Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִמְּקוֹם הַיֹּקֶר לִמְקוֹם הַזּוֹל, אוֹ מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיֹּקֶר, פּוֹדֵהוּ כְשַׁעַר מְקוֹמוֹ. הַמֵּבִיא פֵרוֹת מִן הַגֹּרֶן לָעִיר, וְכַדֵּי יַיִן מִן הַגַּת לָעִיר, הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי וִיצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ:
ברטנורה
המוליך. דוקא עבר והוליך, דלכתחילה אסור להוליכו ממקום למקום, אלא פודהו במקומו או מעלהו לירושלים:כשער מקומו. כשער המקום שהוא בשעת פדיון בין לקולא בין לחומרא:השבח לשני. מה ששוין בעיר יותר, הריוח של מעשר שני. ומה שהוציא להביאן מן השדה לעיר ישלם מביתו:
תוסופות יום טוב
ויציאות מביתו. מסתברא דהוא הדין ממקום הזול למקום היוקר דרישא. דהא הכא נמי הוי ממקום הזול למקום היוקר. וכ"ש ממקום היוקר למקום הזול ברישא דיציאות מביתו. והרמב"ם סוף פ"ד מהל' מעשר שני העתיק המשנה כלשונה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
המוליך פירות וכו'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גר' המוליך פירות למעשר שני בלמ"ד ע"כ. ודוקא כשמוליכן לפדותן שם אבל אם הוליכן להעלותן ואח"כ נמלך לפדותן אין כאן איסור כלל. ודוקא בפירות מעשר שני של ודאי אבל פירות מעשר שני של דמאי פודין אותן כשער הזול. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דבירושלמי מפ' דדוקא דיעבד ואפי' ממקום הזול לפדותן במקום היוקר ביוקר אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא ע"כ:
יציאות. כמו הוצאות. וראיתי שהח' ה"ר יהוסף ז"ל מחק היו"ד השניה ונקד היו"ד הראשונה בשב"א והוי"ו בחיר"ק והצד"י בקמ"ץ:
1.
One who carries produce of maaser sheni from a place where it is expensive to a place where it is cheap, or from a place where it is cheap to a place where it is expensive, he redeems it according to the market price of the place [where he redeems it]. One who brings produce from the threshing-floor into the city, or jars of wine from the wine-press into the city, the increase in the price belongs to maaser sheni and the expenses [must be covered] from his household.
משנה ב
פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּשַׁעַר הַזּוֹל, כְּמוֹת שֶׁהַחֶנְוָנִי לוֹקֵחַ, לֹא כְמוֹת שֶׁהוּא מוֹכֵר. כְּמוֹת שֶׁהַשֻּׁלְחָנִי פוֹרֵט, וְלֹא כְמוֹת שֶׁהוּא מְצָרֵף. וְאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַכְסָרָה. אֶת שֶׁדָּמָיו יְדוּעִים, יִפָּדֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד. וְאֶת שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִים, יִפָּדֶה עַל פִּי שְׁלֹשָׁה, כְּגוֹן הַיַּיִן שֶׁקָּרַם וּפֵרוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ וּמָעוֹת שֶׁהֶחֱלִיאוּ:
ברטנורה
פודין מעשר שני. יכול לפדות אם ירצה כשער הזול, כדמפרש ואזיל:כמות שהחנוני לוקח. שהוא לוקח בזול כדי להשתכר:לא כמות שהוא מוכר. שהוא מוכר ביוקר ביותר ממה שקנה:כמות שהשולחני פורט. הבא לחלל פרוטות של מעשר על סלע, מחשב הסלע בפרוטות הרבה, כשולחני הזה כשבא ליקח פרוטות מבני אדם ולתת להם סלע שהוא לוקח פרוטות הרבה:ולא כמות שהוא מצרף. כשמצרף השולחני פרוטות לתת לבני אדם בחלוף הסלע, נותן להם פחות:אכסרה. בלא מדה ובלא משקל, אלא כמה אתה נותן בכרי זה או במלוא חפנים הללו:על פי א׳ בשומת לוקח אחד:על פי ג׳ שמאים בקיאין, ואפילו א׳ מהן עובד כוכבים ואפילו אחד מהן בעלים:קרם. התחיל להחמיץ, וגירסא אחרת שקסס. ודוגמתו בבבא בתרא [דף צג.] מקבל עליו עשר קוססות למאה:
תוסופות יום טוב
פודין מעשר שני כשער הזול. בירושלמי מתני' ד' למה פודין אותו כשער הזול. מפני שכתוב בו ברכה:
על פי עד אחד. לשון הר"ב בשומת לוקח אחד. וכן לשון הר"ש. וכלומר סוחר בקי בשומא. וכן פירש רש"י בפ"ק דסנהדרין דף יד ע"ב ת"ר מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בשלשה לקוחות. פירש"י סוחרים בקיאים בשומא:
שקרם. כתב הר"ב גירסא אחרת שקסס ודוגמתו בבבא בתרא פ"ו מ"ב עשר קוססות. ופירש הר"ש כמו פריו יקוסס ויבש דיחזקאל (יז ט) וכ"פ שם הרשב"ם:
שהחליאו. ל' הרמב"ם ענינו שכהו או העלו חלודה ונשתנו מראיהן והוא כמו החלידו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
פודין מעשר שני בשער הזול וכו'. ובירוש' איכא תנא דס"ל דדוקא פודין כשער הזול ולא כשער היוקר ע"כ:
את שדמיו ידועים נפדה על פי אחד ואת שאין דמיו ידועים נפדה על פי שלשה. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
על פי עד אחד. לא גרסי' מלת עד וכן בירוש' ליתה ולא כמפרשים והכי נמי מסתברא וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אמתני' פודין מעשר שני כשער הזול סאה של פירות מעשר כשבא לפדיותה בכסף אין לשערה כפי מה שירויח החנוני אלא כפי מה שיקחנה מן הגננין דדרך חנוני ליקח בזול דהיינו בין בשעת הזול בין בשעת היוקר ותניא בתוספתא הפורט דינר כסף למעשר שני כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר פי' כשבא לפרוט הסלע על פרוטות ולוקח אגודות ירק יחלל סך אגודות על סך פרוטות וסך האגודות היינו מה שהחנוני לוקח מן הגננים ולא כדרך שהוא מוכר. כמות שהשלחני פורט כשבא לחלל מעות כסף או פרוטות על סלע וכשהשלחני מחליף הסלע לפרוטות או למעות נקרא פורט ואז מקבל הפרוטות כשער בית המטבע ח' באיסר או ששה באיסר וכשרוצה להחליפן בסלעים לאנשים דרך הוא לתת מעה פחות לפורטים וכשמקבל הסלע נקרא מצרף לשון צרוף שחלקים רבים מקבץ בידו לחלק אחד וקתני הכא דאדם שיש לו מעות ממעשר שני שיעור סלע ובא לחלל המעות בסלע מונה מעות בסלע כמות שהשלחני לוקחן לעצמו דהיינו כשלוקחן מבית המטבע לפרוט ולא כמו שמוכרן והכי תניא בתוספתא המצרף דינר זהב למעשר שני כמות שהשלחני פורט ולא כמות שהוא מצרף. אין פודין מעשר שני אכסרה בשומא בלא מדה ובלא משקל פירות שהרקיבו או מעות שהחלידו כדתניא בתוספתא אין פודין מעשר שני אכסרה כיצד היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצובר זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כמה אדם רוצה ליקח לו מעות בדינר ופירש ר"י ז"ל אומר כמה מעות חלודות אדם רוצה ליקח בסלע ומחלל עליהן פירות ששוין סלע מאחר שאמרו לו כי אלו המעות שוין סלע וכן כמה פירות נרקבין אדם לוקח בסלע. על פי אחד לוקח אחד בקי בשומא. על פי שלשה מפ' בירוש' על פי שלשה לקוחות דהיינו סוחרים בקיאין במקח וממכר יין שהקרים שהתחיל להחמיץ עכ"ל ז"ל:
שקרס. כמו שהקריס וכ"ה בברייתא בפ"ק דסנהדרין די"ד שהקריס. גרסא אחרת במתניתין שקסס מלשון פריו יקוסס. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן הוא בכל הספרים:
שהחליאו. כמו שהחלידו הרמב"ם ז"ל אכן הרוב שונים שהחלידו:
2.
Maaser sheni may be redeemed at the lower market price: At the price at which the shopkeeper buys and not at which he sells. At the price at which the money-changer takes small change and not at the price at which he gives small change. Maaser sheni may not be redeemed in an estimated lump. If its value is known, it may be redeemed according to the evaluation of one. But if its value is not known, it must be redeemed according to the evaluation of three, as for instance in the case of wine which has formed a film, or produce which has begun to rot, or coins which have become rusty.
משנה ג
בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע, בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאִסָּר, אֶת שֶׁל סֶלַע וְאִסָּר קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן. הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִשִּׁית, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה:
ברטנורה
מפני שהוא מוסיף חומש. כדכתיב (ויקרא כ״ז:ל״א) ואם גאול יגאל איש ממעשרו, על שלו מוסיף חומש ולא על של חבירו:בסלע ואיסר. האיסר הוא א׳ מששה ותשעים בסלע:מפני שהוא מוסיף על הקרן. ותוספת כל שהוא דקרן עדיפא, מפני שעל החומש יכול להערים כדתנן לקמן:ובין שנתן לו במתנה. הטבל, קודם שהפריש ממנו מעשר נתן לו במתנה. דאילו מעשר שני לאחר שהופרש, קיימא לן כמאן דאמר ממון גבוה הוא ואינו ניתן במתנה:
תוסופות יום טוב
בסלע ואיסר. מה שפי' הר"ב שהאיסר אחד מששה ותשעים בסלע. תמצא מפורש בפרק הזהב משנה ה. ואע"ג דאיכא מטבעות פחותות מאיסר כמו מסמס קונטרק ודומיהן כדתנן בגמ' פ"ק דקדושין דף יב ע"א. אפילו הכי דוקא איסר שהוא דבר חשוב קצת. ועי' בפרקין משנה ח. ובפ"ז דעירובין משנה י. ובפירוש הר"ב מ"ו פרק ג דסוכה ובמ"ב פרק ג דחולין:
מפני שהוא מוסיף על הקרן. ופירש הר"ב דתוספת דקרן עדיפא מפני שיכול להערים על החומש. ירושלמי. והר"ש הביא בבלי דריש פרק המקדיש שדהו דמס' ערכין דיהיב טעמא דפדיית הקרן עדיף שהוא עיקר מצות פדייה ולא קפדינן בתוספת החומש דהנאת התוספת שלו הוא שהוא אוכל הכל בירושלים:
ובין שנתן לו במתנה. פירש הר"ב הטבל קודם שהפרישו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע"ב). ויהיב טעמא דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכן פסקה הרמב"ם בריש פ"ה מהלכות מעשר שני. וקשה על פסקם דלעיל משנה ו פ"ג כת"ק דלב"ה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ומצאתי לבעל כ"מ בפ"ג סי' י"ז שכתב וז"ל ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו הרי הוא ז"ל פסק בכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מלתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דעד כאן לא אמר ר"מ מעשר שני ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ"ל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
בעה"ב אומר וכו'. ומאי דקשה אמתני' מההיא דהבעלים קודמין מפני שהן מוסיפים חומש כתבנוהו שם בערכין פ"ח מ"ב ובירושל' משני מפני שעל החומש יכול להערים וכדפי' ר"ע ז"ל וכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל:
בסלע ואיסר. האיסר הוא אחד מששה ותשעים בסלע שהרי הסלע ד' דינרין והדינר ששה מעין והמעה שני פונדיונין והפונדיון שני איסרין:
הפודה מעשר שני שלו. ומצאתי שפירש ה"ר יונה ז"ל ר"פ ג' שאכלו שהפודה מעשרותיו יש לו להוסיף חומש כדי שלא יערים ויפדה אותו בפחות משוויו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו ע"כ:
ובין שניתן לו במתנה. בירושלמי איכא מאן דמוקי לה בפירות שהן טבולין למעשר וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו וניתן במתנה ואיכא מאן דמוקי לה כר"מ דאית ליה בפ' יש בכור דאין מתנה כמכר אבל התם בקדושין מסיק בפירות שהן טבולין דמודה בהן ר"מ דאכתי לא הוו ממון גבוה:
בפי' ר"ע ז"ל ובין שניתן לו במתנה הטבל קודם שהפרישו ממנו וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה ולפי דבריו היה לו לומר בין שגדל בשדהו ובין שקנה הפירות והפריש המעשר ובמסכת קדושין פ"א אומר בגמ' דיהיב ליה בטבלייהו ונ"ל שכך פירושו שלא נתן לו זה המעשר שני אלא בטיבליה דקאמר ליה קודם שקרא לו שם הרי הוא לך במתנה ע"מ שאעשה אותו מעשר על פירותי. כן נ"ל וצ"ע ע"כ:
3.
If the owner says, “With a sela [I will redeem this maaser sheni] and another person says “With a sela,” the owner has the first right, because he must add a fifth. If the owner says “With a sela” and another person says “With a sela and an issar,” the one who offered a sela and an issar has the first right, because he added to the principal. When one redeems his maaser sheni he must add a fifth, whether it is his own or it was given him as a gift.
משנה ד
מַעֲרִימִין עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. כֵּיצַד, אוֹמֵר אָדָם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ וּפְדֵה לָךְ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה. אֲבָל לֹא יֹאמַר כֵּן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ:
ברטנורה
לעבדו ולשפחתו העברים. שאין גופן קנוי:ופדה לך. בהן מעשר שני לעצמך:מפני שידן כידו. דמה שקנה עבד קנה רבו. ובנו קטן נמי זכייתו לאביו דמציאת קטן לאביו:
תוסופות יום טוב
מערימין על מעשר שני. בירושלמי למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
ושפחתו העברי'. בבבלי ובירוש' דייק האי שפחתו היכי דמי אי גדולה שהביאה סימנין מאי בעיא גביה הא קנתה עצמה בסימנין ואי בקטנה קטן מי אית ליה זכייה ובבבלי משני דמתני' מיירי במעשר שני דעציץ שאינו נקוב דלא מיחייב אלא מדרבנן ומשום הכי זוכה. ובירוש' מוקי לה כרבנן דאמרי בשם רב נחמן דקטן שנותנין לו אגוז ומצניעו ומחזירו לאחר זמן גזלו גזל זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואיכא מאן דמשני דבשיטת הפעוטות קתני הכא דתנן בפ' הניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והכא נמי גבי מעשר שני לא פלוג רבנן בזכיותיו ואפי' דאית ליה אב והא דתני סיפא אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו וכן נמי תנן בפ' חלון התם מיירי בקטן שאין לו דעת כלל כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו. ובנו ובתו הגדולים פליגי בה אמוראי בפ"ק דב"מ איכא מ"ד דגדול גדול ממש ואיכא מ"ד כל שאינו סומך על שלחן אביו זהו גדול:
ופדה לך. לעצמך בירוש' מפ' דאו פדה לך קאמר דבחדא סגי אם פודה לעצמו אע"פ שפודה במעות של בעל הבית א"נ פדה לי במעות שלך שנתתי לך אינו מוסיף חומש דבעינן הוא ופדיונו משלו ומפיק לה מקרא דכתיב ממעשרו חמישיתו יוסף עליו משמע כי היכי דחומש שלו הדמים של הפדיון הן שלו:
ולא לעבדו ושפחתו הכנענים. בירוש' רמי עלה דמתני' מההיא דת"נן במציעא פ' השואל. השואל את הפרה וא"ל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך ושלחה ומתה חייב אלמא שהעבד זוכה מרבו לאחר דחשבינן ליה דעבדו של משאיל זוכה לשואל הלכך כי נאנסה ברשות שואל נאנסה ובמתני' אמרי' דיד עבד כיד רבו דמי ומשני ר' אלעזר דהתם מיירי בעבד עברי ור' יוחנן אמר אפי' בעבד כנעני תפתר באומר לו שואל למשאיל פתח לה והיא באה מאליה דכיון דא"ל כן הא קבלה עליה מכי יצאת מן הבית. ואיכא מאן דמשני דמתני' דהכא ודפ' חלון כר"מ דס"ל בפ"ק דקדושין דאין קנין לעבד בלא רבו וההיא דהתם פ' השואל כרבנן דפליגי עליה דר"מ התם במתני' דבקדושין וס"ל דיש קנין לעבד בלא רבו ופרכי' ואי מתני' דבפ' חלון כר' מאיר דיד עבד כיד רבו והא ר"מ נמי סבר דיד אשה כיד בעלה והיכי מצי מזכה בידה לאחרים והא לא נפיק מידו דבתרווייהו פליגי ר"מ ורבנן בפ"ק דקדושין והיכי קתני התם בעירובין וע"י אשתו ומשני דההיא ר"ש בן אלעזר אליבא דר"מ דס"ל דר"מ עביד יד עבד כיד רבו ולא עביד יד אשה כיד בעלה:
4.
One may act in a deceptive manner when it comes to maaser sheni. How so? A man may say to his grown-up son or daughter, or to his Hebrew slave or female slave, “Take this money and redeem this maaser sheni for yourself.” But he may not say so to his son or daughter who are minors or to his Canaanite slave or female slave, because their hand is as his own hand.
משנה ה
הָיָה עוֹמֵד בַּגֹּרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה. חוֹזֵר וְאוֹמֵר, הֲרֵי אֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבָּיִת:
ברטנורה
היה עומד בגורן. ורוצה להערים ולפדות מעשר שני בלא חומש:ואין בידו מעות. כדי שיתנם לחברו, שיפדה בהן המעשר בלא חומש:הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה. ודוקא שנתן אותם לו בטבלן קודם שיפריש מעשר שני, כדפרשינן לעיל:
תוסופות יום טוב
ואין בידו מעות. דאילו היה לו מעות עדיף טפי דהוה לי' נכרי אצל הפירות ואגב סודר לא יוכל להקנות לו מעותיו. דאין מטבע נקנה בחליפין. גמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מו ע"א):
לחבירו. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש. רש"י שם דף מה:
וחוזר ואומר הרי אלו מחוללים וכו'. שאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד כדתנן במ"ד פ"ג:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
הרי פירות הללו. של מעשר שני נתונין לך במתנה ומכיון שקנאם זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויכול לפדותן בלא חומש. וחוזר ואומר הרי פירות של מעשר שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין והא דנקט אין בידו מעות היינו דאם יש בידו שם בגורן לא היה אומר התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחברו ומקנה אותן לו במשיכה וחברו זה פודה את המעשר דהכי עדיף טפי שאינה נראית הערמה כ"כ להפטר מן החומש. והאי גרן מוקמינן ליה התם בפ' הזהב בגרן שאינה שלו דאי בגרן שלו יתן לו בעל המעשר קרקע בחזקה ואגבן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן כדתנן בפ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וחברו זה יאמר הרי הפירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוי נכרי אלא ודאי דגרן אינה שלו וסודר נמי לית ליה דאי הוה ליה סודר הוה מקני ליה מעות אגב סודר ודחינן ואיכפל תנא לאשמועי' גברא ערטילאה דלית ליה ולא כלום אלא לאו ש"מ בגרן שאינה שלו אבל סודר יש לו ואפ"ה הפירות צריך ליתנם לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין ש"מ וז"ל הר"ש ז"ל בריש הזהב דייק מהכא דאין מטבע נקנה בחליפין דמשמע טעמא דאין בידו מעות הא אם יש בידו מעות יהיב ליה להיאך ופריק דהכי עדיף טפי דה"ל נכרי ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ניקני ליה אגב סודר ע"כ. והני פירות איבעית למימר שלא נתנם לו בעודן טבל אלא פירות מעשר שני ממש צריך לומר דמתני' ר' יהודה דס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא:
בפי' ר"ע ז"ל ודוקא שנתן אותם לו בטבלן וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה אלא כפשוטו הוי ע"כ:
5.
One who was standing at the threshing-floor and didn’t have any coins may say to his friend: “Behold, this produce is given to you as a gift,” and then he may say again, “Behold, let this produce be exchanged for money which I have in the house.”
משנה ו
מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בִּשְׁתַּיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע מֵחֻלִּין וְסֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ, נוֹתֵן לוֹ מִדְּמָאי:
ברטנורה
משך ממנו מעשר בסלע. המוכר מעשר שני, כדי שיתחלל על דמי המכירה ויהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר, דבכי האי גונא שרי למכרו. והא דתנן בפרק קמא אין מוכרין אותו, היינו להוליכו לירושלים ולא שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר. וכשמשך המעשר לקנותו היה שוה סלע ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד בשתים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר:נותן לו סלע. לפי שקנאו במשיכה, ומרויח הלוקח סלע שנתייקר. וצריך לפדותו כשער של עכשיו בשתי סלעים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר. והסלע אחד של מעשר שני שלו ואוכלו בירושלים:עד שעמד בסלע. וצריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה, והוא נפדה בסלע אחד כשער של עכשיו. הלכך נותן לו דמי סלע מדמי חולין שלו, ובו נפדה המעשר, והסלע השני נותן לו מדמי מעשר שני שלו. ואין זה כפורע חובו ממעשר שני, לפי שבתחלת המקח היה עומד לכך שיאכל המוכר שתי סלעים בירושלים אם לא הוזל:אם היה עם הארץ נותן לו מדמיו. ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו שני הסלעים מדמי החולין שלו, לפי שאין מוסרין דמי מעשר לעם הארץ. ואית דגרסי מדמאי אם יש לו דמי מעשר של דמאי נותן לו סלע אחד מאותן דמים, דמוסרין דמי דמאי לעם הארץ:
תוסופות יום טוב
נותן לו סלע. פי' הר"ב לפי שקנאו במשיכה וכו'. והמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו וכו'. והוא דעת הראב"ד בהשגה פ"ח וז"ל ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מידת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות. מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה וכו' ע"כ. ויצא לי מזה דמתני' אתיא אליבא דהלכתא כרבי מאיר דסבירא ליה ממון גבוה הוא והלכך אינו מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה במשנה ו פ"ק דקדושין אלא שאינו כהקדש גמור. והמוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה. ואף דברי הר"ש כן הוא. שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ"ק דקדושין [דף כח] רשות גבוה בכסף. מפרש בגמ' כיצד. ע"כ. ואילו סבר הר"ש דמתני' דלא כר"מ אלא כרבי יהודה דסבירא ליה ממון הדיוט הוא למה לו לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכא תיתי שיהיה כהקדש אם ממון הדיוט הוא. אלא ודאי שבא לפרש מתניתין דממון גבוה הוא ואפילו הכי לא דמי ממש להקדש. והוא דעת הראב"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסיק הלכתא בגמ' דממון גבוה כמ"ש לעיל. אלא אתיא נמי כר"מ. והא דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע"ב) מוכיח דמתני' כרבי יהודה דאילו לר"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש. ולא נחת תלמודא לדחות ולפרשה אפילו כר"מ וכדפרישנא. משום דהתם להכי בעי למימר דכרי"ה. כי היכי דתשכח דסתם תנא לן כרי"ה ודלא לפסוק כר"מ. והגמ' מסיק דאפ"ה הלכה כר"מ משום דתנן בבחירתא כותיה הלכך לא חש לדחות ולומר דמתני' אפי' כר"מ. ובזה מסולקת תמיהת הכסף משנה דבגמרא מתניתין כרבי יהודה. והרמב"ם פסקה. וכתב דהרמב"ם שינה בפירושה דלא הוי ענין לממון גבוה או הדיוט. ויש לי להקשות עליו דהא גמרא מפרשה כרבי יהודה. אלא על כרחך לומר דגמרא לא נחת לפרשה בענין אחר מהטעם שכתבתי. ואי הכי מעיקרא לאו קושיא היא דאיכא לפרשה לענין ממון גבוה. ואפ"ה אתיא כרבי מאיר וכדכתבינן. אלא דבגמרא לא צריכא לנחותי בפירושה:
וסלע של מעשר שני שלו. מ"ש הר"ב ואין זה כפורע חובו וכו' לפי שבתחלת המקח וכו'. תימה דכלפי לייא. הא איפכא הוא. דאם בתחלת המקח שוה שני סלעים ועכשיו נותן סלע האחד ממעות מעשר שני שלו הוי פורע חובו ממש ממעות מעשר שני. ולשון הירושלמי ברפ"ק שמשעה הראשונה מעשר שני חייב אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר. יאות. ונראה לי דהכי פירושו דמהשתא איגלאי למפרע שמשעה הראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני. לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו. יפה היה עושה. [*וכתב הר"ש והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר. נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרווייהו אנותן לו קאי עכ"ל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
משך הימנו וכו'. ובקדושין פ' האיש מקדש דייקינן מדקתני ומשתכר בסלע ש"מ דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא:
נותן לו סלע. לפי שקנאו במשיכה עכ"ל ר"ע ז"ל והוה משמע שהוא פי' רש"י ז"ל אך בפשיטות אתי פירוש ר"ע ז"ל כפי' הר"ש והראב"ד ז"ל. ולפי זה מתני' דלא כרשב"ג דמתני' משמע מינה דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ואיהו קאמר בברייתא לעולם משיכת מעשר שני הוא פדיונו. ופי' הרמב"ם ז"ל קרא בזו ההלכה פדייה לנתינת הזהב של מעשר שני אע"פ שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק לפי שלא הקפיד התנא על המלות כיון שהענין ידוע וזכור ע"כ ומ"מ ע"ש בלשונו ז"ל. ועל מה שפירש ר"ע ז"ל וצריך לפדותו כשער של עכשיו וכו' כתב עליו ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל נ"ל שאין האמת כך ועיין בפ' האיש מקדש שהגמרא הביאה זו המשנה לשם ובזה הלשון הביאה אותה לשם נותן סלע ומשתכר סלע מפני שמעשר שני שלו ופי' רש"י ז"ל משך הימנו איש מחברו נותן סלע וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרי' ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים מפני שמעשר שני שלו שמעשר ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה ובגמ' אמרי' בהדיא שזו המשנה סבר' כר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא ולא כר"מ שסובר שהמעשר ממון גבוה הוא וכך הוא מוסכם בגמ' שזאת המשנה נשנית דוקא כר' יהודה ואליבא דפי' של רבינו עובדיה ז"ל נשנית אליבא דר"מ עכ"ל ז"ל:
ומשתכר בסלע. פי' הרמב"ם ז"ל שירויח הוא הסלע אחר להוציאו במה שירצה ליהנות בו שהוא חושב אותו בשני סלעים כמו שהוא שוה עכשיו ונהנה בו בשאר צרכיו ע"כ וזה אפשר יובן עם מה שנכתב דמתני' ר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט אבל בפ"ח דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כתב והשכר למעשר וכתב שם מהרי"ק ז"ל דכיון דאפסיקא הלכתא כר"מ דמעשר שני ממון גבוה א"כ לית הלכתא כזאת המשנה ולהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא ע"כ. וכאשר פירש מתני' ר"ע ז"ל פירשוה ה"ר שמשון והראב"ד ז"ל וכתב עוד שם מהרי"ק ז"ל להשיב בעד הרמב"ם ז"ל דהא דאמרי' בירוש' מתני' דלא כרשב"ג וכו' לא קאי רק אסיפא דמתני' והיינו דקאמר בדרשב"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר היא פדיונו בין להקל בין להחמיר ואילו לתנא דידן אע"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר ע"כ. ובמה שכתב הוא ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא הכי נמי נימא לפירוש ר"ע ז"ל שהוא פי' הנהו רבנן גאונים ותקיפי עולם ובזה נסתלקה קושיית ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל:
נותן לו סלע מחולין וסלע ממעשר שני שלו. כך מצאתי מוגה אבל מתוך פי' ה"ר שמשון ז"ל לא משתמע הכי:
אם היה עם הארץ נותן לו מִדִמְיֹו. גרסי' בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע"ג דחבר ניהו תריץ מה שעם הארץ הוא למוד לאכול דעמי הארץ אוכלין דמאי דחשודין הן עליו. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל לא נקדו אכן כתב בכל הספרים מצאתי מדמיו ע"כ:
6.
If one took possession from the owner of maaser sheni for a sela, but before he had time to redeem it, it stood at the price of two selas, he may give him one sela and make a profit of one sela and the maaser sheni remains his. If he took possession from the owner of maaser sheni for two selas, but before he had time to redeem it, it stood at the price of one sela, he may give him one sela out of hullin [money] and one sela of his maaser sheni money. If the owner was an am haaretz, he should give him out of [maaser sheni of] demai.
משנה ז
הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלֹא קָרָא שֵׁם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ, וְנָתַן לָהּ גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ וְלֹא פֵרֵשׁ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ:
ברטנורה
ולא קרא שם. לא אמר זה פדיון מעשר שני:צריך לפרש. ולומר זה פדיונו. והלכה כר׳ יוסי:ולא פירש. לא אמר הרי זה גיטך או הרי את מקודשת:רבי יוסי אומר דיו. כיון שעסוקים באותו ענין ומתוך אותן הדברים עמד וגירש או קדש אין צריך לפרש. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
היה מדבר וכו' [*רבי יוסי אומר דיו. פי' הר"ב כיון שעסוקי' באותו ענין וכו']. וכתב הר"ש וכה"ג י"ל בפדיון מעשר שני עכ"ל. ואף בגליון ספרי הרמב"ם פ"ד אמר המגיה והוא שעסוקים באותו ענין. או מענין לענין ובאותו ענין. ע"כ. ומיהו לכאורה נ"ל דאיכא לחלק דדוקא בקידושין ובגירושין צריך שיהיו עסוקים וכו'. משום דבעינן דעת האשה שאין האשה מתקדשת בעל כרחה. כדתנן בריש קידושין. ובגירושין שמתגרשת בעל כרחה. כדתנן בר"פ ארבעה עשר דיבמות. מ"מ גט פסול הוא לדעת הרמב"ם בפ' י"א מהלכות גירושין [ה' י"א] כלומר דמדאורייתא הוי גט. ורבנן החמירו שצריך שידבר עמה וכו'. אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה בלבד. איכא למימר דא"צ כלל שידבר וכו' אלא הוי פדיון מעליא אפילו בשתיקה. ונראה שדעת הרמב"ם כך היא. שמכיון שסתם ולא פירש שדין הפדיון כדין הקדושין נראה שס"ל שחלוקים הם בכך. ומהאי טעמא. שהרי לא העתיק הפדיון אצל דין הקדושין שנוכל לומר דילמוד סתום מן המפורש כדאיכא למימר במשנתינו לדעת הסוברים כן. אבל העתיק כל אחד בהלכות המיוחד לו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
צריך לפרש. לומר זהו פדיון מעשר שני ואם לאו לא יצא מעשר לחולין:
גיטה וקדושיה. פי' גיטה או קדושיה:
דיו. בגמ' גם בירוש' מפ' ובלבד שעסוקין באותו ענין. ור' אלעזר בר"ש ס"ל אפי' אין עסוקין באותו ענין אלא מענין לענין באותו ענין. וכתוב במהר"י קולון ז"ל סוף שרש קע"א וז"ל ואפי' לר"ש בן אלעזר ולרבי בעינן שיהיו מדברים בענין הקדושין ממש כדגרסי' שם כתנאי רבי אומר והוא שעסוקים באותו ענין ר"ש בן אלעזר אומר אפי' מענין לענין וכו':
צריך לפרש. זה גיטיך או זה קדושיך. וצריכא דאי תנא מעשר שני ה"א בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקדושין דאיסור כרת הוא אימא מודי ליה לר' יהודה ואי תנא גיטין וקדושין ה"א בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא:
7.
If one redeemed maaser sheni but did not call it by its name: Rabbi Yose says: it is sufficient. But Rabbi Judah says: he must name it explicitly. If a man was speaking to a woman concerning her divorce or her betrothal, and gave her a get or betrothal money but did not state explicitly [what he was doing]: Rabbi Yose says: it is sufficient. But Rabbi Judah says: he must say it explicitly.
משנה ח
הַמַּנִּיחַ אִסָּר וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ, וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא יֹצֵא בְּפֻנְדְּיוֹן, אוֹכֵל עָלָיו עוֹד אִסָּר. הַמַּנִּיחַ פֻּנְדְּיוֹן וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ, וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּאִסָּר, אֹכֵל עָלָיו עוֹד פְּלָג. הַמַּנִּיחַ אִסָּר שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹכֵל עָלָיו אַחַד עָשָׂר בְּאִסָּר וְאֶחָד מִמֵּאָה בְּאִסָּר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הַכֹּל עֲשָׂרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּוַּדַּאי אַחַד עָשָׂר, וּבַדְּמַאי עֲשָׂרָה:
ברטנורה
המניח איסר. להיות מחלל עליו פירות מעשר שני. וכבר חלל:ואכל עליו עד חציו והלך למקום אחר. והוליך האיסר עמו, ושם הוא שוה פונדיון, ובתחלה לא היה יוצא אלא בחצי פונדיון, שהפונדיון ב׳ איסרין נמצא לפי מה שהוא יוצא עכשיו שנשאר בו איסר של חולין ולפיכך אוכל עליו עוד איסר:אוכל עליו עוד פלג. חצי איסר, ולא אמרינן כיון שאינו שוה אלא איסר הרי אכלו כולו:המניח איסר של מעשר שני. להיות אוכל עליו חולין שלו בקדושת מעשר, ואכל עליו עד אחד עשר באיסר, ואחד ממאה באיסר, יצא כל האיסר לחולין. פי׳ אם היה אותו איסר ממעות מעשר שני של דמאי ואכל עשרה חלקים מאחד עשר חלקים שבו, כגון שאחד עשר רמונים שוין איסר, ואכל עליו עשרה רמונים ונשאר בו עדיין חלק מאחד עשר בקדושת מעשר, יצא כולו לחולין. ואם היה האיסר ממעות מעשר שני של ודאי ואכל עליו עד שנשאר בו אחד ממאה, כגון שמאה תאנים נמכרים באיסר, ואכל עליו תשעים ותשעה, יצא כולו לחולין:בית שמאי אומרים הכל עשרה. אחד ודאי וא׳ דמאי כשלא נשאר באיסר אלא עשיריתו יצא לחולין. כגון שהיו עשרה רמונים נמכרין באיסר, ואכל עליו תשעה יצא לחולין. ואם נשאר בו יותר, כגון שלא אכל אלא שמנה צריך לאכול כנגדו:ובית הלל אומרים בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה. אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד [אחד], לפי שכל מה שהוא פחות משוה פרוטה אין חוששין לו, לא לענין גזל, ולא לענין נהנה מן ההקדש. ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האטלקי נמצא עשירית האיסר הוא שמנה עשיריות של פרוטה דהיינו פרוטה פחות חומש, נמצא כשתוסיף עליו חומש דהוא רביע מלגו היינו חומשא מלבר יהיה [בין] הכל פרוטה, ולפיכך חוששים לה, ואם יהיה פחות מעשיריתו אין חוששים לו שאפילו עם תוספת החומש יהיה בו פחות משוה פרוטה. ולפיכך אמרו בודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה, לפי שאין חייבין חומש על הדמאי, ועשיריתו הוא פחות משוה פרוטה, והלכה כב״ה:
תוסופות יום טוב
אוכל עליו עוד איסר. ואע"ג דכשאכל עליו לא אכל אלא שוה חצי איסר. ועכשיו ששוה שני איסרים נמצא שיש בו איסר וחצי שעדיין לא אכל עליו. הא מלתא ליתא שמה שנשאר והוא החצי הוא *)[*שרשאי] לאכול כפי שויו עכשיו. אבל מה שאכל עליו והוא החצי כבר נתחלל **) [*ונתפס למעשר]. ומה ששוה עכשיו אותו החצי [*השני לבדו] מן החולין הוא:
ואחד ממאה באיסר. פירש הר"ב מפירוש הרמב"ם הוא. ולא פירשו טעם לאחד ממאה באיסר. ואולי דכעין תרומה נגעו בו הואיל ואקרי קדש כמו תרומה וכמו שבתרומה כשיש כאן חלק אחד ממאה ונפל למאה בטל במיעוטו במקום שאין כאן גזל השבט. כדתנן במשנה ד פ"ה דתרומות. והכא גבי מעשר שני דלא שייך גזל אמרו דכל אחד ממאה שלא אכל נתבטל ואע"ג דבתרומה בעינן מאה ואחד הקילו במעשר ואמרו מספר שלם. כך נראה בעיני:
ב"ש אומרים וכו'. תימה דלא תנן לה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. ועיין במ"ב פ"ד דמעשרות:
[*וב"ה אומרים בודאי י"א. פירש הר"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה וכו'. וכן פי' הרמב"ם. ותמיה לי דאין י"א דב"ה כי"א דת"ק. וי"ל דהא לעיל מ"ו כתבתי שאין שלו השנוי בסיפא כמו שלו השנוי ברישא והן דברי חד תנא. וכ"ש הכא שהן דברי שני תנאי' שיש לכל אחד לדבר כלשונו ורבינו הקדוש העתיק לכל א' וא' כדבריו. וכדתנן פ"ק דעדיות מ"ג. אבל הר"ש פירש לכל המשנה בענין אחר. וז"ל המניח איסר של מעשר שני בחבר שראה עם הארץ שחלל מעשר שני [על] איסר איירי [ובסתמא] כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי ר' חנינא בשם רבי ייסא דר' אלעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר. ועירבן עם פירותיו תלינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר [ואח"כ] עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר וא' ממאה באיסר [פי'] א' ממאה בכל איסר ואיסר של אחד עשר. דהיינו [חלק תשיעי] באיסר שכך עולה החשבון שהרי ממה נפשך כיון שהמעשר שני איסר א'. נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו עשר איסרין. הוסף על העשרה מעש"ר שהופרש עליהם [ממקום אחר כן הוא בהר"ש] היינו א'. וא' מתשעה באיסר תשיעית מלגו דהוא עישור מלבר [שתרם מהמעשר]. ונמצא בין הכל י"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו א' מט' באיסר הוא א' ממאה שבכל. דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי"א צ"ט חלקים. והיינו דקתני אחד ממאה באיסר כלומר אחד ממאה על כל א' וא' מלבר דהוא אחד מצ"ט על [כל] אחד מלגו. וכשתצרפם עולין לאחד מתשעה באיסר. ב"ש אומרים הכל עשרה. כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה"א בודאי אחד עשר. כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו אחד עשר כדאמרינן. אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן בפירות דמאי] אין אוכל אלא עשרה ואין נאמן על הראשון עכ"ל. והעתיקו ג"כ הפי' שהזכרתי ומתוכו הגהתיו. ובהא דבית הלל אומרים בודאי י"א וכו' מסיים וז"ל והאחד ממאה. ולא חש להזכיר כי אם הכלל עכ"ל. אך קשיא לי היאך קאמרינן שאוכל שוה אחד עשר וכו' וכלומר והנותר על זה השיעור לא יאכל לפי שהשאר אינו בחזקת מתוקן. וא"כ מעורבים טבל ומתוקן והיאך יוכל לאכול כלום מהם (וב"ש) [וכל שכן לב"ש] דאינו נאמן על הראשון היאך יאכל עשרה. משום דנאמן על השני והרי טבל דהראשון מעורב בו. ונ"ל לתרץ דהכי קאמר אחד עשר וא' ממאה יאכל בלא שום תיקון אבל האחרים המעורבים בו צריכין תיקון כשאר דמאי ויעשה התיקון קודם שיאכל כלום ולבית שמאי צריך ג"כ לתקן אלו העשרה ג"כ תיקון דמאי. כן נראה לי ליישב והוא נכון. ולכן העתקתיו. כי על פירוש הרמב"ם יש לדקדק כמו שכתבתי בדבור המתחיל ואחד ממאה וכו' ובריש זה הדבור והיישובים שכתבתי אינם מחוורים כל כך. ואע"פ שראיתי בכ"מ סוף פ"ח שכתב וז"ל הנה ר"ש פירש משנה זו ע"פ הירושלמי. והקשה עליו הרא"ש ור"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי. ואליהו עתיד לפרשה. ופי' רבינו [היינו הרמב"ם] במשנה מחוור. והר"ר עובדיה ז"ל לא כתב אלא פירוש זה אע"פ שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פירושי רבינו שמשון עכ"ל. הנה לא גלה קושית הרא"ש אולי היה לה תירוץ כמו שמצינו בכמה מקומות להאחרונים שמתרצים לקושית הראשונים. ומ"ש שהר"ש עצמו נתקשה וכו'. לא על הירושלמי הזה שבפירושו הזה אלא אח"כ הביא ירושלמי שמדבר מזה הענין ומחדש בו דברים על זה הירושלמי הוא שנתקשה הר"ש ואנכי לא ידעתי איך יפרשהו הרמב"ם ג"כ. והקרוב אלי שהיא קושיית הרא"ש ג"כ. ומשום כך לא הוצרך הכ"מ לגלותה מכיון שהיא מגולה בדברי הר"ש עצמו. ומה שהר"ר עובדיה כתב לפירוש הרמב"ם אולי מפני שראה בפירושו שסיים בזה הלשון דהוא ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד. ועוד [צ"ל ועד] שכ"מ מביא ראיה מהר"ב אביא אני בהפך מהפירוש שהזכרתי שבכמה מקומות כותב לפירוש הרמב"ם ולא לפירוש הר"ש ובכמה מקומות שכותב לפירוש הר"ש וכותב ג"כ לפירוש הרמב"ם. ובכאן לא כתב אלא לפי' הר"ש]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
המניח איסר וכו' [הגהה נ"ל דה"פ המניח איסר במדינה והלך לירושלם ואכל שם על אותו איסר פירות שוה חציו ואח"כ הלך לעיר אחרת עם האיסר והניח את האיסר באותה העיר וחזר לירושלם ועכשיו הוא רוצה לאכול פירות בירושלם על סמך אותו האיסר אוכל עליו עוד איסר וכו'. אך צ"ע אם שמין את האיסר במה שהוא שוה בירושלם או במה שהוא שוה במקום שהוא בו עכ"ל הרי"א ז"ל. עוד כתב המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר בש"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה פי' בודאי הוא מותר לאכול עליו אחד עשר איסר וכו' כמו שאמרנו אבל בדמאי יש לחוש שמא אותו העם הארץ נחשד על הראשונה ולא על השניה ועל כן צריך להפריש מעשר שני אחד מעשרה וה' יאיר עיני עכ"ל ז"ל. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל יאכל עליו עד אחד עשר באיסר וכו'. כתב פי' זה אינו נכון כלל ואין דרך ושייכות לדברי המשנה עמו ונ"ל לפרש דה"ק המניח איסר של מעשר כלומר מי שיש לו פירות טבל באוצר והוא לוקח איסר של כסף ומניח אותו ומחלל עליו את המעשר שני של אותו האוצר כמה פירות הוא רשאי להפריש מהאוצר על סמך אותו האיסר של מעשר שני אחד עשר איסר ואחד מעשרה באיסר ואחד ממאה באיסר כלומר מותר ליקח מן האוצר פירות שהן שוין י"א איסר ואחד מעשרה באיסר כלומר ופירות שהן שוין עשירית איסר ופירות שהן שוין אחד ממאה באיסר כי מאלה הפירות יעלה למעשר שני איסר כי התרומה כבר הופרשה מהכרי קודם שנעשה אוצר כי אסור לגרן שתעקר עד שיפרישו ממנה תרומה והרי כשהוא בא להפריש מעשר ראשון מאלה האחד עשר איסר הוא מפריש איסר ועשירית של איסר וא"כ לא ישארו עשרה שלימים להפריש מהם מעשר שני ועל כן צריך ליטול עוד עשירית של איסר כדי שישארו עשרה שלימים להפריש מהם איסר שלם למעשר שני אך מ"מ אפי' יש בכאן י"א איסר ועשירית של איסר ישאר עשרה שלימים למעשר שני ע"כ. וחסר חצי שורה:]. ויש להסתפק אם היה גורס מהרי"ק ז"ל בבבא דרישא דמתני' שום פלוגתא שכתוב בפ"ח דה' מע"ש סימן ו' וכתנא קמא:
אוכל עליו עוד פלג. משמע פלג פונדיון דהיינו איסר וכן מצאתי שפירש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל אבל ר"ע ז"ל תפס בכולה מתני' פי' הרמב"ם ז"ל. ומפי' ה"ר שמשון ז"ל אין הכרח אם הוא פלג פונדיון או פלג איסר שדבריו סתומים:
המניח איסר של מעשר שני. פי' ר"ש ז"ל והעתיקו הרא"ש ז"ל וז"ל המניח איסר מיירי בחבר שראה ע"ה שחלל מעשר שני על איסר ומסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון דאמרי' עלה בירוש' דב"ה כר' אליעזר דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר וערבן עם פירותיו תלינן כמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח"כ ערבן נמצא בידו פירות מתוקנים שוין י"א איסרין. ואחד ממאה באיסר פי' אחד ממאה של כל איסר ואיסר של י"א דהיינו י"א פעמים אחד ממאה באיסר והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י"א הן צ"ט ואחד ממאה באיסר דקאמר היינו אחד ממאה מלבר דהוא חד מצ"ט מלגאו שהרי כיון שהיה לו מעשר שני שוה איסר נמצא שהיה בידו טבל שוה אחד עשר איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעית איסר עשר תשיעיות ומהן הפריש תשיעית למעשר ראשון נשארו שם עשרה איסרין טבולין למע"ש מהן הפריש שוה איסר וחללו על איסר וערבן עם פירותיו וכך עשה למעשר ראשון הפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר ועירב הפירות עם שאר פירותיו נמצא בידו מתוקן אחד עשר ותשיעית ואם לוקח חבר מאותו ע"ה אותו צבור של פירות צריך לתקן אותו דמאי חוץ משוה י"א איסרין ותשיעית איסר שהן בתורת מתוקנין. בש"א הכל עשרה כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון ואע"פ שרואהו פודה פירות מעשר שני שמא לא הפרישו לראשון וצריך החבר להפריש מעשר ראשון. ובה"א בודאי אחד עשר אם ראה החבר שהופרש אותו מעשר שחלל מפירות שהיו ודאי טבל אוכל עליו י"א כדפרישית וכן תשיעית אלא שלא חש להאריך אבל אם בפירות דמאי עושה כן אינו אוכל כי אם עשרה [ובלשון הר"ש ואין] דאין נאמן על הראשון עכ"ל ז"ל. והקשה הרא"ש ז"ל ולבי מהסס כיון דתיקן ע"ה זה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינין לו דקצת מפירותיו מתוקנין א"כ אותו הכרי שעירב בו אלו הפירות המתוקנין יהיה כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתקון אלו הפירות מועטין וחוזר ומערבן עם הטבל זהו מה שהקשה על פירושו ז"ל ותו קשה לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות שביד ע"ה ועוד קשה לי דבמתני' קתני אחד ממאה באיסר ולפירושו אחד ממאה של כל האיסרין ה"ל למיתני ועוד דדחיק אנפשיה לומר מלגאו ומלבר ועוד קשה טובא דלדידיה בר קפרא דאמר בירוש' בין בודאי בין בדמאי אחד עשר הן מותרין כמאן לא כת"ק ולא כב"ש ולא כב"ה לכך נראה שמוכרח אני לפרש פירוש אחר במשנה זו ובקשתי בפי' הרמב"ם ז"ל במשניותיו וראיתי שאינו על דרך הירוש' כלל ונראה בעיני לפ' משנה על דרך הירוש' כן ע"ה שהניח לבנו חבר איסר של מעשר שני וכגון שראה שאביו היה לו כרי טבול למעשר ראשון ולמעשר שני ושמע לו שאמר קדושת מעשר שני של כאן תהא מחוללת על איסר זו ומת או הלך לו ומפרש תנא דידן כמה פירות יהא בכרי שיכול לאכלן החבר וקתני שיכול לאכול החבר אפי' אם שוין פירות שבכרי י"א איסר יכול לאכלן כולן ואפי' שיעור התרומת מעשר של מעשר ראשון דאסורה לזרים דהויא אחד ממאה שבכרי ג"כ יכול לאכול וטעמא דכיון דתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף כדאיתא פ' אין תורמין נאמר דתרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר וא"כ הוו להו מתוקנים עד י"א איסרין כיצד היה הכרי שוה י"א איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעי' איסר עשר תשיעיות מהם הפריש תשיעית איסר למעשר ראשון נשארו שמה עשרה איסרין טבולין למעשר שני ומהן הפריש פירות שוין איסר וחללן על איסר נמצא השתא איסר כולו קדוש למעשר שני וקסבר האי תנא דנאמן על השני נאמן על הראשון ואע"ג דלא ראה את אביו אלא שחילל המעשר שני של הכרי נאמר דודאי תקנו ג"כ מן המעשר ראשון ואימור שנתן הדמים של מעשר ראשון ללוי כדאיתא לקמן בירושלמי בסוף מכלתין ולקחן מן הלוי. ואחד ממאה באיסר כלומר האי דשרינן ליה לחבר האיסר הנוסף דהיינו האיסר הי"א דהיינו איסר המחלוקת שבו נחלקו ב"ש וב"ה לא תימא דאחד ממאה שבכרי דהיינו תרומת מעשר לא שרינן דגם חלק אחד ממאה שבכרי שיש בכאן באיסר זה הנוסף דהיינו תרומת מעשר דהיינו כשיעור עשירית איסר יכול לאכול באיסר הנוסף על העשרה נמי שרינן דעכשיו אין כאן אלא י"א איסרין ותו לא כדתנן לקמן וכדתני בר קפרא. וטעמא משום דהא אמרי' דסבר תנא דמתני' דהנאמן על השני נאמן לראשון ומחשבון סכום מעשר שני שחילל דהיינו איסר אמרי' סך מעשר ראשון שתיקן ושמא נתן איסר לדמי מעשר ראשון ללוי ואע"ג דהא היה לו לחוש דאין יכול לתת דמים על מעשר ראשון שוה איסר לתת עליו איסר דהא אחד ממאה שבכרי הוי תרומת מעשר ושמא טעה וחשב דסגי בנתינת דמים על אחד ממאה שבכרי באיסר שנתן ומתרץ תנא דלעולם מחזקינן ליה בנאמן ופשיטא דתרם שלא מן המוקף דהא ע"כ אם נאמן על הראשון כ"ש על תרומתו הלכך מצי אכיל אף אם אין בכרי פירות שוין אלא י"א וכ"ש אם אינו שוה אלא עשרה איסרין ותו לא והך שריותא לת"ק הויא בין בודאי בין בדמאי וכדתני בר קפרא ולהכי תני בר קפרא דאע"ג דקושטא דמילתא י"א ותשיעית איסר הויין דלא אפשר שישארו עשרה שלימין טבולין למעשר שני אלא בהכי אפ"ה משום דלב"ש לא שרי אלא דוקא עשרה קתני בבית הלל י"א דשרו ואע"ג דלאו מכוון החשבון כי היכי דשרינן אחד ממאה דהיינו תרומת מעשר כיון דלא בעיא מוקף ה"נ אמרי' התשיעית אכלו העכברים או נתנו לאחר ואע"ג דעתה אין כאן אלא י"א שרינן ליה ולהכי לא תני בר קפרא אלא י"א ושמואל פריך עלה בירוש'. הכל בעשרה בין בודאי בין בדמאי אינו אוכל הכרי אא"כ אין בו פירות אלא שיעור עשרה איסרין ולא יותר דהשתא מוכח דאין שם שיעור פירות אלא שיעור איסר למעשר שני שקרא שם והניח אבל אי הוו שיעור י"א הא איכא הכא פירות טבולין וקסבר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה"א בודאי אחד עשר כשהפירות הוו מכנוסו של אביו אז אין חשוד להקדים וכיון שתקנם לשני פשיטא דנאמן על הראשון ואפי' אחד עשר שריין וכדפרישית אבל בדמאי שידע הבן החבר שלקחן ע"ה אביו מע"ה אחר אע"ג שהפריש מעשר שני וחללו אי איכא שיעור י"א איסרין אינו אוכלן דאין נאמנות לע"ה ושמא הוטבלו עדיין למעשר ראשון ולא חש על תקונו דקיל ליה ועוד דדמאי שרי להקדים כדאיתא פ"ק דדמאי ושמא חשב לתקנו אח"כ ולא הספיק שמת או שהלך לו כנ"ל עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ואיני יודע טעם למה שראיתי מוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כך בש"א בודאי י"א וכו' והשאר נמחק ושמא תלמיד טועה הגיהו ונתלה באילן גדול וכן כמה הגהות אחרות מצאתי שם שלע"ד לא מצאתי בהן לא טעם ולא ריח אא"כ נאמר שכך מצא הגרסא בספרים ישנים. אחר זמן רב באו לידי המשניות שלו ומצאתי שגם שם הוגה בש"א בודאי אחד עשר וכל השאר עבר עליו קולמוסו וכתב בחוץ בס"א גרסי' כמו בפנים ונ"ל שהוא שבוש עכ"ל ז"ל. ומ"מ צ"ע דאמאי לא אתנייא בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ועיין במ"ש לעיל פ' שני סוף סימן ט':
בפי' ר"ע ז"ל. ובה"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד שנים ע"כ. אמר המלקט מלת שנים אינה מובנת מפי' הרמב"ם ז"ל שמשם העתיק ר"ע ז"ל כדכתיבנא ובתוס' יום טוב הגיה אחד:
8.
One who sets aside an issar [for the redemption of maaser sheni] and on its account he ate [the value of] half [an issar of maaser sheni] and then went to another place where [the issar] was worth a pondion, he may eat of [maaser sheni the value of] another issar. One who sets aside a pundion [for the redemption of maaser sheni] and on its account he ate [the value of] half [a pundion of maaser sheni] and then went to another place where [the pundion] was worth an issar, he may eat [maaser sheni the value of] another half [an issar]. One who sets aside an issar of maaser sheni [money] he should eat on its account eleven parts of the value of an issar, or [he should eat an additional] one hundredth of an issar. Bet Shammai say: in both cases one tenth part [of an issar]. But Bet Hillels says: in the case of certain [maaser sheni] an eleventh part, in the case of demai a tenth part.
משנה ט
כָּל הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאִים, הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין, אֲפִלּוּ דִּינַר זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת. מָצָא בְתוֹכָן חֶרֶשׂ וְכָתוּב עָלָיו מַעֲשֵׂר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר:
ברטנורה
כל המעות הנמצאים. בכל מקום בין ברגל בין בשאר ימות השנה. ובירושלים בשאר ימות השנה חוץ מימות הרגל:הרי אלו חולין. ואין חוששין להם שמא מעות של מעשר שני הם:אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות. שאין דרך לערבן יחד, ואיכא למימר הללו מעות של מעשר שני שרגילין לחלל המעשר על דינרי זהב והנשאר שאינו מגיע לדינר זהב מחללו על הכסף והמותר על מעות של נחשת ומערבין אותן יחד, אפילו הכי לא חיישינן:מצא בתוכן. בתוך הכיס או הצרור שהמעות נתונים בתוכו:
תוסופות יום טוב
[*המעות הנמצאים וכו'. ועיין במ"ב פ"ז דשקלים]:
[*הרי אלו חולין אפילו דינר זהב וכו'. כתב הר"ב אע"פ שאין דרך וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי שאילו היה מעשר היה נותן בהם סימן]:
וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר. ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר. הרמב"ם ועיין במשנה יא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
כל המעות הנמצאות וכו'. ובקצת נוסחאות הנמצאות בירושלם:
9.
Any money found is considered hullin, even gold dinars with silver and with copper coins. If a potsherd was found with the money on which was written “tithe” this is considered maaser sheni [money].
משנה י
הַמּוֹצֵא כְלִי וְכָתוּב עָלָיו קָרְבָּן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה שֶׁל חֶרֶס, הוּא חֻלִּין וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן. וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת, הוּא קָרְבָּן וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ חֻלִּין. אָמְרוּ לוֹ, אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת כּוֹנְסִין חֻלִּין לְקָרְבָּן:
ברטנורה
הוא חולין. שאין דרך בני אדם להקדיש חרסין לבדק הבית, ועל שם מה שבתוכו נכתב:הוא קרבן. כלומר הקדש:חולין לתוך קרבן. והכל קרבן. ולא אפליגו רבנן עליה דר׳ יהודה אלא בשל מתכת בלבד, דבשל חרס מודו שהוא חולין ומה שבתוכו קרבן. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
הוא קרבן. פי' הר"ב כלומר הקדש. ומסיים הר"ש כדכתי' (נחמיה י׳:ל״ה) על קרבן העצים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
להיות כונסין חולין בקרבן. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בקרבן בבי"ת:
10.
One who finds a vessel one which was written “korban:” Rabbi Judah says: if it was of clay, it is itself hullin and what is in it is a korban (holy). But if it was of metal it is itself korban and what is in it is hullin. They said to him: it is not the custom of people to put what is common into what is korban.
משנה יא
הַמּוֹצֵא כְלִי וְכָתוּב עָלָיו קוּ"ף, קָרְבָּן. מ', מַעֲשֵׂר. ד', דְּמַאי. ט', טֶבֶל. ת', תְּרוּמָה, שֶׁבִּשְׁעַת סַכָּנָה הָיוּ כוֹתְבִין ת' תַּחַת תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּם שְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הֵם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֲפִלּוּ מָצָא חָבִית וְהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת וְכָתוּב עָלֶיהָ תְּרוּמָה, הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אֶשְׁתָּקַד הָיְתָה מְלֵאָה פֵרוֹת תְּרוּמָה, וּפִנָּהּ:
ברטנורה
קוף קרבן. הקדש:ד׳ דמאי. לקוח מעם הארץ:בשעת הסכנה. שגזרו שלא לקיים המצות:שמות בני אדם הן. אותיות של ראשי שמות, קוף קהת, ד׳ דניאל, ט׳ טוביה. והכל חולין:אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה. ורבנן סברי אם איתא דפינה לתרומה מגרר הוה גריר לה ולא היה מניח שם תרומה כתוב שם. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
שבשעות הסכנה היו כותבים ת' תחת תרומה. מאי דסיים מפרש וה"ה לאינך:
רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם. כמו תובל קין. תרח. תודוס איש רומי. רבי תנחום. וכתב הרב ולדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו כתוב בו. קרבן. תרומה. כל התיבה שלימה. הא קאמר בסיפא אשתקד היתה מלאה פירות ופינה. עד כאן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
המוצא כלי וכו'. ושם בגמרא הגרסא דלי"ת דמוע ר"ל חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהנים:
תיו תחת תרומה. ומשמע דאפי' שלא בשעת הסכנה הוי הדין כן מאחר שלפעמים עושין כן גם שלא בשעת הסכנה משום רגילות דשעת הסכנה ע"כ מן מהר"י קולון ז"ל שרש קס"א:
ר' יוסי אומר כלם שמות בני אדם הם. ק' קהת מ' משה ד' דוד ט' טרפון ת' תחן ור' יוסי לדבריה' דרבנן קאמר להו דלדידי' אפי' כתוב בו כל התיבה שלימה הא קאמר בסיפא דמותר דאימור אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה ות"ק סבר לא חיישי' שמא פינה. ובפ' האשה שלום איכא מ"ד דכ"ע חיישי' שמא פינן והכא בהא קמיפלגי מ"ס אם איתא דפינן מיגרר הוה גריר ליה לאות ומ"ס אשתלויי אשתלי ומפ' בגמ' ירוש' דת"ק לא פליג אלא באותו אדם עצמו אבל אם מת אין לבנו טענה ומודי לר' יוסי:
והיא מלאה פירות. מחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת והיא:
אשתקד. שנה שעברה כמו שתא קדמייתא ואשתדא ר"ל שתא דא ובתוספתא מודה ר' יוסי שאם כתוב על פי המגופה של החבית או בנייר על פי חבית אם תרומה ה"ז תרומה ואם מעשר ה"ז מעשר דכיון דמצא הכי על פי המגופה ודאי לא פינה אותה דהא בכל שנה עושין לחביות מגופות חדשות. ובירוש' תניא מצא כלי כתוב עליו אל"ף או דלי"ת או חי"ת או טי"ת או רי"ש או מ"ם או תי"ו כל אלו ר"ל תרומה ולמעוטי חולין. אל"ף דנקראת התרומה ראשית. דלי"ת דמאי ויש בה תרומה. חי"ת חלבו ותרומה קרויה חלב דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן. טי"ת טובו ותרגום חלב הארץ טובא דארעא. רי"ש ראשית דהיינו תרומה. מ"ם מעשר ויש בו תרומה ויש לספק שמא מעשר שני הוא וטעון חומה. תי"ו תרומה. ואם היה כתוב בו בי"ת פ"א שי"ן ר"ל מעשר שני בי"ת ע"ש שהוא שני. פ"א ע"ש דבעי פדיון. שי"ן שקרוי שני. וכן ג"כ אם היה כתוב עליו יו"ד מ"ם מעשר כמשמעו. וכן ג"כ אם היה כתוב עליו עיר ה"ז מעשר שני שטעון עיר. ואם היה כתוב עליו מעשר עיר סימן הוא שנפדה ונאכל בכל עיר חוץ למחיצה:
היתה מלאה פירות תרומה. מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת פירות:
11.
One who finds a vessel on which was written a kof, it is korban. If a mem, it is maaser. If a dalet, it is demai. If a tet, it is tevel (untithed produced). If a tav, it is terumah. For in the time of danger people would write a tav for terumah. Rabbi Yose says: they may all stand for the names of people. Rabbi Yose said: even if he finds a jar which was full of produce and on it was written ‘terumah’ it may yet be considered hullin, because I can say that last year it was full of produce of terumah and was afterwards emptied.
משנה יב
הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּזָוִית זוֹ, וּמָצָא בְזָוִית אַחֶרֶת, הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. הָיָה שָׁם מָנֶה וּמָצָא מָאתַיִם, הַשְּׁאָר חֻלִּין. מָאתַיִם וּמָצָא מָנֶה, הַכֹּל מַעֲשֵׂר:
ברטנורה
הרי אלו חולין. מה שמצא הוי חולין שאני אומר מעשר שני ניטל:היה שם מנה. אמר לו אביו הרי שם מנה של מעשר שני ומצא מאתים, מנה מעשר ומנה חולין. ולא אמרינן המנה של מעשר ניטל ואלו אחרים הן:מאתים ומצא מנה. אמר לו אביו הרי שם מאתים ומצא מנה המנה שמצא מעשר:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים: פודהו כשער מקומו מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן: השבח לשני אף שבעיר שוה יותר: ויציאות מביתו ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך: כמות שהשולחני פורט ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו: ולא כמות שהוא מצרף כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות: ואין פודין מע"ש אכסרה ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין: את שדמיו ידועים יפדה על פי עד לאאמ"ו מיותר: ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים: כגון היין שקרם שהתחיל להחמיץ: ומעות שהחליאו שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע: מפני שהוא מוסיף חומש מלבר דבאמר ד' נותן ה': ואחר אומר בסלע ואיסר הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא: מפני שהוא מוסיף על הקרן דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי': ובין שנתן לו במתנה הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו: מערימין על מעשר שני כדי שלא ליתן חומש: לעבדו ולשפחתו העברים שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']: הילך מעות אלו במתנה: ופדה לך לעצמך: מפני שידן כידו וזכייתן שלו הוא: היה עומד בגורן ואין בידו מעות לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין: אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו: חוזר הבעה"ב בעצמו: משך ממנו מעשר בסלע דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות: נותן לו סלע מדקנה במשיכה: ומשתכר בסלע ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו: ומעשר שני שלו דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח: ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר: נותן לו סלע מחולין ובו סגי להפקיע קדושת הפירות: וסלע של מעשר שני שלו ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני: אם היה עם הארץ ר"ל אם המוכר עם הארץ: נותן לו מדמאי ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי: הפודה מעשר שני ולא קרא שם שלא אמר זה פדיון מעשר שני: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין: ולא פירש שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה: רבי יוסי אומר דיו מדעסוקי' באותו ענין: המניח איסר להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל: והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו: והרי הוא יוצא בפונדיון והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי: אוכל עליו עוד איסר דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר: אוכל עליו עוד פלג ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן: המניח איסר של מעשר שני לאכול עליו חולין: אוכל עליו אחד עשד באיסר איסר כך גרס בירוש': ואחד ממאה באיסר נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן 1/9 איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל 1/9 11 איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש 1/9 1 איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל: בש"א הכל עשרה ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י': ובה"א בודאי אחד עשר ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש: ובדמאי עשרה ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו: כל המעות הנמצאים בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל: הרי אלו חולין ואין חוששים שמא מע"ש הן: אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי: מצא בתוכן תוך המעות: הרי זה מעשר ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה: ר' יהודה אומר אם היה של חרס דאין דרך להקדישו: ומה שבתוכו קרבן ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי: אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש: המוצא כלי שום כלי: מ' מעשר ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן: שבשעת סכנה שגזרו לבטל המצות: היו כותבין ת' תחת תרומה וה"ה לאינך: רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק: שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה: האומר לבנו לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]: הרי אלו מה שמצא: היה שם מנה כך א"ל אביו: השאר חולין ול"א כולן מעות אחרות הן:
מלכת שלמה
הרי שם. כצ"ל. ובירוש' דפירקי' ודפ"ק דביצה איכא מאן דבעי לאוקומי מתני' כרבי דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וכן נמי ההיא מתני' דביצה דקתני שנים ומצא שלשה אסורין שלשה ומצא שנים מותרין האי סיפא כרבי וכיון דמתני' יחידאה היא פסק הרמב"ם ז"ל שאם אמר לו הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין והיינו כרבנן ואיכא מאן דמוקי למתני' ככולי עלמא דכי אפליגו רבי ורבנן היינו כשהוא הניח והוא מצא דכיון דאינו זוכר כלל איכא למימר בודאי כולהו חולין אבל הכא במשנתנו אביו הניח ובנו מצא ומי יימר דאם אביו מצאם שחסרו היה נותן אל לבו ונזכר שנטל מהן והניח מהן הלכך מודו הכא דהוי השאר מעשר. וכתב ה"ר שמשון ז"ל וסתם מתני' רבי דפרק קמא דפסחים ולמ"ד בפ"ק דביצה מחלוקת בכיס אחד אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה נוטל מיתוקמא מתני' לכולי עלמא בשני כיסין ע"כ:
12.
One who says to his son, “There is maaser sheni [produce] in this corner,” but the son found [produce] in another corner, this may be considered hullin. [If the father said] there was there a hundred [of maaser sheni] and the son found two hundred, the remainder is hullin. [If the father said there were there] two hundred and the son found one hundred, it is all maaser sheni.
Zeraim
Maaser Sheni
Chapter 4