Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, בְּתוּלָה גוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, אִם רָצָה לְהוֹסִיף, אֲפִלּוּ מֵאָה מָנֶה, יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. מִן הָאֵרוּסִין, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה, כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, וְהִיא כוֹתֶבֶת, הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה, וּלְאַלְמָנָה, מָנֶה, וְהִיא כוֹתֶבֶת, הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה, הֲרֵי זוֹ בְעִילַת זְנוּת:
ברטנורה
אף על פי. אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. ולא אמרינן שאינו רשאי כדי שלא לבייש את מי שאין לו:שלא כתב לה. תוספת מדעתו, אלא על מנת לכונסה:והיא כותבת. אע״פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת שנתקבלה:ר׳ מאיר אומר כו׳ והלכה כר״מ בגזירותיו:
תוסופות יום טוב
אם רצה להוסיף. רצה לכתוב לא קתני דהוה משמע שכותב מתנה בעלמא ואין שם כתובה עליו אלא להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא למוכרת ולמוחלת ולפוגמת ולתובעת וכו'. גמרא:
יוסיף. כתב הר"ב ולא אמרינן שאין רשאי כדי שלא לבייש כו' גמרא. ופירש הר"ן דכותב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך. דאי במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך מאי כסופא איכא בהכי וכי אילו בעי למיתב מדיליה מי לא מצי יהיב אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן דבהכי מצי סליק אדעתין דאיכא למיחש אכסופא כיון שלזו כותבין מוהר אחר ע"כ. וגדולה מזו התירו דאפילו כותב דחזי ליכי מנהג טוב הוא כמו שכתבתי בפרק קמא משנה ה':
רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו'. בגמרא מסקינן הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה:
שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. הרמב"ם מפרש שלא כתב לה כו' שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים כמלוה על פה ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה שכן דעתו דארוסה לית לה כתובה אלא א"כ כתב לה [כמ"ש פט"ו דיבמות משנה ח'] ואין נראין דבריו דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב נה אלא ע"מ לכונסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים כך כתב הרא"ש. ולא משום כתיבת השטר קאמר דגובה ממשעבדי אלא אפילו לא כתב לה יש לה ממשעבדי לסברתו כמ"ש הטור סימן נ"ה ופירושא דמתניתין שלא כתב לה התוספת אלא ע"מ לכונסה. וכתיבת העיקר לית לן בה ולא מידי. אי כתב אי לא כתב:
והיא כותבת התקבלתי. עיין פרק בתרא דב"ב משנה ו' ומה שאכתוב שם בס"ד:
כותבת. מפרש בגמרא דאילו באמירה בעלמא הוי כמתנה על מ"ש בתורה דתנאו בטל ור' יהודה ס"ל נמי דכתובה דרבנן כדקי"ל בסוף מכילתא אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכה"ג ברפ"ט בפירוש הר"ב:
כל הפוחת כו'. ולא תנן כל בתולה שאין לה מאתים כו' היינו טעמא לפי שעל כל פנים יש לה מאתים ולאלמנה מנה ואפילו התנה תנאו בטל. דס"ל כתובה דאורייתא וכל המתנה כו' גמרא. ובעל המאור פירש דדייק מדלא אמר הפוחת אלא כל הפוחת לומר כל אע"פ שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי. כלומר שתנאו בטל ע"כ. ולדידן נמי דכתובה דרבנן חכמים עשו חיזוק וכו' כדלעיל. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ בגזרותיו. גמרא. ופירש"י בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם. ועיין מ"ש סוף פ"ב דנדרים. ואע"פ שהר"ב פוסק בספ"ז דבבא מציעא דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים וע"ש. כתב הר"ן דהכא הלכה כר"מ ולא מטעמיה אלא משום דכתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הלכך כל שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל ואפילו הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ומיהו ודאי אם לא רצה לקיימה תנאו קיים וכו'.
יכין
מלכת שלמה
1.
Although [the Sages] have said: a virgin collects two hundred and a widow one maneh, if he wishes to add, even a hundred maneh, he may do so.After betrothal [but before marriage], a virgin collects two hundred zuz and a widow only one maneh, for the man wrote her [the additional amount] in order to marry her. If she was widowed or divorced, either after betrothal or after marriage, she is entitled to collect the entire amount. Rabbi Elazar ben Azaryah says: [a woman widowed or divorced] after marriage receives the entire amount; Rabbi Judah says: if he wishes he may write for a virgin a document for two hundred zuz and she writes “I have received from you a maneh”, or for a widow [he may write a document for] a maneh and she writes, “I have received from you fifty zuz”. Rabbi Meir says: Any man who gives a virgin less than two hundred zuz or a widow less than a maneh is engaging in licentious sex.משנה ב
נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה, כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ. וּלְאַלְמָנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ זְמָן וְלֹא נִשָּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְרוּמָה:
ברטנורה
נותנין לבתולה. זמן לכנסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:לפרנס עצמה. בתכשיטיה שנים עשר חודש, דכתיב (בראשית כ״ד:נ״ה) תשב הנערה אתנו ימים, ומאי ימים, שנה, דכתיב (ויקרא כ״ד) ימים תהיה גאולתו:לפרנס עצמו. בצרכי סעודה וחופה:ולאלמנה שלשים יום. שאינה טורחת כ״כ בתכשיטיה שכבר יש בידה:ולא נשאו. שהבעלים מעכבים. ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא נמי בדידהי:ואוכלת בתרומה. ואם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה, דכתיב (שם כ״ב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי קנין כספו הוא, אלא דרבנן גזור על בת ישראל המאורסת לכהן שלא תאכל בתרומה גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה, וכשהגיע הזמן ולא נישאת שאוכלת משלו אינה אוכלת בבית אביה אלא בעלה כהן מייחד לה מקום ומאכילה שם וליכא למגזר תו שמא תשקה מכוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה:נותנים לה הכל תרומה. אם ירצה. וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:ר׳ עקיבא אומר מחצה חולין. לאכול בימי טומאתה:
תוסופות יום טוב
נותנין לבתולה שנים עשר חודש. עיין מ"ש במשנה ה' פ"י דנדרים:
שנים עשר חדש. כתב הר"ב דכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור ולא משתעי אינש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא. והדר לשתעי או עשור. אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו [ורישא דקרא עד תום שנת ממכרו] ודנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין מימים דכתיב בהן חדש שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים. גמרא. ומהאי טעמא נמי לא ילפינן מויהי מקץ שנתים ימים (בראשית מ״א:א׳) וליהוי שתי שנים וכדאיתא בכה"ג בפ"ק דנזיר דף ה': ;כך
נותנים לאיש. כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש. ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הרמב"ם פ"י מה"א. ואע"פ שהמגיד כתב דבירושלמי [נראה] שזמנו הוא לפי מה שהוא. הר"ן הכריח מגמרא דידן כהרמב"ם:
ולאלמנה. פירשו הפוסקים מן הנשואין:
ולא נשאו. כתב הר"ב שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי [נותנים לבתולה וכו'] תני נמי סיפא בדידהי הכי איתא בריש מכילתין בגמרא ואע"ג דהגירסא נשאו בלא יו"ד וכשאתה קורא הנו"ן קמוצה משכחת דתני בדידהו כבר כתבו התוספות שם וז"ל מקובלים היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי הל"ל נמי בלשון רבים אוכלות משלהם ע"כ. [*והכי נמי אשכחית דדייקינן קבלה בקריאת חיר"ק בברייתא דפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ה)] וראיה מצאתי לגירסא זו בספ"ח דב"ב דתנן נשאו גדולות וכו' והתם ודאי קרינן נישאו. [*ומיהו ק"ל דתנן התם ישאו קטנות והל"ל ינשאו ועוד תנן התם אנו נושאות] ומיהו במשלה דבירושלמי גרס בין הכא בין התם נישאו ביו"ד. וכתבו עוד התוספות דלישנא דלא נישאו דמשמע שהעכבה היתה בין מבעל בין מהיא אבל לא דמשמע שהעכבה היתה דוקא ממנה ולא ממנו דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא ע"כ:
רבי טרפון אומר נותנין לה כו'. בד"א בבת כהן לכהן [בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה] אבל בת ישראל לכהן ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה. בד"א בארוסה [ובת כהן] [דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכור תרומה בחולין לימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך] אבל בנשואה [שנותן בעלה מזונות בביתה] [כגון המשרה כו' דמתניתין ח'] דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה [דכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה] ברייתא בגמרא:
יכין
מלכת שלמה
2.
A virgin is given twelve months from the [time her intended] husband claimed her, [in which] to prepare herself for marriage. Just as [such a period] is given to the woman, so is it given to the man to prepare himself. A widow is given thirty days. If the time has come and they were not married they are entitled to receive maintenance from the man’s estate and [if he is a priest] they may eat terumah. Rabbi Tarfon says: They give her [all of her food] in terumah. Rabbi Akiva says: One half unconsecrated food and one half terumah.משנה ג
הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה. עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַבַּעַל וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם, וַאֲפִלּוּ כֻלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַיָּבָם, אוֹ כֻלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַבַּעַל, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה:
ברטנורה
היבם אינו מאכיל בתרומה. בעודה שומרת יבם, דכתיב (ויקרא כ״ב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי קנין אחיו הוא:עשתה ששה חדשים בפני הבעל. מהנך י״ב חודש הקבועים לה משתבעה הבעל:או אפילו כולן בפני הבעל ואחד בפני היבם. אף על גב דרובא בפני הבעל, סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו. והוא הדין נמי אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת, דקנין כספו פקע, אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו:או כולן בפני היבם. ואצ״ל אם היו כולן בפני היבם:זו משנה ראשונה. דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה:אין האשה אוכלת. דחיישינן שמא ימצא בה מום ונמצאת זרה למפרע שהיה מקחו מקח טעות. ולמשנה ראשונה שמא ימצא בה מום לא חיישינן, וליכא למיחש נמי שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה דהא מייחד לה דוכתא, הילכך שרי לה לאכול בתרומה משהגיע זמן:
תוסופות יום טוב
היבם אינו מאכיל כו'. פי' הר"ב בעודה שומרת יבם וכן לשון רש"י והעתקתי כל לשונו במ"ד פרק ז' דיבמות:
או אפילו כולן בפני הבעל וא' בפני היבם. כתב הר"ב וה"ה נמי אם נתחייב בחייו כו'. כך כתב רש"י. והקשה עליו ר"ת ז"ל דא"כ אפילו אכלה כמה [שנים] בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם. והיכי קתני חסר יום אחד בפני היבם. ועוד דלישנא דהיבם אינו מאכיל דייק דה"ק היבם אינו מאכיל להיכא דמעיקרא לא אכלה דאם איתא דכי אכלה נמי מעיקרא לא אכלה כשהיא שומרת יבם לא הוה ליה למתני היבם אינו מאכיל אלא היבמה אינו אוכלת. ותו קשיא דאמרינן בגמרא [וכתבו הר"ב לעיל] קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. ואם איתא דמשום אחיו לא אכלה כלל אלא בחייו הוה ליה למימר והא לאו קנין כספו הוא. לפיכך פירש ר"ת דדוקא כשלא אכלה בפני הבעל הוא דלא אכלה בפני היבם דהיבם אינו מאכיל אבל אכלה בפני הבעל אוכלת נמי בפני היבם. וטעמא דמלתא דיבם אינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח הלכך איכא משום שמא תשקה לאחיה ולאחותיה כדאמרינן בגמרא דלא מייחד לה דוכתא ומשום סימפון בטענת מומין נמי איכא דכיון דלא מחייב לזונה לא בדיק לה אבל בששהתה שנים עשר חדש בפני הבעל כיון שנתחייב לזונה מייחד לה מקום וכי מיית נמי דוכתא קביעא לה וליכא למיחש שמא תשקה לאחיה ולאחותיה דליתנהו גבה ומשום סמפון נמי ליכא דהא בדקה בעל. ודאמרינן בגמרא מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אסמכתא בעלמא הוא ודאמרינן אלא דאחיו הוא ה"פ קנין כספו אמר רחמנא שאוכלת בתרומה ורבנן הוא דתקון משנים עשר חדש ולהלן דאוכלת והאי קנין דאחיו הוא ולא תקון רבנן שתאכל מחמת היבם אלא עד שתיבעל אם לא שכבר אכלה בחיי הבעל. והא דבת כהן לישראל ממעטינן ביבמות בגמרא מושבה [כדפירש הר"ב בפרק ז' דיבמות משנה ד'] ותיפוק לי דקנייה הכי נמי קאמרינן ושבה כתיב לאפוקי שזקוקה כו' שהרי היא חשובה כאילו קנוייה לו. וכל זה למשנה ראשונה אבל לב"ד של אחריהן שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ה"ה שאין היבמה אוכלת עם היבם עד שתיבעל ואפילו אכלה בחיי הראשון וטעמא דלא לחלפו בארוסה ששתיהן זמן כניסתן לאלתר והכי איתא בהדיא בתוספתא זו משנה ראשונה בית דין של רבותינו חזרו כו' ולא היבמה כו' וזו ראיה לפירוש ר"ת דמדקתני דב"ד של רבותינו חזרו כו' מכלל דלמשנה ראשונה אוכלת בעודה שומרת יבם קודם שתבעל. תוספות:
עד שתכנס לחופה. שמתייחד עמה ויפרישנה לו. כך כתב הרמב"ם. והקשה עליו הר"ן בריש כתובות מהברייתא שכתבתי שם במשנה ד' דפירשה נכנסה לחופה אפילו לא נסתרה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין וילפינן לה מדכתיב (במדבר ל׳:י״א) ואם בית אישה נדרה דמשמע כל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו. ועיין בטור א"ה וב"י סימן ס"א וס"ב:
יכין
מלכת שלמה
3.
A yavam [who is a priest] does not allow [his sister-in-law] to eat terumah. If she had spent six months waiting for her husband and six months waiting for the yavam, or even [if she spent] all of them waiting for her husband less one day waiting for the yavam, or all of them waiting for the yavam less one day waiting for her husband, she may not eat terumah. This [was the ruling according to] the first mishnah. The court that followed afterwards ruled: a woman may not eat terumah until she has entered the bridal chamber.משנה ד
הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶקְדֵּשׁ. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, חֻלִּין:
ברטנורה
הרי זו עושה ואוכלת. שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, לפיכך עושה ואוכלת לדברי הכל:המותר. הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה יותר על הראוי למזונותיה, ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן:ר׳ מאיר אומר הקדש. דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואין כן הלכה, אלא הלכה כר׳ יוחנן בן הסנדלר דאמר חולין, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
תוסופות יום טוב
המקדיש מעשה ידי אשתו. עיין בפירוש הר"ב במשנה ד' פרק בתרא דנדרים ומ"ש שם בס"ד:
הרי זו עושה ואוכלת. כתב הר"ב שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכן לשון הרמב"ם בפירושו. וקשה דאם מעשה ידיה שלו היא עיקר התקנה למה תהא עושה ואוכלת לר"מ דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכי תימא דהכא באינו מעלה לה מזונות מאי למימרא. וסיפא נמי במותר למה קדיש לר' מאיר. ובגמרא איכא דבאינה ניזונת ומשום סיפא איצטריך דסיפא מיירי בלאחר מיתה כמו שאפרש בס"ד אבל דחייה הוא דדחי לה דלהלכה קים לן דעיקר תקנה מזונות היא וכמ"ש בפ' דלעיל משנה ד' וכפשטא דמתניתין בסוף פ"ק דגיטין וכך פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אישות [ועיין מ"ש במשנה ז'] ומיתוקמה למתניתין ברוצה לזונה ואפילו הכי יכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה דכיון דעיקר תקנתם לטובתה ומשום דידה הוי כי אמרה לא ניחא לי לטובתך שומעין לה והיה להם להרמב"ם והר"ב לפרש שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות:
המותר. פירש הר"ב מה שהיא עושה מותר על מעשה ידיה והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לו חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתניתין דלקמן ולמאי דקיימא לן דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ה"נ יכולה היא שתאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכן כתב הר"ן בשם השאלתות וכתב דדבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיח יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כ"ש במותר דלא שכיח ע"כ כ"כ הטור ס"ס פ' בשם הרמ"ה אף על פי שהר"ר יונה חולק שם. והא דסבר ר' מאיר דקדיש מוקמי רב ושמואל דהיינו לאחר מיתה כשיירשנה ואפילו באינו מעלה לה מעה כסף שכנגדו. וכתב הר"ן וכי תימא אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקטה במעשה ידיה עצמן בשאינו מעלה לה מזונות איכא למימר*) [דתנא] הכי קאמר דמחיים דידה לא מצי מקדיש מעשה ידיה אע"ג דשכיח ואע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה לפי שיכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה אבל לאחר מיתה אפילו מותר אע"ג דלא עביד דאתי ואף על פי שאינו מעלה לה מה שהוא כנגדה. קדיש. דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ש מזונות עצמן ע"כ. ומ"ש הר"ב ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן וכ"כ רש"י לאו למימרא דאילו הקדיש מעשה ידיה עצמן לא שייכא ביה דינא דשייכא במותר. דהא כ"ש הוא כמ"ש הר"ן אלא ה"נ קאמרי הקדיש מותר כלומר אפילו הקדיש מותר ולא מעשה ידיה עצמן דאילו הקדיש מעשה ידיה עצמן כ"ש הוא דלר' מאיר קדיש לאחר מיתה:
רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין. פירש הר"ב שכן הלכה. ועיין במשנה ד' פרק בתרא דנדרים ומ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
4.
If a man consecrated his wife’s handiwork, she continues to work and to consume [that which she makes]. [Concerning the] surplus: Rabbi Meir says: it is consecrated. Rabbi Yohanan Hasandlar says: it is unconsecrated.משנה ה
אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַצֶּמֶר. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, לֹא טוֹחֶנֶת, וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ, אֵינָהּ מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַצֶּמֶר. אַרְבָּעָה, יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם:
ברטנורה
טוחנת. ברחים של יד שהם קטנים. ואם רחים גדולים הם, מכינה כל צרכי הטחינה, כגון נותנתו באפרכסת וקולטת הקמח:הכניסה לו שפחה אחת. מעות או נכסים כדי לקנות בהם שפחה אחת:יושבת בקתדרא. על כסא מנוחה ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן ואעפ״כ מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו שמלאכות אלו אין משתמשים בהם באשה אלא באשתו בלבד:שעמום. בהלה. תרגום ובתמהון לבב (דברים כ״ח:כ״ח) ובשעמימות לבא. ופלוגתייהו דר׳ אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל הוי באשה שאינה בטלה אלא משחקת במיני הצחוק דלידי זמה איכא, לידי שעמום ליכא, שאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי. והלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
טוחנת. פירש הר"ב נותנתו באפרכס וכן לשון רש"י ופירש נותנתו לאותו דבר שטוחנת. ואפרכס הוא הכלי העליון שעל הרחיים דרחב מלמעלה לקבל וקצר מלמטה ליפול ממנו על הרחיים להטחן מעט מעט וכן אמרו עשה אזנך כאפרכסת [*שכתבו הר"ב בסוף מסכת כלים]:
ואופה. פת. רש"י:
ומכבסת. לפי שהיא מלאכה כבידה כמו טחינה ואפייה וכשמכנסת לו שפחה אחת שלש אלה לא תעשה לו לפיכך שנאן גם בכאן ביחד. אבל הטור סימן פ' העתיק טוחנת אופה מבשלת ומכבסת. ולהרמב"ם אין סדר למשנה בזה בפכ"א מה"א (יש) פעם העתיק אופה מבשלת ומכבסת ומטחנת ופעם העתיק מטחנת ומבשלת ואופה ומכבסת:
ועוש' בצמר. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה דהיינו כיתנא רומיתא שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש"י פושטן כמין שרביט עד שנעשים גדולות ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא:
הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת וכו'. גמרא. הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דא"ל הא טרחי לדידי ולדידה. קמי דידך מאן טרח. והתוספות תמהו בהפך שאם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה:
יושבת בקתדרא. פירש הר"ב כסא מנוחה ועיין בפירושו למשנה ג' פרק ד' [*ובפכ"ד] דכלים [*ובמה שכתבתי שם פרק ד' משנה ג' בסיעתא דשמיא] ומ"ש ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן לשון רש"י לילך בשליחות להביא לו מבית לעלייה. ומ"ש הר"ב ואעפ"כ כו' ומצעת לו המטה הכי אמר רב הונא בגמרא ופירש"י ומצעת לו המטה לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח ובכפיה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. וכתב הר"ן אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו בלבד ע"כ וכך כתבו התוספות שתי הגרסאות בפרק קמא ד"ד ע"ב:
אף המדיר כו'. כלומר אע"פ שברצונו אינה עושה מלאכה יוציא כו' ואצ"ל שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של ר' שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר:
המדיר את אשתו. כגון שאומר הנאת תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה כ"כ טור י"ד ס"ס רל"ה ולשון המגיד ספי"ב מהלכות אישות ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע"כ. וכבר כתב כיוצא בזה הרמב"ם בעצמו בפ"ה מהלכות נדרים והעתקתיו במשנה ד' פרק ה' ממסכת נדרים. ועיין משנה ב' פרק ד' דנזיר:
יוציא. כתב המגיד בפרק כ"א מהלכות אישות ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה. ע"כ. והטור שם כתב ז' ימים ולטעמיה קאמר דאסברא לה בהדירה בהנאת תשמיש ולפיכך דינו כמתניתין דלקמן ובודאי שאם הדירה מנכסיו [*דדינו] כדלקמן ריש פרק ז'. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר' אליעזר. גמרא. וכתבו התוספות ואף ע"ג דכל מקום ששנה וכו' אין זה רשב"ג שבימי ר' אליעזר ע"כ ועיין מ"ש בסוף פרק ח' דעירובין]:
יכין
מלכת שלמה
5.
The following are the kinds of work which a woman must perform for her husband:Grinding, Baking,If she brought one slave-woman into the marriage she need not grind or bake or wash. Washing,Rabbi Eliezer says: even if she brought him a hundred slave-women he may compel her to work in wool; for idleness leads to unchastity. Cooking, Nursing her child, Preparing his bed, And working in wool. [If she brought] two slave-women, she need not cook or nurse her child. If three, she need not prepare his bed or work in wool. If four, she may lounge in an easy chair. Rabbi Shimon ben Gamaliel says: if a man forbade his wife under a vow to do any work he must divorce her and give her kethubah to her for idleness leads to insanity.משנה ו
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שַׁבָּת אֶחָת. הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַפּוֹעֲלִים, שַׁבָּת אֶחָת. הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה, הַטַּיָּלִין, בְּכָל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים, שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת. הַחַמָּרִים, אַחַת בַּשַּׁבָּת. הַגַּמָּלִים, אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
ברטנורה
המדיר את אשתו מתשמיש המטה. כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי. אבל הנאת תשמישי אסור עליך, לא מתסרא, דהא משועבד לה, דכתיב (שמות כ״א) ועונתה לא יגרע:ב״ש אומרים שתי שבתות. אם הדירה שתי שבתות תמתין, שכן מצינו ביולדת נקבה שטמאה שבועים:וב״ה אומרים שבת אחת. שכן מצינו בנדה שטמאה שבעה. וגמרינן מידי דשכיח, הכעס שכועס אדם על אשתו ומדירה דהוא מידי דשכיח, מנדה שהוא מידי דשכיח. לאפוקי לידה דלא שכיח כולי האי. וב״ש סברי גמרינן מידי דהוא גרם לה, נדר האיש שהוא גורם לה לשהות, מלידה שעל ידו באה לה. לאפוקי נדה דממילא קאתי לה. ויותר על שבת אחת לבית הלל או שתי שבתות לבית שמאי יוציא ויתן כתובה, ואפילו היה גמל שעונתו לשלשים יום או ספן שעונתו לששה חדשים:התלמידים וכו׳ שלשים יום. ומתניתין ר׳ אליעזר היא. ופליגי רבנן עליה ואומרים אפילו שתים ושלש שנים, והלכה כחכמים:הטיילים. שאין להם מלאכה ולא סחורה:החמרים. שיוצאים לכפרים להביא תבואה:הגמלים. מביאין חבילות על הגמלים ממקום רחוק:הספנים. המפרשים לים הגדול. ומי שהיה בתחלתו בעל אומנות שעונתו קרובה ובקש ליעשות בעל אומנות שעונתו רחוקה אשתו מעכבת עליו, חוץ מתלמוד תורה, שאין האשה יכולה לעכב על בעלה שהיה טייל או פועל שלא ייעשה תלמיד חכם:
תוסופות יום טוב
המדיר את אשתו מתשמיש המטה. פירש הר"ב כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי ועיין בפירושו לסוף משנה א' פ"ב דנדרים:
בית הלל אומרים שבת אחת. פירש הר"ב יותר מכן יוציא ויתן כתובה אם לא יכול למצוא התרה לנדרו. וכ"כ הרמב"ם פרק י"ד או יפר נדרו ולשון הפרה שכתב לאו בדוקא אלא התרה שייכא ביה. ומשום דבהדיר לאשתו איירינן אגב ריהטא כתב נמי לישנא דהפרה דשייכי בנדרי האשה בעצמה. ומה שכתב הר"ב ואפילו היה גמל כו' גמרא ויהיב טעמא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. פירש רש"י אף כאן בלא נדר דעתה נוחה לבעלה שמא יבוא בתוך הזמן אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל:
התלמידים יוצאין שלא ברשות שלשים יום. אף על פי שמבטלין בזה עונתן כדמוכחת מתניתין דאוכלת עמו מלילי שבת כו' לפי שהוא ליל עונה. וכדאמרינן בגמרא שעונת תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת ופירש"י שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף. וכתב הר"ן ותמה אני למה לא הוזכרה במשנתינו. ונראה לי שאין לת"ח עונה קבועה שכיון ששנינו יוצאים שלא ברשות לר' אליעזר [שלשים יום ולרבנן] שתים ושלש שנים כדאמרינן בגמרא משמע דעונת תלמידי חכמים הדרים בעירם ג"כ משתנים כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם ולטרוח בו והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים להם בכך ודאמרינן בגמרא דעונתן אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהן במשנתינו. ע"כ. ולשון הרמב"ם פי"ד מה"א וטא"ה סימן ע"ו תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מלילי שבת ללילי שבת. ע"כ. וקשיא לי דבגמרא הכי איתא עונה של תלמידי חכמים אימת אמר רב יהודה אמר שמואל מע"ש לע"ש. אשר פריו יתן בעתו אמר רב יהודה ואי תימא רב הונא ואי תימא רב נחמן זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש משמע דדוקא מלילי שבת ללילי שבת וטעמא רבה איכא דכיון דעונה האמורה בתורה איש איש כפי עבודתו וכפי כחו הלכך ת"ח שהתורה מתשת כחן לא הטילה התורה עליהן העונה אלא בליל שביתה ומנוחת הגוף ומנא להו למימר דעיקר עונתן פעם אחת בשבוע ודלמא דוקא מלילי שבת ללילי שבת. אלא נ"ל דמהכא נפקא להו דהואיל ומשנתינו לא שנאה עונתן של ת"ח היינו טעמא שלפי שנשתנו בעונתן. עיקר הדין פעם אחת בשבוע. והם ע"פ דרכם בחרו להם ליל השבת לפיכך לא שנאה לא זה ולא זה דעיקר הדין דהיינו פעם אחת בשבוע לא מצי למתני. משום שאינו מייחד שום לילה מלילי השבוע והתלמידי חכמים מייחדין להם לילי שבת ולא מצי נמי למתני מלילי שבת ללילי שבת כיון שאין זה מעיקר הדין ושורתו שהרי יכול לקיים מצות עונה באיזה לילה שתהיה מלילי השבוע ולפיכך שתק התנא מדין עונת תלמיד חכם ולא שנאו כך נראה לי ואפילו את"ל שיש להרמב"ם וטור טעם אחר לומר שזה שאמרו מלילי שבת ללילי שבת שאינו מעיקר הדין [*ואולי מהא דפ"ד דנדה ד' ל"ח דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת כו'] מכל מקום הקושיא שבמשנתינו הרי היא מתיישבת בזה:
העונה האמורה בתורה. כלומר מצות עונה שהיא אמורה בתורה כך היא המדה. אבל אין מלת האמורה מוסבת על כל עונה ועונה של כל אחד ואחד כמות שהיא בזמנה שזה לא מקרי אמורה בתורה אע"פ שיש להם סמך מן המקראות בדורון של יעקב לעשו כמו שפירש"י בפרשה וישלח שהרי במ"ו פרק ג' דחולין תנן. וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים אף על פי שדרשוהו מן נשר ותורים כדאיתא בברייתא בגמרא. וקצת קשה מאי למימרא האמורה בתורה. וי"ל דאפילו לר"א בן יעקב דדריש לשארה כסותה ועונתה כולהו לכסות כדאיתא בברייתא בגמרא פ"ד דף מ"ח אפ"ה אית ליה דעונה אמורה בתורה. ממדת ק"ו כדמייתי התם בתוס' סיפא דברייתא. דרך ארץ מנין. אמרת ק"ו ומה דברים שלא נשאת עליהם לכתחלה אין רשאי למנוע ממנה. דברים שנשאת עליהם לכתחלה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה:
הטיילים. פירש הר"ב שאין להם מלאכה וכו' וז"ל התוספות על שם שדרכן [לישב] בטולא דאפדנייהו:
יכין
מלכת שלמה
6.
A man forbade himself by vow from having intercourse with his wife: Beth Shammai says: two weeks; Beth Hillel says: one week. Students may go away to study Torah, without the permission [of their wives for a period of] thirty days; workers for one week. The times for conjugal duty prescribed in the torah are: For independent men, every day; For workers, twice a week; For donkey-drivers, once a week; For camel-drivers, once in thirty days; For sailors, once in six months. These are the words of Rabbi Eliezer.משנה ז
הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ, פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ שִׁבְעָה דִינָרִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין. עַד מָתַי הוּא פוֹחֵת, עַד כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא פוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, שֶׁמָּא תִפּוֹל לָהּ יְרֻשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, גּוֹבֶה הֵימֶנָּה. וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ, מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ שְׁלֹשָׁה דִינָרִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה טַרְפְּעִיקִין:
ברטנורה
המורדת. מתשמיש. אבל ממלאכה כופין אותה לעשות מלאכה ולא דיינינן לה כמורדת:טרפעיקין. כל טרפעיק הוא משקל ארבעים ושמונה שעורות של כסף צרוף, כמשקל שלשה דרכמונים שקורין בערבי דראה״ם שכל דרכמון שש עשרה שעורות בינוניות של כסף:עד כנגד כתובתה. ואח״כ נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה. אבל אינו משהה אותה כדי לפחות על הנכסים שנפלו לה מבית אביה ולהפסידם ממנה.מוסיפין על כתובתה שלשה דינרים. משום דצערא דגברא קשה כשהוא נמנע מן התשמיש יותר מצערא דאתתא, לפיכך כשהיא מורדת ומצערתו פוחתין לה שבעה דינרין וכשהוא מורד ומצערה אין מוסיפין לה אלא ג׳ דינרים והיכא דמורדת אמרינן בגמרא חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואומר פלונית מרדה בבעלה ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדת את כולן, אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם. וקודם הכרזה מודיעים לה שרוצים להכריז עליה, ואחר הכרזה מודיעין אותה שכבר שלמה ההכרזה, ואם עמדה במרדה תצא בלא כתובה:
תוסופות יום טוב
המורדת. כתב הר"ב מתשמיש אבל ממלאכה כופין אותה כו' כ"כ הרמב"ם בפכ"א מה"א ואף ע"פ שכתבתי לעיל במ"ד דס"ל דיכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה. י"ל שסובר כדעת המפרשים שסוברים דלא אמרינן שיכולה לומר כן אלא כדי להפטר מטוויית צמר שזהו תחת מזונות דהא אמרינן בגמרא מידי דקייץ ממידי דקייץ לעיל ריש ד' נ"ט. ושאר מלאכות לא קייץ אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונית. ואע"פ שהרא"ש והתוספות דחו סברא זו י"ל דהרמב"ם הכי ס"ל. ועי"ל שלא אמר הרמב"ם לכופה לעשות אלא בשאמרה איני עושה בלבד וניזונית. כסף משנה:
[*שבעה דינרים. טעמא דשבעה כתבתי לקמן בד"ה שלשה וכו']:
טרפעיקין. כתב הר"ב כל טרפעיק היא משקל מ"ח שעורות של כסף צרוף כמשקל ג' דרכמונים וכתב הרמב"ם שהם חצי דינר וק"ל שבספ"ב דדמאי כתב שהדינר צ"ו שעורות וכן פירש עוד בריש קדושין כמו שאכתוב גם שם בס"ד וכן בריש פ"ו דשבועות וכל זה בשל תורה וכבר כתבתי במ"ב פ"ק דכל של דבריהם הוא השמינית והכא נמי ודאי שאין השיעור מן התורה שאין זה אלא תקנה מדבריהם וכן לשון הטור סימן ע"ז המורדת כו' בתחלה תקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה ז' דינרין כו' ונמצא שאלו ז' טרפעיקים צריך אתה לחשבם השמינית בלבד לכסף צרוף ולא יהיה כל טרפעיק כי אם ו' שעורות והשבעה עולים מ"ב שעורות ולפי דברי התוספות שאכתוב במ"ח פ' דלקמן דזה שאמרו בשל דבריהם בסלע מדינה לא אמרו בדוקא אלא בסלע ולא בזוזי ומנה. וא"כ הה"נ בשאר מטבעות כי הכא דלא. אבל בגמרא מפורש בהדיא דטרפעיק שלש מעות. והצורי הוא כ"ד מעות נמצא שהוא שמינית הצורי וכן לשון הרמב"ם בפרק י"ד מה"א בדין המורד על אשתו דלקמן דתנן שמוסיף ג' דינרין כתב שהם משקל ל"ו שעורות כסף. דהיינו השמינית משלשה דינרין של כסף צורי:
עד מתי הוא פוחת כו'. כתב הר"ב חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו פירש"י שבתות ממש שהם ימים שאינם של מלאכה והכל מצויין בב"כ ובבתי מדרשות והיינו דקתני זו אחר זו דסד"א דכיון דסוף סוף מפסקי ימי חול בינייהו שבתות גופייהו לא בעינן רצופים קמ"ל זו אחר זו. אלא אי אמרת דהנך שבתות שבועות נינהו מנא תיתי דלסגי במפוזרים דליצטריך למתני זו אחר זו ובהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת. הר"ן. ומ"ש הר"ב ואפילו נדה פרכינן בגמרא. נדה בת תשמיש היא. ותירצו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וכתבו התוספות ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי [טפי] פת בסלה ממורד שמא *)יפתח פתח לנדרו. תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר. והר"ן כתב דהיינו טעמא דבמורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציאה ויתן כתובה לסוף שבוע אחת וכיון שהיא יודעת שלסוף שבוע אחת תפטר ממנו פת בסלה מקרי ומש"ה גמרי לה ב"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למורדן קצבה לאו פת בסלו מקרי ומש"ה פוחתין או מוסיפין אפילו כשהיא נדה ע"כ. ומ"ש הר"ב ואפילו שומרת יבם כלומר שאינה רוצה להתיבם וכמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וכן פסק הר"ב בספ"ק דבכורות:
וכן המורד על אשתו מוסיפין כו'. מלבד האיסור שהוא עושה. וז"ל הרמב"ם פי"ד מה"א ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל"ת שנאמר לא יגרע. שאם שנאה ישלח אבל לענות אסור:
שלשה דינרין בשבת. פירש הר"ב משום דצערא דגברא קשה כו' ומפרש בגמרא דלכך אמרו ג' ולא ג' וחצי שיהא מחצית שיעורא דאתתא. לחצאין אי אפשר דהאי דפוחתין לאשה ז' דינרין לשבת הם כנגד ז' ימי השבת דינר ליום אבל באיש דמוסיפין לה אי יהיב לה עוד חצי דינר כנגד יום השבת מיחזי כשכר שבת שהרי אין מוסיפין לכל השבוע ביחד שיהא שכר שבת מובלע בכלל אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה:
יכין
מלכת שלמה
7.
If a wife rebels against her husband her ketubah is reduced by seven denarii a week. Rabbi Judah says: seven tropaics. How long does he continue to reduce? Until the amount of her ketubah. Rabbi Yose says: he may continue to reduce, and if she receives an inheritance he may collect from it. Similarly, if a husband rebels against his wife, an addition of three denarii a week is made to her ketubah. Rabbi Judah said: three tropaics.משנה ח
הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, לֹא יִפְחֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין, אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא פָסַק לָהּ שְׂעוֹרִים אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִטְנִית וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְבֵלָה. וְאִם אֵין לוֹ, פּוֹסֵק לְעֻמָּתָן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר. וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, מַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת. וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמָתְנֶיהָ, וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד, וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ, לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהִיא מִתְכַּסָּה בִבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַשְּׁחָקִים שֶׁלָּהּ:
ברטנורה
המשרה את אשתו על ידי שליש. שנותן מזונותיה על ידי אפוטרופוס ואינה אוכלת עמו. תרגום ויכרה להם כרה גדולה (מלכים ב ו׳:כ״ג,), שירותא:לא יפחות לה. בשבוע:לא פסק לה שעורים. כפלים מן החטים, אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששם השעורים רעות ביותר:דבילה. תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל ולא במדה:מפץ. רך ממחצלת:כיפה. צעיף אחד:ומנעלים ממועד למועד. מנעלים חדשים לכל שלש רגלים:חדשים. קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים, ויפים לה בימות הגשמים:והשחקים שלה. אף כשיקנה לה חדשים, מפני שמתכסה בהן בימי נדתה:
תוסופות יום טוב
המשרה את אשתו על ידי שליש. עיין ברפ"ז ומ"ש שם בס"ד.
לא יפחות לה מב' קבים. לר' יוחנן בן ברוקא דמתניתין ב' פ"ח דעירובין [*שכשאתה מחשב] מה שמשתכר החנוני יהיה [*שתי] סעודות בכל רובע קב. נמצא שבשני קבים הם ט"ז סעודות והרי אינה צריכה אלא לי"ד. ב' ליום. דבליל שבת אוכלת עמו כדלקמן. מפרש בגמרא דהני תרי סעודות יתירות לארחי ופרחי ובהכי מתרצת מתניתין נמי אליבא דר"ש דהתם דהיו תמניא סרי [סעודות]. בקבים דדל ארבע לארחי ופרחי:
קטנות. וכן גרוגרות או דבילה לאכול בהן את הפת ושמן לאכילה ולהדלקת הנר. רמב"ם פי"ב מה"א:
מטה מפץ ומחצלת. לשון הרמב"ם פי"ג מה"א מטה מוצעת וכן פירש"י בגמרא עור שטוח על מטה. ופריך בגמרא ותסגי לה בכך וכתבו התוספות דממפץ לא פריך שהוא רך וראוי לסמיכה ונהי דלשכיבה א"צ דהא אית לה מטה. לסמיכה מיהא צריכה ע"כ. ויש גורסים ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת וכן גירסת הערוך ולגירסא זו פריך בין ממפץ בין ממחצלת גם הרמב"ם העתיק ומפץ או מחצלת:
ומנעלים ממועד למועד. לשון הר"ב ומנעלים כו' דממועד למועד לא קאי אלא אמנעלים דתנא במקום הרים קאי דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו גמרא. וכתב הר"ן דמה"ט דבמקום הרים קאי לא תנן דיהיב ציבי לבשל מאכלה לפי שיש לה. א"נ האי תנא לא חשיב [*מידי דאכשורי אכילה כי היכי דלא חשיב] נר [*ופתילה] וחבית וקדרה דיהיב לה כדאיתא בירושלמי ובתוספתא:
חמשים זוז. בגמרא מפרש בשל מדינה קאמר דהא תנן לקמן בד"א בעני ואי בשל צורי עני חמשים זוז מנליה דהא דתנן בסוף פאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול כו' בשל מדינה הן ואינן עולין אלא כ"ה זוזי צורי. ועיין מה שאכתוב במ"ה פ"ו:
והשחקים. והם מותר הכסות. רמב"ם פי"ג מה"א:
יכין
מלכת שלמה
8.
If a man provides for his wife through an agent, he must give her [every week] not less than two kavs of wheat or four kavs of barley. Rabbi Yose said: only Rabbi Ishmael, who lived near Edom, granted her a supply of barley. He must also give her half a kav of pulse and half a log of oil; and a kav of dried figs or a maneh of pressed figs, and if he has no [such fruit] he must supply her with a corresponding quantity of other fruit. He must also provide her with a bed, a mattress and a mat. He must also give her a hat for her head and a girdle for her loins; shoes, from festival to festival; and clothing worth fifty zuz every year. She is not to be given new [clothes] in the summer or worn-out clothes in the winter, but must be given clothes worth fifty zuz during the winter, and she wears them when they are worn-out during the summer; and the worn-out clothes remain her property.משנה ט
נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לְצָרְכָּהּ, וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לְצָרְכָּהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל. וְאִם הָיְתָה מֵנִיקָה, פּוֹחֲתִים לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּמְכֻבָּד, הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ:
ברטנורה
נותן לה מעה כסף. בכל שבת לצורך דברים קטנים:ואוכלת עמו לילי שבת. אע״ג דבכל שאר הימים יכול לתת מזונותיה על ידי שליש אם ירצה, בליל שבת שהוא ליל עונה חייב לאכול עמה:מעשה ידיה. מותר מעשה ידיה כלומר מה שעושה יותר על מזונותיה:שתי. קשה לטוות כפלים כשל ערב. ומשקל של יהודה כפלים כשל גליל:הכל לפי כבודו. וכפי מנהג המדינה נמי:
תוסופות יום טוב
לצרכיה. פירש הר"ב לצורך דברים קטנים. כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן. הרמב"ם פרק י"ב מהלכות אישות:
ואוכלת עמו מלילי שבת כו'. פירש הר"ב שהוא ליל עונה וסתים לן תנא כמדת תלמיד חכם וכיוצא בזה משנה י"א פרק ד' דיבמות ואפשר ג"כ כמו שאכתוב בשם הרמב"ם בפרק ח' דנדרים משנה ו' שמצד עונג שבת מחויבת העונה בו לכל אדם ולשון הר"ב חייב לאכול עמה כן לשון הרמב"ם וכפי תיקון הלשון היה ראוי שיכתבו חייב להאכילה עמו:
ואם אין נותן לה מעה כסף כו'. ולאו למימרא דבדידיה תליא שיכול לומר איני נותן ואיני נוטל דהא קי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה וכן במותר וכמו שכתבתי במשנה ד' ואי הוא נמי יכול לומר כן מה הועילו חכמים הרי כל אחד יכול לעכב אלא ודאי ה"ק שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי הוא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל שאפי' במעה כסף שאינ' צריכה לו כל כך לא אמרי' ויתרה. הר"ן ועי' מה שכתבתי ריש פ"ז:
ומה היא עושה לו. אף ע"ג דמעשה ידיה מאן דכר שמיה הכא דהא דתנן במתניתין מעשה ידיה מפרשינן במותר הכי קאמר מעשה ידיה כמה הוו דלידע מותר דידה כמה. גמרא. ריש דף נ"ט:
[*שתי. כתב הר"ב קשה לטוות כו' דבצמר איירינן כדתנן לעיל ועושה בצמר אבל בשל פשתן ודאי דאין חלוק וכמו שכתב הר"ב והרמב"ם במשנה א' פרק י"א דנגעים]:
ומוסיפין לה על מזונותיה. יין ודברים שיפים לחלב. רמב"ם פרק י"א מהלכות אישות:
הכל לפי כבודו. דעולה עמו כמו שכתבתי במ"ד פ"ד:
יכין
מלכת שלמה