Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁשָּׁה דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. דַּם נְבֵלוֹת, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. בֵּיצַת הַנְּבֵלָה, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק, מֻתֶּרֶת. וְאִם לָאו, אֲסוּרָה, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. וּמוֹדִים בְּבֵיצַת טְרֵפָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁגָּדְלָה בְאִסּוּר. דַּם נָכְרִית וְדַם טָהֳרָה שֶׁל מְצֹרַעַת, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִים אֶלָּא בְטוֹבָה. הַחֵמֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צְרוּרָה עוֹמֶדֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה:
ברטנורה
רבי יהודה אומר. דם נבילות בית שמאי מטהרין. לגמרי, דלא חשיב כנבילה:ביצת נבילה. כגון שנתנבלה בשחיטה. ונמצאו בה ביצים לאחר שחיטה:אם כיוצא בה נמכרת בשוק. שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק:ואם לאו. שאינה נגמרת:אסורה. דכבני מעיה היא חשובה:דם נכרית בית שמאי מטהרים. דכתיב בפרשת זב (ויקרא ט״ו:ב׳) דברו אל בני ישראל, בני ישראל מטמאים בזיבה ואין הנכרים מטמאים בזיבה, ורבנן גזור עלייהו שיהיו כזבים לכל דבריהן. בית שמאי סברי, כי גזור רבנן ברוקה ומימי רגליה שהן מצויין תדיר, אבל דם הזיבה שאין מצוי כל כך לא גזרו בה רבנן, עבדו רבנן היכרא ולא טמאו דם זיבה של נכרית כדי שידעו דטומאת הנכרי דרבנן היא, כי היכי דלא נשרפו עלה תרומה וקדשים:כרוקה וכמימי רגליה. דם הנכרית מטמא כרוקה וכמימי רגליה, דהיינו לח ולא יבש. וזו ההיכרא בלבד עשו לה, שאם היתה טומאה דאורייתא היה הדם מטמא לח ויבש, עכשיו שאין מטמא אלא לח מכירים דטומאה דרבנן היא:ודם טהרה של מצורעת. דם טוהר שראתה המצורעת שילדה, לאחר שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:בטובה. שהאוכל מחזיק טובה לבעל הפירות שהאכילהו מפירותיו:ושלא בטובה. שאינו מחזיק לו טובה:אין אוכלים בטובה שאסור להחזיק טובה לבעלים, דרחמנא אפקרינהו:החמת. כמין נאד של עור שניקב וצררו:צרורה עומדת. אינה מקבלת טומאה אלא אם כן היא צרורה, כלומר שהיתה קשורה ונקמט העור ונתקשה על המקום הצרור עד שהוא עומד מאליו ומחזיק מה שמשימין בתוכו:אע״פ שאינה צרורה. שלא נקמט העור מאליו ולא נתקשה על מקום הקשר, הואיל וקשרו ומחזיק, הרי זה מקבל טומאה:
תוסופות יום טוב
רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי ב"ש וכו'. לאו דאיכא הני ותו לא. אלא כשנכנסו לכרם ביבנה. והעידו כל אחד על אותו שבידו. העיד ר' יהודה על אלו. רש"י פ"ח דשבת דף ע"ז. והראב"ד כתב וז"ל נ"ל כי התנאים שנזכרו בזה הפרק לקולי ב"ש ולחומרי ב"ה כולם מוסיפים הם על הפרק הראשון ששנו פ"ד. כי התנא ששנה הפרק ההוא ס"ל בהנך דהאי פרקא דב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ומיהו אע"ג דהנך דיחידאי נינהו הנהו דמשכחנא בהו סתמא דמתני' הלכתא נינהו. ע"כ:
ובית הלל מטמאין. כדפי' הר"ב בר"פ בתרא. וע"ש:
מפני שגדילה באיסור. משום דביצה כגופה דמי ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה. ואפילו בביצה שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה. דהא אכיוצא בה נמכרת בשוק קאי. והא דתנן מפני שגדילה באסור הא מפרקינן לה בגמ' [דחולין דף נ"ח]. אימא שגמרה דטרפה אינה יולדת [כמ"ש הר"ב בספ"ו דתמורה] הר"ן פ"ג דחולין אפיסקא דנשתברו רגליה דאלו כשרות בעוף:
דם נכרית. נשנה במ"ג פ"ד דנדה וע"ש:
ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה. והר"ב העתיק אין אוכלים בטובה וכן היא הגירסא בס"א וכן במ"ב פ"ד דשביעית. אבל הראב"ד גורס כגירסת הספר ומפרש וז"ל. ונ"ל דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר [שני] שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן [התורה] ודאי מותר. דכתי' (שמות כ״ג:י״א) ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם. ע"כ. ועיין בפרק ד' דע"ז מ"ג:
החמת ב"ש אומרים צרורה עומדת. כר"מ דמתני' פכ"ו דכלים. וכולהו תנאי דהתם דלא כר' יהודה דאינהו ס"ל ב"ה לקולא. הראב"ד. והיינו נמי דהר"ב והרמב"ם שם. וכן בחבורו ספכ"ד מהלכות כלים. פסקו כת"ק דהתם ולא כב"ה דהכא:
יכין
מלכת שלמה
1.
Rabbi Judah says: there are six instances of lenient rulings by Beth Shammai and stringent rulings by Beth Hillel.The blood of a carcass: Beth Shammai pronounces it clean, And Beth Hillel pronounces it unclean. An egg found in a [bird’s] carcass: if the like of it were sold in the market, it is permitted, and if not, it is forbidden, according to the opinion of Beth Shammai. And Beth Hillel forbids it. But they agree in the case of an egg found in a trefa [bird] that it is forbidden since it had its growth in a forbidden condition. 3+4) The blood of a non-Jewish woman and the blood of purity of a leprous woman: Beth Shammai pronounces clean; And Beth Hillel says: [it is] like her spittle and her urine. One may eat fruits of the seventh year with an expression of thanks and without an expression of thanks [to the owner of the field], according to the opinion of Beth Shammai. But Beth Hillel says: one may not eat with an expression of thanks. Beth Shammai says: a waterskin [is liable to become impure only if it is] tied up and remains unimpaired. And the school of Hillel says: even if it is not tied up.משנה ב
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שִׁשָּׁה דְבָרִים מִקֻּלֵי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ עוֹלֶה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל. תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל שֶׁמֶן, וַעֲנָבִים עַל יַיִן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין תּוֹרְמִין. הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, קִדֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, קִדֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. הַמְּעִיסָה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. מַטְבִּילִין בְּחַרְדָּלִית, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עַרְבֵי פְסָחִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקָּבֶר:
ברטנורה
העוף עולה עם הגבינה. שאין איסורו אלא מדברי סופרים:לא עולה. גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח, דהוא אסור מן התורה דהיינו מבשל:ובית הלל אומרים אין תורמין. מי שיש לו שמן שחייב להפריש ממנו תרומה וזיתים שחייב להפריש מהן תרומה, אינו יכול לתרום מן הזיתים כפי השיעור שיש לו לתרום מן הזיתים ומן השמן ולפטור השמן בתרומת הזיתים, דכתיב (במדבר י״ח) כדגן מן הגורן, מן הגמור על הגמור ולא ממה שאינו גמור על הגמור:הזורע ארבע אמות בכרם. שהוא השיעור שצריך אדם להרחיק הזרע מן הכרם, והזורע בתוך שיעור זה קידש שורה אחת של כרם, כדכתיב (דברים כ״ב) פן תקדש המלאה וגו׳ ותבואת הכרם. וסבירא להו לבית שמאי דשורה אחת קרויה כרם. ובית הלל סברי דאין נקרא כרם פחות משתי שורות, וכי קאמר רחמנא דתבואת הכרם קדשה, שתי שורות של כרם קאמר:המעיסה. קמח שנתנוהו על גבי מים רותחים ומתבשל ומתעבה שם. בית שמאי פוטרים מחלה. ובית הלל מחייבים. ופסק הלכה בזה כתבנו בריש חלה:חרדלית. כמו הר דלית. זרם מים הבא מדליו של הר, כלומר מגובה ההר. ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי. ובית הלל אומרים אין מטבילין עד שיהו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן:כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית להלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד ארבעה עשר וטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי היה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב:
תוסופות יום טוב
העוף עולה עם הגבינה וכו'. עיקרה ברפ"ח דחולין וע"ש:
תורמין זיתים על שמן וכו' כדברי ב"ש וב"ה אומרים אין תורמין. ופי' הר"ב מי שיש לו שמן כו' וזיתים וכו' אינו יכול לתרום מן הזיתים. כפי הבעור וכו' דכתיב כדגן מן הגורן וכו' וכ"פ הרמב"ם. ואי קשיא דבמ ד פ"ק דתרומות דתנן אין תורמים זיתים על השמן וכו' ואם תרמו ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה. ההיא לאו ר' יוסי היא. כך נראה בעיני שזו היא שטת הרמב"ם. וכן בחבורו פ"ה מהלכות תרומות לא העתיק משנה דהכא כלל ש"מ דס"ל דיחידאה היא. וכך יש לפרש שהיא דעת הר"ב. אלא שראיתי להר"ש בפירוש מסכת תרומות שהביא מן הירושלמי שתי ברייתות שהן דברי ר' יוסי. דחדא תני כמו הכא דלא פליגי אלא בלכתחלה ומסיים בה בהדיא הכל מודים שאם תרם שאין צריך לתרום. ותני אידך בשם ר' יוסי כי האי לישנא דמתני' דתרומות ממש. ומישבם הר"ש דהא דתני אין תרומתו תרומה בתורם שלא מדעת כהן דאיכא גזל השבט. כלומר שצריך לטרוח לדרוך זיתים וענבים והיינו דפי' ג"כ הר"ב שם במשנה ח' משם פסידא דכהן. ע"ש. והא דקתני דלכתחלה לא הא דיעבד תרומתו תרומה. בנטל רשות מן הכהן. דזימנין דניחא ליה לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין. ואפי' דלכתחלה אסור. דיעבד תרומתי תרומה. עכ"ד. וגם לדברי הר"ב יש ליישב כן. וניחא טפי כדאמרינן בפ"ג דקדושין דף ס"ג דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי. ולא מוקמינן בתרי תנאי. כ"ש הכא דאשכחן בהדיא דתני בשם רבי יוסי כלישנא דמתני' דהכא ודהתם והוי צריכין למוקמי בתרי תנאי אליבא דחד תנא דהוה מלתא דחיקא טפי. אבל מיהת להרמב"ם ליכא לפרושי הכי מדלא כתב בחבורו דמדעת כהן בדיעבד תרומתו תרומה כמתני' דהכא להר"ש. ויש עוד תירוץ אחר בדברי הר"ש על פי הירושלמי. וכתבו ג"כ הראב"ד בפירושו דהכא. דמתני' דהכא ליתא בזיתים על השמן אלא בשמן על הזיתים. וההוא ודאי דאף הר"ב לא ס"ל דא"כ ה"ל לפרש. ועוד דנדחק הר"ש לפי תירוץ זה במתני' דסיף אותו פרק ולכך אין להאריך בזה:
הזורע ד' אמות שבכרם וכו'. פי' הר"ב דס"ל לב"ש דכורה אחת קרויה כרם וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ד דכלאים. ומסיים בה בסיפא לפיכך הזורע ד"א שבכרם וכו' כהכא. והיינו דאיכא בין רבי יוסי דהכא לתנא דהתם. דלר"י דהכא כי אתשל בבי מדרשא לענין הזורע אתשל והוי ב"ה לחומרא. ולתנא דהתם כי אתשל לענין הנוטע אתשל. אלא דלפיכך הזורע וכו' ומשום דבבי מדרשא לענין הנוטע הוא דאתשל והוי ב"ה לקולא הלכך לא חשבינן לה בפ"ד בהדי הנך דלכ"ע הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. ועמ"ש בריש פרקין בשם הראב"ד:
המעיסה. שנויה בפ"ק דחלה משנה ו':
מטבילין בחרדלית וכו'. שנויה במשנה ו' פ"ה דמקואות:
גר שנתגייר וכו'. שנויה בסוף פ"ח דפסחים ועמ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
Rabbi Yose says: there are six instances of lenient rulings by Beth Shammai and stringent rulings by Beth Hillel.A fowl may be put on a table [together] with cheese but may not be eaten [with it], according to the opinion of Beth Shammai. But Beth Hillel says: it may neither be put on [the table together with it] nor eaten [with it]. Olives may be given as terumah for oil and grapes for wine, according to the opinion of Beth Shammai. But Beth Hillel says: they may not be given. One who sows seed [within] four cubits of a vineyard: Beth Shammai says: he has caused one row [of vines] to be prohibited. But Beth Hillel says: he has caused two rows to be prohibited. Flour paste [flour that had been mixed with boiling water]: Beth Shammai exempts [from the law of hallah]; But Beth Hillel pronounces it liable. One may immerse oneself in a rain-torrent, according to the opinion of Beth Shammai; But Beth Hillel say: one may not immerse oneself [therein]. One who became a proselyte on the eve of Passover: Beth Shammai says: he may immerse himself and eat his Passover sacrifice in the evening. But Beth Hillel says: one who separates himself from uncircumcision is as one who separates himself from the grave.משנה ג
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת:
ברטנורה
קהלת אינו מטמא את הידים. מפני שחכמתו של שלמה היא ולא ברוח הקודש נאמרה:מטמא את הידים. דסברי אף קהלת ברוח הקודש נאמרה, הלכך מטמא את הידים כשאר כתבי הקודש:שעשו מצותן. לאחר שהזו אותם על הטמא וטהר בהם, אם נטפו מגופו על גבי אדם או על גבי כלים:הקצח. זרע שחור שקורין לו נייל״ו בלע״ז. ורגילים לתת אותו בלחם, שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב:בית שמאי מטהרין. דלא חשיב אוכל:ובית הלל מטמאין. כיון דרגילין לתת אותו באוכלים חשיב אוכל:וכן למעשרות. כמו שנחלקו בטומאה כן נחלקו למעשרות, שהמטמאו טומאת אוכלים מחייבו במעשרות:
תוסופות יום טוב
רבי ישמעאל אומר. ונ"א גרס ר"ש אומר וכן היא הגירסא בסוף פ"ג דידים וע"ש:
מי חטאת וכו' וב"ה מטמאין. דלא כסתמא דמתני' ד' פרק בתרא דמסכת פרה וע"ש ובמשנה ה':
הקצח ב"ש מטהרין וכו'. שנויה ג"כ במתני' ו' פ"ג דעוקצים:
הקצח. פי' הר"ב זרע שחור. שקורין לו נייל"ו בלע"ז [*וכ"כ בפ"ג דעוקצים משנה ו'. ועוד בסוף פ"ק דטבול יום] וזה לשון הערוך והפיץ קצח וכמון יזרוק. פירוש קצח דומה לכמון. אלא שהקצח שחור ובלע"ז נייל"ו ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכונה וכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ה) והפיץ קצח וכמון יזרוק. ואני שמעתי כי הוא אלקרוביי"א והיא
) אלכמו"ן. אלא שהכמון ארוך ממנו מעט. והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. ופליגי בה ב"ש וב"ה אי הוה אוכל או לאו. כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד [דף מ'] הישן למזרח גרנו דמו בראשו. ואכילתו קשה. כדתניא ברישא דברייתא. קצח אחד מששים מסמני המות. אלא שהטעם יפה ללב. דאמר רבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב. ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד. ב"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל וכו'. וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל וכו':
יכין
מלכת שלמה
3.
Rabbi Yishmael says: there are three instances of lenient rulings by Beth Shammai and strict rulings by Beth Hillel.The book of Ecclesiastes does not defile the hands, according to the opinion of Beth Shammai; But Beth Hillel say: it defiles the hands. Water of purification which has done its duty: Beth Shammai pronounces it pure, But Beth Hillel pronounces it impure. Black cumin: Beth Shammai pronounces it not liable to become impure, But Beth Hillel pronounces it liable to become impure. So, too, with regard to tithes.משנה ד
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁנֵי דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ:
ברטנורה
דם יולדת. ששהתה שבוע לזכר ושבועיים לנקבה ולא טבלה:בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה. שמטמאים לחים ואין מטמאים יבשים, אף דמה מטמא לח ואינו מטמא יבש. ואינו חשיב כדם נדה שמטמא לח ויבש:ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. כל זמן שלא טבלה כדם נדה הוא חשב, ואע״פ שהוא בתוך ימי טוהר:ומודים ביולדת בזוב. שצריכה לספור שבעה ימים נקיים כדין כל שאר זבות, שאם לא ספרה ולא טבלה וראתה דם בתוך ימי טוהר, שהוא מטמא לח ויבש, דדם זיבה הוא חשיב כל זמן שלא ספרה ולא טבלה:
תוסופות יום טוב
דם יולדת שלא טבלה וכו'. שנויה במתני' ג' פ"ד דנדה. וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
4.
Rabbi Eliezer says: there are two instances of lenient rulings by Beth Shammai and strict rulings by Beth Hillel.The blood of a woman after childbirth who has not immersed herself, Beth Shammai says: [it is] like her spittle and her urine. But Beth Hillel says: it causes impurity whether wet or dry. However, they agree in the case of the blood of a woman who gave birth when she had non-menstrual discharge, that it causes defilement whether wet or dry.משנה ה
אַרְבָּעָה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, מֵתוּ הַנְּשׂוּאִים לַאֲחָיוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ, יוֹצִיאוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית שַׁמַּאי, יְקַיְּמוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יוֹצִיאוּ:
ברטנורה
חולצות ולא מתיבמות. דכיון דתרוייהו זקוקין להאי ולהאי, קמא דמיבם פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו:משום בית שמאי יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו. בגמרא ביבמות פרק ד׳ אחין מפכינן לה, ב״ש אומרים יוציאו וב״ה אומרים יקיימו. וכן הלכה שאם קדמו וכנסו יקיימו:
תוסופות יום טוב
ארבעה אחים וכו'. שנויה בריש פ"ג דיבמות. ושם הארכתי בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
5.
[In the case of] four brothers of whom two were married to two sisters, if those married to the sisters died, behold, these should perform halitzah and not enter into levirate marriage (with the brothers-in-law). If they went ahead and married them, they must put them away (divorce them). Rabbi Eliezer says in the name of Beth Shammai: they may keep them. But Beth Hillel say: they must put them away.משנה ו
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ. הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה וְדַם הַיָּרוֹק. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בְחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיֹּרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם, דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ. וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. וְאֶת מִי נִדּוּ, אֱלִיעֶזֶר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם. וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ. מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ:
ברטנורה
שער פקודה. לשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער בעור הבשר והלכה לה, כגון שהיתה בו בהרת ובה שער לבן, הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו, ואח״כ חזרה הבהרת. עקביא בן מהללאל מטמא, כיון שנהפך שער לבן בבהרת אע״פ שזו הבהרת שהיא עכשיו אינה אותה שהפכה אותו לשער לבן, טמא:וחכמים מטהרין. דכתיב (ויקרא י״ג:י׳) והיא הפכה שער לבן, שהפכתו היא ולא שהפכתו חברתה:ודם הירוק. עקביא בן מהללאל מטמא, דסבר כקרן כרכום היה שהוא מן הדמים הטמאים אלא שלקה:היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר. הצמר שנשר מן הבכור בעל מום, היה מתירו בהנאה לכהן:וחכמים אומרים. דאי שריית ליה צמר הנושר מחיים, אתי לאשהויי לבכור כדי שישיר צמרו כל שעה, ואתו בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה, דכתיב (דברים י״ב:ט״ו) תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה וכו׳. ועקביא שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה, מהני נמי לצמר התלוש ומונח בחלון:אין משקין. מי סוטה:לא את הגיורת ולא את המשוחררת. דכתיב (במדבר ה׳:כ״א) לאלה ולשבועה בתוך עמך, פרט לאלו שאינן בתוך עמם:דוגמא השקוה. מפני שהיו דוגמתה, כלומר גרים כמותה לפיכך השקוה, ולא מן הדין. פירוש אחר, דוגמא השקוה, עשו דוגמא ודמיון והראו לה כאילו משקים אותה מי המרים, אבל לא השקוה:ונדוהו. לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון:שאין עזרה ננעלת. בערבי פסחים כשנכנסים לשחוט פסחיהם. דאמרינן נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו׳, וכן בכת שניה וכן בכת שלישית, לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל:שפקפק. שזלזל:סוקלים את ארונו. לאו דוקא סוקלים, אלא מניחים אבן בלבד להיכר שחביריו היו בדילים ממנו:
תוסופות יום טוב
העיד ארבעה דברים. כדקא אזיל ומפרש. הראב"ד: שלא יהיו אומרים וכו'. [חדא] ועוד קאמר כלומר אפילו [כשאחזור] שלא אחזור בי משום השררה. ולא אהא נעשה רשע בפני המקום כי הוא בוחן לבות. אפילו הכי לא אתמנה לאב"ד אע"פ שהייתי חוזר. שלא יהיו אומרים וכו'. כך נ"ל: הוא היה מטמא שער הפקודה וכו'. עיקרה במסכת נגעים פ"ה משנה ג' וע"ש. והא דכתב הר"ב כגון שהיתה בו וכו' איכא למימר משום דאיתא נמי ההוא דר"ע דהתם ולכך אמר כגון: ודם הירוק. עיקרה במשנה ו' פ"ב דנדה. וע"ש: הוא היה מתיר שער בכור וכו'. עיקרה בסוף פרק שלישי דבכורות וע"ש. [*ומה שכתב הר"ב אסורים בגיזה ועבודה עיין בפ"י דחולין משנה ב']. ומ"ש הר"ב וז"ל ועקביא שרי דמגו דמהניא וכו' לא שמר הסדר הנכון. דכיון דכבר פי' דחכמים אוסרים משום גזירה דלמא אתי לאשהויי וכו' תו לא סגי בטעמא דשריותא דמגו דמהניא וכו' אלא דצריכים ג"כ לומר דלא גזר. ועוד דאף רבנן מודו דמהניא וכו' אלא דאפ"ה גזרו וכו' אבל הרמב"ם כתב מתחלה טעמא דשריותא בדברי עקביא ואח"כ כתב דחכמים אוסרים משום שמא ישהה. ושוב מצאתי בפירוש הראב"ד שאחר שפירש דברי חכמים. כתב עקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר. אבל [היכא] דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דסבר מגו דאהני היתר חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה. אהני נמי וכו'. וסתמא כרבי יהודה ורבי יוסי פליג עלה בסוף פ"ג דבכורות. ע"כ. והקרוב לומר שהר"ב העתיק דברי הראב"ד הללו ושיש חסרון וט"ס בדבריו. ועין בלשונו דסוף פרק ג' דבכורות: [*בחלון. אין זה כשאר לשון חלונות. כמו לא יפתח אדם חלונותיו. וחלון כנגד חלון דפ"ג דב"ב משנה ז' שהם שמשקיפין ממנו מהבית לחצר או לרשות אחרת. או לרשות הרבים. או שנעשה להכניס אור או אויר לחדר שהחלון בו. והיא מלשון ויפתח נח את חלון. (בראשית ח׳:ו׳) וכן וישקף אבימלך בעד החלון (שם כ"ו) והוא המפולש בכותל. אבל חלון דהכא אינו פתוח מעבר לעבר אלא פתוח בפנים החדר. ולא מבחוץ ועשוי להניח אדם שם את חפציו וכמו ששנינו ג"כ במעילה רפ"ו ובתמיד פ"ה משנה ג']: בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש"י פ"ג דברכות די"ט: דוגמא. בפי' אחר שכתב הר"ב ומסיים ולא השקוה. ר"ל שלא השקוה מי המרים. אלא מים אחרים היה שהשקוה. וכלומר שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה וכ"כ הראב"ד. וכן דברי הרמב"ם גם התוס' דברכות ועמ"ש לקמן בשם הערוך: ונדוהו. פירש הר"ב לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון. דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון וכו' היה ג"כ טנינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת. והם גרים. וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. כמ"ש הרמב"ם. והראב"ד מפרש כי חשד אותם לעשות שלא כדין. לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאין בודקין. ע"כ. ועיין במשנה ה' פ"ג דסוטה. ועמ"ש לקמן: חס ושלום שעקביא נתנדה שאין וכו'. בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. וא"ת וכי משוא פנים יש בדבר. שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו. אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו. יפתח בדורו וכו'. ויש לומר דס"ל דהא דאמר דוגמא השקוה לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה"ק עקביא בן מהללאל לא השקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן. כדרך שאמר שלמה (מלכים א ג׳:כ״ה) גזרו את הילד החי. ושלא לעשות כן. אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד. ע"כ. וסובר ר' יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א"כ אין כאן זלזול כלל. אבל ת"ק סובר שהיה זה זלזול. שאע"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד. ור' יהודה ה"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו' בחכמה וביראת חטא כמותו א"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח"ו ושהיה בא ע"י כך לכלל נדוי. וכ"ש לגרסת הר"ב דגרם בענוה. והיינו טעמא דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה. אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח"ו. ועוד נ"ל לומר דאפשר דלא פליגי ת"ק ור' יהודה בלשון דוגמא ואף לר' יהודה היה זלזול בדבר. ואפ"ה אמר שח"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו. א"א שב"ד הקטן ממנו ינדוהו. ומתני' דייקא הכי. דלפירוש קמא לא הל"ל ח"ו שנתנדה אלא ה"ל למימר ח"ו שזלזל. ויש לי כדמות ראיה לזה. דבמשנה ח' פ"ג דתענית. דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ושם משום כבוד המקום ב"ה היה. ופירש"י בגמרא דף כ"ג אלמלא חוני אתה ואדם גדול. ע"כ. ואי ס"ד דדעתו דרש"י דר"ל כדמסיים במתני. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו' כבן המתחטא וכו' ועושה רצונו. כלומר וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו' לא ה"ל לרש"י לפרש ואדם גדול. אלא ואתה כבן המתחטא. אלא ש"מ דס"ל לרש"י דתרתי קאמר אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'. ומפני שאדם גדול אתה א"א לגזור. והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע"פ שאינך אדם גדול. ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו' ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו' גוזרני וכו'. ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו' קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'. ולדקדוק זה דמלשון רש"י [מוכח] אע"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין: וכן נמצא בברייתא בפ"ד דפסחים דף נ"ג. אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. ופירש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב. ע"כ. ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו. מגלחין. אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר' יוסי אמר כן. וכן בגמ' דברכות פ"ג דמייתי למתני' דהכא גרסי' ר' יוסי [אבל בפסחים דף ס"ד ע"ב גרסינן ר' יהודה] ואני תמיה דבפ"ג דמ"ק די"ז דפליגי אמוראי רב *) איויא ור"ל בת"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא. אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש"י. ולדידי מהכא נמי ה"ל לאתויי. וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת"ק דהכא דמנדין. ומיישב הכ"מ ברפ"ז מהל' ת"ת. וב"י י"ד סי' של"ד דר"ל בצנעה היה. ע"כ: שפקפק. לשון הר"ב שזלזל וז"ל הרמב"ם ופירוש מלת פקפק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום. והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהיקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתתזקה. ע"כ: בטהרת ידים. ר"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שהתבאר במסכת ידים. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
6.
Akavia ben Mahalalel testified concerning four things. They said to him: Akavia, retract these four things which you say, and we will make you the head of the court in Israel. He said to them: it is better for me to be called a fool all my days than that I should become [even] for one hour a wicked man before God; So they shouldn’t say: “he withdrew his opinions for the sake of power.” He used to pronounce impure the hair which has been left over [in leprosy], And green (yellow) blood (of vaginal discharge); But the Sages declared them clean. He used to permit the wool of a first-born animal which was blemished and which had fallen out and had been put in a niche, the first-born being slaughtered afterwards; But the sages forbid it. He used to say: a woman proselyte and a freed slave-woman are not made to drink of the bitter waters. But the Sages say: they are made to drink. They said to him: it happened in the case of Karkemith, a freed slave-woman who was in Jerusalem, that Shemaiah and Avtalion made her drink. He said to them: they made her drink an example (and not the real water). Whereupon they excommunicated him; and he died while he was under excommunication, and the court stoned his coffin. Rabbi Judah said: God forbid [that one should say] that Akavia was excommunicated; for the courtyard is never locked for any man in Israel who was equal to Avavia ben Mahalalel in wisdom and the fear of sin. But whom did they excommunicate? Eliezer the son of Hanoch who cast doubt against the laws concerning the purifying of the hands. And when he died the court sent and laid a stone on his coffin. This teaches that whoever is excommunicated and dies while under excommunication, his coffin is stoned.משנה ז
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, בְּנִי, חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר. אָמַר לוֹ, וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ. אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים. אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין. אָמַר לוֹ, אַבָּא, פְּקֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֵינִי מַפְקִיד. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא עִילָה מָצָאתָ בִי. אָמַר לוֹ, לָאו. מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ:
ברטנורה
בארבעה דברים. שער פקודה ודם הירוק ושער בכור התלוש והשקאת גיורת ומשוחררת:מוטב להניח דברי היחיד. משום דהוא נמי מרבים קבל והוו דבריו כדברי רבים, משום הכי קאמר מוטב להניח וכו׳. דאי לאו הכי מאי מוטב דקאמר, והלא דאורייתא היא, דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות, וחייב להניח דברי היחיד בעל כרחו. אלא טעמא דאמר מוטב ולא אמר חייב, משום דאף הוא מרבים קבל כדפרישית. ואין הלכה כעקביא בן מהללאל בכל ארבעה דברים הללו:
תוסופות יום טוב
אני שמעתי מפי המרובים. והם שמעו מפי המרובים. פירש הראב"ד וז"ל נראה כי הראשונים [נמנו] על אלו ד' דברים והיו מחצה למחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. והם שמעו מן המחצה האחר. והוא עומד בשמועתו. והם עמדו בשמועתן. אי נמי עקביא היה אומר. כי אותן ששמע מפיהם היה הרוב. וחביריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב. עכ"ל: מוטב להניח דברי היחיד וכו'. לשון הר"ב משום דהוא נמי מרבים קבל. והוו דבריו כדברי רבים שאין מתנאי המקבל [אלא שיהיו דבריו מרבים. [הרמב"ם]:
יכין
מלכת שלמה