Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יוֹחָנָן בֶּן פִּנְחָס עַל הַחוֹתָמוֹת, אֲחִיָּה עַל הַנְּסָכִים, מַתִּתְיָה בֶּן שְׁמוּאֵל עַל הַפְּיָסוֹת, פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין. פְּתַחְיָה, זֶה מָרְדְּכָי. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה. שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בֶּן אֲחִיָּה עַל חוֹלֵי מֵעַיִם, נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין, גְּבִינֵי כָרוֹז, בֶּן גֶּבֶר עַל נְעִילַת שְׁעָרִים, בֶּן בֵּבָי עַל הַפָּקִיעַ, בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל, הֻגְרַס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר, בֵּית גַּרְמוּ עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, בֵּית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, אֶלְעָזָר עַל הַפָּרוֹכוֹת, וּפִנְחָס עַל הַמַּלְבּוּשׁ:
ברטנורה
אלו הן הממונים. חמשה עשר מינים של פקידות ומינוי של שררה דחשיב במתניתין היו תמיד במקדש. מיהו הנך גברי דחשיב, לא בזמן אחד היו, אלא החסידים והכשרים שבכל דור ודור הוא מונה. ורבותי פירשו, על שם שהממונים הראשונים שנתמנו על כך, כך היה שמם, לפיכך נקראו הבאים אחריהם על שמם:על החותמות ועל הסלתות. מפרש לקמן במתניתין:על הפייסות. להורות סדר הגורל מי יזכה בעבודה זו ומי בזו, כמפורש במסכת יומא:על הקינים. מחוסרי כפרה כגון זב וזבה ויולדת שמביאים קיני חובה דהיינו תורים ובני יונה, נותנין מעותיהן לשופרות שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהן הקינים. והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי, כדאמרינן במסכת אבות קינים ופתחי נדה הן הן גופי הלכות:שהיה פותח דברים כו׳ והוא מרדכי בלשן שעלה מן הגולה. ונקרא כן, שהיה בולל לשונות הרבה:על חולי מעים. לפי שהכהנים הולכים יחפים על הרצפה ואוכלין בשר הרבה ושותין מים היו מעיהן מתקלקלין וצריכין תמיד לרופא לומר להם זה הסם טוב למעים:חופר שיחין. היה ממונה לחפור בורות שיחין ומערות כדי שיהיו מים מצויין לשתות לעולי רגלים:גביני כרוז. כך שמו של האיש המכריז בכל בוקר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם. ושומעים קולו מיריחו:על נעילת שערים. לנעול השערים בערב ולפתחן בבוקר:על הפקיע. להלקות הכהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה, כדאמרן במסכת מדות מי שהיו מוצאים אותו ישן היו חובטים אותו ושורפים את כסותו. ובירושלמי מפרש, הפקיע, הפתילות של מנורה ושל בית השואבה, כדאמרינן בפרק החליל (סוכה נא) מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעים פתילות:צלצל. כלי שיר שיש לו קול גדול, לשון תצילנה אזניו, צימבל״ו בלע״ז. וכשהיו שומעין קולו היו הלוים מתחילין בשיר:על השיר. להתחיל את השיר, וכשהיה מסיים היו כולן מסיימין:בית גרמו. שם משפחה:על לחם הפנים. שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה והיו אומנים בעשייתו ובאפייתו לרדותו מן התנור שלא ישבר ולעשותו שלא יתעפש:בית אבטינס. שם משפחה שהיו בקיאים לפטם הקטורת ומכירין בעשב ששמו מעלה עשן וכשהיו מערבין אותו עם סממני הקטורת היה עשן הקטורת מתמר ועולה כמין מקל:על הפרוכות. לעשות פרוכות חדשות כשהיו צריכים:המלביש. היה ממונה להלביש הכהנים בשעת עבודה ולהפשיטם אחר עבודה, ולשמור בגדי כהונה בלשכות העשויות לכך:
תוסופות יום טוב
אלו הן הממונים וכו'. פירש הר"ב [*דהנך גברי דחשיב לא בזמן אחד היו אלא] החסידים והכשרים שבכל דור הוא מונה שא"א שאלו הנזכרים שהיו ממונים בכל זמן הבית. דבכל דור ודור היו משתנים הממונים ועיין בספ"ג דיומא. [*אבל מ"ש הר"ב דלא בזמן אחד היו שכן לשון הירושלמי חד אמר כשירי דור ודור הוא מונה וסברא בעלמא הוא. שמכיון שמונה כל הכשרים שכמעט נמנע הוא לומר שכל היותר כשרים היו הכל בדור אחד] יכתב עוד ורבותי פירשו כו' [*אפשר שנתכוין לבעלי התוספות דמסכתא מנחות פרק רבי ישמעאל סוף (מנחות דף ס"ד) אדת"ר כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה כו' א"ל מרדכי כו' דפירש רש"י מרדכי שהיה בימי אחשורוש. וכתבו התוספות דתימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם [ממנים] אלא בקיאים בעלי שכל ומדע עכ"ל ולמד הרב לומר כן על כולם. ויש לתמוה שאף שכתב פירוש הירושלמי תפס ג"כ פירוש רבותיו. ולמה לא תפס ג"כ לאידך פירוש דבירושלמי דחד אמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. ועוד הסברא הפשוטה היא נוטה כך יותר משני הפירושים האלו דמסתמא המונה מונה אותם שבדורו]:
על הנסכים. הר"ב כתב הסלתות והיינו הך כמ"ש בס"פ דלעיל. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים היינו על היין והסולת. וזה שלא כתב שמן לפי שהשמן נבלל בסלת כמ"ש בלול בשמן. וכך עשה ברפ"ב מהלכות מעשה הקרבנות שכתב היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים ולא הזכיר שמן וז"ל בהקדמתו למסכת מנחות והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סולת בלול בשמן זית. והנסכים הוא היין שמקריבין עם העולה אי השלמים ג"כ והוא מה שנאמר ויין לנסך ולפעמים קוראין לכל ר"ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בלא סלת ולא סלת בלא יין. וכולן תכסיסי קרבן ר"ל העולה והשלמים ע"כ ועיין [*משנה ה' פ"ז דלקמן וכן] משנה ד' פ"ט דמנחות:
[*שהיה פותח בדברים ודורשן. כדמפרש בגמרא פרק ר' ישמעאל דמסכת מנחות דף ס"ד דהוה עובדא בתלת נשים דאייתו ג' קינין חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעונתי סבור מינה זיבתה זיבה ממש וכו' וכלומר דכולהו חדא חטאת וחדא עולה. א"ל מרדכי שמא בזוב סיכנה*) [שהיתה שופע' דם יותר ונסתכנה למות ונדבה להביא עולת נדבה] שמא בים סיכנה שמא בעינה סיכנה בדוק ואשכח. ומ"ש הר"ב שהיה בולל כו' מפרש התם כאותו ששנינו שם שהביאו מעין סוכר ומגנות [צ"ל ומגגות] צריפין דאילו דידע ע' לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי ע' לשון]:
בן בבי על הפקיע. פי' הר"ב להלקות הכהנים והלוים כו' והרצועה שמלקין בה נקראת פקיעה. ולכך נקראת פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה יותר. ופקיעה לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים [היו] מפקיעין לשון קריעה. כ"פ רש"י בפ"ב דיומא דף כ"ג. ואיתא התם אמר אביי מריש ה"א הא דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן מבלאי וכו' כיון דשמענא ולא עוד אלא שלוקה וכו' אמינא מאי פקיע נגדא. וכיון דבגמרא דידן דחי לה לפירוש דבירושלמי יש לתמוה על הר"ב שהביאו אחר שפירש פרושא דגמ' דידן. ואולי מפני שראה שהשיג הראב"ד בפ"ז מהלכות כלי המקדש והקשה על שלא מנה הרמב"ם הממונה על הפתילות ס"ל הר"ב דקסבר הראב"ד דאביי ה"ק מריש ה"א כהירושלמי כיון דשמענא אמינא וכו' כלומר ואיכא למימר הכי וכמסתפק בפי' הוא אומר כן וזוהי השגתו של הראב"ד דכיון דאביי לא הכריע בפי' פקיע מאי היא. ה"ל להרמב"ם לכתוב ב' הפירושים. [ומ"ש הר"ב להלקות הכהנים והלוים לא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים במשנה ב' פ"ק דמדות]:
על הצלצל. פי' הר"ב כלי שיר [*כו' צימבל"ו בלע"ז וכן כתב במשנה ג' פרק ו' דתמיד וע"ש גם] עיין במשנה ה' פ"ב דערכין:
הוגרס בן לוי על השיר. פי' השיר שבפה רמב"ם פ"ז מהלכות כלי המקדש. וביומא. סוף פרק ג' קורהו הגרוס ושם פירש"י בן לוי כלומר מן הלוים:
[*ופנחס על המלבוש. והר"ב העתיק המלביש. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ופנחס המלביש]:
יכין
מלכת שלמה
1.
These were the officers in the Temple:Yohanan the son of Pinchas was over the seals. Ahiyah over the libations. Mattityah the son of Shmuel over the lots. Petahiah over the bird-offering. (Petahiah was Mordecai. Why was his name called Petahiah? Because he ‘opened’ matters and expounded them, and he understood the seventy tongues). The son of Ahijah over the sickness of the bowels. Nehuniah, the digger of ditches. Gevini, the crier. The son of Gever over the locking of the gates. The son of Bevai over the strips [for lighting the menorah]. The son of Arza over the cymbal. Hugras the son of Levi over the song. The house of Garmu over the making of the showbread. The house of Avtinas over the preparing of the frankincense. Elazar over the curtains. And Pinchas over the priestly vestments.משנה ב
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלֹשָה גִּזְבָּרִין וּמִשִּׁבְעָה אֲמַרְכָּלִין, וְאֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, חוּץ מִבֶּן אֲחִיָּה שֶׁעַל חוֹלֵי מֵעַיִם וְאֶלְעָזָר שֶׁעַל הַפָּרוֹכוֹת, שֶׁאוֹתָן קִבְּלוּ רוֹב הַצִּבּוּר עֲלֵיהֶן:
ברטנורה
גזברים. הן שממון ההקדש תחת ידם והן פודים הערכין והחרמין וההקדשות, וכל מלאכת הקודש בהם נעשים:אמרכלין. למעלה מן הגזברים. ונשיא נשיאי הלוי (במדבר ג׳:ל״ב) מתרגמינן ואמרכליא דממנא. ולשון אמרכל, אמר על כל. ובערבי קורים לגדול אמיר. מה היו ז׳ אמרכלין עושין, שבעה מפתחות העזרה בידם, רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כולם ויפתחו, והגזברים נכנסים אחריהם ומוציאים מה שהן צריכין. ועוד מעלה האחרת למעלה מן האמרכלים היתה שם שלא נזכרה במשנה ומייתי לה בתוספתא, והן שני קתילוקין. ונמצאו שם ה׳ מדרגות, כהן גדול, סגן, קתילוקין, אמרכלין, גזברים:אין עושין שררה פחות משנים. דכתיב (שמות כ״ח:ה׳) והם יקחו את הזהב, מיעוט רבים שנים:
תוסופות יום טוב
אין פוחתין מג' גזברים ומז' אמרכלין. וכתב הר"ב דאיכא נמי ב' קתילוקין וכולהו יליף בירושלמי מן הכתוב שבד"ה ב' ל"א ויחיאל ועזזיהו ונחת [גיזברין] ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו [מרכולין] פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו [קתילוקין] במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים ופירש ביפה מראה דאע"ג דבקרא לא נזכר כמה מהם הגזברים ומי מהן המרכולין הא פשיטא דהגזברים ג' שהרי הגזברים ממונים על דבר שבממון ואם כן בעינן ג' כדתנן בסוף פאה הלכך פסקיה לקרא דג' מינייהו הם הגזברין והשאר הם המרכולין והם ז' ובמנוי הקתילוק לא אתפרש אלא דבירושלמי איתא המלך וכהן גדול כשהוא חותם הגזבר חותם ונותנו לאמרכל אמרכל חותם ונותנו לקתליק קתילוקין חותם ונותנו לכ"ג כ"ג חותם ונותנו למלך כו' ובערוך כתב ממונה על האוצרות אבל רש"י בסוף הוריות פירש כן על הגזבר ונראה דודאי כולן ממונים על האוצרות אלא שזה למעלה מזה. והקתילוק שהוא למעלה מהאמרכל לא היה לו שום טורח כי אם לחתום כמו המלך וכ"ג ומחשיבות הכ"ג שלא ימסור לו האמרכל לחתום אלא ע"י חשוב ממנו והוא הקתילוק ולשון הרמב"ם בפרק ד' מהלכות כלי המקדש. ועוד ממנין קתילוקין להיות לסגן כמו הסגן לכ"ג:
גזברין. פי' הר"ב והם פודים הערכים כו' כן לשון התוספתא וכלומר פודים את הנפדה מהן ומוציאין אותם הדברים הראוים להן להוציאן. הרמב"ם בחבורו שם. ועיין סוף פ"ח דערכין:
חוץ מבן אחיה כו'. ותימא דפתחיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג"כ בדבר שבממון היו ויחידים הם:
יכין
מלכת שלמה
2.
They did not have less than three treasurers. Or less than seven superintendents. Nor create positions of authority over the public in matters of money [with] less than two [officers], except [in the case] of the son of Ahiyah who was over the sickness of the bowels and Elazar who was over the veil, for these had been accepted by the majority of the public.משנה ג
אַרְבָּעָה חוֹתָמוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְכָתוּב עֲלֵיהֶן, עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה הָיוּ, וַאֲרָמִית כָּתוּב עֲלֵיהֶן, עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא דַּל, וְחוֹטֵא עָשִׁיר. עֵגֶל מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי בָּקָר גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת. גְּדִי מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי צֹאן גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אֵילִים. זָכָר מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי אֵילִים בִּלְבָד. חוֹטֵא מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת שֶׁל מְצוֹרָעִין:
ברטנורה
ד׳ חותמות היו במקדש. ג׳ חותמות לג׳ נסכין חלוקים של בהמות. חותם ראשון לנסכי בקר, והן ג׳ עשרונים סולת בלול בחצי ההין שמן, ויין לנסך חצי ההין, וחותמן עגל. והב׳ זכר לנסכי איל, שתרגום איל דכרא, ונסכיו שתי עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין, ויין לנסך שלישית ההין. והג׳ גדי, לנסכי כבש בן שנתו, והן עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן, ויין לנסך רביעית ההין. והד׳ חוטא, והם נסכיו של מצורע עשיר שמביא ג׳ בהמות וצריך עשרה לוגין שמן, ט׳ לג׳ כבשים ואחד למתן תנוך ובהונות. וקרי ליה חוטא משום דאמרינן בערכין על שבעה דברים נגעים באין:חמשה היו. שני חותמות היו למצורע:חוטא דל וחוטא עשיר. לפי שמצורע עני אינו מביא אלא בהמה אחת. ואם לא היה למצורע אלא חותם אחד היו נותנים למצורע עני שלשה עשרונות. ות״ק סבר למצורע עני נותנים לו חותם גדי. והלכה כתנא קמא:וארמית כתוב עליהן. שרוב דיבורם בלשון ארמי היה:זכרים ונקבות. בין לנסכי עולות שאינן באות אלא זכרים בין לנסכי שלמים שבאים זכרים או נקבות. ועולות ושלמים הן שטעונין נסכים כדכתיב (במדבר ט״ו:ג׳) עולה או זבח:
תוסופות יום טוב
וארמית כתוב עליהן. לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהן ארמית שרוב דבורן בלשון ארמית היה כמ"ש הר"ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח ואף ע"פ שאין כאן חשד שיתן לו חותם פחות ממה שנתן מעות מכל מקום אולי בטעות יתן כך ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות. אבל במשנה ב' פ"ג לא פליג בן עזאי משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך והם היו מגדולי וחשובי העם והיו מכירין בלשון הקדש ואף רבי ישמעאל דס"ל יונית היה כתוב עליהן לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך. אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקדש. והר"ב כתב לעיל היו רגילין ביונית ולא כתב שרוב דבורם כו' כמו שכתב בכאן. אלא טעמא דרגילין היו בו כמו שהיו רגילים בלשון הקדש. וכך כתב הרמב"ם ברפ"ב דמגילה דלשון יוני היה מובן אצלם מפני שהם פירשו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם ועיין משנה ה' פרק דלקמן:
זכר. פירש הר"ב איל כו' והכי קרי ליה במשנה ד' פ"ג דר"ה*):
גדי משמש עם נסכי הצאן גדולים וקטנים. ר"ל עזים מן הצאן כדכתיב בפרשת ויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים [*וכן עוד בפרשת נסכים שבסדר שלח לך] קאמר תנא דשוים בנסכיהם גדולים וקטנים וכן בכבשה בין גדולה וקטנה אבל בכבש דוקא בן שנתו דאילו גדול נסכי איל מביא והיינו דתנן חוץ מן האילים ולפי דחותם גדי מרובה משל זכר וכולל יותר וכמו שכולל חותם עגל הלכך בפירושא מפרש לה התנא קודם זכר ובהזכרתו לשמות החותמות הקדים זכר לפי שהוא גדול יותר מגדי:
חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות. שנסכיהם ג' עשרונות בלול בט' לוגין כו' וג' רביעית ההין יין כדתנן במשנה ו' פ"ט דמנחות וע"ש. והר"ב קיצר וסמך שילמוד סתום מן המפורש. ומ"ש הר"ב דלת"ק נותנין למצורע עני חותם גדי וכ"כ הרמב"ם הקשה ר' ענשקן חפץ לוג שמן דלמתן בהונות [ושיריו נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים. כמ"ש הרמב"ם בספ"ד מהלכות מחוסרי כפרה. ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש] מאין היה מביאו. והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי. ע"כ. נראה דלבן עזאי קאמר דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג. אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש:
יכין
מלכת שלמה
3.
There were four seals in the Temple, and on them was inscribed [respectively]: ‘calf’, ‘ram’, ‘kid’, ‘sinner’. Ben Azzai says: there were five and on them was inscribed in Aramaic [respectively]” ‘calf’, ‘ram’, ‘kid’, ‘poor sinner’, and ‘rich sinner’. [The seal inscribed] ‘calf’ served for the libations of cattle, both large and small, male and female. [The seal inscribed] ‘kid’ served for the libations of flock animals, both large and small, male and female, with the exception of rams. [The one inscribed] ‘ram’ served for the libations of rams alone. [The one inscribed] ‘sinner’ served for the libations of the three animals [offered] by lepers.משנה ד
מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ נְסָכִים הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל יוֹחָנָן שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת, נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ חוֹתָם. בָּא לוֹ אֵצֶל אֲחִיָּה שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים, וְנוֹתֵן לוֹ חוֹתָם וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ נְסָכִים. וְלָעֶרֶב בָּאִין זֶה אֵצֶל זֶה, וַאֲחִיָּה מוֹצִיא אֶת הַחוֹתָמוֹת וּמְקַבֵּל כְּנֶגְדָּן מָעוֹת. וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ. וְאִם פָּחָתוּ, הָיָה מְשַׁלֵּם יוֹחָנָן מִבֵּיתוֹ, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה:
ברטנורה
נותן לו מעות. כפי הנסכים שהוא צריך:בא לו אצל אחיה שהיה ממונה. לקנות נסכי יינות שמנים וסלתות, כדי שלא יהא צריך כל מביא קרבן לחזר אחר נסכים העשויין על טהרת הקדש:ואם הותירו הותירו להקדש. ולא אמרינן שמא מעותיו של יוחנן הם שנתערבו במעות של נסכים:
תוסופות יום טוב
בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים. פירש הר"ב שהיה ממונה לקנות נסכים וא"כ הוא ניהו החנוני שמקבל עליו לספק וכו' דכ' הר"ב בסוף פרק דלעיל. וז"ש הרמב"ם בכאן דלזה המותר דהכא רמזו בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים והיינו התם במשנה ד' כמ"ש הר"ב בפירושו. וכ"כ גם כן בפרק ז' מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים הוא שמוכר הנסכים. ואי נמי י"ל דז"ש הר"ב לעיל חנוני היינו שסובר כפירוש הראב"ד דסבירא ליה דזה שעל הנסכים גזברות בעלמא הוא. והוא מתנה עם בעל הבית דהיינו החנוני לקבל עליו לספק וכו'. וכן נראה לשון הר"ב בפירושו אשעל הקינין שכתב כלשון הראב"ד ולא כל' הרמב"ם שהוא שפוסקים עמו שימכור הקינים לקרבנות וכו' דאילו להראב"ד זה שעל הקינים מקבל המעות ופוסק עם בעל הבית שיספק וכו'. ועיין סוף פרק ז' בפי' הר"ב. והשתא ז"ש בכאן שהוא ממונה לקנות וכו' רוצה לומר שיקנה מחנוני שמקבל עליו וכו' שזכרו לעיל. ולפי זה המותר דתנן הכא לאו אותו שזכר בפירוש משנה ד' פרק דלעיל אלא כשהותירו אמרינן דלמא זה שנתן מעות נתן יותר ממה שהיה צריך ליתן ונתכוין שיהא להקדש. ומ"מ ודאי שדין זה המותר הוא בכלל מותר נסכים דתנן התם אף ע"ג שלא הזכירו הר"ב בפירושו שם:
יכין
מלכת שלמה
4.
If one required libations he would go to Yohanan who was the officer over the seals, and give him money and receive from him a seal. Then he would go to Ahiyah who was the officer over the libations, and give him the seal, and receive from him the libations. And in the evening these two [officers] would come together, and Ahiyah would bring out the seals and receive money for their value. And if there was more [than their value] the surplus belonged to the sanctuary, but if there was less [than their value] Yohanan would pay [the loss] out of his own pocket; for the Temple has the upper hand.משנה ה
מִי שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ חוֹתָמוֹ, מַמְתִּינִין לוֹ עַד הָעֶרֶב. אִם מוֹצְאִין לוֹ כְּדֵי חוֹתָמוֹ, נוֹתְנִין לוֹ. וְאִם לָאו לֹא הָיָה לוֹ. וְשֵׁם הַיּוֹם כָּתוּב עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי הָרַמָּאִין:
ברטנורה
ממתינין לו עד הערב. שיזדווגו יחד יוחנן ואחיה, אם נמצאו מעות יתרים ביד יוחנן כנגד החותם שאומר זה שנאבד ממנו, נותנים לו:ושם היום כתוב. על החותם, יום פלוני וחדש פלוני:מפני הרמאין. שמא מצא חותם שנפל מחברו או מאחיה או מיוחנן, ובא עכשיו ליקח. וביום שמצאו אינו רשאי להוציאו, שהאובד מחזר אחריו. ועוד יש לחוש שמא לקח חותם כשער הזול והצניעו עד שנתייקר השער:
תוסופות יום טוב
מפני הרמאין. פירש הר"ב שמא מצא חותם שנפל מחברו וכו' ועוד יש לחוש וכו'. שני הפירושים כתב הרמב"ם אבל בחבורו פרק הנ"ל לא כתב אלא האחרון. וכתב בכ"מ דפירוש ראשון אינו נכון כל כך משום דאם כן למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי. ע"כ. דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן. כדמוכח במשנה ג' פרק ג' דגיטין. עיין במשנה ג' פרק בתרא דבבא בתרא:
יכין
מלכת שלמה
5.
If one lost his seal his case they wait [to deal] with him until the evening. If they found [money left over] to the value of his lost seal, they give [it] to him and if not he gets nothing. On the seals was inscribed the name of the day because of the defrauders.משנה ו
שְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, אַחַת לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים, וְאַחַת לִשְׁכַּת הַכֵּלִים, לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים יִרְאֵי חֵטְא נוֹתְנִים לְתוֹכָה בַּחֲשַׁאי, וַעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִים מִתוֹכָהּ בַּחֲשַׁאי. לִשְׁכַּת הַכֵּלִים, כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב כֶּלִי, זוֹרְקוֹ לְתוֹכָהּ. וְאַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, גִּזְבָּרִין פּוֹתְחִין אוֹתָהּ. וְכָל כְּלִי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ צֹרֶךְ לְבֶדֶק הַבַּיִת, מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְהַשְּׁאָר נִמְכָּרִין בִּדְמֵיהֶן וְנוֹפְלִין לְלִשְׁכַּת בֶּדֶק הַבַּיִת:
ברטנורה
לשכת חשאים. על שם שהנותנים בתוכה מעות נותנים בסתר, והמתפרנסים ממנה נוטלים בסתר:ללשכת בדק הבית. ללשכה שנותנים בה כל קדשי בדק הבית:
תוסופות יום טוב
לשכת חשאים. פי' הר"ב שהיו נותנים בסתר וכו' וכדמתרגמינן קול דממה [דקה] (מלכים א י״ט:י״ב) קל דמשבחין בחשאי:
יכין
מלכת שלמה