Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הֶשֵּׂג יָד, בַּנּוֹדֵר. וְהַשָּׁנִים, בַּנִּדָּר. וְהָעֲרָכִים, בַּנֶּעֱרָךְ, וְהָעֵרֶךְ, בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, כֵּיצַד. עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי. וְעָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:
ברטנורה
השג יד בנודר. תורת דין השגת יד, שעני נדון בערכין כפי השג ידו, בתר נודר אזלינן, ולא בתר נידר, כדמפרש לקמן:והשנים בנידר. ילד שהעריך ערך זקן, נותן ערך זקן, דלא אזלינן בתר שנים דנודר. ותנא דקרי למעריך נודר, לישנא דקרא נקט, דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. ואיידי דאמר השג יד בנודר אמר נמי השנים בנידר:והערכים בנערך. קצב הערך דזכר ונקבה, בתר נערך אזיל, ולא בתר מעריך, כדמפרש לקמן דאיש שאמר ערך אשה פלונית עלי נותן ערך אשה:והערך בזמן הערך. כדמפרש לקמן, שאם העריך עצמו כשהיה פחות מבן עשרים דהוי ערך קטן, וקודם נתינתו היה בן עשרים, אינו נותן אלא כשעה שהעריך:
תוסופות יום טוב
והשנים בנידר והערכין בנערך. תימה אמאי לא ערבינהו בהדי הדדי. וליתני השנים והערכים בנערך. ועוד תימה אמאי לא תנא זכר נותן ערך נקבה ולא אצטריך לקמן לומר הנערכין [צ"ל והערכין] בנערך וכו'. תוס'. והערך בזמן הערך. פי' הר"ב שאם העריך עצמו. עמ"ש ברפ"ב:
יכין
מלכת שלמה
1.
The sufficiency of means is according to the ability of the vower. And the age is according to the subject of the vow. The evaluation is according to the subject of the evaluation. And the evaluations [shall be paid according to the rate prescribed] at the time of the evaluation. The sufficiency of means is according to the ability of the vower. How so? If a poor man evaluated a rich man, he pays only the valuation of a poor man. But if a rich man evaluated a poor man, he must pay the valuation of a rich man.משנה ב
אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן. הֲרֵי שֶׁאָמַר, קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצֹרָע זֶה עָלָי. אִם הָיָה מְצֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי אַף בָּעֲרָכִין כֵּן. וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלָי, וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר, מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:
ברטנורה
אומר אני אף בערכין כן. אילו מתרמי אף בערכין דומיא דקרבנות, הוי כקרבנות. דהא דאמרת דערכין אינן כקרבנות. משום דלא דמו אהדדי, דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג יד, לפי שאין העשיר חייב כלום, ולא דמי למצורע. וזה שאמר על העשיר, לא נתכוין אלא לפי מדת שנותיו של עשיר שפחותים או יתרים על שנותיו שלו, הלכך נדון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם, דומיא דמצורע [עשיר] ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר:הכי גרסינן היה עני והעשיר או עשיר והעני משלם ערך עשיר. היה עני והעשיר קודם נתינה, משלם ערך עשיר, אשר תשיג יד הנודר אמר רחמנא, והרי ידו משגת. עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב, והרי היתה משגת בעת שנדר:רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) ואם מך הוא מערכך, עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אם היה מצורע עני מביא קרבן עני. גמ'. ואע"ג דמדירו עשיר. ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא. א"ר יצחק כשהיה מדירו עני. ודלמא עליה דידיה חס רחמנא אמדירו לא דהכתיב הוא אמר רב אדא בר אהבה ואין ידו משגת לרבות את הנודר. אבל מדירו עשיר הכי נמי דמייתי בעשירות א"כ מאי אבל בקרבנות אינו כן [הא בקרבנות נמי אזלת בתר נודר] אאידך מלתא אם היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר. ואע"ג דמדירו עני. דהכתיב הוא [הוא חס רחמנא עליה ולא על מדירו] וכך העתיק הרמב"ם בסוף הלכות מחוסרי כפרה. ופרכינן ולרבי דאמר אף בערכין כן. לא צריך קרא למעוטי דמערכין נפקא לן דמייתי בעשירות. הוא למעוטי מאי. למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. ונ"ל דה"פ. ולר' דאמר אף בערכין כן. כלומר השתא דר' שאמר אף בערכין כן. ולא דרבנן פליגי אדרבי כדפירש"י ותוס' אלא כדכתב הרמב"ם בפירושו שאין מחלוקת בין רבי לחכמים. וכן בחבורו פ"ג מהלכות ערכין העתיק דברי רבי והראב"ד השיגו דחכמים חולקים. והכ"מ הניחו בצ"ע. ולי נראה שע"פ מה שכתבתי אין כאן השגה. ואומר אני. דאף הראב"ד לא אשתמטתיה הך פירושא. אלא דבסוגיא דלקמן אדרבי יהודה אומר עני והעשיר כו' גרסינן. ואלא הוא ל"ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ומהא ודאי משמע דרבנן פליגי אדרבי. ובזה י"ל דהרמב"ם לא גרס לה כלל:
והעשיר. פירש הר"ב קודם נתינה. ונ"ל דר"ל קודם שיערכנו הכהן. דהא קרא דאשר תשיג דילפינן מיניה. יעריכנו כתיב ביה וכן בברייתא לקמן [דף י"ח] גבי דמים דתני שעת נתינה פירש"י היינו שעה שהוא בא לב"ד. ע"כ. ובערכין ביאתו לכהן במקום ביאתו לב"ד בדמים הוא. ועיין בל' הר"ב פרק דלקמן מ"ב:
נותן ערך עשיר. שלוקחין ממנו מה שידו משגת וישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים הערך שעליו. הרמב"ם פ"ב מה"ע:
רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר כו'. כתב הר"ב דכתיב ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. כתבו התוס' קשיא לרבי מאי דרשי רבנן בהוא דהכא [כלומר דהא לעיל דרשינן הוא דואם דל הוא.] ושמא יש דרשה בשום מקום מהוא דהכא ודרשי ליה ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו דהא דרשינן ליה בפ"ו מ"ג. כמ"ש שם הר"ב. ובגמרא. אלא מעתה והוא עד. עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו. והא *)[תנן] [במ"ד פ"ג דסנהדרין]. היה קרוב ונתרחק. הרי זה כשר. ר"י אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב. ומיהו בשאין בנים לבתו מודה ר"י משום דבראייה והגדה תלה רחמנא. כמ"ש שם. [אלא והוא] מבעי ליה לכדתניא ראה סיעה של בני אדם עומדים ועדיו ביניהן ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתעידוני יכול יהו חייבין. ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עידיו יכול אפי' אמר כל מי ת"ל והוא עד. והרי ייחד עידיו:
יכין
מלכת שלמה
2.
But it is not so with sacrifices. If he said: “I take upon myself the sacrifices of this metzora,” and the metzora was poor, he brings the sacrifices of a poor metzora. But if the metzora was rich, he must bring the sacrifices of a rich man. Rabbi says: I say the same applies with regard to an evaluation. Why is a poor man who evaluated a rich man obliged to pay only the evaluation of a poor man? Because the rich man is not obligated at all. But if the rich man said: “My value is upon me” and the poor man, hearing that, said: “What this man has said, I take upon myself,” then he must pay the evaluation of a rich man. If he was poor and then became rich, or rich and then became poor, he must pay the evaluation of a rich man. Rabbi Judah says: even if he was poor and became rich and then again became poor he must pay the evaluation of a rich man.משנה ג
אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִבּוֹא, סְפִינָתוֹ בַיָּם וּבָאוּ בְרִבּוֹאוֹת, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהֶן כְּלוּם:
ברטנורה
אפילו אביו מת. בשעה שנתחייב זה בקרבן היה אביו גוסס ונוטה למות, ומת וירש ממנו רבוא קודם שהביא קרבנו, אינו מביא אלא קרבן עני, כמו שהיה בשעה שנתחייב בקרבן:ספינתו בים. לא שהיתה ספינתו טעונה מסחורות שלו ברבוא, דא״כ עשיר הוא. אלא שהיתה ספינתו מושכרת לאחרים בריבוא שכר, והוא אין בידו אלא אותה ספינה. ומשום שכרה לאו עשיר הוא, דאין שכירות משתלמת אלא בסופה, ונמצא שעכשיו עני הוא. ומשום הספינה עצמה לאו עשיר הוא, דהאי תנא סבר כמאן דאמר לקמן שאם היה המעריך חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלו להקדש, ואם היה אכר מניח לו צמד בקרו דהיא פרנסתו, והכי נמי מניח לו ספינתו:
תוסופות יום טוב
ספינתו בים. פירש הר"ב מושכרת לאחרים כו'. ומשום שכרה לאו עשיר הוא. דאין שכירות משתלמת אלא בסיפה. וילפינן ליה מקרא כדפי' הר"ב משנה י"א פ"ט דב"מ. ומ"ש הר"ב. דהאי תנא סבר כמ"ד לקמן. במשנה ג' פ"ו. ועיין שם:
יכין
מלכת שלמה
3.
But it is not so with sacrifices. Even if his father was dying [when a man vowed] and left him ten thousand, or if he had a ship on the sea and it brought to him ten thousand, the sanctuary has no claim at all on them.משנה ד
שָׁנִים בַּנִּדָּר כֵּיצַד, יֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַזָּקֵן, נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן. וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד, נוֹתֵן עֵרֶךְ יֶלֶד. וַעֲרָכִים בַּנֶּעֱרָךְ כֵּיצַד, אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה, נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה. וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אֶת הָאִישׁ, נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ. וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ כֵּיצַד, הֶעֱרִיכוֹ פָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ, פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים, נוֹתֵן כִּזְמַן הָעֵרֶךְ. יוֹם שְׁלֹשִׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ. שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר, הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכֻלָּם מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים. מַה שְּׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה. הֵן. אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחֲמִיר, נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר, שָׁנָה שָׁנָה, לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שָּׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת שִׁשִּׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּהְיוּ יְתֵרוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד:
ברטנורה
ילד. מבן עשרים ועד בן ששים, דהוי ערכו חמשים שקלים:נותן כזמן הערך. דכתיב (ויקרא כ״ז:י״ז) כערכך יקום, אינו נותן אלא כזמן הערך:יום שלשים כלמטה. אם אמר ערך פלוני קטן עלי, ואותו קטן היה באותו יום בן שלשים, הוי כלמטה ולא אמר כלום. דאין ערך לפחות מבן חודש. דהכי כתיב [שם] ואם מבן חודש:מבן ששים שנה ומעלה. משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נדון כששים, אבל בשנת ששים נדון כילד:הן אם עשינו. בתמיה. כלומר, וכי כן הוא, אם עשינו [שנת] ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לפחות מבן ששים חמשים סלע, וליותר מבן ששים אינו אלא חמשה עשר:כלמטה ממנה להקל. דערך יותר על בן עשרים, גדול הוא מפחות מבן עשרים. וכן בבן חמש. כדכתיבי בקראי:רבי אליעזר אומר. לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה, עד שתשלם כל השנה וחודש ויום אחד משנה האחרת. דיליף גזירה שוה למעלה למעלה מבכור, נאמר כאן מבן ששים שנה ומעלה, ונאמר בבכור אדם (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חודש ומעלה, מה להלן חודש ויום אחד, שאין בכור נפדה פחות מבן חודש ויום אחד, אף כאן עד שיוסיף על ששים חודש ויום אחד. ושנת חמש ושנת עשרים ילפינן בגזירה שוה שנה שנה משנת ששים כדיליף ת״ק לעיל ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
נותן כזמן הערך. פי' הר"ב דכתיב כערכך יקום. תמיהה לי דהאי קרא לא בערך נפשות כתיב אלא בערך מקדיש שדה אחוזתו. ובשדה אחוזה אין דין השגת יד. אלא גרעון כסף. כפי השנים שעברו משנת היובל. ונ"ל דלהכי דרשינן לקרא לענין ערך נפשות. משום דכערכך יקום כוליה מיותר הוא. דלא הל"ל אלא אם משנת היובל יקדיש שדהו. והוא מושב לשלמעלה הימנו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף שזהו אם משנת היובל יקדיש. ואם אחר היובל יקדיש וגו'. ולמאי אצטריך למכתב כערכך יקום. אלא אם אינו ענין למקדיש שדה אחיזתו דלא אצטריך כלל. תנהו ענין למעריך נפשות:
בין להקל בין להחמיר. כלומר השנים האמורים בענין כולם כלמטה הימנו בין להקל בין להחמיר ששנת חמש ועשרים להקל ושנת ששים להחמיר. אבל לא קאי על הנלמדים בלבד. דבהו אין חלוקת להחמיר:
רבי אליעזר אומר עד שיהיו יתרות על השנים חדש ויום אחד. פירש הר"ב דיליף ג"ש למעלה למעלה מבכור כו'. ונאמר בבכור אדם ופדויו מבן חדש ומעלה. הכי איתא בגמרא. וכתבו התוס' וחפשנו אחר מקרא זה. ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה [בפ' קרח] ושמא דריש הכי מדכתיב פדויו מבן חדש. דמשמע מבן חדש ומעלה. מדלא כתיב בן חדש. ע"כ. והכ"מ בריש ה' ערכין. כתב על זה. אבל רש"י נראה דלא הוה גריס ופדויו שכתב וז"ל. ונאמר להלן גבי לוים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בחדש האחר. אף כאן חדש ויום אחד. עכ"ל. וטעמו מדכתיב בפ' במדבר גבי לוים (במדבר ג׳:ט״ו) מבן חדש ומעלה תפקדם. עכ"ל הכ"מ. ומ"ש הר"ב אף כאן עד שיוסיף על ששים חדש ויום אחד. ובגמרא ואימא כי התס מה התם חד יומא אף הכא חד יומא א"כ ג"ש מאי אהני. פירש"י. בלא ג"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב. ע"כ. ומשמע ודאי דסברא זו דומעלה חד יומא משמע. היא סברא פשוטה ולכ"ע. דאי אמרת דרבנן לא מודו ליכא למימר ג"ש מאי אהני ליה. אלא ודאי דלכ"ע יום אחד למידין ממשמעותה דומעלה דגבי ששים. ותו למדין כולהו שנים מהדדי בג"ש דשנה שנה. והיינו טעמא דהרמב"ם שפוסק [פ"א מה"ע] כרבנן ומצריך יום א'. וא"צ לדחוקים שנדחק בהם הכ"מ. להא דמצריך אף לרבנן יום א' על שלשים במעריך בן חדש [*ועיין בפ"ה דנדה משנה ד']:
יכין
מלכת שלמה