Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין, וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה, אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד, פְּטוּרִים. וּבִזְמַן שֶׁהֵם שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, מִין בְּמִינוֹ, חַיָּב. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, פָּטוּר:
ברטנורה
שתי נשים. אפילו הן ממין אחד פטורים. ואין נשיכה וצירוף סל מצרפן, כיון שמקפידות. ואפילו לשו שני קבין כאחד, כיון דסופן ליחלק פטורות. וסתם מתניתין כבית הלל דאמרי קביים לחלה, ואינה הלכה, דקיימא לן דחמשה רבעים הוא שיעור חלה:ובזמן שהן של אשה אחת. סתם אשה אחת אינה מקפדת אם העיסות נוגעות זו בזו:מין במינו חייב. בנשיכה או בצרוף סל:
תוסופות יום טוב
[שני קבים. כתב הר"ב סתם מתני' כב"ה וכו'. עמש"כ בפ"ק מ"ד.]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
ובזמן שהם של אשה אחת. סתם אשה אחת אינה מקפדת ובירושלמי אמר ר' יוחנן אשה אחת שמקפדת כגון נקי וקיבר עשו אותה כשתי נשים ושתי נשים שאין מקפידות עשו אותן כאשה אחת:
שלא במינו פטור. בנשוך אבל בבלול כל חמשה מינים מצטרפין זה עם זה כדתנן לעיל רפ"ק:
1.
Two women who made [separate doughs] from two [separate] kavs, and these [doughs] touched one another, even if they are of the same species, they are exempt [from hallah]. When they belong to one woman: If one species [comes into contact] with the same species, they are subject [to hallah]. If different species, they are exempt.
משנה ב
אֵיזֶה הוּא מִין בְּמִינוֹ, הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, אֶלָּא עִם הַכֻּסְּמִין. הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, חוּץ מִן הַחִטִּים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁאָר הַמִּינִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה:
ברטנורה
החטים אינן מצטרפות עם הכל. אם היו שתי עיסות אחת של חטים ואחת של מין אחר מחמשת המינים, ואין באחת מהן שיעור חלה ונושכות זו בזו:השעורים מצטרפות עם הכל. אף עם הכוסמין, ואע״ג דמין חטים הן, לאו דוקא מין חטים אלא מין שעורים ואף מין חטים, והכי פרישנא לה בריש פרק קמא:שאר המינים מצטרפין זה עם זה. כגון כוסמין ושבולת שועל ושיפון. והלכה כר׳ יוחנן בן נורי:
תוסופות יום טוב
איזהו במינו וכו'. עיין ריש כלאים ובפירוש הר"ב מ"ז פ"י דמנחות:
[*ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'. כ' הר"ב והלכה כר' יוחנן בן נורי. וכן כתב הרמב"ם. וטעמא כתב הכסף משנה פרק ז' מהלכות בכורים]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
השעורים מצטרפות עם הכל. בריש כלאים הקשה רבינו שמשון ז"ל וז"ל וא"ת כיון דהנך מינים כלאים זה בזה היאך מצטרפים הא תנן בס"פ שני דתרומות כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום מזה על זה ותירץ דגבי חלה הטעם תלוי לפי שעיסותיהן דומות זו לזו ועוד תירץ דכשיש בכל אחת חיוב חלה בפני עצמו אין תורמין ממין על שאינו מינו וכן מוכח בתוספתא דחלה עכ"ל ז"ל וכתירוץ הראשון תירץ ג"כ הר"ש שירילי"ו ז"ל והוא בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף ל"ה) גמרא דבחטים ובשעורים ובכוסמין וכן תירץ ג"כ שם הר"ן ז"ל:
ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפים וכו'. דלת"ק אין מצטרפין אלא הנך דקתני אבל שאר המינים לא ואתא ריב"נ למימר דשאר מינים נמי מצטרפין. ועיין בבית יוסף יורה דעה ריש סימן שכ"ד. וע"ש בספר הלבוש סעיף ב'. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל בירוש' משני דת"ק ה"ק דחטים אב ותולדותיו דהיינו כוסמין ושיפון והיינו דמצטרפין עם כוסמין וכי קתני ואינו מצטרף עם חטים גופייהו ולא עם שעורים ולא עם תולדותיו דוקא בחטים חמירי דשעורים קילי דמצטרפי אב ותולדותיו עם תולדת חטים אבל פשיטא דאינו מצטרף עם חטים ואפי' תולדיו עם חטים גופייהו וכי קתני השעורים עם הכל ר"ל עם כל התולדות ומידי דהוי תולדה דידי' דהיינו שבלת שועל לא מצטרפא עם חטים עצמן וכ"ש חטים גופייהו עם שעורים גופייהו ומודה ת"ק דשעורים ושבלת שועל מצטרפין עם כוסמין ושיפון דכוסמין ושיפון לאו חטים גמורים חשיבי דתולדה עם תולדה הוי דהא דאמרינן דתולדת חטים כחטים דמו היינו לגבי חטים לקולא להצטרף עם החטים עצמן אבל לא לחומרא לומר דכי היכי דחטים לא מצטרפי עם שעורין ותולדתן וכן תולדתן דשעורים עם החטים אסור ה"נ תולדת חטים לא מצטרפי עם תולדת שעורים הא ליתא דתנן השעורים מצטרפין עם הכל ואי תימא דלא מצטרפי שעורים אלא עם שבלת שועל מאי עם הכל אלא ודאי כדאמרן ועלה פליג ר' יוחנן וא"ל לת"ק דודאי אבות זה עם זה שנו חכמים ולא תולדות וכי היכי דאתה מודה דשעורים מצטרפים עם תולדת חטים ה"נ חטים עם תולדת שעורים [הגה"ה נלע"ד שר"ל עם שבלת שועל] וכל שכן עם תולדותיו דהיינו עם כוסמין ושיפון ואין צריך לומר שעורים גופייהו דמצטרפי' עם תולדת חטים. כללא דמילתא לת"ק חטים גופייהו אין מצטרפין לא עם שעורין ולא עם תולדותם אלא עם תולדתם דחטים דהיינו כוסמין ושיפון ולא שעורים ותולדתן עם חטים דוקא אבל עם תולדת חטים שרי וריב"נ פליג דכי היכי דשעורים עם תולדה דחטים שרי ה"נ חטים דהוא אב עם תולדה דאב ועם אב לחוד הוא דלא מצטרפי עכ"ל ז"ל אלא שהלשון אינו מיושב ונלע"ד ששיעורו כך מאי דקאמר בריש מילתי' בירושלמי משני וכו' ה"ק בירושלמי מפורש דת"ק ס"ל דחטים אב ותולדותיו דהיינו כוסמין ושיפון מצטרפין והיינו דקתני דמצטרפי' עם הכוסמין פי' עם התולדות שלו אלא דחדא מינייהו נקט וכי קתני דאב אין מצטרף אלא עם תולדותיו דוקא בחטים דחמירי אבל שעורים קילי וכו' והשאר קל להבין:
שאר המינים. ה"ר יהוסף ז"ל הגי' שאר מינים בלא ה"א על פי הספרים שהיו בידו. ובירוש' אית תנאי תנו בר' יוחנן בן נורי כל המינים מצטרפים זה עם זה:
2.
What counts as a species with its same species?Wheat is not reckoned together with any [species] other than with spelt; Barley is reckoned together with all [species] except wheat. Rabbi Yohanan ben Nuri says: the rest of the species are reckoned together one with another.
משנה ג
שְׁנֵי קַבִּים, וְקַב אֹרֶז אוֹ קַב תְּרוּמָה בָּאֶמְצַע, אֵינָן מִצְטָרְפִין. דָּבָר שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ בָּאֶמְצַע, מִצְטָרְפִין, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בַּחַלָּה:
ברטנורה
שני קבין. של אחד מחמשת המינים שחייבין בחלה:וקב אורז או תרומה. שאין חייבין בחלה באמצע:אין מצטרפין. להתחייב בחלה:
תוסופות יום טוב
וקב אורז או קב תרומה באמצע. ונושך בזה ובזה. הר"ש והרמב"ם. ובירושל' אילו תנן אורז ולא תנן תרומה [*אמרינן אורז ע"י שאינו ממינו [אינו] מצטרף תרומה ע"י שהוא ממינו מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז] אמרינן תרומה ע"י שאין נגררת אינו מצטרף. כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
שני קבים וקב אורז. גם זה הסתם לבית הלל וכן כל המשניות המוזכר בהן קבים לענין שיעור חלה:
קב אורז וקב תרומה. בירוש' פריך ניתני אורז ולא ניתני תרומה ואמאי תני תרוייהו ומשני אילו תני אורז ולא תני תרומה הוינן אמרין אורז על ידי שאינו ממינו אינו מצטרף תרומה ע"י שהיא ממינה מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז הוינן אמרין דהאי תרומה מיירי בתרומה דאינה נגררת כגון תרומת עיסה של דוחן בין שני קבין דחטין דאינו ממין העיסה אבל תרומה דחטים עם החטים דהא נגררת מצטרף להכי תני אורז דאפי' דגריר עם החטים כדתנן בפירקין דלעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה אפ"ה לא מצטרף ומינה שמעינן דתרומה דקתני כה"ג הוא דקתני לה:
3.
[If there are two doughs from] two [separate] kavs, and a kav of rice [dough] or a kav of terumah dough [lying] between, they are not reckoned together. [If there was] dough from which hallah had already been taken [lying] between, they are reckoned together, since it had once been subject to hallah.
משנה ד
קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָזֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַלָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ חַלָּה:
ברטנורה
יטול מן האמצע. ממקום שנושכין זה את זה, נמצא מפריש משתיהן:וחכמים אוסרים. שהרואה סבור שמותר לתרום ולעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. והלכה כחכמים:מן הקב. שאין בו שיעור חלה:רבי עקיבא אומר חלה. והוא שהשלים על העיסה אחר כן כשיעור חלה, דכיון שנשלם השיעור הויא חלה למפרע:אינה חלה. כיון שבשעה שהפרישה היתה העיסה פטורה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
וחכמים אוסרים. פי' הר"ב שהרואה סבור שמותר לתרום מן החדש וכו'. כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן שני מינין ע"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ"ש. ואיסורא דאין תורמין מן החדש וכו' תנן לה במ"ה פ"ק דתרומות:
ר"ע אומר חלה. פי' הר"ב והוא שהשלים וכו'. דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממשנה ג פ"ב דאומר אל יעשנה קבים. ירושלמי שם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
הנוטל חלה מן הקב ר' עקי' אומר חלה. והא דתנן לעיל בפ' שני ר' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים כבר כתבנו לשם דהכא בדיעבד ומתני' דהתם לכתחלה. ונראה דרבינו עובדי' ז"ל תירץ כתירוץ האחר אשר שם בירושלמי. וכתב הרמב"ם ז"ל דנטה ר' עקי' מעט לדעת שמאי דתנן רפ"ק דעדויות שמאי אומר מקב לחלה:
4.
A kav of [dough made from] new grain and a kav of [dough from] old grain which are stuck together: Rabbi Ishmael says: let him take [hallah] from the middle; But the sages prohibit. One who has taken hallah from [dough made out of] one kav: Rabbi Akiva says: it is hallah; But the sages say: it is not hallah.
משנה ה
שְׁנֵי קַבִּין שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, חָזַר וַעֲשָׂאוֹ עִסָּה אַחַת, רַבִּי עֲקִיבָא פוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ:
ברטנורה
רבי עקיבא פוטר. ואזדא לטעמיה דהדרא והויא חלה למפרע:נמצא חומרו קולו. חומרו של רבי עקיבא דאמר לעיל בנוטל חלה מקב דהויא חלה וקדשה, גורם לו להקל ולפטור בשני קבים שנטלה חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
נמצא חומרו קולו. לר' עקיבא וממילא דלרבנן דסברי לעיל הנוטל חלה מן הקב אינה חלה ואין לה קדושה הוי קולו חומרו דמש"ה אחמירו הכא בסיפא דהשתא נתחייבה וקיימא לן כרבנן:
5.
Two [separate] kavs [of dough], this one had its hallah removed on its own, and this one had its hallah removed on its own, and then he went back and made of them one dough: Rabbi Akiva exempts; But the sages make it liable. It turns out that the stringency of his [first] ruling leads to the leniency of his other ruling.
משנה ו
נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, לַעֲשׂוֹתָה בְּטָהֳרָה, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ. שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:
ברטנורה
נוטל אדם כדי חלה וכו׳ הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא, יכול לקבוע חלתן מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה ושתהיה זאת העיסה הטהורה קבועה לחלה על כל עיסות שילוש מן הדמאי הטמא:עד שתסרח. עיסה זו ולא תהיה ראויה למאכל אדם, שבדמאי הקילו לתרום מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף, והקילו נמי לתרום מן הרע על היפה. וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים ולאכסניא, כדתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. וחלה שמפרישים ממנה היא חלת דמאי:
תוסופות יום טוב
להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'. פי' הר"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב"ם בהדיא בסוף פ"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע"כ. ותימה על הר"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר"ב גם על דרך פירוש הר"ש. ולהרמב"ם צריך יישוב לקושית הר"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ"ש בא"י דלא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
נוטל ארם כדי חלה וכו'. כתב הר"ס ז"ל לשון הר"ש ז"ל לעשותה בטהרה כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפי' נשכו ונמצאת העיסה טהורה והחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין. עד שתסרח מפ' בירוש' עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי. שחלת דמאי נטלת וכו' כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ופי' חלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי כו' עכ"ל הרב אלא שקצרתיו ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ וכו'. כתב על זה הר"ס ז"ל כל זה אין לו הבנה כלל ועיין בפי' הר"ש ז"ל שכתבתי ע"כ. וזה פי' ה"ר יהוסף ז"ל נוטל אדם כדי חלה וכו' פי' מי שקונה פת מן הנחתום שחשוד על החלה ורוצה להפריש עליו חלה מעיסה טהורה כיצד יעשה שהרי זה הפת אינו ודאי טבל אלא דמאי והעיסה היא ודאי חייבת ואסור להפריש מן הודאי על הדמאי ועל כן קאמר התנא שמותר לאדם לעשות עיסה וליטול ממנה השיעור של החלה שהיא חייבת ולהניחו בפני עצמו כדי שיוכל להפריש מאותה העיסה חלת דמאי ואחר שעשה את כל העיסה חלה יקרא שם לאותה חלה שנטל כבר כדי להוציא מן העיסה עצמה חלה שהיא ודאי טבל וה"ק מתני' נוטל אדם כשיעור חלה מעיסה החייבת שרוצה לעשות בטהרה מאותה העיסה יטול תחלה כדי חלה כדי שיהא רשאי להיות מפריש מן העיסה על סמך אותה החלה חלת דמאי עד שתסרח העיסה כי חלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' כן נ"ל לפ' לשון המשנה וצ"ע ע"כ עוד כתב וז"ל להיות מפריש עלי' פי' ממנה וכך הוא לשון המשנה בכל מקום כגון במסכת גיטין פ"ג המניח פירות להיות מפריש עליהן פי' מהן המניח מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ וכו' כתב פי' זה נראה בעיני רחוק מאוד וכי משום שיש על התבואה הזו עוד ספק איסור אחר יהיו מקילים בה יותר מבשאר עיסות שאין בהן חשש איסור תרומה ומעשרות על כן נראה בעיני דחלת דמאי היינו הנוטל עיסה מן הנחתום שאינו נאמן להפריש חלה ומעשרו' כמו שאמרו במסכת דמאי הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' והיינו חלת דמאי כלומר חלת עיסה או פת שיש בו ספק אם נטולה ממנה חלה או לאו ועל כן כיון שספק הוא הקלו בה ומיירי שנוטל כדי חלה מחלת דמאי עצמה ולא מעיסה שהיא ודאי חייבת וה' יאיר עינינו בדבר עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל מוכח בירושלמי בפירקין דלעיל שפירוש משנתנו כך נוטל אדם מעיסה שלא הורמה חלתה כדי חלה לשאר עיסות שרוצה ללוש אח"כ והיינו דתנן להיות מפריש עלי' והולך שלש והולך עיסות אחרות ואין מפריש מהן כלום על סמך אותו החלק שהפריש כל זמן שיש כדי חלה דהיינו אחד מכ"ד לבעל הבית והיינו כל זמן שהיא יפה לאכילה ומפ' מתני' שעושה זה לעשותה בטהרה שעכשיו יש ספק בידו לעשותה בטהרה ואולי מה שילוש אחרי כן לא יהא ספק בידו ואע"ג דשאר עיסות לא הוי מוקף כיון דחלה הראשונה קורא לה שם במוקף שרי ומהכא פריך לריש לקיש דאמר דטבל בטל ברוב ורבינו שמשון ז"ל פירשה מדעתו בדרך אחרת שלא על דרך הירושלמי ועוד קשה לפירושו מאי כדי חלה ועוד מאי להיות מפריש עלי' והולך. חלת דמאי עד שתסרח אם חלה זו גדולה כ"כ שראוי' גם לשיעור עיסות אחרות והפרישה מעיסת דמאי ובא לתקן בחלה זו עיסות דמאי שכל ככרות שלוקח מע"ה יקבע חלתן בזו החלה יכול לעשות כן עד שתסרח אותה החלה מאוכל אדם דכמו שהקלו בחלת דמאי להיותה נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כך הקלו בה נמי להיותה נטלת מן הרע על היפה והקשו רבינו שמשון והרא"ש ז"ל תימה חלת דמאי היכי משכחת לה אי בלוקח מעיסה או לחם מעם הארץ שצריך להפריש חלה מספק דשמא לא הפרישה ע"ה הא ליתא דכי היכי דלא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה ה"נ לא נחשדו על החלה דשתיהן במיתה ורבינו שמשון ז"ל תירץ דהכא בתבואה שלקחה מע"ה והאכיל הלוקח מאותה תבואה לאכסניא כדתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' וכשהפרישו החלה ונתנוה לכהן עשיר צריך הכהן להפריש אותה חלה ומותר להפריש מעשרותי' מן הרע על היפה ועוד האריך ונלאיתי לסובלו ותמהני איך שכח הרב משנת פ"ה דמסכת דמאי הלוקח מן הנחתום נוטל ממנה תרומת מעשר וחלה ומוקמינן לה בנחתום העושה בטומאה דכיון דחשיד אהא חשיד נמי אהא [הגהה נלע"ד דבזה יתורץ מה שכתב בתוס' י"ט ולהרמב"ם ז"ל צריך ישוב וכו':] ועוד יש דרך אחרת כגון שלש ע"ה קב קב דפטור מן החלה ואח"כ נצטרפו בסל דע"ה דילמא כיון דלא גמיר לא חייש לצירוף סל ותלמיד חכם אית לי' למיחש עכ"ל ז"ל ורבינו שמשון ז"ל עצמו אני רואה שהביא בתוך פירושו דמתני' דהכא שקלא וטריא דאיתא בירוש' התם פ"ה בדמאי ע"ש שהאריך הוא ז"ל. ור"ע ז"ל תפס בפירוש חלת דמאי היכי משכחת לה מה שפי' הר"ש ז"ל מפני שהרמב"ם ז"ל לא פי' בו דבר אבל ברישא דמתני' תפס פי' הרמב"ם ז"ל מפני שפי' הרב רבינו שמשון ז"ל רחוק מאוד ע"ש. אכן שם ברמב"ם בחבורו ספ"ז מבואר קצת יותר:
6.
A man may take the requisite amount for hallah out of [clean] dough from which hallah has not [previously] been removed in order to remove it in a state of cleanness in order to go on separating [hallah] from it for [unclean] demai, until it becomes putrid, since hallah for demai may be taken from clean [dough] for unclean [dough], and from [one dough for another dough] which is not in close proximity.
משנה ז
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְנָכְרִים בְּסוּרְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב פֵּרוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַלָּה אֶחָת. אָחֲזוּ קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים:
ברטנורה
בסוריא. ארצות שכבש דוד, ואינה קדושה כקדושת א״י:רבי אליעזר מחייב וכו׳ קסבר עשו סוריא כא״י לענין מעשרות ושביעית:ורבן גמליאל פוטר. דסבר לא עשו סוריא כא״י, ואינו חייב במעשרות בסוריא אלא בזמן שהקרקע של ישראל ואין לעובד כוכבים חלק בו:ר״ג אומר שתי חלות בסוריא. כדרך שמפרישים שתי חלות בחוצה לארץ, האחת נשרפת מפני שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים, והשנית תנתן לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:ור׳ אליעזר אומר חלה אחת. ר׳ אליעזר לטעמיה דאמר עשו סוריא כארץ ישראל ואין עפרה מטמא כעפר ארץ העמים, הלכך חלה אחת ותו לא:אחזו קולו של רבן גמליאל. דפוטר סוריא ממעשרות ושביעית:וקולו של ר׳ אליעזר. דאומר בסוריא חלה אחת. ואנן קי״ל שהעושה כקולי דמר וכקולי דמר רשע, הלכך חזרו לעשות כרבן גמליאל בשתי דרכים, שאין סוריא כא״י לא לענין מעשרות ושביעית כשיש לעובד כוכבים חלק בקרקע, ולא לענין חלה. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
בסוריא. פי' הר"ב ארצות שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת א"י וכן פי' בכמה דוכתי. וטעמא מפרש בירושלמי דריש פ"ב לפי שהיה דוד מניח ספרי א"י ומכבש ספרי חוצה לארץ. אבל אילו כבש כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבשן היה כבושו כמו בא"י לכל דבר. ומפרש הרמב"ם בפרק ראשון מה' תרומות כיון שהיה מלך ישראל וע"פ ב"ד הגדול היה עושה שא"י הוא מכבוש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל באיזה ארץ שתהיה ואם יחיד או שבט כבשו אפי' בארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת א"י כדי שינהגו בה כל המצות:
ור"ג פוטר. עיין מ"ה פ"ה דמעשרות:
שתי חלות. עיין במשנה דלקמן בדין שתי חלות דחוצה לארץ והכי הוי דינא בסוריא לר"ג כדפסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות בכורים:
חזרו לנהוג וכו'. פי' הר"ב משום דקיימא לן שעושה כקולי דמר וכו'. היכי דסתרי אהדדי כי הכא. וכדמסיק בפ"ק דערובין ד"ז:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא. בירוש' מפ' לה ר"י דבחכירות בתי אבות מיירי דהיינו שקבלה אביו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה ובנו ירד בה בתנאי הזה דכיון דקיימא עלי' באחריותה כדידי' דמיא ואילו קבלה הכי בארץ ישראל תנן בפ' המקבל במסכת דמאי דכי מחלק לבעל הבית דתורם ואח"כ נותן לו כי היכי דלא יפרע חובו מן הטבל כדאיתא התם:
מחייב פירותיה' במעשרות ובשביעית. דכבעלים דמו אע"פ שאין להם קרקע ור"ג פוטר דאין להם קרקע הכי מפ' פלוגתייהו בירושלמי בפ' בתרא דמעשרות ואיכא מאן דמפ' התם בירוש' דקנס קנסו ר' אליעזר ופי' ה"ר שמשון ז"ל ושמא לפי שהיו אריסין לעובדי כוכבים א"נ שלא ישתקעו בסוריא ע"כ וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ונראה מסיפא דמתני' דפליגי בכבוש יחיד שמי' כבוש דר' אליעזר סבר שמי' כבוש ועולי בבל נמי כבשוה ואית לה קדושת ארץ ישראל ומעשר ונותן לו כמו גבי ארץ ישראל ורבן גמליאל סבר לא שמי' כבוש ולא גזור אלא בקונה קרקע ותו לא. שתי חלות בסוריא כדין מהנהר ומאמנום ולפנים דלקמן דאע"ג דהם מְצָרִים של ארץ ישראל כדאיתא במסכת שביעית פ' שלש ארצות דלא כבשום עולי מצרים וכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ודינם כחו"ל לכל דבר דהא נאכל ונעבד כדתנן התם ומש"ה נמי אמרינן של אוּר אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור והכי נמי סוריא. חלה אחת דכבוש יחיד שמי' כבוש וקדושת עולי בבל נמי אית בה הלכך לאותן שהחזיקו בהן עולי בבל דמיא דתנן בהו בסמוך חלה אחת וכיון דקתני חלה אחת משמע דנאכלת כאותה של ארץ ישראל של עולי בבל דלא אשכחן חלה אחת ונשרפת אלא מימי רבן גמליאל ואילך. והרמב"ם ז"ל פי' דס"ל לר' אליעזר דאין עפרה טמא ונ"ל דמיירי בסוריא סמוכה לארץ ישראל קאמר ותנן באהלות דכשהיא סמוכה יכול ליכנס לה בטהרה ותניא בתוספתא דצריך שלא יפסיק בינה ובין ארץ ישראל אפי' תלם של טומאה. חזרו לנהוג כדברי ר"ג בשתי דרכים ודלא כר' אליעזר דשמותי הוא עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל:
7.
An Israelite who was a tenant of a non-Jew in Syria: Rabbi Eliezer makes their produce liable to tithes and to [the law of] the sabbatical year; But Rabban Gamaliel makes [it] exempt. Rabban Gamaliel says: [one is to give] two hallah-portions in Syria; But Rabbi Eliezer says: [only] one hallah-portion. They adopted the lenient ruling of Rabban Gamaliel and the lenient ruling of Rabbi Eliezer. Eventually they went back and acted in accordance with Rabban Gamaliel in both respects.
משנה ח
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, חַלָּה אֶחָת. מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר. מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר. וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת, וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן:
ברטנורה
שלש ארצות. חלוקות בדין חלה:מארץ ישראל ועד כזיב. כלומר כל ארץ ישראל עד כזיב, שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד צפון, וכבשוה עולי בבל וקדשה קדושה שניה:מפרישים חלה אחת. וניתנת לכהן ואוכלה בטהרה:מכזיב ועד הנהר. לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב. ואינה א״י ממש לפי שכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. מפרישין שתי חלות. הראשונה נשרפת לפי שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים כיון שלא כבשוה עולי בבל והשניה נאכלת לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת שהרי אינה ארץ העמים גמורה ואם לא היו מפרישין חלה שניה הנאכלת יאמרו תרומה טהורה נשרפת אבל כשמפרישין חלה שניה ונאכלת הרואה נותן על לבו להבין טעם הדבר, או שואל לחכמים ואומרים לו:של אור יש לה שיעור. מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר, נראית חלתה כשל תורה, הלכך יפריש כשיעור שמפרישים מעיסה טמאה, א׳ מכ״ד או ממ״ח:ושל כהן אין לה שיעור. לפי שהיא מדברי סופרים:מן הנהר ומן אמנה ולפנים. כלומר מתחלת הנהר ולפנים ממנה, וכן מתחלת אמנה ולפנים ממנו, חוצה, לארץ ממש, ומפרישין שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים:אחת לאור. שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים ממש:ואחת לכהן. כדי שלא תשתכח תורת חלה שנתנת לכהן:של אור אין לה שיעור. הואיל ושתיהן מדברי סופרים, מוטב להרבות באותה שנותנין לכהן שנאכלת ולא בנשרפת:וטבול יום אוכלה. לחלת האור של חו״ל. וטבול יום דקאמר הכא הוא כהן שטבל לקריו, שאין חלת האור של חו״ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, אבל טמא בשאר טומאות מותר בה. הלכך בחו״ל היכא דאיכא כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או כהן גדול בשנים שטבל לקריו, מפריש חלה אחת בלבד ונותנה לכהן. ואי ליכא כהן קטן או כהן גדול שטבל לקריו ואיכא כהן בעל קרי מפריש שתי חלות אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור, אחד מארבעים ושמנה, כדין כל עיסה שנטמאה באונס דטומאת ארץ העמים טומאת אונס היא, ואוכלה הכהן בקריו כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:אינו צריך טבילה. ובעל קרי מותר בחלת חו״ל. ואין הלכה כרבי יוסי:ואסורה לזבים ולזבות. רבנן קאמרי לה, דאילו לר׳ יוסי שריא לזבים ולזבות כי היכי דשריא לבעל קרי:ונאכלת עם הזר על השלחן. דלא גזרינן העלאה אטו אכילה:ונתנת לכל כהן. בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ כך פי׳ רמב״ם. ואין שיטת הגמרא מוכחת כן, אלא בין לכהן שאוכל חוליו בטהרה, בין לכהן שאינו אוכל חוליו בטהרה. אבל לעם הארץ אין נותנין שום מתנה ממתנות כהונה דכתיב (דברי הימים ב ל״א:ד׳) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה׳ אין נותנין מנה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה׳. וכן הא דתנן לקמן אילו נתנין לכל כהן, לאו לכהן עם הארץ, אלא לכל כהן אע״פ שאינו אוכל חוליו בטהרה:
תוסופות יום טוב
מכזיב ועד הנהר וכו'. עיין מה שכתבתי בארוכה ברפ"ז דשביעית:
שתי חלות. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות מסקין התוס' בר"פ כל הבשר בחולין [דף קד.] ובפרק עד כמה במסכת בכורות [דף כז] משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו. אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות:
ואחת לכהן. פירש הר"ב לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת וכו'. ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש. וכן דברי הרמב"ם בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים. ועיין מה שכתבתי במשנה י:
של אור יש לה שיעור. פירש הר"ב מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר נראית חלתה כשל תורה. ואף במקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דדרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכדפסק הרמב"ם בפ' חמישי מהלכות בכורים. ואף הראב"ד שחולק עליו בתרומה בפרק א' מהלכות תרומה מודה הוא בחלה. ואפילו הכי לא אמרו בארץ ישראל אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה:
יש לה שיעור. פירש הר"ב כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה אחד מכ"ד או ממ"ח. גם הרמב"ם בפירושו כתב ולפיכך צריך להוציא כשיעור שזכרנו. והוא חלק מכ"ד או חלק ממ"ח. ודבר תמוה דמאי שנא מדין השלישי דכתבו בו אחד ממ"ח. והר"ב נתן טעם דהוי דין עיסה שנטמאה באונס [כדתנן סוף פרק ב']. ואין סברא לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת ארץ שלא כבשו עולי בבל. ושיהיה לנו בו ספק שמא שנחשב אותה ארץ למטמא במזיד ויתחייב אחד מכ"ד. דאדרבה איפכא מסתברא שהדר באותה ארץ יותר יהא נחשב לאונס בטומאתו. מהדר בארץ העמים. ולהרמב"ם אצל מה שאמר אחד מכ"ד או ממ"ח לא הזכיר טעם כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה. יש לומר שסובר דהואיל והוא מכבוש עולי מצרים אמר שיש לה דין עיסה טהורה לענין השיעור. ונתן שני שיעורים האחד לעיסת בעל הבית. והאחד לעיסת נחתום. ומכל מקום בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים כתב גם בכבוש עולי בבל אחד ממ"ח בלבד. [*אמנם אפשר להגיה בדברי הר"ב שז"ש טמאה צריך להיות טהורה והשתא מעיקרא לא קשיא ולא מידי]:
ואסורה לזבים ולזבות. פירש הר"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב"ד בפ"ה מהלכות בכורים ופ"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר"ב שמפרש דלר"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא"ש דפרק כל הבשר וז"ל הרא"ש (ומותר) [צ"ל ואסורה] לזבים בירושלמי ה"ג לר"י נצרכה דאע"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ"ל:
ונתנת לכל כהן. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם הוא מהירושלמי. ומה שהקשה הר"ב נראה בעיני דלא קשיא דאף הרמב"ם לא אמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חברות לענין טומאה וטהרה. וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ"ג פרק ב דדמאי. ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתני'. ועוד בסוף פרק ב דחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. והיינו במי שלא קבל עליו דברי חברות אף על פי שישנו בתורה ובמצות כמ"ש הרמב"ם בריש פרק י' מהלכות טומאת משכב ומושב. וכן תראה מלשון הרמב"ם שכתב לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ וניחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים וכן כתב ג"כ בפירוש משנה דלקמן והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהן קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עמי הארץ ע"כ. וגם בחבורו פ"ה מהלכות בכורים כתב על חלת חוצה לארץ ונותנין אותה לכהן עם הארץ מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
ר"ג אומר שלש ארצות וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' גזיב בגימ"ל:
מן הנהר ומאמנה. גרסי' וס"א ומאמנם וכמו שכתבתי ר"פ ששי דמסכת שביעית:
מן הנהר ומאמנה ולפנים. כלומר מתחלת הנהר ולפנים ממנו עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט דאי לת"ה טפי הוה ניחא לי' למיגרס הכא ובפ' ששי דמסכת שביעית ומן הנהר ומאמנה ולחוץ. וז"ל הרשב"א ז"ל בפסקי חלה ונראה שמהנהר מאמנם ולחוץ שתי חלות גרסי' וכן היא בהלכות חלה לרב רבי משה ז"ל וכן היא שנוי' בתוספתא אלא שבכל הספרים כאן ובפ' ששי של מסכת שביעית גרסי' ולפנים ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל מן הנהר ומאמנה ולפנים שתי חלות ומה שלא נהגו להפריש חלה שני' עכשיו אפי' במקומות שיש כהן יש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת א"י גזרו ובימי חכמים היו מזין בא"י אבל עכשיו בטלה אפר פרה ולא משתכח כהן טהור ע"כ. וז"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל למשנתנו שלש ארצות לחלה שלש ארצות חלוקות בתוך ארץ ישראל האמורה למשה רבינו בפרשת מסעי. וסוריא וכל שכן בבל לא קחשיב הכא דההיא דין רביעי אית בה כדאיתא פ' עד כמה. מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת כעין משנה זו שנוי' פ' שלש ארצות במסכת שביעית והתם תני כל שהחזיקו עולי בבל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד והיינו משום דקסבר דקדושה שניי' אין אחריה היתר ובאותו פרק במסכת שביעית מפ' העיירות שקדשו עולי בבל מארץ ישראל וכי קתני הכא עד כזיב ולא כזיב בכלל קאמר דכזיב לא כבשוה עולי בבל כדאיתא בפ"ק דמסכת דמאי ובפ' שלש ארצות ציירתי צורת הארץ בגבוליה ומ"מ הנני מטריח עצמי לציירה כאן דע דעכו מארץ ישראל כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו בעיקר צפונה [הגהה עיין במה שציירתי שם פ' שלש ארצות בשביעית שהעתקתיו בשמו ז"ל מכתיבת ידו ז"ל אם הוא מכוון עם מה שכתוב כאן בשמו ז"ל:] של ארץ ישראל בקרן צפונית מערבית וכזיב משוכה ממנה לצד דרום [נ' דצ"ל צפון] והיא נגד חוט מזרח ובתורה כתוב דטורי אמנוס הן סוף קו מערב ומשם מתחיל קו צפון ואנטוכיא היא בקרן צפונית מזרחית דכתי' וירד הגבול משפם הרבלה ומתורגם משפם לרבלה ותרגום ירושלמי מקלקיא לאנטוכיא וכן פירשו רבותינו כל רבלתה שבנביאים אנטוכיא בענין דאנטוכיא הן בקרן צפונית מזרחית והים הגדול עולה ומגיע אליהן של טורי אמנוס ונכנסין תוך הים הרבה וכל שפוע ששופעים לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרינן לקמן דהוי קדוש והיינו דתנן מטורי אמנוס ולפנים ונחל מצרים הוא בצד דרומית מערבית ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמן נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך לי' וגבול ים וקא מפ' חוט קו של מערב ומדבר צין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי בבל אלא מכזיב ולהלן לצד דרום והשתא ה"ק כל מה שכבשו עולי בבל דהיינו מכזיב ולצד דרום ועד כזיב ולא כזיב בכלל מפרישין חלה אחת ונאכלת חדא מתרי טעמי דאין בה טומאת אויר דכל שכבשו עולי בבל טהור ואם כהנים הדרין שם אירעה להם טומאה יכולין ליטהר דהא אפילו בימי האמוראים הי' להם עדיין אפר פרה מזמן הבית כדאיתא בפ"ק דנדה חבריא מדכן בגלילא וכ"ש בימי התנאים וכן כתב סה"ג בהדיא בשם ריב"א ועוד האריך רבינו ברוך בספר התרומה. מכזיב ועד הנהר ועד אמנוס והיינו משום דנהר דקתני במתני' היינו נחלה מצרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"א דהלכות תרומות והוא בקרן דרומית מערבית כדפרישית וטורי אמנוס הן הר ההר האמורים בתורה והן בקרן מערבית צפונית ומתני' מיפרשא כמין טבלא משולשת תרגום ירושלמי של הר ההר טורי אמנום. ואחת של אור דיש לה טומאת אויר ואין שום תרומה בה טהורה דדוקא כפר קני ואשקלון וכפר סיסאי מפני שהן מובלעות טהורות דאי לאו הכי טמאות הן של אור יש לה שיעור כי הא דתנן הנחתום אחד ממ"ח וכו' וטעמא דאינה קדושה כמו אותה שכבשו עולי בבל ולכך טמאוה. ועד אמנום ולא אמנום בכלל דכל השפוע ששופעים ההרים לא כבשו עולי מצרים ובירוש' מפ' טעמא. ומהנהר ומאמנוס ולפנים מפ' בירושלמי מנחל מצרים כל עיירות שכנגדו וכל השפוע ששופעין טורי אמנוס לצד ארץ ישראל דבירושלמי קאמר דגבול קדושת הר ההר דהיינו קו שלסוף גובהו וכל מה ששופע לצד דרום דוקא הוא דקדוש ואילו כבשוה עולי מצרים הי' בו קצת קדושה אבל כיון שלא כבשו כלל דנו בה דין ח"ל ומהאי טעמא נמי תני בפ' שלש ארצות דנאכל ונעבד ובריש כל הבשר נמי קרי להאי גבול ח"ל כדאיתא התם אבל מ"מ כיון שהוא מגבול ארץ הניתן לנו ע"י מרע"ה עבדו בה רבנן הכרא משאר ח"ל דאילו ח"ל אי איכא כהן קטן אין צריך להפריש אלא חלה אחת ועוד דאי ליכא כהן קטן מפריש שתים של אור אין לה שיעור ושל כהן אוכלה ואפי' הוא טמא בלא טבילה ואפי' טומאה יוצאה מגופו כדאיתא בפ' עד כמה ועוד דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואילו הכא אחמירו בה תרתי דאפי' איכא כהן קטן צריך להפריש שנים ועוד דהשנית של כהן לא יאכלנה לרבנן ואפי' הוא טמא מת שאין טומאה יוצאה מגופו אא"כ טבל ולר' יוסי לא בעי טבילה אא"כ טומאה יוצאה מגופו ומנא אמינא לה דגרסינן בר"פ עד כמה אמר שמואל אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו כגון זב ומצורע ובעל קרי וה"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שלא ראה קרי מימיו אע"ג דהוא טמא משום ארץ העמים וטמא מת והתרומה נמי היא טמאה וה"ה כהן בר עונשין שטבל לקרויו ואפי' הוא טמא מת שרי שהרי אין הזאה בח"ל ואי ליכא כהן קטן שתתקיים בו תורת נתינה שקיל לה בריש מסא פי' ראש המרדה שקורין פאלא ושדי לה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן ואפי' גדול שלא טבל ואפי' אשתו נדה למדנו מכאן שני דברים למדנו שבמקום שיש כהן קטן או גדול שטבל ואפי' לא העריב שמשו אינו מפריש אלא אחת ועוד קולא אחרת שבאותה הארץ של משה לכל הפחות בעי טבילה אלא דלא בעי הערב שמש למר אפי' אין טומאה יוצאה מגופו ולמר דוקא בטומאה יוצאה מגופו. גלו לבבל וכיוצא בה אי דמפריש שתים שריא השנית אפי' למי שהטומאה יוצאה מגופו ובלא טבילה וכן פסק סה"ג אלא שלא יישב הרב ז"ל גרסא דולפנים ותהלות לאל עלה בידנו כהוגן. וטבול יום אוכלה דלא בעי הערב שמש אבל טבילה בעי ואפי' הוי טמא מת. ר' יוסי אומר אין צריך טבילה קסבר כיון דמצינו דטמא מת מותר אפי' במחנה לוי' וכל שכן במחנה ישראל הלכך לא בעי טבילה אלא כי טומאה יוצאה מגופו דמשולח מן השתים כדאיתא בפסחים ההוא בעי טבילה ולא בעי הערב שמש. ואסורה לזבים אא"כ טבלו שטומאתן יוצאה מגופן וה"ה לבעל קרי ומצורע ותנא ושייר ובירוש' מפ' דר' יוסי קתני לה ולדידי' איצטריכא לאשמועינן דבהא מודה לרבנן. ונאכלת עם הזר על השלחן ולא גזרינן דילמא שקיל זר מיני' ואכיל דהא ליכא למיגזר אטו חלת הארץ שכבשו עולי בבל דליכא עכ"ל ז"ל:
ונאכלת עם הזר וכו'. וטעמא דנאכלת עם הזר על השלחן משום דאפי' אם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר ודעת הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה דהלכות בכורים דאפי' אם נתערבה שוה בשוה אינה מדמעת ויותר מזה כתב בפי"ג דהלכות תרומות דתרומת ח"ל מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו אבל דעת פוסקים אחרים לאסור תערובתה לזרים בפחות ממאה ואחד:
ונתנת לכל כהן. בין כהן חבר בין כהן עם הארץ כן פי' הרמב"ם ז"ל וכן פי' הרב רבינו שמשון ז"ל בשם הירושלמי ולא הוי כי האי דלקמי' ע"כ. וכן ג"כ פי' הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' של"ו:
8.
Rabban Gamaliel says: there are three territories with regard to [liability to] hallah:From the land of Israel to Chezib: one hallah-portion. From Chezib to the river and to Amanah: two hallah-portions. One for the fire and one for the priest. The one for the fire has a minimum measure, and the one for the priest does not have a minimum measure. From the river and from Amanah and inward: two hallah-portions. One for the fire and one for the priest. The one for the fire has no minimum measure, and the one for the priest has a minimum measure. And [a priest] who has immersed himself during the day [and has not waited till sunset for his purification to be complete] may eat it. Rabbi Yose says: he does not require immersion. But it is forbidden to zavim and zavot, to menstruants, and to women after childbirth; It may be eaten with a non-priest at the [same] table; And it may be given to any priest.
משנה ט
וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, הַחֲרָמִים, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבִּכּוּרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:
ברטנורה
החרמים. לכהנים כדכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה:והבכורות. אי תם הוא הרי זה קדשי מקדש ואי בעל מום הוא כתיב (דברים י״ב:ט״ו) הטמא והטהור יאכלנו:ופדיון פטר חמור. פודהו בשה ואין בו קדושה:ראשית הגז. דכתיב (שם יח) וראשית גז צאנך תתן לו:ושמן שרפה. שמן תרומה שנטמא:וקדשי מקדש. דלא אסרו לתת לכהן שאינו נזהר מטומאה אלא דבר שיש בו איסור טומאה בגבולין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אבל קדשי מקדש ובכורים שמביאין אותם לעזרה, לא חששו, דטהורי מטהר נפשיה:רבי יהודה אוסר בבכורים. דחייש דלמא לא מזדהר בהו, הואיל ואין עושין בהן עבודה. ואין הלכה כר׳ יהודה:רבי עקיבא מתיר. ר׳ עקיבא לטעמיה, דאמר בפרק שני דמעשר שני דכרשינין כל מעשיהן בטומאה דלא חשיבי אוכל:וחכמים אוסרים. דחשיבי להו אוכל הואיל והן נאכלין בשנות רעבון. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
ואלו ניתנין לכל כהן וכו'. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל לכל כהן בירושלמי מפ' לה דלצדדין קתני לה יש מהן בין למשמר בין חוץ למשמר ויש מהן דוקא למשמר אלא בין חבר בין ע"ה. החרמים מי שאמר שדהו חרם נחלק אל המשמרה שעובדת במקדש באותה שבת שהחרים זה קרקע שלו ובירוש' נפקא לן דחרמים דקרקע לבני המשמרה דוקא מתחלקים אחד חבר ואחד עם הארץ מקרא דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' מה קדשי קדשים לאנשי משמר אף חרמים לאנשי משמר והא דלא תני שדה אחוזה משום דאתקש לחרמין ובכלל חרמיין איתי'. והבכורות אי תם הוא פשיטא דלאנשי משמר הוא ואי בעל מום הוא ברשותא דכהן הומם הלכך הראוי לאכלו תם זכי בי' כי הומם. פדיון הבן פטר רחם זכר פדיונו חמש ובהאי לא בעי בני משמר. פדיון פטר חמור שאסור בהנאה אא"כ פודהו בשה ושה נותנו לכל כהן. ראשית הגז שיעורו מפורש בפ' ראשית הגז אחד מס' כשגוזזין בכל שנה. שמן שריפה שמן תרומה שנטמא ודרשינן בפרק במה מדליקין משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו. וקדשי המקדש כגון שיירי מנחות דכתיב כל זכר בכהנים יאכלנה והא בעי משמר. והבכורים דתנן במסכת בכורים בכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש וטעמא דהא אית בהו קרבן כדתנן התם. ר' יהודה אוסר בבכורים למוסרן לכהן עם הארץ דכיון דאכילתן תוך החומה כמו מעשר שני אי עם הארץ הוא חיישי' דילמא מפיק להו חוץ לחומה ואכיל להו כיון דלא גמיר או שמא אכיל להו בטומאה ואיתקוש למעשר שני בקרא דלא תוכל כדאיתא בפ' הערל ור' יהודה דהכא אזיל לטעמי' דאמר התם אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה עכ"ל ז"ל ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל:
9.
These may be given to any priest:Devoted things (haramim); Firstlings; The redemption of the first born; The [lamb substituted as] ransom for the firstling of a donkey; The shoulder, the two cheeks and the maw; The first of the fleece; Oil [fit only] for burning; Consecrated food [which must be eaten] within the Temple; And bikkurim. Rabbi Judah prohibits bikkurim. Vetches of terumah: Rabbi Akiva permits, But the sages prohibit.
משנה י
נִתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם עֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג), וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:
ברטנורה
מביתר. שם מקום בחו״ל:ולא קבלו ממנו. דלאכלן אי אפשר שהרי נטמאו בארץ העמים. ולשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה, שמא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להחזירן למקומן אי אפשר שלא יאמרו תרומה יוצאה מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא מניחן עד ערב פסח ושורפן:וחג הקציר בכורי מעשיך. דשתי הלחם אקרו בכורים, ומתירין את החדש במקדש:
תוסופות יום טוב
ולא קבלו ממנו. פירש הר"ב לשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה וכו'. ולעיל במשנה ח בדין השלישי מפרש דטומאת ארץ העמים היא טומאה ידועה דדוקא אותו חלק מן הארץ שלא כבשו עולי בבל מקרי טומאה שאינה ידועה. ומצאתי בספר כפתור ופרח פרק י"א שכתב למערב ירושלים דרומי כשלש שעות הוא ביתר ע"כ. ואם לביתר שבמשנתנו נתכוין נוכל לומר דגם בכלל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל היא שהרי סמוכה לירושלים היא ומהארץ תחשב. אבל באלכסנדריא קשיא לפי שהיא לערך תשעים פרסאות ארצנו למערב ארץ ישראל כפי מה שראיתי במפות העולם. וגם נראה שביתר זו היא אותה ששנינו בסוף תענית. ואין סברא שהיתה קרובה כל כך לירושלים. [*ובפ' הניזקין (גיטין דף נז) דביתר רחוקה מיל מים הגדול] ובעל כפתור ופרח לא לזו נתכוין. ועוד שהרמב"ם כתב בכל חלת חוצה לארץ שהובאה לארץ ישראל שמניחה עד הפסח ותשרף כתרומה. ובספ"ב מהלכות תרומה כתב ולא תשרף שלא יאמרו תרומה שאינה נטמאת נשרף וכו' אלא מניחן וכו' או עד שיבא ערב פסח וכו'. וצ"ל דאע"ג דכשהיא בארץ העמים הויא טומאה ידועה ונשרפת מ"מ כשהובאה לארץ ישראל מיקרי אינה ידועה דלאו כ"ע ידעי מאיזה מקום הובאת אם מארץ העמים אם מהארץ שלא כבשו עולי בבל:
הביאו בכוריה' [קודם עצרת] ולא קבלו מהם. כ' הר"ש ובירוש' מפרש דהחזירום ופריך אמאי לא קבלו ממנו והתנן בפרק רבי ישמעאל דמנחות שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם. אי נמי משום דמנכרא מלתא טובא ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורים. אין מקבלים אלא יניחם עד שתבא עצרת ויקרא עליהן. וכתב הכ"מ שכן כתוב בתוספתא בריש בכורים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
איש תקוע. מארץ ישראל הי' כדתנן במנחות פ' כל קרבנות תקוע אלפא לשמן. ואשכחן לה בכמה דוכתי במקרא אשר הי' בנוקדים מתקוע ובשמואל וישלח יואב תקועה:
מביתר. צריך להגי' מבייתור:
ולא קבלו ממנו. דהא תנן בפ' שלש ארצות אין מביאין תרומה מח"ל וחלה ותרומה שוין:
אנשי אלכסנדריא. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה בעיני דהדר ותנא לי' משום דחוניו עשה שם בית כדאיתא בס"פ בתרא דמנחות וה"א דליקבלו מינייהו דלא ליטעו לומר הא דלא קבלו מבייתור משום דלא מצי אכלי להו התם אבל באסכנדריא דהא מצו אכלי להו כהנים התם דיש שם בית ה"א דליקבלו קמ"ל ועוד נראה משום דאלכסנדריא נחל מצרים מהתם מתחיל וארץ ישראל הויא אלא דלא כבשוה מש"ה תני לה:
הר צבועים. שם מקום בארץ ישראל כדכתיב בשמואל גי הצבועים ותרגם יונתן מישר אפעיא וברדלס נקרא צבוע ואפא בב"ק פ"ק:
הביאו בכוריהם קודם לעצרת. ותנן במנחות פ' ר' ישמעאל אין מביאין מנחות ובכורים קודם לשתי הלחם ואפי' בעצרת עצמה ומפ' טעמא בפ' כל קרבנות הצבור משום דכתיב חדשה חדשה שתי פעמים:
מפני שכתוב בתורה וחג הקציר בכורי מעשיך. בפ' כל קרבנות הצבור מתנייא הכי ומנין שתהא עצרת קודמת לבכורים ת"ל חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים ואין לי אלא בכורי קציר חטים בכורי קציר שעורים מנין ת"ל וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ופי' רש"י ז"ל מנין שתהא שתי הלחם קודם לבכורים שלא יביא בכורים קודם לשתי הלחם ת"ל בכורי קציר חטים כלומר שתי הלחם יהא קודם לכל קציר חטים ואפי' קציר שעורים ת"ל חג הקציר בכורי מעשיך חג שאתה מביא בכורים שתי הלחם יהא קודם לכל מעשיך אשר תזרע בשדה ואפי' לחדש של שעורים עכ"ל ז"ל. ובירוש' תני ר' חייא בין ברישא דחלות שהביא נתאי איש תקוע בין בסיפא בחלות שהביאו אנשי אלכסנדריא גזרו עליהם והחזירום למקומם והתם פריך עלי' דהא קיימא לן דלהחזירה למקומה אי אפשר שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאה מן הארץ לח"ל אלא מניחה עד ערב הפסח ושורפה:
10.
Nittai of Tekoa brought hallah-portions from Be-Yitur, but they did not accept from him. The people of Alexandria brought hallah, but they did not accept from them. The people from Mt. Zevoim brought bikkurim prior to Atzeret (Shavuot), but they did not accept from them, on for it is written in the Torah: “And the festival of the harvest, the first-fruits of your labors, which you have sown in the field” (Exodus 23:16).
משנה יא
בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת מִבָּבֶל, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם, וְהֶחֱזִירוּהוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה. אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא, וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקּוֹנֶה בְסוּרְיָא, כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָר שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם:
ברטנורה
העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו. דכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחו״ל שאי אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות:הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו. לפי שלא בצרום מתחלה לכך דאילו בצרום מתחלה לכך שרי, דהכי תנן פרק בתרא דתרומות אין מביאין בכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים וענבים בלבד:פסח קטן. פסח שני. ובניו קטנים היו ובפסח ראשון בלבד הן חייבים שהכל חייבים בראיה כדכתיב (שמות כ״ג:י״ז) יראה כל זכורך אבל לא בפסח שני:מאפמיא. גרסינן, והוא שם מקום בסוריא:כקונה בפרוורי ירושלים. מגרשי ירושלים וכפרים שסביבותיה. תרגום מגרשיה פרווהא:
תוסופות יום טוב
העלה בכורות [מבבל] ולא קבלו ממנו. כתב הר"ש בירוש' פריך ולא תנן בסוף פ"ג דתמורה ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה וכו' כמ"ש לעיל. ובבבלי דתמורה משני רב חסדא הא ר' ישמעאל. הא רבי עקיבא. ובפרק א' מהלכות בכורות פסק הרמב"ם דאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב. [*והעתיקו הר"ב שם בתמורה]: הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו. פירש הר"ב לפי שלא בצרום מתחלה וכו'. דלא תקשה אדתנן בפרק בתרא דתרומות. ירושלמי. והרמב"ם מפרש דמתני' (דהכא) [דהתם] רבי יהודה ואינה הלכה. וכבר תמה עליו הכסף משנה פרק ב מהלכות בכורים: הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים. ומכל מקום תרומה אין מביאין מסוריא לארץ ישראל. דבסוף פרק ו ממסכת שביעית פסקו הר"ב והרמב"ם דאין הלכה כרבי שמעון שאומר דמסוריא מביאין. וטעמא בירושלמי דבתרומה חוששין שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו לחוצה לארץ. אבל הבכורים. הבעלים מחוייבים להביאם לירושלים: סליק מסכת חלה
יכין
מלכת שלמה
יכין
שתי נשים אורחא דמלתא נקט דסתם נשים מקפידות זע"ז דאשה עיני' צרה [כב"מ דפ"ז א'] וה"ה כל סתם בני אדם: שעשו שני קבין ר"ל דהו"ל שיעור חלה יחד: ונגעו זה בזה ה"ה אפי' נילש יחד ונקט נגעו רק לרבותא של הדיוק דבידוע שאינן מקפידות אפי' ע"י נגיעה מצטרפי כשנשכו [י"ד שכ"ו ש"ך סק"ב]: מין במינו חייב כשנשכו העיסות או נצטרף בסל: ושלא במינו פטור [ועי' ריש מכילתן סי' ד'] והוא הדין באחד קיבר ואחד נאה או בא' כרכם ובשני אין בו מסתמא מקפיד שלא יתערבו אם לא נלושו יחד [שם]. מיהו ביש בכ"א כשיעור מפריש מעיסה על חברתה כשנשכו ואף דבכל עיסות מפריש מזע"ז וא"צ נשיכה רק שיהיה מוקף הכא שאני דמקפיד אתערובתן [ט"ז שם סק"א] אבל שאר ב' עיסות בחו"ל דוקא בנלוש כ"א בפ"ע צריך שיפריש מהמוקף אבל עיסה שלשה וחלקה א"צ מוקף רק שיהא שירים מעיסה שמפריש [שכ"ג ס"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים ר"ל כוסמין ושבולת שועל ושיפון ועי' פ"א: מצטרפין זה עם זה ודוקא לענין חיוב מצטרפים אבל אין תורמין מזע"ז [כפ"ב דתרומ' מ"ו]: שני קבים של מין א' החייב בחלה: או קב תרומה שאינן חייבין בחלה וקמשמע לן תרומה אף שהוא מין החיוב מה שאין כך אורז ותנא אורז אף שעל ידי טעם דגן אפשר שיתחייב מה שאין כן תרומה דמוע פטור מחלה להכי צריך תרתי: אינן מצטרפין אפילו נשכו יחד: קב חדש וקב ישן מתבואה ישנה וחדשה והרי אסור להפריש מזע"ז [כתרומות פ"א מ"ה]: וחכמים אוסרים מיהו ודאי מצטרפי לחיוב חלה ויטול מכל א' בפ"ע והכי קיימא לן [שכ"ד ס"ח]: הנוטל חלה מן הקב ר"ל מעיסה פחותה מכשיעור: רבי עקיבא אומר חלה כשהשלים אחר כך להעיסה כשיעור חלה: רבי עקיבא פוטר לטעמיה במ"ד: נמצא חומרו קולו חומרו של כל מ"ד במ"ד הוא קולו במ"ה וקיי"ל כחכמים [שכ"ו ס"ה]: חלת דמאי זאת היא משנה חמורה ורבו בה פירושים. ולפענ"ד לא נשאר לנו לומר אחר שחזרנו על כל הצדדי' אלא דמיירי שקנה עיסה מכותי דגם הנקנה ממנו נקרא דמאי והרי יש בעיסה זו ספק שמא הכותי לעצמו עשא' וכבר הפריש חלתו או שמא למכרה לישראל עשאה ומדלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול לא הפריש חלתו ולפיכך החבר שלקח העיסה חייב להפריש חלתו מספק. אבל מדעיסה זו טמאה היא דכותי לא נזהר בטומאה להכי קאמר תנא שאם יש לו עוד עיסה שעשאה הכותי בטהרה כגון שטבל הכותי לפנינו [כנדה ל"ג ב'] או שלשה הכותי במי פירות שאינן מכשירים ואמק"ט. והרי גם בה יש ספק אם הפריש הכותי חלתו. קאמר לן תנא דכיון שחלת שניהן ספק מפריש מהטהורה על הטמאה: ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ארץ זיריען מזרחית צפונית לגבול א"י ועמ"ש פ"ו דדמאי סי' ל"ג: ורבן גמליאל פוטר משא"כ בשגוף הקרקע שם של ישראל מודה ר"ג דחייב: רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא א' לאור וא' לכהן ככל חו"ל: ורבי אליעזר אומר חלה אחת כא"י: אחזו קולו של רבן גמליאל דפטורה ממעשר ושביעית: וקולו של רבי אליעזר דאמר חלה א': חזרו לנהוג נ"ל דר"ל חזרו חכמים והנהיגום כדברי ר"ג וכו' דכל העושה ב' קולות דסתרי אהדדי נקרא רשע [כעירובין ד"ז א']. וקמ"ל תנא דאף בדרבנן אסור לעשות כתרי קולי דסתרי אהדדי: כדברי רבן גמליאל בשתי דרכים משום דלכ"ע הוא רק מדרבנן להכי תפסו לקולא כר"ג דמיקל טפי מר"א: רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה: מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד דרום לכזיב: ועד אמנה ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה: שתי חלות מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל: של אור יש לה שיעור דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל: ושל כהן אין לה שיעור מדהיא רק מד"ס: מן הנהר ועד אמנה ולפנים ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל: ואחת לכהן דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור: ושל בהן יש לה שיעור דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת: וטבול יום היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו: אוכלה לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש: ונאכלת עם הזר על השלחן ול"ג העלאה אטו אכילה: ונתנת לכל כהן אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה [י"ד שכ"ב]: החרמים באומר נכסי מוחרמים לה': והבכורות תם למזבח ובעל מום לכהן: ופדיון פטר חמור שפודהו בשה: והקיבה מבהמה כששוחטה נותן לכהן זרוע ימין מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד רוחב הכתף דהיינו ב' פרקים עליונים של יד הבהמה. והלחיים היינו מפרק של לחי אצל צדעי הבהמה עד למטה בפיק' של גרגרת עם הלשון שביניהם. והקיבה וקיי"ל דאינו נוהג בח"ל [י"ד ס"א סכ"א]: וראשית הגז הגוזז ה' כבשים שמשקל צמר כל א' י"ב סלע יתן קצת מהן לכהן ומד"ס יש שיעור לנתינה ה' סלעים ואינו נוהג בח"ל [י"ד של"ג ס"א]: ושמן שרפה שמן תרומה שנטמא: וקדשי המקדש קרבנות המזבח דדוקא קדשי גבול כתרומה וחלה אין ניתנין רק לכהן האוכל בטהרה משא"כ קדשי מקדש וודאי נטהרו הכהנים קודם שיאכלו': ר' יהודה אוסר בבכורים מדלא נקרב מהן במזבח לא מזדהרי בטהרתן: רבי עקיבא מתיר לתתם לכל כהן לטעמי' פ"ב דמע"ש דאינן אוכל רק ע"י הדחק: ניתאי איש תקוע הביא חלות מביתר מקום שבח"ל: ולא קבלו ממנו דלאכלן א"א מדנטמאו מח"ל ולשריפה א"א דאין טומאה וודאית ידועה בהן ויאמרו ראינו חלה טהור בא"י נשרפה ולהחזירן לח"ל ולשרפן שם א"א שלא יאמרו ראינו חלה יוצאה מא"י לח"ל להכי מניחה עד ע"פ ושורפה עם החמץ: אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם הצריכום להחזירן ולהוציאן מבהמ"ק: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ר"ל שבועות נקרא חג הקציר ובו מביאין ב' לחם להתיר החדש והבכורים במקדש: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו דהוקשו בכורות למעשר דגן וכמו שאין מביאין תומ"ע מחוצה לארץ כ"כ בכורות אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכל לכהנים: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו מדלא בצרום מתחלה לכך: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן פסח שני: שלא יקבע הדבר חובה ורק בפסח ראשון חייבים: אריסטון הביא בכוריו מאפמיא מקום בסוריא: מפני שאמרו הקונה בסוריא בקונה בפרוור כפרים שסביבות ירושלים אבל תרומה לא דחיישינן שהכהנים יהיו מרדפים אחריה ויצאו מארץ ישראל לסוריא אבל בכורים ע"כ בעלים יביאום למקדש:
מלכת שלמה
בן אנטיטס. גרסי' ס"א בן אטיטס וכן הוא בערוך ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בן אטיטס שם איש העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו בתמורה פ' ואלו קדשים נפקא לן מקראי דאף על גב דבכורות בהמה טהורה של חוצה לארץ קדושים מכל מקום אין מחוייבין להעלותו ולהקריבו על גבי המזבח דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור אבל אם העלוהו מקריבין והכא משום דבן אטיטס הי' אדם מסויים ויקבעו הדבר חובה לא קבלו. הביאו בכורי יין ושמן ונפקא לן בפ' העור והרוטב דקדושים ואינו מביא ודרשי' פרי האדמה אשר תביא פרי אתה מביא ואין אתה מביא משקה עכ"ל ז"ל. ולמה שהקשה ותירץ רבינו עובדי' ז"ל תירץ הרמב"ם ז"ל דההיא דתרומות ר' יהושע היא אלא ששם וגם בכ"מ הועתק ר' יהודה וטעות הוא ור' יהושע צריך להיות וכמו שכתבתי שם פ' בתרא דתרומות סי' ג'. ושם פסק כר' יהושע דתרומות והכא בפי' המשנה כתב ואמרו הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו היא הסברא האמיתית ע"כ:
בניו ובני ביתו. בניו הקטנים ואשתו:
פסח קטן. פסח שני:
והחזירוהו. כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דמפ' בירוש' דאתיא כר' יהודה דאמר אשה בראשון חובה ובשני רשות והחזירוהו דקתני בשביל שהיתה לעצמה עם בניו ולא בטפלה פי' חבור לאישה ואיכא מ"ד דהי' אדם רשום ויקבעו הדבר חובה שילמדו ממנו ע"כ וכתב הר"ש ז"ל דיוסף הכהן היה סובר דנשים בשני חובה:
שמא יקבע. הקו"ף בנקודת קמ"ץ צ"ל וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל:
אריסטוון. כך מצאתי מנוקד במשניות בשם החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוי"ו בנקודת פת"ח אכן אחר זמן באו לידי עצם המשניות שלו ולא מצאתי כן:
הביא בכוריו מאפמיא וקבלו ממנו. בירוש' פריך והתנן בשביעית ס"פ שלש ארצות אין מביאין תרומה מח"ל ומשמע התם דאפי' מסוריא אין מביאין וכיצד שרו לי' וקבלו הבכורים ממנו והלא דין הוא שאין מקבלין ומה תרומה שאין בה שום קרבן ולא בעיא מחיצה אין מביאין ואפי' בדיעבד בכורים דחמירי דבעו תנופה והגשה לגבי מזבח וקרבן וחומה תני מתני' דבדיעבד מביאין יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ומשני ר' אושעיא בכורים באחריות בעלים כלומר לאו משום טומאה הוא דגזור אלא משום ישיבת ארץ ישראל ובכורים על כרחייהו דבעלים צריכין להביאן לירושלם כדתנן בפ' בתרא דמס' בכורים אגריפם מלך ישראל מניח הסל על כתיפו הלכך לא קנסינן להו אבל תרומה אינה באחריות בעלים ואין על הבעלים להביאה ואי שרינן להו לכהנים שבארץ לקבלה יש לחוש שמא יצאו הכהנים לח"ל כדי להביאה הלכך קנסינן להו אפי' בדיעבד ואמרי' תרומה טמאה הויא:
כקונה בפרוורי' שבירושלים. בפרוורי בשני רישי"ן וכן בסוף מלכים בפרוורים. ועיקר הגירסא בפרוורי ירושלם וכן הוא בגיטין פ"ק דף ח' בברייתא ומפ' רב ששת התם דנ"מ לומר שכותבין עליו שטר ואם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת אומר לעובד כוכבים ועושה אע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום יישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסי' אלה המשניות פה [א) בד"ס רשום כאן סי' י"נ] עשרים וארבע מתנות נתנו לכהנים עשר במקדש וארבע בירושלם ועשר בגבולין אלו עשר שבמקדש חטאת. וחטאת העוף. ואשם ודאי. ואשם תלוי. וזבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. ומותר [ב) בד"ס העומר] השמן. ושתי הלחם. [ג) בד"ס לחם] ולחם הפנים. ושירי מנחות. [ד) בד"ס רשום כאן סי' י"ד] אלו ארבע שבירושלם הבכורות. והבכורים. והמורם [ה) בד"ס מתודה] מן התודה ואיל נזיר. ועורות הקדשי'. [ו) בד"ס רשום כאן סי' ט"ו:] אלו עשר שבגבולים תרומה. ותרומת מעשר. וחלה. וראשית הגז. והמתנות. ופדיון הבן. ופדיון פטר חמור. ושדה אחוזה. ושדה חרמים. וגזל הגר. כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה. עד כאן:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת חלה ובעזרת אל נורא עלילה נתחיל מס' ערלה
11.
Ben Antigonus brought up firstlings from Babylon, but they did not accept from him. Joseph the priest brought first fruits of wine and oil, but they did not accept from him. He also brought up his sons and members of his household to celebrate Pesah katan in Jerusalem, but they turned him back, so that the thing should not become firmly fixed as an obligation. Ariston brought his first fruits from Apamea and they accepted from him, because they said, one who buys [a field] in Syria is as one who buys [a field] in the outskirts of Jerusalem.