Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינָה דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו:
ברטנורה
החליל. הרבה מיני זמר היו שם, ועל שם שחליל קולו נשמע יותר מן האחרים נקראו כולם על שמו:חמשה וששה. פעמים חמשה פעמים ששה. חל יו״ט ראשון להיות בשבת, החליל ששה. חל בשאר ימי החול החליל חמשה. לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב:שמחת בית השואבה. לפי שכל שמחה זו על שאיבת המים של ניסוך, קרו לה שמחת בית השואבה, על שם ושאבתם מים בששון (ישעיהו י״ב:ג׳):
תוסופות יום טוב
החליל. עיין משנה ג' פרק ג' דבכורים. ומ"ש הר"ב הרבה מיני זמר היו שם לקמן במשנה ד':
של בית השואבה. שם המקום שהיו מתקנים לשמחה. הרמב"ם:
שאינה דוחה כו'. הא דלא קתני כיצד יו"ט שחל להיות כו' כבפירקין דלעיל. משום דבעי למסמך ולמימר חליל של בית השואבה. דדייק מיניה בגמרא האי הוא דלא דחי. הא דקרבן דחי. תוס' [*ועיין במשנה ג' פ"ב דערובין]:
לא את השבת ולא את היום טוב. אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר. כמו לא מספקים. ולא מטפחים. דמשנה ב' פ"ה דביצה וקיי"ל [בפרק בתרא דערובין] דאין שבות במקדש. בית השואבה שאני. כדאמרינן בגמרא שאינה אלא משום שמחה יתרה. תוספת:
יכין
מלכת שלמה
1.
The flute was for five or six days. This refers to the flute at the Bet Hashoevah [the place of the water-drawing] which does not override Shabbat or the festival day. They said: he who has not seen the Simchat Bet Hashoevah has never seen rejoicing in his life.משנה ב
בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן, וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל:
ברטנורה
תקון גדול. שהיו מקיפים אותה גזוזטראות ומושיבים הנשים למעלה והאנשים מלמטה, כדי שלא יבואו לידי קלות ראש:בראשיהן. בראש כל מנורה:
תוסופות יום טוב
ירדו לעזרת נשים. כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוהה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשפוע ההר. רש"י. ועיין במדות:
תקון גדול. ר"ל גדול התועלת. הרמב"ם. וכתב הר"ב שהיו מקיפין אותה גזוזטרא. גמ'. כאותה ששנינו [במשנה ה' פ"ב דמדות] חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא. פירש"י שבראשונה לא היו זיזין יוצאין מן הכתלים והקיפוה גזוזטרא. נותנין זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב. וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחים שקורין פלנ"ק. כדי שיהו נשים כו' וזהו תיקון גדול דקתני שמתקנים בכל שנה. רש"י. והקשו בגמרא והכתיב (ד"ה א' כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ותירצו קרא אשכחו ודרוש (זכריה י״ב:י״ב) וספדה הארץ וגו'. משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד. וק"ו ממקום הספד למקום שמחה וכו'. ומ"ש הר"ב הנשים מלמעלה. פירש הרמב"ם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. והדין עמו. כי האנשים שלמטה היו הרואין בשמחה לא השמחים בעצמן. כמ"ש הר"ב במדות שם. כי השמחים היו חסידים וכו' כדלקמן. וא"כ הוצרך לטעם. ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש. כי הוא ימשל בך כתיב (בראשית ו'). ועוד משום קישוי לדעת. ושמא יראה קרי. כ"ש בחצרות בית ה':
ומנורות. גבהן פירש הר"ב לקמן:
[*ילדים. בחורים. רש"י]:
של מאה ועשרים לוג. תנא של שלשים שלשים לוג. שהם כולם מאה ועשרים לוגין. ותנא דידן כללא נקט. ואפשר לי לומר משום דסימנייהו שנותיו של משה רבינו ע"ה שאור תורתו זורחת עלינו. ועוד היא מאירה. שכיוצא בזה נתנו סימן במדרש על מספר הללויה שעונין הצבור כפי מנהגם בימי הגמרא. שעולין למספר שנותיו של אהרן קכ"ג. כמ"ש הרמב"ם בפ"ג [הי"ב] מהלכות חנוכה [*והכ"מ לא הראה מקומו ואני מצאתיו במסכת סופרים פי"ו]:
יכין
מלכת שלמה
2.
At the conclusion of the first festival day of Sukkot they descended to the Women’s Court (Ezrat Nashim) and they would make there a great enactment. And golden candlesticks were there, and four golden bowls on the top of each of them and four ladders to each, and four youths drawn from the young priests, and in their hands there were jars of oil containing one hundred and twenty logs which they poured into the bowls.משנה ג
מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה:
ברטנורה
מבלאי מכנסי כהנים. ממכנסי כהנים הבלויות, ומאבנטיהן הישנים. תרגום אבנט המיינא:היו מפקיעים. קורעים לעשות פתילות:שלא היתה מאירה. לפי שהמנורות גבוהות חמישים אמה והר הבית גבוה והאורה זורחת בכל העיר:
תוסופות יום טוב
מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן. כתבו התוספות תימה דלא קא חשיב כתונת. שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת. [*ועיין במשנה ה' פ"ז דיומא:
שאינה מאירה כו'. פי' הר"ב לפי שהמנורות כו' ומסיים רש"י וכותל מזרחי שהיא לסוף עזרת נשים היה נמוך כדאמר בסדר יומא [וכן בפרק ב' דמדות משנה ד'] והמנורות עולות למעלה הימנה]:
יכין
מלכת שלמה
3.
From the worn-out pants and belts of the priests they made wicks and with them they kindled the lamps. And there was not a courtyard in Jerusalem that was not illuminated by the light of the Bet Hashoevah.משנה ד
חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:
ברטנורה
באבוקות של אור. בארבע אבוקות או בשמונה, זורק זו ומקבל את זו:דברי שירות ותשבחות. יש מהן שהיו אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש שהיו אומרים אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה. ואלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ונמחל לו:שעליהם הלוים עומדים בשיר. בשמחת בית השואבה. אבל דוכן לשיר של קרבן אצל המזבח היה:תקעו והריעו ותקעו. זה סימן לילך ולמלאות מים לניסוך מן השילוח:הגיעו לעזרה. לקרקע עזרה של נשים:הפכו פניהם למערב. לצד העזרה וההיכל כדי לומר דבר זה:שונין. כופלין לומר אנו ליה. משתחוים ומודים על מה שעבר. וליה עינינו. מיחלות להבא:
תוסופות יום טוב
חסידים ואנשי מעשה כו'. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל. וראשי ישיבות וסנהדרין. והזקנים. ואנשי מעשה. הם שהיו מרקדים. ומספקים. ומנגנין. ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים [כולן] באין לראות ולשמוע. לשון רמב"ם סוף ה' לולב:
[*היו מרקדים לפניהם. קאי על הרואים. דתנן בריש פרקין מי שלא ראה בשמחת כו' ש"מ דרואים היו. וכן שמעינן לה מהא דתנן במשנה ב' ומתקנים שם תיקון גדול. כדפי' הר"ב שם]:
דברי שירות ותשבחות. כתב הר"ב אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו. אלו חסידים. פירש"י כל חסיד. הוי חסיד מעיקרו. ואמרו שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנותינו. והיינו תשבחות שמשבחין להקב"ה על כך:
בשער העליון. והוא שער הנקנור. ולמה נקרא שער העליון. לפי שהוא למעלה מעזרת נשים. לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות כלי המקדש. וכלומר דלא תטעה שהוא שער העליון שבדרום. הנזכר בפ"ו דשקלים וספ"ב דמדות. וטעמא דהא הכא יציאתם למזרח היה ובפ"ה מהלכות בית הבחירה בכ"מ מראה מקום לשם נקנור. ולא הראה מקום לשם עליון וממתניתין היא. ועוד בירושלמי פ"ה דערובין שבעה שמות היה לו שער סור כו' שער העליון:
קרא הגבר. והיו שוהין בתקיעות ובהפיכות פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מילוי. והיה מאיר היום קודם שיגיעו [לעזרה]. ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו להפסל בלינה כדתנן פרק חטאת העוף במסכת מעילה גבי נסכים. ואע"פ שהצלוחית היתה מקודשת. מ"מ אין כלי שרת מקדשין בחוץ אלא בפנים דאלת"ה הא אמרן במשנה י' פ"ג דיומא דעלות השחר זמן פסולן של מי הכיור. כ"כ התוס':
תקעו וכו'. עיין פרק דלעיל משנה ה':
הגיעו למעלה עשירית. בעי רבי ירמיה למעלה עשירית דנחית חמשה. וקאי אעשרה. או דלמא דנחית י' וקאי אחמשה תיקו. ובדף נ"ד פירש"י דגמירי להו חשבון התקיעות בחג [כו']. ומעלה עשירית משום דמקום מסויים [בעלמא] הוא לידע היכן תוקעין אותם:
היו תוקעין והולכין. ומאריכין בהן עד שמגיעין וכו' רש"י וכפירוש הר"ב במשנה דלקמן:
אבותינו שהיו במקום הזה וכו'. פירש"י אבותינו בבית הראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית. אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו' פסוק הוא ביחזקאל [ח' ט"ז]:
ליה עינינו. גם בכאן פי' בכף נחת. ליה להיכל וכבר הארכתי במשנה ה' פרק דלעיל שהוא שם קדוש וכלפי הש"י אמרוה. ועיין מ"ש לקמן:
אנו ליה וליה עינינו. פי' הר"ב ליה משתחוים כו' דהשתא לא הוי כמו מודים מודים דמשתקים אותו. כדתנן במ"ג פ"ה דברכות ופ"ד דמגילה. משום דמשמע כמקבל עליו שתי רשויות. כ"ש הכא דשתי שמות מזכיר. דכיון דאתרי מילי קא מדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מלתא תרי זימני לית לן בה גמרא. ומכאן סתירה גמורה לפירושו של בעל כף נחת. שכתב ליה אנו משתחוים וליה אנו מיחלים. שזהו לשון הגמרא שממנו תקובל תפלתינו והם ב' דברים הפך מעשה אבותם. שלא די שהיו משתחוים לשמש. אלא אחוריהם להיכל. שלא היו מחשיבין אותו. שכן דרך מי שאינו מחשיב הדבר. שהופך פניו ממנו. עכ"ל. ואי איתא דכלפי ההיכל אמרו כך. מאי קשיא לגמרא ממודים מודים שהוא כלפי הקב"ה:
יכין
מלכת שלמה
4.
Men of piety and good deeds used to dance before them with lighted torches in their hands, and they would sing songs and praises. And Levites with innumerable harps, lyres, cymbals and trumpets and other musical instruments stood upon the fifteen steps leading down from the Court of the Israelites to the Court of the Women, corresponding to the fifteen songs of ascents in the Psalms, and it was on these [steps] that the Levites stood with their musical instruments and sang their songs. Two priests stood by the upper gate which leads down from the Court of the Israelites to the Court of the Women, with two trumpets in their hands. When the cock crowed they sounded a teki'ah [drawn-out blast], a teru'ah [staccato note] and again a teki'ah. When they reached the tenth step they sounded a teki'ah, a teru'ah and again a teki'ah. When they reached the Court [of the Women] they sounded a teki'ah, a teru'ah and again a teki'ah. They would sound their trumpets and proceed until they reached the gate which leads out to the east. When they reached the gate which leads out to the east, they turned their faces from east to west and said, “Our fathers who were in this place ‘their backs were toward the Temple of the Lord, and their faces toward the east, and they worshipped the sun toward the east’, but as for us, our eyes are turned to the Lord.” Rabbi Judah said: they used to repeat [the last words] and say “We are the Lord’s and our eyes are turned to the Lord.”משנה ה
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל. עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה, שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שָׁלשׁ לַשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלשׁ לַשַּׁעַר הַתַּחְתּוֹן, וְשָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לַמּוּסָפִין, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל:
ברטנורה
שלש לפתיחת שערים. כשפותחים שערי העזרה היו תוקעים תקיעה תרועה תקיעה, וחשיב להו לג׳ תקיעות:ותשע לתמיד של שחר. כשהיו מנסכים נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר. ושלשה פרקים היו מפסיקים בו, ועל כל פרק ופרק היו הכהנים תוקעים ג׳ תקיעות תקיעה תרועה תקיעה ומשתחוים העם [תר״ת חשיב להו לג׳] הרי ט׳ תקיעות:להבטיל העם ממלאכה. תקיעה ראשונה לבטל העם שבשדות, תקיעה שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין את החמין והדליקו את הנרות:ושלש להבדיל בין קודש לחול. לאחר התקיעות הראשונות שהה כדי לצלות דג קטן, ותוקע ומריע ותוקע. אלו ג׳ תקיעות אחרונות להודיע שקדש היום:שלש לפתיחת שערים. של עזרה, שתוקעים בכל יום:ושלש לשער העליון. כדאמרן לעיל עמדו שני כהנים בשער העליון קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו:ושלש לשער התחתון. דתנן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. ומאריכין בהן עד שהגיעו לשער התחתון, כדתנן היו תוקעין והולכין עד שהגיעו לשער היוצא ממזרח, להכי קרי להו ג׳ של שער התחתון. וג׳ של מעלה עשירית לא קחשיב, דהאי ת״ק סבר כראב״י דאמר שלא היו תוקעים למעלה עשירית:ושלש למילוי המים. לאחר ששאבום ובאו להם לעזרה דרך שער המים, תקעו והריעו ותקעו:על גבי המזבח. דתנן בפ׳ לולב וערבה וזקפום על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. ותנא דידן לא מייתי הכא כשחל להיות ערב פסח בשבת שהפסח נשחט בשלש כתות ותקיעות טובא הוו התם, משום דלא שכיחא כולי האי שיבא ערב פסח בשבת. והא דתנן אין מוסיפין על מ״ח לאו דוקא, דבערב פסח שחל להיות בשבת זימנין דמוסיפים עד שבע וחמשים תקיעות:
תוסופות יום טוב
ובמוספין היו מוסיפין עוד ט'. מסקינן דף נ"ה דט' הוא דמוסיפים לכל המוספים שיהיו בו ביום ואין תוקעין לכל מוסף ומוסף ומהאי טעמא ניחא דלא חשיב ר"ה שחל להיות בשבת. דאיכא מוסף דשבת וראש חדש. ור"ה שהן כ"ז. וכ"א שבכל יום אלא שלכל המוספים לא היו אלא ט':
להבטיל העם ממלאכה. לשון הר"ב תקיעה שניה. לישנא דברייתא בפ"ב דשבת דף ל"ה נקט. וכתבו התוס' דתקיעה לאו דווקא. דתרועה היא. ומ"ש הר"ב שלישית סלק המסלק פירש רש"י שם. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה:
ערב שבת שבתוך החג כו'. ושבת שבתוך החג. שהיו תשע למוספים. ולהוו נ"א לא מצי למתני. דהא בצרי להו כולהו דמשום בית השואבה. דתנן ריש [פירקין] דאינן דוחין השבת. גמרא. ומ"ש הר"ב ולא מייתי כשחל להיות ערב פסח בשבת כו' דמוסיפין עד נ"ז תקיעות. שהפסח נשחט בג' כתות. כת אחר כת כדתנן בפ"ה דפסחים. וכל כת קוראה את ההלל שלשה פעמים שהיו פסחיהן מרובין. והם טעונים הלל בשחיטתן ולא היו מספיקין לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוה ג' פעמים. ואע"ג דתנן ואע"פ שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית. מיהו אין כת שלא היתה גומרתו ב' פעמים. ומתחלת בו פעם שלישית. ואין חסר מן התקיעות כלום. שבתחלת קריאה תוקעים. ובכל קריאה ג' תקיעות. כך פירש"י. ואע"פ שהתוספות הקשו ופרשו בע"א. לא כתבתיו. לפי שלסברתם היו התקיעות בתחלת פרק מפרקי השיר והר"ב מפרש בהדיא בסוף תמיד דבסוף הפרק היו תוקעים [*ועיין עוד מ"ש שם] ומה שהקשו דהלשון אע"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילו כו' אינו מוכרח. ומ"ש הר"ב דלא חשיב ליה משום דלא שכיחי כולי האי. גמרא. וקאמר דאילו ערב שבת שבתוך החג איתיה בכל שנה ושנה דלא משכחת לה שלא יהיה [ערב] שבת בחג אא"כ יהיה יום טוב הראשון בערב שבת [וביום טוב בצרי להו תקיעות דבית השואבה דאינן דוחין היום טוב] וא"כ ראש השנה חל להיות כן. ויהיה יום כפורים בחד בשבת וקי"ל דדחינן לראש השנה למחרתו כדי שלא יחול יום כפורים באחד בשבת כדמפרש טעמא בפ"ק דראש השנה דף כ' משום מתיא. שלא יסריח המת שימות בשבת ולא יכול להקבר לא היום ולא למחר. והמפרש לה' קידוש החודש כתב בספ"ו בשם רבינו חננאל. שאין זה עקר הטעם לדחות אלא שהדחיות מסורות הלמ"מ הם ולא נתגלו אלא לב"ד המעיינים בסוד העבור. ולפיכך הבלתי יודעים מסבירים להם הטעם. ואחרים שהוא ר"מ נמי לא קבל הלכה למשה מסיני זו. כמ"ש ס"פ ט"ו דשבת [*ועיין מ"ש במשנה ו' י' פ"ז [צ"ל מ"ז וט' פי"א]. דמנחות]:
ושלשה למילוי המים. פי' הר"ב לאחר ששאבום כו' כדתנן משנה ט' פרק דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
5.
They never have less than twenty-one blasts in the Temple, and never more than forty-eight. Every day there were twenty-one blasts in the Temple, three at the opening of the gates, nine at the morning tamid sacrifice, and nine at the evening tamid sacrifice. At the musafim (additional sacrifices) they would add another nine. And on the eve of Shabbat they would add another six, three as a sign to the people to stop working and three to mark a distinction between the holy and the profane. On the eve of Shabbat in the intermediate days of the [Sukkoth] festival, there were [therefore] forty-eight blasts: three at the opening of the gates, three at the upper gate, three at the lower gate, three at the water-drawing, three at the altar, nine at the daily morning sacrifice, nine at the daily evening sacrifice, nine at the additional sacrifices, three as a sign to the people to cease from work, and three to mark a distinction between the holy and the profane.משנה ו
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, וְאֵילִים שְׁנַיִם, וְשָׂעִיר אֶחָד. נִשְׁתַּיְּרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁמֹנֶה מִשְׁמָרוֹת. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שִׁשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּשֵּׁנִי, חֲמִשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁלִישִׁי, אַרְבָּעָה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְׁאָר אֶחָד אֶחָד. בָּרְבִיעִי, שְׁלשָׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּחֲמִשִּׁי, שְׁנַיִם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּשִּׁשִּׁי, אֶחָד מַקְרִיב שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁבִיעִי, כֻּלָּן שָׁוִין. בַּשְּׁמִינִי, חָזְרוּ לַפַּיִס כְּבָרְגָלִים. אָמְרוּ, מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם, לֹא יַקְרִיב לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה:
ברטנורה
יו״ט הראשון של חג וכו׳ כ״ד משמרות של כהונה היו במקדש, וכולן עולות לרגל וזוכות בחובות הבאות מחמת הרגל, ושש עשרה משמרות מקריבים שש עשרה בהמות, שהם שלשה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד, נשארו ח׳ משמרות לי״ד כבשים, ששה משמרות מן השמונה היו מקריבין שני כבשים כל אחד מהם, הרי י״ב כבשים, והשאר שהם שני משמרות הנותרות מקריבות אחד אחד:בשני. שנתמעט אחד מן הפרים ונשתיירו תשע משמרות לי״ד כבשים. חמשה מהן היו מקריבין שנים שנים, הרי עשרה. והשאר שהם ארבע משמרות הנותרות מקריבות כל אחד כבש אחד:בשלישי. שנתמעט עוד פר אחד מן הפרים, ונשארו עשר משמרות לי״ד כבשים. ארבע משמרות מקריבות שנים שנים, הוה להו שמנה. והשאר אחד אחד, ששה כבשים לששה משמרות:בשביעי כולן שוין. המשמרות. ומקריבות כבשים שוות שכל אחת מקרבת אחת, שהרי אינם אלא שבעה פרים ואילים שנים ושעיר אחד לעשר משמרות. נשתיירו ארבעה עשר כבשים, לי״ד משמרות:בשמיני חוזרים לפייס כברגלים. פר אחד איל אחד ושבעה כבשים שקרבים בשמיני אין קרבים כסדר קרבנות החג לפי סדר המשמרות, אלא כל המשמרות באות ומפייסות עליהן, כמו שמפייסות בשאר רגלים. וסדר הפייס מפורש ביומא פרק בראשונה:אמרו משמר שהקריבו פרים היום. לא היו מקריבים פרים למחר, שהמשמרות שהקריבו אתמול כבשים לא היו מניחים אותן אלא חוזרות חלילה:
תוסופות יום טוב
[*משמרות. שם משמורה פירשתי פרק קמא דברכות]:
ששה כו' וחמשה כו'. אע"פ שמשמרה ומשמרת לשון נקיבה. מאמרם לא היה אלא על ראש המשמרה כאשר יאמרו בכל המשנה. יהויריב וידעיה. רוצה בו משמרת יהויריב משמרת ידעיה. ואולי שהיה מונה וסומך על מלת משמר שהוא לשון זכר. הרמב"ם. וכן עוד במשניות דלקמן לשון זכר מהאי טעמא:
חוזרין חלילה. כדרך שסדרום בד"ה [א' כ"ד] יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים כו'. כולן כמות שהן סדורים. רש"י. ומיהו בבית שני שלא עלו אלא ארבעה מן המשמרות ונתחלקו לכ"ד וידעיה עלה קודם יהויריב. הלכך ששה שלו קודמים. כדאיתא בפ' בתרא דתענית בגמרא דף כ"ז:
יכין
מלכת שלמה
6.
On the first festival day of Sukkot there were thirteen bulls, two rams and one goat. Fourteen lambs remained for the other eight priestly watches.On the first day, six [watches] offered two each and the remaining [two] one each. On the second day five offered two each and the remaining [four] one each. On the third day four offered two each and the remaining [six] one each. On the fourth day three offered two each and the remaining [eight] one each. On the fifth day two offered two each and the remaining [ten] one each. On the sixth day one offered two and the remaining [twelve] one each. On the seventh day all were equal. On the eighth day they again cast lots as on the other festivals. They said: the [watch] that offered bulls on one day should not offer them on the next, but that they should take their turns in rotation.משנה ז
בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל מִשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים. בַּעֲצֶרֶת אוֹמְרִים לוֹ, הֵילָךְ מַצָּה הֵילָךְ חָמֵץ. מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל. יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, הָיוּ כָל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים:
ברטנורה
באמורי הרגלים. במה שאמור ברגלים, כלומר בקרבנות האמורים ברגל היו כל המשמרות שוות, כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד, ועולות של עולת ראיה ושל מוספי צבור ושל שעירי חטאות:ובחלוק להם הפנים. כשאירע שבת ברגל. שבשבת מסלקין אותו ומסדרין אחר כדכתיב (ויקרא כ״ד) ביום השבת יערכנו:ובעצרת. כשאירע בשבת, ויש בו חילוק חמץ של שתי הלחם וחלוק לחם הפנים שהיא מצה, אומרים לו לכל אחד כשנותנים לו חלקו בלחם הפנים הילך מצה, וכשנותנים לו חלקו בשתי הלחם אומרים לו הילך חמץ. לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן, אלא מכל קרבן כל אחד נוטל חלקו, כדנפקא לן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו (שם ז׳), לפיכך מודיעין אותו שנותנים לו חלקו בין בחמץ בין במצה:משמר שזמנו קבוע. לשמש בשבת זו שחל הרגל להיות בתוכה:מקריב תמידין. שהרי אינן בשביל הרגל:נדרים ונדבות. שנדרו ונדבו כל השנה והביאום ברגל:וכל קרבנות צבור. לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים ששגגו ב״ד וטעו בהוראה ועשו רוב הקהל על פיהם. ואם אירע כן ברגל, משמר שזמנו קבוע מקריבין אותו:מקריב את הכל. לאתויי קיץ המזבח, כשהוא בטל שכלתה הקרבת התמיד ואין מביאין שם נדר או נדבה, לוקחין ממעות המותרות משיירי הלשכה וקונין מהן קרבנות עולות ומקריבין אותן, והן נדבת צבור. ואף אלו אם קרבו ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותן:בין מלפניה בין מלאחריה. אם חל יו״ט לאחר השבת אע״ג דלא הוה ליה שבת בתוך החג, אפ״ה הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע״ש בשביל יו״ט שהרי בשבת לא יוכלו לבוא, חולקים בלחם הפנים. וכן אם חל שמיני לפניה בערב שבת, אע״פ שאין השבת בתוך החג, חולקים, הואיל ולא יוכלו ללכת:
תוסופות יום טוב
בשלשה פרקים. בשלשה רגלים. רש"י:
היו כל המשמרות שוות. גמ' שנאמר (דברים י״ח:ו׳) וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו ושרת יכול אף בשאר ימות השנה ת"ל מאחד שעריך. לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת. וע"כ קרא בכהן ולא בלוי מדכתיב ושרת שאין הלוים ראוים לשירות ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים רש"י. ועי' לקמן:
באמורי הרגלים. כתב הר"ב כגון חזה ושוק כו' והוא הדין לעבודתן. וכ"כ הרמב"ם מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשוה. והראוי לשרפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר:
ובחלוק לחם הפנים. שנאמר (שם) חלק כחלק יאכלו. כחלק עבודה כך חלק אכילה ולקרבנות לא אצטריך דכיון דכולם שוות בעבודה נפקא לן דשוות באכילה מדכתיב (ויקרא ז׳:ט׳) לכהן המקריב אותה לו תהיה. אלא ללחם הפנים שאין בו עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה דאי משום הקטרת בזיכים. להתיר לחם קאתיין ואין עבודה זו בגוף הלחם. וכתבו התוס' דחלוק הוא דמרבינן אבל סלוקו וסדורו והקטרת הבזיכים למשמר הקבוע [*והכי תניא בתוספתא וטעמא] מדמרבינן ליה מיאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה:
הילך מצה הילך חמץ. מצה [ואח"כ חמץ] דתדיר [ושאינו תדיר] תדיר קודם. [כדתנן בריש פ"י דזבחים]. גמרא:
מקריב תמידין כו'. דחובות הבאות ברגל שלא מחמת הרגל אפקינהו רחמנא מושרת ככל אחיו שנאמר (דברים י״ח:ח׳) לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך. ובכלל זה נדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש וה"ה במשמר המשמש בשבוע שחל בו הרגל. גמרא:
ושאר קרבנות צבור. [כתב הר"ב] לאתויי פר העלם כו'. גמרא. וכתבו התוספות בד"ה ובחלוק וכו'. ומוסף שבת לא מפרש מתני' מידי. ושיירא. והוי בכלל דשאר קרבנות צבור וכי קאמר בגמרא לאתויי פר העלם כו' הוי מצי [למימר] לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע והא דמרבה לחם הפנים טפי. דיאכלו משמע מידי דאכילה [כו'] שכבר נעשית עבודתו כדלעיל:
מלפניה. כתב הר"ב אם חל שמיני כו' וכן לשון רש"י. וה"ה ז' דפסח וראשון דשבועות ושני דראש השנה אלא משום דמכילתין בחג. נקט לשמיני דחג ולשון הרמב"ם כשיחול יום טוב האחרון וכן לשון הר"ב לקמן. וטעם שכתב הר"ב מפני קדימתן ואיחורן. בגמ'. והוסיף הרמב"ם לבאר שיש תועלת למקדש. שעל ידי חלוק להם הלחם חלק כחלק יבואו למקדש ואם יתאחר אחד מבעלי המשמר ימצא אחר שיבא במקומו. כך פירש דבריו הכסף משנה בפרק ד' מהלכות תמידין ויש הוכחה לדברי הרמב"ם מדאמרינן בגמרא תיקנו רבנן מילתא. וכל תקנה מפני התועלת היא:
יכין
מלכת שלמה
7.
At three periods in the year all the priestly watches shared equally in the festival sacrifices and in the division of the showbread. On Shavuot they used to say to the priest, “Here is matzah for you, here is chametz for you.” A watch whose period of service was fixed [for that festival week] offered the tamid, vow-offerings and freewill-offerings and all other public offerings; and it offered them all. A festival which fell next to Shabbat, either before or after it, all the watches shared equally in the distribution of the showbread.משנה ח
חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם, מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת, וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתָּיִם. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם. בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה:
ברטנורה
חל להיות יום אחד להפסיק בינתיים. כגון שחל יו״ט ראשון בשני בשבת, שהיו יכולים לבוא באחד בשבת והן קדמו ובאו מערב שבת. או שחל יו״ט האחרון בה׳ בשבת, שהיו יכולין לילך בערב שבת ונתעכבו שם בשבת. כל המשמרות שנתעכבו שם אין נוטלין אלא שני חלות:ומשמר שזמנו קבוע נוטל י׳ וחולקין אותן בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא כדרך כל שבתות השנה:הנכנס נוטל שש כו׳ שהמשמרות מתחלפות בשבת, זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית:הנכנס נוטל שבע. נוטלים שתי חלות יתירות בשכר הגפת דלתות שהם נועלים הדלתות שפתחו המשמר היוצא בשחר. ואין הלכה כר׳ יהודה:הנכנסים חולקים. ביניהן לחם המגיע לחלקם:בצפון. כדי שייראה לכל שהן נכנסין, שהצפון עיקר, שהיא קבועה לשחיטת קדשי קדשים:והיוצאים חולקים בדרום. כדי שייראה שהם יוצאים והולכים להם, לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:בילגה. שם המשמרה:לעולם חולקת בדרום. ואפילו כשהיא נכנסת, קנסא הוא שקנסוה:וטבעתה קבועה. עשרים וארבע טבעות היו בעזרה במקום המטבחיים, לעשרים וארבע משמרות כהונה, וטבעות של כל המשמרות פתוחות צד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה. וטבעת של בלגה קבועה ואינה נהפכת, וצריכה להשתמש בשל אחרים, וגנאי הוא לה:וחלונה סתומה. חלונות היו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהם. וחלון של משמרת בלגה היתה סתומה, דקנסוה רבנן משום מעשה שהיה, שאשה אחת ממשמרת בלגה ומרים בת בלגה שמה נשתמדה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים, וכשנכנסו יונים להיכל הלכה וטפחה בסנדל ע״ג המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, פירוש זאב זאב בל׳ יוני. עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואין אתה עומד להן בשעת דוחקן. וכששמעו חכמים בדבר זה קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה של כל המשמרת כולה, כי אמרו אם לא ששמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן. ובשביל אביה קנסו כל המשפחה, דאוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו:
תוסופות יום טוב
והמתעכב נוטל שתים. פירש הר"ב כל המשמרות שנתעכבו וכו' וכ"כ רש"י. ויש להקשות דה"ל למתני והמתעכבים. ועוד הקשה הכסף משנה בפרק ד' מהל' תמידין התינח אם חל י"ט האחרון בחמישי בשבת דהוו מתעכבים. אבל כשחל יום טוב הראשון בשני בשבת מאי מתעכב שייך למימר. המתעכב והמקדים הוה ליה למתני. והרמב"ם מפרש דהמתעכב הוא מלשון תרגום. ויתמהמה מתרגמינן ויתעכב ור"ל שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שהמשמר שחל בו הי"ט מתעצלים מלבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל הי"ט שיד כל המשמרות שוות. ולפיכך הואיל ומעטים הם הבאים מאותה המשמר אינם נוטלים אלא שתים ולפי זה כשחל י"ט ביום שני. שבת שקודם י"ט משמר היוצא נוטל עשר והוא שקורא התנא משמר שזמנו קבוע והנכנס נוטל שתים מהטעם האמור וכשחל י"ט האחרון להיות בחמישי שבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים שהם המתעצלים: הנכנס נוטל שבע. כתב הר"ב בשכר הגפת דלתות. ואע"ג שגם עליו תעבור חלוקה הזאת לשבת הבאה שהנכנס אחריו נוטל שבע והוא חמש. וא"כ מאי מהני להם חוק זה. אמרו בגמרא דניחא ליה לאיניש ליקח לאלתר ולא להמתין להבא אע"פ שאם ימתין יבוא לו גם כן שוה בשוה: חולקת. בכוליה פירקין מתני בלשון זכר כמ"ש במשנה ו' טעם הדבר. והכא בבילגה נקט לשון נקיבה ונ"ל דודאי שהלשון משמרה סובל לשון זכר מהטעם שכתב הרמב"ם לעיל וסובל לשון נקיבה כי כן המלה בעצמה. ולפיכך בבילגה הניחו הלשון לנקיבה לגנאי ועוד שהחוטאת אשה היתה. ואל תטעה לחשוב בילגה לשם אשה כי הוא שם ראש המשמר החמשה עשר בדברי הימים א' כ"ד: וטבעתה קבועה. פירוש הר"ב שמכניס צואר הבהמה לתוכה כו' ומבואר יותר בסוף מעשר שני ופרק ד' דתמיד: סליק מסכת סוכה
יכין
מלכת שלמה