Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבְחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
ברטנורה
בית שמאי אומרים כל הנתנין על מזבח החיצון. יש מהן שטעונין ארבע מתנות. ויש מהן שטעונין שתים שהם ארבע. ויש שטעונים מתנה אחת, כדתנן באידך פרקין. והשתא קאמר דכולן שלא נתן אלא מתנה אחת בדיעבד כפר, דכתיב (דברים י״ב:כ״ז) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע, מדלא כתיב סביב דמשמע שתי מתנות שהן ארבע:ובחטאת שתי מתנות. שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא, אחת בשעיר נשיא, ושתים בחטאות יחיד, אחת בכבשה ואחת בשעירה. בשתים כתיב על קרנת חסר, והאחת מלא. ובית שמאי יש להן יש אם למקרא, הרי כאן ששה, ואין במזבח אלא ארבע, והשתים יתירות לא נאמרו אלא ששנאן הכתוב לעכב. ובית הלל סברי אהני מקרא דמשמע שש, ואהני מסורת דמשמע, ארבע הילכך טפי חדא אמסורת ובצר חדא ממקרא והוו להו חמש, ארבע למצוה וחד לעכב, ואם נתן מתנה אחת כפר:לפיכך. חטאת וכל הזבחים לבית הלל, ולבית שמאי שאר הזבחים חוץ מחטאת, נתן את הראשונה כתקנה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה, כיפר, וכשר הקרבן ליקרב ע״י מתנה ראשונה, דאין השניה מתרת הבשר, שהרי הותר ע״י מתנה ראשונה, הלכך אינה מפגלת:נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו׳ פיגול וחייבין עליו כרת. שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פגול, שהרי הוקבע בראשונה שקרבו כל מתיריו:
תוסופות יום טוב
[*שאם. עיין במשנה דלקמן מ"ש שם בס"ד]:
נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פגול כו'. והא דלא תני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. דכי איתשל להתירא איתשל. פי' לענין היתר הבשר והאימורין נשאלה אם נתן מתנה אחת בחטאת ונשפך הדם ועמדו ב"ש ופסלו וב"ה הכשירו דהוה ליה ב"ש לחומרא. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
1.
Bet Shammai says: any [blood] which is to be sprinkled on the outer altar, if [the priest] applied [it] with one sprinkling, he has made atonement, [and in the case of a hatat two applications, but Bet Hillel says: also the case of the hatat if the priest applied it with one sprinkling it atones Therefore if he made the first application in the proper manner and the second [with the intention to eat the flesh] after the prescribed time, it atones. If he made the first application [with the intention to eat the flesh] after the prescribed time and the second outside the prescribed place, it is piggul and involves [the punishment of] karet.משנה ב
כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת:
ברטנורה
אם חסר אחת מכל המתנות לא כפר. דבפר העלם דבר כתיב (ויקרא ד׳) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, ומקרא שאין צריך הוא, שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו, אלא לכפול באזהרת הזאות שבו הוא דאתא. והכי משמע, ועשה לו כאשר כתבתי לך עשיותיו, ושנה עליהם לעכב שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר:לפיכך (אם נתנן כולן כתקנן). הואיל וכולן מתירות, אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו:ואחת שלא כתקנה. במחשבת חוץ לזמנו:פסול. שלא הותר בראשונות:ואין בו כרת. שאין מפגלים בחצי מתיר:
תוסופות יום טוב
כל הנתנין על מזבח הפנימי. דלא כר"ש דמתניתין ד':
שאם חסר אחת כו' לא כפר. פי' הר"ב דבפר העלם דבר כתיב ועשה לפר וגומר ומקרא שא"צ הוא. שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משוח האמור למעלה הימנו. והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מלתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה וכפר עליהם וגו'. ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולי' לדרשא כו' רש"י. ובברייתא [ועשה] לפר זה פר יה"כ. כאשר עשה לפר זה פר כהן משוח. החטאת אלו שעירי עבודה זרה שמכפרין על עבירות מצוה ידועה וכתיב לו למעוטי שעירי רגלים ושעירי ר"ח שאין מכפרין על עבירות מצוה ידועה אלא על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כדאיתא בפ"א דשבועות מ"ד ועיין בפירוש משנה א"ב דפרק דלקמן:
שאם. הר"ב העתיק אם. והיא גירסא נכונה:
ואין בו כרת. פירוש הר"ב שאין מפגלים בחצי מתיר עיין בראש וסוף פ"ב דמנחות:
יכין
מלכת שלמה
2.
With regard to any [blood] which is sprinkled on the inner altar, if [the priest] omitted one of the applications, he has not atoned; therefore if he applied all in the proper manner but one in an improper manner, it [the sacrifice] is invalid, but does not involve karet.משנה ג
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, (וּמִנְחַת נְסָכִים), וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִים בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:
ברטנורה
אלו דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתן משום פגול:הקומץ. אם קמץ על מנת לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, אין האוכל את הקומץ בכרת, שאין פגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים. דפגול משלמים ילפינן ליה דכתיב (ויקרא ז׳:כ״א) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו׳, מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח, שהדם מתיר להקטיר האמורין למזבח, והאמורין מתירין הבשר לאדם, וחייבין עליהם משום פגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול, לאפוקי כל הנך דחשיב במתניתין, שאין להם מתירין אלא הן עצמן מתירין לאחרים, שהאוכל מהן אינו חייב משום פגול:והלבונה. אין אחר מתירה. אלא היא מתרת את המנחה, כמו הקומץ:מנחת נדבת כהנים. כולה כליל ואינה נקמצת. הלכך אין אחר מתירה:מנחת כהן משיח. דהיינו חביתי כהן גדול שהיא קריבה בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב:ומנחת נסכים. לא גרסינן דהא מפליג פליגי בה. ויש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפני עצמה:והדם. הוא המתיר:והנסכים הבאים בפני עצמן. כגון שהתנדב מנחת נסכים בלא זבח, כדאמרינן במנחות, מתנדב אדם מנחת נסכים בפני עצמה. אי נמי, הביאה בשביל הזבח אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר. אבל אם הביאן עם זבחו ופגל בזבח, נתפגלו הנסכים:וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. דכיון דיכול להקריב נסכים למחר, נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן. והלכה כחכמים:לוג שמן של מצורע. שייריו נאכלין:אין חייבין עליו משום פגול. אם פיגל באשם לא נפגל הלוג. ואע״פ שהלוג תלוי באשם, דכתיב (שם י״ד) על דם האשם, דאם לא נתן מדם האשם תחלה אין נתינת השמן כלום, אפילו הכי כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים, נמצא שאין האשם מתירו. וכיון דאין לו מתירים, אין חייבין עליו משום פגול:ור״מ אומר. לוג הבא עם האשם בו ביום, חייבין עליו משום פגול אם פגל באשם. ואין הלכה כר״מ:בין לאדם בין למזבח. או לזה או לזה:
תוסופות יום טוב
הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פגולא שהרי לא קרב המתיר. תריץ כגון שהוצת האור ברובו. דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן [מנחות ד' כ"ו] קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משתוצת האור ברובה רש"י פ"ב דמנחות ד' י"ד והתוס' הקשו עליו שם וכאן סוף דף מ"ב:
והלבונה. פי' הר"ב אין אחר מתירה דלבונה אין [לה] מתיר בעבודת המזבח. דאע"ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ומה שהקשו התוס' אמאי לא חשיב הכא עצים. כי היכי דחשיב לבונה. אע"ג דלא חזיא לאכילה. לל' הרמב"ם שאני מעתיק במשנה ה'. אינה קשיא. דלבונה שייך בה אכילה משא"כ בעצים דלא שייך בהו אכילה כלל:
מנחת כהנים. לשון הר"ב מנחת נדבת כהנים. וכן לשון רש"י. וטעמייהו דבמנחת כהן חוטא פליג ר"ש ברפ"ו דמנחות וס"ל דנקמצת:
ומנחת נסכים. ה"ג בנ"א. וכתב הר"ב דל"ג כו' דהא מפליג פליגי בה כו' וכ"כ רש"י ואע"ג דלקמן פליגי בנסכים ומשמע שהוא היין בלבד. ליתא כדכתב הרמב"ם ברפ"ב מהל' [מעשה] הקרבנות היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים ע"כ. וכ"כ בהקדמתו לפי' מס' מנחות שהוא ע"ד העברה בשמות ע"כ. וכבר כתבתי זה ברפ"ה דשקלים. ועיין ברפ"ב דתמורה. אבל בפירושו דהכא גרס מנחת נסכים. ומפרש שהיא הסלת כו' ונסכים מפ' היינות. ותמיהני דמשמע דל"פ ר"מ אלא ביין ומ"ש מסלת. ועיין [מ"ש] במ"ד פ"ב דמנחות. והתוספות כתבו דיש לישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום. וההוא דבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיהם ביום אחר. אבל קשה שלא ה"ל להפסיק בדם וה"ל למתני הכי. והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמן. ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים. ע"כ:
וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. פירש הר"ב דכיון דיכול להקריב כו' עיין מ"ש במ"ד פ"ז דמנחות:
לוג שמן של מצורע. לשון הר"ב שיריו נאכלין. וכ"כ רש"י ולא ידענא למאי נ"מ פירשו כך בכאן [*ועי' לקמן]:
רבי שמעון אומר כו'. נראה דר"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרווייהו חד טעמא הוא. תוס'. [*ואפשר משום דלא דמי לאינך במאי שאין שיריו נאכלין ואולי שלזה נתכוונו רש"י והר"ב שפירשו דשיריו נאכלין ונסתלקה קושיתי דלעיל. ועיין ספ"ב דמעילה] ונ"ל דהיינו טעמא דפסק הר"ב וכן הרמב"ם כר"ש וא"צ לדוחקו של הכ"מ שכתב משום דר"ש מיקל ולית לן לחיוביה מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה ע"כ:
אין חייבין עליו משום פגול. לשון הר"ב כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י' ימים. וכ"כ [*רש"י וכ"כ גם שניהם במנחות] פ"ט מ"ד וברפ"ב דתמורה והכי תניא בגמ' דף מ"ד ובמנחות פ"ב [סוף] דף ט"ו. וכך העתיק הרמב"ם סוף הל' מחוסרי כפרה. ובמ"ד פ"ז דמנחות כתב הר"ב אפילו עד כמה ימים. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין:
וכל שיש לו מתירין כו'. בברייתא יליף לה דשלמים לאו דוקא מאשר הם מקדישים לי [*ולענין טומאה גבי וינזרו כתיב והכל בכלל. רש"י]. ואתי נותר מטומאה ופגול מנותר כדפי' הר"ב במ"ה מאחר שסופו לרבות כל דבר. למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שי"ל מתירין בין לאדם בין למזבח. אף כל כו':
בין לאדם בין למזבח. לשון הר"ב או לזה או לזה. ועיין בפירושו ספ"ב דמעילה:
יכין
מלכת שלמה
3.
These are the things for which one is not liable on account of piggul:The fistful, The incense, The frankincense, The priests’ meal-offering, The anointed priest's meal-offering, The minhah with libation The blood, The libations that are brought separately, the words of Rabbi Meir. The sages say: also those that are brought with an animal [sacrifice]. The log of oil brought by the metzora: Rabbi Shimon says: one is not liable on account of piggul; But Rabbi Meir says: one is liable on account of piggul, because the blood of the asham makes it permitted and whatever has something else that makes it permitted, whether for man or for the altar, one is liable on its account for piggul.משנה ד
הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:
ברטנורה
העולה דמה מתיר את בשרה למזבח. דכתיב (שם א) וזרקו את הדם, והדר וערכו:ואת עורה לכהנים. דכתיב (שם ז) עור העולה אשר הקריב, אין לו אלא לאחר זריקה:חטאת העוף. שהיא נאכלת לכהנים. נפקא לן מדכתיב לכל חטאתם, לרבות חטאת העוף דלא תימא נבילה היא:פרים הנששרפים. פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ופר יום הכיפורים:ושעירים הנשרפים. שעיר של יום הכיפורים, ושעירי עבודה זרה. שכל אלו דמן טעון הזיה לפנים, ואימוריהן קרבין על מזבח העולה ושאר הבשר נשרף בבית הדשן. והואיל ודמן מתיר את אימוריהן ליקרב, אם פגל בהן ואכל את אימוריהן חייב עליהן משום פגול:כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים. דפגול, בשלמים הוא דכתיב, מה שלמים מיוחדים שמתן דמן על מזבח החיצון, אף כל שדמן נתון על מזבח החיצון. לאפוקי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שדמן טעון הזיה ומתן דמים בפנים. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
פרים הנשרפים כו'. מתיר את אימוריהן ליקרב. אבל בשרן הנשרפות אין בהן משום פגול. לפי שאין לו דבר המתירו. הרמב"ם פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין. והיינו טעמא דאיצטריך לאשמועינן בפרים כו' לומר דדוקא אימוריהן. אבל בשרן לא. דאי אאימוריהן. כל הזבחים יש פגול באמוריהן כמ"ש הרמב"ם שם:
כל שאינו על מזבח החיצון. לשון הר"ב לאפוקי פרים כו' שדמן טעון הזיה. פירוש על הפרוכת שא"צ נגיעה. ומתן דמים פירוש על מזבח הזהב:
כשלמים. לשון הר"ב דפגול בשלמים הוא דכתיב. עי' מ"ש במשנה דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
4.
[The sprinkling of] the blood of the olah permits its flesh for [burning on] the altar, and its skin to the priests. [The sprinkling of] the blood of the olah of a bird permits its flesh to the altar. [The sprinkling of] the blood of the hatat of a bird permits its flesh to the priests. [The sprinkling of] the blood of the bullocks that are burned and the goats that are burned permits their innards to be offered [on the altar]. Rabbi Shimon said: whatever is not [sprinkled] on the outer altar, as in the case of shelamim, one is not liable for it on account of piggul.משנה ה
קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה:
ברטנורה
קדשי נכרים. שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל. דכתיב בפרשת אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, ודרשינן איש, מה תלמוד לומר איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:אין חייבין משום פגול נותר וטמא. דפגול יליף מנותר בגזירה שוה דעון עון, ונותר יליף מטמא בגזירה שוה דחלול חלול, ובטמא כתיב (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא מקדשי נכרים. ואין הלכה כרבי מאיר:דברים שאין חייבין עליהן משום פגול. כגון הקומץ והקטורת וכל השנויין במשנתינו:חייבין משום טומאה. האוכלן בטומאת הגוף חייב כרת:חוץ מן הדם. דמיעטיה קרא דכתיב (שם י״ז) ואני נתתיו לכם, שלכם יהא כשאר חולין, ולא כקדשים. ועוד כתיב (שם) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. הלכך אין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול, אלא משום אוכל דם גרידא:בדבר שדרכן להאכל. שדרך בני אדם לאכלן, ואע״פ שהוא מן הנקטרים, כגון קומץ ומנחת כהנים והדומים לה. אבל לבונה ועצים וקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה. ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא דכתיב (שם ז) והבשר אשר יגע בכל טמא, והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה. והלכה כחכמים דעצים ולבינה נמי יש בהן משום טומאה. ואין לך עצים דמיטמאין אלא עצים של קרבן בלבד, שאם נגעה בהן טומאה אסור לשרפן על גבי המזבח:
תוסופות יום טוב
אין חייבין עליהן משום פגול כו'. כתב הר"ב דפגול יליף מנותר בג"ש דעון עון דגבי פגול כתיב (ויקרא ז׳:י״ח) והנפש האוכלת [ממנו] עונה תשא. וכתיב גבי נותר (שם י"ט) ואוכליו עונו ישא. ומ"ש ונותר יליף מטמא בג"ש דחלול חלול. דגבי טומאה כתיב (שם כ"ב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל. וגבי נותר כתיב (שם י"ט) כי את קדש ה' חלל. פ"ק דתמורה דף ג':
והשוחטן בחוץ פטור. לא מצאתי טעם מפורש. ואפשר מדכתיב (שם י"ז) למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם. ודרשינן זבחיהם דוקא:
רבי יוסי מחייב. ת"ר קדשי עכו"ם לא נהנים ולא מועלין. ואין חייבים עליהם משום פגול כו'. אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה'. ומכאן סתירה לדברי האומר בכ"מ ספי"ח מהל' פסולי המוקדשין דפלוגתא דר"י לא קאי אלא על ושוחטן בחוץ. ולא עוד אלא דוהשוחטן בחוץ לא מתני בהך ברייתא כלל:
חוץ מן הדם. כתב הר"ב דמעטיה קרא דכתיב ואני נתתיו לכם כו' ועוד כתיב על המזבח לכפר כו' ולא למעילה הלכך אין חייבין כו'. קרא דלכם נמי לענין מעילה נדרש. ועוד שלישי אמר קרא הוא. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה. ומסקנא חד למעוטי מעילה וחד לנותר וחד לטמא. אבל פגול לא צריך קרא דתנן [משנה ג'] כל שיש לו מתירין כו' חייבין עליו משום פגול ודם גופיה מתיר הוא. גמרא. וכך פי' הר"ב ספ"ח דחולין תרי מעוטי לנותר וטמא. וכתבו התוס' תימה לנותר וטומאה סגי בחד מעוט דילפי' מהדדי חילול חילול. ואף לקולא (לענין) [כדלעיל גבי] קדשי עכו"ם. וי"ל דמוקמינן מיעוטא בנותר דוקא. אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע"ג דאין בהם פגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם. ע"כ:
העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהן משום טומאה לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף. ר"ל שהטמא אם אכל קטורת ולבונה או הקריב עצים טהורים שהוא פטור. וכן אם היה טהור. והן טמאין. הרמב"ם. ולא פירש כן בחיבורו ספי"ח מהלכות פסולי המוקדשין. ומ"ש הר"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ"ו מה' איסורי מזבח דטומאתן מעלה בעלמא וכפירש"י דמעלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכ"כ בשמו ברפ"ח דעדיות. אבל התוס' בפ' דלעיל דף ל"ד נחלקו עליו. וכתבו דדרשה גמורה היא ועמ"ש ברפי"ב דמנחות. [*והא דבברייתא לא נקט אלא עצים ולבונה. דממילא קטורת נמי במשמע דאטו תנא כי רוכלא כו']:
יכין
מלכת שלמה
5.
The sacrifices of non-Jews: one is not liable on their account for piggul, remnant, or defilement, and if [a priest] slaughters them outside [the Temple], he is not liable, the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yose declares him liable. The things for which one is not liable on account of piggul, one is liable on account of remnant and defilement except blood. Rabbi Shimon declares one liable for anything which is normally eaten, but for wood, frankincense and incense, one is not liable for [transgressions involving] defilement.משנה ו
לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד:
ברטנורה
לשם זבח. לאפוקי שינוי קודש, כגון לשם זבח אחר:לשם זובח. לאפוקי שינוי בעלים. כדילפינן לעיל בריש פרק קמא ממוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה כו׳:לשם אשים. לאפוקי אם שחטו על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים:לשם ריח. לאפוקי אם צלאן תחלה חוץ למערכה, דתו לא מסקי ריחא:לשם הנחת רוח. נחת רוח להקב״ה שאמר ונעשה רצונו. וכל הני ילפינן להו מדכתיב אשה ריח ניחוח:לשם חטא. לשם חטאו שהוא מביאו עליו:אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו. אלא שחטו סתם, כשר:שהוא תנאי ב״ד. שישחוט סתם ולא לימא לשמן, דלמא אתי למימר שלא לשמן:שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. הלכך אי הוה אומר שלא לשמן אף כי אמרו הבעלים לשמן, לאו מידי הוא, דלאו בדידהו תליא מילתא, דכתיב (ויקרא ז׳:י״ח) המקריב אותו לא יחשב. והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
לשם זבח. שנאמר (שם ז') ובשר זבח תודת שלמיו. שתהיה זביחה עם שאר העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנו'. הרמב"ם ספ"ד מהלכות מעשה הקרבנות:
אף מי שלא היה בלבו. פי' הר"ב אלא שחטו סתם כו' וכן פירש"י ומשמע דתנא קמא נמי אשוחט קאי. והיינו דפירש הא דקאמר ר"י שאין המחשבה כו' אף כי אמרי הבעלים וכו'. והרמב"ם פי' דת"ק מצריך שתהא כוונת בעל הקרבן כו' ופליג ר"י וכו' ואתא שפיר שאין המחשבה כו'. לאפוקי לת"ק דמצריך ג"כ למחשבת בעל הקרבן. ומ"מ אף ת"ק לא אמר אלא לכתחלה. ולא דבעלים מפגלים. דהא בגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא. דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלים. ומדאמרי' מתניתין [דלא כי האי תנא ולא אמר ר"י דלא] וכו'. ש"מ דאף לתנא קמא הבעלים מפגלים ועיין במשנה ז' פ"ב דחולין:
יכין
מלכת שלמה