Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַזּוֹרֵק טֻמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, כִּכָּר לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת, מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כִּכָּר לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת, טָמֵא. מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת, טָהוֹר:
ברטנורה
הזורק. ככר לבין המפתחות. לא שנא זרק ככר טהור לבין מפתחות טמאות, ולא שנא זרק מפתחות טמאות לבין הככרות, ולא נודע אם נגע הככר הטהור במפתחות הטמאות, טהור הככר, דסבירא ליה להאי תנא זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי:ר׳ יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא. דסבירא ליה לרבי יהודה זורק כמי שיש בו דעת לישאל דמי, וספיקו טמא. מיהו כשזרק [מפתח טמא בין ככרות], טהור, הואיל והטומאה אינה נחה במקום אלא עוברת על הטהור, ספקו טהור. ואין הלכה כר׳ יהודה. וככר ומפתחות דנקט במתניתין, הוא הדין לכל שאר דברים הנזרקים, אלא משום דאורחייהו דאינשי לזרוק ככר ומפתחות זה לזה, משום הכי נקט הני:
תוסופות יום טוב
הזורק. פי' הר"ב דס"ל להאי תנא זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי כו' הואיל והטומאה אינה נחה במקום וילפינן לה מקראי כמו שאכתוב במ"ח [ד"ה ספק]. וע' גם בפי' הר"ב במ"ט:
ככר לבין המפתחות. מפתח לבין הככרות. זו ואצ"ל זו קתני:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
הזורק טומאה וכו'. וזהו ספק דתנן לקמן ספק שרצים כשעת מציאתם פי' שאין אומרים שמא נגע בו ואח"כ ?נפל בצדו אלא הן כשעת מציאתן שאנו רואין אותו כעת שאינו נוגע:
1.
One who throws an unclean object from one place to another: [for instance] a loaf among keys or a key among loaves, [that which was clean remains] clean. Rabbi Judah says: if a loaf was thrown among keys the former becomes unclean, but if a key was thrown among loaves the latter remain clean.משנה ב
הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָהוֹר:
ברטנורה
ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. ואפילו ברשות היחיד, ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה. שאין לטומאה מקום שתהא נחה בו, שכל זמן שהיא בפי החולדה או בפי הכלב אינה חשובה נחה במקום, אלא טומאה עוברת היא, הלכך ספיקו טהור, ואפילו אוחז בטומאה האדם שיש בו דעת לישאל:
תוסופות יום טוב
השרץ מת. רש"י פ"ק דחולין דף ט':
השרץ בפי החולדה. ה"ג בס"א. וכן שנויה בפ"ב דעדיות מ"ז. ואע"ג דהתם משום ר' יהושע אמרו לפני ר"ע. ה"נ אמרו משום ר"א מפריחי יונים פסולים לעדות. ומסתם סתם לן הכי במ"ח פ"ק דר"ה. ובמ"ג פ"ג דסנהדרין. ואע"ג דר"א שמותי הוא. וע' עוד לקמן בסמוך דיש לחלק. וע' ג"כ מ"ש לקמן פ"ו מ"ב. ומ"ש הר"ב או בפי הכלב. ממשנה דלקמן כתב כן:
של תרומה. אע"פ שהיא של תרומה. הרמב"ם:
ספקו טהור. כתב הר"ב ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה. דקי"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליו (כלומר טמא כמי שיש בו דעת לישאל). ואפילו הכלי מונח ע"ג קרקע. כמ"ש במ"ב פ"ק דנדה. וכתבתיו ג"כ במ"ג פ"ב דעדיות. הכא דאין לטומאה מקום טהור. כדתנן לקמן ועברו בין הטהורים כו' והרי הטהורים יש בהן דעת לישאל ואפ"ה כיון שהטומאה אינה נחה. ספיקן טהור. וזה כדעת הראב"ד בסוף פרק ט"ו מהא"הט. והכ"מ כתב דמשמע ליה הכי. מדתנן במשנה ז' ואלו ספיקות שטהרו כו' ספק שרצים. והיינו הך דהכא. כמו שמפרש [הר"ב] במשנה י"ב. ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים. אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טהורים. ע"כ. ול"נ ראיה גדולה מזו. והיא המשנה דלקמן שכתבתי דבין הטהורים משמע. בין בני אדם הטהורים. דאי במאכלות. ה"ל למיתני בין הטהרות. ועוד עברו טהורים ביניהן. לא משמע ע"י זריקה אלא ע"י אדם. וא"כ אדם אוחז בטהרה. והוה כדבר שיש בו דעת לישאל כמ"ש הר"ב במשנה ט'. ועוד סיפא ואמר הלכתי למקום הלז וכו' אלא נראה ודאי דבבני אדם טהורים עסקינן. ואפ"ה ספיקן טהור מפני שאין לטומאה מקום ומכיון דהנטמא יש בו דעת לישאל ואפ"ה ספיקו טהור. כ"ש בטומאה הבאה ע"י שיש בו דעת לישאל. וקשיא לי מזה על הרמב"ם שכתב שכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה"י. מפני שאין בהן דעת לישאל. והא דכתב הכ"מ דבפ"ק דחולין [דף ט'] אמרו אמתניתין דהכא דטעמא משום דככרות אין בהן דעת להשאל. ומשם למד הרמב"ם דכל הני טהרות מטעם זה. עכ"ד. ואני אומר שאין משם ראיה כלל. שזה שאמרו כך לדחויי מאי דמותיב דשמעינן ממתני' דספק איסור להקל. ומשני. דטעמא דמסוטה גמרינן לה. ובסוטה יש בה דעת לישאל. משום דפשטא דמתניתין לא מיירי באדם האוחז אבל אילו היה אדם אוחז ויש בו דעת לישאל. אה"נ דאפ"ה היו טהורים. ומטעם שאין לטומאה מקום. אלא משום דפשטא דמתניתין לאו בהכי מיירי. מש"ה לא משני לה אלא כמשמעותא דמתני'. והא ל"ק דאמאי לא מותיב ממתני' דלקמן דודאי דמינה ליכא לאותובי כלל. דבהדיא קתני טעמא מפני שאין לטומאה מקום. והרי הרמב"ם בעצמו כשהעתיק משנתינו שם בפרק ט"ו [הלכה ז']. מסיים בה מפני שלא נחה הטומאה. ומ"מ קשיא לי לסברת הר"ב דה"מ למיכתב רבותא טפי דאפילו אדם האוחז בככרות דאפ"ה טהורים. וכן בריש מסכת נדה בגמ' [דף ה'] מפשט פשיטא לה לגמרא. דטפי איכא לאטמויי באדם אוחז בטהרה. מכשהוא אוחז בטומאה. אמתני' דהיתה יושבת במטה כו' ובלשון הר"ש יש טעות סופר. ואפשר להגיה בלשונו בענין שר"ל אפילו אוחז בככרות. והוי יודע דמשנה זו שנויה עוד בעדיות פ"ב מתני' ז'. ושם לא הזכיר הר"ב כלל מאדם האוחז. ונמוקו עמו. דהתם משמיה דר' יהושע אמרוה. ותנן לקמן פ"ו משנה ב'. דר"י מטמא בכה"ג. לפירוש האחר שכתב הר"ב. וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
השרץ שנמצא וכו'. ואית דלא גרסי מלת שנמצא וכדתנינן לה פרק שני דעדיות סימן ז'. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה:
בפי' רעז"ל ואפילו אוחז בטומאה משמע שר"ל בחולדה או בכלב שבפיהן הטומאה ונלע"ד שצ"ל ואפילו אוחז בככר וכדלקמן בפי' רעז"ל סימן ט'. ולפי זה גם בפי' הר"ש ז"ל כך צ"ל:
2.
A dead sheretz that was held in the mouth of a weasel that was passing over loaves of terumah and it is doubtful whether the sheret did or did not touch them, in such condition of doubt [the loaves] are clean.משנה ג
הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה, וְהַנְּבֵלָה בְּפִי הַכֶּלֶב, וְעָבְרוּ בֵין הַטְּהוֹרִים, אוֹ שֶׁעָבְרוּ טְהוֹרִים בֵּינֵיהֶן, סְפֵקָן טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַטֻּמְאָה מָקוֹם. הָיוּ מְנַקְּרִין בָּהֶן עַל הָאָרֶץ וְאָמַר, הָלַכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נָגַעְתִּי אִם לֹא נָגַעְתִּי, סְפֵקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַטֻּמְאָה מָקוֹם:
ברטנורה
היו מנקרין בהן. אם השליכו החולדה את השרץ, והכלב את הנבילה, מפיהם על הארץ והיו מנקרים בה, הרי יש מקום לטומאה וספיקה טמא:
תוסופות יום טוב
השרץ בפי החולדה. והנבלה בפי הכלב. אורחא דמלתא נקט. וכה"ג נמי במתניתין דלקמן כזית מן המת בפי העורב:
היו מנקרין כו'. אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
או שעברו טהורים ביניהם ספיקן טהור. מתני' דלא כר' יהושע דמטמא לקמן בפ' ו' סי' ב':
שאין לטומאה מקום. כל זמן שהשרץ בפי החולדה והנבלה בפי הכלב לא חשיב לטומאה מקום אא"כ מונחת בארץ ומטהרין אפי' ברה"י ואפילו בדבר שיש בו דעת לישאל אבל מונחת בארץ אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום ובשלהי נזיר ילפינן לה מקראי גבי טומאה צפה דכתיב כל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור וכולהו נזרקין וצפה חד טעמא מדמייתי התם ברייתא דנזרקין לעולם טהור ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום משום דכל היכא דיש לטומאה מקום קרינן ביה על הארץ. הר"ש ז"ל:
הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נגעתי וכו'. כצ"ל:
3.
A weasel that had in its mouth a [dead] sheretz or a dog that had carrion in its mouth and they passed between clean [persons] or if clean persons passed between them, their condition of doubt is deemed clean, since the uncleanness , had no resting place. If they were picking at them while these lay on the ground, and a person stated, "I went to that place but I do not know whether I did or did not touch it," his condition of doubt is deemed unclean, since the uncleanness had a resting place.משנה ד
כַּזַּיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב, סָפֵק הֶאֱהִיל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, סְפֵק אָדָם, טָמֵא, סְפֵק כֵּלִים, טָהוֹר. הַמְמַלֵּא בַעֲשָׂרָה דְלָיִים וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאַחַד מֵהֶן, הוּא טָמֵא וְכֻלָּן טְהוֹרִין. הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּתַּחְתּוֹן, הָעֶלְיוֹן טָהוֹר:
ברטנורה
ספק אדם. ספק האהיל על האדם:טמא. שיש בו דעת לישאל. ואינו טהור מטעמא שהטומאה בפי העורב והיא טומאה עוברת, דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום, ואפילו הנזרקין:ספק כלים. ספק האהיל על הכלים:טהור. שאין בהן דעת לישאל:הממלא בעשרה דליים. זה אחר זה:ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא וכולן טהורים. והני מילי כשאין [לדלי] אגנים. אבל יש לה אוגנים, כולן טמאים, דשמא השרץ היה בראשון, והאי דלא נפל עם המים אימור אוגנים עכבוהו:העליון [טהור. ולא חיישינן שמא מן העליון] נפל לתחתון:
תוסופות יום טוב
הממלא בעשרה דליים. כי' הר"ב זה אחר זה כו' דשמא השרץ היה בראשון. ולפי זה מיירי בדלי אחד שמילא בו עשרה פעמים בזה אחר זה. ומשום כך הגהתי בל' הר"ב לדלי ולה. במקום לדליים ולהן. וכמו שהוא ג"כ בגמ' פ"ק דנדה דף ג' שהביאה הר"ש. אבל מ"מ קשיא דההוא איתמר אברייתא וקתני בה המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ופרש"י עשרה דליים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול. ע"כ. ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים והמכוון על המים. שנשאבו עשרה פעמים בדלי. ואע"פ שהדלי אינו רק אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דליים. בבי"ת השמוש. משמע דדליים עצמן היו עשרה. אלא שהר"ש לא דקדק בכך. ואף ע"פ שהעתיק ג"כ בעשרה בבי"ת. והתוספות דנדה [שם] העתיקו למשנתינו בלא בי"ת. ומכ"מ פירשו הר"ש והתוס' למתניתין בשני פנים אחרים. דאיכא למימר דמיירי בממלא עשרה דליים בבת אחת והא קמל"ן דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו. משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים. דאפילו ברה"י ספיקו טהור. כדתנן בפרקין [משנה ח']. א"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או שמן דלא קתני מים. וקמ"ל דתשעה הדליים הראשונים טהורים. ולא אמרי' שהשרץ היה תחלה בבור וטמא הכל. אלא אמרינן דבדלי זה האחרון נפל תחלה בעודו *ריקם וכשדלאו לבור לבסוף. הוא טמא ומטמא כל מה שבבור. אבל שאר דליים הראשונים טהורים. ולשני הפירושים לא שייך כאן חלוק דאוגני כלל. ועיין במשנה ז' פרק בתרא. ולפירוש הר"ב טעמא דכולן טהורים עיין לקמן:
העליון טהור. מפני שהן כלים ואין בהן דעת לישאל. כך כתב הרמב"ם על בבא זו ודדליים. ברפי"ז מהא"ה. ותמה עליו הראב"ד שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא. אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאותן. ובמקום מציאותן. דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום היכא דאפשר למתלי בטהרה. ע"כ. וכתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם י"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ע"כ. וצ"ל דהא דפ"ק דנדה משנה ב' היתה יושבת במטה חשיבא באה בידי אדם. ואע"ג דלא ידעה שנטמאה מ"מ הוי כמו נודע. הואיל ודרכן של נשים להתטמאות בנדות. והא דמסכת עדיות פרק ב' משנה ג' *[גבי מחט שנמצא בבשר נמי] עסוק בטהרות הוא. והוי דעת לישאל על הטהרות. ולא בעינן נודע בטומאה אלא כשהיא באה בידי אדם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
הממלא בעשרה דליים וכו'. בפ"ק דנדה דף ג' קתני התם בברייתא בעשרה דליים זה אחר זה וז"ל רש"י ז"ל עשרה דלאים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול:
וכולן טהורין. דאמרינן השתא הוא דנפל דהואיל ומצא קודם שיערה הדלי בפעם הזאת לתוך הכלי טהורים. ובשאין לו אוגנים לדלי דהשתא ודאי אם איתא דהוה התם בזימני קמאי הוה נפיל מן הדלי עם המים. ע"כ:
בפי' רעז"ל צריך להיות דשמא השרץ היה בדלי הראשון והאי וכו' כיון דנקט בתחלת לשונו לשון רבים במה שכתב וה"מ כשאין לדליים אוגנים אבל יש להם אוגנים וכו' דוק. וז"ל הר"ש ז"ל והממלא בעשרה דליים בפ"ק דנדה מייתי ברייתא כה"ג וקתני בה הממלא עשרה דליים זה אחר זה ואמרינן עלה אמר ריש לקיש משום ר' ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולם טמאים דשמא השרץ היה מדלי הראשון ומה שלא יצא עם המים לפי שהאוגנים עכבוהו והא דשביק התם מתני' דהכא ומייתי ברייתא משום דהכא לא קתני בזה אחר זה ומיירי בממלא בעשרה דליים בבת אחת והא קמ"ל דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים דאפילו ברה"י ספקו טהור כדתנן בפרקין וכדאיתא בשלהי נזיר א"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או של שמן דלא קתני מים ולא חיישינן שמא היה שם שרץ מדלי ראשון וכיון דאיירי בעשרה דליים לא שייך כאן מילתיה דר' ינאי, עכ"ל ז"ל. וביד רפי"ז דהלכות שאר אבות הטומאות וז"ל שם וכן הממלא בעשרה דליים ונתן בעשרה כלים מדלי אחד לכלי אחד ואין ידוע הראשון מן האחרון ונמצא השרץ בכלי אחד מהן הרי התשעה כלים עם עשרה הדליים טהורים שאני אומר שמא בכלי זה היה השרץ מתחלתו ואם יש לדליים אזנים הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאים, ע"כ. וכתב שם מהרי"ק ז"ל ומפ' רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו' שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. ע"כ:
4.
An olive's bulk of corpse was held in a raven's mouth and it is doubtful whether it overshadowed a person or vessels in a private domain: The person's condition of doubt is deemed to be unclean But the vessels’ condition of doubt is deemed clean. One who drew water in ten buckets and a dead sheretz was found in one of them, it alone is deemed unclean but all the others remain clean. If one poured out from one vessel into another and a dead sheretz was found in the lower vessel, the upper one remains clean.משנה ה
עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה. עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס, וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, עַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין, עַל סְפֵק הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִין, עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה. עַל וַדַּאי מַגָּעָן שֶׁהוּא סְפֵק טֻמְאָתָן, שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, תּוֹלִין. וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר:
ברטנורה
על מפק בית הפרס. כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס, דהוא שדה שנחרש בה קבר וספק אם יש בה עצם כשעורה מן המת:ועל ספק עפר הבא מארץ העמים. דכל עפר הבא מארץ העמים מספקינן ליה ברקב של מת. ושני אלה ארץ העמים ובית הפרס גזרו בהם שיהיו מטמאים במגע ובמשא:ועל ספיקן של בגדי עם הארץ. דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה:ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים הן:ועל ספק רוקין. דשמא של זב וזבה הן, או דנדה ויולדת:מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבותא קמשמע לן, דלא אמרינן מדהני דבהמה הני נמי דבהמה, ואע״ג דאיכא תרי ספיקי לקולא, ספק דבהמה ספק דאדם, ואפילו אם תמצי לומר דאדם, שמא דאדם טהור. ורמב״ם פירש על פי התוספתא, כגון שנתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי [רגלי] בהמה חצי בחצי בשוה, וזהו שכנגד מי רגלי בהמה, ומספקא לן אם בטלו מראיהן של מי רגלי אדם ויהיו כולן טהורין, או לא בטלו ויהיו כולן טמאין:על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן. יודע ודאי שנגעה בהן תרומה, אבל אינו יודע אם הן טמאים או לאו, כדפרשינא ספיקא דכולהו:וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין. על ספק מגען. ולא שורפים משום דהוי ספק ספיקא לקולא, ספק נגע ספק לא נגע, ואפילו אם תמצי לומר נגע, ספק טמאים ספק טהורים. ואין הלכה כר׳ יוסי דאמר על ספק מגען שורפין:
תוסופות יום טוב
על ששה ספיקות שורפין כו'. אע"פ שעיקר טומאתן בספק. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה. שהמת והזב טמאין מן התורה. הרמב"ם פי"ג מהא"ה. ועמ"ש בשם התוס' במ"ז ד"ה ספק. *[וכן עיין בפי' הר"ב שם. ובסוף מ"ט]:
בית הפרס. פי' הר"ב שדה שנחרש בה קבר. אבל לא שאבד בה קבר. אע"פ שנקרא ג"כ בית הפרס בפרק בתרא דאהלות משנה ג' (דבההוא) איכא ספיקא דאורייתא. וא"כ לחכמים אמאי קאמר (אף) ספק מגע ברה"י תולין. והא (תנן לקמן פ"ו) ספק רה"י טמא. הר"ש ותוס' דשבת:
ועל ספק עפר וכו'. כך העתיקו הר"ב והר"ש. וכן הוא בגמ' פ"ק דשבת דף ט"ו. ומיהו לגי' הספר אפשר לומר דספק דבית הפרס קאי נמי אארץ העמים שרגילים לשנותן ביחד. ומ"ש הר"ב מספקינן ליה ברקב של מת. וכן הלשון בפירוש הר"ש ותמיהני דתנאים התנו ברקב כדפי' הר"ש ברפ"ב דאהלות. והיאך נחוש שנתקיימו בו כל אותן התנאים. ובפירש"י דשבת (שם) בקבר של מת:
על ספק בגדי ע"ה. פי' הר"ב דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה. עיין מ"ש בספ"ב דחגיגה:
על ספק כלים הנמצאים. עיין במשנה ב' פרק ח' דשקלים:
על ספק הרוקין. עיין שם בריש הפרק:
על ספק מי רגלי אדם כו'. כתב הר"ב ואע"ג דאיכא תרי ספיקות כו'. כ"כ רש"י דשבת. והקשו התוספות *(ד"ה ועל) דאמאי (טמא) כיון דהוי ספק ספיקא. ופירשו דנקט (שהן כנגד) מי רגלי בהמה. משום דכשהן זה אצל זה. הן ניכרות טפי שהן של אדם. וליכא אלא ספק אחד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
על ששה ספיקות. שבת פ"ק דף ט"ו ואמרינן התם ששה ספיקות באושא התקינו. ואין שם מחלוקת אלא ר' יוסי ות"ק וה"ג התם ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י תולין ובר"ה טהורים. כך כתב ה"ר שמשון ז"ל. אכן בגמרות שלפנינו בדפוס המשנה כמו כאן וכתבו התוס' שם בשבת אומר ר"י ז"ל דאפילו איכא ספקות יותר ששורפים עליהם את התרומה כגון סככות ופרעות וכיוצא בהן הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא ע"כ. ומאי דקשה אמתני' דהכא ממתני' דפרק בנות כותים כתבו רעז"ל שם ראש הפרק:
על עפר. אית דגרסי על ספק עפר:
על ספק הרוקים הנמצאים. כך מצאתי מוגה:
בפי' רעז"ל ואפילו את"ל דאדם שמא דאדם טהור. אמר המלקט אי נמי כי הוו זה אצל זה מינכרי שהם של אדם שאינם דומין זה לזה וליכא אלא חד ספיקא. הר"ש והרא"ש ז"ל. וגם תוס' ז"ל שם בפ"ק דשבת הכריחו זה הפירוש. ועיין בפי' הר"ש ז"ל בר"פ שני דזבים. וכתבו תוס' ז"ל שם בשבת פ"ק דף ט"ו על ספק בית הפרס נראה לרבינו יצחק דמיירי שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן. אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספקא דאורייתא כדמוכח במועד קטן וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספקות ברה"י טמא עכ"ל ז"ל. וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר והיינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו ע"כ. ושם בנדה כתבו התוס' ז"ל פשיטא דאיכא ספיקי טובא שאין שורפים עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה לכן משכח ביה ספק ספקא ומכאן קשה על מה שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דשבת על הך ברייתא דעל ששה ספקות וכ' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופי' דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן אפילו של אדם הן שמא של חבר הן הכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין. ומיהו אין להשוות גזרות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור"ת ז"ל פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעכו"ם הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמרינן בהנזקין וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפים משום דשמא דע"ה הן כדשרפינן על ספק הרוקים הנמצאים בההיא ברייתא ועוד דאטומאה דעכו"ם לא שרפינן תרומה כדאמרינן לקמן עבדו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינם של בהמה שאינם דומין לאותם שכנגדן וליכא אלא חד ספיקא אבל אם היה אפשר להסתפק בשל בהמה לא הוה שרפינן דהוי ספק ספיקא. ע"כ בקיצור:
על ודאי מגען. וכ' מצאתי מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שם בשבת פ"ק דף ט"ו על ודאי מגען וספק טומאתם. ובברייתא פליג ר' יהודה ואמר דאין שורפים על ודאי מגען אלא ברה"י:
5.
On account of six doubtful cases of uncleanness terumah is burned: On account of the doubt of a bet ha-peras [grave area], On account of earth about which there is doubt whether it came from the land of the gentiles, On account of a doubt about the garments of an ‘am ha-arez; On account of a doubt about found vessels found by chance; On account of found spit, On account of a doubt about human urine that was near the urine of a beast. On account of a certainty of having touched these which causes the doubtful uncleanness, terumah is burned. Rabbi Yose says: also on account of their doubtful contact in a private domain; But the sages say: in a private domain the terumah is only held in suspense and in a public domain it is deemed clean.משנה ו
שְׁנֵי רֻקִּין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, תּוֹלִין עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל הֶסֵּטָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְעַל מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְעַל מַשָּׂאָן בֵּין לַחִין וּבֵין יְבֵשִׁין. הָיָה רֹק יְחִידִי וְנָגַע בּוֹ וּנְשָׂאוֹ וְהִסִּיטוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד:
ברטנורה
אחד טמא. לאו טמא ודאי שהוא ידוע דשל זב או של זבה, דאם כן ברה״י לשרוף כשאר כל ספק טומאה, אלא אחד טמא שהוא מסתם רוקין, ואחד טהור דידוע שהוא של אדם טהור. וכיון דאפילו נגע ודאי בטמא זה שהוא סתם רוקין אינו אלא מדרבנן, השתא דאיכא ספק נגע בטהור, תולין ברשות היחיד בין אמגע בין אמשא בין אהיסט בין בלח בין ביבש. ולא יבש כל כך שאין יכול לחזור ולהשרות כמות שהיה, דההוא טהור גמור אפילו ודאי דזב, אלא דיכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה:ועל מגען ברה״ר בזמן שהם לחים. אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן, ויצא מכלל ספק טומאה ברשות הרבים, ודין רשות היחיד יש לו כשנדבק כל שהוא בגוף האדם. אבל רוק יבש שאינו נדבק, אם נגע בו הוי ספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור:ועל משאן בין לחין בין יבשין. דכשנתלשה הטומאה ברה״ר ונישאת על גבי אדם, לא חשיבא עוד טומאה ברה״ר, אלא הרי היא כטומאה ברה״י, כדאמרן:היה רוק יחידי. מהרוקין הנמצאים, ספק של אדם טמא ספק של אדם טהור:ונגע בו ונשאו והסיטו. אפילו ברשות הרבים, ואח״כ נגע בתרומה:שורפים עליו את התרומה. כדתנן ברישא, על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה:
תוסופות יום טוב
תולין על מגען וכו'. שאינו יודע באיזה מהן נגע או איזה מהן נשא או הסיט. הר"ש:
בזמן שהן לחין. פי' הר"ב אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן וכו'. ודין רה"י יש לו כו'. כ"כ הרמב"ם בשם התוספתא. וכן הר"ש. ומסיק דאתיא אפילו כרבנן דרבי יהושע פ"ו מ"ב דאע"ג דמטהרי בטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר. לא מטהרו אלא בספק נכנס. ואין לתמוה אמאי משום דחשבי' משאו כרה"י. אע"ג דקאי ברה"ר. דדכוותא אשכחן בריש מסכת נדה (דף ג') דמטמאין מעל"ע שבנדה אפילו ברה"ר. ע"כ. ועיין פ"ז מ"ג:
ועל משאן בין לחין בין יבשין. ולא קתני הכא על משאן ועל הסיטן. דדילמא היסט ביבש טהור ברה"ר כמו מגע כיון דלא *(הוי עליה). וה"מ נמתני ועל מגען והסיטן ברה"ר בזמן שהן לחים. הר"ש:
ובין יבשין. כתב הר"ב ולא יבש כל כך שאינו יכול לחזור ולהשרות וכמה שרייתן שנינו ברפ"ז דנדה (משנה ב'):
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
ואין צריך לומר ברשות היחיד. נ"א ואין צורך:
6.
Two kinds spittle, one of which was [possibly] unclean and the other was definitely clean: [Terumah] is to be held in suspense if [touched by one who] touched or carried or shifted [one of the two kinds of spittle] while they were in a private domain; Or who touched one of them in a public domain while it was still moist; Or who carried it whether it was moist or dry. If there was but one [kind of possibly] unclean spittle and a person touched, carried or shifted it in a public domain, terumah is burned on account of it; And one does not even need to say that this is the case if it was in a private domain.משנה ז
אֵלּוּ סְפֵקוֹת שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים. סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים לַמִּקְוֶה. סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. סְפֵק מַשְׁקִין, לִטָּמֵא, טָמֵא, וּלְטַמֵּא, טָהוֹר. סְפֵק יָדַיִם, לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא וְלִטַּהֵר, טָהוֹר. סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים. סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים. סְפֵק הַחֻלִּין. סְפֵק שְׁרָצִים. סְפֵק נְגָעִים. סְפֵק נְזִירוּת. סְפֵק בְּכוֹרוֹת. וּסְפֵק קָרְבָּנוֹת:
ברטנורה
ספק מים שאובים. ספק אם נפלו למקוה זה מים שאובים ופסלוהו, או לא נפלו. או שראינו שנפלו בו מים שאובין, ספק אם היה בהן שלשה לוגין שהוא שיעור כדי לפסול את המקוה, או לא היה בהן כשיעור. וכולהו שאר ספיקות מפורשים לקמן בפרקין:
תוסופות יום טוב
אלו ספיקות שטהרו חכמים. עיין מ"ש בזה במ"ב בשם הראב"ד דאפילו יש בהן דעת לישאל ומש"ה קתני אלו שטהרו ולהרמב"ם דסובר דהני נמי דוקא כשאין בהן דעת לישאל. כי קתני אלו לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות. שאע"פ ששאר ספיקות טמאות. אלו טהורות. אלא הספיקות שטהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל. הכ"מ פט"ו מה' אבות הטומאות (הל' ח'):
ספק נזירות ספק בכורות. אינם ענין לטומאה וטהרה ומפני כן השמיטן הרמב"ם ברפי"ד מה' אבות הטומאות. והכניס במקומן ספק עובר ועומד. וספק שתי רשויות [הכ"מ שם הל' א'] ושתיהן במ"ב פ"ו ולענין משנתינו נראה בעיני שאלו השנים עשר בב"ד א' טיהרום. ומש"ה מנאן ביחד שכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ק דשבת דף ט"ו אמתני' דלעיל על ששה הספיקות דלא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא אבל לא סגי לן לתרוצה דבפלוגתא לא קמיירי. דאכתי תקשה דלא ליתני לא הנהו (משום) דאית בהו פלוגתא ולא הני נמי שאינם ענין לכאן. וניחא נמי לפי זה דלא קא מני ספק זיבה דהוי דומיא דספק נגעים. כדתנן סוף נזיר. וברפ"ב דזבים. וכה"ג בספק בכור איכא כמה ספיקות (בשאר דיני ממונות) דקי"ל בהו המע"ה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
אלו ספקות וכו'. ספק מים שאובים בפרק שני דמקואות מפ' ספק מים שאובים שטהרו חכמים. ומצאתי מנוקד ספק מים שאובים הסמ"ך בשו"א ושמא הטעם מפני שהן סמוכים ונראה לע"ד דספק שאינו סמוך הסמ"ך בקמ"ץ והסמוך הסמ"ך בפת"ח וכן נקד ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וגם לעיל סי' ה' על ספק בית הפרס. וכתב הר"ן ז"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות דף ט"ו דמכאן הוכיחו רוב הפוסקים ז"ל דמים שאובים אין פוסלין את המקוה מן התורה אלא מדרבנן דאי הוי דאורייתא הוי ספקו לחומרא ועוד כתב שם ראיות אחרות ע"ש:
ספק משקין ליטמא טמא. ולטמא אחרים טהור. בסיפא מפרש כיצד ופליג ר' יוסי וסתם מתני' ר"מ כדמשמע בפ"ב דפסחים והתם מפרש טעמא משום דטומאת עצמן דאורייתא לטמא אחרים דרבנן:
ספק ידים. בפ' שני דמסכת ידים פליג ר' יוסי ואמר ליטהר טמא:
ספק ר"ה טהור. היינו ספק טומאה בר"ה דקיימא לן בכולי' תלמודא דטהור. הר"ש ז"ל:
7.
These are the cases of doubtful uncleanness that the sages declared to be clean:A doubt concerning drawn water for a mikveh, A doubt concerning an object of uncleanness that floated upon the water. A doubt concerning liquids as to whether they have contracted uncleanness it is deemed unclean, but if it was whether uncleanness has been conveyed it is deemed clean. A doubt concerning the hands as to whether they have contracted uncleanness, have conveyed uncleanness or have attained cleanness, they are deemed clean. A doubt that arose in a public domain; A doubt concerning an ordinance of the scribes; A doubt concerning non-sacred food; A doubt concerning a sheretz; A doubt concerning negaim; A doubt concerning a nazirite vow; A doubt concerning a first-born; A doubt concerning sacrifices.משנה ח
סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, בֵּין בַּכֵּלִים בֵּין בַּקַּרְקַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּכֵּלִים, טָמֵא. וּבַקַּרְקַע, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפֵק יְרִידָתוֹ, טָמֵא. וּסְפֵק עֲלִיָּתוֹ, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא מְלֹא אָדָם וְטֻמְאָה, טָהוֹר:
ברטנורה
ספק טומאה צפה על פני המים. ספק אם נגע בטומאה שצפה על פני המים או לא נגע:בין בכלים בין בקרקע. בין שהמים בכלים בין שהמים בקרקע, טהור, דחשיב כאילו אין מקום לטומאה:בכלים טמא. דחשיבי כאילו יש מקום לטומאה. ואין הלכה כר׳ שמעון:ספק ירידתו טמא. שדרך אדם כשיורד לבריכה של מים, שכל דבר שבמים בא עליו, מחמת ההיסט שמתחיל לרחוץ את עצמו. אבל כשעולה מן המים, הדברים שבמים מתרחקים ממנו והולכים לצדי הבריכה:אפילו אין שם אלא מלא האדם והטומאה. שהמקום צר בדרך שאי אפשר לו שלא יגע, אפילו הכי טהור, קסבר דטומאה צפה אינה מטמאה. כך מצאתי. אבל רמב״ם פירש, כל זמן שלא ידע בודאי שנגע בטומאה, טהור. נראה שאם היה בדרך שאי אפשר לו שלא יגע, טמא:
תוסופות יום טוב
ספק טומאה צפה על פני המים. דכתיב (ויקרא י״א:ל״א) בכל השרץ השורץ. כל מקום שהוא שורץ טמא אפילו צף. וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן שיהא מונח על הארץ ולא צף. הא כיצד ודאי מגעו. טמא. ספק מגעו טהור. בגמ' פ"ט דנזיר ד' ס"ד. ונראה דאסמכתות הן. מדתנן שטהרו חכמים וטעמא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי. ועי"ל דהואיל ולא נתפרשו בכתוב בפי'. שפיר שייך למתני שטהרו חכמים. ותסייעיה להרמב"ם בשיטתו בלשון דמדברי סופרים שהעתקתי לשונו במ"ג פ"ז דאהלות. וכתב הר"ש לעיל מתני' ג' דהאי טעמא נמי בנזרקים דר"פ. מדמייתי התם ברייתא דקתני הנזרקים לעולם טהורין. ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום. משום דכל היכא שיש לטומאה מקום. קרינא ביה על הארץ ע"כ. אע"ג דהתוס' דהתם סוף דף ס"ג ע"ב (ד"ה צפה) נסתפקו אי ה"ה צפה באויר שזורקה אדם באויר:
רש"א בכלים טמא בקרקע טהור. דדריש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור דמשמע דצפה בקרקע טהורה. וכתיב יטמא עד הערב. הא כיצד צפה בכלים טמא בקרקע טהור. (דדוקא דומיא דמעין ובור שהם מים שע"ג קרקע) תוס' [ד"ה כתיב] ובגמרא שם [ונ"ל דיש ט"ס בגי' זו. דז"ש יטמא עד הערב הוא לעיל מקרא דאך מעין כו' כמה פסוקים ולכן נ"ל דאלו השתי תיבות עד הערב הם ט"ס ולא מייתי אלא מיטמא. דבהך קרא גופיה דאך מעין דבסופו כתיב ונוגע בנבלתם יטמא וכן רש"י לא העתיק אלא יטמא. אע"ג דהתו' העתיקו ג"כ עד הערב:
רבי יוסי אומר. כתב הרמב"ם והתבאר ר"י והגעתו בענין אמתי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
ספק טומאה צפה וכו' נזיר פ' בתרא דף ס"ד ומפ' התם דדוקא בטומאת שרץ הוא דאמרי' שאם שרץ צף על פני המים ספק נגע בו ספק לא נגע בו ספקו טהור אבל בטומאה צפה דמת אפי' אם ספק נגע בה טמא וכדתנן התם ונמצא מת צף על פני המים דמערה טמא וכדפי' שם רעז"ל. ואיתא בפ"ק דפסחים דף י"ז ברייתא קרובה ללשון משנתנו ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ז) נמי ממעט ספק טומאה צפה מדכתיב על הארץ ומרבה ודאי טומאת שרץ צפה מדכתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים כדאיתא התם בנזיר. ועיין בפי' הר"ש ז"ל.
ר' יוסי אומר אפילו וכו' וכן הלכה ומשמע שאין עליו חולק:
8.
"A doubt concerning an object of uncleanness that floated upon water:" [It is clean] whether the water was in vessels or in the ground. Rabbi Shimon says: if in vessels he is deemed unclean but if in the ground he is deemed clean. Rabbi Judah says: if the doubt arose when the man went down into the water he is deemed unclean, but if when he came up he is deemed clean. Rabbi Yose says: even if there is only enough room for a man and the uncleanness the former remains clean.משנה ט
סְפֵק מַשְׁקִין לִטָּמֵא, טָמֵא. כֵּיצַד. טָמֵא שֶׁפָּשַׁט אֶת רַגְלוֹ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָמֵא. הָיְתָה כִכָּר טְמֵאָה בְּיָדוֹ וּזְרָקָהּ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָמֵא. וּלְטַמֵּא, טָהוֹר. כֵּיצַד. הָיְתָה מַקֵּל בְּיָדוֹ וּבְרֹאשָׁהּ מַשְׁקִין טְמֵאִין וּזְרָקָהּ לְבֵין כִּכָּרוֹת טְהוֹרִין, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָהוֹר:
ברטנורה
ספק משקים ליטמא. משקים טהורים שנולד בהן ספק אם קבלו טומאה אם לאו, ספיקן טמא, כדמפרש ואזיל:לטמא טהור. ואם המשקין טמאין ויש לנו ספק אם טמאו הדבר הטהור אם לאו, ספיקו טהור:וזרקה לבין הככרות כו׳ מפיקו טהור. וכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנח המקל נגעו המשקים בככרות או לא נגעו. דאי בשעת זריקה, הוי ליה טומאה שאין לה מקום, ואפילו בשרץ דאורייתא ספיקו טהור, כיון שהטומאה נזרקה. וא״ת אכתי תיפוק ליה (דטהור) אפילו בשרץ משום דאין בו דעת לישאל. וי״ל דאיכא לאוקמי מתניתין כשאדם אוחז הככרות:
תוסופות יום טוב
היתה ככר טמאה בידו כו'. והביא המשל באיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל. הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא כ"כ הרמב"ם. ולפי זה נוסחתו כגי' הספר דג' וזרקה. וכן העתיק בחבורו פי"ד מהא"ה [הלכה ז'] אבל הר"ב והר"ש נראה דגרסי כנ"א ופשטה. דאי גרס וזרקה. ה"ל לפרושי ברישא מאי דפירשו בסיפא דכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנחה כו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
ספק משקים וכו'. בפסחים פ"ק דף ט"ז ברייתא קריבה ללשון משנתנו וזה לשונה ספק משקים ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור דברי ר"מ וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו ר' יהודה אומר לכל טמא ר' יוסי ור"ש אומרים לאוכלים טמאים לכלים טהורים ע"כ. ובמסקנא מוכח דחזר בו ר' יהודה לגבי ר"ש לפי החסורי מחסרא שהעתקתי בפ"ט דמס' פרה סי' ה' אבל לתירוץ דרב אשי שכתבתי שם אפשר להיות דהדר לגמרי לקולא כדעת ר"מ. וגם ר' יוסי אמרי' במסקנא דלדעת ר' עקיבא רבו הוא דאמר דלאוכלין טמא משום דר"ע אית ליה טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא כמו שכתבתי בסוטה פ' כשם סי' ב' אבל איהו לא ס"ל אלא כר"מ ור' אלעזר והכריח שם רש"י ז"ל דלדידהו ע"כ לא משכחת קדש בא לידי רביעי אלא מדרבנן. ותוס' ז"ל כתבו שע"י עצים ולבונה משכחת לה שפיר דחבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ודלא כריש לקיש דמיבעיא ליה הא ולא אפשיטא לי'. והתוספתא הנז' תמצאנה בפי' הר"ש ז"ל:
כיצד טמא שפשט וכו' היתה ככר טמא וכו'. הביא משל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת להשאל או שאין בו דעת להשאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא הרמב"ם ז"ל וזה נראה שקשה קצת על מה שכתבתי בשמו ז"ל לעיל סוף סי' ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי' והוא עצמו הביא שם בפי"ד לשון משנתנו ומשל דבאיש ודככר.
היתה ככר טמאה בידו וזרקה ס"א ופשטה. וכן הוא בדפוס רבינו שמשון ז"ל ונראה שהיא גירסא נכונה דאי גרסי' וזרקה קשה אמאי טמא הא תנן לעיל ריש פירקי' דטומאה נזרקת ספקה טהור אפילו בשרץ עצמו. ספקו טמא ולטמא טהור כיצד כך צ"ל.
זרקה לבין ככרות טהורות כך מ"מ וטעמא שהוא לשון נקבה וכדתנן ברישא היתה ככר טמאה ומיהו אשכחן נמי ככר לשון זכר וכדתנן בפירקין דלקמן סי' ו' שני ככרים א' טמא וכו':
בסוף פי' רעז"ל וי"ל דאיכא לאוקומי מתני' כשאדם אוחז הככרות ע"כ. אמר המלקט תירוץ זה תרצוהו תוס' וגם הר"ש ז"ל על קושיא אחרת שהקשו דמאי קמ"ל ר' יוחנן בפ"ק דנדה דספק טומאה הבאה בידי אדם ספקה טמא הא תנינא הכא ספקו טהור וטעמא משום דטומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וה"ל ספק דרבנן הא לאו הכי ספקו טמא ותרצו דמצינן למימר שהככרות ביד אדם טמא וקמ"ל ר' יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע ע"כ:
9.
"In the case of a doubt concerning liquids as to whether they have contracted uncleanness it is deemed unclean:" How so? If an unclean person stretched his foot between clean liquids and there is doubt whether he touched them or not, such a condition of doubt is deemed to be unclean. If a man had an unclean loaf in his hand and he stretched it out between clean liquids, and there is doubt whether it touched them or not, such a condition of doubt is deemed to be unclean. "But if it was whether uncleanness has been conveyed, it is deemed clean." How so? If a man had in his hand a stick on the end of which there was an unclean liquid and he threw it among clean loaves and there is doubt whether it touched them or not, such a condition of doubt is deemed clean.משנה י
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, סְפֵק מַשְׁקִין, לְאֳכָלִים, טָמֵא, וּלְכֵלִים, טָהוֹר. כֵּיצַד. שְׁתֵּי חָבִיּוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, וְעָשָׂה עִסָּה מֵאַחַת מֵהֶן, סָפֵק מִן הַטְּמֵאָה עָשָׂה, סָפֵק מִן הַטְּהוֹרָה עָשָׂה, זֶה הוּא סְפֵק מַשְׁקִין לְאֳכָלִין טָמֵא וּלְכֵלִים טָהוֹר:
ברטנורה
ספק משקין לאוכלין טמא. קסבר רבי יוסי טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, דדריש קרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, לטמא את אחרים, הלכך ספק משקין לטמא אוכלין, טמא:ולכלים טהור. דטומאת משקין לטמא כלים מדרבנן, משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. ות״ק דפליג עליה דר׳ יוסי דריש וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, אבל לא לטמא את אחרים, וטומאת משקין לטמא אוכלים ומשקין דרבנן, הלכך ספק טומאת משקין לטמא אחרים טהור. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
לאוכלים טמא ולכלים טהור. פי' הר"ב דדריש קרא וכו' יטמא לטמא אחרים. הלכך ספק טומאה לטמא אוכלים טמא. ולכלים טהור. דק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלים. מאי אמרת משקים הבאין מחמת השרץ. הא לא אתיין אלא בק"ו ממשקין הבאים מחמת כלי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בגמ' פ"ק דפסחים דף י"ח:
כיצד שתי חביות כו'. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה רבי וסי. וכן מוכח בתוספתא בהדיא. ויש ליתן טעם דרישא ספק נגע. אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקים. וקשה דבספ"ק דפסחים [דף ט"ו] אמרינן דר' יוסי קסבר דטומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא (כדפי' הר"ב שם וכאן). וי"ל דהתם בסוף כל הסוגיא אמרי' דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה. וליה לא ס"ל. אלא קסבר אליבא דנפשיה. דטומאת משקין לטמא חחרים דרבנן. הר"ש (ועיין בתוספות דפסחים סוף דף ט"ו ד"ה ר"י) ולי עוד ראיה מדקתני בסיפא זה הוא ספק משקים כו'. וביבמות פ"ג משנה ג' וז' דייקי'. זו היא למעוטי מאי כו'. ומל' התוספתא מוכיח כן מקל [שהיא] מלאה משקין טמאין וזרקה כי' לא זהו ספק משקים שנחלקי עליו חכמים. אלא איזהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים שתי חביות כו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
ר' יוסי אומר ספק משקים וכו' ס"ל לר' יוסי שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם ללוש בה זו העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקים שלש סברות יש מי שסובר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואפילו לטמא עצמן ויטמא דקרא היינו להכשיר דלא תימא דאין מים מכשירין אלא במחוברים לקרקע קמ"ל בכל כלי יטמא פי' יכשיר וסברת ת"ק דמתני' וסברת ר' יוסי הרי שלשה סברות קיצור מהרמב"ם ז"ל.
כיצד שתי חביות וכו' מדקתני כיצד משמע דאע"ג דסבר ר' יוסי טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא מודה ברישא בספק מגע דטהור ולא מטמא אלא היכא שעשה מן המשקה אוכל והיינו נמי לטמא אחרים שהלך לו המשקה ונעשה אוכל כמו חלב ורוטב שקרשו והכי איתא בתוספתא בהדיא ות"ק דר' יוסי היינו ר"מ כדמוכח בתוספתא ובפ"ק דפסחים ור' אלעזר ס"ל כר"מ ור' יהודה פליג בתוספתא וקאמר לכל טמא דקסבר לטמא כלים נמי דאורייתא ואמרי' התם בפסחים דהדר ביה ר' יהודה. ור"ש בתוספתא ס"ל כר' יוסי הר"ש ז"ל. ועוד כתב מה שכתבתי אני לעיל סימן ט' דהתם בפסחים בסוף כל הסוגיא אמרי' דר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה וליה לא ס"ל אלא קסבר אליבא דנפשיה דטומאת משקים לטמא אחרים דרבנן וההיא תוספתא אליבא דר' עקיבא אבל סיפא דקתני בתוספתא לא זהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים לאו אפלוגתא דרישא קאי אלא אמתני' קאי דקתני אליבא דנפשיה ופליגי בשתי חביות שעשה עיסה מאחת מהן דר' יוסי חשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה ור"מ חשיב להו כלטמא אחרים לפי שהמים בטלים בעיסה עכ"ל ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ח' דפרשת שמיני:
10.
Rabbi Yose says: a condition of doubt in the case of liquids is deemed unclean in respect of food and clean in respect of vessels. How so? If there were two jars, the one unclean and the other clean, and he made dough with the contents of one of them and a doubt arose as to whether he prepared it with the contents of the unclean, or of the clean one, such is "a condition of doubt in the case of liquids [which] is deemed unclean in respect of food and clean in respect of vessels."משנה יא
סְפֵק יָדַיִם לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא וְלִטָּהֵר, טָהוֹר. סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר. סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים, אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים, שָׁתָה מַשְׁקִים טְמֵאִים, בָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְמַיִם שְׁאוּבִין, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִים, סְפֵקוֹ טָהוֹר. אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה וְהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, סְפֵקוֹ טָמֵא:
ברטנורה
ספק ידים ליטמא. מי שהיו ידיו טהורות וספק נגע באוכלים טמאין או במשקין טמאין ונטמאו ידיו, ספק לא נגע ולא נטמאו ידיו:ולטמא. היו ידיו טמאות, ספק נגע באוכלים ומשקין וטמאן, ספק לא נגע:וליטהר. היו ידיו טמאות וטיהרן, ספק נטהרו כראוי אם לאו. בכל הספיקות הללו, ספיקן טהור:ספק רשות הרבים. ספק טומאה ברשות הרבים, טהור, שכן מצינו ציבור עושים את הפסח בטומאה, אם טומאה ודאית הותרה לצבור, קל וחומר ספק טומאה:ספק דברי סופרים. כגון כל הנך דחשיב, דכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומפורשין הן במסכת שבת פרק קמא:אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים. כגון דם תבוסה, ונכרים שעשאום כזבים, וכיוצא באלו, אם נסתפק אם נגע בהן אם לא נגע:ספיקו טמא. ומיהו אב הטומאה מדברי סופרים שהוא עצמו מספק, כגון בית הפרס דאיכא ספיקא אם יש בו עצם כשעורה אם לאו, בהא תנן לעיל דעל ודאי מגען שורפין, ועל ספק מגען אין שורפין, דהוי ספק ספיקא:
תוסופות יום טוב
ספק ידים ליטמא כו'. אע"ג דלא פי' בה דבר במשנתינו. חזר ושנאה כדי לחזור על כולן שלא לדלג אחת מבינתים. אבל בספ"ב דמס' ידים האריכה המשנה. ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא:
ספק רה"ר טהור. ה"נ לא חזר ושנאה. אלא איידי דאינך. והרמב"ם כ' וז"ל. התחיל לבאר זה. לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה. והתחיל לבאר ספק ד"ס וכו':
ספק רה"ר טהור. פי' הר"ב ספק טומאה ברה"ר טהור שכן מצינו צבור כו' וכ"כ הר"ש בשם התוספתא דספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ילפינן. כמ"ש הר"ב בפ' דלעיל משנה ו'. והדר אמרי' ומפני מה ספק רה"ר טהור מצינו שהצבור וכו' גם הרמב"ם העתיקה בפירושו לעיל. וכן בחבורו רפט"ז מהא"ה ואיכא למידק דכיון דמסוטה ליכא למילף אלא כי סוטה שהיא ברה"י במקום סתירה לא איצטריך מידי למילף מינה דבר"הר טהור. דהא ודאי ממילא ברה"ר טהור וכבר כתבתי כן בפ"ח דעדיות מ"ד בשם התו' ודהכי איתא נמי בגמ' (דנדה דף ג') דטעמא דרה"ר טהור משום דהעמד דבר על חזקתו. ומצאתי בתוס' פ"ה דסוטה דף כ"ח (ד"ה מכאן) שכתבו דלא כמ"ש בשמם בעדיות. אבל פירשו דהלכתא גמירי לה דוקא הוא. דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינא לטהורי בר"הר. דה"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהווה. וה"ה לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה. דמסברא אין לטהר זו יותר מזו. וסד"א דגזירת המלך כך היא בכל ספק טומאה. אלא הלכתא גמירא לה להעמיד ספק טומאה ברה"ר אחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק. ע"כ. והדר כתבו התו' ירוש' בסגנון התוספתא שכתבו הרמב"ם והר"ש ומהשתא איכא לפרושי ג"כ בזה הדרך. דאע"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה"א דלאו דוקא וכו' הלכך לטהר ספק טומאה שברה"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר:
ספק ד"ס אכל אוכלים טמאים וכו'. וכן כל כיוצא באלו מולדות *[טומאות שהן מד"ס. הרמב"ם (ריש) פט"ו מהא"ה ועיין בפ"ק דשבת במשנה י"ח דבר. ובסוף מסכת זבים ובמ"ג פ"ק דמכילתין:
ספיקו טהור. אם נפל עליו הספק אם אכל כו' או שלא יהיה דבר מזה הרמב"ם בפירושו ובחבורו רפ"טו [מהאה"ט] (מהט"א) ולכ"ע מפרש הכי. דלת"ק אפילו ודאי אכל ונסתפק אם טבל. ספיקו טהור. כדתנן במ"ב פ"ב דמקואות. ובפ"י מה' מקואות (ה' ו'). העתיק דברי ת"ק דהתם:
*[אבל דבר שהוא אב הטומאה. והוא מד"ס. פי' הר"ב כגון דם תבוסה כו' וכגון הא דבנבלת עוף טמא דבמ"ג פ"ק דמכילתין ופירוש דם תבוסה במ"ה פ"ג דאהלות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
ספק ר"ה טהור בתוספתא רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק ר"ה טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד ואי אפשר לישאל לרבים:
11.
"If there is doubt concerning the hands as to whether they have contracted uncleanness, have conveyed uncleanness or have attained cleanness, they are deemed clean." "Any doubt that arose in a public domain is deemed clean. "A condition of doubt concerning an ordinance of the scribes": [For instance, he is uncertain whether] he ate unclean food or drank unclean liquids, whether he immersed his head and the greater part of his body in drawn water, or whether there fell on his head and the greater part of his body three log of drawn water, such a condition of doubt is deemed clean. But if a condition of doubt arose concerning a father of uncleanness even though it was only rabbinical, it is deemed unclean.משנה יב
סְפֵק הַחֻלִּין, זוֹ טָהֳרַת פְּרִישׁוּת. סְפֵק שְׁרָצִים, כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. סְפֵק נְגָעִים, בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. סְפֵק נְזִירוּת, מֻתָּר. סְפֵק בְּכוֹרוֹת, אֶחָד בְּכוֹרֵי אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹרֵי בְהֵמָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
ברטנורה
זו טהרת פרישות. דתנן, בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ואם נסתפק אחד מן הפרושים שאוכלין [חוליהן] בטהרה, אם נגע בבגדי עם הארץ אם לא נגע, וכן אוכל תרומה שנסתפק אם נגע בבגדי הפרושים ונטמא בהן לתרומה, ספיקן טהור:ספק שרצים. השליך שרץ בין הככרות, ספק נגע בככרות בשעה שעבר עליהן, ספק לא נגע, אם מצא אותו שאינו נוגע, הרי הככרות כשעת מציאתן וספיקן טהור:עד שלא נזקק לטומאה. בפרק ה׳ דנגעים מפרש כיצד:ספק נזירות. כגון שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, הלך ומצאו שנגנב או שאבד, ספק היה בו, ספק לא היה בו, מותר לשתות יין ולהטמא למתים:ספק בכורות. ספק אם הוא פטר רחם אם לאו:אחד בכורי אדם. פטור מלתת חמש סלעים לכהן:אחד בכורי בהמה טמאה. פטר חמור:שהמוציא מחבירו עליו הראיה. דאמר ליה לכהן, אייתי ראיה דהוא בכור ושקול:
תוסופות יום טוב
ספק שרצים פירש הר"ב השליך שרץ בין הככרות כו' בתוספתא. כמו שהתבאר בתחלת זה הפרק. הרמב"ם:
ספק נזירות מותר. עיין מ"ש בזה במ"ה פ"ק דנזיר:
בין טהורה. והיא בעלת מום שיתננה לכהן ואין בה למזבח כלום:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
זו טהרת פרישות. פי' הרמב"ם ז"ל לזה קתני זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד וכמו שפי' רעז"ל אבל הר"ש ז"ל פי' עוד פירושים אחרים וז"ל טהרת פרישות כגון ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא ברה"י דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי וי"מ כדתנן בפ"ב דנדה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה דם היא טמאה וכולן טהורות ע"כ. וכתוב שם בהגהה לפי' ראשון קשיא לן דהיינו ספק ר"ה דתנן כבר. וי"ל דבההיא דנדה מיירי דאע"ג דאיכא למימר ספק בשעת עיסוקה בטהרות ראתה ספק אחרי כן ספקא לקולא וטהור ע"כ:
ספק שרצים. כלומר מאי ניהו ספק שרצים דטהור היינו מה שאמרנו כשעת מציאתם כגון שנמצא שרוף וכ' הר"ש ז"ל ובתוספתא איזהו ספק שרצים שטהרו חכמים זהו ספק הנזרקים ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים ע"כ ובר"פ שנינו הזורק טומאה וכו':
ספק נזירות מותר. ומאי דקשה אמתני' ממתני' דסתם נדרים דבפרק שני דנדרים כתבתיו שם בס"ד. וסתם מתני' ר' יהודה אבל ר"ש פליג עליה בתוספתא וקאמר ספק נזירות אסורה והבאתי דבריהם שם בנזיר פ' שני סימן ח' ובפ"ה סי' ו':
שהמוציא מחבירו עליו הראיה. התם בריש מציעא אמרינן תני עלה דאסור בגיזה ועבודה על הספק משום דקדושת בכור הויא קדושה דאתיא ממילא ואמר רבה התם דאי תפס כהן מוציאין אותו מידו דמסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם גבי כהן לבד אמרי' המע"ה:
12.
"A condition of doubt concerning non-sacred food"--this refers to the cleanness practiced by Pharisees. "A condition of doubt concerning a sheretz" –according [to their condition at] the time they are found. "A condition of doubt concerning negaim" it is deemed clean in the beginning before it had been determined to be unclean, but after it had been determined to be unclean, a condition of doubt is deemed unclean. "A condition of doubt concerning a nazirite vow" [in such a condition of doubt he] is permitted [all that is forbidden to a nazirite]. "A condition of doubt concerning first-borns" whether they are human firstborn or firstborn of cattle, whether the firstborn of an unclean beast or a clean one, for the one who wishes to extract from his fellow bears the burden of proof.משנה יג
סְפֵק קָרְבָּנוֹת, הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ לֵידוֹת וּסְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה:
ברטנורה
ספק קרבנות כיצד, האשה שיש עליה ספק חמש לידות וכו׳: מביאה קרבן אחד. חטאת העוף הבא על הספק:ואוכלת בזבחים. שהקרבן הזה לגמור טהרתה בא והרי הוא כטבילה, שאם נטמאת האשה כמה טומאות, טבילה אחת עולה לכולן, אף קרבן זה כן:ואין השאר עליה חובה. לא הצריכוה חכמים להביאן. שאף האחד בקושי התירו להקריב ספק מליקת חולין למזבח, אלא כדי לעשות לה תקנה ליטהר לאכול בקדשים:
תוסופות יום טוב
האשה שיש עלי' ספק חמש לידות כו'. משנה זו שנויה בספ"ק דכריתות. וע"ש בפירוש הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הזורק טומאה בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה: ככר טהור: לבין המפתחות טמאות: מפתח לבין הככרות טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות: טהור אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור: רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור: טהור דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש: השרץ מת: ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום: ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן: מפני שאין לטומאה מקום דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח: היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור: ספיקו טמא דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן: כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא: ספק כלים טהור אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]: הממלא בעשרה דליים ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן: וכולן טהורין ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]: העליון טהור קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם: על ששה ספיקות שורפין את התרומה ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור: על ספק בית הפרס שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת: ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור: על ספק בגדי עם הארץ שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]: ועל ספק כלי' הנמצאין שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת: על ספק הרוקין הנמצאין בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת: על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה: שורפין את התרומה אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא: ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור: וחכ"א ברה"י תולין בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא: וברה"ר טהור לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור: שני רוקין א' טמא לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא: וא' טהור שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש: תולין על מגען דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש: ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין: ועל משאן בין לחין ובין יבשין ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]: ונשאו או או קתני: והסיטו ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה: ברשות הרבים אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא: אלו ספיקות שטיהרו חכמים אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש: ספק מים שאובים למקוה שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי: ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: בין בכלים בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור: ר"ש אומר בכלים טמא אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום: ספק ירידתו טמא בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה: ר' יוסי אומר אפי' אין שם בהחלול שהמים בתוכה: טהור אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא: ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין: כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי': לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']: ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור: היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום: וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש: ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.: וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן: ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה. ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא: כיצד שתי חביות ובכל א' מים: ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד: ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור: ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות: ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים: ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים: ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד: אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]: בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע: ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור: והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור: ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י: ספק שרצים כיצד: כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות: ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]: ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]: ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]: מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל: אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים: בין טמאה פטר חמור: בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']: ספק קרבנות כיצד: וספק חמש זיבות או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה: מביאה קרבן אחד היינו חטאת העוף הבאה על הספק: ואוכלת בזבחים וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט: ואין השאר עליה חובה דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':
מלכת שלמה
ספק קרבנות וכו'. הכי תנן לה בספ"ק דכריתות ופי' הרמב"ם ז"ל ויעד זה הספק מכלל הטהרות כי מחוסר כפורים אינו בשלימות הטהרה שהוא לא יאכל בקדשים עד שיביא קרבנו. ע"כ: