רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
נזיקין
עדיות
פרק ד
א ב ג ד ה ו ז ח
Nezikin
Eduyos
Chapter 4
1 2 3 4 5 6 7 8
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12

Mishnah

משנה א
אֵלּוּ דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזָּיִת:
ברטנורה ביצה שנולדה ביום טוב. ביום טוב של אחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצאת שבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות ט״ז:ה׳) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי איקרי שבת, ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. והכנה דביצה אע״ג דבידי שמים היא מקריא הכנה:שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית, מדפתח הכתוב בשאור, שאור לא ימצא בבתיכם (שם י״ב), וסיים בחמץ, כי כל אוכל מחמצת, לומר לך זהו שאור זהו חמץ, כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ, שמע מינה שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה:
תוסופות יום טוב ביצה שנולדה ביום טוב וכו'. ב"ש אומרים שאור בכזית. הכל נשנה ברפ"ק דביצה. וע"ש:
יכין מלכת שלמה
1.
The following cases are [examples] of the lenient rulings of Beth Shammai and of the rigorous rulings of Beth Hillel.An egg which is laid on a festival Beth Shammai says: it may be eaten, and Beth Hillel says: it may not be eaten. Beth Shammai says: yeast as much as an olive [in quantity], and leavened food as much as a date, and Beth Hillel says: as much as an olive [in quantity] in both cases.
משנה ב
בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. וְאֶפְרוֹחַ שֶׁיָּצָא מִן הַבֵּיצָה, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא אָסוּר. הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:
ברטנורה הכל מודים שהיא מותרת. והוא שיודע בעובר שכלו לו חדשיו:ואפרוח שיצא. הכל מודים שהוא אסור, משום שרץ העוף:השוחט חיה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ביום טוב, ימלך בבית דין כיצד יעשה:בית שמאי אומרים. בית דין מורים לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שיש לו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכסות, שאינו מחוסר כתישה:דקר. יתד שנועצין בארץ. לשון וידקור את שניהם [במדבר כ״ה]:שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפה נפשיה היא. והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא, ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב, אסור, דליכא למימר מאתמול דעתיה עלויה. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, מותר לכסות בו. איידי דחזי להפוכי בו לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו:
תוסופות יום טוב בהמה שנולדה בי"ט וכו'. עד שהוא אסור. נ"א ל"ג. ובודאי שכן הוא דהא אפרוח רב ושמואל ואי תימא ר' יוחנן פליגי ביה בפ"ק דביצה דף ו'. וכן מייתי התם ברייתא עגל שנולד בי"ט מותר. ולא מייתי מתני' דהכא. אלא ודאי דל"ג להו במשנה לא בהמה ולא אפרוח: הכל מודים שהיא מותרת. ולא שייך טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה משום דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח. דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח. וגם טובה יותר לאכול. אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו. כמו אחר הלידה כ"כ הרא"ש שם. ומ"ש הר"ב והוא שידוע בעובר שכלו לו חדשיו. הרא"ש והרי"ף שם. וטעמא דאי לאו הכי הרי הוא כנפל. וכלו לו חדשיו [כמ"ש ברפ"ק דר"ה]. דדקה יולדת לחמשה חדשים וגסה לתשעה. הרמב"ם בפ"ד [הלכה ה'] מהלכות מאכלות אסורות: ואפרוח שיצא וכו' שהוא אסור. פירש הר"ב משום שרץ העוף. כיון שלא נתפתחו עיניהם. אתרבו מכל השרץ השורץ. כדאיתא בגמרא דביצה שם. אבל תימה דההיא רבי אליעזר בן יעקב היא דס"ל אף בחול אסור. ואילו הכא לא אסרינן אלא בי"ט. אלא טעמא כדאמר רב התם דלא דמי לבהמה שנולדה שהיא מוכנת אגב אמו. אבל אפרוח אינו מוכן אגב אמו. ומוקצה הוא. וכן העתיק הרמב"ם ברפ"ב מהלכות י"ט: השוחט חיה ועוף בי"ט וכו'. [משנה] זו שנויה בפ"ק דביצה משנה ב'. וע"ש:
יכין מלכת שלמה
2.
A beast which was born on a festival all agree that it is permitted; and a chicken which was hatched from the egg all agree that it is forbidden. He who slaughters a wild animal or a bird on a festival Beth Shammai says: he may dig with a pronged tool and cover up [the blood] , but Beth Hillel says: he may not slaughter unless he has had earth made ready. But they agree that if he did slaughter he should dig with a pronged tool and cover up [the blood, and] that the ashes of a stove count as being prepared for the holiday.
משנה ג
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶבְקֵר, עַד שֶׁיֻּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב, וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:
ברטנורה הפקר לעניים הפקר. מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים, דין הפקר יש לו, ואינו חייב בלקט שכחה ופאה ולא במעשרות, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, לימד על עזיבה אחרת, דהיינו הפקר שהיא כזו, מה זו לעניים ולא עשירים, אף הפקר לעניים:עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה. דכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה תלמוד לומר ונטשתה, לימד על נטישה אחרת, דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:כל עומרי השדה של קב קב. אם היו כל עומרי השדה כל אחד מהן קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יותר על כן אינו שכחה. וכן אם היו כל. העומרים שני קבין ואחד משמונה קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יתר על כן אינה שכחה:
תוסופות יום טוב בית שמאי אומרים הבקר וכו' שנויה ברפ"ו דפאה. וע"ש ועמ"ש בשם התוס' ברפ"ח דכתובות: הבקר. וה"ג בפאה. ופירוש הבקר כמו הפקר כמ"ש בשם הר"ש והראב"ד מסיים פה וכן בלשון תורה בקורת תהיה. כלומר מופקרת היא שאינה א"א לא יומתו כי לא חופשה ע"כ. וכפי הפשט הוא דקאמר הכי. אבל החכמים ז"ל העתיקו דבקורת מלקות הוא. כלומר בקריאה תהא כמ"ש הר"ב במשנה י"ד פ"ג דמכות:
יכין מלכת שלמה
3.
Beth Shammai says: [produce pronounced] ownerless with respect to the poor [only] is counted as ownerless. But Beth Hillel says: it is not counted as ownerless unless it is made ownerless also with respect to the rich, as in the year of release (shmittah). If all the sheaves of the field were of one kav each and one was of four kavs, and it was forgotten, Beth Shammai says: it does not count as forgotten, And Beth Hillel says: it counts as forgotten.
משנה ד
הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגַּפָּה וְלַגָּדִישׁ וְלַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:
ברטנורה לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:ולכלים. כלי המחרישה:בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שב״ש אומרים אינו שכחה, שהרי זכה בו, וב״ה אומרים שכחה. פירוש אחר, ב״ש אומרים אינו שכחה, אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסוים עתיד לזכרו. וב״ה אומרים שכחה, כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב״ה שאם החזיק בו ואח״כ שכחו שאינו שכחה:
תוסופות יום טוב העומר שהוא סמוך לגפה וכו'. שנויה במשנה ב' פ"ו דפאה וע"ש:
יכין מלכת שלמה
4.
A sheaf which was close to a wall or to a stack or to the herd or to [field] utensils, and was forgotten, Beth Shammai says: it does not count as forgotten, And Beth Hillel says: it counts as forgotten.
משנה ה
כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ חֹמֶשׁ וְיֶשׁ לוֹ בִעוּר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלְלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִים לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגָּת:
ברטנורה כרם רבעי. שהוא צריך פדיון אם בא לאכלו חוץ לירושלים. והוא הדין לכל עץ מאכל:אין לו חומש. דלא כתבה תורה בו שהבעלים מוסיפין את החומש כדרך שכתבה במעשר שני:ואין לו ביעור. אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) ביערתי הקודש מן הבית:יש לו חומש ויש לו ביעור. בית הלל ילפי קודש קודש ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא ילפי קודש קודש ממעשר:יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשבי ליה:והעניים פודין לעצמן. הפרט והעוללות שלקטו, ואוכלין אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים:ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר, וסבירא להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין, והבעלים מעלין הכל לירושלים:
תוסופות יום טוב כרם רבעי וכו'. שנויה משנה ו' פ"ז דפאה. וע"ש ועוד היא שנויה במשנה ג' פ"ה דמע"ש: וב"ה אומרים כולו לגת. והא מלתא נמי חומרא לב"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית. הראב"ד:
יכין מלכת שלמה
5.
A vineyard of the fourth year Beth Shammai says: it is not subject to the law of the fifth nor to the law of removal. And Beth Hillel says: it is subject to the law of the fifth and to the law of removal. Beth Shammai says: it is subject to the law of fallen grapes and to the law of gleanings, and the poor redeem them for themselves. And Beth Hillel says: all of it goes to the winepress.
משנה ו
חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְנַקֵּב. וּמוֹדִים, שֶׁאִם נִקְּבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים, שֶׁהִיא טְהוֹרָה. הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא, יָרַד וְטָבַל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְנַטֵּף, טָהוֹר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן. וְאִם הָיָה שֶׁמֶן טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל, טוֹפֵחַ וּמַטְפִּיחַ:
ברטנורה מגולגלים. כבושים במלח כדי למתקן:אינו צריך לנקב החבית. ואע״פ שהמוהל היוצא מהן צף על גבן, אינו מכשירן לקבל טומאה, דלא ניחא ליה באותו מוהל היוצא, ואנן בעינן משקה דניחא ליה, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יתן מים על זרע, כתיב יתן, וקרינן יותן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה:צריך לנקב. לעשות מעשה לגלות דעתיה דלא ניחא ליה באותו מוהל שיהיה צף על גבי הזיתים ורוצה הוא שיצא דרך נקב שעושה בחבית:וסתמוה שמרים שהיא טהורה. שכיון שנקבה, גלי דעתיה דלא ניחא ליה, ושוב אין אותו המוהל מכשירן לקבל טומאה:אע״פ שהוא מנטף טהור. אע״פ שהשמן נוטף מבשרו לאחר שטבל, טהור:כדי סיכת אבר קטן. אם לא נשאר מן השמן על בשרו אלא כדי סיכת אבר קטן, טהור. ויותר משיעור זה, טמא, בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו. והשמן שעל בשרו לא טהר במקוה, שאין לך משקה מקבל טהרה במקוה אלא המים בלבד ע״י השקה:בית שמאי אומרים כדי סיכת אבר קטן טהור. טפי מהכי, טמא:משקה טופח ומטפיח. שיש לחלוחית בכף עד שכשיגע בכף אחרת ידבק בה לחלוחית גם היא. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב אינו צריך לנקב. כתב הר"ב ואע"פ שהמוהל היוצא מהן וכו' דמוהל מכשיר כדתנן במשנה ה' פ"ו דמכשירין. וע"ש. ונ"ל להגיה בל' הר"ב מוחל בחי"ת דהכי הל' התם במכשירין ועוד במשנה ג' פרק ט' דטהרות. ובמקואות פ"ז משנה ג' וד'. ומייתי לה נמי הכי בפכ"ב דשבת דף קמ"ד. אע"פ שכ"כ ג"כ הר"ב במשנה ה' פרק ט' דטהרות. וראיתי כמו כן בה"א בפירוש רש"י ובתוס' פ"ק דיבמות דף ט"ו. ועוד בתוס' פ"ג דחגיגה דף כ"ה ופ"ק דשבת דף י"ז. ואמנם דברי הר"ב נמשכים אחר לשון הרמב"ם. שבכאן כתב ג"כ בה"א. אבל בפירושו דטהרות ומכשירים. בחי"ת. וכן בחבורו פי"א מהלכות ט"א וכן בערוך הועתק בחי"ת: ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בכלים פרק [י'] חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה. אלמא סתימת שמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת בצמיד פתיל. התם לאו בגלוי דעתא תליא מלתא אלא בסתימה תליא מלתא הלכך כל מידי דסתים מציל. והוא דקאי באפי נפשיה. אבל לענין הכשר כיון שע"י טורח התשמיש נבקעה הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה. הא גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. הראב"ד: שהיא טהורה. ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר כמו שנבאר במסכת מכשירין. הרמב"ם: אף ע"פ שהוא מנטף טהור. דבטל ע"ג גופו משא"כ במפה דפרק ח' דברכות [משנה ג']. הראב"ד בשם ירושלמי: אבר קטן. והוא האצבע הקטנה. מאצבעות היד. הרמב"ם. וברפ"ח דשבת דתנן נמי כה"ג ומפרש בה אצבע קטנה שברגל. וכמ"ש הר"ב שם. ועוד פירשו שם בקטן בן יומו. והכי איתא בגמרא התם [דף ע"ז] ואולי דמדלא מייתי התם מתני' דהכא ומפרשינן נמי בכה"ג. הוא דסבירא ליה להרמב"ם דדוקא התם מפרשינן הכי אבל לא הכא אלא כמשמעה ומסתמא אבר היד היא שסכין. ובחבורו ספ"ב מהלכות טומאת אוכלין העתיק ל' המשנה. משא"כ בפי"ח מהלכות שבת ובפ"ב דכלים משנה ב' תנן כדי סיכת (אבר) קטן. ופי' שם הר"ב והר"ש. כמו בשבת. ואע"פ שלא הובאה בגמ'. אבל הרמב"ם העתיק שם בפירושו ובחבורו פי"ח מהלכות כלים הלכה י"ג כדי סיכת אדם קטן: כדי סיכת אבר קטן. פי' הר"ב ויותר משיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפירושו. ונראין דבריהם שאדם מתטמא מהשמן. וצריך לומר דמיירי בטומאת ידים. כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא [*א) דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב כמ"ש ברפ"ה דזבים. ואין לך שמן נעשה אב כדמוכח בריש כלים] וכן נראין דברי הראב"ד דבטומאת ידים מיירי. ולשון הרמב"ם בספ"ב מהלכות טומאת אוכלין. הרי הוא טהור כשהיה מקודם. וכן בסיפא כתב סך שמן טמא וטבל. לא טהר השמן וכו' ואם לאו וכו' בטל במיעוטו. הרי שסברתו דע"י טבילת האדם נטהר השמן. כפי התנאים השנויים במשנתינו וכן פירש הראב"ד ולא ידעתי למה כתב הכ"מ שהראב"ד מפרש משנה זו בענין אחר מפירוש הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שאין לך משקה וכו' משנה ח' פ"ד דמכשירין: ואם היה שמן טמא מתחלת וכו'. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו. א"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לה טהרה במקוה. הראב"ד:
יכין מלכת שלמה
6.
A barrel of pickled olives: Beth Shammai says: one need not perforate it, And Beth Hillel say: one must perforate it. But they agree that if it was perforated and the dregs stopped it up, it is not liable to receive impurity. One who had anointed himself with clean oil and [then] became unclean, and he went down and immersed himself, Beth Shammai says: although he still drips [oil], it is clean. And Beth Hillel says: [only while there remains] enough for anointing a small limb. And if from the beginning it was unclean oil, Beth Shammai says: [it is unclean as long as there remains] enough for anointing a small limb, And Beth Hillel says: [even if there remains as much] as a moist liquid. Rabbi Judah says in the name of Beth Hillel: [provided it remains] moist [itself] and [can also] moisten [other things].
משנה ז
הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִינָר, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בְאִסָּר הָאִיטַלְקִי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פּוֹטֵר הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ בְגֵט יָשָׁן, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. אֵיזֶהוּ גֵט יָשָׁן. כָּל שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְפֻנְדְּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵט שֵׁנִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵט שֵׁנִי. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין. אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַס בָּהּ:
ברטנורה בדינר ובשוה דינר. ומשקל הדינר תשעים ושש שעורות כסף:פרוטה. חצי שעורה כסף:איסר. משקלו ארבעה גרעיני שעורה. ונקרא איטלקי, על שם שהיה מטבע היוצא באיטאליה:בגט ישן. כדמפרש ואזיל, שכתב לגרש את אשתו ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה. בית שמאי סברי, לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, אם ישהה את הגט שנה או שנתים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך זמן זה ואח״כ יגרשנה בו, וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יהיו סבורים שנתן לה משעת כתיבה והוי פגם שיאמרו מן הפנויה נולד. ופסק ההלכה, לא יגרש אדם אשתו בגט ישן. ואם גירש והלך הבעל למדינה אחרת, תנשא בו לכתחלה:ולנה עמו בפנדקי. ויש שם עדי יחוד, ואין שם עדי ביאה. בית הלל סברי, הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כשיש יכולת בידו לבעול שלא לשם זנות, והרי קידשה בביאה. ובית שמאי סברי, לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה עד שיראו שנבעלה:
תוסופות יום טוב בדינר וכו'. שנויה בריש קדושין. וע"ש: ובית הלל אומרים בפרוטה. וא"ת כי קבלה קדושין מאחר הוי ב"ש לחומרא. ואמאי מני לה הכא גבי חומרי ב"ה וי"ל דלא [להכי] אתשיל בבית המדרש וכו'. תוס' ריש קדושין ועמ ש במשנה ד' פ"ח דברכות: בית שמאי אומרים פוטר הוא את אשתו בגט ישן וכו'. [בבא] זו שנויה במשנה ד' פ"ח דגטין וע"ש. המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו'. שם משנה ט' וע"ש: ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני. פי' הר"ב ב"ה סברי הן הן עדי יחוד וכו' ואין אדם וכו'. כשיש יכולת בידו לבעול שלא לשם זנות. כ"כ הרמב"ם וסיים בה והוי יודע ענין זה כי הוא נפלא מאד ונפתחים בו מנעולים. ע"כ. ונראה בעיני שנתכוין למה שכתב בחבורו פ"י מהלכות גרושין שלא אמרו חכמים חזקה זו שאין אדם וכו'. אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם [א"נ כההוא שכתבתי ספ"ט דכתובות] שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשום זנות או שיפרש כי הוא לשם קדושין ואצ"ל בשפחה או נכרית שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. עכ"ל. ואם אי אתה אומר שלכך נתכוין מהו השבח שנשתבח. ואיזה מנעול הוא שנפתח ביתור לשונו שכתב כשיש יכולת בידו וכו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא דבלא עדים אין קדושיו קדושין כלל. כמ"ש בריש מסכת קדושין. אלא דה"ק כשיש יכולת בידו וכו' שהרי היא אשתו אלא שנתגרשה וכיוצא בזה. ואף ע"פ שהלשון אינו מבואר שיורה זה. מ"מ מפני זה שכתב שהוא נפלא וכו' אני סובר שלזה הוא שנתכוין:
יכין מלכת שלמה
7.
A woman is betrothed by a denar or the value of a denar, according to the opinion of Beth Shammai. But Beth Hillel says: by a perutah or the value of a perutah. And how much is a perutah? One-eighth of an Italian issar. Beth Shammai says: one may dismiss his wife with an old bill of divorcement, But Beth Hillel forbids it. What is an old bill of divorcement? Whenever he was secluded with her after he has written it for her. One who divorces his wife and she [afterwards] spends a night with him at the [same] inn: Beth Shammai says: she does not require a second bill of divorcement from him. But Beth Hillel says: she requires a second bill of divorcement from him. When [does she require a second bill of divorcement]? When she was divorced after marriage. But if she was divorced after betrothal she does not require from him a second bill of divorcement, since he is not [yet] familiar with her.
משנה ח
בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמָּאי. וְכָל הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ:
ברטנורה מתירין את הצרות לאחין. צרת ערוה מתירין אותה להתיבם לאחיו. דלית להו דרשא דאשה אל אחותה לא תקח לצרור דמשמע מיניה לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה:חלצו. הצרות מן האחין:בית שמאי פוסלין. הצרות, מן הכהונה. שחליצתן חליצה:ובית הלל מכשירין. שחליצתן שלא לצורך היתה, והרי היא כחולצת מן הנכרי:נתיבמו. לאחין:בית שמאי מכשירין. אותם לכהנים, אם נתאלמנו מיבמיהן:ובית הלל פוסלים. שנבעלו לאסור להן, והנבעלת לאסור לה עשאה זונה, וזונה אסורה לכהן:לא נמנעו. ואע״פ שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי ממזרים הם לדברי בית הלל, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם, ואשת אח בכרת ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ״כ לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, לפי שהיו מודיעים להם אותם הבאות מן הצרות ופורשים מהם:אלו על גב אלו. משאילים כליהם אלו לאלו:
תוסופות יום טוב בית שמאי מתירין את הצרות לאחין וכו'. שנויה בספ"ק דיבמות וע"ש:
יכין מלכת שלמה
8.
Beth Shammai permits the rival wives [of a deceased brother to be married] to the [surviving] brothers; But Beth Hillel forbids them. If they have performed halitzah, Beth Shammai pronounce them unfit to [marry into] the priesthood, But Beth Hillel pronounced them fit. If they have married their brother-in-law, Beth Shammai pronounce them fit [to marry into the priesthood], But Beth Hillel pronounced them unfit. And although these pronounce unfit and these pronounce fit, Beth Shammai did not refrain from marrying women from [the daughters of] Beth Hillel, nor did Beth Hillel refrain from marrying women from [the daughters of] Beth Shammai. And in the case of all matters of purity and impurity in respect to which these pronounce pure and these pronounce impure, they did not refrain from preparing foods requiring a condition of purity each by means of [the vessels of] the other.
משנה ט
שְׁלֹשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מֻפְנֶה, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְעָשָׂה בָהּ מֻפְנֶה מַאֲמָר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַלָּה תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וַחֲלִיצָה, וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ וְאִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו:
ברטנורה מופנה. שרוי בלא אשה:מאמר. קדושין. וביבמה אין תופסים אלא מדברי סופרים:אשתו עמו. דסברי בית שמאי בעלת מאמר היא חשובה ככנוסה, וכשנפלה אחותה לאחר כן לא מיתסרה משום אחות זקוקה:והלה. זו תצא אף מן החליצה, משום אחות אשה:מוציא אשתו בגט. דלא אלים מאמר לשוייה ככנוסה, וזו אוסרתה משום אחות זקוקה. וצריכה גט מפני המאמר דהוי קידושין במקצת ולא פקעי קידושין בלא גט. וצריכה חליצה, דהואיל ולא הוי מאמר קדושין גמורין עדיין זקוקה היא וצריכה חליצה לזיקתה. וברישא יהיב לה גיטה והדר חליץ לה:אי לו. אוי לו על אשתו שצריך להוציאה בגט:ואי לו על אשת אחיו. שהוא צריך לחלוץ לה:
תוסופות יום טוב שלשה אחים וכו'. שנויה במתני' ה' פ"ג דיבמות וע"ש: אי לו. עמ"ש במשנה ז' פרק י"ג דיבמות:
יכין מלכת שלמה
9.
[In the case of] three brothers, of whom two were married to two sisters and one was unmarried, if one of the husbands of the sisters died and the unmarried one betrothed her (maamar), and afterwards his other brother died, Beth Shammai says: his wife remains with him, and the other [widow] is released on the grounds of [the law forbidding] the wife’s sister. But Beth Hillel says: he should put away his wife with a get and halitzah, and the wife of his brother [he should put away] with halitzah. This is the case of which they said: woe to him because of his wife, and woe to him because of his brother’s wife!
משנה י
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שַׁבָּת אֶחָת. הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. סָדִין בְּצִיצִית, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִים. כַּלְכָּלַת הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין:
ברטנורה המדיר את אשתו מתשמיש המטה. כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי. אבל הנאת תשמישי אסור עליך, לא מתסרא, דהא משועבד לה, דכתיב (שמות כ״א:י׳) ועונתה לא יגרע:בית שמאי אומרים שתי שבתות. אם הדירה שתי שבתות, תמתין, שכן מצינו ביולדת נקבה שטמאה שבועיים:ובית הלל אומרים שבת אחת. שכן מצינו בנדה שהיא טמאה שבעה, וגמרינן מידי דשכיח דהיינו הכעס שכועס אדם על אשתו ומדירה, דהוא מידי דשכיח, מנדה שהוא מידי דשכיח, לאפוקי יולדת נקבה דלא שכיח כולי האי. ובית שמאי סברי גמרינן מידי דהוא גרם לה, דהיינו נדר האיש שהוא גורם לה לשהות, מלידה שעל ידו באה לה, לאפוקי נדה דממילא קאתי לה. ויותר על שבת אחת לבית הלל או שתי שבתות לבית שמאי יוציא ויתן כתובה, ואפילו היה גמל שעונתו לשלשים יום, או ספן שעונתו לששה חדשים:המפלת לאור שמונים ואחד. שילדה נקבה, וליל שמונים ואחד שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה:בית שמאי פוטרים מן הקרבן. מלידה שניה, אע״ג דלאחר מלאת הוא, הואיל ולילה היא ולא יצאה לשעה ראויה לקרבן, דלילה מחוסר זמן קרבן הוא, דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ח) ביום צוותו, הלכך לענין קרבן כיום מלאת דמי:ובית הלל מחייבין. הואיל ולאחר מלאת הוא דהפילה:סדין. של פשתים:בית שמאי פוטרין. לפי שדרך סדין שלובשין אותו בלילה, וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר צבוע בדם חלזון הוי כלאים בסדין של פשתים. וביום, שהוא מצותו, אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז, אבל בלילה, שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, דכתיב וראיתם אותו, פרט לכסות לילה, אי לביש ציצית בסדין, מיחייב משום לא תלבש שעטנז. וסברי בית שמאי גזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מיחייב, גזירה משום כסות לילה דמיחייב משום כלאים. ובית הלל סברי לא גזרינן:כלכלת השבת. כלכלה מלאה פירות שייחדה לשבת:בית הלל מחייבין. במעשר מיד, אפילו קודם השבת, דכיון שייחדה לשבת הוקבעה מיד. וב״ש סברי דאין השבת קובעת אלא לאחר שתכנס:
תוסופות יום טוב המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו'. שנויה במתניתין ו' פ"ה דכתובות וע"ש: בית שמאי אומרים שתי שבתות וכו'. עיין מ"ש בשם התוספות ברפ"ח דכתובות: המפלת לאור שמנים ואחד וכו'. שנויה בארוכה במשנה ו' פ"ק דכריתות וע"ש: סדין בציצית. כתב הר"ב וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר וכו' הוי כלאים בסדין של פשתן. וביום דהוא מצותו. אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז. וא"ת דהיכא דאפשר לקיים שתיהם לא אמרינן דדחי [וכמ"ש במשנה ד' פ"ב דיבמות] והכא אפשר לקיים שתיהם בשלא ילבש אלא טלית של צמר. כבר תירצו התוספת. בפרק אלו נערות [כתובות דף מ' ד"ה כגון]. שאין זה חשוב אפשר. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכין. [דכתיב(דברים כ"ב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וסמיך ליה גדילים תעשה לך] למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן. א"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה. כ"מ פ"ג מהלכות ציצית [הלכה ו']: בית שמאי פוטרין. פי' הר"ב דגזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מחייב. גזירה וכו'. ואפילו ממינו נמי פטרי ליה דלמא אתי למיעבד תכלת. והלכך שייך שפיר לשון פטור תוס' פ"ד דמנחות דף מ' [ד"ה סדין]. וכתב רש"י ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמפטריה מציצית משום גזירה ההיא. הא אותיבנא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ'). ומשנינן דכל דבר שאמרו לך ב"ד שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה. דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים. ע"כ. ועמ"ש בריש פ"י דיבמות בדבור תצא מזה ומזה: [ב) כלכלת השבת כו' נשנה במשנה ב' פ"ד דמעשרות]:
יכין מלכת שלמה
10.
One who takes a vow not to have intercourse with his wife: Beth Shammai says: [after] two weeks [he must divorce her and pay her kethubah], And Beth Hillel say: after one week. A woman has a miscarriage on the eve of the eighty first [day]: Beth Shammai exempt her from bringing the offering, And Beth Hillel do not exempt her. [With regards to the rules of] tzitzit (fringes) on linen sheet: Beth Shammai exempts, And Beth Hillel does not exempt. A basket of [fruit set aside for] the Sabbath: Beth Shammai exempts it [from tithes]. And Beth Hillel does not exempt it.
משנה יא
מִי שֶׁנָּדַר נְזִירוּת מְרֻבָּה וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נָזִיר בַּתְּחִלָּה. מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ, אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְאֵין כָּאן נְזִירוּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֵשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר שְׁתָּיִם:
ברטנורה ואח״כ בא לארץ. שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו:נזיר שלשים יום. קנסינן ליה שיקיים סתם נזירות בא״י, שהוא שלשים יום:נזיר בתחילה. צריך לנהוג בא״י כמנין הימים שנדר בנזירות. והימים שנהג נזירות בחוץ לארץ כאילו לא נהג בהם נזירות כלל:אלו מעידין שנדר שתים. שתי נזירות:ואלו מעידין שנדר חמש. באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים אנו מעידים שנדר חמש נזיריות. והוא אומר שלא נדר כלל:נחלקה העדות. הואיל ומכחישות זו את זו נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל:ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים. ויהיה נזיר שתים:
תוסופות יום טוב מי שנדר נזירות מרובה וכו'. נשנה במשנה ו' פ"ג דנזיר וע"ש: מי שהיו שתי כתי עדים וכו'. שם משנה ז'. וע"ש:
יכין מלכת שלמה
11.
One who vowed [to keep] a longer naziriteship [than ordinary] and he completed his naziriteship and afterwards came to the [holy] land: Beth Shammai says: [he must be] a nazirite [only] thirty days, But Beth Hillel says: [he must be] a nazirite [the full time vowed as] in the beginning. One who has two groups of witnesses who testify about him, these testifying that he vowed two naziriteships and these testifying that he vowed five: Beth Shammai says: their testimony is divided, and there is no [obligation to perform] naziriteship. But Beth Hillel says: within the five, two are included, so that he must be a nazirite twice.
משנה יב
אָדָם שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַסֶּדֶק, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:
ברטנורה אדם שהוא נתון תחת הסדק. אכסדרה שנסדקה תקרתה ונחלקה לשנים, וכלים מצד זה וטומאה מצד זה, הכלים טהורים, שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני. ואם אדם נתון שם בארץ ברצפת האכסדרה כנגד הסדק:בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה. שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח:ובית הלל אומרים אדם חלול הוא. ואע״פ שבני מעיו בתוכו, חלל שבתוך הגוף חשיב חלל טפח:
תוסופות יום טוב אדם שהוא נתון תחת הסדק וכו'. נשנה במשנה ג' פי"א דאהלות [*ועיין במשנה ד']:
יכין מלכת שלמה
12.
A man who was set beneath the gap: Beth Shammai says: he does not cause the impurity to pass over. But Beth Hillel says: a man is hollow, and the upper side causes the impurity to pass over.
נזיקין עדיות פרק ד
Nezikin Eduyos Chapter 4