רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
טהורות
מכשירין
פרק ד
א ב ג ד ה ו
Tahoros
Machshirin
Chapter 4
1 2 3 4 5 6
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10

Mishnah

משנה א
הַשּׁוֹחֶה לִשְׁתּוֹת, הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיו וּבִשְׂפָמוֹ, בְּכִי יֻתַּן. בְּחָטְמוֹ וּבְרֹאשׁוֹ וּבִזְקָנוֹ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הַמְמַלֵּא בְּחָבִית, הַמַּיִם הָעוֹלִים אַחֲרֶיהָ, וּבַחֶבֶל שֶׁהוּא מְכֻנָּן עַל צַוָּארָהּ, וּבַחֶבֶל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. כַּמָּה הוּא צָרְכָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, טֶפַח. נְתָנָהּ תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן:
ברטנורה השוחה לשתות. בפיו ובשפמו הרי הן בכי יותן. היינו טעמא, לפי שאין המים נכנסים לפיו אלא א״כ נוגעים בשפמו תחילה, הלכך אחשבינהו: הממלא בחבית המים העולים אחריה, הרי הן בכי יותן. דאי אפשר שיכנס עד שיגעו לאחוריה. אבל הניחה תחת הצנור, אין שלאחריה בכי יותן, דאפשר לקילוח שירד לתוכה ולא יגע לאחוריה:מכונן על צוארה. מסובב כמין טבעת מקיף לצואר החבית. מכונן לשון הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳.): נתנה לחבית תחת הצנור לקבל המים:אינן בכי יותן. המים שלאחריה ושבחבל. דלא ניחא ליה אלא שיפלו המים לתוכה בלבד:
תוסופות יום טוב מכונן. כתב הר"ב לשון הוא עשך ויכוננך. ועיין במשנה ז' פ"ז דפרה:
יכין מלכת שלמה
1.
If one bent down to drink, the water which came up on his mouth or on his moustache comes under the law of ‘if water be put’; But [what came up] on his nose or on his head or on his beard does not come under the law of ‘if water be put’. If one drew water with a jar, the water which came up on its outside, or on the rope which was wound round its neck, or on the rope which was needed for its use, comes under the law of ‘if water be put’. How much rope is needed for its use? Rabbi Shimon ben Eleazar says: a handbreadth. If he put the jar under the rain-pipe, it does not come under the law of ‘if water be put’.
משנה ב
מִי שֶׁיָּרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים, אֲפִלּוּ אַב הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ בְכִי יֻתַּן. וְאִם נִעֵר, בְּכִי יֻתַּן. עָמַד תַּחַת הַצִּנּוֹר לְהָקֵר אוֹ לִדּוֹחַ, בְּטָמֵא, טְמֵאִין. וּבְטָהוֹר, בְּכִי יֻתַּן:
ברטנורה אפילו אב הטומאה. אפילו היה האדם הזה אב הטומאה ונטמאו המשקין שירדו עליו, ואנן אמרינן לעיל דמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון, אפילו הכי אינן מכשירין, כיון שירידת הגשמים עליו היתה שלא לרצון:ואם ניער. כמו המנער טליתו [שבת קמ״ז]. שניער גופו להסיר הגשמים מעליו:בכי יותן. המים הנופלים ממנו מכשירין הן:להקר. לקרר עצמו:או לידוח. לרחוץ גופו, כגון שהיה מלוכלך בטיט או בצואה:בטמא. אם היה האדם טמא:טמאים. המים. ואם נפלו על הפירות, הכשירום וטמאום כאחת:ובטהור בכי יותן. ומכשירין:
תוסופות יום טוב *[אפילו אב הטומאה. כתב הר"ב ואנן אמרינן לעיל ברפ"ק]: אם נער כו' ודוגמת זה בתחלת המסכת באילן. הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
2.
If rain came down upon a person, even if he was unclean with a father of impurity, it does not come under the law of ‘if water be put’; But if he shook it off, it does come under the law of ‘if water be put’. If one stood under a rain-pipe to cool himself or to wash himself, [the water falling on him] is unclean if he is unclean; If he is clean, it [only] comes under the law of if water be put.
משנה ג
הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכֹּתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. אִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכֹּתֶל, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן:
ברטנורה
תוסופות יום טוב הכופה קערה על הכותל וכו'. בפ"ק דחולין דף י"ז מייתי לה. וכתב רש"י וז"ל אי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר. ואח"כ נפלו פירות לתוכה אע"פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות. ולא ניחא ליה בההיא הכשר. הוו מוכשרין. דתנן בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר. והני מילי כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש. אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תני בת"כ אשר יבא עליו מים. אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירים. ת"ל כלי. אין לי אלא שמלאן בכלי. מנין לגבל בהן את הטיט. ולכבס בהן את הכלים ת"ל בכל יטמא. אי בכל יטמא. יכול אפילו בבורות שיחין ומערות. ת"ל כלי. מה כלי שהוא מיוחד שהיא תלוש מן הקרקע. אף כל כו'. יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת"ל אשר ישתה. אין לי אלא שמלאו לשתייה. מניין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת"ל מים כו'. אלמא אחשבינהו לצורך תלוש. מכשרי. לצורך מחובר לא מכשרי. אא"כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן. דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש ע"כ: אם בשביל שלא ילקה הכותל כו'. גמ' הא גופה קשיא אמרת בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. והדר תני בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן. ומשני רב פפא (ופסקו הרמב"ם בפי"ב מהט"א) הא בכותל מערה. פירש"י שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע וכותל עומד מאליו. ומחובר מעיקרו הוא. ע"כ. הא בכותל בנין. וה"ק הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הרי זה בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. בד"א בכותל מערה. אבל בכותל בנין בשביל שלא ילקה הכותל הוא דאינו בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן: שלא ילקה הכותל כו'. עיין מ"ש במ"ה פ"ק:
יכין מלכת שלמה
3.
If one inclined a dish against a wall that it might be rinsed [by rainwater], it comes under the law of ‘if water be put’. But if in order that the wall might not be damaged, it does not come under the law of ‘if water be put’.
משנה ד
חָבִית שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יְשַׁבֵּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְעָרֶה. וּמוֹדִים שֶׁהוּא מוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וְנוֹטֵל פֵּרוֹת מִתּוֹכָהּ, וְהֵם טְהוֹרִים:
ברטנורה חבית שירד הדלף לתוכה. שלא לרצון, ובתוכה פירות ואינו רוצה שיוכשרו לקבל טומאה:ישבר. שאם מערה, הרי מעביר המים מזה לזה לרצון ונמצאו הפירות מוכשרין:ומודים. בית שמאי לבית הלל:שהוא מושיט את ידו והן טהורין. כלומר לא הוכשרו בכך:
תוסופות יום טוב ומודים. פי' הר"ב ב"ש לב"ה. ועיין מ"ש רפ"ג דפאה:
יכין מלכת שלמה
4.
A jar into which a leak [from a roof] fell: Bet Shammai say: it should be broken. But Bet Hillel say: it may be emptied out. But they agree that one may put out his hand and take produce from it and they are insusceptible to uncleanness.
משנה ה
עֲרֵבָה שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ, הַנִּתָּזִין וְהַצָּפִין אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּכִי יֻתַּן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הִנִּיחָהּ שֶׁיֵּרֵד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ, הַנִּתָּזִין וְהַצָּפִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּכִי יֻתַּן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁהֵן בְּכִי יֻתַּן. הַמַּטְבִּיל אֶת הַכֵּלִים וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בִּמְעָרָה, הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּיָדָיו, בְּכִי יֻתַּן. בְּרַגְלָיו, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּרֵד אֶלָּא אִם כֵּן נִטַּנְּפוּ רַגְלָיו, אַף הָעוֹלִין בְּרַגְלָיו בְּכִי יֻתַּן:
ברטנורה הנתזין. ממנה לחוץ:והצפין. למעלה ויצאו לחוץ. כולהו אינן בכי יותן, לפי שהן שלא לרצון, וכן המים שבתוכה:נטלה לשפכן. שלא שפכן במקומן, אלא נטל העריבה לשפוך המים במקום אחר, הרי הן בכי יותן, דלרצון הן הואיל ולא שפכן מיד שם במקומן:ובית הלל אומרים. כיון שלא הניחן שם אלא נטלה לשפכן, אינן בכי יותן:הניחה. אם הניח את העריבה מתחילה כדי שירד הדלף לתוכה:אלו ואלו. בית שמאי ובית הלל מודים שאף על פי שנטלה אח״כ ושפכה, הרי הן בכי יותן, הואיל וכבר חישב עליהן:מים העולים בידיו. שמכבס בהן, ניחא ליה:ברגליו. לא ניחא ליה:אא״כ נטנפו רגליו. הוו בכי יותן. מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל, דמים העולים אחריה בכי יותן, כדפרישנא לעיל, לפי שאי אפשר למים ליכנס לתוכה עד שיגעו לאחוריה:
תוסופות יום טוב אלו ואלו מודים. לשון הר"ב שאע"פ שנטלה אח"כ ושפכה וכו'. וז"ל הרמב"ם כשהניח העריבה הזאת בכוונה כדי שיתקבצו בה הנוטפים. הרי המים הנאספים בה בכי יותן. ואפילו נטלה לשפכה לר"ה. ע"כ. אבל בחבורו פ"ב מהט"א (הלכה ח') משמע דדוקא כששפכן. וז"ל אם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין. שכיון שלא שפכה במקומם הרי תלשן ברצונו. ואיכא למידק דהא הניחה לדעת שירד הדלף לתוכה. וא"כ אפילו לא שפכה נמי. ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. (ועיין מ"ש במ"ט) אבל הניחה כך ולא שפכה. אה"נ דמים שבתוכה בכי יותן. ואתי שפיר לדבריו שבחבורו לישנא דמתני' דקתני בל' אם ולא בל' אפילו. וצ"ל דברישא דקתני נטלה לשפכה דהיינו שלא במקומה. לרבותא דב"ש קתני לה. עיין פ"ק משנה ג'. ונמשך הרמב"ם בחבורו אחר ל' המשנה ואע"פ שלא העתיק דברי ב"ש. וא"נ מתני' ברישא איידי דסיפא קתני לה. *[ומיהו נראה דאע"ג דבסיפא כ"ש כשלא נטלה לשפכה כלל. היינו משום שהניחה שירד הדלף לתוכה. אבל רישא דירד מעצמו אף לב"ש דוקא אם נטלה לשפכה. וכי לא נטלה לא. ולא הוו כאן רבותא כלל]: רבי אליעזר אומר אם א"א לו כו'. כתב הר"ב מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל כו' וכ"כ הר"ש. אפשר לומר דליכא דפליג עליה. ושנשנה בלשון פלוגתא ל"ק כדאשכחן טובא. וכתבתי בפרק בתרא דבכורים. אבל בפי' הרמב"ם בנא"י מצאתי כתוב ואין הלכה כר"א. וכן בחבורו פי"ב מהט"א לא העתיק דבריו:
יכין מלכת שלמה
5.
A tub into which a like [from a roof] fell, the water which splashed out or ran over does not come under the law of ‘if water be put’. If one moved the tub in order to pour out the water: Bet Shammai say: it comes under the law of ‘if water be put’. But Bet Hillel say: it does not come under the law of ‘if water be put’. If one placed the tub in order that the leak [from the roof] should fall into it: Bet Shammai say: the water that splashes out or runs over comes under the law of ‘if water be put’. But Bet Hillel say: it does not come under the law of ‘if water be put’. If one moved the tub in order to pour out the water, both agree that it comes under the law of ‘if water be put’. If one immersed vessels or washed his garment in a cavern, the water that came up on his hands comes under the law of ‘if water be put’; but what came up on his feet does not come under the law of ‘if water be put’. Rabbi Eliezer says: if it was not possible for him to go down into the cavern without soiling his feet, what came up on his feet also comes under the law of ‘if water be put’.
משנה ו
קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה תֻרְמוֹסִין וּנְתָנוּהָ לְתוֹךְ מִקְוֶה, מוֹשִׁיט יָדוֹ וְנוֹטֵל תֻּרְמוֹסִין מִתּוֹכָהּ, וְהֵם טְהוֹרִים. הֶעֱלָם מִן הַמַּיִם, הַנּוֹגְעִים בַּקֻּפָּה, טְמֵאִים, וּשְׁאָר כָּל הַתֻּרְמוֹסִים, טְהוֹרִים. צְנוֹן שֶׁבַּמְּעָרָה, נִדָּה מְדִיחָתוֹ וְהוּא טָהוֹר. הֶעֱלַתּוּ כָל שֶׁהוּא מִן הַמַּיִם, טָמֵא:
ברטנורה והם טהורין. אע״פ שפשט אדם טמא את ידו ונטל. לפי שלא הוכשרו במים שבמקוה, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ד-ל״ה) בכל כלי יטמא, מה כלי מיוחד שהוא תלוש ומכשיר, אף כל שהוא תלוש מכשיר, לאפוקי מים שבבורות שיחין ומערות שאינן תלושים מן הקרקע שאינן מכשירים כל זמן שלא נתלשו:העלם מן המים. הוכשרו התורמסין לקבל טומאה במים התלושים:הנוגעים בקופה טמאים. שהקופה נעשית ראשון כשנגע בה אדם טמא, והתורמוסים הנוגעים בקופה הוו שני:ושאר כל התורמוסים. שאין נוגעים בקופה:טהורים. דאין שני עושה שלישי בחולין:נדה מדיחתו והוא טהור. דלא הוכשר לקבל טומאה במים שמחוברים במערה:
תוסופות יום טוב תורמסין. ושנינו ברפי"ח דשבת התורמסין היבש שהוא מאכל לעזים: מושיט ידו וכו' והן טהורים. פי' הר"ב שלא הוכשרו במים שבמקו' דכתיב בכל כלי כו' והעתקתי הברייתא במ"ג. וכתב הר"ש ז"ל. שלא הוכשרו. דלא ניחא ליה. דדוקא בצנון שחישב להדיחן. הוכשרו כשהעלתו. אבל הני לא. ע"כ. ועיין במשנה דלקמן: העלם מן המים. כלומר שלא נטלן מתוך הקופה שדרך ליטלם קצתם קצתם. אבל העלה כולם כאחת דהיינו שהעלם עם הקופה. והרמב"ם בחבורו (פי"ב מהט"א הלכה יב). העתיק העלה. וכן בפירושו: הנוגעים בקופה טמאים. ותימה מאי שנא משק מלא פירות דפ"ק (משנה ד') דלא הוכשרו במים הנוטפים. מן השק. ושמא הכא ניחא ליה טפי בהדחה דקופה. הר"ש:
יכין מלכת שלמה
6.
A basket full of lupines placed in a mikveh, one may put out his hand and take lupines from it and they remain clean. But if he lifted them out of the water, those that touch the basket are unclean, but the rest of the lupines are clean. If there was a radish in a cavern, a niddah may rinse it and leave it clean. But if she lifted it, however little, out of the water, it becomes unclean.
משנה ז
פֵּרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ אַמַּת הַמַּיִם, פָּשַׁט מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת וּנְטָלָן, יָדָיו טְהוֹרוֹת וְהַפֵּרוֹת טְהוֹרִים. וְאִם חָשַׁב שֶׁיּוּדְחוּ יָדָיו, יָדָיו טְהוֹרוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּכִי יֻתַּן:
ברטנורה ידיו טהורות. דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכל שכן של תרומה, ידיו טמאות כשהיו, עד שיכוין להטביל ידיו:והפירות טהורים. ולא הוכשרו, דלא אחשבה להך נפילה:ואם בשביל שיודחו ידיו. נתכוין ליטול את הפירות מן המים, הפירות הרי הן בכי יותן ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא דאחשבה להך נפילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן, והוי ליה משקה שסופו לרצון, דאע''פ שאין תחילתו לרצון הרי זה בכי יותן:
תוסופות יום טוב ידיו טהורות. כתב הר"ב דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכו' כ"כ הרמב"ם בפירושו. וז"ל וכבר העמיד הגמרא ההלכה הזאת בפירות חולין. אמנם אם היו פירות מעשר. או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר כו'. והקשה מהר"ר וואלף וורמייז"א נר"ו דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א"צ נטילת ידים (כמ"ש במשנה ה' פ"ב דחגיגה) והגמ' שהזכיר הרמב"ם. הוא גם שם בחגיגה דף י"ט. ובפ"ב דחולין דף ל"א. ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות. עכ"ד. וקושיתו קושיא עצומה. אבל מה שרוצה להגיה לא יתכן בעיני. דבמתניתין פירות תנן. ועלה קיימי הר"ב והרמב"ם דהרי כתבו אם היו כו'. ועוד אפילו אי גרס פת. אכתי קשיא. דהא א"צ כוונה אף לתרומה. וכ"ש למעשר לנגיעה אלא לאכילה. כמ"ש שם במשנה ו': והפירות בכי יותן. פי' הר"ב ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא. היינו לאחר שהעלם. דכל זמן שהם מחוברים במים לא מתכשרי כדתנן לעיל בצנון. תוס' פ"ב דחולין דף ל"א (ד"ה ופירות):
יכין מלכת שלמה
7.
If produce fell into a channel of water, and one whose hands were unclean put out his hands and took it, his hands become clean and the produce [also] remains clean. But if his intention was that his hands should be rinsed, his hands become clean and the produce comes under the law of ‘if water be put.’
משנה ח
קְדֵרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה וּפָשַׁט אַב הַטֻּמְאָה אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ, טְמֵאָה. מַגַּע טֻמְאוֹת, טְהוֹרָה. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, טְמֵאִין, שֶׁאֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִים אֶת שְׁאָר הַמַּשְׁקִין:
ברטנורה ופשט אב הטומאה את ידיו לתוכה טמאה. דכלי חרס מקבל טומאה מאב הטומאה הנוגע בתוכו, ולא עלתה לו טבילה, ואע״פ שהוא בתוך המקוה, לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה:מגע טומאות טהורה. אם לא היה אב הטומאה שנגע בה, אלא ראשון לטומאה והוא הנקרא מגע טומאות, כלומר הנוגע באבות הטומאה, אז טהורה הקדירה, לפי שאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, ונמצא שלא נטמאת הקדירה אלא מחמת משקים טמאים שבתוכה שנטמאו וחוזרים ומטמאים אותה, ומשום הכי אינה מטמאה, שהרי הושקו המים שבתוכה במי מקוה ונטהרו. אבל שאר משקים כגון יין שמן וחלב, אין המקוה מטהר אותם, דלא סלקא להו השקה, הלכך חוזרים ומטמאים את הקדירה, דרבנן גזרו על המשקים שיהיו מטמאין כלים, גזירה משום משקה זב וזבה:
תוסופות יום טוב טמאה. פי' הר"ב לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה וכ"פ הרמב"ם. ומסיים כמו שנתבאר בעשירי של מקואות. ואין אלו אלא דברי תימה. דבהדיא מפורש התם דמלאה מים אין חוצצים. ובפ"ב מהל' טומאת אוכלים (הלכה כ"ה) כתב נטמאת הקדרה. שאין המקוה מטהר כלי חרס. וכתב עליו הראב"ד זו הנוסחא עיקר. ופירש הכ"מ לפי שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו. שכתוב בהן שהרי המים חוצצים בתוכה. ולאותה גי' קשה מאי איריא שהמים חוצצים. דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה. וזה שקר. ועוד שאם היה לקדרה טהרה. לא היו המים חוצצים. ע"כ. ושוב מצאתי בנא"י שנמחק הל' שבפי'. ונכתב במקומו לפי שכלי חרס אין לו טהרה במקוה: טמאין. כתב הר"ב דרבנן גזרו על המשקים. ואפילו נטמאו בשני. כמ"ש במ"ה פ"ח דפרה. ואפילו מחמת ידים כמ"ש בסוף זבים: שאין המים מטהרים את שאר המשקים. עיין מ"ש במ"ו פ' בתרא דמקואות:
יכין מלכת שלמה
8.
If a pot full of water was placed in a mikveh, and a person who was unclean by a father of impurity put his hand into the pot, it becomes unclean. But if [he was unclean] by a "touch of defilement," the pot remains clean. But any of the other liquids [contained in the pot] becomes unclean, for water cannot purify the other liquids.
משנה ט
הַמְמַלֵּא בְקִילוֹן, עַד שְׁלשָׁה יָמִים, טְמֵאִין. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם נִגְּבוּ, מִיָּד טְהוֹרִים. וְאִם לֹא נִגְּבוּ, אֲפִלּוּ עַד שְׁלשִׁים יוֹם, טְמֵאִים:
ברטנורה הממלא בקילון. כשהמים מכונסים במקום אחד ומבקשים להביאן אל שדה אחר, עושים להן דרך שיבואו בו אותן המים, ושם אותו דרך שאותן המים נמשכים בו נקרא קילון, ועד שלשה ימים אין אותו קילון מתנגב מן המים שהמשיכו לתוכו, ומכשירין את הפירות שנפלו לתוכן, שהרי הן לרצון:רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד. ר׳ עקיבא לא פליג אתנא קמא. דסתם קילון אינו מתנגב עד שלשה ימים, ותנא קמא בסתם איירי. והכי מוכח בהדיא בתוספתא, דמודה ר׳ עקיבא בסתם שהוא שלשה ימים:
תוסופות יום טוב רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד טהורים כו'. כתב הר"ב ר"ע לא פליג את"ק דסתם קילון אינו מתנגב עד ג' ימים. ות"ק בסתם איירי וכו'. ועד שלשים יום דאמר ר"ע. אם ידוע שלא נגבו. ובהא לא איירי ת"ק. וכל זה מוכח מהתוספתא. שכך היא שנויה הממלא בקילון. פי' ר"ע אם נגבו מיד טהורין. ואם לא נגבו אפילו מכאן עד ל' יום טמאין. סתמן ג' ימים. משמע דר"ע פירש ואינו חולק. וכן דעת הראב"ד ברפי"ג מהט"א אבל כתב שאין דעתו נוחה בזה. וכתב הכ"מ משום דקשיא ליה שתלה הדבר באם נגבו. נחזי אנן אם יש בו להטפיח. ומ"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון. ולא ידע אם היה בו להטפיח ע"כ. אבל דעת הרמב"ם דר"ע חולק. ולת"ק אחר ג' ימים אינן מכשירין וכך פסק בחבורו והשיגו הראב"ד דכיון שנחשבו לתלוש בתחלתן. איך יצאו מידי מחשבה לעולם. וכתב הכ"מ שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון. אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים. לפי שא"א למלאות בקילון אלא א"כ ישאר בו משקה *[ג' ימים ואם לאחר שלשה ימים ישאר בו משקה] כיון שאינו תלוש לרצונו. אינו מכשיר ע"כ:
יכין מלכת שלמה
9.
If one drew water through a kilon (a pump-beam), it causes susceptibility to uncleanness for three days. Rabbi Akiva says: if it was dried, it at once does not cause susceptibility to uncleanness; but if it was not dried, it causes susceptibility even for thirty days.
משנה י
עֵצִים שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶם מַשְׁקִין וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים, אִם רַבּוּ, טְהוֹרִים. הוֹצִיאָם שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים, אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוּ, טְמֵאִים. בָּלְעוּ מַשְׁקִים טְמֵאִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָם שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים, טְהוֹרִין. וְלֹא יַסִּיקֵם אֶלָּא בְיָדַיִם טְהוֹרוֹת בִּלְבָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הָיוּ לַחִין וְהִסִּיקָן, וְרַבּוּ הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן עַל הַמַּשְׁקִין שֶׁבָּלְעוּ, טְהוֹרִים:
ברטנורה שנפלו עליהם משקים. טמאים:אם רבו. מי גשמים על המשקים ההם, בטלום וטיהרום:הוציאן כדי שירדו עליהם גשמים. דאחשבינהו לגשמים:אע״פ שרבו טמאין. דנטמאו הגשמים עצמן:בלעו משקין טמאים. כגון שהעצים נגובים מבחוץ ובתוכן משקין בלועין, אע״פ שהוציאן כדי שירדו עליהן גשמים דאחשבינהו לגשמים, אפילו הכי טהורין, דלא נגעו במשקין טמאין, שהרי בלעו:לא יסיקם אלא בידים טהורות. שלא יטמאו הידים את מי הגשמים שהוחשבו ויחזרו ויטמאו את התנור, דמשקה מטמא כלי. אבל בידים טהורות, יכול להסיקם בתנור, והתנור טהור, ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע לצאת מחמת ההיסק, דבעצים שהאש שולטת בהן ונאחז בהן האור כלין המשקים לתוכן, ואין יוצאים לחוץ כשמסיקן בתנור:אם היו לחין. עצים הללו שבלעו משקין טמאין, ומחמת לחותן יצאו משקין עצמן מהן, ואם אותן משקים פלטו משקה הטמא הבלוע, ורבו משקין שמעצמן על משקה הבלוע:טהורין. שביטלו אותן. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב עצים שנפלו עליהם משקים. פי' הר"ב טמאין. וכן פי' הר"ש. ואם כן הוו דומיא דשנינו במשנה ה' פ"ק דמקואות מאימתי טהרתן וכו'. אבל יותר נראה פי' הרמב"ם דמפרש לה לענין הכשר. וז"ל אלו המשקים הן שאר ז' משקים. כגון שיפיל עליהן שמן או דבש ברצון. ואח"כ ירדו עליהם מי גשמים שלא ברצון. ורבו מי גשמים על המשקים. אותן משקים אינן מכשירין. ע"כ. והוציאם כו' אע"פ שרבו טמאים וכלומר הרי כולן לרצון. וכ"כ בחבורו פרק י"ג מהט"א (הלכה ב'). אך מהתוספתא שאכתוב בסוף המשנה. נראה קצת כפירוש הר"ש והר"ב: בלעו משקים טמאים. הכא גם להרמב"ם מיירי במשקין שהם טמאים: אף ע"פ שהוציאם כו' טהורים. כתב הר"ב דלא נגעו כו'. כ"כ הר"ש. ותמיהה לי דאכתי מאי קמ"ל פשיטא כשלא נגעו שלא נטמאו. והרמב"ם פ"ט מהט"א (הלכה ו') מסיים והסיקן התנור טהור. ואין המים שעליה מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן. ועיין בסמוך: ולא יסיקם כו'. כתב הר"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע כו' כדתנן בפ"ט דכלים משנה ה'. ומ"ש הר"ב דבעצים שהאש שולטת בהן כו כלין המשקים שבתוכן כו' וכ"כ הר"ש. ומסיק דממלתא דר"ש מוכח שנפלט המשקה הבלוע לא קשיא. דר' שמעון איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כל כך. עד כאן. ומדברי הרמב"ם נראה דבהא פליגי ר"ש ורבנן. דלר' שמעון אין לטהר אלא בלחים. אבל ביבשים מטמא מפני פליטת משקים הבלועים. וס"ל שיכולים להפלט. ולרבנן טהורים לפי שאין יכולים להפלט. אבל מדברי התוספתא שאביא בסמוך. נראה דלא כהרמב"ם: רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו כו'. טהורים. תניא בתוספתא רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן. ורבו משקים היוצאין מהן על המים שבלעו. טהורין מק"ו. ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה. מטהרין ברוב. מי פירות (מפרש הר"ש מים היוצאין מן העצים לחין. כמי פירות חשובים לכל דבר) שאינן עלולין לקבל טומאה. אינו דין שיטהרו ברוב. אמר ליה לא. אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין. תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. ע"כ. הא קמן דלא כדברי הרמב"ם דלעיל אלא רבנן חולקים עמו בלחים. דס"ל דבלחים אין לטהר. דהואיל ויוצאין יצאו ואין *דבר לחלוחתן מבטלין כלל. וגם מהתוספתא זו משמע דרישא דמתניתין עצים שנפלו עליהם משקים בטמאים מיירי. ולענין טומאה. דלא כהרמב"ם דמכאן היה ר"ש דן הק"ו שמי גשמים מטהרין ברוב. ומיהו י"ל דממתניתין ג' דפ"ב היה דן:
יכין מלכת שלמה
10.
If [unclean] liquids fell upon wood and rain came down upon it and [the rain water] exceeded [the liquids] in quantity, they are clean. If he took [the wood out] so that rain would come down upon it, they are unclean even though [the rain water] exceeded in quantity. If [the wood] had absorbed unclean liquids, even if he took the wood outside in order that rain should come down upon it, it is clean. But one may not light the wood in an oven except with clean hands. Rabbi Shimon says: if the wood was moist and then he lit it, and the liquids that came out of it exceeded in quantity the liquids which it had absorbed, they become clean.
טהורות מכשירין פרק ד
Tahoros Machshirin Chapter 4