רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
זרעים
חלה
פרק ד
א ב ג ד
Zeraim
Chalah
Chapter 4
1 2 3 4
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11

Mishnah

משנה א
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין, וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה, אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד, פְּטוּרִים. וּבִזְמַן שֶׁהֵם שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, מִין בְּמִינוֹ, חַיָּב. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, פָּטוּר:
ברטנורה שתי נשים. אפילו הן ממין אחד פטורים. ואין נשיכה וצירוף סל מצרפן, כיון שמקפידות. ואפילו לשו שני קבין כאחד, כיון דסופן ליחלק פטורות. וסתם מתניתין כבית הלל דאמרי קביים לחלה, ואינה הלכה, דקיימא לן דחמשה רבעים הוא שיעור חלה:ובזמן שהן של אשה אחת. סתם אשה אחת אינה מקפדת אם העיסות נוגעות זו בזו:מין במינו חייב. בנשיכה או בצרוף סל:
תוסופות יום טוב [שני קבים. כתב הר"ב סתם מתני' כב"ה וכו'. עמש"כ בפ"ק מ"ד.]:
יכין מלכת שלמה
1.
Two women who made [separate doughs] from two [separate] kavs, and these [doughs] touched one another, even if they are of the same species, they are exempt [from hallah]. When they belong to one woman: If one species [comes into contact] with the same species, they are subject [to hallah]. If different species, they are exempt.
משנה ב
אֵיזֶה הוּא מִין בְּמִינוֹ, הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, אֶלָּא עִם הַכֻּסְּמִין. הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, חוּץ מִן הַחִטִּים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁאָר הַמִּינִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה:
ברטנורה החטים אינן מצטרפות עם הכל. אם היו שתי עיסות אחת של חטים ואחת של מין אחר מחמשת המינים, ואין באחת מהן שיעור חלה ונושכות זו בזו:השעורים מצטרפות עם הכל. אף עם הכוסמין, ואע״ג דמין חטים הן, לאו דוקא מין חטים אלא מין שעורים ואף מין חטים, והכי פרישנא לה בריש פרק קמא:שאר המינים מצטרפין זה עם זה. כגון כוסמין ושבולת שועל ושיפון. והלכה כר׳ יוחנן בן נורי:
תוסופות יום טוב איזהו במינו וכו'. עיין ריש כלאים ובפירוש הר"ב מ"ז פ"י דמנחות: [*ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'. כ' הר"ב והלכה כר' יוחנן בן נורי. וכן כתב הרמב"ם. וטעמא כתב הכסף משנה פרק ז' מהלכות בכורים]:
יכין מלכת שלמה
2.
What counts as a species with its same species?Wheat is not reckoned together with any [species] other than with spelt; Barley is reckoned together with all [species] except wheat. Rabbi Yohanan ben Nuri says: the rest of the species are reckoned together one with another.
משנה ג
שְׁנֵי קַבִּים, וְקַב אֹרֶז אוֹ קַב תְּרוּמָה בָּאֶמְצַע, אֵינָן מִצְטָרְפִין. דָּבָר שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ בָּאֶמְצַע, מִצְטָרְפִין, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בַּחַלָּה:
ברטנורה שני קבין. של אחד מחמשת המינים שחייבין בחלה:וקב אורז או תרומה. שאין חייבין בחלה באמצע:אין מצטרפין. להתחייב בחלה:
תוסופות יום טוב וקב אורז או קב תרומה באמצע. ונושך בזה ובזה. הר"ש והרמב"ם. ובירושל' אילו תנן אורז ולא תנן תרומה [*אמרינן אורז ע"י שאינו ממינו [אינו] מצטרף תרומה ע"י שהוא ממינו מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז] אמרינן תרומה ע"י שאין נגררת אינו מצטרף. כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה. הר"ש:
יכין מלכת שלמה
3.
[If there are two doughs from] two [separate] kavs, and a kav of rice [dough] or a kav of terumah dough [lying] between, they are not reckoned together. [If there was] dough from which hallah had already been taken [lying] between, they are reckoned together, since it had once been subject to hallah.
משנה ד
קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָזֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַלָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ חַלָּה:
ברטנורה יטול מן האמצע. ממקום שנושכין זה את זה, נמצא מפריש משתיהן:וחכמים אוסרים. שהרואה סבור שמותר לתרום ולעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. והלכה כחכמים:מן הקב. שאין בו שיעור חלה:רבי עקיבא אומר חלה. והוא שהשלים על העיסה אחר כן כשיעור חלה, דכיון שנשלם השיעור הויא חלה למפרע:אינה חלה. כיון שבשעה שהפרישה היתה העיסה פטורה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב וחכמים אוסרים. פי' הר"ב שהרואה סבור שמותר לתרום מן החדש וכו'. כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן שני מינין ע"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ"ש. ואיסורא דאין תורמין מן החדש וכו' תנן לה במ"ה פ"ק דתרומות: ר"ע אומר חלה. פי' הר"ב והוא שהשלים וכו'. דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממשנה ג פ"ב דאומר אל יעשנה קבים. ירושלמי שם:
יכין מלכת שלמה
4.
A kav of [dough made from] new grain and a kav of [dough from] old grain which are stuck together: Rabbi Ishmael says: let him take [hallah] from the middle; But the sages prohibit. One who has taken hallah from [dough made out of] one kav: Rabbi Akiva says: it is hallah; But the sages say: it is not hallah.
משנה ה
שְׁנֵי קַבִּין שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, חָזַר וַעֲשָׂאוֹ עִסָּה אַחַת, רַבִּי עֲקִיבָא פוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ:
ברטנורה רבי עקיבא פוטר. ואזדא לטעמיה דהדרא והויא חלה למפרע:נמצא חומרו קולו. חומרו של רבי עקיבא דאמר לעיל בנוטל חלה מקב דהויא חלה וקדשה, גורם לו להקל ולפטור בשני קבים שנטלה חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו:
תוסופות יום טוב
יכין מלכת שלמה
5.
Two [separate] kavs [of dough], this one had its hallah removed on its own, and this one had its hallah removed on its own, and then he went back and made of them one dough: Rabbi Akiva exempts; But the sages make it liable. It turns out that the stringency of his [first] ruling leads to the leniency of his other ruling.
משנה ו
נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, לַעֲשׂוֹתָה בְּטָהֳרָה, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ. שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:
ברטנורה נוטל אדם כדי חלה וכו׳ הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא, יכול לקבוע חלתן מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה ושתהיה זאת העיסה הטהורה קבועה לחלה על כל עיסות שילוש מן הדמאי הטמא:עד שתסרח. עיסה זו ולא תהיה ראויה למאכל אדם, שבדמאי הקילו לתרום מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף, והקילו נמי לתרום מן הרע על היפה. וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים ולאכסניא, כדתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. וחלה שמפרישים ממנה היא חלת דמאי:
תוסופות יום טוב להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'. פי' הר"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב"ם בהדיא בסוף פ"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע"כ. ותימה על הר"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר"ב גם על דרך פירוש הר"ש. ולהרמב"ם צריך יישוב לקושית הר"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ"ש בא"י דלא:
יכין מלכת שלמה
6.
A man may take the requisite amount for hallah out of [clean] dough from which hallah has not [previously] been removed in order to remove it in a state of cleanness in order to go on separating [hallah] from it for [unclean] demai, until it becomes putrid, since hallah for demai may be taken from clean [dough] for unclean [dough], and from [one dough for another dough] which is not in close proximity.
משנה ז
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְנָכְרִים בְּסוּרְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב פֵּרוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַלָּה אֶחָת. אָחֲזוּ קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים:
ברטנורה בסוריא. ארצות שכבש דוד, ואינה קדושה כקדושת א״י:רבי אליעזר מחייב וכו׳ קסבר עשו סוריא כא״י לענין מעשרות ושביעית:ורבן גמליאל פוטר. דסבר לא עשו סוריא כא״י, ואינו חייב במעשרות בסוריא אלא בזמן שהקרקע של ישראל ואין לעובד כוכבים חלק בו:ר״ג אומר שתי חלות בסוריא. כדרך שמפרישים שתי חלות בחוצה לארץ, האחת נשרפת מפני שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים, והשנית תנתן לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:ור׳ אליעזר אומר חלה אחת. ר׳ אליעזר לטעמיה דאמר עשו סוריא כארץ ישראל ואין עפרה מטמא כעפר ארץ העמים, הלכך חלה אחת ותו לא:אחזו קולו של רבן גמליאל. דפוטר סוריא ממעשרות ושביעית:וקולו של ר׳ אליעזר. דאומר בסוריא חלה אחת. ואנן קי״ל שהעושה כקולי דמר וכקולי דמר רשע, הלכך חזרו לעשות כרבן גמליאל בשתי דרכים, שאין סוריא כא״י לא לענין מעשרות ושביעית כשיש לעובד כוכבים חלק בקרקע, ולא לענין חלה. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב בסוריא. פי' הר"ב ארצות שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת א"י וכן פי' בכמה דוכתי. וטעמא מפרש בירושלמי דריש פ"ב לפי שהיה דוד מניח ספרי א"י ומכבש ספרי חוצה לארץ. אבל אילו כבש כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבשן היה כבושו כמו בא"י לכל דבר. ומפרש הרמב"ם בפרק ראשון מה' תרומות כיון שהיה מלך ישראל וע"פ ב"ד הגדול היה עושה שא"י הוא מכבוש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל באיזה ארץ שתהיה ואם יחיד או שבט כבשו אפי' בארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת א"י כדי שינהגו בה כל המצות: ור"ג פוטר. עיין מ"ה פ"ה דמעשרות: שתי חלות. עיין במשנה דלקמן בדין שתי חלות דחוצה לארץ והכי הוי דינא בסוריא לר"ג כדפסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות בכורים: חזרו לנהוג וכו'. פי' הר"ב משום דקיימא לן שעושה כקולי דמר וכו'. היכי דסתרי אהדדי כי הכא. וכדמסיק בפ"ק דערובין ד"ז:
יכין מלכת שלמה
7.
An Israelite who was a tenant of a non-Jew in Syria: Rabbi Eliezer makes their produce liable to tithes and to [the law of] the sabbatical year; But Rabban Gamaliel makes [it] exempt. Rabban Gamaliel says: [one is to give] two hallah-portions in Syria; But Rabbi Eliezer says: [only] one hallah-portion. They adopted the lenient ruling of Rabban Gamaliel and the lenient ruling of Rabbi Eliezer. Eventually they went back and acted in accordance with Rabban Gamaliel in both respects.
משנה ח
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, חַלָּה אֶחָת. מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר. מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר. וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת, וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן:
ברטנורה שלש ארצות. חלוקות בדין חלה:מארץ ישראל ועד כזיב. כלומר כל ארץ ישראל עד כזיב, שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד צפון, וכבשוה עולי בבל וקדשה קדושה שניה:מפרישים חלה אחת. וניתנת לכהן ואוכלה בטהרה:מכזיב ועד הנהר. לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב. ואינה א״י ממש לפי שכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. מפרישין שתי חלות. הראשונה נשרפת לפי שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים כיון שלא כבשוה עולי בבל והשניה נאכלת לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת שהרי אינה ארץ העמים גמורה ואם לא היו מפרישין חלה שניה הנאכלת יאמרו תרומה טהורה נשרפת אבל כשמפרישין חלה שניה ונאכלת הרואה נותן על לבו להבין טעם הדבר, או שואל לחכמים ואומרים לו:של אור יש לה שיעור. מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר, נראית חלתה כשל תורה, הלכך יפריש כשיעור שמפרישים מעיסה טמאה, א׳ מכ״ד או ממ״ח:ושל כהן אין לה שיעור. לפי שהיא מדברי סופרים:מן הנהר ומן אמנה ולפנים. כלומר מתחלת הנהר ולפנים ממנה, וכן מתחלת אמנה ולפנים ממנו, חוצה, לארץ ממש, ומפרישין שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים:אחת לאור. שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים ממש:ואחת לכהן. כדי שלא תשתכח תורת חלה שנתנת לכהן:של אור אין לה שיעור. הואיל ושתיהן מדברי סופרים, מוטב להרבות באותה שנותנין לכהן שנאכלת ולא בנשרפת:וטבול יום אוכלה. לחלת האור של חו״ל. וטבול יום דקאמר הכא הוא כהן שטבל לקריו, שאין חלת האור של חו״ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, אבל טמא בשאר טומאות מותר בה. הלכך בחו״ל היכא דאיכא כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או כהן גדול בשנים שטבל לקריו, מפריש חלה אחת בלבד ונותנה לכהן. ואי ליכא כהן קטן או כהן גדול שטבל לקריו ואיכא כהן בעל קרי מפריש שתי חלות אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור, אחד מארבעים ושמנה, כדין כל עיסה שנטמאה באונס דטומאת ארץ העמים טומאת אונס היא, ואוכלה הכהן בקריו כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:אינו צריך טבילה. ובעל קרי מותר בחלת חו״ל. ואין הלכה כרבי יוסי:ואסורה לזבים ולזבות. רבנן קאמרי לה, דאילו לר׳ יוסי שריא לזבים ולזבות כי היכי דשריא לבעל קרי:ונאכלת עם הזר על השלחן. דלא גזרינן העלאה אטו אכילה:ונתנת לכל כהן. בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ כך פי׳ רמב״ם. ואין שיטת הגמרא מוכחת כן, אלא בין לכהן שאוכל חוליו בטהרה, בין לכהן שאינו אוכל חוליו בטהרה. אבל לעם הארץ אין נותנין שום מתנה ממתנות כהונה דכתיב (דברי הימים ב ל״א:ד׳) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה׳ אין נותנין מנה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה׳. וכן הא דתנן לקמן אילו נתנין לכל כהן, לאו לכהן עם הארץ, אלא לכל כהן אע״פ שאינו אוכל חוליו בטהרה:
תוסופות יום טוב מכזיב ועד הנהר וכו'. עיין מה שכתבתי בארוכה ברפ"ז דשביעית: שתי חלות. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות מסקין התוס' בר"פ כל הבשר בחולין [דף קד.] ובפרק עד כמה במסכת בכורות [דף כז] משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו. אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות: ואחת לכהן. פירש הר"ב לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת וכו'. ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש. וכן דברי הרמב"ם בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים. ועיין מה שכתבתי במשנה י: של אור יש לה שיעור. פירש הר"ב מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר נראית חלתה כשל תורה. ואף במקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דדרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכדפסק הרמב"ם בפ' חמישי מהלכות בכורים. ואף הראב"ד שחולק עליו בתרומה בפרק א' מהלכות תרומה מודה הוא בחלה. ואפילו הכי לא אמרו בארץ ישראל אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה: יש לה שיעור. פירש הר"ב כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה אחד מכ"ד או ממ"ח. גם הרמב"ם בפירושו כתב ולפיכך צריך להוציא כשיעור שזכרנו. והוא חלק מכ"ד או חלק ממ"ח. ודבר תמוה דמאי שנא מדין השלישי דכתבו בו אחד ממ"ח. והר"ב נתן טעם דהוי דין עיסה שנטמאה באונס [כדתנן סוף פרק ב']. ואין סברא לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת ארץ שלא כבשו עולי בבל. ושיהיה לנו בו ספק שמא שנחשב אותה ארץ למטמא במזיד ויתחייב אחד מכ"ד. דאדרבה איפכא מסתברא שהדר באותה ארץ יותר יהא נחשב לאונס בטומאתו. מהדר בארץ העמים. ולהרמב"ם אצל מה שאמר אחד מכ"ד או ממ"ח לא הזכיר טעם כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה. יש לומר שסובר דהואיל והוא מכבוש עולי מצרים אמר שיש לה דין עיסה טהורה לענין השיעור. ונתן שני שיעורים האחד לעיסת בעל הבית. והאחד לעיסת נחתום. ומכל מקום בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים כתב גם בכבוש עולי בבל אחד ממ"ח בלבד. [*אמנם אפשר להגיה בדברי הר"ב שז"ש טמאה צריך להיות טהורה והשתא מעיקרא לא קשיא ולא מידי]: ואסורה לזבים ולזבות. פירש הר"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב"ד בפ"ה מהלכות בכורים ופ"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר"ב שמפרש דלר"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא"ש דפרק כל הבשר וז"ל הרא"ש (ומותר) [צ"ל ואסורה] לזבים בירושלמי ה"ג לר"י נצרכה דאע"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ"ל: ונתנת לכל כהן. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם הוא מהירושלמי. ומה שהקשה הר"ב נראה בעיני דלא קשיא דאף הרמב"ם לא אמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חברות לענין טומאה וטהרה. וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ"ג פרק ב דדמאי. ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתני'. ועוד בסוף פרק ב דחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. והיינו במי שלא קבל עליו דברי חברות אף על פי שישנו בתורה ובמצות כמ"ש הרמב"ם בריש פרק י' מהלכות טומאת משכב ומושב. וכן תראה מלשון הרמב"ם שכתב לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ וניחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים וכן כתב ג"כ בפירוש משנה דלקמן והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהן קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עמי הארץ ע"כ. וגם בחבורו פ"ה מהלכות בכורים כתב על חלת חוצה לארץ ונותנין אותה לכהן עם הארץ מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים:
יכין מלכת שלמה
8.
Rabban Gamaliel says: there are three territories with regard to [liability to] hallah:From the land of Israel to Chezib: one hallah-portion. From Chezib to the river and to Amanah: two hallah-portions. One for the fire and one for the priest. The one for the fire has a minimum measure, and the one for the priest does not have a minimum measure. From the river and from Amanah and inward: two hallah-portions. One for the fire and one for the priest. The one for the fire has no minimum measure, and the one for the priest has a minimum measure. And [a priest] who has immersed himself during the day [and has not waited till sunset for his purification to be complete] may eat it. Rabbi Yose says: he does not require immersion. But it is forbidden to zavim and zavot, to menstruants, and to women after childbirth; It may be eaten with a non-priest at the [same] table; And it may be given to any priest.
משנה ט
וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, הַחֲרָמִים, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבִּכּוּרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:
ברטנורה החרמים. לכהנים כדכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה:והבכורות. אי תם הוא הרי זה קדשי מקדש ואי בעל מום הוא כתיב (דברים י״ב:ט״ו) הטמא והטהור יאכלנו:ופדיון פטר חמור. פודהו בשה ואין בו קדושה:ראשית הגז. דכתיב (שם יח) וראשית גז צאנך תתן לו:ושמן שרפה. שמן תרומה שנטמא:וקדשי מקדש. דלא אסרו לתת לכהן שאינו נזהר מטומאה אלא דבר שיש בו איסור טומאה בגבולין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אבל קדשי מקדש ובכורים שמביאין אותם לעזרה, לא חששו, דטהורי מטהר נפשיה:רבי יהודה אוסר בבכורים. דחייש דלמא לא מזדהר בהו, הואיל ואין עושין בהן עבודה. ואין הלכה כר׳ יהודה:רבי עקיבא מתיר. ר׳ עקיבא לטעמיה, דאמר בפרק שני דמעשר שני דכרשינין כל מעשיהן בטומאה דלא חשיבי אוכל:וחכמים אוסרים. דחשיבי להו אוכל הואיל והן נאכלין בשנות רעבון. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
יכין מלכת שלמה
9.
These may be given to any priest:Devoted things (haramim); Firstlings; The redemption of the first born; The [lamb substituted as] ransom for the firstling of a donkey; The shoulder, the two cheeks and the maw; The first of the fleece; Oil [fit only] for burning; Consecrated food [which must be eaten] within the Temple; And bikkurim. Rabbi Judah prohibits bikkurim. Vetches of terumah: Rabbi Akiva permits, But the sages prohibit.
משנה י
נִתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם עֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג), וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:
ברטנורה מביתר. שם מקום בחו״ל:ולא קבלו ממנו. דלאכלן אי אפשר שהרי נטמאו בארץ העמים. ולשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה, שמא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להחזירן למקומן אי אפשר שלא יאמרו תרומה יוצאה מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא מניחן עד ערב פסח ושורפן:וחג הקציר בכורי מעשיך. דשתי הלחם אקרו בכורים, ומתירין את החדש במקדש:
תוסופות יום טוב ולא קבלו ממנו. פירש הר"ב לשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה וכו'. ולעיל במשנה ח בדין השלישי מפרש דטומאת ארץ העמים היא טומאה ידועה דדוקא אותו חלק מן הארץ שלא כבשו עולי בבל מקרי טומאה שאינה ידועה. ומצאתי בספר כפתור ופרח פרק י"א שכתב למערב ירושלים דרומי כשלש שעות הוא ביתר ע"כ. ואם לביתר שבמשנתנו נתכוין נוכל לומר דגם בכלל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל היא שהרי סמוכה לירושלים היא ומהארץ תחשב. אבל באלכסנדריא קשיא לפי שהיא לערך תשעים פרסאות ארצנו למערב ארץ ישראל כפי מה שראיתי במפות העולם. וגם נראה שביתר זו היא אותה ששנינו בסוף תענית. ואין סברא שהיתה קרובה כל כך לירושלים. [*ובפ' הניזקין (גיטין דף נז) דביתר רחוקה מיל מים הגדול] ובעל כפתור ופרח לא לזו נתכוין. ועוד שהרמב"ם כתב בכל חלת חוצה לארץ שהובאה לארץ ישראל שמניחה עד הפסח ותשרף כתרומה. ובספ"ב מהלכות תרומה כתב ולא תשרף שלא יאמרו תרומה שאינה נטמאת נשרף וכו' אלא מניחן וכו' או עד שיבא ערב פסח וכו'. וצ"ל דאע"ג דכשהיא בארץ העמים הויא טומאה ידועה ונשרפת מ"מ כשהובאה לארץ ישראל מיקרי אינה ידועה דלאו כ"ע ידעי מאיזה מקום הובאת אם מארץ העמים אם מהארץ שלא כבשו עולי בבל: הביאו בכוריה' [קודם עצרת] ולא קבלו מהם. כ' הר"ש ובירוש' מפרש דהחזירום ופריך אמאי לא קבלו ממנו והתנן בפרק רבי ישמעאל דמנחות שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם. אי נמי משום דמנכרא מלתא טובא ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורים. אין מקבלים אלא יניחם עד שתבא עצרת ויקרא עליהן. וכתב הכ"מ שכן כתוב בתוספתא בריש בכורים:
יכין מלכת שלמה
10.
Nittai of Tekoa brought hallah-portions from Be-Yitur, but they did not accept from him. The people of Alexandria brought hallah, but they did not accept from them. The people from Mt. Zevoim brought bikkurim prior to Atzeret (Shavuot), but they did not accept from them, on for it is written in the Torah: “And the festival of the harvest, the first-fruits of your labors, which you have sown in the field” (Exodus 23:16).
משנה יא
בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת מִבָּבֶל, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם, וְהֶחֱזִירוּהוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה. אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא, וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקּוֹנֶה בְסוּרְיָא, כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָר שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם:
ברטנורה העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו. דכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחו״ל שאי אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות:הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו. לפי שלא בצרום מתחלה לכך דאילו בצרום מתחלה לכך שרי, דהכי תנן פרק בתרא דתרומות אין מביאין בכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים וענבים בלבד:פסח קטן. פסח שני. ובניו קטנים היו ובפסח ראשון בלבד הן חייבים שהכל חייבים בראיה כדכתיב (שמות כ״ג:י״ז) יראה כל זכורך אבל לא בפסח שני:מאפמיא. גרסינן, והוא שם מקום בסוריא:כקונה בפרוורי ירושלים. מגרשי ירושלים וכפרים שסביבותיה. תרגום מגרשיה פרווהא:
תוסופות יום טוב העלה בכורות [מבבל] ולא קבלו ממנו. כתב הר"ש בירוש' פריך ולא תנן בסוף פ"ג דתמורה ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה וכו' כמ"ש לעיל. ובבבלי דתמורה משני רב חסדא הא ר' ישמעאל. הא רבי עקיבא. ובפרק א' מהלכות בכורות פסק הרמב"ם דאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב. [*והעתיקו הר"ב שם בתמורה]: הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו. פירש הר"ב לפי שלא בצרום מתחלה וכו'. דלא תקשה אדתנן בפרק בתרא דתרומות. ירושלמי. והרמב"ם מפרש דמתני' (דהכא) [דהתם] רבי יהודה ואינה הלכה. וכבר תמה עליו הכסף משנה פרק ב מהלכות בכורים: הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים. ומכל מקום תרומה אין מביאין מסוריא לארץ ישראל. דבסוף פרק ו ממסכת שביעית פסקו הר"ב והרמב"ם דאין הלכה כרבי שמעון שאומר דמסוריא מביאין. וטעמא בירושלמי דבתרומה חוששין שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו לחוצה לארץ. אבל הבכורים. הבעלים מחוייבים להביאם לירושלים: סליק מסכת חלה
יכין מלכת שלמה
11.
Ben Antigonus brought up firstlings from Babylon, but they did not accept from him. Joseph the priest brought first fruits of wine and oil, but they did not accept from him. He also brought up his sons and members of his household to celebrate Pesah katan in Jerusalem, but they turned him back, so that the thing should not become firmly fixed as an obligation. Ariston brought his first fruits from Apamea and they accepted from him, because they said, one who buys [a field] in Syria is as one who buys [a field] in the outskirts of Jerusalem.
זרעים חלה פרק ד
Zeraim Chalah Chapter 4