Mishnayos Club 6/20/2024



נזיקין
עבודה זרה
פרק ד
Nezikin
Avodah Zara
Chapter 4

Mishnah

משנה א
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ בְצַד זוֹ בְּצַד מַרְקוּלִיס, אֲסוּרוֹת. וּשְׁתַּיִם, מֻתָּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁנִּרְאוֹת עִמּוֹ, אֲסוּרוֹת. וְשֶׁאֵין נִרְאוֹת עִמּוֹ, מֻתָּרוֹת:
ברטנורה רבי ישמעאל. זו בצד זו. וכל שכן אחת על גבי שתים, שזו עיקר מרקוליס. [מרקוליס שם ע״ז הנקרא בלשונם מערקוריס]:בצד מרקוליס. בצד ארבע אמות של מרקוליס, כלומר שהאבנים רחוקות ארבע אמות מן המרקוליס וידוע דלאו מיניה נפל, ובהא קאמר רבי ישמעאל דשלש אבנים אסורות, שאין מרקוליס פחות משלש אבנים, ועושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול. וקטן הנעשה בצד גדול עבדי ליה בכל דהו ואין חוששין שיהיה אחת על גבי שתים. ורבנן סברי, אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הלכך, נראות עמו כלומר סמוכות לו, דאיכא למימר דמיניה נפל, בין שתים בין שלש אסורים. אין נראות עמו, מותרות. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב שלש אבנים זו בצד זו. כתב הר"ב וכ"ש אחת ע"ג שתים שזו עיקר מרקוליס ותחלתו. רש"י: בצד מרקולים. לשון הר"ב בצד ארבע אמות שלמרקוליס. ורבנן סברי וכו'. נראות עמו כלומר סמוכות לו דאיכא למימר דמניה נפול. ומסקי התוס' [ד"ה במקורבות]. דהיינו כגון אמה או חצי אמה. ומ"ש הר"ב בין שתים בין שלש אסורים. אמלתא דר' ישמעאל עהדר. דאמר שתים. אבל לרבנן ה"ה אחד נמי אסור והכי קאמרי שנראות עמה כל האבנים שנראות עמה בין שלש בין שתים בין אחד. ובגמ' איתא נמי כה"ג ר' ישמעאל אפי' תרתי נמי לתסרו. וכתבו התוס' ה"ה דהוה מצי למימר אפי' חדא נמי מתסר אלא משום דבמתני' נקט שתים מותרות. נקט נמי הכא שתים. ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות עכו"ם וכן אבני מרקוליס כל אבן הנראית שהיא עמו אסורה בהנאה:
יכין מלכת שלמה
1.
Rabbi Ishmael says: if three stones are lying side by side next to a merculis, they are prohibited; if there are two they are permitted. The sages say: if [the stones] are seen to be connected with it they are prohibited, but if they do not appear to be connected with it they are permitted.

משנה ב
מָצָא בְרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵלִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אָסוּר:
ברטנורה מצא בראשו. של מרקוליס:מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים. והוא שלא יהו מונחין לנוי, כגון שיהיו המעות מונחים בכיס קשור ותלוי לו על צוארו, כסות מקופלת ומונחת על כתפו או על ראשו, כלים נמי מונחים על ראשו, שכל אלו אינם דרך נוי:
תוסופות יום טוב הרי אלו מותרין. כתוב אחד אומר (דברים כ"ט) ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן [כסף וזהב] אשר עמהם. משמע שהיו מקריבים עץ ואבן. וקרי ליה שקוצים. אלמא כל מה דמקריבים קמיה מתסר. וכתוב אחד אומר (שם ז') לא תחמוד כסף וזהב עליהם. אבל עץ ואבן לא כתיב. הא כיצד עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור. שאינו של נוי מותר. אף עמהם דבר של נוי אסור. ושאינו של נוי מותר. אבל איפכא לא דא"כ לא יאמר עליהם. גמ': פרכילי ענבים. ועטרות של שבלים. הני מדין תקרובת מיתסרי. דבגמ' דף נ"א ע"א מוקמינן להו כגון שבצרן מתחלה לכך והוו כעין פנים כיון שהיו באים במקדש לבכורים [דלא כרש"י שמפרש שבבצירתה עבדה לע"ז והוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה] ואע"ג שאין בהם עבודה לגבוה. כעין פנים מקרי. ויינות ושמנים וסלתות נמי פשיטא דכעין פנים הוא דהא איתנהו במקדש יין לנסך. שמנים וסלתות למנחות. ובכולהו הני חיישינן דלמא עביד בהו תקרובת כעין פנים שנסך היין. והקטיר קצת מהשמן והסולת. ואלו שנמצאו שירים הן. כדעבדינן במקדש ומש"ה מיתסרי. הר"ן: פרכילי ענבים. כשהענבים כרותים עם הזמורות נקראים פרכילי ענבים. כך פי' הר"ב במשנה ג' פ"ק דעוקצין:
יכין מלכת שלמה
2.
If he found on top [of a mercurius] a coins or a garment or utensils behold these are permitted; [But if he found] grape-clusters, wreaths of grain, [gifts of] wine, oil or fine flour, or anything resembling what is offered upon the altar, such is prohibited.

משנה ג
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִנָּה אוֹ מֶרְחָץ, נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה. הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְטוֹבָה:
ברטנורה שלא בטובה. שלא יעלה שכר לכומרים:
תוסופות יום טוב נהנין מהן. דאין הקדש לע"ז עד שיקריב בתקרובת. רש"י: שלא בטובה. פירש הר"ב שלא יעלה שכר לכומרים. וכפירוש רש"י. והקשו בתוספות פרק דלעיל דף מ"ד דלשון בטובה לא משמע הכי. ואדרבה בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה. ועוד דאי בשכר. בסיפא כי איכא לאחרים חלק בהדה דשרי [ועיין לקמן] אמאי הא מרויח לע"ז. ושם מפרש"י שלא בטובה שלא יחזיק טובה לע"ז. ע"כ. ונראה שר"ל וכ"ש שלא יתן שכר. וכההיא דריש פרק ה' דעדיות. ומשנה ב' פרק ד' דשביעית לענין פירות שביעית. וכן פירש הר"ן בשם הראב"ד. אבל התוס' כתבו אע"פ שנותנים להם שכר שרי. ולא דמי למתני' ד' פ"ק דחניות מעוטרות אסור ליקח מהם משום מכס ע"ז. דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך הע"ז. ובהכי מתרצה נמי דבפ' ד' דנדרים משנה ו' במודר הנאה דאסור ליקח ממנו אלא בפחות כדהקשה מינה הר"ן על פירש"י. וכיון דלאו לע"ז עצמו לא קשיא מינה כלל: שלא בטובה. פי' הר"ב שלא יעלה שכר לכומרים. איכא דמתני לה בגמ' ארישא. ואיכא דמתני לה אסיפא. והרמב"ם [פ"ז] פוסק לקולא כמאן דמתני ארישא. אבל זהו לפירושו דמפרש בטובה בדברים כהראב"ד והוי מדרבנן ולהכי אזלינן לקולא. כ"כ הר"ן. אבל בשאר הפוסקים מפרשים כמאן דמתני אסיפא ואפי' יש לאחרים חלק בטובה עם כומריה:
יכין מלכת שלמה
3.
If an idolatrous shrine has a garden or bathhouse, one may use either so long as it is not to the advantage [of the idolaters], But one may not use either if it is to its advantage. If [the garden or bathhouse] belonged jointly to it and to others, one may use them whether it be to the advantage [of idolatry] or not.

משנה ד
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי, אֲסוּרָה מִיָּד. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד. נָכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי. הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה, בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ, מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין וְהִיא אֲסוּרָה:
ברטנורה ע״ז של נכרי אסורה מיד. דכתיב (דברים ז׳:כ״ה) פסילי אלהיהם, משפסלו נעשה לו לאלוה:ושל ישראל עד שתיעבד. דכתיב (שם כ״ו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים של סתר, כלומר שיעבדנה, שהישראל אינו עובד ע״ז אלא בסתר מפני שמתירא מבית דין:נכרי מבטל ע״ז שלו. דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש, כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות, אבל אם בטלוה הרי אלו מותרים:ושל ישראל. בזמן שיש לו בה שותפות. ואין כן הלכה, דנכרי אין מבטל ע״ז של ישראל אפילו יש לו בה שותפות:וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי. ואפילו נתן לו הנכרי רשות:
תוסופות יום טוב נכרי מבטל ע"ז שלו. כתב הר"ב דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות. אבל אם בטלום הרי הן בטלים. וכ"כ הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ע"ז. וצריך לומר דס"ל אלהיהם למה לי. דאי לכדלעיל משפסלו נעשה לו לאלוה לחוד אתא. הוה מצי למכתב פסיליהם תשרפון באש. אלהיהם דכתב קרא למה לי דודאי דליכא למטעי דכל פסילים אפילו שאינם אלהים שהצריכן הכתוב שריפה אלא אלהים אשמועינן כשהן נוהגין וכו'. ומיהו בגמ' [דף נ"ב] דמאן דדריש פסילי אלהיהם משפסלו לאלוה נפקא ליה שפוסל אלוהו מדכתיב בסיפא דקרא לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. וקשיא אהדדי. כתיב לא תחמוד. וכתיב ולקחת לך. הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד. פסלו מאלוה ולקחת לך. פירש"י דפסילי דרישא דקרא תרי גווני משמע ודרשינן ליה אאיסור והיתר דקראי: ושל חברו. ונ"א ושל ישראל וכן העתיק הר"ב ופי' בזמן שיש לו בה שותפות ואין כן הלכה וכו'. ובגמ'. דרבי בילדותו שנה ושל ישראל וכלומר דשותפות. וסבר ישראל אדעתא דעכו"ם פלח. וכיון דעכו"ם מבטל דנפשיה. דישראל נמי מבטל. ובזקנותו שנה ושל חברו סבר ישראל אדעתא דנפשיה פלח. כי מבטל נכרי דנפשיה. דישראל לא בטיל: ביטל משמשיה. דמשמשיה בתרה גרירי. הר"ן:
יכין מלכת שלמה
4.
The idol of an idolater is prohibited immediately; but if it belonged to a Jew it is not prohibited until it is worshipped. An idolater can annul an idol belonging to himself or to another idolater, but a Jew cannot annul the idol of an idolater. He who annuls an idol annuls the things that pertain to it. If he only annulled the things that pertain to it these are permitted but the idol itself is prohibited.

משנה ה
כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ, קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, רֹאשׁ חָטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ, בִּטְּלָהּ. רָקַק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גְּרָרָהּ, וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה. מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, רַבִּי אוֹמֵר, בִּטֵּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בִטֵּל:
ברטנורה פחסה. בפניה. מיעכה בקורנס עד שהמיר צורת פניה:גררה. סחוב והשלך בתוך הטיט:אינה בטילה. דלפום שעה רתח עלה, והדר פלח לה:רבי אומר בטלה. פלוגתא דרבי ורבנן כשמכרה לנכרי, אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב אינה בטילה: פירש הר"ב דלפום שעה רתח עלה והדר פלח לה. דאמר קרא (ישעיה ה') והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. וכתיב בתריה ואל ארץ יביט. דאע"ג דקלל במלכו ובאלהיו. ופנה למעלה [פנה לבו למעלה לשמים] אל ארץ יביט [חוזר ועובד ע"ז שלו] גמ'. ולא דמי להא דמתני' ד' פרק דלעיל דקאמר ליה זו עומדת על הביב וכל העם משתינין לפניה אינו נוהג בה מנהג אלהות מקרי. דהתם כל שעתא ושעתא בזלזולא קיימא. גמרא שם [דף מ"ד ע"ב]: רבי אומר בטלה. לשון הר"ב פלוגתא דר' ורבנן כשמכרה לעכו"ם אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה. וכן לשון הרמב"ם. וממילא דעכו"ם דאמרן אף לצורף הוא דפליגי דאי לא תימא הכי לאשמועינן רבותא דאפילו בצורף עכו"ם דברי הכל בטלה. ובגמ' איתא בהדיא מחלוקת בצורף עכו"ם וכו'. וז"ל הר"ן מחלוקת בצורף עכו"ם כלומר שמכרה עכו"ם לצורף חברו דהתם אמרי רבנן דלא בטיל דסבר המוכר כיון דלוקחה עכו"ם הוא פלח לה ולא תבר לה. אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל. דמידע ידע עכו"ם. דישראל תבר לה ע"כ. וכתב עוד ומשכנה כגון שאומר אם לא הבאתי לך מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה דהוי ליה כמכירה דאם לא כן מאי רבותיה דצורף. ע"כ. ובב"י סימן קמ"ו כתב דנראה מדברי הרמב"ם דלא מפליגינן [בין] צורף ישראל לצורף עכו"ם אלא במכרה אבל לא במשכנה. ע"כ. ולי אין נראה כן מדבריו דאדתידוק מרישיה שכתב שמכרה לצורף ישראל בטלה. ולא נקט או שמשכנה דש"מ דבמשכנה אף בצורף ישראל לא בטלה. תידוק מסיפא איפכא שכתב אבל אם משכנה או מכרה לעכו"ם או לישראל שאינו צורף וכו' אינה בטלה דש"מ דדוקא משכנה לישראל שאינו צורף הא לצורף בטלה. וכן בכ"מ כתב כדברי הר"ן. ושמעי' דמכרה דנקטי הר"ב והרמב"ם בפירושו לאו בדוקא נקטי. אלא מכרה דתנן ברישא נקטי וה"ה למשכנה:
יכין מלכת שלמה
5.
How does he annul it? If he cut off the tip of its ear, the tip of its nose, or the tip of its finger; or if he defaced it, although there was no reduction in the mass of the material, he has annulled it. If he spat before it, urinated before it, dragged it [in the dust] or hurled excrement at it, behold it is not annulled. If he sold or gave it as a pledge, Rabbi says that he has annulled it, but the sages say that he has not annulled it.

משנה ו
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, מֻתֶּרֶת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲסוּרָה. בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים:
ברטנורה שהניחוה עובדיה. ואין דעתם לחזור:בשעת שלום מותרת. הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, בטלוה:בימוסיות של מלכים. אבני גזית המתוקנות בדרך מהלך המלך, וכשהמלך עובר שם מושיבים שם עבודה זרה והוא משתחוה לה. ובגמרא. מפרש, מפני שמניחין אותה, כלומר אינן מיוחדות להושיב שם ע״ז כל שעה אלא בשעה שהמלכים עוברים, ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם, הלכך לאו משמשי עבודה זרה חשיבי:
תוסופות יום טוב מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים. פי' הר"ב ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם. הלכך לאו משמשי ע"ז חשיבי. וכן ל' רש"י. וז"ל הר"ן כיון שלפעמים וכו' לא קביעי למחשבינהו משמשי ע"ז. ולאלתר מייאשי מינייהו והוי ליה כע"ז שהניחו עובדיה דשריא. ע"כ. והתוס' כתבו והכומרים שעבדום לא עשאום ע"ז אלא לצורך המלכים וכשרואין שאין המלכים חוששין בהם גם הם מבטלים אותה. ע"כ. והרמב"ם מפרש בענין אחר שכשמולך מלך אחר מקימין בימוס אחרת וזהו כשהמלכים עוברים ר"ל ממלכותן. ולא ידעתי למה הרמב"ם בחבורו. וכן הטור לא העתיקו בבא זו:
יכין מלכת שלמה
6.
An idol which its worshippers abandoned in time of peace is permitted, in time of war it is prohibited. Pedestals of kings are permitted because they set them up at the time the kings pass by.

משנה ז
שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, אִם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ. אָמְרוּ לָהֶן, אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין, הָיָה מְבַטְּלוֹ. הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת. יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים. אָמְרוּ לָהֶן, אִם כֵּן, יְאַבֵּד דָּבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ וְיַנִּיחַ דָּבָר שֶׁצֹּרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ. אָמְרוּ לָהֶן, אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאוֹמְרִים, תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן לֹא בָטָלוּ:
ברטנורה אף אנו מחזקין ידיהם של אלו. העובדים לחמה וללבנה. אם היינו רואין ששאר עבודה זרה חרבו מעצמן ואלו קיימות, היינו מודים לאלו:
תוסופות יום טוב שאלו את הזקנים ברומי. כלומר דבר זה נשאל לחכמי ישראל ברומי. הר"ן: יאבד עולמו מפני השוטים. וא"ת יושיבום. יאבד השוטים. לא קשיא שהרי מצינו שאובדים במלאת ספקם וסאתם כענין יושבי הארץ ארץ כנען וכמו שהם קודם לכן לא נאבדו כמו שנאמר (בראשית ט״ו:ט״ז) כי לא שלם עון האמורי. כמו כן אלו השוטים כשיתמלא סאתם יאבדו. וקודם לכן לא. שאם יאבדם קודם לכן הרי זהו בכלל יאבד עולמו. לפי שהעולם נברא שתהא הרשות נתונה בידי אדם להימין או להשמאיל. ולפיכך אין לאבדם קודם שנתמלא סאתם. נראה לי. וראיתי בספר דרך חיים על משנה הכל צפוי והרשות נתונה וכו' פרק שלישי דאבות שפירש שאם יאבד העובדים לא היה האדם בעל בחירה שהרי ירא מן האבוד לגמרי. ע"כ:
יכין מלכת שלמה
7.
They asked the elders in Rome, “If [your God] has no desire for idolatry, why does he not abolish it?” They replied, “If it was something unnecessary to the world that was worshipped, he would abolish it; but people worship the sun, moon, stars and planets; should he destroy his universe on account of fools!” They said [to the elders], “If so, he should destroy what is unnecessary for the world and leave what is necessary for the world!” They replied, “[If he did that], we should merely be strengthening the hands of the worshippers of these, because they would say, “know that these are deities, for behold they have not been abolished!”

משנה ח
לוֹקְחִין גַּת בְּעוּטָה מִן הַגּוֹי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל בְּיָדוֹ וְנוֹתֵן לַתַּפּוּחַ. וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה יֵין נֶסֶךְ, עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר. יָרַד לַבּוֹר, מַה שֶּׁבַּבּוֹר אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר:
ברטנורה גת בעוטה. שבעטה ודרכה נכרי:אע״פ שהוא נוטל בידו. ענבים מתוך היין. ונותן לתפוח. מקום אסיפת הענבים העשוי כמין גל קרוי תפוח, וסבר תנא דידן דאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. וזו משנה ראשונה היא ואין הלכה. אלא כיון שהתחיל היין להמשך, נעשה יין נסך:מה שבבור אסור. אם יגע בו נכרי אחרי כן:
תוסופות יום טוב אף ע"פ שהוא נוטל בידו וכו'. דלא תימא דלא שרינן ליקח גת בעוטה אע"פ שסתם יין אסור כדתנן במשנה ג' בפ"ב אלא היכי דידעינן דלא נגע. אבל כי נגע תיפוק לי דנגיעה אף ביין של ישראל אוסר כדלקמן משנה י' קמ"ל דהכא שרי משום דאכתי לאו יין הוא. וא"ת אכתי מאי רבותא שנטל בידיו הא נגע ברגליו בדריכתו. ודוחק לומר דדוקא כשדרך על דפים שהניח על הענבים. דמתני' סתמא קתני. ועוד דליתני אפילו דרך על הענבים. לא קשיא דבעבידתיה טריד ולא מנסך כדלקמן מתני' י' אי נמי דאין דרך נסוך ברגל [כדלקמן דף נ"ז] ואפי' מתכוין. ונחלקו בזה הפוסקים: לתפוח. פי' הר"ב מקום אסיפת וכו' קרוי תפוח. עיין בפירוש משנה ב' פ"ב דתמיד: ואינו נעשה יין נסך וכו'. לשון התוס' אינו נעשה וכו' כך הגירסא. וי"ס שגורסים שאינו והוי סיפא פי' דרישא. אבל אותם ספרים שגורסים ואינו בוי"ו. וא"כ נשמע דין אחר שאפי' נגע עכו"ם בקלוח המושך מן הגת וירד לבור אינו נאסר. וקשיא אמאי אצטריך למתני אע"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח. הא מסיפא שמעינן יותר שאינו נעשה יין נסך כלל עד שירד לבור. וי"ל דלא זו אף זו קתני א"נ תנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא דנתינה לתפוח כשהכל נאסף אל התפוח הוי כאילו ירד לבור. קמ"ל סיפא דירד לבור דוקא. ע"כ: עד שירד לבור. כתב הר"ב ואין הלכה אלא כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך גמ'. ופירש"י שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין. ע"כ. ובגמרא דביין נסך אחמירו רבנן אע"ג דלענין מעשרות לא נקרא יין עד שיקפה כדתנן במשנה ז' פ"ק דמעשרות א"נ שישלה בחבית כמ"ש במשנה ז' פ"ז דב"מ: לבור. בור היו עושין לפני הגת. והכלי נתון שם לקבל היין. ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכה ואינו מאבד טפה. והוא בור סוד [כלומר דתנן בפ"ב דאבות משנה ח'] רש"י: מה שבבור אסור. פירש הר"ב אם יגע בו עכו"ם אח"כ. וכן פירש"י. ומסיימי התוס' והשאר מותר. ואפי' יגע בו עכו"ם. דומיא דרישא דנתינה לתפוח מיירי בנגיעה אף מותר דסיפא מיירי בנגיעה: מותר. אף בשתיה כי רישא דלוקחין משמע דמותר אף בשתיה. תוס'. ועיין בפירוש הר"ב משנה דלקמן:
יכין מלכת שלמה
8.
A winepress [containing] trodden [grapes] may be purchased from a non-Jew even though it was he that lifted [the trodden grapes] with his hand and put them among the heap. And [the juice] does not become yen nesek (wine assumed to have been used as a libation) until it descends into the vat. When it has descended into the vat, what is in the vat is prohibited; But the remainder is permitted.

משנה ט
דּוֹרְכִין עִם הַגּוֹי בַּגַּת, אֲבָל לֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְטֻמְאָה, לֹא דוֹרְכִין וְלֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת, וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגָּת. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְטֻמְאָה, לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַת לַפַּלְטֵר:
ברטנורה דורכין עם הגוי בגת. ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא, דאפילו בשתיה סבר האי תנא דשרי כל זמן שלא ירד לבור. ומשום גורם טומאה ליכא, שמשעה שדרך בהם הנכרי מעט, נטמאו. ונמצא שאין הישראל גורם טומאה:אבל לא בוצרין עמו. לפי שנותנם בגת טמאה, והנכרי מטמא הענבים במגעו, והישראל הבוצר עמו גורם טומאה. וסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואפילו הם של נכרי. ואין הלכה כמשנה זו, דקיי״ל כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך, הלכך אין דורכין עם העכו״ם בגת. וקיי״ל מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כשהחולין הם של נכרי, הלכך בוצרין עם הנכרי, ואע״פ שגורם טומאה לחולין אין בכך כלום. ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח נכרי עמו אפילו להביא ענבים לגת, משום לך לך אמרין נזירא כו׳:וישראל העושה פירותיו בטומאה. עובר עבירה הוא, לפי שהוא מטמא התרומות והמעשרות שבהם. הלכך אסור לסייעו, כדי שלא יהא רגיל בכך:אבל מוליכין עמו. חבית ריקניות לגת. ומביאין עמו, חביות מלאות מן הגת. דמאי דהוה הוה, מאחר שנטמאו מותר ליתן היין בחביות טמאות:
תוסופות יום טוב דורכין עם העכו"ם בגת. כתב הר"ב ומשום גורם טומאה ליכא שמשעה שדרך בהם העכו"ם מעט נטמאו. וכן פירש"י ומסיימו התוס' דאין לפרש דורכין. בתחלת דריכה ומטעם שנטמאו הכל בגת טמאה. דא"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמאה [ועיין לקמן. וכן בפירוש הרמב"ם שאכתוב לקמן] אלא בסוף דריכה. וכן משמע בירושלמי. ע"כ. ותו מסיים רש"י ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו"ם לא נצטוה על כך: אבל לא בוצרים עמו. פירש הר"ב לפי שנותנם בגת טמאה והעכו"ם מטמא הענבים במגעו. תמיהה לי דכיון דבגת טמאה נותנה תיפוק ליה דמהגת מיטמא בלא נגיעת העכו"ם. וכן קשיא דאי חוששין לטומאת מגע עכו"ם. למה לי דנותנה בגת טמאה. ולשון רש"י לפי שנותנם בגת טמאה וגורם טומאה הוא שנתינתן לגת לשם דריכה הוא ודריכתן תטמאם [לפי שהוכשרו ע"י משקין היוצאין בשעת דריכה. הר"ן] וקודם דריכה ודאי לא מקבלי טומאה דסתמן לא הוכשרו. והא דקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [במשנת י"ח דבר פ"ק דשבת] [דף ט"ו] היינו היכא דהוכשר ודאי. ע"כ. וז"ש התוס' [ד"ה אבל]. דמש"ה לא פירש"י שמא יבצרנו בכלים טמאים דאפי' אם בצרו בכלים טמאים לא נטמאו עד שלא הוכשרו דסתמא לא הוכשרו. ע"כ. ולשון הרמב"ם וזה הטעם לאסור שיבצור העכו"ם עמו. לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר. וכשנוגע בו עכו"ם הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמא כשהוא בוצר עמו וכו' אבל מה שהתיר לבעוט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע עכו"ם והוא מוכשר כמו שהוא עיקרנו. ע"כ. הא קמן דז"ש הר"ב לפי שנותנם בגת טמאה מלשון רש"י העתיק כן. ומשום שע"י דריכה יהא מוכשר. אבל בלא"ה סתמא לא הוכשרו. ואין העכו"ם מטמא במגעו. וז"ש הר"ב והעכו"ם מטמא הענבים במגעו מלשון הרמב"ם העתיק כן דס"ל דבבצירה הוכשרו מן הסתם ונמצינו למדין שאין הרכבת שני הפירושים עולים כאחד. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לחברם בלשון אחד: לא בוצרין עמו. כתב הר"ב וסבר האי תנא אסור וכו' ואין הלכה כמשנה זו וכו' וקיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כשהחולין הם של עכו"ם. אבל ישראל עובר עבירה הוא לפי שמטמא התרומה וכו' כדמסיק הר"ב לקמן וכן פירש"י גם הרמב"ם מפרש כן. ותנן במ"ב פ"ק דמעשרות הענבים משהבאישו חייבים במעשרות ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה משא"כ לענין חלה שלא אסרו בסוף פ"ה דגטין ובשביעית אלא משתטיל המים. וכיוצא בזה תירצו התוס' התם בגיטין [דף ס"א] ועיין עוד מזה לקמן. גם עמ"ש עוד בזה בספ"ה דשביעית בס"ד. ומ"ש הר"ב ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח עכו"ם עמו וכו' משום מגע עכו"ם לעשותו יין נסך אתמר בגמ' דף נ"ט: לא דורכין. שדריכתן בעבירה בגת טמאה. ודריכתן הוא עיקר טומאתן כשנעשין משקה הן טמאין ע"י הגת. רש"י. ומסיימי התוס' [ד"ה אין בוצרין]. דאצטריך לאשמועינן בסוף דריכה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אע"פ שכבר התחיל בעבירה. ע"כ. ומשום דדריכה חד מעשה הוא הלכך אסור אע"פ שכבר טמא בתחלת דריכה ולא דמי לנטמא בגת שכתבו התוס' לעיל דתו ליכא למיסר לדרוך עמו כיון שכבר נטמא וכן לא דמי למוליכין עמו חביות דסיפא ודמיא ללא עורכין אע"ג דנטמא בלישה. ולהרמב"ם אף בצירה בכלל מלאכת הדריכה היא ולפיכך אף ע"פ דלסברתו כבר נטמאו בבצירה. אפ"ה אין דורכין. וכן לשונו כשדרכו הענבים [ונאפה הפת] נשלמה העבירה ולפיכך מותר לשאת עמו אח"כ. ע"כ: לא לשין ולא עורכין עמו. שכל מעשה עריכה זו בעבירה. רש"י: לפלמר. פירש הר"ב במשנה ד' פ"ה דדמאי:
יכין מלכת שלמה
9.
A Jew may tread the winepress together with a non-Jew but may not pick grapes with him. If an israelite was working in a state of ritual impurity, one may neither tread nor pick with him, but one may move [empty] casks with him to the press and carry them [filled] with him from the press. If a baker was working in a state of ritual impurity, one may neither knead nor roll dough with him but we may carry loaves with him to the bakery.

משנה י
גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוָה, אָסוּר. אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוָה, מֻתָּר. נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, וּמְדָדוֹ בַקָּנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בַקָּנֶה אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת, בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ יִמָּכֵר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ:
ברטנורה אם יש לו עליו מלוה אסור. אם יש לו על היין מלוה, שזה היין משועבד לו בחובו, אז הוא כממונו ונגע ביה לראות היאך הוא:נפל. הנכרי לבור מלא יין:ועלה. מת. אע״ג דנגע בשעה שנפל אינו אסור בהנאה, הואיל ולא נתכוין ליגע. אבל עלה חי, בעלייתו אוסרו, משום דמודה לעבודה זרה על שניצול:ומודדו בקנה. או שהיה הנכרי מודד יינו של ישראל בקנה:והתיז. או שהתיז הנכרי את הצרעה מיינו של ישראל על ידי הקנה ולא נגע בידיו ביין:המרותחת. שהיתה החבית מעלה רתיחות, וטפח הנכרי בידו על הרתיחות, אין דרך ניסוך בכך:ורבי שמעון מתיר. ואין הלכה כרבי שמעון:זה היה מעשה והכשירו. אף בשתיה:
תוסופות יום טוב אם יש לו עליו מלוה. פירש הר"ב שזה היין משועבד לו בחובו. שעשה לו ישראל יין זה אפותיקי לגבות הימנו. רש"י: אסור. שמא נגע בו. לשון הרמב"ם פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות. כל יין שיגע בו העכו"ם הרי זה אסור. שמא נסך אותו. שמחשבת העכו"ם לע"ז. הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינו שהוא אסור בהנייה: מותר. דנתפס כגנב אפילו על הכניסה. ומש"ה לא חיישינן שמא נגע דמרתת. הר"ן: ועלה. פירש הר"ב מת אבל עלה חי אוסר משום דמודה וכו' על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. רש"י: וזרקה בחמתו. ונ"א ל"ג בחמתו ויש קצת פנים לגרסא זו דבגמ' דמותיב נטל את החבית וכו' ודייק בחמתו אין שלא בחמתו לא נראה שלא משנתינו היא. אלא ברייתא מייתי דהא גריס בה זה היה מעשה בבית שאן. ובמתני' ל"ג בבית שאן [אך בספר הרא"ש ראיתי במשנה בבית שאן] ומדמייתי ברייתא ש"מ משום דבמתני' ל"ג בחמתו. ומ"מ נראה ודאי דמתני' נמי דוקא בחמתו. דאי לא תימא הכי אדמותיב מברייתא לסתייע ממתניתין. אלא ס"ל גמרא דברייתא מיפרשא למתני' ולא פליגי. ודמתני' סתמא קתני משום דסתם זריקה משום דחמה היא לו זורק. ולמסקנא דמסיק דקאזיל מיניה מיניה שדוחהו עד שנופל לתוך היין. ולאו זריקה ממש היא. ומש"ה בחמתו אין. דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונה. אבל שלא בחמתו לא. אבל כי זרק ממש אפילו שלא בחמתו שרי. איכא למימר לנ"א דל"ג בחמתו דשתי מעשיות היו. חדא דמתני' וזריקה ממש ושלא בחמתו היתה. וחדא דברייתא בחמתו ולאו זריקה ממש:
יכין מלכת שלמה
10.
If a non-Jew was found standing by the side of a vat of wine, if he had loaned money to the Jew, then [the wine] is prohibited; but should he not have loaned money to the Jew, then it is permitted. If [a non-Jew] fell into a vat and climbed out, or measured it with a reed, or flicked out a hornet with a reed, or tapped on the top of a frothing cask All of these things actually happened, and [the Rabbis] said that the wine may be sold, but Rabbi Shimon permits it [even to be drunk]. If [a non-Jew] took a cask, and in his anger threw it into the vat this actually happened and [the Rabbis] declared it fit [for drinking].

משנה יא
הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בְּעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים, מֻתָּר. בְּעִיר שֶׁכֻּלָּהּ גּוֹיִם, אָסוּר, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא:
ברטנורה המטהר יינו של נכרי. ישראל שדרך ענבים של נכרי בכשרות כדי למוכרו לישראל, ואינו נותן מעות לנכרי עד שימכרנו לאחר זמן:ונותנו ברשותו. של נכרי:בעיר שיש בה נכרים וישראלים מותר. דמרתת נכרי דלמא חזו ליה הנך ישראל דעברי ברשות הרבים ומפסידנא. ואפילו אין מפתח וחותם, שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין, כגון שכתב לו התקבלתי ממך, כדאמרינן לקמן:רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות נכרי אחת היא. פלוגתא דר׳ שמעון בן אלעזר ותנא קמא, דת״ק סבר כשהניח ישראל יין ברשותו של נכרי בעל היין, הוא דבעינן שיהא הבית פתוח לרה״ר ועיר שישראל ונכרים דרים בה. אבל ברשות נכרי אחר שאינו בעל הבית, אפילו בעיר שאין ישראל דרים בה, שרי. ור׳ שמעון בן אלעזר אומר, כל רשות נכרי אחת היא, וכי היכי דברשות הנכרי בעל היין אסור אלא בעיר שישראל ונכרים דרים בה והבית פתוח לרה״ר, הכי נמי ברשות נכרי אחר, צריך עיר שישראל ונכרים דרים בה ובית פתוח לרה״ר. והלכה כר׳ שמעון בן אלעזר. ובזמן שמפתח וחותם ביד ישראל, בין ברשות בעל היין בין ברשות נכרי אחר, מותר לדברי הכל:
תוסופות יום טוב ונותנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה עכו"ם וישראלים מותר. פירש הר"ב ונותנו ברשותו של עכו"ם מותר ואפילו אין מפתח וחותם שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין כגון שכתב לו התקבלתי ממך כדאמרינן לקמן. באידך בבא כך פירש"י. ומסיימו התוס' וסיפא פירושא דרישא ואין זה מחוור. דא"כ לערבינהו וליתננהו הכי. המטהר יינו של עכו"ם ונותנו ברשותו וכתב התקבלתי. בבית שהוא פתוח לרה"ר וכו' מותר. אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו. אסור עד שישב שומר. הר"ן. יעוד הקשו התוס' בשם ר"ת אדמפרש לקמן ברשות עכו"ם אחר. אפילו בעיר שאין ישראלים דרים שם שרי. משום דעכו"ם אחר מרתת. וזה תימה גדולה דכיון שאין שם מפתח וחותם ניחוש פן ינסכנו הנפקד. כי א"ל שהנפקד ירא מן המוכר פן יעליל עליו. כי מה חושש המוכר אם ינסכנו הנפקד. ועוד מאחר דמיירי בעכו"ם שכתב לו התקבלתי. ומעתה מה חלוק יש בין עכו"ם זה לעכו"ם אחר. אפילו ביד המוכר. יינו של ישראל הוא [אך בזה י"ל דכיון שיש לו שייכות בביתו אסור טפי. וכיוצא בזה בתשובת רשב"א בב"י סוף סי' קל"א]. לכן נראה לר"ת להעמיד משנתינו ביש מפתח וחותם. וכן פירש"י בפירושים ראשונים [והאי דלא מדכר מפתח וחותם לא קשיא משום דלא חזינא בכולהו תנויין דמדכר ליה תנא דמתני' כלל. הר"ן] ובלא כתב לו העכו"ם התקבלתי. והלכך בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה. ופתח פתוח לרה"ר אע"פ שהוא יינו של עכו"ם מותר. כיון דמפתח וחותם בידו שהעכו"ם ירא פן יראוהו ישראל טורח ומזייף [*ויגיד לישראל שטיהרו] ויפסיד למכור יינו. ולא דמי לעכו"ם שנמצא בצד הבור של יין דאסרינן ביש לו מלוה עליו [במתני' דלעיל] דהתם כיון שאין מפתח וחותם סומך על זה שיוכל לנסכו קודם שיראהו שום אדם. ואתי נמי שפיר למאן דשרי שהפקידו בבית עכו"ם אחר. דבבית עכו"ם אתר הוי יינו של ישראל שאין לעכו"ם אחר שום דבר על היין (וכגון) [צ"ל וכיון] שיש מפתח וחותם אין לחוש שיטרח הנפקד ומזייף. אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים יש להתיר. וסיפא דקתני והלה כותב לו התקבלתי הוי יינו של ישראל והלכך במפתח וחותם שרי אבל בלא מפתח וחותם אין להתיר כיון שברשות העכו"ם דבקל ינסכנו ולא דמי לההיא דנמצא בצד הבור שהתרנו באין לו מלוה על היין. דהתם איכא תרתי לטיבותא יינו של ישראל וברשות ישראל. דרשות ישראל מועיל כמו מפתח וחותם. ע"כ. ובב"י סוף סי' קל"א הביא תשובת הרשב"א. דמפרש לרישא כדקתני בלא התקבלתי. ובלא מפתח וחותם. אלא דברשותו היינו שאין העכו"ם דר שם. ע"ש. שאין רצוני להאריך בפירושים שונים. גם בש"ע שלו לא העתיק אלא כדברי התוס': בעיר שיש בה עכו"ם וישראלים. דחושש הוא אפילו בלילות שאם לא יראנו זה יראנו זה דאפילו בלילות אין רגל כל העולם כלה מרה"ר. תשובת רשב"א. ב"י ס"ס קל"א: עד שיושיב שומר. תימה היינו רישא דישראל ועכו"ם דרין בה. ואין לומר דאצטריך ליוצא ונכנס דהא נמי שמעינן מרישא דקתני דרין בה. ולא שיהא נותן עינו בעכו"ם כל היום. וי"ל הוה אמינא עד דאיכא ישראל טובא. קמ"ל דאפילו בחד סגי. תוס': רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות עכו"ם אחת היא. פירש הר"ב וכי היכי וכו' ה"נ ברשות עכו"ם אחר צריך וכו'. גמ'. דחיישינן לגומלין. ופירש"י אע"ג דהאי עכו"ם שהבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל לא נגע דנתפס עליו כגנב חיישינן דלמא שביק ליה לעכו"ם חברו בעל היין דלא מרתת לנסוכי כי היכי דהדר ישראל וזבין מהאי עכו"ם זימנא אחריני ומפקיד ליה גבי ההוא דלשבוק ליה לנסוכיה. ע"כ. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"א כ"כ הרמב"ם [פי"ג מהמ"א הלכה ד'] ובכ"מ וב"י נדחק למצוא טעם. אבל הרשב"א [*והרא"ש] והר"ן פסקו כת"ק:
יכין מלכת שלמה
11.
If [an Jew] prepares a non-Jew's wine in a state of ritual purity and leaves it in [the non-Jew’s] domain, in a house which is open to the public domain, should it be in a city where non-Jews and Jews reside, it is permitted. But should it be in a city where only non-Jews reside it is prohibited unless [an Jew] sits and guard. There is no need for the guard to sit and watch [the whole time]; even if he keeps going out and coming in it is permitted. Rabbi Shimon ben Eleazar says: it is all one with the domain of a non-Jew.

משנה יב
הַמְּטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ, וְהַלָּה כוֹתֵב לוֹ, הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת, מֻתָּר. אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים:
ברטנורה והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר. אם הבית פתוח לרה״ר וישראלים דרים באותה העיר, כדאמרינן לעיל:אבל אם רצה וכו׳ דהשתא הוי היין משכון אצל הנכרי הואיל ויש לו מלוה על היין, אסור. דלא מרתת, דסבר אי חזו לי ותבע לי, אמינא דידי הוא. ואע״פ שמפתח וחותם ביד ישראל, אסור:
תוסופות יום טוב ואסרו חכמים. פירש הר"ב דלא מרתת דסבר אי חזו לי ותבעו לי אמינא דידי הוא ויאמר ויהי מה אם ידעו בו לא יקחו ממני. הרמב"ם פי"ג מהל' מאכלות אסורות:
יכין מלכת שלמה
12.
If [a Jew] prepares a non-Jew’s wine in a state of ritual purity and leaves it in [the non-Jew’s] domain, and the [non-Jew] writes for him “I have received the money from you,” then [the wine] is permitted. If, however, the Jew wished to remove it and [the non-Jew] refuses to let it go until he paid him this actually happened in Beth-Shan and [the Rabbis] prohibited it.

נזיקין עבודה זרה פרק ד
Nezikin Avodah Zara Chapter 4