Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
לֹא הָיוּ כוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא מְעַקְּדִין אוֹתוֹ. מִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים, אוֹחֲזִים בּוֹ. וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ, רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הַשּׁוֹחֵט, עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל. בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְנוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, וְנוֹתֵן מַעֲרָבָה דָרוֹמָה. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִית:
ברטנורה
לא היו כופתין אותו. את התמיד בשתי ידיו לעצמן או בשתי רגליו לעצמן, כדי שלא לעשות כחוקות הגוים, שכך היו עושים כששוחטין לעבודה זרה:אלא מעקידין אותו, היד עם הרגל, כעקידת יצחק:ראשו לדרום. היה נשחט על ירך המזבח צפונה כדין עולה, והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב, שאם ירביץ גללים לא יהיה סמוך למזבח:של שחר. קרבן תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, לפי שבבוקר שמש במזרח וזורחת כנגדה למערב, והכתוב אומר שנים ליום, כנגד היום, כלומר נגד השמש, שהשמש קרוי יום:ושל בין הערבים. שחמה במערב ומאירה כנגד המזרח, היה נשחט על קרן צפונית מזרחית:בטבעת שניה. רחוק מן המזבח, לפי שהמזבח גבוה ומאפיל כולו. ויוחנן כהן גדול התקין ששה סדרים של טבעות, בכל סדר ארבע טבעות, לארבעה ועשרים משמרות כהונה, והיו קבועות ברצפה עשויות כמין קשת, ולפי שלא היו כופתים את התמיד כדתנן בריש פרקין, היו מכניסין צואר הבהמה באותן הטבעות בשעת שחיטה ונועצים ראש הטבעת בארץ:ונותן מזרחית צפונית תחילה. לאחר ששחט תמיד של שחר בקרן מערבית צפונית הולך לצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם בכלי למטה מן [חוט] הסקרא ונותן שתי מתנות שהן ארבע, אחת שהיא כשתים בקרן מזרחית צפונית, והולך למערבית דרומית. ונותן אחת שהיא כשתים בקרן מערבית דרומית:
תוסופות יום טוב
לא היו כופתים. פי' הר"ב שתי ידיו לעצמן כו'. עמ"ש בזה לקמן בדבור [על טבעת שניה]:
אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש:
ראשו לדרום. לשון הר"ב היה נשחט וכו'. והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב שאם ירביץ כו'. אנוטה ראשו לדרום קאי שאם ירביץ כו' והכי מפורש בלשניה דהר"ב במשנה ח' פ"ג דיומא:
ופניו למערב. שצרך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב. דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ד) ושחט אותו [וגו'] לפני ה'. המפרש:
של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. פי' הר"ב לפי שבבקר חמה במזרח וזורחת כנגדה למערב. והכתוב אומר שנים ליום כו' שהשמש קרוי יום כמו שנאמר (יחזקאל ל׳:י״ח) ובתחפנחס חשך היום. הרמב"ם. ובברייתא או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו ב'] כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי חובת היום אמור:
על טבעת שניה. פי' הר"ב רחוק מן המזבח. לפי שהמזבח גבוה ומאפיל. כלומר ועל טבעת שנייה לאו בטבעת שנייה של סדר ראשון שהוא אצל המזבח. אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון. כדי שלא יעכב אור השמש לבוא ובטבעת שנייה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק. ואם היה שוחט בסדר הראשון א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט. שהרי מזבח גבוה י' אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא [ח'] אמות כדתנן בסוף מדות. המפרש. ומ"מ אני תמה שכיון דמזבח מאפיל לא יספיק הריחוק בטבעת שנייה שמן סדר לסדר כמו ד"א. כדתנן בסוף מדות מקום הטבעות כ"ד אמות והן ו' סדרים נמצא שעם הטבעת עצמו הוא ד"א זה מזה. ואע"פ שמרחיק מהמזבח י"ב אמות לא יספיק. לפי שבבקר ובערב צל כל דבר ארוך מאד. והתוס' רפ"ו דיומא (דף ס"ב) כתבו טעם אחר וז"ל נ"ל דמן הדין ה"ל לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים. ע"כ. ומצאתי לבעל המאור שכתב ביומא ר"פ טרף בקלפי וז"ל שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שנייה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט נגד יום ותניא [עירובין נ"ו ע"א] מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית. ולא שקעה בקרן מערבית צפונית. וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתה [אפילו] בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם. כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח. ע"כ. [*והרא"ם בפ' פנחס כתב. וטעם הטבעת השניה. כתב הסמ"ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם. ע"כ. ולפ"ז טבעת השניה בטבעת של סדר ראשון שהוא אצל המזבח ומשוכה לצד מזרח. אבל גם על זה תמיהתי דלעיל קיימת שלא יספיק הרחקה כזו כו']. ומ"ש הר"ב. שיוחנן כ"ג התקין ששה סדרים של טבעות כו' לכ"ד משמרות כהונה. כלומר לכל משמר היה לו טבעת מיוחד שבו הוא שוחט במשמרו והכי איתא בסוף סוכה וזה לשאר קרבנות חוץ מתמידין דכתיב בהו ליום. ומ"ש הר"ב ולפי שלא היו כופתים כו'. קשיא לי דהא עוקדין אותו יד ורגל ולא ממעטינן אלא שלא יהא כפות שתי ידיו לעצמן ושתי רגליו לעצמן כמ"ש הר"ב בר"פ. ולשון המפרש לעיל ולא היו כופתים את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד ע"כ. והרמב"ם פי' מעקדים אותו שאוחזים ידיו ורגליו בידיהן בלבד. וכ"כ בחבורו סוף פ"ק מה"ת. וכן נראה ממה דתנן מי שזכו באברים אוחזים בו.
וקבל המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון. ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש:
בא לו לקרן מזרחית צפונית. ונותן מזרחה צפונה כו'. ונותן מערבה דרומה. ה"ג בפ"ק דיומא דמייתי לה התם דף י"ד ודף ט"ו. ומ"ש הר"ב הולך בצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם כו'. מפורש היטב בפי' הר"ב דמ"ד פ"ה דזבחים ע"ש. ובגמ' דיומא (דף ע"ו) פריך דניתב ברישא מערבית דרומית. והדר מזרחית צפונית. ומשני כיון דאמר [מר] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ברישא בההוא פגע. ופירש"י. כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית. תחלה קודם מערבית דרומית. ואע"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק [למרחוק]. אפ"ה כיון שבחטאת שניתנת בעליונה של קרן צריך לעלוח בכבש דרך הדרום ופונה למזרח. ה"נ [בכל הדמים] אע"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף דרך הדרום. שהוא פניו של מזבח. ומשם פונה לימין:
שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. בפ"ה דזבחים ילפינן לה דף נ"ב. מדכתיב בשעיר נשיא (ויקרא ד׳:ז׳) אל יסוד מזבח העולה. שאין ת"ל. אלא לומר תן יסוד למזבחה של עולה. ופירש התוס' דף נ"א דתרתי מילי ילפינן מינה לתחלת מתן דמים שצריכה יסוד [וכמ"ש שם מ"ד בס"ד] ומדלא כתב אל יסוד העולה. וכתיב יסוד מזבח. למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ולא קשיא דדרשינן תרתי מילי ודלמא לשיריים לחודא אתי. די"ל דקודם יש לי להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות. והייתור לשיריים. ע"כ.
יכין
מלכת שלמה
1.
They would not tie up the lamb but rather they would string its legs together. Those who merited [to bring up] the limbs took hold of it. Thus it was strung up: its head was to the south while its face was turned to the west. The slaughterer stood to the east of it, facing the west. The morning tamid was killed by the north-western corner of the altar at the second ring. The evening tamid was killed by the north-eastern corner at the second ring. While one slaughtered another received the blood. He then proceeded to the north-eastern corner and cast the blood on the eastern and northern sides; he then proceeded to the southwestern corner and cast the blood on the western and southern sides. The remnant of the blood he poured out at the southern base of the altar.משנה ב
לֹא הָיָה שׁוֹבֵר בּוֹ אֶת הָרֶגֶל, אֶלָּא נוֹקְבוֹ מִתּוֹךְ עַרְכּוּבּוֹ וְתוֹלֶה בוֹ. הָיָה מַפְשִׁיט וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה. הִגִּיעַ לֶחָזֶה, חָתַךְ אֶת הָרֹאשׁ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ. חָתַךְ אֶת הַכְּרָעַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן. מֵרַק אֶת הַהֶפְשֵׁט, קָרַע אֶת הַלֵּב וְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. חָתַךְ אֶת הַיָּדַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶן. עָלָה לָרֶגֶל הַיְמָנִית, חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וּשְׁתֵּי בֵיצִים עִמָּהּ. קְרָעוֹ, וְנִמְצָא כֻלּוֹ גָלוּי לְפָנָיו. נָטַל אֶת הַפֶּדֶר וּנְתָנוֹ עַל בֵּית שְׁחִיטַת הָרֹאשׁ מִלְמַעְלָן. נָטַל אֶת הַקְּרָבַיִם וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָהֶם לַהֲדִיחָן. וְהַכֶּרֶס מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית מְדִיחִין כָּל צָרְכָּהּ. וְהַקְּרָבַיִם מְדִיחִין אוֹתָן שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּמִעוּטָהּ, עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:
ברטנורה
לא היה שובר בו את הרגל. כדרך שהטבחים עושין שמחתכין את הרגל עם העור שבו, אלא נוקבין מתחת הארכובה הנמכרת עם הראש ותולה בו ומפשיט הרגל עם שאר הבהמה. והא קמשמע לן דהכרעים בכלל הפשט הן:ערכובו. כמו ארכובו:מירק את ההפשט. שהרי לא הופשט אלא עד החזה ועדיין העור מחובר בו:נטל הפדר. החלב:ונותנו על בית השחיטה. וזו היא דרך כבוד של מעלה שלא יראה לכלוך דם השחיטה:והכרס מדיחין אותה. מן הפרש שבתוכה, בפני עצמה:בבית המדיחין. בלשכה שהיתה במקדש. ולא מדיחין אותה עם שאר הקרבים, שלא תטנפם:שלשה פעמים. שאין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק לפי שהן דקים:במיעוטה. לכל הפחות. ואם רצה להוסיף להדיחן יותר משלשה פעמים, מוסיף:
תוסופות יום טוב
לא היה שובר בו את הרגל. פי' הר"ב כדרך שהטבחים עושים שמחתכים את הרגל כו'. ומניחים רגל השבור ברגל האחר. אלא נוקבו. בשני הרגלים נוקבו ומניחין באונקליות דרך הנקבים. וכל כך למה שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי. ואם היה תולה אותה כמו הטבחים. לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל (נקוב) [תחוב] ברגל האחר וע"י כן תלויה הבהמה. המפרש:
[*ערכובו. פי' הר"ב כמו ארכובו. עמ"ש במ"ב פ"ז דסנהדרין].
חתך את הכרעים כו'. כתב המפרש הכרעים רגלי הבהמה (כרעיים). ועל שם כריעה קרי להו כרעים. שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה יכול לחתוך כל ד' רגלים יחד. ע"כ. ולא הרגלים כולם. שסופיהם חותכן לאח"כ כדלקמן. ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים. ולא יותר:
מירק את ההפשט. גמרא. כמו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו [פ"ג דיומא מ"ד] כלומר גמר הפשטו נגד החזה והצואר וסוף הידים. המפרש.
חתך את הידים עלה לרגל הימנית. וה"ה דקודם שיחתוך הידים ה"ל לחתוך רגל הימנית. אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין. המפרש.
עלה לרגל הימנית חותכה כו'. ועדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית. כמ"ש לעיל [*ועמ"ש בפרק דלקמן מ"ד בד"ה בתוכו כו']:
קרעו ונמצא כולו [גלוי] לפניו. עכשיו שנטל רגל הימנית כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים. שכשלא היה הרגל עדיין [חתוך אפילו] אם היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה. המפרש:
על בית שחיטת הראש. והא דלא קתני בית השחיטה סתם. למעוטי [בית] שחיטת צואר אתיא [סד"א] דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה. ה"נ צואר מגונה. הלכך פירש לך בית שחיטת הראש למעוטי בית שחיטת צואר. וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה אבל הראש קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה הלכך מכסה הפדר בית השחיטה. והכי יפה לעשות ושחיטת הצואר אינו מגונה בדם כ"כ. המפרש:
כל צרכה. ולא קבע בה הדחה שיש [כרס] שיש בה טנופת הרבה. ויש שאין בה טנופת כל כך. המפרש:
על שלחנות של שיש שבין העמודים. עיין מה שאכתוב בזה במ"ג פ' בתרא דמדות:
יכין
מלכת שלמה
2.
He did not use to break the leg, but he made a hole in it at the [knee-] joint and suspended it from there. He then began to flay it until he came to the breast. When he came to the breast he cut off the head and gave it to the one who merited [bringing it onto the ramp]. He then cut off the legs [up to the knees] and gave them to the one who merited [bringing them onto the ramp]. He then finished the flaying. He tore out the heart and squeezed out the blood in it. He then cut off the forelegs and gave them to the one who merited [bringing them onto the ramp]. He then went back to the right leg and cut it off and gave it to the one who merited [to bring it onto the ramp], and the two testicles with it. He then tore it [the remaining carcass] open so that it was all exposed before him. He took the fat and put it on top of the place where the head had been severed. He took the innards and gave them to the one to who had merited washing them. The stomach was washed very thoroughly in the washing chamber, while the entrails were washed at least three times on marble tables which stood between the pillars.משנה ג
נָטַל אֶת הַסַּכִּין וְהִפְרִישׁ אֶת הָרֵאָה מִן הַכָּבֵד, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד מִן הַכָּבֵד, וְלֹא הָיָה מְזִיזָהּ מִמְּקוֹמָהּ. נָקַב אֶת הֶחָזֶה וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ. עָלָה לַדֹּפֶן הַיְמָנִית, הָיָה חוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁדְרָה, וְלֹא הָיָה נוֹגֵעַ בַּשִּׁדְרָה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ. בָּא לוֹ לַגֵּרָה, וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהָרֵאָה תְּלוּיִם בָּהּ. בָּא לוֹ לַדֹּפֶן הַשְּׂמָאלִית, וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְמַעְלָן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַטָּן. וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ. נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּיהֶן, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְמַעְלָן וּשְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְּמַטָּן. חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ, וְהַשִּׁדְרָה עִמָּהּ, וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ. וְהִיא הָיְתָה גְדוֹלָה, אֶלָּא שֶׁל יָמִין קוֹרִין גְּדוֹלָה, שֶׁהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָהּ. בָּא לוֹ לָעֹקֶץ, חוֹתְכוֹ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בוֹ, וְהָאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת עִמּוֹ. נָטַל רֶגֶל הַשְּׂמָאלִי וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָהּ. נִמְצְאוּ כֻלָּן עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וְהָאֵבָרִים בְּיָדָם. הָרִאשׁוֹן, בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ, וְחוֹטְמוֹ כְלַפֵּי זְרוֹעוֹ, וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ מִלְמַעְלָן, וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ. וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ. הַשֵּׁנִי, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשְּׁלִישִׁי, בָּעֹקֶץ וּבָרֶגֶל. הָעֹקֶץ בִּימִינוֹ, וְהָאַלְיָה מְדֻלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ. הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ. הָרְבִיעִי, בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה. הֶחָזֶה בִימִינוֹ, וְהַגֵּרָה בִשְׂמֹאלוֹ, וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵין אֶצְבְּעוֹתָיו. הַחֲמִישִׁי, בִּשְׁתֵּי דְפָנוֹת. שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ. הַשִּׁשִּׁי, בַּקְּרָבַיִם הַנְּתוּנִים בְּבָזָךְ וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶם מִלְמַעְלָה. הַשְּׁבִיעִי, בַּסֹּלֶת. הַשְּׁמִינִי, בַּחֲבִתִּין. הַתְּשִׁיעִי, בַּיָּיִן. הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי הַכֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמַעֲרָבוֹ, וּמְלָחוּם. וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע:
ברטנורה
ואצבע הכבד. היה מפריש מן הכבד:ולא היה מזיזה. לאצבע הכבד ממקומה, שהרי היא היתה קריבה עם העוקץ והאליה, והכבד היה עם הדופן הימני, והראיה עם הגירה ושתי צלעות עמה, כמו שמפורש בסמוך:דופן ימני, חותך סמוך לשדרה, אלא שהיה מניח שתי צלעות למעלה אל השדרה וכן שתי צלעות למטה:והרגל של ימין בשמאלו. ואע״ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא ועבודה פסולה בשמאל, כיון דלא מעכבת כפרה, שריא אפילו בשמאל, כדאיתא ביומא:ובית עורו לחוץ. המקום שמפשיטים ממנו העור והוא סמוך לראשי האצבעות:בזך. תרגום כף אחת, בזיכא חדא:השביעי בסולת. למנחת נסכים שעם התמיד:בחביתין. מנחת מחבת של כהן גדול מחציתה בבקר ומחציתה בערב שמקריב בכל יום. והאי דאפסקיה לחביתין בין סולת לנסכים שהן צרכי תמיד, משום דסולת וחביתין לשניהם שם מנחה לכך פירשן יחד:מחצי כבש ולמטה במערבו. ולא מחציו ולמעלה, כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח כשיחזרו מלקרות את שמע. ודוקא בימות החול היו נותנים אברי תמיד במערב לצד השכינה, אבל בשבתות, דשל מוספין שהן חובת היום היו במערב, היו של תמיד במזרח, כדמוכח במסכת סוכה פרק החליל:לקרות את שמע. וכל שאר ברכות, כדאיתא לקמן באידך פרקא:
תוסופות יום טוב
נטל את הסכין והפריש כו'. ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת הקרבים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. המפרש: ולא היה מזיזה ממקומה. פי' הר"ב ולא היה מזיזה לאצבע הכבד ממקומה שכשחותכין את הכבד ומפרידין אותה ממקומה נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה. המפרש. ואצבע לשון נקבה כדאמרינן לא כל האצבעות שוות. והרמב"ם בפ"ו מהל' [מעשה] הקרבנות העתיק אינו מזיז הכבד ממקומו: נקב את החזה. לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל [וכשנוטל] את החזה משם. הוי כמו שנוקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון. המפרש: ויורד עד השדרה. נ"א עם השדרה. ופי' המפרש אצל השדרה חותך. ולא היה עגע בשדרה שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה [הרבה] ע"כ: עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות. אצל החזה. כלומר היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות. וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות. ולקמיה מפרש כשיפרש דופן שמאלי דקתני ומניח [שתי] צלעות רכות מלמעלה וכו'. וכך היה עושה בחברתה דופן ימין. המפרש: בא לו לגרה והניח בה ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן. ב' צלעות הניח בו כבר כשחחך הדופן הימני ועכשיו הניח בו ב' צלעות מצד אחר וזהו אותם צלעות שהן מדופן אצל חזה. ועדיין לא חתך דופן השמאלי. לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הן מחוברין לדופן. המפרש: בא לו לדופן השמאלי והניח בה כו'. כתב המפרש ל"ג [בה]. והניח אצל העוקץ ב' צלעות רכות דהיינו למעלה וב' צלעות רכות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן. וכן היה מניח עם חברתה בדופן הימני ב' צלעות למעלה אצל העוקץ. ולפי שלא פירש לך למעלה ב' צלעות למעלה [בנטילת] דופן ימין. פירשו [כאן] נמצא מניח בשתי דפנות שתים שתים מלמטה ושתים שתים מלמעלה בין בדופן ימין בין בדופן שמאל. ע"כ: אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלוי בה. והכבד לאו מן הדופן הוא. אלא תלוי הוא בה. ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה. המפרש: בא לו לעוקץ. המפרש כתב הוא הזנב. ובשם הערוך כתבתי ברפ"ג שהוא העצה. חותכו. אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו. המפרש: ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו. וכן ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מקרו כנפי העוקץ לא חש לפרש שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן. המפרש: נטל רגל השמאלי. שנשאר יחידי שכל הבהמה מנותחת לאבריה [מלבד זה הרגל] שנשאר עדיין באונקלי. המפרש: הראשון בראש וברגל. עמ"ש במ"ג פ"ב דיומא: בשמאלו. כתב הר"ב ואע"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא וכו' כדאיתא ביומא פרק ה' דף מ"ח: וצלעותיה בין אצבעותיו. והאי דלא פי' ובית עורה לחוץ היינו טעמא דב' צלעותיו מונחין בין אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ. אבל גבי דפנות לא פי' לך כלום [כלומר לא פי' היאך נושאן] והיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פי' בית עורה לחוץ. המפרש: [*בקרבים הנתונות בבזך. פי' הר"ב תרגום כף בזך. וכ"כ המפרש. ומסיים לפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנם בכלי. ע"כ. ולפי שהם גדולים נ"ל יותר פירוש הרמב"ם שכתב קערה תרגום בזיכא אלא שלא נמצא כן בתרגום שלפנינו לא באונקלוס ולא ביונתן. ועיין בפרק דלקמן משנה ד'. דמצינו כף גדול מחזיק שלש קבין]: השמיני בחביתין. כתב הר"ב הא דאפסיק לחביתין בין סלת לנסכים כו'. משום דלשניהם שם מנחה לכך פירשן יחד. וגדולה מזו ה"ל לפרש דכך היה סדר הקרבתן החביתין קודמין לנסכין. ומשום האי טעמא דשניהם שם מנחה. כדאיתא בגמ' פ"ג דיומא דף ל"ד [*ולשון פירשן שכתב הר"ב. נ"ל שצ"ל סדרן]. ונתנום מחצי כבש ולמטה. כתב הר"ב ולא מחצי כבש ולמעלה. כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח כשיחזרו כו' ואם היו קרובין למזבח לא תראה הולכה. המפרש: במערבו. כתב הר"ב אבל בשבתות כו' היו של תמיד במזרח כו' יש חילוף גרסאות בזה בסוף מסכת שקלים. ושם הארכתי בזה בס"ד: ומלחום. דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) על כל קרבנך תקריב מלח. המפרש: לקרות את שמע. ולאחר קריאת שמע יקטירו את הקטורת והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח. המפרש. ועיין בפירוש הר"ב ר"פ דלקמן:
יכין
מלכת שלמה