחר מיהה ושלאחר כפרה שלו דבסמוך דהאיש מדיר את בנו בנזיר. ושלה דמתני' ושלאחר מיתה דפ"ג דמעילה תנן מת היו לו מעות סתומין וכו'. ושלאחר כפרה סברה הוא שלאחר מיתה מ"ט דלא חזי לכפרה שלאחר כפרה נמי הא לא חזי לכפרה וכתבו תוס' ז"ל וה"ה דה"מ למיתני ואינם טעונים לא לחם ולא זרוע להתבשל עם האיל ולעשות תנופה כדקתני בברייתא:
היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה. אע"פ שדמי חטאת מעורבין בהן הלכה למשה מסיני דמעות סתומין יפלו לנדבה וריש לקיש מייתי לה מקרא ועיין ברש"י ז"ל ובתוס' ז"ל דמוכח מפירושם ז"ל דהני טעמי לא קאי רק אמתני' דרפ"ג דמעילה דאמתני' לא קשי מידי דמצינן לאוקומה בדאמרה לנזירותי ולכך יפלו לנדבה דאי בעי מייתי בכולן עולה אבל אמתני' דהתם קשיא ליה דע"כ מיירי היכא דאמר לקרבנות נזירותי דאל"כ אמאי תנא מעות סתומין והא בסתומין איירי ברישא דהתם אבל במתני' ברישא איירי בבהמות ועתה התחיל לשנות דין דמעות סתומין ולהכי לא פריך תלמודא והלא דמי חטאת מעורבין רק אמתני' דהתם. וכתבו תוס' ז"ל בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ח) דבכל מקום דמזכיר ים המלח בע"ז ובשאר דוכתי לא מזכיר שחיקה ובכמה דוכתי מצינו דקתני ים המלח ואפ"ה מהני בשאר נהרות דבסוף כל הצלמים תנן ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואמרינן התם בגמ' גבי חבית שקול ד' זוזי ושדי לנהרא וכן בנזיר ובמעילה תנן גבי מפריש מעות לנזירותו ומת יוליך הנאה לים המלח אלמא הקדש בעי ים המלח ובערכין אמרינן גבי הקדש שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ע"כ ועיין ג"כ בתוספות דבר"פ בתרא דבכורות:
יביאו שלמים ואין צריך לומר דאין מועלין בהן והכי מפ' בפ"ק דמעילה רש"י ז"ל. וכתוב בתוס' י"ט ועוד דממתנין גופה מפורש דמידי הוא טעמא דיפלו לנדבה אלא משום דדמי שלמים מעורבין בו ש"מ דבשלמים אין מועלין ע"כ:
4.
A woman takes a nazirite vow and sets aside the requisite animal [for the sacrifice] and then her husband subsequently annuls [her vow]: If the animal belonged to him, it can be put to pasture with the herd; If it belonged to her: the sin-offering is left to die, the burnt-offering is offered as an [ordinary] burnt-offering, and the peace-offering is offered as an [ordinary] peace-offering, and it may be eaten for one day [only], and it does not require loaves of bread. If she has a lump sum of money [set aside for the purchase of these sacrifices] it is to be used for voluntary offerings; If she has specified money: The money for the sin-offering is to be taken to the Dead Sea, the use of it is forbidden, but the laws of sacrilege do not apply; The money for the burnt-offering they bring a burnt-offering, and the laws of sacrilege do apply; The money for the peace-offering they bring a peace-offering, and it may be eaten for one day [only], and it does not require loaves of bread.
משנה ה
נִזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ אַחַת מִכָּל הַבְּהֵמוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה, יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר אִי אֶפְשִׁי בְאִשָּׁה מְנֻוָּלֶת. רַבִּי אוֹמֵר, אַף בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְגֻלָּחַת:
ברטנורה
נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. דלאחר שנזרק הדם היא יכולה לשתות יין וליטמא למתים, ואין כאן יותר נדר של ענוי נפש: רבי עקיבא אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר. משום הפסד קדשים:תגלחת טומאה יפר. שצריכים לחזור ולמנות נזירות טהרה, ויכול לומר אי אפשי באשה מנוולת, כלומר מעונה ומנועה משתיית יין:אף בתגלחת הטהרה יפר. כדי שלא תצטרך להתנוול בגילוח, דגילוח באשה ניוול הוא. ותנא קמא סבר אין הגלוח ניוול שהרי יכולה לעשות פאה נכרית. ואין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי:
תוסופות יום טוב
נזרק עליה אחד מן הדמים. עיין במ"ט פ"ו ומ"ש שם בס"ד:
אינו יכול להפר. כתב הר"ב דלאחר שנזרק כו' היא יכולה לשתות יין ולהטמא למתים לישנא דמתני' ט' פרק ו' [הוא] דנקט. אבל ודאי דבמניעה מלטמא למתים אין כאן ענוי נפש:
רבי עקיבא אומר וכו' אין יכול להפר. פי' הר"ב משום הפסד קדשים. ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השרפה שהיא אינה צריכה לחטאת. וגם לא יכול לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה:
אבל בתגלחת הטומאה יפר. אע"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת הטומאה. רמב"ם ספ"ד מה"נ:
אי אפשי באשה מנוולת. פי' הר"ב מעונה ומנועה משתיית יין ומצינו ניוול עם שם הענוי בסוף פ"ט דנדרים שהעניות מנוולתן. והקשו התוס' דלמה לא אמר לישנא דענוי וצריך לומר דקאי אדרבי עקיבא דקאמר [שאפילו] שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר לבא להפסד קדשים אע"ג דאסורה ביין עד [שיזרק הדם] ויש כאן ענוי נפש פורתא [*בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר] בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא ענוי נפש גדול שסותרת ובעיא לממני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בענוי] גדול ע"כ:
אי אפשי באשה מגלחת. כתב הר"ב ותנא קמא סבר אין הגלוח נוול שהרי יכולה לעשות פיאה נכרית ור' סבר בפיאה נכרית איידי דזוהמה [שאינה מגופה ומגניא לבעלה] לא ניחא ליה. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואני ואני ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק': כולם נזירין והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]: וכולם אסורין ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]: ושמע חבירו ואמר פי כפיו או שאמר: ושערי כשערו והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן: אינו יכול להפר דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא: ואמרה אמן ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן: ושלו קיים מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]: הרי זו סופגת את הארבעים אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']: והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים אחר כך: ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']: ואם שלה היתה בהמתה שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]: החטאת תמות ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה: ונאכלין ליום אחד כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א': ואינן טעונין לחם ולא כשאר שלמי נזיר: היו לה מעות סתומים שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח: יפלו לנדבה ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]: לא נהנים לכתחילה: ולא מועלים בהן דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו: דמי שלמים יביאו שלמים ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה: ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין: אינו יכול להפר דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]: אינו יכול להפר משום הפסד קדשים: יפר אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה מיין: ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]: כיצד אהדירו אביו קאי: מיחה הבן הקטן: או שמיחו קרוביו אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו: האיש מגלח על נזירות אביו הלממ"ס: ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אפילו בת שיורשת אביה: ואמר הבן: זה הוא שמגלח על נזירות אביו אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו:
מלכת שלמה
נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. ביד ספ"ד דהל' נזירות. ומתני' דלא כר' אליעזר שהוא סובר אפילו נזרקו עליה כל הדמים יכול להפר דתגלחתה מעכבתה מלשתות יין כדאמרי' במתני' דבספ"ג מינין ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם הלכך כיון דלא גלחה אסורא ביין והוי נוול לה דכתיב ותירוש ינובב בתילות הלכך מצי מפר אע"פ שנזרקו עליה כל הדמים:
ר' עקיבא אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר. משום הפסד קדשים דהואיל ואין הבעלים מתכפרין אין הבשר נאכל ובגמרא פריך ואמאי הוי הפסד קדשים לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה בזריקת דם שלא לשמן דמי לא תניא כבשי עצרת וכו' ומשני אי דשחט עולה או שלמים ברישא ה"נ דאפשר למהוי להו תקנתא בזריקה אלא הב"ע כגון דשחט חטאת ברישא וכדתנן לקמן בפ"ג מינין ואם גלח על אחד משלשתם יצא ואי מפר לה בעלה תו לא הוי לה תקנתא דהויא לה כחטאת שנתכפרו בעליה וגם אינו יכול לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה:
בד"א דכיון דנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר בתגלחת הטהרה הואיל ושותה יין בו ביום כדאמרן:
אבל בתגלחת הטומאה יפר. אע"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת הטומאה מפני שהיא עדיין צריכה למנות נזירות אחרת:
רבי אומר וכו'. בגמרא במשנה ר' מאיר אומר וכו' וכן הוגה בסוגיית הגמרא גם כן בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. וראיתי כתוב בתוספות אפי' בתלמוד המוגה הנזכר אי נמי משום דר"מ קאמר האי לישנא אי אפשי קאמר ת"ק נמי אי אפשי ע"כ. פי' דבזה תרצו קושיא שהקשו דת"ק הל"ל משום ענוי ולא לישני דאי אפשי ובתחלה תרצו דהאי בד"א קאי אדר"ע דקאמר אפילו נשחטה עליה אחד מן הבהמות אינו יכול להפר אע"ג דאסירא ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק דמן בשביל ענוי פורתא אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת הטומאה דאיכא ענוי נפש גדול שסותרת ובעיא למימני נזירות אחרת יכול לומר אי אפשי בנוול גדול ע"כ בשנוי לשון קצת כפי הנלע"ד. ומפ' בגמרא דר"מ לא סגי ליה בפאה נכרית דאיידי זוהמא דאית בה לא ניחא ליה הלכך יכול להפר:
5.
If one of the kinds of blood has been sprinkled on her behalf, [the husband] can no longer annul [the vow]. Rabbi Akiba says: even if one of the animals has been slaughtered on her behalf, he can no longer annul [the vow]. When is this true? If she is shaving [after observing the naziriteship] in purity, but if she is shaving after ritual defilement, he can [still] annul [the vow], because he can say, “I do not want a disgraced woman.” Rabbi says that he can annul [her vow] even if she is shaving [after observing the naziriteship] in purity, since he can say: “I do not want a woman who is shaved.
משנה ו
הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. כֵּיצַד, גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו, מִחָה אוֹ שֶׁמִּחוּ קְרוֹבָיו, הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת, הַחַטָּאת תָּמוּת וְעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. הָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מָעוֹת מְפֹרָשִׁין, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם:
ברטנורה
האיש מדיר את בנו בנזיר. כשהוא קטן עד שיביא ב׳ שערות אחר שיהיה בן י״ג שנה ויום אחד, וכל דין נזירות עליו ואביו מביא קרבנותיו, ואם נטמא מביא קרבן טומאה. והאי מדירו, שאומר לו תהא נזיר או הרי בני פלוני נזיר, והוא שלא ימחה לא הבן ולא הקרובים. ודבר זה הלכה מפי הקבלה:כיצד גלח או שגלחוהו קרובים. כיצד יעשה האב בקרבנות בזמן שגלח הבן ולא קבל הנזירות או שגלחוהו קרובים, או מיחה או שמיחוהו קרובים דבטל הנזירות. ודוקא כשמיחה הוא או מיחו הקרובים מיד. אבל אם התחיל לנהוג נזירות או שקיבל עליו הנזירות, תו לא מצי לממחי לא הוא ולא קרובים:
תוסופות יום טוב
האיש מדיר את בנו בנזיר. פירש הר"ב כשהוא קטן עד שיביא ב' שערות. עיין בפירושו ספ"ג דסוטה ומ"ש שם:
היתה לו בהמה מופרשת כו' כדלעיל במשנה ד':
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואני ואני ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק': כולם נזירין והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]: וכולם אסורין ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]: ושמע חבירו ואמר פי כפיו או שאמר: ושערי כשערו והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן: אינו יכול להפר דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא: ואמרה אמן ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן: ושלו קיים מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]: הרי זו סופגת את הארבעים אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']: והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים אחר כך: ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']: ואם שלה היתה בהמתה שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]: החטאת תמות ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה: ונאכלין ליום אחד כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א': ואינן טעונין לחם ולא כשאר שלמי נזיר: היו לה מעות סתומים שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח: יפלו לנדבה ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]: לא נהנים לכתחילה: ולא מועלים בהן דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו: דמי שלמים יביאו שלמים ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה: ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין: אינו יכול להפר דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]: אינו יכול להפר משום הפסד קדשים: יפר אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה מיין: ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]: כיצד אהדירו אביו קאי: מיחה הבן הקטן: או שמיחו קרוביו אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו: האיש מגלח על נזירות אביו הלממ"ס: ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אפילו בת שיורשת אביה: ואמר הבן: זה הוא שמגלח על נזירות אביו אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו:
מלכת שלמה
האיש מדיר וכו'. בפירקין דף כ"ד. וב"ש פליגי דאינו יכול להדיר וסתם לן תנא כב"ה והיא אחת מקילי ב"ש וחומרי ב"ה ושם בעדויות בעה"י נכתוב טעם למה לא שנאה שם. והלכה מפי הקבלה היא שהאיש מזיר ולא האשה ומיחוי נמי הלכה ובנו ולא בתו. וביד פ' שני דהלכות נזיר סימן י"ג י"ד ט"ו ובפ"ט סימן י"ב:
כיצד גלח וכו'. כדפי' ר"ע ז"ל פירשו הרמב"ם ז"ל אינל תוס' ז"ל כתבו דל"ג כיצד וכן משמע מפי' רש"י ז"ל:
גלח או שגלחוהו. דאין לך מחאה גדולה מזו ול"מ גלח או שגלחוהו אלא אפילו מיחה או שמיחו בדברים שאין רצונם שיעשה נזיר מתבטל הנזירות תוס' ז"ל. בסוף פי' ר"ע ז"ל ודוקא כשמיחה הוא או מיחו הקרובים מיד אבל אם התחיל וכו'. אמר המלקט כן פירשו תוס' והרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' או שמיחה הבן תוך ימי נזירותו ואפילו ביום אחרון. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל כיצד גלח וכו' פי' חסורי מחסרא והכי קאמר בד"א בזמן שלא מיחה וכו' אבל אם מיחה מחוי כיצד גלח וכו':
6.
A man may impose a nazirite vow on his son, but a woman cannot impose a nazirite vow on her son. How so? [If the boy] shaves himself or is shaved by his relatives, or if he protests or his relatives protest on his behalf, Then if [the father] had set aside an animal [for the sacrifice]: the sin-offering is left to die, the burnt-offering is offered as an [ordinary] burnt-offering, and the peace-offering is offered as an [ordinary] peace-offering, and it may be eaten for one day [only], and it does not require loaves of bread. If he had a lump sum of money [set aside for the purchase of these sacrifices] it is to be used for voluntary offerings; If he had specified money: The money for the sin-offering is to be taken to the Dead Sea, the use of it is forbidden, but the laws of sacrilege do not apply; The money for the burnt-offering they bring a burnt-offering, and the laws of sacrilege do apply; The money for the peace-offering they bring a peace-offering, and it may be eaten for one day [only], and it does not require loaves of bread.
משנה ז
הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר וְהִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִים עַל נְזִירוּתוֹ וּמֵת, וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלַּח עַל מְעוֹת אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה, אֵין זֶה מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו. אֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, מִי שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת סְתוּמִים לִנְזִירוּתוֹ וּמֵת, זֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו:
ברטנורה
האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. ואפילו היא בת יורשת. ודבר זה הלכה מפי הקבלה:אמר רבי יוסי הרי אלו יפלו לנדבה וכו׳ ואין הלכה כרבי יוסי. אלא בין שמת אביו ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, בין שהיו הוא ואביו נזירים ומת אביו, מגלח על נזירות אביו. ואם היו בנים רבים וקדם אחד מהן וגילח על נזירות אביו, זכה:
תוסופות יום טוב
מי שהיה אביו נזיר כו' ומת ואמר וכו'. כתב הר"ב בין שהיו כו' וכלומר או שהיה וכו'. ועיין ספ"ג דסוטה [וא"נ יש לגרוס בדברי הר"ב אלא *)בין שמת]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
ואני ואני ר"ל וכן הב' שמע ואמר ואני, והוא הדין ק': כולם נזירין והוא שאמרו כן כל א' תוך כדי דבור של חבירו. דהיינו בכדי שיאמר שלום עליך רבי [עי' ש"ך ח"מ רנ"ה סק"ה]: וכולם אסורין ועי' נדרים [פ"ט מ"ז]: ושמע חבירו ואמר פי כפיו או שאמר: ושערי כשערו והוא שאמר כפיו מיין, וכשערו מלגזזן: אינו יכול להפר דכשאמר ואני, קיים נזירותה, מדאי אפשר שיהיה הוא נזיר אם לא יקויים נזירותה. מיהו באמר אחר ואני, והפר לה הבעל, לא הותר זה, דבעל לא עקר הנדר כחכם, רק גוזזו ומבטלו מכאן ולהבא: ואמרה אמן ונראה לי דכל שכן באמרה מלת גם כן: ושלו קיים מיהו באמר בניחותא ואת וענתה אמן, הרי קיים לה [ונ"ל דלא דמי למ"ש בנדרים פ"י מ"ז דהקים קודם לנדר לא מהני. דהרי תוך כדי דבור כדיבור דמי. ותו דגלי אדעתיה ששתיקותו מיד אח"כ תהיה הקמה]: הרי זו סופגת את הארבעים אפילו היפר לה אחר כך, דבעל רק מיגז גייז כלעיל סי' ו' ולפיכך לא הוה התראת ספק דכל עוד שלא הפר הנדר קיים, וגם בלא זה כל נדר לית ביה התראת ספק שמא יתיר נדרו, מדהוא דבר חדש לגמרי שמא לא יזקקו להתירו [כתוס' מכות ט"ז ב']: והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים אחר כך: ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות להכותה מדרבנן לפי אומד בית דין וכפי צורך השעה, על שמרדה בדברי חכמים: [וי"א דמרדות לשון ייסור, כמו יפה מרדות אחת בלבו של אדם [ברכות ד"ז א']. וי"א שהוא י"ג הכאות שליש של מלקות. ועמ"ש פ"ג דמכות סי' ג'. מיהו הממאן מלקיים עשה אפילו דרבנן, מכין אותו מדרבנן עד שימות או עד שיקיים העשה [כתובות דפ"ו א']: ואם שלה היתה בהמתה שנתן לה א' על מנת שאין לבעלה רשות בהמתנה [כפי"א דנדרים מ"ח]: החטאת תמות ולא הוה כהקדש בטעות דאינו הקדש [כרפ"ה], דהכא ידעה שיוכל בעל להפר ואפ"ה הקדישה: ונאכלין ליום אחד כשאר שלמי נזיר, ולא ככל שלמים שנאכלים לב' ימים ולילה א': ואינן טעונין לחם ולא כשאר שלמי נזיר: היו לה מעות סתומים שלא פירשה אלו יהיו לחטאת, ואלו המטבעות יהיו לצורך עולה, ואלו לשלמים. ולרמב"ם [פ"ט מנזירות] דדוקא כשהפריש סתם ולא אמר כלום מחשבו סתומים אבל כשאמר אלו לחובתי, אף על גב שלא פירש עולה וחטאת, דינן כמפרש וילכו כולן לים המלח: יפלו לנדבה ר"ל לתיבות שבעזרה, שקונין מהן עולות נדבה כשהמזבח פנוי, אף על גב דדמי חטאת מעורב בהן, וכל בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ז א']. אפ"ה הלכה למשה מסיני הוא שיהיו כולן באין לנדבה [ש"ס]: לא נהנים לכתחילה: ולא מועלים בהן דבנהנה פטור מקרבן מעילה. דמדאזלי לאבוד לאו קדשי ה' הוו: דמי שלמים יביאו שלמים ואין מועלין בהן ככל שלמים שאין מועלין בהן רק באימורין אחר זריקת דמן כספ"א דמעילה: ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם מיהו בהיו המעות של בעל כולן יוצאין לחולין: אינו יכול להפר דכבר מותרת ביין, ואין כאן ענוי נפש שיפר [אבל משום טומאה בל"ז אינו מפר. ולא דמי לנדרה שלא תלך לבית האבל דמפר [כנדרים דפ"ג ב']. דנ"ל דהתם עכ"פ א"צ להטמא]: אינו יכול להפר משום הפסד קדשים: יפר אף שקרבו הקרבנות דתגלחת טומאה: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה מיין: ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר אף לאחר זריקת דמים, וקודם גלוח, אף שכבר עבר ענוייה מיין: שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת דאף דאסורה לילך פרועת ראש [כא"ע קמ"ו], ואפילו [בפאלשע טור] אסור משום מראית עין, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כא"ח ש"ה י"א ותרע"א ח', וי"ד ש"ך ספ"ז סק"ו], וכ"ש הכא דבפרוע כגמרי דאורייתא הוא [ככתובות דע"ב א'], וביוצאים מתחת [להויבע], עכ"פ דת יהודית הוה. יש לומר דמיירי בחצר שאין רבים מצויים שם דשרי [כב"ש שם סק"ט, ועי' מ"ש שבת פ"ו סימן מ"ז]. ולת"ק אפשר בפאה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר הלכה למשה מסיני, והוא שהבן קטן עד בן י"ג ויביא ב' שערות, ואז לרש"י ותוס' מתבטל הנזירות שהדירו אביו, ולר"ב צריך להשלים גם אח"כ [ועתוי"ט סוטה פ"ג מ"ח]: כיצד אהדירו אביו קאי: מיחה הבן הקטן: או שמיחו קרוביו אז ג"כ מתבטל הנזירות שהזירו אביו. וכולן, דוקא מיד כששמעו מיחו: האיש מגלח על נזירות אביו הלממ"ס: ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אפילו בת שיורשת אביה: ואמר הבן: זה הוא שמגלח על נזירות אביו אף דמסתבר דזה מגרע גרע מאילו אמר ע"מ שאגלח על מעות אבא, דהרי הכא נזר על מעות עצמו, וקיימא לן דאפילו לא היה נזיר כשמת אפ"ה מגלח על נזירות אביו:
מלכת שלמה
האיש מגלח על נזירות אביו וכו'. ביד פ"ח דהלכות נזירות סימן ט"ו י"ו י"ז:
ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. ואפילו שלא הניח בן והיא יורשת ויש גרסא אחרת במשנתנו והיא גרסת התוס' בגמרא וז"ל האיש מגלח על נזירות אביו ואין אשה מגלחת כיצד מי שהיה הוא ואביו נזירין והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ר' יוסי אומר הרי אלו יפלו לנדבה ואין זה מגלח על נזירות אביו הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבי זה שמגלח על נזירות אביו הכי גרסי' בפירוש קדמונים ובפירוש רבינו ברוך ובהרבה ספרים היא דהוא ואביו נזירין מגלח על מעות אביו ואם בחיי אביו אינו מגלח עכ"ל ז"ל ושתי הנוסחאות הללו נדפסו בגמרא ראשונה של רש"י ז"ל ושניה לדעת תוספות ז"ל וקצת הפסק גמרא בינתים. ומלת סתומין דבמשנה זו לכולהו גרסאות דחוקה היא דפשיטא דמעות סתם הוו סתומין. ועיין במה שכבר כתבתי בספ"ג דמסכת סוטה:
א"ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה: בגמרא בעי אי פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא ואת"ל פליגי ארישא הוא דפליגי דרבנן דאמרי שאף מגלח על נזירות אביו לא שאני להו לרבנן בין רישא לסיפא שבכולן האיש מגלח על נזירות אביו או אסיפא פליגי דרבנן ס"ל אפכא ממאי דס"ל לר' יוסי דבמאי דקאמר ר' יוסי בסיפא דמגלח ס"ל לרבנן דאינו מגלח ולמאי דשמיע להו מר' יוסי דאמר ברישא דאין זה מגלח של נזירות אביו ס"ל לרבנן דמגלח ת"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על מעות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירין והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור"מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו ומדקתני ר' אלעזר ור"מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח אלמא דארישא ואסיפא פליגי והכי משמע זהו שאמרו שמגלח על מעות אביו אבל מי שהיה נזיר בחיי האב שכבר נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין מגלח על נזירות אביו וש"מ דארישא ואסיפא פליגי ש"מ. זהו פי' רש"י ז"ל בסוגיא זו ולע"ד צ"ע זה האבל דקאמר אם אין בו טעות אבל אני נלע"ד שצריך להיות כך אבל מי שלא היה נזיר בחיי האב שלא נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין זה מגלח וכו' וסברות הפוכות איכא בינייהו ודוחק לפרש דוהכי משמע זהו שאמרו שמגלח על מעות אביו דקאמר רש"י ז"ל קאי אמילתיה דר' יוסי דברישא דעיקר מילתיה משמע דלא הוי רק אהרי אלו יפלו לנדבה ועוד דאין זו שיטת דרך התלמוד למידק מת"ק לתנא בתרא אלא מתנא בתרא לת"ק וכבר אפשר לומר דכמו דדייקי' מחנא קמא לתנא בתרא כלשון שהוא כתוב בדפוס דייקינן נמי ממלת זהו דקאמרי תנאי בתראי לת"ק וכדכתיבנא שסברות הפוכות איכא בינייהו ומ"מ העיקר חסר מן הספר אבל לדעת תוס' ז"ל בגרסתם במשנתנו הכא התא שמע קאי לומר דארישא פליגי:
7.
A man can shave [with offerings set aside for] his father’s naziriteship but a woman cannot shave [with offerings set aside for] her father’s naziriteship. How so? If a man’s father had been a nazirite, and had set apart a lump sum of money for [the sacrifices of] his naziriteship and died and [the son] said, “Behold, I am a nazirite on condition that I may shave with my father’s money.” Rabbi Yose said: this money is to be used for freewill-offerings, this man cannot shave [with offerings set aside for] his father’s naziriteship. Who is the one who can shave [with offerings set aside for] his father’s naziriteship? He who was a nazirite together with his father, and whose father had set apart a lump sum of money for his nazirite [sacrifices] and died. This one can shave [with offerings set aside for] his father’s naziriteship.
