Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, נִדָּה שֶׁיָּשְׁבָה עִם הַטְּהוֹרָה בְּמִטָּה, כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ טָמֵא מִדְרָס. יָשְׁבָה בִסְפִינָה, כֵּלִים שֶׁבְּרֹאשׁ הַנֵּס שֶׁבַּסְּפִינָה טְמֵאִין מִדְרָס. נוֹטֶלֶת עֲרֵבָה מְלֵאָה בְגָדִים, בִּזְמַן שֶׁמַּשָּׂאָן כָּבֵד, טְמֵאִין. בִּזְמַן שֶׁמַּשָּׂאָן קַל, טְהוֹרִין. זָב שֶׁהִקִּישׁ עַל כְּצוֹצְרָא, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר:
ברטנורה
ר׳ יהושע אומר כיפה שבראשה. לרבותא נקטה, דאפילו צעיף שבראש הטהורה נחשב כאילו ישבה עליו הנדה, אע״פ שאינה יושבת עליו. ופליג אסתם מתניתין דפרקין דלעיל דלא מטמא אלא בגדיהן ולא כיפה שבראשן:כלים שבראש הנס. הא נמי לרבותא נקט, דאע״פ שהם בגובה בראש הנס שלא במקום דריסה, אפילו הכי טמאים מדרס. ובספינה קטנה ובמטה מחגרת איירי, כההיא דריש פרקין דלעיל, אלא דתנא דלעיל לא מטמא כלים שבראש הנס. ואין הלכה כרבי יהושע:בזמן שמשאן כבד טמאים מדרס. ואע״פ שלא נגעה בבגדים, דחשבינא לה כאילו נשענת על הבגדים:כסוסטרא. כמו גזוזטרא, כמין נסר הבולט מכותל העליה לחוץ:ונפל ככר של תרומה. שעל הכסוסטרא:טהור. הככר. ואע״פ שנפל מחמת היקש של זב, לא חשיב ליה כהיסט, משום דכוחה של כסוסטרא יפה:
תוסופות יום טוב
ר' יהושע אומר. כתב הר"ב אין הלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם ולא הוה סתם ואח"כ מחלוקת כיון שאין מחלוקת בכאן נמצא ששתי המשניות דלעיל ודהכא הן המחלוקת בעצמן. והלכה כת"ק. כנ"ל *[ועיין מ"ש במשנה ט' פ"ו דנזיר ורפ"י דכלים]:
נדה שישבה עם הטהורה. וה"ה זב וטהור. הר"ש. ועיין מ"ש לקמן בשם מהר"ם. וכן דעת הרמב"ם. וכתב הכ"מ פ"ט מה"מ דלהכי נקט נדה משום דבעי למתני שישבה עם הטהורה במטה שזה שייך בנקבה טפי מבזכר ע"כ. כלומר שמדרך הנקבות ששוכבות במטה ביחד. משא"כ בזכרים. אף ע"פ ששנינו בסוף קדושין דחכמים מתירין לשני רווקים שישנו בטלית אחד לפי שישראל לא נחשדו על משכב זכור. מ"מ מצינו שם בגמרא לגדולי החכמים שהיו מחמירין על עצמן ומרחיקין אפילו מהבהמה כדי שלא יתיחדו עמה:
כפה שבראשה טמא מדרס. עיין במשנה י"ו פ"ו דכלים:
נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאן כבד טמאין. נ"ל דמיירי שנושאת העריבה בחיקה לפניה וכשמשאן כבד מכריעות אותה עד שהיא נשענת ונתלי' עליהם כנ"ל. אבל מצאתי שמהר"ם פי' דמיירי שנושאה הנדה עם הטהורה. וטעמא הוי כדלעיל בזב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין דמפליג נמי בין משאן כבד למשאן קל. ואף ע"ג דכבר אשמועינן האי דינא בזב וטהור שהיו פורקין או טוענין שמא י"ל דאיצטריך דה"א התם כי משאן קל טהורים משום דהוי לפי שעה אבל הכא שנושאת המשא ביחד זמן מרובה הוה לן למיחש אפילו במשאן קל שמא נשענו [זו על זו] ועוד דרך נשים להתיגע טפי מאנשים. ע"כ:
בזמן שמשאן קל טהורים. הבגדים מטומאת מדרס ואע"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים. ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש. כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש. ובהדיא תניא בת"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. הר"ש:
ונפל ככר של תרומה טהור. פי' הר"ב משום דכחה של כסוסטרא יפה. כדמחלק בסיפא (במשנה ג') וכאן לא חילק. משום דכולה כחן יפה. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
1.
Rabbi Joshua said: if a menstruant sat in a bed with a clean woman, [even] the cap on her head contracts midras uncleanness. And if she sat in a boat, the vessels on the top of the mast [also] contract midras uncleanness. If there was [on the boat] a tub full of clothes: If their weight was heavy, they become unclean, But if their weight was light, they remain clean. If a zav knocked against a balcony and thereby caused a loaf of terumah to fall down, it remains clean.משנה ב
הִקִּישׁ עַל הַמָּרִישׁ, עַל הַמַּלְבֵּן, עַל הַצִּנּוֹר, וְעַל הַדַּף, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשׂוּי בַּחֲבָלִים, עַל הַתַּנּוּר, וְעַל הַיָּם, וְעַל אִצְטְרֻבָּל, וְעַל חֲמוֹר שֶׁל רֵחַיִם שֶׁל יָד, וְעַל סְאָה שֶׁל רֵחַיִם שֶׁל זֵיתִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל קוֹרַת הַבַּלָּנִין, טָהוֹר:
ברטנורה
מריש. קורה גדולה שבונים בבירה וראשי קורות הגג כולן סמוכות עליה, והיא מונחת על גבי עמודים:מלבן. כמין ריבוע של קורות קבועות בארץ:צנור. מרזב של מים:אע״פ שהוא עשוי בחבלים. שאינו קבוע בארץ אלא קשור בחבלים ואין כוחו יפה כל כך:הים. היקף של עץ שהקמח מתקבץ בו בשעת הטחינה:אצטרובל. עיגול של עץ שמעמידין הריחים עליו. ושניהן קבועים הן:חמור של ריחים של יד. בנין של עצים שהריחים של יד קבועים בהן:וסאה של ריחים. מדה גדולה וקבועה בקרקע:קורת הבלנין. קורה שבעל המרחץ יושב עליה. וכל הני אם הקיש עליהן הזב ונפל הככר של תרומה מכח ההיקש, טהור, דכוחן יפה ולא חשיב היסט. ובקורת הבלנים נחלקו. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
הקיש על המריש כו'. לשון הרמב"ם רפ"ט מהמ"ומ שדבר שהיה מחובר בארץ או מסומר במסמרים אם היה כחו יפה וחזק והקיש עליו הזב בעת שהקיש הניד כלי או אוכלים ומשקים מכח הכאתו או שהפילן הרי אלו טהורים ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים הרי אלו (מיטמאין) וכאלו הסיטן שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור ע"כ. וזה הכלל כו' תוספתא הביאה הר"ש במשנה דלקמן:
מלבן פי' הר"ב כמין רבוע של קורות קבועות בארץ וכן הוא בפי' הרמב"ם אבל בנא"י מצאתי רבוע של קורות יהיה על הגג נטועה כדמות מעקה:
ועל הים פירש הר"ב היקף של עץ שהקמח כו' וכ"כ הרמב"ם וצריך לומר דקלת דלקמן שפירשו ג"כ לקבל הקמח כו' שהוא עשוי בצורה ותבנית אחרת ויש לפרש שנעשה לעזר ולהועיל שלא יתפזר הקמח ושיפול לתוך הים וכן משמע מפי' הרמב"ם אבל הר"ש פירש ים של בית הבד ע"כ ועיין עוד לקמן:
יכין
מלכת שלמה
2.
If he knocked against a strong beam, a window-frame, water-pipe, a shelf, even though it was fixed with ropes, or an oven, a flour container, the lower mill-stone, the base of a hand-mill, or the se'ah measure of an olive-grinder, [the loaf remains clean]. Rabbi Yose adds: also [if he knocks] against the beam of the bath-keeper, it remains clean.משנה ג
הִקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת, עַל הַנֶּגֶר, עַל הַמַּנְעוּל, עַל הַמָּשׁוֹט, וְעַל הַקֶּלֶת, וְעַל אִילָן שֶׁכֹּחוֹ רַע, וְעַל סוֹכָה שֶׁכֹּחָהּ רַע, עַל אִילָן יָפֶה, עַל סֻלָּם מִצְרִי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר, עַל הַכֶּבֶשׁ, עַל הַקּוֹרָה וְעַל הַדֶּלֶת בִּזְמַן שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין בְּטִיט, טְמֵאִין. עַל הַשִּׁדָּה, עַל הַתֵּבָה וְעַל הַמִּגְדָּל, טְמֵאִין. רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֲרִין בָּאֵלּוּ:
ברטנורה
הנגר. יתד הנעוץ אחורי הדלת בנקב שבאסקופה:מנעול. שסוגרים בו הפתח:משוט. שמנהיגין בו את הספינה. ולשון מקרא הוא, כל תופשי משוט, ביחזקאל (כז כט): קלת. עיגול של עץ שסביב לריחים התחתונה לקבל הקמח הנטחן שלא יפול לארץ ומיטלטל הוא:ועל סוכה שכוחה רע. ועומדת באילן שכוחו יפה:טמאין. דכל הני אין כוחן יפה, וכוח היקש הזב בהו חשיב היסט:מטהרים באלו. אשידה תיבה ומגדל קאי. להכי תנינהו תנא קמא לחודייהו. ואין הלכה כרבי נחמיה ורבי שמעון:
תוסופות יום טוב
הקלת. כתב הר"ב עגול של עץ שסביב לרחים התחתונה לקבל הקמח כו' ולשון הרמב"ם סבוב של עץ שעושים סביב הרחים כדי שלא יפרח האבק מן הדבר הנטחן. וכבר כתבתי במשנה דלעיל בזה. והנני יוסיף בכאן שמה שמוסיף הר"ב על לשון הרמב"ם וכתב התחתונה והוא הועתק מפי' הר"ש. נראה דלא דק שאין דעת הר"ש שעשוי לקבל כו'. אבל דבריו הם כפי' הערוך שמפרש שהוא בנין סביב כו' והוא בסיס לרחים התחתונים. ע"כ. וזאת שנית להר"ב בפירוש הקלת דתנן במשנה ג' פ"ד דב"ב הרכיב ג"כ שני פירושים דהרשב"ם ודהרמב"ם. ואינם עולים כאחד כלל כמו שכתבתי בס"ד בספי"ד דכלים:
על אילן יפה. פירש הר"ב ועומדת באילן יפה. וכ"פ הר"ש. ומסיים ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על:
יכין
מלכת שלמה
3.
If he knocked against a door, doorbolt, lock, oar, mill basket, or against a weak tree, or weak branch of a strong tree, or against an Egyptian ladder unsecured by nails, or against a bridge, beam or door, not made secure with clay, they become unclean. [If he knocked] against a chest, box or cupboard, they become unclean. Rabbi Nehemiah and Rabbi Shimon declare them clean in these cases.משנה ד
זָב שֶׁהָיָה מֻטָּל עַל חֲמִשָּׁה סַפְסָלִים אוֹ עַל חָמֵשׁ פֻּנְדִּיּוֹת, לְאָרְכָּן, טְמֵאִין. לְרָחְבָּן, טְהוֹרִין. יָשֵׁן, סָפֵק שֶׁנִּתְהַפֵּךְ עֲלֵיהֶן, טְמֵאִין. הָיָה מֻטָּל עַל שִׁשָּׁה כִסְיוֹת, שְׁתֵּי יָדָיו עַל שְׁנַיִם, שְׁתֵּי רַגְלָיו עַל שְׁנַיִם, רֹאשׁוֹ עַל אֶחָד, גּוּפוֹ עַל אֶחָד, אֵין טָמֵא אֶלָּא זֶה שֶׁתַּחַת הַגּוּף. עוֹמֵד עַל שְׁנֵי כִסְאוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם רְחוֹקִין זֶה מִזֶּה, טְהוֹרִין:
ברטנורה
פונדיות. כעין כיסין ארוכין:לארכן. ששוכב לארכן של ספסלים או של פונדיות:טמאים. שכל אחד ואחד נשען רובו של זב עליהן, פעמים על זה פעמים על זה:לרחבן. ששוכב ארכו לרחבן:טהורים. דאין רובו נשען על אחד מהן ואין [טמא] משכב ומושב לעולם, עד שישען רובו עליו, דכתיב אם על המשכב הוא, עד שינשא רובו עליו:ישן. לרחבן, וספק אם נתהפך לארכן, טמאין:כסיות. לשון רבים של כסא. שתחת הגוף. לפי שרובו נישא עליו. והאחרים טמאים מגע הזב. אבל אין להם תורת משכב ומושב להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים:אם רחוקים זה מזה טהורים. לפי שאין רובו נישא לא על זה ולא על זה. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
פונדיות. לשון הר"ב כעין כיסין ארוכין ונותנין בהן מעות ובלע"ז בריד"ש וראוין לשמש שכיבה עם מלאכתן. שישב עליהן והן מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל. וא"צ לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו. רש"י פ"י דשבת דף צ"ג:
לארכן. כגון שהיה שוכב על מעיו או פרקדן *(ואורכו) מוטל על אורכן. רש"י שם:
טמאים. פירש הר"ב שכל אחד ואחד נשען רובו כו' וכ"פ הר"ש. גם רש"י בשבת. וכתבו התוספות וז"ל ולפי זה אתיא כר"ש (דלקמן דס"פ) דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו. ור"י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן. וטעמא דטהורים משום דה"ל כל אחד מסייע ואין בו ממש (כדפירש הר"ב בס"פ) ע"כ: כו' ועיי' בפ' דלקמן משנה ב' וד'. ומ"ש הר"ב דכתיב ואם על המשכב הוא וכו' וכן ל' הר"ש. ואגב ריהטייהו פירשו כן ולא דקדקו. דאותו הכתוב על טהור השוכב על משכב הזב נאמר. ובא ללמדנו שאינו נטמא עד שינשא רובו. וכאותה ששנינו בפ' דלקמן משנה ה'. ושם הביא הר"ש עצמו גם הרמב"ם לשון ת"כ מן המקרא הזה. אבל בזב העושה משכב נדרש בת"כ מדכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו. והרמב"ם כתב בכאן וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ואמרו בספרא עד שינשא רובו עליו. אמת שכן דרשו בספרא. אבל לא ידעתי למה לא העתיק דרשא דמשכב דקדים וגם ביה אנן קיימין ולא במרכב. והא דאמרינן רובו. משום דרובו ככולו:
כסיות. פי' הר"ב לשון רבים של כסא. וכ"כ הר"ש. וקשה לי קצת דהכא קתני ביו"ד ולקמן באלף. לכן נראה כפי' הרמב"ם שכתב כסיות כלי חגורות של עור נאותים למשכב:
אם רחוקים זה מזה טהורים. פי' הר"ב לפי שאין רובו נשא כו' דכיון שרחוקים זה מזה עומד על שתיהן בשוה חציו על זה וחציו על זה. אבל אם הן קרובים זה לזה שניהם טמאים דזמנין נשען רובו על זה וזמנין על זה. מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
4.
A zav who lays across five benches, or five money-belts: If lengthwise, he [makes them] unclean; But breadthwise, they are clean. If he slept [on them], and it was doubful that he had turned over onto them, they are unclean. If he was lying on six seats, with two hands on two [seats], two feet on another two, his head on one, with his body on another one, only that one on which his body lay is rendered unclean. If [a zav] stood on two seats: Rabbi Shimon says: if these were distant one from the other, they remain clean.משנה ה
עֶשֶׂר טַלִּיּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וּמִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כְּנֶגְדּוֹ, כָּרַע הַזָּב, טְהוֹרִין. כָּרְעוּ הֵן, טְמֵאִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בִּיחִידִי, טָמֵא. וּבִמְרֻבִּין, טָהוֹר, שֶׁאֵין אֶחָד נוֹשֵׂא אֶת רֻבּוֹ:
ברטנורה
עשר טליות. לשון רבים של טלית. ועשר לאו דוקא, דאפילו אלף טליות ואבן גדולה על גבן, וישב הזב על האבן, כל הטליות שתחתיה מיטמאות מושב, דמשכב ומושב מיטמאין תחת אבן מסמא:כרע הזב טהורים. מדין משכב, אבל טמאין במשא הזב:ביחידי. משכב אחד:טמא. שהרי רוב הזב נישא עליו:ובמרובים. במשכבות רבות בכף מאזנים כנגד הזב:שאין אחד מהן נושא את רובו. דכי כרעו הן, אין רובו של זב נישא על אחד מהן, אלא כל אחד מהמשכבות נשא מיעוטו של זב:
תוסופות יום טוב
עשר טליות כו'. כתב הר"ב עשר לאו דוקא כו' כמו שהבאתי לשון ת"כ במשנה ג' פ"א דכלים (ד"ה שהוא):
כרעו הן טמאין. לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו (בספ"ב) כי הזב מטמא את המשכב בה' דרכים. ומן כללם נתלה. הרמב"ם:
רבי שמעון אומר ביחידי כו'. וכה"ג פליג לקמן במשנה ז' ושם כתב הר"ב שאין הלכה כמותו. וכ"פ הרמב"ם גם בכאן:
יכין
מלכת שלמה
5.
Ten cloaks one on top of the other, if he sat on the uppermost one, all are unclean. A zav who was one one scale of a balance and in the other scale opposite there were objects fit to sit or lie upon: If the zav pushed them up, they are clean. But if they pushed him up, they are unclean. Rabbi Shimon says: if there was one object it becomes unclean, but if there were many they remain clean, since none of them had borne the greater part [of the zav's weight].משנה ו
הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֳכָלִין וּמַשְׁקִין בְּכַף שְׁנִיָּה, טְמֵאִין. וּבַמֵּת, הַכֹּל טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם. זֶה חֹמֶר בַּזָּב מִבַּמֵּת. חֹמֶר בַּמֵּת מִבַּזָּב, שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, וְעַל גַּבָּיו מַדָּף לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין, מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא. חֹמֶר בַּמֵּת, שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא בְאֹהֶל וּמְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה, מַה שֶּׁאֵין הַזָּב מְטַמֵּא:
ברטנורה
טמאים. בין כרע הזב, בין כרעו אוכלין ומשקין, נטמאו טומאת היסט:ובמת הכל טהור. בין מושב ומשכב, בין אוכלים ומשקין, בין כרע המת בין כרעו הם, דכל טומאות המסיטות טהורות, חוץ מהסיטו של זב. ואם כרעו הן, נמי טהורים, דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאוהל, טהור, חוץ מן האדם, דבזמן שמכריע את המת, טמא מפני שהסיטו, כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט), אטו, מת מי לא נטמא במשא:מדף. לשון טומאה קלה, כדכתיב (ויקרא כ״ו:ל״ו) קול עלה נדף. ורמב״ם פירש, מדף מלשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אע״פ שלא נגע בהם. אבל לא כטומאת הכלים שתחתיו, שכלים על גבי הזב, אע״פ שיש דברים חוצצים בינם לבין הזב, כולם טמאים טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, אבל לא לטמא אדם וכלים. ואילו כלים שתחתיו אפילו הן מאה זה על גב זה, התחתון שבכולם טמא טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים כמו העליון:מה שאין המת מטמא. דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת, מכל מקום אין משכב ומושב שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים:ועל גביו מדף. נהי דמת נמי מטמא כלים שעל גביו טומאת מדף לטמא אוכלים ומשקין דטומאה בוקעת ועולה, מכל מקום אם [היה המת בעלייה, והמשכבות והמושבות בבית עד שמי הקורה, והנסרים נכפפים מכובד המת ומכבידין על המשכבות, או] המת בבית סמוך לשמי קורה, והמשכבות בעלייה ונכפפים הנסרים מכובד המשכבות ומכבידים על המת, כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים, ועל גביו לטמא אוכלים ומשקין, ובמת בין על גביו בין מתחתיו טהור:
תוסופות יום טוב
ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים. כתב הר"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם (ברפ"ג) מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':
ובמת הכל טהור. חוץ מן האדם. ה"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג':
ובמת. פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב"ם:
הכל טהור. לשון הר"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד:
חוץ מן האדם. כתב הר"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה (דף סט). מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא"כ הסיט. וכ"פ הר"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי (ד"ה והאדם) דלהרמב"ם ליתא:
וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'. נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר"ם:
מדף. כתב הר"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז"ל הרמב"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא (נדה דף ד') מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן (מטומאת מדף) עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר"ל יריח למרחוק הרבה (השאילה) הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע"כ. ושם ברפ"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע"כ:
לטמא אוכלין ומשקים. ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן:
מה שאין המת מטמא. אמר הקב"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. דקדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וע"ג מדף כו' מ"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה (עיין בריש פסחים) וכו' כה"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר"ש כתב וע"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר"ש שאע"פ שכתב ג"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא"כ הר"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס"ד. ובמסכת עדיות פ"ו משנה ב' מפרש הר"ב משא"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב"ם. גם בחיבורו ספ"ה מה' טומאת מת (הלכה י"ד):
יכין
מלכת שלמה
6.
If a zav [sat] in one scale of the balance, while food and liquids were in the other scale, [the latter become] unclean. In the case of a corpse, everything remains clean except for a man. This is [an example of] the greater stringency applying to a zav than to a corpse; and there is a greater stringency in the case of a corpse than a zav. For whereas the zav defiles all objects on which he sits or lies upon, so that these likewise convey uncleanness to people and garments, and he conveys to what is above him madaf uncleanness, so that these in turn defile food and liquids. Whereas in the case of a zav no such uncleanness is conveyed. Greater stringency is also found in the case of a corpse, since it can convey uncleanness by overshadowing, and it defiles seven days’ defilement, whereas in the case of a zav no such uncleanness is conveyed.משנה ז
הָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֵי הַמִּטָּה, טְמֵאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל שָׁלשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֵי בְהֵמָה, טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל שְׁלשָׁה. הָיְתָה טַלִּית אַחַת תַּחַת שְׁנֵי יָדַיִם, תַּחַת שְׁנֵי רַגְלַיִם, תַּחַת יָד וָרֶגֶל, טְמֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַסּוּס מְטַמֵּא בְרַגְלָיו וְהַחֲמוֹר בְּיָדָיו, שֶׁמִּשְׁעֶנֶת הַסּוּס עַל רַגְלָיו וּמִשְׁעֶנֶת הַחֲמוֹר עַל יָדָיו. יָשַׁב עַל קוֹרַת בֵּית הַבַּד, כֵּלִים שֶׁבָּעֵקֶל טְמֵאִין. עַל הַמַּכְבֵּשׁ שֶׁל כּוֹבֵס, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו, טְהוֹרִין. רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַמֵּא:
ברטנורה
שאינה יכולה. וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול, כל חד וחד כוליה מעשה עביד ואיכא רובו של זב נישא עליו:ר׳ שמעון מטהר. דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה. לזה, כלומר רובו של זב מכביד על כל אחד ואחד. ואזדא לטעמיה דאמר לעיל בפרקין ביחידי טמא ; ובמרובים טהור, שאין אחד נושא את רובו. ואין הלכה כר׳ שמעון:היה רכוב על גבי בהמה. בעומדת איירי, דאי במהלכת, כל שעה האחת נעקת ועומדת על שלש, וטמא מה שתחתיהן, שאינה יכולה לעמוד על שתים:שיכולה לעמוד על שלש. הלכך כל חד וחד הוי ליה רביעי, ואינו אלא מסייע, ומסייע אין בו ממש. אבל טלית אחת תחת שתים, טמאה, שאינה יכולה לעמוד על שתים:ר׳ יוסי אומר. אארבע טליתות תחת ארבע רגלי בהמה קאי:הסוס מטמא ברגליו. אם זב רוכב עליו וטלית תחת אחת מרגליו של סוס, טמאה. אבל תחת ידיו, טהורה, שאין משענתו על ידיו. ואין הלכה כר׳ יוסי:כלים שבעקל טמאים. דמשענת הקורה על העקל. ועקל היא הכפיפה שעוצרים בה הזיתים והיא עשויה כמין קופה של מעשה שבכה, ואחר שעוצרים הזיתים ונשאר הגפת שהוא הפסולת של זיתים, מכניסין אותו באותו עקל, ונותנים על העקל קורה להכביד עליו:המכבש של כובס. לאחר שכבסו הבגדים, מקפלין אותן תחת המכבש לכבשן ולשמור קיפולן:כלים שתחתיו טהורים. שאין היושב בקצה האחד של מכבש מכביד על הכלים:ור׳ נחמיה מטמא. סבר אי אפשר שישב בקצה האחד של המכבש שלא יכביד על הכלים. ואין הלכה כר׳ נחמיה:
תוסופות יום טוב
היה רכוב. ובפ"י דשבת דף צ"ג מייתי לה וגרס היה רוכב. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו מהלכות משכב שם אבל הר"ב העתיק כגירסת הספר. וגם היא נכונה. שכן בלשון גמרא פ"ק דב"מ דף ח' ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ג' פ"י דנדרים (ד"ה אביא):
מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה. כתב הר"ב הלכך כל חד וחד ה"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע. ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה. הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן. ולפיכך כולן טהורות. הרמב"ם פ"ז מה' משכב (הלכה ה'):
הסוס מטמא ברגליו כו'. והגירסא הפוכה בפרק המצניע. שכתוב שם (דף צג) בכל הספרים הסוס מטמא בידיו כו' ובפי' רבינו חננאל היא כתובה שם כמו בכאן הר"ש:
*[שבעקל. פי' הר"ב היא הכפיפה שעוצרים כו' והוא לשון הערוך. וצריכים לפרש שמ"ש ואחר שעוצרים הזיתים. היינו קודם לכן בכלי אחר המיוחד לכך. והיינו סתם בית הבד. ועיין במשנה ה' פ"ד דב"ב. ובמשנה ד' פ"ח דמנחות:
על המכבש של כובס. כלים שתחתיו טהורין. לשון הר"ב שאין היושב בקצה הא' של מכבש. מכביד על הכלים. וז"ל הרמב"ם כשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסים אצלם באותו (הזמן) לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד ע"ג הכלים (שיהו) משכב. ור"נ אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ע"כ. ומפרש ג"כ קורות בית הבד. שהקצה האחד שלה. הוא למעלה מן העקל. והוא סוחטהו. ועל הקצה הא' היה יושב הזב ע"כ. וז"ל הרמב"ם בחבורו [שם הלכה ז'] ישב הטמא על קורת בית הבד. כל הכלים שבעקל טמאים שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס. הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. מפני שהוא רפוי. ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו. שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים מתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע"פ שהוא קשור ע"כ. ופי' הכ"מ דביושב על הקצה מיירי. וה"ל להכ"מ להביא ראיה מפירושו שבמשנה וכתב עוד דאפשר דמש"ה נקט התנא מכבש של כובס. מפני שאין דרך להדקו מפני שא"צ לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו אבל מכבש של חייטין מהדקין אותם בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופין ע"כ. אבל הראב"ד כתב על פי תוספתא דמכבש טעון באבנים מיירי ולפיכך האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה ותרקב (שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ' דלקמן) ואע"פ שהבגדים שבתוכו ראויים לישיבה. השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו. ור"נ מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו ועל כן תפסו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים (כדתנן לתרוייהו בספ"ך דשבת) מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ואין קפידא בהו מלישב עליהם. ברוך ה' אשר גלה סודו ליראיו עכ"ד ותוספתא זו הביאה הר"ש בזה הלשון בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור"נ מטמא בזמן שחוזר בכלים (וגי' הראב"ד בזמן שמהודק בחבלים) כלים שתחתיו טמאין וראיתי למהר"ם שפי' וז"ל המכבש אין משענת המכבש על הכלים ולכך טהורים שהרי טעון אבנים בתוכו ומשענת המכבש על האבנים ולא על הכלים ובזמן שחוזר בכלים פי' שהאבנים שבתוכו אין נוגע בהן המכבש אלא המכבש חוזר על הכלים טמאים שהרי משענת המכבש על הכלים לפי שהמכבש הן שתי לוחות וכדי שלא יפול לוח על לוח משימין בין לוח ללוח אבנים ועצים ובין לוח ללוח החלל לפי שעה משימים כלים וישב הזב על המכבש אותן כלים טהורים שהרי משענת המכבש על האבנים ור"נ מטמא משום דאלו ינטלו אבנים נמצא משענת המכבש על הכלים ע"כ. ונראה בעיני שכך הן דברי הרמב"ם שבחבורו ולא כאשר הם בפירושו דמשום שיושב על הקצה ולא עליו ממש וכמו שהבינם הכ"מ אלא אפילו יושב על המכבש ממש:
יכין
מלכת שלמה