Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְשַׁבָּת, יֹאכַל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. לֹא מְצָאוֹ, אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו:
ברטנורה
הלוקח פירות. בשבת יאכל על פיו. דאימת שבת עליו, שמתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול:תרומת מעשר של דמאי. להכי נקט תרומת מעשר, דעמי הארץ נחשדו עליה דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש מעשר ראשון, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה. ותרומת מעשר הויא אחד ממאה וכשחזרה למקומה לפחות ממאה חזרה ומדמעת:שואלו ואוכל על פיו. דמאחר שנקרא לה שם תרומה אימת דמוע על עם הארץ וירא לשקר. והלכה כר׳ שמעון שזורי:
תוסופות יום טוב
חשכה מוצאי שבת. רצה לומר ליל ראשון אחר צאת הכוכבים אבל בין השמשות במוצאי שבת אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום. הרמב"ם:
מוצאי שבת לא יאכל. לשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מעשר הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקילו והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת [*ע"כ. אבל בחול לא האמינוהו בסמך שאילת שבת משום דאיכא למיגזר אטו שאילת חול. כך מנאתי בפירוש שהזכרתי]:
עד שיעשר. לשון הרמב"ם ז"ל תרומת מעשר ומעשר שני המחוייבים לדמאי כמו שבארנו ע"כ. לפי שתרומת מעשר גם היא מעשר מן המעשר לכך קראוהו בכלל מעשר. ועוד מצאנו בדברי רבי אליעזר במשנה ג פרק ו מעשרות שם לכלל מתנות כהונה ואף לתרומה גדולה. ועי' פרק ז משנה ו. ועיין לשון הירושלמי שאעתיק במשנה ד פרק ב דמעשרות:
אמר לו אחד וכו'. לא יאכל וכו' כסתם [משנה] דסוף פ"ד דבכורות כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והר"ב סובר דזו וזו הלכתא נינהו וכמו שאכתוב במ"ו בס"ד:
למקומה. כתב הר"ש סתמא [כדאמר] בירושלמי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת [*ר"ש אומר בין למקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת] והך פלוגתא דוקא בדמאי ולא בודאי עכ"ל. [*ועי' לקמן]:
רבי שמעון אומר. ל' הרמב"ם וחכמים אינם מודים לו וכו' והיינו דתנן ר"ש אומר. ולא אמר ר"ש. [*והא דכתבו הר"ב והרמב"ם דהלכה כרבי שמעון דגמרין פרק ד דחולין (עה.) ובשאר דוכתי איפסיק הכי כ"כ בכ"מ. ועוד בירושלמי אתא עובדא קמיה דרבי חנינא והורה כר' שמעון]:
שואלו ואוכלו על פיו. פירוש אם שהפרישה החבר או העם הארץ בפנינו לפי שיודע שלא נאמינהו ונפלה למקומה דהיינו לצ"ט שמהם הופרשה שואלין את העם הארץ אם כבר תיקנה גם כן לעצמו שנמצא שלא היה צריך לתרומת מעשר זאת להפרישה ואין כאן דימוע. וסומכין עליו מפני שאימת דימוע עליו כך פירש"י בפרק ד דחולין דף עה. גם הראב"ד בהשגותיו לפרק י"ב מהלכות מעשר. והרמב"ם מפרש שאם יפריש עם הארץ תרומת מעשר לפנינו בתחלה ונפלה [*לפנינו בין למקום אחר בין למקומה (כמ"ש לעיל לר"ש דבירושלמי וכ"כ בכ"מ אבל לא נתן טעם למה פסק כר"ש וצ"ע)] דמדמעת אם יאמר העם הארץ שחזר והתקינה אוכלין על פיו. ופי' בעל כ"מ דהיינו שיאמר שנתערבה עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק"א:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת דירא לשקר בשבת וה"ה ביו"ט: חשכה מוצאי שבת לא יאכל על סמך הגדה דשבת: עד שיעשר דאע"ג דנאמן באמירה דשבת. אפ"ה גזרו באכילה דחול אטו אמירה דחול. ורק בשבת משום עונג שבת ל"ג. ומה"ט רק בשכח מלעשר הקילו ולא לכתחילה. מיהו אם היה נזכר קודם שבת. רק לא היה לו פנאי להפריש. אומר מע"ש שאני עתיד להפריש וכו' [כלקמן רפ"ז]. ומדנקט עד שיעשר [ול"ק יעשר מה שיאכל] משמע כרמב"ם דגם על אכילתו בשבת חייב לעשר כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. ונ"ל דלפ"ז כוונת המשנה לא יאכל כלל אפי' דבר אחר עד שיעשר: לא מצאו אמר לו בשבת: חשכה מוצאי שבת לא יאכל סתם מתני' ר"מ דחשוד לדבר. לא דנו ולא מעידו: עד שיעשר הא דפלגינהו לב' בבי. נ"ל דקמ"ל דדוקא בלא מצאו למוכר שואל לאחר. אבל ביש המוכר כאן לא יסמוך על אחר. דהמוכר נזהר טפי מלהכשילו. ותנא רישא לרבותא דמוצאי שבת שלא יאכל אע"ג דבעל הפירות בעצמו א"ל כן ותנא סיפא לרבותא דשבת. דבשבת אפילו על פי אחר מותר לאכול: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לצ"ט של חולין שהופרשה מהן: רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דדוקא קודם שהופרשה מיקל בה. ובהופרשה יודע שאסורה ואימת דימוע עליו: המדיר את חבירו שיאכל אצלו דא"ל יאסר עליך כל אשר לי אם לא תסעוד אצלי: אוכל עמו בשבת הראשונה של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה: ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות קשה דכבר אמר שאינו מאמינו. ונ"ל דלעיל ר"ל שבעיני החבר הוא בכלל ע"ה שאינן מעשרין. והכא ר"ל שאף להגדתו שעישר תבואה זו אינו מאמינו. אפ"ה צריך לשאלו וכדמסיק. או נ"ל דר"ל אף שגם הע"ה אינו מאמינו לחבר שיעשר. ולפיכך אינו חושש להכשילו. כדאשכחן בטהרות [פ"ח מ"ב] דגם ע"ה היה נזהר לבלי להכשיל לחבר: ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה נ"ל דר"ל דאע"ג דזה שנאה יתירה שהנודר אוסר א"ע מלהנות מהנדור משא"כ ברישא אפילו לא נדר ממנו רק אכילה או שאר דבר אחר: לא יאכל עד שיעשר ולא מהני אימת שבת רק בין מוכר ללוקח דהו"ל כדיעבד: רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי דנהי דחשוד הע"ה על מע"ר ומע"ש. ה"ט משום דבמעשר ראשון יש בו תמ"ע שאסור לזרים. וירא להפריש מע"ר. דעי"ז יפסיד להפריש תמ"ע. וכ"כ מע"ש טריחא ליה מלתא להעלותו לירושלים. אבל מעשר עני דגם בהפרישו לא נאסר לעצמו. לכן מפרישו הע"ה מדגם טבול למעשר עני במיתה: וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש לדבריו דר"א קאמרי. לסברתך עכ"פ היה ראוי שיקרא שם. לומר מעשר עני בצפונו או בדרומו דלא טריחא מלתא כלל. מיהו לדידן ודאי חשיד ע"ה עלה. וצריך חבר להפרישו. רק שהעני הוא הממע"ה: מי שקרא שם קודם שבת: לתרומת מעשר של דמאי שאמר תרומת מעשר של כרי זה יהיה בצפונו או בדרומו. ונקט דמאי דבדמאי מקיים הישראל המעשר לעצמו. ולהכי מפריש הוא התמ"ע לכהן. משא"כ בודאי רגיל הלוי להפריש התמ"ע לכהן. ולא תני תרומה גדולה של ודאי מדאין רגיל להשהותה עד לאחר הגורן: ולמעשר עני של ודאי דאילו בדמאי הרי א"צ ליתנו לעני כמ"ג ולא תני מע"ר של ודאי דהרי אין הלוי יכול לאכלו בשבת. מדאסור להפריש תמ"ע דהו"ל כמתקן מנא: לא יטלם בשבת ר"ל הכהן והעני. דאף דבקרא שם מע"ש מותר להפרישן אסור להוליכן בשבת: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם שלא יסברו שמאכילן משלו. והו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן שנאמן שאינו מוכר פירות ע"ה אחר בחזקת מעושרים. או נ"ל דה"ק שנאמן לומר אמת כשישאלוהו אם עישר: וממי שהוא מעשר אינו נאמן דמדהוא עצמו חשוד. והוא לא אמר לו ממי יקח. מצי לאשתמוטי למימר בעיני הוא נאמן: מאיש פלוני ר"ל אם אמר ליה קח לי מאיש פלוני: הלך ליקח ממנו נקט הכי לאשמועינן דאפילו ידע המשלח שהלך ליקח מהנאמן וטרח אבתריה אפילו הכי אינו נאמן שלקח מנאמן אחר: ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן ואינו נאמן במגו דירא שיתגלה: אמר לו איש פלוני נאמן ה"ז נאמן דאף דהחשוד אינו מעיד. על כל פנים משום חיי נפש הקילו. מדאינו מכיר אדם שם: הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן שירא שיאכילוהו חדש. או מדתבואה ישינה טובה יותר: אמר לו מי ששלחך אצלי וכגון שהזכיר לו שם האדם: אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין משום חיי נפש: שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין דגומלין זל"ז. דחבירו ישבחו בעיר אחרת. רבי יהודה אומר נאמנין משום חיי בני עיר. שיביאו להם תבואה. ולת"ק דוקא ברישא חייש לחיי נפש. משום שהקונה נכרי בעיר. ועוד שהמוכר הראשון לא ידע אם ירצה קונה זה ליקח ישן. וגם מוכר השני לא ידע זה. אבל הכא הרי נסעו שניהן יחד בדרך ועשו קנוניא זו:
מלכת שלמה
הלוקח פירות כו'. נלע"ד דמשום דסליק למיתני דאימת חומר שביעית עלייהו באתריה דר"י. תני השתא האי מתני' דהוי טעמא נמי משום דאימת שבת עליהם או אימת דימוע עליהם כמו שיתבאר בס"ד:
ואוכלן על פיו. בירושלמי פליגי אמוראי בטעמא דמתני' חד אמר מפני כבוד השבת התירו לאכלן על פיו ומ"מ לא התירו אלא ע"י שאלה דאולי יאמר האמת שאינם מעושרין. וחד אמר משום דאימת שבת עליו משום דשבת קובעת למעשר כדאיתא במס' יו"ט ס"פ המביא וירא מלשקר ופריך עלה אם אימת שבת עליו והוא ירא מלשקר א"כ אמאי לא יאכל למוצ"ש ומשני מפני אחר שאין שבת עליו באימה כלומר שלא רצו לסמוך על אימת שבת אלא ביום השבת לפי שיש שאין עליו אימת שבת לכן עשו טעם זה סעד עם כבוד השבת. ונ"מ בין הני תרי טעמי דלמ"ד משום אימת שבת אם שאלו בחול לא יאכל בשבת ולמ"ד מפני כבוד השבת אפי' שאלו בחול יאכל בשבת. ועוד קאמר בירושלמי שאם לקחו ממנו שנים ושאלו האחד לא יאכל השני שמא זו הכלכלה עישר וזו לא עישר וכן אחד שלקח שתי כלכלות ושאל על האחת לא יאכל השנייה שמא זו עישר וזו לא עישר. הרא"ש ז"ל: ואמרי' בירושלמי דדוקא שכח תנן אבל מזיד אסור כיון שפשע ואפי' שאלו וא"ל מעושרין הן אסור לאכול על פיו. והא דאמרינן דבמזיד אסור דוקא בשלא התנה מע"ש. אבל אם התנה מע"ש כדתנן לקמן בר"פ בתרא המזמין את חבירו שיאכל אצלו אומר מערב שבת וכו' אף הכא נמי כשאדם טרוד מע"ש ואין לו פנאי לעשר מתנה תנאי זה ולמחר מפריש בלא דבור ומותר לאכול השאר. ועוד אמרי' בירושלמי דאפי' יש לו מאותו המין פירות מתוקנין שרי לאכול מאלו ע"י שאלה שאני אומר אלו חביבין עליו. ועוד גרסי' התם ר' יונה בשם ר' זעירא תפתר מתני' בפירות שנסמכה דעתו עליהן מע"ש. פי' שלקחן לאכלן אבל בפירות שלקחן מתחלה לסחורה שלא נסמכה דעתו עליהן מע"ש לא שרי לאכול מהן ע"י שאלה. ופי' החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דק"ל לתלמודא ממתני' דהכא אמתני' דלקמן דקתני המדיר את חבירו שיאכל אצלו דשבת ראשונה שרי ע"י שאלה אבל שבת שנייה לא ואפי' שבת ראשונה לא התירו אלא מפני שהדירו הנאה אם לא יאכל אצלו משום איבה ומ"ש הכא דשרי ע"י שאלה לחוד. ותי' ר' יונה דהכא נמי לא התירו במזמינו לאכול בשבת או בשלח לו חבירו פירות בשבת או בלקח פירות לסחורה או לשלחן לאחר מאחר שלא כיון לאכול מהן בשבת ולא התירו אלא בדוקא בלקח פירות לכבוד שבת בזה בלבד התירו ע"י שאלה. ע"כ:
לא מצאו כו'. פי' החכם ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל משום סיפא אצטריך דתנן חשכה למוצ"ש לא יאכל עד שיעשר וה"א דליהמן אפילו במוצ"ש קמ"ל ע"כ. פי' כדתנן בס"פ עד כמה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו:
תרומת מעשר כו'. הא דנקט למקומה סתמא ר' אליעזר דתני בירוש' תמ"ע של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת דברי ר"א. וחכ"א בין במקומה בין שלא במקומה מדמעת. רבי אומר בין במקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת. והך פלוגתא דוקא בדמאי ולא בודאי. הר"ש ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בחבורו. מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תמ"ע מפירותיו שהן דמאי וראינוה שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפי' בחול ואוכל על פיו שכשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת דימוע עליהם ואינם חשודים להאכיל את המדומע עכ"ל ז"ל וכן פי' ג"כ בפי' המשנה וע"ש בהשגות ובכ"מ. ובירושל' מפ' כיצד שואלו שאומר לו אינך חשוד בעיני אלא מפני שקניתי ממך חטים וראיתי חיל עליך אמרתי שמא שכחת לתקנם. ואע"ג דקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו שאני הכא דאימת דימוע עליו. ופי' רש"י ז"ל שם פרק הקומץ רבא. אף בחול שואלו. כלומ' ל"מ אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואלו לע"ה ואוכל על פיו. אלא אפי' בחול סומך על המוכר משום הפסד חולין. ושואלו אם הפריש מעשר קודם שמכרן לו ואוכל על פיו דנמצא שלא חל על זה שם תמ"ע דכבר נפטר ע"כ. וז"ל בקיצור שם ר"פ אע"פ וסומך עליו אם אמר עשרתים קודם שמכרתים לך דכיון דמדרבנן הוא הימנוה רבנן במקום פסידא כי הכא שאין תקנה לחזור ולהפריש אלא למכרה לכהנים בדמי תרומה ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שם בשם הירוש' טעמי' דר"ש שזורי כשם שאימת שבת על ע"ה שירא לשקר בשבת בדבר שאינו מעושר משום דשבת קובעת למעשר כמו כן אימת תרומה עליו דנהי דאינו ירא מאיסור טבל ירא הוא מאיסור תרומ' כשתרם וחזרה למקומה ורבנן פליגי עליה בהא אע"ג דלית לי' תקנתא עכ"ל ז"ל. ופי' ר"ש לוריא ז"ל שם נ"ל לפרש לאו דוקא שע"ה יודע שהשבת קובעת למעשר אלא מפני שראה ע"ה שאוכלין בימי חול בעראי בלא מעשר ובשבת נזהרין והוא לא ידע חלוק קובעת אלא סבר שעיקר חיוב ואזהרת מעשר הוא בשבת ולא בחול ומש"ה קא' שפיר ר"ש לרבנן כשם שאימת שבת וכו' ר"ל שהרי בתרומה ג"כ נזהרין באכילת עראי ודוק עכ"ל ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל וחכמים אינם מודים לו והכי דייק לישנא דקתני רש"א ולא קתני אר"ש וכמ"ש. ועי' ג"כ בל' הר"ן ז"ל בפרק התקבל. וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל על מה שפי' הרמב"ם ז"ל וכשנשאלהו אח"כ ואמר חזרתי והפרשתי אותו והוצאתיהו כו'. כתב צ"ע מה הפרשה והוצאה שייך בתקון המדומע דאין לו תיקון כ"א ע"י שאלה וע"י ביטול. וי"ל דמיירי שלא נתערב יפה יפה אלא שחזר למקום שהפרישו ממנו ויכול הוא לחזור ולהפרישו ולהוציאו משם כגון אם נפלה שם סאה מוציא סאה ויותר מעט כדי שיסתלק מן הספק וכההיא דתנינן בפ"ד דתרומות סאה תרומה שנפלה ע"פ מגורה יקפיאנה. וקצת הלשון מסייעו דקתני שחזרה למקומה. ע"כ:
1.
One who buys produce from someone who is not trustworthy in respect of tithes, and he forgot to tithe it, and he asked [the seller] on Shabbat [if they were tithed], he may eat based on his word. At nightfall of Shabbat, he may not eat of it unless he had first tithed it. If he could not find the seller, and another person who was not trustworthy in respect of tithes said to him “they are tithed,” he may eat of it at his word. At nightfall of Shabbat, he may not eat of it unless he had first tithed it. Terumat maaser of demai which had become mixed up again [with the produce] from which it had been taken: Rabbi Shimon Shezuri says: even on a week day he may ask the seller and eat based on his word.
משנה ב
הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן. וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
ברטנורה
המדיר את חבירו שיאכל עמו. דאמר ליה קונם מה שאתה נהנה לי אם אין אתה סועד אצלי:שבת הראשונה. של סעודת נשואין לבחור שנשא בתולה התירו לו לאכול עמו משום איבה:
תוסופות יום טוב
המדיר. פי' הר"ב דא"ל קונם מה שאתה נהנה לי. ור"ל משלי. [*ועיין לקמן בדבור המתחיל ובשבת שניה וכו']:
חבירו. בפרק ב כתב הר"ש בפי' הירושלמי חבירין מלשון חבירו ולא לשון תלמידי חכמים אלא בני אדם דגייסי גבי הדדי קרי להו חבירים ע"כ. והכא נמי אע"ג דהואיל ואינו מאמינו וכו' א"כ הרי הוא אינו עם הארץ כי הם מאמינים זה לזה אפילו הכי קרי ליה חבירו לענין דגייס ביה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק ג דסוכה משנה י"א:
בשבת הראשונה. פי' הר"ב של סעודת נשואין וכ"כ הר"ש. ועיין בפירושם פירוש אחר בריש פ"ז:
[*ואע"פ שאינו מאמינו. ק"ל שהוא כפל ולגירסת ירושלמי מיושב קצת]:
ובשבת שניה אע"פ שנדר ממנו הנייה. כלומר אע"פ שההדרה שאמרנו היתה באיסור הנייה ממנו כמ"ש הר"ב דאמר ליה קונם וכו'. וכ"כ שם הר"ש. אבל להרמב"ם אתיא כפשטה. דרישא המדיר וכו' פירש ר"ל הנשבע על חבירו. וכ"כ בחיבורו פרק י"ב מהלכות מעשר ואם כן שפיר תנא בסיפא אע"פ שנדר הנייה דהא אכתי לא איירינן בהדרת הנייה וצריכין לומר לפירוש הרמב"ם שמפרש שהשביעו דהיינו שענה אמן כדתנן בסוף פרק ג דמסכת שבועות מפי אחרים ואמר אמן:
לא יאכל עד שיעשר. ואף על פי שאמר ליה מעושרין הן. דלא דמי ללוקח פירות דלעיל דכשכבר לקח והרי הן שלו התירו לו שיסמוך בשבת על פיו אבל הכא לא התירו לו שיאכל עם העם הארץ על פיו אלא בשבת הראשונה מפני דרכי שלום. אבל אין לחלק דלעיל בלקח פירות מעם הארץ ואין לו מה יאכל. שהרי פסק הרמב"ם מהירושלמי דאפילו היה לו פירות מתוקנים מאותו המין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת דירא לשקר בשבת וה"ה ביו"ט: חשכה מוצאי שבת לא יאכל על סמך הגדה דשבת: עד שיעשר דאע"ג דנאמן באמירה דשבת. אפ"ה גזרו באכילה דחול אטו אמירה דחול. ורק בשבת משום עונג שבת ל"ג. ומה"ט רק בשכח מלעשר הקילו ולא לכתחילה. מיהו אם היה נזכר קודם שבת. רק לא היה לו פנאי להפריש. אומר מע"ש שאני עתיד להפריש וכו' [כלקמן רפ"ז]. ומדנקט עד שיעשר [ול"ק יעשר מה שיאכל] משמע כרמב"ם דגם על אכילתו בשבת חייב לעשר כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. ונ"ל דלפ"ז כוונת המשנה לא יאכל כלל אפי' דבר אחר עד שיעשר: לא מצאו אמר לו בשבת: חשכה מוצאי שבת לא יאכל סתם מתני' ר"מ דחשוד לדבר. לא דנו ולא מעידו: עד שיעשר הא דפלגינהו לב' בבי. נ"ל דקמ"ל דדוקא בלא מצאו למוכר שואל לאחר. אבל ביש המוכר כאן לא יסמוך על אחר. דהמוכר נזהר טפי מלהכשילו. ותנא רישא לרבותא דמוצאי שבת שלא יאכל אע"ג דבעל הפירות בעצמו א"ל כן ותנא סיפא לרבותא דשבת. דבשבת אפילו על פי אחר מותר לאכול: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לצ"ט של חולין שהופרשה מהן: רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דדוקא קודם שהופרשה מיקל בה. ובהופרשה יודע שאסורה ואימת דימוע עליו: המדיר את חבירו שיאכל אצלו דא"ל יאסר עליך כל אשר לי אם לא תסעוד אצלי: אוכל עמו בשבת הראשונה של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה: ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות קשה דכבר אמר שאינו מאמינו. ונ"ל דלעיל ר"ל שבעיני החבר הוא בכלל ע"ה שאינן מעשרין. והכא ר"ל שאף להגדתו שעישר תבואה זו אינו מאמינו. אפ"ה צריך לשאלו וכדמסיק. או נ"ל דר"ל אף שגם הע"ה אינו מאמינו לחבר שיעשר. ולפיכך אינו חושש להכשילו. כדאשכחן בטהרות [פ"ח מ"ב] דגם ע"ה היה נזהר לבלי להכשיל לחבר: ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה נ"ל דר"ל דאע"ג דזה שנאה יתירה שהנודר אוסר א"ע מלהנות מהנדור משא"כ ברישא אפילו לא נדר ממנו רק אכילה או שאר דבר אחר: לא יאכל עד שיעשר ולא מהני אימת שבת רק בין מוכר ללוקח דהו"ל כדיעבד: רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי דנהי דחשוד הע"ה על מע"ר ומע"ש. ה"ט משום דבמעשר ראשון יש בו תמ"ע שאסור לזרים. וירא להפריש מע"ר. דעי"ז יפסיד להפריש תמ"ע. וכ"כ מע"ש טריחא ליה מלתא להעלותו לירושלים. אבל מעשר עני דגם בהפרישו לא נאסר לעצמו. לכן מפרישו הע"ה מדגם טבול למעשר עני במיתה: וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש לדבריו דר"א קאמרי. לסברתך עכ"פ היה ראוי שיקרא שם. לומר מעשר עני בצפונו או בדרומו דלא טריחא מלתא כלל. מיהו לדידן ודאי חשיד ע"ה עלה. וצריך חבר להפרישו. רק שהעני הוא הממע"ה: מי שקרא שם קודם שבת: לתרומת מעשר של דמאי שאמר תרומת מעשר של כרי זה יהיה בצפונו או בדרומו. ונקט דמאי דבדמאי מקיים הישראל המעשר לעצמו. ולהכי מפריש הוא התמ"ע לכהן. משא"כ בודאי רגיל הלוי להפריש התמ"ע לכהן. ולא תני תרומה גדולה של ודאי מדאין רגיל להשהותה עד לאחר הגורן: ולמעשר עני של ודאי דאילו בדמאי הרי א"צ ליתנו לעני כמ"ג ולא תני מע"ר של ודאי דהרי אין הלוי יכול לאכלו בשבת. מדאסור להפריש תמ"ע דהו"ל כמתקן מנא: לא יטלם בשבת ר"ל הכהן והעני. דאף דבקרא שם מע"ש מותר להפרישן אסור להוליכן בשבת: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם שלא יסברו שמאכילן משלו. והו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן שנאמן שאינו מוכר פירות ע"ה אחר בחזקת מעושרים. או נ"ל דה"ק שנאמן לומר אמת כשישאלוהו אם עישר: וממי שהוא מעשר אינו נאמן דמדהוא עצמו חשוד. והוא לא אמר לו ממי יקח. מצי לאשתמוטי למימר בעיני הוא נאמן: מאיש פלוני ר"ל אם אמר ליה קח לי מאיש פלוני: הלך ליקח ממנו נקט הכי לאשמועינן דאפילו ידע המשלח שהלך ליקח מהנאמן וטרח אבתריה אפילו הכי אינו נאמן שלקח מנאמן אחר: ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן ואינו נאמן במגו דירא שיתגלה: אמר לו איש פלוני נאמן ה"ז נאמן דאף דהחשוד אינו מעיד. על כל פנים משום חיי נפש הקילו. מדאינו מכיר אדם שם: הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן שירא שיאכילוהו חדש. או מדתבואה ישינה טובה יותר: אמר לו מי ששלחך אצלי וכגון שהזכיר לו שם האדם: אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין משום חיי נפש: שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין דגומלין זל"ז. דחבירו ישבחו בעיר אחרת. רבי יהודה אומר נאמנין משום חיי בני עיר. שיביאו להם תבואה. ולת"ק דוקא ברישא חייש לחיי נפש. משום שהקונה נכרי בעיר. ועוד שהמוכר הראשון לא ידע אם ירצה קונה זה ליקח ישן. וגם מוכר השני לא ידע זה. אבל הכא הרי נסעו שניהן יחד בדרך ועשו קנוניא זו:
מלכת שלמה
שבת ראשונה. של סעודת נשואין לבחור שנשא בתולה. ובירושלמי בעי קראו בשבת ראשונה ונטרד ולא בא השנייה מהו שתעשה ראשונה. אמר ר"ח כאן שנינו שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם. פי' שאין לה שם טוב כלומ' שאינה של ת"ח עם בת ת"ח. ופי' הח' ה"ר אלעזר אזכרי נ"ע דכאן שנינו דקאמר רב חסדא מדקדק ליה מדלא קתני במתני' מי שאינו נאמן על המעשרות והדיר לחבירו וכו' אלא קתני המדיר את חבירו שיאכל אצלו משמע כיון דע"ה הוא אפי' פירותיו מתוקנין אין ראוי לאכול אא"כ הדירו משום איבה ומלתא אגב אורחא שנה כאן ברמז רבינו הקדוש שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם ע"כ. משמע לפ"ז שהבעיא נשארה בתיקו. אבל הרש"ש ז"ל פי' בסעודה שאין לה שם כגון אצל ע"ה דאמרינן בעלמא סופך שיאכילוך טבלים אלא היכא שיש בה שם כגון שבת ראשונה דשייך בה איבה אבל שבת שנייה לא ואף על גב דנדר הנייה הימנו ע"כ. ונלע"ד דהא דקתני הכא ובלבד שיאמר לו מעושרין הן ולא קתני שואלו ואוכל על פיו דהא כיון שמדירו שיאכל אצלו מסתמא שהוא יאמר לו מאליו מעושרין הן ולמה אינך חפץ לבא וכדומה לזה:
2.
One who vowed [that his friend could not benefit from him] unless he eats with him, and the friend does not trust him in respect of tithes, he may eat with him on the first Shabbat even though he does not trust him in respect of tithes, provided that his friend said to him that the food had been tithed. But on the second week, even though he had vowed that he would not benefit from him, he may not eat with him unless he first tithed [the produce].
משנה ג
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ:
ברטנורה
אין צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. דלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני שהם יודעים שפירות הטבולים למעשר עני הם במיתה ומפרישים אותו ולוקחים אותו לעצמן:וחכמים אומרים. אף על פי כן קורא לו שם, שהרי אינו מפסיד כלום בזה דאינו צריך להפריש וליתן לעני משום דעני הוי בזה מוציא מחבירו והמוציא מחבירו עליו הראיה:
תוסופות יום טוב
אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני וכו'. פי' הר"ב דלא נחשדו עמי הארץ וכו' וחכמים אומרים אעפ"כ קורא לו שם שהרי אינו מפסיד כלום וכו'. וקשה דבריש מכילתין מפרש דעמי הארץ חשודים על מעשר עני. וז"ל הר"ש. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יז) בעי רב יוסף למימר דמר סבר טביל ומר סבר לא טביל אמר ליה אביי אי הכי אדמפלגי בספיקו ליפלגו בודאי אלא דכולי עלמא טביל והכא בהא קמיפלגו מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני דכיון דממונא דידיה הוא אפרושי מפריש. ומר סבר נחשדו כיון דטריחא ליה מלתא לא מפריש. ובירושלמי מפרש רב הונא רבי אבא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה מאי טעמא דר' אליעזר מכיון שיודע שבעון מיתה הוא מפריש. מאי טעמא דרבנן בלא כך קורא לו שם וא"צ להפריש. כלומר בלא כך שיפשוט לך שמפריש. הא סגי בקריאת שם הלכך אין לחוש אם נחמיר עליו לקרות מספק *)מעט. והיינו כההיא שיטה דמכות דרבי אליעזר סבר על מעשר ראשון ומעשר שני נחשדו דלא מפרשי להו. הראשון משום תרומת מעשר דאית ביה והשני משום דבעי אסוקי לירושלים. אבל מעשר עני מפריש. ורבנן סברי אפילו הכי חשודין הן הלכך הלוקח קורא עליו ואין צריך להפריש וליתן לעני עכ"ל הר"ש. וכלומר הירושלמי הכי קאמר דרבנן לדבריו דרבי אליעזר קאמרי לדבריך דסברת דלא נחשדו והיינו דקאמרי בלא כך כלומר בלא זה שנאמר דנחשדו כסברתנו אלא שנפשוט ונודה לך שמפריש ולא נחשד הא סגי בקריאת שם וכו'. והר"ב שהוסיף על מלתייהו דרבנן דאמרי קורא לו שם וכתב הוא אע"פ וכו' אינו מפסיד. נתן מקום לטעות לומר דהכי סבירא להו לרבנן והרי מפורש דדוקא רבי אליעזר הוא דסבירא ליה הכי. אבל אפשר שהר"ב סובר דירושלמי חולק עם הבבלי וסבירא ליה דאף לרבנן לא נחשדו וכפשטא דמימרא דירושלמי. וא"כ הא דפירש בריש מכילתין אתיא כש"ס דבבלי והא דהכא כירושלמי. ואף הרמב"ם בפירושו ובחבורו פרק ט מהלכות מעשר כתב שסברת חכמים שיקרא שם למעשר עני גזירה משום מעשר שני דהא מעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני שבשאר שני השבוע ע"כ ס"ל נמי דלא נחשדו לרבנן כמו הירושלמי והוסיף טעם לשבח. אבל צ"ע דלא פירש כש"ס דידן וסוגיא זו נשנית עוד בפרק ואלו נדרים (דף עו) [צ"ל פ"ד] ע"ב. רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון דאילו מפקיר נכסיה והוי עני ושקיל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסי לא מפקר איניש דמרתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו ושנויא דרבא ארומיא דמתני' וברייתא דהתם קאי נמי לאביי והראב"ד לא השיגו בזה וגם בעל כ"מ לא העיר בזה כלום:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת דירא לשקר בשבת וה"ה ביו"ט: חשכה מוצאי שבת לא יאכל על סמך הגדה דשבת: עד שיעשר דאע"ג דנאמן באמירה דשבת. אפ"ה גזרו באכילה דחול אטו אמירה דחול. ורק בשבת משום עונג שבת ל"ג. ומה"ט רק בשכח מלעשר הקילו ולא לכתחילה. מיהו אם היה נזכר קודם שבת. רק לא היה לו פנאי להפריש. אומר מע"ש שאני עתיד להפריש וכו' [כלקמן רפ"ז]. ומדנקט עד שיעשר [ול"ק יעשר מה שיאכל] משמע כרמב"ם דגם על אכילתו בשבת חייב לעשר כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. ונ"ל דלפ"ז כוונת המשנה לא יאכל כלל אפי' דבר אחר עד שיעשר: לא מצאו אמר לו בשבת: חשכה מוצאי שבת לא יאכל סתם מתני' ר"מ דחשוד לדבר. לא דנו ולא מעידו: עד שיעשר הא דפלגינהו לב' בבי. נ"ל דקמ"ל דדוקא בלא מצאו למוכר שואל לאחר. אבל ביש המוכר כאן לא יסמוך על אחר. דהמוכר נזהר טפי מלהכשילו. ותנא רישא לרבותא דמוצאי שבת שלא יאכל אע"ג דבעל הפירות בעצמו א"ל כן ותנא סיפא לרבותא דשבת. דבשבת אפילו על פי אחר מותר לאכול: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לצ"ט של חולין שהופרשה מהן: רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דדוקא קודם שהופרשה מיקל בה. ובהופרשה יודע שאסורה ואימת דימוע עליו: המדיר את חבירו שיאכל אצלו דא"ל יאסר עליך כל אשר לי אם לא תסעוד אצלי: אוכל עמו בשבת הראשונה של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה: ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות קשה דכבר אמר שאינו מאמינו. ונ"ל דלעיל ר"ל שבעיני החבר הוא בכלל ע"ה שאינן מעשרין. והכא ר"ל שאף להגדתו שעישר תבואה זו אינו מאמינו. אפ"ה צריך לשאלו וכדמסיק. או נ"ל דר"ל אף שגם הע"ה אינו מאמינו לחבר שיעשר. ולפיכך אינו חושש להכשילו. כדאשכחן בטהרות [פ"ח מ"ב] דגם ע"ה היה נזהר לבלי להכשיל לחבר: ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה נ"ל דר"ל דאע"ג דזה שנאה יתירה שהנודר אוסר א"ע מלהנות מהנדור משא"כ ברישא אפילו לא נדר ממנו רק אכילה או שאר דבר אחר: לא יאכל עד שיעשר ולא מהני אימת שבת רק בין מוכר ללוקח דהו"ל כדיעבד: רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי דנהי דחשוד הע"ה על מע"ר ומע"ש. ה"ט משום דבמעשר ראשון יש בו תמ"ע שאסור לזרים. וירא להפריש מע"ר. דעי"ז יפסיד להפריש תמ"ע. וכ"כ מע"ש טריחא ליה מלתא להעלותו לירושלים. אבל מעשר עני דגם בהפרישו לא נאסר לעצמו. לכן מפרישו הע"ה מדגם טבול למעשר עני במיתה: וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש לדבריו דר"א קאמרי. לסברתך עכ"פ היה ראוי שיקרא שם. לומר מעשר עני בצפונו או בדרומו דלא טריחא מלתא כלל. מיהו לדידן ודאי חשיד ע"ה עלה. וצריך חבר להפרישו. רק שהעני הוא הממע"ה: מי שקרא שם קודם שבת: לתרומת מעשר של דמאי שאמר תרומת מעשר של כרי זה יהיה בצפונו או בדרומו. ונקט דמאי דבדמאי מקיים הישראל המעשר לעצמו. ולהכי מפריש הוא התמ"ע לכהן. משא"כ בודאי רגיל הלוי להפריש התמ"ע לכהן. ולא תני תרומה גדולה של ודאי מדאין רגיל להשהותה עד לאחר הגורן: ולמעשר עני של ודאי דאילו בדמאי הרי א"צ ליתנו לעני כמ"ג ולא תני מע"ר של ודאי דהרי אין הלוי יכול לאכלו בשבת. מדאסור להפריש תמ"ע דהו"ל כמתקן מנא: לא יטלם בשבת ר"ל הכהן והעני. דאף דבקרא שם מע"ש מותר להפרישן אסור להוליכן בשבת: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם שלא יסברו שמאכילן משלו. והו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן שנאמן שאינו מוכר פירות ע"ה אחר בחזקת מעושרים. או נ"ל דה"ק שנאמן לומר אמת כשישאלוהו אם עישר: וממי שהוא מעשר אינו נאמן דמדהוא עצמו חשוד. והוא לא אמר לו ממי יקח. מצי לאשתמוטי למימר בעיני הוא נאמן: מאיש פלוני ר"ל אם אמר ליה קח לי מאיש פלוני: הלך ליקח ממנו נקט הכי לאשמועינן דאפילו ידע המשלח שהלך ליקח מהנאמן וטרח אבתריה אפילו הכי אינו נאמן שלקח מנאמן אחר: ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן ואינו נאמן במגו דירא שיתגלה: אמר לו איש פלוני נאמן ה"ז נאמן דאף דהחשוד אינו מעיד. על כל פנים משום חיי נפש הקילו. מדאינו מכיר אדם שם: הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן שירא שיאכילוהו חדש. או מדתבואה ישינה טובה יותר: אמר לו מי ששלחך אצלי וכגון שהזכיר לו שם האדם: אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין משום חיי נפש: שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין דגומלין זל"ז. דחבירו ישבחו בעיר אחרת. רבי יהודה אומר נאמנין משום חיי בני עיר. שיביאו להם תבואה. ולת"ק דוקא ברישא חייש לחיי נפש. משום שהקונה נכרי בעיר. ועוד שהמוכר הראשון לא ידע אם ירצה קונה זה ליקח ישן. וגם מוכר השני לא ידע זה. אבל הכא הרי נסעו שניהן יחד בדרך ועשו קנוניא זו:
מלכת שלמה
3.
Rabbi Eliezer says: a man need not designate the poor man’s tithe of demai. But the sages say: he must designate it, but he need not separate.
משנה ד
מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי, לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת. וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם:
ברטנורה
מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי זה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. ותרומת מעשר של דמאי דנקט לפי שהישראל קורא לה שם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו, אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם אלא הוא נותן מעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן:לא יטלם. כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי, שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת. אבל בלמודים לאכול אצלו כלומר הרגילין לאכול על שלחנו שרי, ובלבד שיודיעם שהם של תרומת מעשר או של מעשר עני שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם הוה ליה כמאכיל אורחיו תרומה ומעשרות שהוא אסור:
תוסופות יום טוב
מי שקרא שם וכו'. רוצה לומר בע"ש. וכן מפורש בהר"ש. וכתב הר"ב שאמר וכו' יהא מונח בצפונו או בדרומו ומסיים הרמב"ם בפירושו וסימן עליו:
לתרומת מעשר וכו'. כתב הר"ש ולתני תרומה גדולה של ודאי ומסיק משום דלאו אורחיה לשהותה ורגילין להפרישה לאלתר אפילו **)הביאה לבית כדאמר בירושלמי פרק ג דמעשרות אי אפשר לגורן שתיעקר אלא א"כ נתרמה תרומה גדולה וגם לפי שאין צריך לטרוח במדידה ואדרבה מצוה באומד עכ"ל. ועיין בדברי הר"ב ריש פרק ו ודלא תני מעשר ראשון של ודאי לפי שאע"פ שקרא שם ויפרישה ויתנה בשבת ללוי אין לו בו תועלת בשבת זה שאינו יכול לקרות שם ולהפריש בשבת התרומ' שבמעשר דהוי כמתקן מנא כדתנן בפ' ה דביצה:
לא יטלם. לשון הר"ב כדי ליתנם לכהן וכו'. וז"ל הר"ש ולא יטלם לאו דוקא אלא כלומר לא יטלם כדי ליתנם לכהן וכו'. וכך הם דברי הרמב"ם. ור"ל דלהפריש המתנות אחר שקרא שם מע"ש אינו אסור בשבת שאין אסור אח"כ אלא בהולכת המתנות לכהן. ועי' במשנה ד פ"ז ומה שאכתוב שם בס"ד. והא דאמרינן שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת לפום מסקנא דמפ' הר"ב במ"ו פ"ק דביצה אתיא כבית שמאי. ועיין עוד שם דמתנות דאמרן אין כל מתנות כהונה שוין בזה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת דירא לשקר בשבת וה"ה ביו"ט: חשכה מוצאי שבת לא יאכל על סמך הגדה דשבת: עד שיעשר דאע"ג דנאמן באמירה דשבת. אפ"ה גזרו באכילה דחול אטו אמירה דחול. ורק בשבת משום עונג שבת ל"ג. ומה"ט רק בשכח מלעשר הקילו ולא לכתחילה. מיהו אם היה נזכר קודם שבת. רק לא היה לו פנאי להפריש. אומר מע"ש שאני עתיד להפריש וכו' [כלקמן רפ"ז]. ומדנקט עד שיעשר [ול"ק יעשר מה שיאכל] משמע כרמב"ם דגם על אכילתו בשבת חייב לעשר כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. ונ"ל דלפ"ז כוונת המשנה לא יאכל כלל אפי' דבר אחר עד שיעשר: לא מצאו אמר לו בשבת: חשכה מוצאי שבת לא יאכל סתם מתני' ר"מ דחשוד לדבר. לא דנו ולא מעידו: עד שיעשר הא דפלגינהו לב' בבי. נ"ל דקמ"ל דדוקא בלא מצאו למוכר שואל לאחר. אבל ביש המוכר כאן לא יסמוך על אחר. דהמוכר נזהר טפי מלהכשילו. ותנא רישא לרבותא דמוצאי שבת שלא יאכל אע"ג דבעל הפירות בעצמו א"ל כן ותנא סיפא לרבותא דשבת. דבשבת אפילו על פי אחר מותר לאכול: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לצ"ט של חולין שהופרשה מהן: רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דדוקא קודם שהופרשה מיקל בה. ובהופרשה יודע שאסורה ואימת דימוע עליו: המדיר את חבירו שיאכל אצלו דא"ל יאסר עליך כל אשר לי אם לא תסעוד אצלי: אוכל עמו בשבת הראשונה של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה: ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות קשה דכבר אמר שאינו מאמינו. ונ"ל דלעיל ר"ל שבעיני החבר הוא בכלל ע"ה שאינן מעשרין. והכא ר"ל שאף להגדתו שעישר תבואה זו אינו מאמינו. אפ"ה צריך לשאלו וכדמסיק. או נ"ל דר"ל אף שגם הע"ה אינו מאמינו לחבר שיעשר. ולפיכך אינו חושש להכשילו. כדאשכחן בטהרות [פ"ח מ"ב] דגם ע"ה היה נזהר לבלי להכשיל לחבר: ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה נ"ל דר"ל דאע"ג דזה שנאה יתירה שהנודר אוסר א"ע מלהנות מהנדור משא"כ ברישא אפילו לא נדר ממנו רק אכילה או שאר דבר אחר: לא יאכל עד שיעשר ולא מהני אימת שבת רק בין מוכר ללוקח דהו"ל כדיעבד: רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי דנהי דחשוד הע"ה על מע"ר ומע"ש. ה"ט משום דבמעשר ראשון יש בו תמ"ע שאסור לזרים. וירא להפריש מע"ר. דעי"ז יפסיד להפריש תמ"ע. וכ"כ מע"ש טריחא ליה מלתא להעלותו לירושלים. אבל מעשר עני דגם בהפרישו לא נאסר לעצמו. לכן מפרישו הע"ה מדגם טבול למעשר עני במיתה: וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש לדבריו דר"א קאמרי. לסברתך עכ"פ היה ראוי שיקרא שם. לומר מעשר עני בצפונו או בדרומו דלא טריחא מלתא כלל. מיהו לדידן ודאי חשיד ע"ה עלה. וצריך חבר להפרישו. רק שהעני הוא הממע"ה: מי שקרא שם קודם שבת: לתרומת מעשר של דמאי שאמר תרומת מעשר של כרי זה יהיה בצפונו או בדרומו. ונקט דמאי דבדמאי מקיים הישראל המעשר לעצמו. ולהכי מפריש הוא התמ"ע לכהן. משא"כ בודאי רגיל הלוי להפריש התמ"ע לכהן. ולא תני תרומה גדולה של ודאי מדאין רגיל להשהותה עד לאחר הגורן: ולמעשר עני של ודאי דאילו בדמאי הרי א"צ ליתנו לעני כמ"ג ולא תני מע"ר של ודאי דהרי אין הלוי יכול לאכלו בשבת. מדאסור להפריש תמ"ע דהו"ל כמתקן מנא: לא יטלם בשבת ר"ל הכהן והעני. דאף דבקרא שם מע"ש מותר להפרישן אסור להוליכן בשבת: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם שלא יסברו שמאכילן משלו. והו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן שנאמן שאינו מוכר פירות ע"ה אחר בחזקת מעושרים. או נ"ל דה"ק שנאמן לומר אמת כשישאלוהו אם עישר: וממי שהוא מעשר אינו נאמן דמדהוא עצמו חשוד. והוא לא אמר לו ממי יקח. מצי לאשתמוטי למימר בעיני הוא נאמן: מאיש פלוני ר"ל אם אמר ליה קח לי מאיש פלוני: הלך ליקח ממנו נקט הכי לאשמועינן דאפילו ידע המשלח שהלך ליקח מהנאמן וטרח אבתריה אפילו הכי אינו נאמן שלקח מנאמן אחר: ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן ואינו נאמן במגו דירא שיתגלה: אמר לו איש פלוני נאמן ה"ז נאמן דאף דהחשוד אינו מעיד. על כל פנים משום חיי נפש הקילו. מדאינו מכיר אדם שם: הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן שירא שיאכילוהו חדש. או מדתבואה ישינה טובה יותר: אמר לו מי ששלחך אצלי וכגון שהזכיר לו שם האדם: אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין משום חיי נפש: שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין דגומלין זל"ז. דחבירו ישבחו בעיר אחרת. רבי יהודה אומר נאמנין משום חיי בני עיר. שיביאו להם תבואה. ולת"ק דוקא ברישא חייש לחיי נפש. משום שהקונה נכרי בעיר. ועוד שהמוכר הראשון לא ידע אם ירצה קונה זה ליקח ישן. וגם מוכר השני לא ידע זה. אבל הכא הרי נסעו שניהן יחד בדרך ועשו קנוניא זו:
מלכת שלמה
מי שקרא שם. פי' מערב שבת:
לתרומת מעשר של דמאי. אבל גבי מעשר עני נקט הודאי דאילו של דמאי שלו הוא ואין צריך ליתנו לעני מספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה:
לא יטלם. לאו דוקא לא יטלם דכיון דקרא שם מותר ליטלם אלא לא יתנם לכהן או לעני שבחצר או שבמבוי וסתמא כב"ש דפ"ק דיו"ט דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט. ומיהו לאחרים ולר' יהודה דאמרי התם דבתרומה מודו ב"ה דאין מוליכין משום דאינו זכאי בהרמתה אתיא אפי' כב"ה. ובלבד שיודיעם כדי שיטהר הכהן עצמו לאכול תרומה וגם העני שלא יטמא טהרות של חבר. הר"ש והרא"ש ז"ל. ועי' בתוספות פ"ק דיו"ט דף י"ב:
4.
One who had designated the terumat maaser of demai, or the poor man’s tithe of produce that had certainly not been tithed, he should not separate them on Shabbat. But if the priest or the poor man regularly ate with him, they may come and eat provided that he informs them.
משנה ה
הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן:
ברטנורה
אינו נאמן. דאפילו ימצא שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן. אבל כי אמר ליה מאיש פלוני לא מצי לאשתמוטי דהא אינו רשאי ליקח מאחר:
תוסופות יום טוב
ממי שהוא נאמן. פירש הרמב"ם וז"ל. איש נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל איסור ולא טמא עכ"ל. ומה שמסיים שאינו מאכיל איסור לאו בכל איסורין קאמר דכל ישראל בחזקת שאינם אוכלים דבר איסור אלא לענין יין בשר גבינה וחתיכת דג בלבד הוא שאמר. וכמ"ש בסוף פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות. והכא לא אצטריך לאשמעינן נאמנות דאיסורים. דמכילתין לענין מעשרות וטומאה איירי. ולהכי בתחלת דבריו לא כתב איסור אלא לבסוף אשמעינן מלתא דאיסור אגב אורחיה. [*ומיהו קשה דטומאה מאי שייכא הכא ורש"י פירש בפרק ה דבכורות [דף לו] ממי שהוא נאמן *)שלא לקח מע"ה או שהוא לקח מע"ה ומעשר דמאי]:
הלך ליקח וכו'. אינו נאמן. וא"ל דנהמניה במגו דאי בעי אמר שמצאו ולקח ממנו דאין זה מגו טוב שמתירא שימצא בדאי אם יבא אותו פלוני וישאלהו זה ששלחו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת דירא לשקר בשבת וה"ה ביו"ט: חשכה מוצאי שבת לא יאכל על סמך הגדה דשבת: עד שיעשר דאע"ג דנאמן באמירה דשבת. אפ"ה גזרו באכילה דחול אטו אמירה דחול. ורק בשבת משום עונג שבת ל"ג. ומה"ט רק בשכח מלעשר הקילו ולא לכתחילה. מיהו אם היה נזכר קודם שבת. רק לא היה לו פנאי להפריש. אומר מע"ש שאני עתיד להפריש וכו' [כלקמן רפ"ז]. ומדנקט עד שיעשר [ול"ק יעשר מה שיאכל] משמע כרמב"ם דגם על אכילתו בשבת חייב לעשר כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. ונ"ל דלפ"ז כוונת המשנה לא יאכל כלל אפי' דבר אחר עד שיעשר: לא מצאו אמר לו בשבת: חשכה מוצאי שבת לא יאכל סתם מתני' ר"מ דחשוד לדבר. לא דנו ולא מעידו: עד שיעשר הא דפלגינהו לב' בבי. נ"ל דקמ"ל דדוקא בלא מצאו למוכר שואל לאחר. אבל ביש המוכר כאן לא יסמוך על אחר. דהמוכר נזהר טפי מלהכשילו. ותנא רישא לרבותא דמוצאי שבת שלא יאכל אע"ג דבעל הפירות בעצמו א"ל כן ותנא סיפא לרבותא דשבת. דבשבת אפילו על פי אחר מותר לאכול: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לצ"ט של חולין שהופרשה מהן: רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דדוקא קודם שהופרשה מיקל בה. ובהופרשה יודע שאסורה ואימת דימוע עליו: המדיר את חבירו שיאכל אצלו דא"ל יאסר עליך כל אשר לי אם לא תסעוד אצלי: אוכל עמו בשבת הראשונה של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה: ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות קשה דכבר אמר שאינו מאמינו. ונ"ל דלעיל ר"ל שבעיני החבר הוא בכלל ע"ה שאינן מעשרין. והכא ר"ל שאף להגדתו שעישר תבואה זו אינו מאמינו. אפ"ה צריך לשאלו וכדמסיק. או נ"ל דר"ל אף שגם הע"ה אינו מאמינו לחבר שיעשר. ולפיכך אינו חושש להכשילו. כדאשכחן בטהרות [פ"ח מ"ב] דגם ע"ה היה נזהר לבלי להכשיל לחבר: ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה נ"ל דר"ל דאע"ג דזה שנאה יתירה שהנודר אוסר א"ע מלהנות מהנדור משא"כ ברישא אפילו לא נדר ממנו רק אכילה או שאר דבר אחר: לא יאכל עד שיעשר ולא מהני אימת שבת רק בין מוכר ללוקח דהו"ל כדיעבד: רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי דנהי דחשוד הע"ה על מע"ר ומע"ש. ה"ט משום דבמעשר ראשון יש בו תמ"ע שאסור לזרים. וירא להפריש מע"ר. דעי"ז יפסיד להפריש תמ"ע. וכ"כ מע"ש טריחא ליה מלתא להעלותו לירושלים. אבל מעשר עני דגם בהפרישו לא נאסר לעצמו. לכן מפרישו הע"ה מדגם טבול למעשר עני במיתה: וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש לדבריו דר"א קאמרי. לסברתך עכ"פ היה ראוי שיקרא שם. לומר מעשר עני בצפונו או בדרומו דלא טריחא מלתא כלל. מיהו לדידן ודאי חשיד ע"ה עלה. וצריך חבר להפרישו. רק שהעני הוא הממע"ה: מי שקרא שם קודם שבת: לתרומת מעשר של דמאי שאמר תרומת מעשר של כרי זה יהיה בצפונו או בדרומו. ונקט דמאי דבדמאי מקיים הישראל המעשר לעצמו. ולהכי מפריש הוא התמ"ע לכהן. משא"כ בודאי רגיל הלוי להפריש התמ"ע לכהן. ולא תני תרומה גדולה של ודאי מדאין רגיל להשהותה עד לאחר הגורן: ולמעשר עני של ודאי דאילו בדמאי הרי א"צ ליתנו לעני כמ"ג ולא תני מע"ר של ודאי דהרי אין הלוי יכול לאכלו בשבת. מדאסור להפריש תמ"ע דהו"ל כמתקן מנא: לא יטלם בשבת ר"ל הכהן והעני. דאף דבקרא שם מע"ש מותר להפרישן אסור להוליכן בשבת: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם שלא יסברו שמאכילן משלו. והו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן שנאמן שאינו מוכר פירות ע"ה אחר בחזקת מעושרים. או נ"ל דה"ק שנאמן לומר אמת כשישאלוהו אם עישר: וממי שהוא מעשר אינו נאמן דמדהוא עצמו חשוד. והוא לא אמר לו ממי יקח. מצי לאשתמוטי למימר בעיני הוא נאמן: מאיש פלוני ר"ל אם אמר ליה קח לי מאיש פלוני: הלך ליקח ממנו נקט הכי לאשמועינן דאפילו ידע המשלח שהלך ליקח מהנאמן וטרח אבתריה אפילו הכי אינו נאמן שלקח מנאמן אחר: ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן ואינו נאמן במגו דירא שיתגלה: אמר לו איש פלוני נאמן ה"ז נאמן דאף דהחשוד אינו מעיד. על כל פנים משום חיי נפש הקילו. מדאינו מכיר אדם שם: הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן שירא שיאכילוהו חדש. או מדתבואה ישינה טובה יותר: אמר לו מי ששלחך אצלי וכגון שהזכיר לו שם האדם: אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין משום חיי נפש: שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין דגומלין זל"ז. דחבירו ישבחו בעיר אחרת. רבי יהודה אומר נאמנין משום חיי בני עיר. שיביאו להם תבואה. ולת"ק דוקא ברישא חייש לחיי נפש. משום שהקונה נכרי בעיר. ועוד שהמוכר הראשון לא ידע אם ירצה קונה זה ליקח ישן. וגם מוכר השני לא ידע זה. אבל הכא הרי נסעו שניהן יחד בדרך ועשו קנוניא זו:
מלכת שלמה
ממי שהוא נאמן כו'. פי' הרמב"ם ז"ל מה שאמר ממי שהוא נאמן אינו ר"ל נאמן על המעשרות לפי שהוא המעשר אבל פי' נאמן הוא איש נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל איסור ולא טמא ע"כ אבל הרא"ש ז"ל כתב לא ידענא אמאי נקט כפל מלה ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר ע"כ והרש"ש ז"ל פי' ממי שהוא נאמן שאינו לוקח פירות מע"ה. ממי שהוא מעשר שלוקח מע"ה ומעשרן דמאי קודם שימכרם ע"כ:
מאיש פלוני ה"ז נאמן. ירושלמי תניא א"ר יוסי אפי' אמר מפלוני אינו נאמן עד שיאמר לו קח מפלוני בהקפה ואני נותן לו מעות וטעמא דר"י דפליג אמתני' שאני אומר אחד קרוב מצא ולקח ממנו ואתיא דר"י כר"א דתנן בגיטין פ"ו התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ר"א אוסר מיד שאני אומר אחר הדלת מצאו. ודר"י עדיפא מדר' אלעזר דבהא דר"י הוה שרי ר"א דטעמא דר"א התם משום דמראה מקום היא לו והכא כשאמר לו מאיש פלוני כאילו אמר לו אל תקנה אלא מאיש פלוני ולא מאחר דמי ואפ"ה חייש ר' יוסי:
ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן. סיפא קמ"ל דלא תימא כיון שהקפיד להזכיר לו שם פלוני מירתת ולא יקח לו אלא ממי שהוא נאמן. והקשה הר"ר משה פיזנטי ז"ל דיהא נאמן במגו כו' עד ומירתת ולא הוי מגו ע"כ וכ"כ בתוי"ט:
5.
One who says to another who is not trustworthy in respect of tithes: “Buy [produce] for me from one who is trustworthy or from one who gives tithes,” [the messenger] may not be trusted. “Buy it for me from so-and-so,” he is to be trusted. If he went to buy it from him [and then came back] and said: “I did not find him, so I bought for you from another man who is trustworthy,” he may not be trusted.
משנה ו
הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, מִי כָּאן נֶאֱמָן. מִי כָּאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:
ברטנורה
איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. אע״ג דלא היה ראוי להאמינו כיון שהוא עצמו חשוד, קולא היא שהקלו באכסנאי משום חיי נפש. ודוקא כשאין מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יטול אלא מן המומחה:מי כאן מוכר ישן. שירא שמא יאכילוהו חדש קודם שיקרב העומר. ורוב עמי הארץ אין חשודים על החדש והוי כדמאי דרוב עמי הארץ מעשרים הן, הלכך לא החמירו עליהן כל כך דנימא שהם גומלים חסד זה לזה תעיד אתה עלי ואני אעיד עליך:
תוסופות יום טוב
אמר לו אחד אני אינו נאמן איש פלוני נאמן. [*כך העתיקו התוספות פ"ב דכתובות דף כד ע"א]**) ולשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מעשר אמר לו איש פלוני וכן הוא בס"א:
הרי זה נאמן. כתב הר"ב קולא הוא שהקילו באכסנאי ירושלמי משני הכי אדמקשה ועד אחד נאמן ומתניתין דריש פירקין מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים דחשיכה מוצאי שבת לא יאכל על פיו וכסתם דבכורות כמ"ש שם. ועיין מ"ש בזה במ"ד פרק ה דבכורות:
מי כאן מוכר ישן. פי' הר"ב שירא שמא יאכילהו חדש קודם שיקרב העומר וכו'. והקשו התוספות בפ"ב דכתובות דף כד דהוה ליה למימר של חבירו אינו חדש כדאמר אינו מתוקן (במשנה דלקמן) ועוד היאך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל מה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן. [*ועוד הקשו ממתני' דלקמן כמו שאכתוב שם בס"ד]. ופירוש הקונטרס. שלי חדש ואינו יבש כל צרכו דסתם ישן טוב מן החדש כדאמרינן באיזהו נשך (דף עב:). היו חדשות מד' וישנות מג' ובמשנה דלקמן לרבותא דר"י נקטיה ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ' י"ב מהל' מעשר נמי כפי' הקונטרס שכתב שאל לו מי כאן מוכר יין ישן וכו' ביאר והוסיף יין מהאי טעמא דבמשובח עסקינן ויין ישן משובח מן החדש כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ לענין עבד עברי שלא תהא אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. [*וכה"ג שנינו באבות פ"ד יש קנקן חדש כו']:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת דירא לשקר בשבת וה"ה ביו"ט: חשכה מוצאי שבת לא יאכל על סמך הגדה דשבת: עד שיעשר דאע"ג דנאמן באמירה דשבת. אפ"ה גזרו באכילה דחול אטו אמירה דחול. ורק בשבת משום עונג שבת ל"ג. ומה"ט רק בשכח מלעשר הקילו ולא לכתחילה. מיהו אם היה נזכר קודם שבת. רק לא היה לו פנאי להפריש. אומר מע"ש שאני עתיד להפריש וכו' [כלקמן רפ"ז]. ומדנקט עד שיעשר [ול"ק יעשר מה שיאכל] משמע כרמב"ם דגם על אכילתו בשבת חייב לעשר כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. ונ"ל דלפ"ז כוונת המשנה לא יאכל כלל אפי' דבר אחר עד שיעשר: לא מצאו אמר לו בשבת: חשכה מוצאי שבת לא יאכל סתם מתני' ר"מ דחשוד לדבר. לא דנו ולא מעידו: עד שיעשר הא דפלגינהו לב' בבי. נ"ל דקמ"ל דדוקא בלא מצאו למוכר שואל לאחר. אבל ביש המוכר כאן לא יסמוך על אחר. דהמוכר נזהר טפי מלהכשילו. ותנא רישא לרבותא דמוצאי שבת שלא יאכל אע"ג דבעל הפירות בעצמו א"ל כן ותנא סיפא לרבותא דשבת. דבשבת אפילו על פי אחר מותר לאכול: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לצ"ט של חולין שהופרשה מהן: רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דדוקא קודם שהופרשה מיקל בה. ובהופרשה יודע שאסורה ואימת דימוע עליו: המדיר את חבירו שיאכל אצלו דא"ל יאסר עליך כל אשר לי אם לא תסעוד אצלי: אוכל עמו בשבת הראשונה של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה: ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות קשה דכבר אמר שאינו מאמינו. ונ"ל דלעיל ר"ל שבעיני החבר הוא בכלל ע"ה שאינן מעשרין. והכא ר"ל שאף להגדתו שעישר תבואה זו אינו מאמינו. אפ"ה צריך לשאלו וכדמסיק. או נ"ל דר"ל אף שגם הע"ה אינו מאמינו לחבר שיעשר. ולפיכך אינו חושש להכשילו. כדאשכחן בטהרות [פ"ח מ"ב] דגם ע"ה היה נזהר לבלי להכשיל לחבר: ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה נ"ל דר"ל דאע"ג דזה שנאה יתירה שהנודר אוסר א"ע מלהנות מהנדור משא"כ ברישא אפילו לא נדר ממנו רק אכילה או שאר דבר אחר: לא יאכל עד שיעשר ולא מהני אימת שבת רק בין מוכר ללוקח דהו"ל כדיעבד: רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי דנהי דחשוד הע"ה על מע"ר ומע"ש. ה"ט משום דבמעשר ראשון יש בו תמ"ע שאסור לזרים. וירא להפריש מע"ר. דעי"ז יפסיד להפריש תמ"ע. וכ"כ מע"ש טריחא ליה מלתא להעלותו לירושלים. אבל מעשר עני דגם בהפרישו לא נאסר לעצמו. לכן מפרישו הע"ה מדגם טבול למעשר עני במיתה: וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש לדבריו דר"א קאמרי. לסברתך עכ"פ היה ראוי שיקרא שם. לומר מעשר עני בצפונו או בדרומו דלא טריחא מלתא כלל. מיהו לדידן ודאי חשיד ע"ה עלה. וצריך חבר להפרישו. רק שהעני הוא הממע"ה: מי שקרא שם קודם שבת: לתרומת מעשר של דמאי שאמר תרומת מעשר של כרי זה יהיה בצפונו או בדרומו. ונקט דמאי דבדמאי מקיים הישראל המעשר לעצמו. ולהכי מפריש הוא התמ"ע לכהן. משא"כ בודאי רגיל הלוי להפריש התמ"ע לכהן. ולא תני תרומה גדולה של ודאי מדאין רגיל להשהותה עד לאחר הגורן: ולמעשר עני של ודאי דאילו בדמאי הרי א"צ ליתנו לעני כמ"ג ולא תני מע"ר של ודאי דהרי אין הלוי יכול לאכלו בשבת. מדאסור להפריש תמ"ע דהו"ל כמתקן מנא: לא יטלם בשבת ר"ל הכהן והעני. דאף דבקרא שם מע"ש מותר להפרישן אסור להוליכן בשבת: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם שלא יסברו שמאכילן משלו. והו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן שנאמן שאינו מוכר פירות ע"ה אחר בחזקת מעושרים. או נ"ל דה"ק שנאמן לומר אמת כשישאלוהו אם עישר: וממי שהוא מעשר אינו נאמן דמדהוא עצמו חשוד. והוא לא אמר לו ממי יקח. מצי לאשתמוטי למימר בעיני הוא נאמן: מאיש פלוני ר"ל אם אמר ליה קח לי מאיש פלוני: הלך ליקח ממנו נקט הכי לאשמועינן דאפילו ידע המשלח שהלך ליקח מהנאמן וטרח אבתריה אפילו הכי אינו נאמן שלקח מנאמן אחר: ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן ואינו נאמן במגו דירא שיתגלה: אמר לו איש פלוני נאמן ה"ז נאמן דאף דהחשוד אינו מעיד. על כל פנים משום חיי נפש הקילו. מדאינו מכיר אדם שם: הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן שירא שיאכילוהו חדש. או מדתבואה ישינה טובה יותר: אמר לו מי ששלחך אצלי וכגון שהזכיר לו שם האדם: אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין משום חיי נפש: שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין דגומלין זל"ז. דחבירו ישבחו בעיר אחרת. רבי יהודה אומר נאמנין משום חיי בני עיר. שיביאו להם תבואה. ולת"ק דוקא ברישא חייש לחיי נפש. משום שהקונה נכרי בעיר. ועוד שהמוכר הראשון לא ידע אם ירצה קונה זה ליקח ישן. וגם מוכר השני לא ידע זה. אבל הכא הרי נסעו שניהן יחד בדרך ועשו קנוניא זו:
מלכת שלמה
ואינו מכיר אדם שם. דאילו מכיר לא יקח אלא מן המומחה והיינו שאותו שהוא מכיר יודיענו מי הוא מומחה בעיר וכן מפ' בתוספתא:
6.
One enters a city and doesn’t know anyone. He says: “Who here is trustworthy? Who gives tithes here?” One person one responds: “I am.” He may not be trusted. [But if] he replied: “So-and-so is trustworthy,” he may be trusted. He went to buy from so-and-so, and he asked him: “Who here sells aged produce?” and so-and-so replied: “He sent you to me,” though they appear to be repaying each other, they may be trusted.
משנה ז
הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר, אָמַר אֶחָד, שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן, שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן, אֵינָן נֶאֱמָנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִין:
ברטנורה
החמרים. המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר:אין נאמנים. דודאי גומלים זה את זה ומשבח של חבירו בעיר זו כדי שישבח חבירו את שלו בעיר אחרת:ר׳ יהודה אומר נאמנים. הואיל ורוב ע״ה מעשרים הן בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגילין לבא שם. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
רי"א נאמנים. פי' הר"ב בדמאי הקילו משום חייהם של בני העיר. ירושלמי. ומסיק מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת ע"כ. ועי' מ"ש מ"ח פ"ב דכתובות. [*וממתניתין דהכא הקשו נמי התוספות שהבאתי בדבור דלעיל על הפי' דחדש משום איסור דא"כ הכא דהקילו הא תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת דירא לשקר בשבת וה"ה ביו"ט: חשכה מוצאי שבת לא יאכל על סמך הגדה דשבת: עד שיעשר דאע"ג דנאמן באמירה דשבת. אפ"ה גזרו באכילה דחול אטו אמירה דחול. ורק בשבת משום עונג שבת ל"ג. ומה"ט רק בשכח מלעשר הקילו ולא לכתחילה. מיהו אם היה נזכר קודם שבת. רק לא היה לו פנאי להפריש. אומר מע"ש שאני עתיד להפריש וכו' [כלקמן רפ"ז]. ומדנקט עד שיעשר [ול"ק יעשר מה שיאכל] משמע כרמב"ם דגם על אכילתו בשבת חייב לעשר כ"כ ע"ר אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. ונ"ל דלפ"ז כוונת המשנה לא יאכל כלל אפי' דבר אחר עד שיעשר: לא מצאו אמר לו בשבת: חשכה מוצאי שבת לא יאכל סתם מתני' ר"מ דחשוד לדבר. לא דנו ולא מעידו: עד שיעשר הא דפלגינהו לב' בבי. נ"ל דקמ"ל דדוקא בלא מצאו למוכר שואל לאחר. אבל ביש המוכר כאן לא יסמוך על אחר. דהמוכר נזהר טפי מלהכשילו. ותנא רישא לרבותא דמוצאי שבת שלא יאכל אע"ג דבעל הפירות בעצמו א"ל כן ותנא סיפא לרבותא דשבת. דבשבת אפילו על פי אחר מותר לאכול: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לצ"ט של חולין שהופרשה מהן: רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דדוקא קודם שהופרשה מיקל בה. ובהופרשה יודע שאסורה ואימת דימוע עליו: המדיר את חבירו שיאכל אצלו דא"ל יאסר עליך כל אשר לי אם לא תסעוד אצלי: אוכל עמו בשבת הראשונה של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה: ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות קשה דכבר אמר שאינו מאמינו. ונ"ל דלעיל ר"ל שבעיני החבר הוא בכלל ע"ה שאינן מעשרין. והכא ר"ל שאף להגדתו שעישר תבואה זו אינו מאמינו. אפ"ה צריך לשאלו וכדמסיק. או נ"ל דר"ל אף שגם הע"ה אינו מאמינו לחבר שיעשר. ולפיכך אינו חושש להכשילו. כדאשכחן בטהרות [פ"ח מ"ב] דגם ע"ה היה נזהר לבלי להכשיל לחבר: ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה נ"ל דר"ל דאע"ג דזה שנאה יתירה שהנודר אוסר א"ע מלהנות מהנדור משא"כ ברישא אפילו לא נדר ממנו רק אכילה או שאר דבר אחר: לא יאכל עד שיעשר ולא מהני אימת שבת רק בין מוכר ללוקח דהו"ל כדיעבד: רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי דנהי דחשוד הע"ה על מע"ר ומע"ש. ה"ט משום דבמעשר ראשון יש בו תמ"ע שאסור לזרים. וירא להפריש מע"ר. דעי"ז יפסיד להפריש תמ"ע. וכ"כ מע"ש טריחא ליה מלתא להעלותו לירושלים. אבל מעשר עני דגם בהפרישו לא נאסר לעצמו. לכן מפרישו הע"ה מדגם טבול למעשר עני במיתה: וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש לדבריו דר"א קאמרי. לסברתך עכ"פ היה ראוי שיקרא שם. לומר מעשר עני בצפונו או בדרומו דלא טריחא מלתא כלל. מיהו לדידן ודאי חשיד ע"ה עלה. וצריך חבר להפרישו. רק שהעני הוא הממע"ה: מי שקרא שם קודם שבת: לתרומת מעשר של דמאי שאמר תרומת מעשר של כרי זה יהיה בצפונו או בדרומו. ונקט דמאי דבדמאי מקיים הישראל המעשר לעצמו. ולהכי מפריש הוא התמ"ע לכהן. משא"כ בודאי רגיל הלוי להפריש התמ"ע לכהן. ולא תני תרומה גדולה של ודאי מדאין רגיל להשהותה עד לאחר הגורן: ולמעשר עני של ודאי דאילו בדמאי הרי א"צ ליתנו לעני כמ"ג ולא תני מע"ר של ודאי דהרי אין הלוי יכול לאכלו בשבת. מדאסור להפריש תמ"ע דהו"ל כמתקן מנא: לא יטלם בשבת ר"ל הכהן והעני. דאף דבקרא שם מע"ש מותר להפרישן אסור להוליכן בשבת: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם שלא יסברו שמאכילן משלו. והו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן שנאמן שאינו מוכר פירות ע"ה אחר בחזקת מעושרים. או נ"ל דה"ק שנאמן לומר אמת כשישאלוהו אם עישר: וממי שהוא מעשר אינו נאמן דמדהוא עצמו חשוד. והוא לא אמר לו ממי יקח. מצי לאשתמוטי למימר בעיני הוא נאמן: מאיש פלוני ר"ל אם אמר ליה קח לי מאיש פלוני: הלך ליקח ממנו נקט הכי לאשמועינן דאפילו ידע המשלח שהלך ליקח מהנאמן וטרח אבתריה אפילו הכי אינו נאמן שלקח מנאמן אחר: ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן ואינו נאמן במגו דירא שיתגלה: אמר לו איש פלוני נאמן ה"ז נאמן דאף דהחשוד אינו מעיד. על כל פנים משום חיי נפש הקילו. מדאינו מכיר אדם שם: הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן שירא שיאכילוהו חדש. או מדתבואה ישינה טובה יותר: אמר לו מי ששלחך אצלי וכגון שהזכיר לו שם האדם: אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין משום חיי נפש: שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין דגומלין זל"ז. דחבירו ישבחו בעיר אחרת. רבי יהודה אומר נאמנין משום חיי בני עיר. שיביאו להם תבואה. ולת"ק דוקא ברישא חייש לחיי נפש. משום שהקונה נכרי בעיר. ועוד שהמוכר הראשון לא ידע אם ירצה קונה זה ליקח ישן. וגם מוכר השני לא ידע זה. אבל הכא הרי נסעו שניהן יחד בדרך ועשו קנוניא זו:
מלכת שלמה
החמרים וכו'. בכתובות פ"ב ד' כ"ד רמי עלה דאיפכא שמעי' להו בבריי' דרבנן לא חיישי לגומלין ור"י חייש דתניא אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו תרומה ר"י אומר אינו נאמן. ותירץ רב אדא דמוחלפת השיטה הכא. ואביי אמר לעולם לא תיפוך ר"י לא חייש בדמאי דהקילו בו משום דרוב ע"ה מעשרין הן. ורבא תירץ דרבנן נמי ל"ק דהכא מיירי בשכלי אומנתו בידו. פירש"י ז"ל כלי אומנתו של זה המזלזל את שלו בידו דאנן סהדי שלמכרה הביאה ולא להצניע שהרי הסאה והתרקב והמחק בידו הלכך אין זה אלא גומל וזה יעיד עליו בכרך שלפניהם. ותוס' פי' בשם ר"ת דמתני' דמייתי התם ממס' טהרות הקדר וכו' ובריי' דהתם דכתיבנא מיירי דזה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשתמשין בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמא אותו ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים ע"כ. והדר מתרץ בגמ' התם שינוייא אחרינא דבההיא ברייתא לא בגומלין פליגי:
7.
If donkey-drivers entered a city and one of them declared: “My produce is new but my friend’s produce is old,” or, “My produce has not been tithed but my friend’s produce has been tithed,” they may not be trusted. Rabbi Judah says: they may be trusted.