Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. אָמַר, שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ, וְיָצָא לָבָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ:
ברטנורה
בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש. דילפינן מתמורה דהוי אפילו בטעות, דכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ודרשינן יהיה לרבות שוגג כמזיד:ובית הלל אומרים אינו הקדש. דלא גמרינן תחלת הקדש דבר שאינו בא מכח הקדש, מתמורה שהוא סוף הקדש שבא מכח דבר אחר שהיה הקדש:
תוסופות יום טוב
בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש וכו' משום דבתר הכי איירי בנזירות בטעות נקט הני פלוגתא במכילתין. וכן משום פלוגתא דב"ש וב"ה דבסמוך. גבי מי שנדר ונשאל לחכמים כו' א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות וכו'. תוס':
הקדש טעות הקדש. פירש הר"ב דילפינן מתמורה כו' ובגמרא פרכינן מה אילו אמר הרי זה תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא [בתמיה] אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה. ה"נ לכי מגליא מלתא. ומסיק [כפירוש התוס'] דשאני תמורה דליכא לפרושי מלתא בענין אחר כלל ממה שאמר זו תחת זו לחצי היום אבל הכא יש לנו לפרש דבריו דמתחלה נתכוין להקדיש ל"ש שחור ל"ש לבן שיצא מפתח ראשון והא דקאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון אפילו על הלבן חל ההקדש ע"כ. ועיין לעיל רפ"ב:
יכין
מלכת שלמה
1.
Beth Shammai says: something consecrated in error is consecrated; But Beth Hillel says: it is not consecrated. How is this so? If someone says, “The black bull that leaves my house first shall be consecrated,” and a white one comes out, Beth Shammai says: it is consecrated, But Beth Hillel says: it is not consecrated.משנה ב
דִּינַר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְיָדִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ, וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְיָדִי רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הִיא הֶקְדֵּשׁ, וְעָלְתָה שֶׁל שֶׁמֶן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ:
ברטנורה
דינר זהב. רישא אשמועינן במידי דקדוש קדושת הגוף, והכא אשמועינן במידי דקדוש קדושת דמים:
תוסופות יום טוב
חבית של יין שתעלה כו'. מסיק בגמרא במקום שהיין שם ביוקר מן השמן ואפ"ה קאמרי ב"ה דאינו קדוש אע"פ שמה שתעלה בידו הוא פחות מדמיו מדמי מה שנדר והוי דומיא דדינר זהב וכו'. וא"ת למאי איצטריך למתני חבית כו' ונ"ל דהואיל ושמעינן קדוש קדושת הגוף וכן קדוש קדושת דמים. אשמועינן נמי דדבר הקדוש קדושת דמים ונפדה דהכי הוה דינא דמקדיש יין או שמן סתם דאע"ג דראוי למזבח אפי' הכי סתם הקדש לבדק הבית וימכר לצריכין והדמים יפלו לבדק הבית. וכדתנן במשנה ח' פ"ד דשקלים. ואין לחלק דהתם דוקא משום דהקדיש כל נכסיו. שהרי הרמב"ם כתב בהדיא בפ' ה' מהלכות ערכין. המקדיש את בהמתו סתם. או שהקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה וכו':
יכין
מלכת שלמה
2.
[If he says,] “The gold denar that comes into my hand first shall be consecrated”, and a silver denar came to his hand: Beth Shammai says: it is consecrated, Beth Hillel says: it is not consecrated. [If he says,] “The cask of wine that comes into may hand first shall be consecrated,” and a cask of oil came into his hand: Beth Shammai says: it is consecrated, Beth Hillel says: it is not consecrated.משנה ג
מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ, מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ, הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְשִׁיעִי וְלָאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ. וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְלוּם. אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָעֲשִׂירִי, הוּא קִדֵּשׁ אֶת הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר:
ברטנורה
מי שנדר בנזיר. בלשון שהיה דומה לו שלא היה נזיר:ונשאל לחכם ואסרו. ואמר לו שיש בלשון זה לשון נזירות, והוא לא נזהר מלשתות יין:מונה משעה שנדר. ולא קנסינן ליה על שעבר ושתה יין, אע״ג דמספק איסור היה לו לפרוש עד שישאל לחכם:נשאל לחכם והתירו. שאמר לו שאין בלשון זה לשון נזירות:תצא ותרעה בעדר. דהפרשה בטעות הואי ותצא לחולין. ובהא מודו ב״ש, דכיון דאינו נזיר, כי קאמר לקרבנות נזירותו, ולא מידי קאמר, כאדם שאינו חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי:אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות. ומאי שנא מריש פרקין דאמריתו הקדש בטעות הוי הקדש:אמרו להם בית שמאי. לא חשו להשיבם עיקר טעמם, אלא לדבריהם קאמרי להו מתשיעי ואחד עשר דקדשו בטעות דמרבינן ליה מן וכל מעשר בקר וצאן (ויקרא כ״ז:ל״ב):אמרו להם ב״ה לא השבט קידשו. בתמיה. כלומר גזרת הכתוב היא דתשיעי ואחד עשר הסמוכים לעשירי השבט מקדשן אם קרא להם עשירי, ולא ילפינן מיניה בעלמא דהקדש בטעות הוי הקדש, דאילו הוי טעמא משום הקדש בטעות א״כ אפילו שמיני ושנים עשר נמי, אלא הכתוב שקדש עשירי כו׳, וגזירת הכתוב היא ולא ילפינן מינה:
תוסופות יום טוב
מי שנדר בנזיר כו'. פירש הר"ב והוא לא נזהר מלשתות יין והכי נקט הרמב"ם בפרק ד' מהלכות נזירות. ובדוקא נקטי. משום דשתיית יין אינו סותר. אבל טומאה וגילוח דסותרין. כדתנן בפרק דלקמן מ"ה לא גרעי מגלח או גלחוהו לסטים דהתם מ"ג:
מונה משעה שנדר. פי' הר"ב ולא קנסינן ליה וכו'. משמע אפילו מדברי סופרים דאילו מדין תורה לא שייך קנסא אלא דינא הוא או לאו דינא ומדמי להו הר"ב לדברי החכמים דס"פ ב' דנדרים שפסק שם הלכה כמותם. ובגמ' דהכא מוכח דקנסינן ליה בנזירות מועטת לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. ובמרובה ל' יום. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה' נזירות. וי"ל שהר"ב סובר דהא דאמרי' בגמרא מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דאה"נ לא כר"י ולא כבר פלוגתייהו אלא כחכמים שכתבתי. ומה שתירצו בגמ' דחייה בעלמא היא:
בהמה. עיין מ"ש במשנה דלקמן:
תצא ותרעה בעדר. אע"ג דבאשה שהפר לה בעלה אם שלה בהמתה החטאת תמות. התם שאני דבעל מיגז גייז. אבל החכם עוקר הנדר מעיקרו. תוס':
אמרו להם ב"ה לא השבט קדשו. לשון הר"ב בתמיה משמע דה"ק דהתם שאני שעל ידי גזירת הכתוב קדשו השבט. ודוחק לפרש כן שהרי הוא אומר ומה אילו טעה והניח השבט כו'. משמע דאדרבה ה"ק. שאין השבט מקדשו אלא גזירת הכתוב וכדמסיים אלא כתוב כו'. וכן פירש"י כלומר לא לכך מקודש תשיעי וי"א שיהא מתקדש בשבט שעבר עליה בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו כו'. וכן פירשו התוס'. ויש לפרש דהר"ב הכי מפרש למתני' דה"ק לא כמו שאתם אומרים וכי השבט קדשו בתמיה וכמו זה נמצא במשנה שמשיבים בדרך לא כן בפרק ו' דפסחים מ"ה ובסוף פ"ג דכריתות. נ"ל:
אלא כתוב כו'. לשון הר"ב וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מיניה ואף ב"ש לא השיבו זה לעיקר טעמם כמ"ש הר"ב לעיל אלא עיקר טעמם דמתמורה ילפינן כמ"ש הר"ב בריש פרקין:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a man vowed to be a nazirite and then asked a sage [to be released from his vow] but [the sage] bound him [to his vow] he counts [the naziriteship] from the time that the vow was made. If he asked a sage [to be released from his vow] and he released him, if he had an animal set aside [for a sacrifice], it goes forth to pasture with [the rest of] the herd. Beth Hillel said to Beth Shammai: do you not admit that here where the consecration is in error, [the animal] goes forth to pasture with the herd? Beth Shammai said to them: do you not admit that if a man in error calls the ninth [animal], the tenth, or the tenth the ninth, or the eleventh the tenth, each is consecrated? Beth Hillel said to them: it is not the staff that makes these consecrated. For suppose that by mistake he placed the staff upon the eighth or upon the twelfth, would this have any effect? Rather Scripture which has consecrated the tenth, has also declared consecrated the ninth and the eleventh.משנה ד
מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ וּמְצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה, אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה בְהֶמְתּוֹ נָזַר, הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה בְהֶמְתּוֹ נָזַר, אֵינוֹ נָזִיר. וְזוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם הַמָּדִי כְּשֶׁעָלוּ נְזִירִים מִן הַגּוֹלָה וּמָצְאוּ בֵית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, אָמַר לָהֶם נַחוּם הַמָּדִי, אִלּוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב הֱיִיתֶם נוֹזְרִים. אָמְרוּ לוֹ לֹא, וְהִתִּירָן נַחוּם הַמָּדִי. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ לוֹ, כֹּל שֶׁנָּזַר עַד שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָזִיר. וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵינוֹ נָזִיר:
ברטנורה
מי שנדר בנזיר. ובשעה שנדר היו לו בהמות ואדעתא דהכי נדר שיקריב קרבנותיו מאותם בהמות. והלך ומצאן שנגנבו ומחמת זה מתחרט על שנדר בנזיר:אם עד שלא נגנבו בהמותיו נדר הרי זה נזיר. ולא יתיר לו החכם בפתח זה, דנולד הוי ואין פותחין בנולד:ואם לאחר שנגנבו נדר. ואמר אילו הייתי יודע שנגנבו לא הייתי נודר, הרי זה פתח ויתירנו החכם: וזו טעות טעה נחום המדי שכשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ״ק חרב. והם נדרו קודם שחרב הבית, והתיר להן, ואמרו לו חכמים דנולד הוא ואין פותחין בנולד. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
והלך להביא בהמתו. מבואר הוא כי מה שאמר בכאן בהמתו ר"ל ג' בהמות המחויבות לו. לשון הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ב מהל' נזירות כתב והלך להביא קרבנותיו כו' מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן. ע"כ. ואפשר שהמשנה נתכוונה להורות זה שאפילו לא נגנבה אלא אחת ולפיכך שנאן הכל בלשון בהמה אחת:
הרי זה נזיר. פירש הר"ב דנולד הוי. וכתבו התוספות דנולד דלא שכיח הוא וכן חורבן הבית כשהיה קיים בשעת הנזירות. ועיין במשנה ב' ג' פרק ט' דנדרים ומ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
4.
If one vowed to be a nazirite and went to bring his animal [for the sacrifice] and found that it had been stolen: If he had taken the nazirite vow before his animal was stolen, he is [still] a nazirite. But if he had taken the nazirite vow after his animal was stolen, he is not a nazirite. It was this mistake that Nahum the Mede made. When nazirites arrived [in Jerusalem] from the Diaspora and found the Temple destroyed, Nahum the Mede said to them, “Had you known that the Temple would be destroyed, would you have become nazirites?” They answered, no, and Nahum the Mede released them [from their vow]. When the matter came before the sages they said to him: whoever vowed a nazirite vow before the destruction of the Temple is a nazirite, but if after the destruction of the temple, he is not a nazirite.משנה ה
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֶחָד בָּא כְנֶגְדָּן, אָמַר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה פְלוֹנִי, וְאֶחָד אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְלוֹנִי, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר, שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר, שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים, שֶׁכֻּלְּכֶם נְזִירִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כֻּלָּם נְזִירִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו. וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר:
ברטנורה
הריני נזיר שזה איש פלוני. אם זה ההולך לנגדי הוא איש פלוני הריני נזיר, והשני אומר אם אין זה איש פלוני הריני נזיר:כולם נזירים. ואפילו אותם שלא נתקיימו דבריהם. דכי היכי דהקדש בטעות הוי הקדש, הכי נמי נזירות בטעות הויא נזירות:ר״ט אומר אין אחד מהם נזיר. דסבר ר״ט אין נזירות אלא להפלאה, כלומר שיהא ברור וידוע לו בשעת נדרו שיהא נזיר, וכל הני לא היה ידוע לו בשעת נדרו שיהיה כדבריו. ואין הלכה כר״ט:
תוסופות יום טוב
היו מהלכים. פי' ששה שהיו מהלכים כו'. כמ"ש הר"ב במשנה ז':
שאין אחד מכם נזיר. משמע שאין אחד מהם נזיר וחבירו מיהא הוי נזיר. ולא שאין [בשנים] הראשונים שום נזיר דא"כ לר"ט ליהוי נזיר שהרי שניהם אינם נזירים לדידיה ושפיר הוה חשוב להפלאה ומהאי טעמא ניחא אמאי לא תני תו. שאין שניכם נזירים. שאין כולכם נזירים. דאי אמר הכי הוה ודאי נזיר לר"ט. שהאמת הוא שאין שניהם נזירים ולא כולם נזירים. תוס':
ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. גמ'. מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר א"נ לאו פלוני הוא אהוי נזיר. ומאי לא נתקיימו דבריו. לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא דבריו האחרונים. ופירש"י דה"ק ב"ה לא מבעיא כי נתקיימו דבריו הראשונים דהוי נזיר אלא אפי' לא נתקיימו דבריו הראשונים הרי זה נזיר משום דבריו האחרונים. ע"כ. והתוס' פירשו דמיירי שחזר בו תוך כדי דבור ואגב אורחיה קמ"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ודבריו האחרונים עקרים ע"כ. והרמב"ם כתב וז"ל מי שלא נתקיים מדבריו דבר שיצילו מן הנזירות הוא המחייבו בנזירות לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה פלוני אם נתקיימו דבריו והרי הוא פלוני חל עליו הנזירות ואם אמר הריני נזיר שאין זה פלוני ונמצא [שלא היה] אותו פלוני שלא נתקיימו דבריו כדי שינצל מן הנזירות חל עליו הנזירות. והכוונה בודאי ממאמר מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו עכ"ל. ונתקיימו דבריו. אע"פ שבגמרא לא פירשו כן. הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי. הרשות נתונה לפרש. שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמ'. אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמ':
יכין
מלכת שלמה
5.
If [people] were walking along the road and [saw] someone coming towards them, and one said, “Behold, I am a nazirite if it is so-and-so,” and the other said, “Behold, I am a nazirite if it is not so-and-so,” [and a third said,] “Behold I am a nazirite if one of you is a nazirite,” [and a fourth said, “Behold I am a nazirite] if neither of you is a nazirite,” [and a fifth said, “Behold I am a nazirite] if both of you are nazirites,” [and a sixth said, “Behold I am a nazirite] if all of you are nazirites”: Beth Shammai says: all of them are nazirites. Beth Hillel says only those whose words were [not] fulfilled are nazirites. Rabbi Tarfon says: not one of them is a nazirite.משנה ו
הִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו, אֵינוֹ נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֹאמַר, אִם הָיָה כִדְבָרַי, הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו, הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה:
ברטנורה
הרתיע לאחוריו. זה שבא כנגדן חזר לאחוריו ולא נודע מי הוא:אינו נזיר. אין אחד מהם נזיר, דלא מחית אינש נפשיה אספיקא ודעתו היה בשעת הנדר שאם לא יבא הדבר לידי בירור שלא יהיה בדבריו כלום:ר׳ שמעון אומר כו׳ רבי שמעון לטעמיה דאמר ספק נזירות להחמיר. ומה תקנתן שהרי אי אפשר להביא קרבן מספק, אלא צריכים להתנות כל אחד ולומר אם אינו כדבריו שיהא נזיר נדבה. ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
אינו נזיר. פירש הר"ב דלא מחית אינש נפשיה לספיקא כו' ורבי יהודה היא כדפירש הר"ב במשנה ח' פ"ב. ופי' התוס' דפלוגתייהו דמתני' אליבא דב"ה היא. [*ועיין מ"ש במשנה דלקמן]:
יכין
מלכת שלמה
6.
If [the person approaching] turned around suddenly [without being identified], he is not a nazirite. Rabbi Shimon says: he should say, “If it was as I said, behold I am a nazirite by obligation; and if not, behold I am a voluntary nazirite.”משנה ז
רָאָה אֶת הַכּוֹי וְאָמַר, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אֵינוֹ חַיָּה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְהֵמָה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה בְהֵמָה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה וּבְהֵמָה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לֹא חַיָּה וְלֹא בְהֵמָה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁכֻּלְּכֶם נְזִירִים, הֲרֵי כֻלָּם נְזִירִים:
ברטנורה
ראה את הכוי. ששה בני אדם שראו את הכוי, ואמר אחד מהן הריני נזיר אם זה חיה, ואמר השני הריני נזיר אם אינו חיה, ואמר השלישי הריני נזיר אם הוא בהמה, ואמר הרביעי הריני נזיר אם אינו בהמה, ואמר החמישי הריני נזיר אם הוא חיה ובהמה, ואמר הששי הריני נזיר אם אינו לא חיה ולא בהמה, ואתו ג׳ אחריני מעלמא ואמר חד מינייהו לאילו הששה הריני נזיר אם אחד מכם נזיר, ואמר השני הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר, ואמר השלישי הריני נזיר אם כולכם נזירים, כולן נזירים. הששה הראשונים והשלשה האחרונים. לב״ש הוו נזירים ודאי, דנזירות בטעות הוי נזירות, ובין אותו שנתקיימו דבריו ובין אותו שלא נתקיימו דבריו הוי נזיר. ולבית הלל הוי נזירות ספק, מפני שהכוי ספק בהמה ספק חיה ספק בריה בפני עצמה:
תוסופות יום טוב
הרי כולם נזירים. פי' הר"ב ולב"ה הוי נזירות ספק וכו' ספק בריה בפני עצמה. לכאורה משמע ששלש ספיקות בדבר. וליתא שכך אמרו בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו חכמים אם חיה. אם בהמה. כמ"ש הר"ב במשנה ח' פ"ב דבכורים אבל לשון התוס' [ריש דף ל"ג] שאין זה לא חיה. ולא בהמה. דמשמע בריה ולא יכול להרביעה לא עם חיה ולא עם בהמה ע"כ. [*וברפ"ה דכריתות אדאיתא התם לאתויי דמו של כוי ופרכינן איצטריך קרא למיסר ספיקא ומשני אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. פירשו התוס' דר"ל שאינו לא חיה ולא בהמה. דאי הוה או בהמה. או חיה. לא איצטריך לרבויי דמו דלא כההיא דאמרי' בריה בפני עצמו ולא הכריעו חכמים אי מין בהמה אי מין חיה. דהתם הוה. או מין חיה או מין בהמה. מדקאמר ולא הכריעו ע"כ] ועיין בסוף פ"ב דבכורים במשנה. ועוד כתבו התוס' וז"ל וכולה ר"ש אליבא דב"ה מסיק לה. דאמר גבי הרתיע לאחוריו דהוי נזיר מספק לב"ה. אע"ג דאין ספיקו עומד להתברר כו' וששה הראשונים נזירים מספק כו' והשלשה האחרונים ג"כ אינם נזירים אלא מספק שהרי יש להסתפק בדבריהם שאותו שאמר שאחד מכם נזיר איכא לספוקי במילתא שיש לפרש דבריו בשני פנים. ושמא ר"ל אם יש לכם אחד מכם שיש עליו נזירות. וזהו אמת שהאחד מהם ודאי נזיר. וגם יש לספוקי דשמא ר"ל אם יש אחד מכם שידע בעצמו שהוא ודאי נזיר והרי אין מהן יודע. מש"ה נזיר מספק. וכן האחד שאומר שאין אחד מכם נזיר משמע אם אין אחד מכם שאינו נזיר. דמשמע שידע בעצמו שאינו ודאי נזיר והרי אין אחד מהם שיודע בברור שאינו ודאי נזיר. וכן השלישי שאמר שכולכם. יש לפרש דבריו שכולכם נזירים ודאים ולא אמר כלום. וגם יש לפרש דבריו שאמר בספק נזירות. לכך כולן נזירים מספק וצריכין להתנות. וצ"ע אמאי לא תני תו [שאין כולכם נזירין] בשלמא לעיל לא מצי למתני בעבור פלוגתא דר"ט דא"כ לא הוה אמר ר"ט אין אחד מהם נזיר כדפי' לעיל. אבל הכא מצי למתני עכ"ל. וי"ל דאיידי דלעיל לא מצי למתני משום פלוגתא דר"ט. הלכך ה"נ לא תני תו. אבל הא קשיא דארבעה הוי מצי למתני הכא. דהא ששניכם נזירים דתנא לעיל לא תני ליה הכא דבר שכנגדו ואי אמרת שכולכם נזירים דתנא הכא קאי על הששה בלבד והוי כנגד ששניכם נזירים דלעיל א"כ לא תני שכולכם נזירים דומיא דלעיל דקאי אכולהו. ובאמת שלא מצאנו מספר ששה*) מתרבה בלשון הקדש. [*אך ראיתי במסכת מכות פ"ב משנה ד' ששתן קולטות א"כ יתכן שיאמר לנכח ששתכם כמו שבמספר שלשה נאמר בפ' בהעלתך צאו שלשתכם] ותרתי שכולכם נזירים לא ניחא ליה למתני. ובענין הספיקות שכתבו התוספות. בשלשה האחרונים. ופירשו שהספק מחמת אותו שעליו הוא נודר שאינו יודע בודאי בעצמו אם הוא נזיר. אפשר לי לומר דבלאו הכי ספיקא הוי והיינו מצד המדיר שזה שהוא מדיר ואומר אם הוא נזיר. לפי שחושב שבודאי הוא נזיר וזה אינו שאע"פ שהוא נזיר אינו אלא מפני הספק וכי הזיר הוא לא נתכוין אלא לודאי. והוי דומיא דראשונים. שהאומר שזה חיה נתכוין לומר שודאי חיה הוא ואינה חיה ודאית. אלא ספק חיה. ומה שנחייבהו בנזירות הוא מפני הספק דמחית אינש נפשיה לספיקא. וכן האחרונים בעצמן זה שאומר שאחד מכם נזיר נתכוין לומר שודאי נזיר הוא ואינו אלא נזיר ספק ונחייבהו מפני הספק ועכשיו ספק כל התשעה שווים הם. וכל זה לדברי הר"ב והתוס'. אבל פירושם דחוק לומר דכולה מתניתין ר"ש הוא ודלא כהלכתא. ובפירוש המפרש בגמרא כתב ואמר לנו המורה דהך סתם מתניתין דהכא. מתוקמא אפי' לב"ה. דע"כ לא פליגי ב"ה עלייהו דב"ש דלעיל. אלא בטעות הקדש. אבל בספק הקדש כגון הכא דאין ידוע אם כוי זה מין חיה. או מין בהמה וכו'. אפילו ב"ה מודו דהוי נזיר. והרתיע לאחוריו נמי לב"ה הוי נזיר גמור ע"כ. וגם זה אינו נראה דא"כ ר' יהודה דפסקינן כוותיה בפ"ב דלא כהלכה. ועוד סתם מתני' דפ"ב דטהרות דתנן ספק נזירות מותר דלא כב"ה. אבל נראה כפי' הרמב"ם שכתב וכבר נקדם לך בפ' [ב'] מבכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה וכו'. ולפי' חל עליו הנזירות באיזה צד שיאמר כו' שכבר אמר אמת במקצת ע"כ. והוסיף ביאור בחבורו פ"ב מהלכות נזירות. וכל הדרכים האלו בעניני המצות. ולא בטבעו ותולדתו וכו' ע"כ. כלומר וזה אמת ודאי שיש בו דרך חיה. ודרך בהמה כו'. ונמצא שהוא נזיר ודאי ולא בא זה בכלל דלא מחית אינש נפשיה בספיקא: והאי דקתני ענבים לאפוקי מר"א דאמר אפילו עלין ולולבין. רש"י:
יכין
מלכת שלמה