רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
זרעים
דמאי
פרק ד
א ב ג ד ה ו ז
Zeraim
Damai
Chapter 4
1 2 3 4 5 6 7
  א ב ג ד ה ו ז
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7

Mishnah

משנה א
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְשַׁבָּת, יֹאכַל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. לֹא מְצָאוֹ, אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו:
ברטנורה הלוקח פירות. בשבת יאכל על פיו. דאימת שבת עליו, שמתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול:תרומת מעשר של דמאי. להכי נקט תרומת מעשר, דעמי הארץ נחשדו עליה דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש מעשר ראשון, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה. ותרומת מעשר הויא אחד ממאה וכשחזרה למקומה לפחות ממאה חזרה ומדמעת:שואלו ואוכל על פיו. דמאחר שנקרא לה שם תרומה אימת דמוע על עם הארץ וירא לשקר. והלכה כר׳ שמעון שזורי:
תוסופות יום טוב חשכה מוצאי שבת. רצה לומר ליל ראשון אחר צאת הכוכבים אבל בין השמשות במוצאי שבת אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום. הרמב"ם: מוצאי שבת לא יאכל. לשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מעשר הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקילו והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת [*ע"כ. אבל בחול לא האמינוהו בסמך שאילת שבת משום דאיכא למיגזר אטו שאילת חול. כך מנאתי בפירוש שהזכרתי]: עד שיעשר. לשון הרמב"ם ז"ל תרומת מעשר ומעשר שני המחוייבים לדמאי כמו שבארנו ע"כ. לפי שתרומת מעשר גם היא מעשר מן המעשר לכך קראוהו בכלל מעשר. ועוד מצאנו בדברי רבי אליעזר במשנה ג פרק ו מעשרות שם לכלל מתנות כהונה ואף לתרומה גדולה. ועי' פרק ז משנה ו. ועיין לשון הירושלמי שאעתיק במשנה ד פרק ב דמעשרות: אמר לו אחד וכו'. לא יאכל וכו' כסתם [משנה] דסוף פ"ד דבכורות כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והר"ב סובר דזו וזו הלכתא נינהו וכמו שאכתוב במ"ו בס"ד: למקומה. כתב הר"ש סתמא [כדאמר] בירושלמי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת [*ר"ש אומר בין למקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת] והך פלוגתא דוקא בדמאי ולא בודאי עכ"ל. [*ועי' לקמן]: רבי שמעון אומר. ל' הרמב"ם וחכמים אינם מודים לו וכו' והיינו דתנן ר"ש אומר. ולא אמר ר"ש. [*והא דכתבו הר"ב והרמב"ם דהלכה כרבי שמעון דגמרין פרק ד דחולין (עה.) ובשאר דוכתי איפסיק הכי כ"כ בכ"מ. ועוד בירושלמי אתא עובדא קמיה דרבי חנינא והורה כר' שמעון]: שואלו ואוכלו על פיו. פירוש אם שהפרישה החבר או העם הארץ בפנינו לפי שיודע שלא נאמינהו ונפלה למקומה דהיינו לצ"ט שמהם הופרשה שואלין את העם הארץ אם כבר תיקנה גם כן לעצמו שנמצא שלא היה צריך לתרומת מעשר זאת להפרישה ואין כאן דימוע. וסומכין עליו מפני שאימת דימוע עליו כך פירש"י בפרק ד דחולין דף עה. גם הראב"ד בהשגותיו לפרק י"ב מהלכות מעשר. והרמב"ם מפרש שאם יפריש עם הארץ תרומת מעשר לפנינו בתחלה ונפלה [*לפנינו בין למקום אחר בין למקומה (כמ"ש לעיל לר"ש דבירושלמי וכ"כ בכ"מ אבל לא נתן טעם למה פסק כר"ש וצ"ע)] דמדמעת אם יאמר העם הארץ שחזר והתקינה אוכלין על פיו. ופי' בעל כ"מ דהיינו שיאמר שנתערבה עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק"א:
יכין מלכת שלמה
1.
One who buys produce from someone who is not trustworthy in respect of tithes, and he forgot to tithe it, and he asked [the seller] on Shabbat [if they were tithed], he may eat based on his word. At nightfall of Shabbat, he may not eat of it unless he had first tithed it. If he could not find the seller, and another person who was not trustworthy in respect of tithes said to him “they are tithed,” he may eat of it at his word. At nightfall of Shabbat, he may not eat of it unless he had first tithed it. Terumat maaser of demai which had become mixed up again [with the produce] from which it had been taken: Rabbi Shimon Shezuri says: even on a week day he may ask the seller and eat based on his word.
משנה ב
הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן. וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
ברטנורה המדיר את חבירו שיאכל עמו. דאמר ליה קונם מה שאתה נהנה לי אם אין אתה סועד אצלי:שבת הראשונה. של סעודת נשואין לבחור שנשא בתולה התירו לו לאכול עמו משום איבה:
תוסופות יום טוב המדיר. פי' הר"ב דא"ל קונם מה שאתה נהנה לי. ור"ל משלי. [*ועיין לקמן בדבור המתחיל ובשבת שניה וכו']: חבירו. בפרק ב כתב הר"ש בפי' הירושלמי חבירין מלשון חבירו ולא לשון תלמידי חכמים אלא בני אדם דגייסי גבי הדדי קרי להו חבירים ע"כ. והכא נמי אע"ג דהואיל ואינו מאמינו וכו' א"כ הרי הוא אינו עם הארץ כי הם מאמינים זה לזה אפילו הכי קרי ליה חבירו לענין דגייס ביה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק ג דסוכה משנה י"א: בשבת הראשונה. פי' הר"ב של סעודת נשואין וכ"כ הר"ש. ועיין בפירושם פירוש אחר בריש פ"ז: [*ואע"פ שאינו מאמינו. ק"ל שהוא כפל ולגירסת ירושלמי מיושב קצת]: ובשבת שניה אע"פ שנדר ממנו הנייה. כלומר אע"פ שההדרה שאמרנו היתה באיסור הנייה ממנו כמ"ש הר"ב דאמר ליה קונם וכו'. וכ"כ שם הר"ש. אבל להרמב"ם אתיא כפשטה. דרישא המדיר וכו' פירש ר"ל הנשבע על חבירו. וכ"כ בחיבורו פרק י"ב מהלכות מעשר ואם כן שפיר תנא בסיפא אע"פ שנדר הנייה דהא אכתי לא איירינן בהדרת הנייה וצריכין לומר לפירוש הרמב"ם שמפרש שהשביעו דהיינו שענה אמן כדתנן בסוף פרק ג דמסכת שבועות מפי אחרים ואמר אמן: לא יאכל עד שיעשר. ואף על פי שאמר ליה מעושרין הן. דלא דמי ללוקח פירות דלעיל דכשכבר לקח והרי הן שלו התירו לו שיסמוך בשבת על פיו אבל הכא לא התירו לו שיאכל עם העם הארץ על פיו אלא בשבת הראשונה מפני דרכי שלום. אבל אין לחלק דלעיל בלקח פירות מעם הארץ ואין לו מה יאכל. שהרי פסק הרמב"ם מהירושלמי דאפילו היה לו פירות מתוקנים מאותו המין:
יכין מלכת שלמה
2.
One who vowed [that his friend could not benefit from him] unless he eats with him, and the friend does not trust him in respect of tithes, he may eat with him on the first Shabbat even though he does not trust him in respect of tithes, provided that his friend said to him that the food had been tithed. But on the second week, even though he had vowed that he would not benefit from him, he may not eat with him unless he first tithed [the produce].
משנה ג
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ:
ברטנורה אין צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. דלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני שהם יודעים שפירות הטבולים למעשר עני הם במיתה ומפרישים אותו ולוקחים אותו לעצמן:וחכמים אומרים. אף על פי כן קורא לו שם, שהרי אינו מפסיד כלום בזה דאינו צריך להפריש וליתן לעני משום דעני הוי בזה מוציא מחבירו והמוציא מחבירו עליו הראיה:
תוסופות יום טוב אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני וכו'. פי' הר"ב דלא נחשדו עמי הארץ וכו' וחכמים אומרים אעפ"כ קורא לו שם שהרי אינו מפסיד כלום וכו'. וקשה דבריש מכילתין מפרש דעמי הארץ חשודים על מעשר עני. וז"ל הר"ש. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יז) בעי רב יוסף למימר דמר סבר טביל ומר סבר לא טביל אמר ליה אביי אי הכי אדמפלגי בספיקו ליפלגו בודאי אלא דכולי עלמא טביל והכא בהא קמיפלגו מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני דכיון דממונא דידיה הוא אפרושי מפריש. ומר סבר נחשדו כיון דטריחא ליה מלתא לא מפריש. ובירושלמי מפרש רב הונא רבי אבא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה מאי טעמא דר' אליעזר מכיון שיודע שבעון מיתה הוא מפריש. מאי טעמא דרבנן בלא כך קורא לו שם וא"צ להפריש. כלומר בלא כך שיפשוט לך שמפריש. הא סגי בקריאת שם הלכך אין לחוש אם נחמיר עליו לקרות מספק *)מעט. והיינו כההיא שיטה דמכות דרבי אליעזר סבר על מעשר ראשון ומעשר שני נחשדו דלא מפרשי להו. הראשון משום תרומת מעשר דאית ביה והשני משום דבעי אסוקי לירושלים. אבל מעשר עני מפריש. ורבנן סברי אפילו הכי חשודין הן הלכך הלוקח קורא עליו ואין צריך להפריש וליתן לעני עכ"ל הר"ש. וכלומר הירושלמי הכי קאמר דרבנן לדבריו דרבי אליעזר קאמרי לדבריך דסברת דלא נחשדו והיינו דקאמרי בלא כך כלומר בלא זה שנאמר דנחשדו כסברתנו אלא שנפשוט ונודה לך שמפריש ולא נחשד הא סגי בקריאת שם וכו'. והר"ב שהוסיף על מלתייהו דרבנן דאמרי קורא לו שם וכתב הוא אע"פ וכו' אינו מפסיד. נתן מקום לטעות לומר דהכי סבירא להו לרבנן והרי מפורש דדוקא רבי אליעזר הוא דסבירא ליה הכי. אבל אפשר שהר"ב סובר דירושלמי חולק עם הבבלי וסבירא ליה דאף לרבנן לא נחשדו וכפשטא דמימרא דירושלמי. וא"כ הא דפירש בריש מכילתין אתיא כש"ס דבבלי והא דהכא כירושלמי. ואף הרמב"ם בפירושו ובחבורו פרק ט מהלכות מעשר כתב שסברת חכמים שיקרא שם למעשר עני גזירה משום מעשר שני דהא מעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני שבשאר שני השבוע ע"כ ס"ל נמי דלא נחשדו לרבנן כמו הירושלמי והוסיף טעם לשבח. אבל צ"ע דלא פירש כש"ס דידן וסוגיא זו נשנית עוד בפרק ואלו נדרים (דף עו) [צ"ל פ"ד] ע"ב. רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון דאילו מפקיר נכסיה והוי עני ושקיל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסי לא מפקר איניש דמרתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו ושנויא דרבא ארומיא דמתני' וברייתא דהתם קאי נמי לאביי והראב"ד לא השיגו בזה וגם בעל כ"מ לא העיר בזה כלום:
יכין מלכת שלמה
3.
Rabbi Eliezer says: a man need not designate the poor man’s tithe of demai. But the sages say: he must designate it, but he need not separate.
משנה ד
מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי, לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת. וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם:
ברטנורה מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי זה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. ותרומת מעשר של דמאי דנקט לפי שהישראל קורא לה שם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו, אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם אלא הוא נותן מעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן:לא יטלם. כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי, שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת. אבל בלמודים לאכול אצלו כלומר הרגילין לאכול על שלחנו שרי, ובלבד שיודיעם שהם של תרומת מעשר או של מעשר עני שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם הוה ליה כמאכיל אורחיו תרומה ומעשרות שהוא אסור:
תוסופות יום טוב מי שקרא שם וכו'. רוצה לומר בע"ש. וכן מפורש בהר"ש. וכתב הר"ב שאמר וכו' יהא מונח בצפונו או בדרומו ומסיים הרמב"ם בפירושו וסימן עליו: לתרומת מעשר וכו'. כתב הר"ש ולתני תרומה גדולה של ודאי ומסיק משום דלאו אורחיה לשהותה ורגילין להפרישה לאלתר אפילו **)הביאה לבית כדאמר בירושלמי פרק ג דמעשרות אי אפשר לגורן שתיעקר אלא א"כ נתרמה תרומה גדולה וגם לפי שאין צריך לטרוח במדידה ואדרבה מצוה באומד עכ"ל. ועיין בדברי הר"ב ריש פרק ו ודלא תני מעשר ראשון של ודאי לפי שאע"פ שקרא שם ויפרישה ויתנה בשבת ללוי אין לו בו תועלת בשבת זה שאינו יכול לקרות שם ולהפריש בשבת התרומ' שבמעשר דהוי כמתקן מנא כדתנן בפ' ה דביצה: לא יטלם. לשון הר"ב כדי ליתנם לכהן וכו'. וז"ל הר"ש ולא יטלם לאו דוקא אלא כלומר לא יטלם כדי ליתנם לכהן וכו'. וכך הם דברי הרמב"ם. ור"ל דלהפריש המתנות אחר שקרא שם מע"ש אינו אסור בשבת שאין אסור אח"כ אלא בהולכת המתנות לכהן. ועי' במשנה ד פ"ז ומה שאכתוב שם בס"ד. והא דאמרינן שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת לפום מסקנא דמפ' הר"ב במ"ו פ"ק דביצה אתיא כבית שמאי. ועיין עוד שם דמתנות דאמרן אין כל מתנות כהונה שוין בזה:
יכין מלכת שלמה
4.
One who had designated the terumat maaser of demai, or the poor man’s tithe of produce that had certainly not been tithed, he should not separate them on Shabbat. But if the priest or the poor man regularly ate with him, they may come and eat provided that he informs them.
משנה ה
הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן:
ברטנורה אינו נאמן. דאפילו ימצא שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן. אבל כי אמר ליה מאיש פלוני לא מצי לאשתמוטי דהא אינו רשאי ליקח מאחר:
תוסופות יום טוב ממי שהוא נאמן. פירש הרמב"ם וז"ל. איש נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל איסור ולא טמא עכ"ל. ומה שמסיים שאינו מאכיל איסור לאו בכל איסורין קאמר דכל ישראל בחזקת שאינם אוכלים דבר איסור אלא לענין יין בשר גבינה וחתיכת דג בלבד הוא שאמר. וכמ"ש בסוף פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות. והכא לא אצטריך לאשמעינן נאמנות דאיסורים. דמכילתין לענין מעשרות וטומאה איירי. ולהכי בתחלת דבריו לא כתב איסור אלא לבסוף אשמעינן מלתא דאיסור אגב אורחיה. [*ומיהו קשה דטומאה מאי שייכא הכא ורש"י פירש בפרק ה דבכורות [דף לו] ממי שהוא נאמן *)שלא לקח מע"ה או שהוא לקח מע"ה ומעשר דמאי]: הלך ליקח וכו'. אינו נאמן. וא"ל דנהמניה במגו דאי בעי אמר שמצאו ולקח ממנו דאין זה מגו טוב שמתירא שימצא בדאי אם יבא אותו פלוני וישאלהו זה ששלחו:
יכין מלכת שלמה
5.
One who says to another who is not trustworthy in respect of tithes: “Buy [produce] for me from one who is trustworthy or from one who gives tithes,” [the messenger] may not be trusted. “Buy it for me from so-and-so,” he is to be trusted. If he went to buy it from him [and then came back] and said: “I did not find him, so I bought for you from another man who is trustworthy,” he may not be trusted.
משנה ו
הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, מִי כָּאן נֶאֱמָן. מִי כָּאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:
ברטנורה איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. אע״ג דלא היה ראוי להאמינו כיון שהוא עצמו חשוד, קולא היא שהקלו באכסנאי משום חיי נפש. ודוקא כשאין מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יטול אלא מן המומחה:מי כאן מוכר ישן. שירא שמא יאכילוהו חדש קודם שיקרב העומר. ורוב עמי הארץ אין חשודים על החדש והוי כדמאי דרוב עמי הארץ מעשרים הן, הלכך לא החמירו עליהן כל כך דנימא שהם גומלים חסד זה לזה תעיד אתה עלי ואני אעיד עליך:
תוסופות יום טוב אמר לו אחד אני אינו נאמן איש פלוני נאמן. [*כך העתיקו התוספות פ"ב דכתובות דף כד ע"א]**) ולשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מעשר אמר לו איש פלוני וכן הוא בס"א: הרי זה נאמן. כתב הר"ב קולא הוא שהקילו באכסנאי ירושלמי משני הכי אדמקשה ועד אחד נאמן ומתניתין דריש פירקין מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים דחשיכה מוצאי שבת לא יאכל על פיו וכסתם דבכורות כמ"ש שם. ועיין מ"ש בזה במ"ד פרק ה דבכורות: מי כאן מוכר ישן. פי' הר"ב שירא שמא יאכילהו חדש קודם שיקרב העומר וכו'. והקשו התוספות בפ"ב דכתובות דף כד דהוה ליה למימר של חבירו אינו חדש כדאמר אינו מתוקן (במשנה דלקמן) ועוד היאך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל מה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן. [*ועוד הקשו ממתני' דלקמן כמו שאכתוב שם בס"ד]. ופירוש הקונטרס. שלי חדש ואינו יבש כל צרכו דסתם ישן טוב מן החדש כדאמרינן באיזהו נשך (דף עב:). היו חדשות מד' וישנות מג' ובמשנה דלקמן לרבותא דר"י נקטיה ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ' י"ב מהל' מעשר נמי כפי' הקונטרס שכתב שאל לו מי כאן מוכר יין ישן וכו' ביאר והוסיף יין מהאי טעמא דבמשובח עסקינן ויין ישן משובח מן החדש כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ לענין עבד עברי שלא תהא אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. [*וכה"ג שנינו באבות פ"ד יש קנקן חדש כו']:
יכין מלכת שלמה
6.
One enters a city and doesn’t know anyone. He says: “Who here is trustworthy? Who gives tithes here?” One person one responds: “I am.” He may not be trusted. [But if] he replied: “So-and-so is trustworthy,” he may be trusted. He went to buy from so-and-so, and he asked him: “Who here sells aged produce?” and so-and-so replied: “He sent you to me,” though they appear to be repaying each other, they may be trusted.
משנה ז
הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר, אָמַר אֶחָד, שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן, שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן, אֵינָן נֶאֱמָנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִין:
ברטנורה החמרים. המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר:אין נאמנים. דודאי גומלים זה את זה ומשבח של חבירו בעיר זו כדי שישבח חבירו את שלו בעיר אחרת:ר׳ יהודה אומר נאמנים. הואיל ורוב ע״ה מעשרים הן בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגילין לבא שם. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב רי"א נאמנים. פי' הר"ב בדמאי הקילו משום חייהם של בני העיר. ירושלמי. ומסיק מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת ע"כ. ועי' מ"ש מ"ח פ"ב דכתובות. [*וממתניתין דהכא הקשו נמי התוספות שהבאתי בדבור דלעיל על הפי' דחדש משום איסור דא"כ הכא דהקילו הא תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר]:
יכין מלכת שלמה
7.
If donkey-drivers entered a city and one of them declared: “My produce is new but my friend’s produce is old,” or, “My produce has not been tithed but my friend’s produce has been tithed,” they may not be trusted. Rabbi Judah says: they may be trusted.
זרעים דמאי פרק ד
Zeraim Damai Chapter 4