Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׂאֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה:
ברטנורה
כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה. דכתיב (ויקרא ז׳:י״ג) על חלות לחם חמץ:ושתי הלחם. דכתיב (שם כ״ג) חמץ תאפינה:שאור היה בודה להן מתוכן. מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור, שהיה לש מן הסולת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסולת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ השאר, שממקום אחר לא היה יכול להביא שלא תהא מנחה יתירה:היא אינה מן המובחר. שאינה מחמצת יפה. לפי שאין לה שאור מחומץ יפה:אלא מביא שאור. שמחומץ יפה מתוך ביתו, ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סולת:אף היא היתה חסרה או יתירה. כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי עם מעט מים, אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יותר, לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו. ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה, נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא עשרון חסר, שאם לא בשביל המים לא יהיה מלא. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
כל המנחות באות מצה. עיין במשנה דלקמן:
חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאקרו מנחה. כדקאמר בפ' התכלת [שנאמר (במדבר כ״ח:כ״ו) בהקריבכם מנחה חדשה לה'] אבל לחמי תודה לא אשכחן [ובהדיא אמרינן התם [מ"ו ע"ב] לחמי תודה לא אקרו מנחה] ומ"מ ניחא לאשמעי' דינא. תוס'. [*ועמ"ש במ"ג]:
בודה. בדל"ת גרסי' בערוך ופי' ל' הוצאה כמו החדש אשר בדא מלבו (מלכים א י״ב:ל״ג) כי מלבך אתה בודאם (נחמיה ו׳:ח׳) תו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. בתשובות הרשב"א ז"ל סי' של"ג:
אמרו לו אף היא וכו'. בירושלמי דפ' שני דתרומות דף מ"א מייתי לה:
חסרה או יתירה. מכאן פי' הרב רבינו חיים דכשמודדין בפסח לצורך חלה צריך להניח הקמח בנחת ואין להכביד על הסלת דא"כ נמצאת יתירה כמו לענין מנחות ועוד אמרינן לקמן גודשא תילתא הוו ע"כ תוס' ז"ל. ובגמ' ילפי' דכל המנחות באות מצה דבמנחת מאפה ומנחת מחבת בהדיא כתיב בהו מצה ודלא כתיב בהו אתו מהאי קרא דכייל לכל המנחות דכתיב בצו את אהרן זאת תורת המנחה וכתיב בתריה מצות יאכל והיינו למצוה ולעכובא כדתניא מצה יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה. ובגמ' פריך אף היא היתה חסרה או יתירה ולישקול פורתא מינה וליחמציה מאבראי ולייתייה ולילשייה ונהדריה בהדיה פי' לר"מ אמאי בודה מתוכו דאינו מן המובחר ולר' יהודה אמאי מביאו שאור מביתו דאיכא למימר חסרה או יתירה נישקול פורתא מינה לאחר שמדד עשרון סלת ונחמציה מאבראי במקום חמימות או יטמיננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה וניהדר ונלשייה במקומו עם השאר ומשני גזירה דילמא אתי לאתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מן החוץ ולשו כאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על העשרון ואתי לאתויי שאור מעלמא לבד העשרון הלכך לר"מ בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה מביאו מביתו קודם מדידה עדיף. עוד פריך בגמרא לר"מ סוף סוף כי קא כייל עשרון קא כייל ומאי איכפת לן למימר אלו הוה קמח הוה חסר או יתר הא בשעת מדה לאו קמח הוא ומשני רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לכמות שהן מתחלה כשהיה קמח משערינן ליה לר"מ. ולר' יהודה כמות שהן עכשיו משערינן. וכתבו תוס' ז"ל דטעמא דר"מ משום דעשרון סלת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור' יהודה סבר דעשרון סלת קרינן בהן כלומר ולא הויא פלוגתייהו בסברא כי ההיא דבשר עגל שנתפח וכו' שכתבתי בפ' שני דמסכת עוקצין בסי' ח'. ועיין בספר קרבן אהרן פרק י"ג דפרשת אמור. וביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ח ובפי"ב סי' י"ד ובפ"ח דהלכות תמידין ומוספין סי' ט':
1.
All minhahs must be offered unleavened, with the exception of the leavened cakes of the todah and the two loaves [of Shavuot] which are offered leavened. Rabbi Meir says: the leaven must be taken from [the minhahs] themselves and with this they are leavened. Rabbi Judah says: that is not the best way, rather [first of all] he brings leaven and puts into the measuring vessel and then he fills the measuring vessel up [with flour]. But they said to him: even so [it is not satisfactory], for it would be sometimes too little and sometimes too much.
משנה ב
כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ:
ברטנורה
שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא תעשה חמץ. ארישא קאי דקתני ומשתמרות שלא יחמיצו, וקודם קמיצה משתעי. ושייריה ילפינן מקרא אחרינא דכתיב (שם ו,) לא תאפה חמץ חלקם, אף חלקם של כהנים שהם שיירי המנחה שנשארו מן הקומץ, אף זו לא תאפה חמץ. ובחמץ דוקא הוזהרו על השיריים, אבל מותר ללוש אותם בדבש ולטגנן בו:עריכתה. שמתעסק בה בידים אחר לישה. וחייבין על כל אחת ואחת, לפי שנאמר לא תעשה חמץ, יכול לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא תאפה, אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה, לאתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה. וקיטוף הוא שמחליק פניה במים ואע״ג דלא מחזי כל כך מעשה:
תוסופות יום טוב
נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו. אע"ג דפושרין מחמיצין כדפי' הר"ב במ"ז פ"ב דפסחים מסיים הרמב"ם בפי"ב מהלכות הקרבנות והואיל ולישתן ואפייתן בפנים בעזרה אנשי פנים זריזין:
ואם החמיצו שיריה. כתב הר"ב אבל מותר ללוש אותם בדבש. דאילו בקומץ הא כתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו:
עריכתה כו'. כתב הר"ב לפי שנאמר לא תעשה חמץ וכו' ת"ל לא תאפה וכו' ולמה יצאת וכו'. ואימא לחלקם איצטריך א"כ לכתוב חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חמץ חלקם שמעת מינה תרתי גמ'. ומ"ש הר"ב לאתויי קטוף וצ"ע אמאי שייריה תנא דמתניתין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
כל המנחות נילושות בפושרין. ירושלמי דפסחים ס"פ כל שעה ובבלי שם דף ל"ו:
ומשמרן עד שלא יחמיצו. אית דלא גרסי מלת עד וכן עיקר גם הרי"א ז"ל מחקה. ור' אמי מפיק לה בגמרא מדה"מ למיכתב מצה היא דהוה משמע נמי עיכובא כמו חטאת היא דשלא לשמה פסולה דכל המנחות לא יבאו רק מצה כדכתבי' לעיל וכתב מצה תהייה שמעת מינה תרתי ודרשי' הכי תהיה החייה כלומר הכשירנה ושמרנה שלא תחמיץ הואיל ונילושות בפושרין ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה ואע"ג דמשמע לשון דנילושות בפושרין דר"ל חובה אינו אלא רשות אלא כיון דכהנים זריזים הם ראוי ללוש בפושרין משום מצוה מן המובחר ולהכי קתני נילושות כך נלע"ד. וביד שם בהלכות מעשה הקרבנות פרק י"ב סי' י"ד ט"ו כ"א ובפי"ג סי' ו':
2.
All minhahs must be kneaded with lukewarm water and must be watched lest they become leavened. If one allowed the remainder to become leavened he has transgressed a negative commandment, for it is written, “No minhah which you shall bring to the Lord shall be made leavened” (Leviticus 2:11). One is liable for the kneading, and for rolling and for baking.
משנה ג
יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעֹמֶר. מִנְחַת נְסָכִין טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה. לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טָעוּן שָׁמֶן. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה:
ברטנורה
מנחת סולת. המתנדב מנחה סתם, מביא סולת ושמן ולבונה ובוללה וקומצה כמו שהיא קודם אפייה. ובדידה כתיב שמן ולבונה, וכל הני אחריני גמרי ממנחת סולת דכתיב בה נפש, דמשמע דכל מנחת יחיד טעונה שמן ולבונה:והחלות והרקיקין. למנחת מאפה תנור קרי החלות והרקיקין. דאי בעי חלות מייתי ואי בעי רקיקין מייתי:ומנחת כהנים. כהן שהתנדב אחת מחמשת מנחות הללו:מנחת כהן משיח. מנחת חביתין:גוי. מתנדב מנחה, כדילפינן מאיש איש, מלמד שהנכרים מביאין נדרים ונדבות כישראל:ומנחת נשים. אשה שהתנדבה מנחה:ומנחת נסכים. לא בעי לבונה, דשמן נאמר בה ולא לבונה:ולחם הפנים. כתיב ביה (ויקרא כ״ד:ז׳) ונתת על המערכת לבונה זכה, ולא כתיב ביה שמן:שתי החלות. של עצרת, לא הוזכר בהן לא שמן ולא לבונה:מנחת חוטא ומנחת קנאות. בהדיא כתיב בהו (שם ה׳) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה:
תוסופות יום טוב
ומנחת גוים. עמ"ש במשנה ה' פ"ק דשקלים:
ומנחת העומר. בה נמי כתיב שמן ולבונה כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים והיא מנחת העומר. רש"י:
[*לחם הפנים. אי אכללא דכל המנחות קאי קשיא לי דלא אשכחן דאקרי מנחה בהדיא בשום כתוב. וכבר דקדקו כן התוס' על לחמי תודה דבריש פירקין כמ"ש לשונם שם אלא שרש"י פי' בפ' אמור (בפסוק) [בפ'] ולקחת סולת והית' המנחה הזאת ומשנתינו תסייעיה דלא כהרמב"ן שהשיגו שיתכן לומר והיתה כל אחת מהמערכת]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
יש טעונות שמן ולבונה וכו' רפ"ק דנדרים:
ואלו טעונות שמן ולבונה מנחת הסלת וכו'. גמ' אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן לאפוקי מדר"ש דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקים יביא קמ"ל דלא פי' הנך מנחות דתנן במתני' מנחת עשר תנן כלומר כולם באות עשר עשר חלות כדאמרינן באלו מנחות לאפוקי מדר"ש דאמר לקמן בסוף האי פירקא האומר הרי עלי מנחת מאפה אם רצה יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין קמ"ל רב פפא דכל מנחות דמתני' עשר נינהו דהך דחלות עשר חלות והך דרקיקין עשר רקיקים דהנך תרתי דומיא דאינך. לישנא אחרינא כל היכא דתנן סדרי מנחות דמתני' דדינם שוה עשר תנן ממנחת הסלת עד מנחת העומר לאפוקי מדר"ש דאמר וכו' דלדידיה איכא אחד עשר דבמנחת מאפה איכא שלשה מנחות אי בעי כולה מצות ואי בעי כולה רקיקים ואי בעי חמש חלות וחמש רקיקים ומתני' לא חשיב לה אלא בתרתי וכן נמי במתני' דבסמוך דואלו טעונות תנופה ואינם טעונות הגשה עשר תנן לאפוקי מדר"ש בתרי לישני כדכתבינן:
ומנחת נסכים. לא בעיא לבונה דשמן נאמר בה ולא לבונה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט וכתיב במנחת העומר ושמת עליה לבונה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה וכתיב מנחה היא היא למעוטי שתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה: עוד בפי' ר"ע ז"ל ולחם הפנים כתיב ביה ונתת על המערכת לבונה זכה ולא כתיב ביה שמן. אמר המלקט וכתי' במנחת העומר ונתת עליה שמן עליה ולא על לחם הפנים. וביד ר"פ שני דהלכות מעשה הקרבנות ובפי"ב סי' ז':
3.
Some [minhahs] require oil and frankincense, some require oil but not frankincense, some frankincense but not oil, and some neither oil nor frankincense. These require oil and frankincense: the minhah of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the cakes and the wafers, the minhah of the priests, the minhah of the anointed high priest, the minhah of a gentile, the minhah of women, and the minhah of the omer. The minhah offered with the drink-offerings requires oil but not frankincense. The showbread requires frankincense but not oil. The two loaves, the sinner's minhah and the minhah of jealousy require neither oil nor frankincense.
משנה ד
וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, פְּסָלָהּ. לְבוֹנָה, יִלְקְטֶנָּה. נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי, לֹא פְסָלָהּ:
ברטנורה
וחייב על השמן. אם נתנו על מנחת חוטא או על מנחת קנאות:נתן כלי. שיש בו שמן:על גבי כלי. של מנחת חוטא:לא פסלה. ולא אמרינן הרי עבר על מה שכתוב בתורה לא ישים עליה שמן, שלא הזהירה תורה אלא שלא יתן השמן לתוך הסולת או לתוך הקמח:
תוסופות יום טוב
וחייב על השמן וכו'. פירש הר"ב אם נתנו על מנחת חוטא. או על מנחת קנאות דבהו כתיב לאו משא"כ באינך:
נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. יליף בברייתא דרחמנא קרייה חטאת כלומר דאפי' נתן חטאת קרויה. וכתיב היא למעוטי דתפסול אם נתן ופוסל אני בשמן שא"א ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללקטה:
נתן כלי. לשון הר"ב שיש בו שמן על גבי מנחת חוטא וכן ל' רש"י וחדא חדא מתרי תרי נקטי דה"ה לבונה וה"ה על מנחת קנאות. וכן הרמב"ם בפירושו כתב שמן ובחבורו פי"ב מה' מה"ק כתב שמן או לבונה:
על גבי כלי לא פסלה. פי' הר"ב שלא הזהירה תורה אלא שלא יתן השמן לתוך הסולת יליף לה בברייתא מדכתיב עליה משמע בגופה ופירש"י עד שיערב כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו שהכונה שלא יבלול וכו'. והיינו דבחבורו העתיק נתן כלי כו' על גביהן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
לבונה ילקטנה. אבל בשמן קתני פסל משום דאי אפשר ללוקטו אם ניתן בה והה"נ לבונה שחוקה דאי אפשר ללקטה אע"ג דלא מיבלעא כשמן דפסלא. וביד שם פי"ב סי' א' ובפי"א דה' פסולי המוקדשין סי' י' י"א:
4.
One is liable for the oil on its own and for the frankincense on its own. If he put in oil, he has rendered it invalid, but if frankincense, he can remove it. If he put oil on the remainder, he has not transgressed a negative commandment. If he put one vessel above the other vessel, he has not rendered it invalid.
משנה ה
יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה. אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת חוֹטֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, מִפְנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה:
ברטנורה
טעונות הגשה. בחודה של קרן דרומית מערבית, כדכתיב (שם ב׳) והגישה אל המזבח:והחלות והרקיקין. מנחת מאפה תנור:מנחת כהנים. שהיא כולה כליל:וכל שאין בהם קמיצה. להתיר השיריים מן המנחה לכהנים, אין בהן הגשה. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
הגשה. פי' הר"ב בחודה של קרן דרומית מערבית. מטעם הירושלמי והבבלי שהעתקתי במשנה ו' פרק ג' דבכורים:
מנחת הסולת והמחבת וכו'. ילפינן להו בברייתא מריבייא דקרא כדמסיים בתוספות המנחה והבאת והקריבה ריבויי ואיכא נמי מעוטי מאלה והקריב והקריבה והגיש והגישה כלומר ה"א יתירה ומאלה למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאשים וה"א דהקריבה למעוטי מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה. אבל ה"א דהגישה ר"ש דריש למעוטי כדלקמן ות"ק מפיק ליה לדרשא אחריתא:
מפני שאין בהן קמיצה. דר"ש אית ליה נמי מיעוטא דוהגיש והגישה כדכתבתי לעיל והכי איתא בברייתא אלא דבברייתא מסיים שאין מהן לכהנים ואיכא בינייהו דאי מפני שאין בהן קמיצה אין כל מנחת כהנים בכלל המיעוט דהא מנחת כהן חוטא נקמצת לר"ש כדתנן בר"פ דלקמן. וקצת קשה נמי דבמתני' לא ה"ל למיתני סתמא מנחת כהנים אלא הל"ל דשל נדבה. וי"ל דסמיך כדמפרש טעמא דמשום קמיצה דהשתא ליכא למטעי. ומ"מ קשיא מתניתין וברייתא. הלכך כתבו התוספות דנרא' לפרש [דקמיצה] דנקט הכא אע"ג דלישנא משמע דלטעמיה נקטיה. על כרחין לא נקטיה לטעמיה אלא לכללא בעלמא דכל שאינו בקמיצה אין בו הגשה דשמעינן מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח. ולאו למימר קאתי דכל שיש בו קמיצה יש בו הגשה. דיש [שיש] בו קמיצה ואין בו הגשה כגון מנחת חוטא של כהנים ע"כ. ונ"ל דמסריך סריך בלישנא דמתניתין ד' בפ' דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
יש טעונות וכו'. רפ"ק דנדרים:
הגשה ותנופה לא תנופה ולא הגשה. כך צ"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל בכאן לא אמר תחלה טעונות הגשה ותנופה כמו שאמר לעיל גבי שמן ולבונה כי רצה לומר תחלה מנחת הסלת והמחבת וכו' שהזכיר לעיל תחלה ע"כ:
אלו טעונות הגשה ואינם טעונות תנופה מנחת הסלת וכו'. דכתיב והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' וגו' והגישה אין לי שטעון הגשה אלא קומץ בלבד שנעשה לה' מנחה כולה שטעונה הגשה קודם קמיצה מנין ת"ל מנחה מנחת חוטא מנין ת"ל את המנחה רש"א והבאתה לרבות מנחת העומר להגשה וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכן הוא אומר במנחת סוטה והקריב אותה אל המזבח ופי' רש"י ז"ל ר"ש ות"ק לא פליגי אלא מר דריש חדא ומר דריש חדא. ועיין בספר קרבן אהרן ספי"ב דפ' ויקרא שנתן טעם לשבח מנא ליה לת"ק דמנחת כהנים ומנחת כ"מ טעונות הגשה:
מפני שאין בהם קמיצה וכל שאין בהם קמיצה אין בהם דגשה. כך צ"ל והקשו תוס' ז"ל תימא אלא מעתא מנחת חוטא של כהנים תהא טעונה הגשה דהא בעיא קמיצה לר"ש כדתנן בפ' ואלו מנחות רש"א מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן וכי תימא הכי נמי הא קאמר ר' שמעון בגמ' מרבה אני שאר מנחות להגשה שיש מהם לאשים ובאות בגלל עצמן ויש מהם לכהנים ומוציא אני שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים ומנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה ומנחת כהנים ומנחת כ"מ שאין מהם לכהנים אלמא יש מהם לכהנים בעי ועוד קשה דשבק הכא עיקר טעמא דהכי הוה בעי למימר רש"א מנחת כהנים ומנחת כ"מ אין בהן הגשה לפי שאין מהם לכהנים או בגמ' ליתני בברייתא מרבה אני שאר מנחות שיש בהן קמיצה ומוציא אני כל אלה שאין בהן קמיצה ונראה לפ' דקמיצה דנקט הכא אע"ג דלישנא משמע דלטעמא נקטיה על כרחך לא נקטיה לטעמא אלא לכללא בעלמא דכל שאינו בקמיצה אין בו הגשה דשמעי' מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כ"מ ולאו למידק קאתי דכל שיש בו קמיצה יש בו הגשה דאיכא דיש בו קמיצה ואין בו הגשה כגון מנחת חוטא של כהנים ע"כ ורש"י ותוס' חיצוניות תרצו דהיינו הך אין בהן קמיצה להתיר השירים לכהנים. ע"כ:
5.
Some [minhahs] require bringing near but not waving, some require bringing near and also waving, some require waving but not bringing near, and some require neither bringing near nor waving. These require bringing near but not waving: the minhah of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the cakes and the wafers, the minhah of the priests, the minhah of the anointed high priest, the minhah of a gentile, the minhah of women, and the minhah of the omer. Rabbi Shimon says: the minhah of the priests and the minhah of the anointed high priest do not require bringing near, since no handful is taken out of them, and where no handful is taken out bringing near is not necessary.
משנה ו
אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה, לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ, וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד וְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּשְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצָרֶת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט), אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם. תְּנוּפָה הָיְתָה בַמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב. וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לְהַגָּשׁוֹת. מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת, טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה:
ברטנורה
לוג ואשם מצורע. כתיב בהו והניף:והבכורים כדברי ר׳ אליעזר בן יעקב. גרסינן. כלומר, דשמעינן ליה בעלמא דאמר ביכורים טעונים תנופה והלכה כמותו:ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן. בהדיא כתיב בהו (ויקרא י, טו) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף:אחד שלמי אנשים ואחד שלמי נשים. טעונים תנופה:בישראל אבל לא באחרים. מפרש בגמרא דהכי קאמר, אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל, אבל לא בידי נשים, דהכי תניא, בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין, בני ישראל מניפין ולא בנות ישראל מניפות:שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת. הבאים בגלל הלחם. כתיב בהו (שם כ״ג) והניף הכהן אותם על לחם הבכורים, ולא על ממש, אלא סמוך להם, כבשים בצד הלחם, כדברי רבי בברייתא. וכן הלכה:שנאמר. [במילואים] אשר הונף ואשר הורם (שמות כ״ט כ״ז), ומהונף והורם דמילואים ילפינן שאר תנופות. תנופה, מוליך ומביא. תרומה, מעלה ומוריד:תנופה היתה במזרח. כלומר, אף במזרח של מזבח יכול להניף, וכל שכן במערבו דקרוב יותר להיכל:ותנופות קודמות להגשות. בתחלה מניף ואחר כך מגיש. ובמנחת העומר ובמנחת קנאות איירי דטעונות תנופה והגשה, וכתיב במנחת קנאות (במדבר ה׳:כ״ה) והניף את המנחה לפני ה׳, והדר והקריב אותה אל המזבח:
תוסופות יום טוב
והבכורים כדברי ראב"י. כתב הר"ב דשמעינן ליה בעלמא דאמר בכורים טעונים תנופה. וטעמיה בפירוש הר"ב במשנה ד' פ"ב דבכורים. ואע"ג דשמעינן נמי לר"י דבעי תנופה לבכורים כדתנן התם פ"ג משנה ו' משני בגמרא דלהכי נקט ראב"י דרב גובריה פירש"י שהוא חכם ביותר דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי:
ואחד נשים בישראל. כתב הר"ב דה"ק כו'. בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפין. ומניף כהן לחודיה. רש"י:
על גבי שני כבשים. ויליף בגמרא בברייתא ממלואים. ומ"ש הר"ב דלרבי לאו על ממש אלא בסמוך להם. בגמרא רבי לטעמיה דדריש ונתת על המערכת לבונה זכה על בסמוך כו' כדאמר (ונתת) [וסכת] על הארון את הפרוכת על בסמוך פירש"י דליכא למימר על ממש דהא פרכת מחיצה היא להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. ועיין במשנה ה' פי"א ומ"ש שם ומ"ש במשנה ג' פ"ז:
מוליך ומביא מעלה ומוריד. עיין מ"ש בפ"ג דסוכה משנה ט' בס"ד:
תנופה היתה במזרח. פירש הר"ב כלומר אף במזרח. ובגמרא יליף בברייתא מדכתיב באשם ולוג של מצורע והניף וכו' לפני ה' ולא אתי אלא למעוטי חוץ דהא דאמרן בהגשה דלפני ה' במערב כמ"ש בפ"ג דבכורים בשם ירושלמי והכי איתא נמי בבבלי במכילתין פ"ג ד' י"ט התם מנחה דאקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן מזרחית [דרומית] אין לה יסוד אבל הכא לפני ה' קרינא ביה כיון שאינו בחוץ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
אלו טעונין תנופה ואינם טעונין הגשה. כן מצאתי דגרסי' כאן טעונין ול"ג טעונות ולי נראה דהטעם הוי דלעיל דאיירי במנחות קאמר טעונות אבל כאן דלא איירי במנחות אלא בדברים אחרים אמר לשון זכר טעונין. הרי"א ז"ל:
והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב. גמרא מאי ראב"י דתניא ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לימד על הבכורים שטעונים תנופה. דברי ראב"י וטעמא דראב"י דגמר יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם ידיו תביאנה מה להלן בעלים דכתיב המקריב את זבח השלמים וגו' ידיו תביאנה להניף אף כאן בעלים ומה כאן כהן אף בשלמים כהן מניף הא כיצד כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף ופריך בגמ' ונימא נמי תנא דמתני' והבכורים כדברי ר' יהודה דשמעי' ליה נמי דאמר דבעי' תנופה לבכורים דתניא ר' יהודה אומר והנחתו זו תנופה אתה אומר זו תנופה או אינו אלא זו הנחה כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופה ושני רבא הואיל וטעמיה דראב"י מרישא דקרא להכי נקטיה פי' רש"י ז"ל משום דהוא יליף טעמיה מרישיה דקרא. והרגמ"ה ז"ל ג"כ פי' הואיל ור' אליעזר מפיק לתנופה מוהניחו דכתיב ברישא דקרא חביבא ליה לרבי דסידר המשנה למיתני לבכורים כדברי ר' אב"י ע"כ. ורב נחמן בר יצחק אמר הואיל ורב גובריה שהוא חכם ביותר ומשנתו קב ונקי להכי נקטיה טפי מר' יהודה. וכתבו תוס' ז"ל תחת יד הבעלים ומניף לאו דוקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דא"כ הויא לה יד הבעלים חציצה בין הכלי ובין יד הכהן ובסוף שתי מדות מסקי' גבי בעלים חברים לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אלא הבעלים אוחזין באוגני הכלי והכהנים בשוליו מלמטה והיינו תחת יד הבעלים והכי תנן בהדיא בשלהי בכורים מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניפו ע"כ ועי' בספר קרבן אהרן פ' צו פ' י"א. והקשה תוס' רי"ד בפ"ק דקדושין אמאי לא תני זרוע בשלה וחלת מצה ורקיק של נזיר ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל ולא בנות ישראל מניפות. אמר המלקט בפי' רש"י ז"ל כתיבת יד כך נראה דאין מניפות כלל כמו שכתבו תוס' ז"ל אבל בפי' רש"י ז"ל שבדפוס הן עצמן אין מניפות אלא כהן דיכולים גוים ונשים לעשות כהן שליח. ועיין בספר קרבן אהרן פ' צו פרשה י"א שהאריך בזה:
ושתי הלחם וכו'. פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז:)
ושני כבשים של עצרת. אית דגרסי ושני כבשי עצרת:
כיצד הוא עושה נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים. דמה מצינו גבי מלואים לחם למעלה כדכתיב ומסל המצות אשר לפני ה' וגו' עד וישם על החלבים ועל שוק הימין אף כאן לחם למעלה ר' יוסי בן משולם אומר כבשים למעלה כדכתיב על לחם הבכורים תנופה ומה אני מקיים על שני כבשים להוציא ז' כבשים של עולה הבאים על הלחם בחובה לעצרת שאין טעונים תנופה עם הלחם ר' חנינא בן חכינאי אומר מניח שתי הלחם בין יריכותיהן של כבשים ומניף. פי' הרגמ"ה ז"ל הכבשים ישליכם על צלעותיהן על ידיו ומניח שתי הלחם בין הירכות ונמצא לחם ע"ג ירך א' והירך האחרת היא על הלחם והנפה זו כשהן חיים ע"כ אמר רבי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין כן אלא מניח זה בצד זה ומניף:
מוליך ומביא מעלה ומוריד. גמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו במערבא מתני הכי א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי בר' חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים א"ר יוסי בר אבין זאת אומרת שיירי מצוה מעכבין את הפורעניות שהרי תנופה שיירי מצוה היא שהדם הוא המכפר ולא תנופה ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים:
שנאמר אשר הונף ואשר הורם. הונף היינו מוליך הורם היינו מעלה ומוריד:
תנופה היתה במזרח. הרמב"ם ז"ל ס"ל במזרח דוקא עיין ביד ר"פ שר"י דהלכות מעשה הקרבנות ובפ"ט סי' ו' י"ו ובפי"ב סי' ו' ובפ"ח דהלכות תמידין ומוספים סי' י"א. ועיין בספר קרבן אהרן פ' צו פי"ו:
6.
These require waving but not bringing near: The log of oil of the leper and his guilt-offering, The first fruits, according to Rabbi Eliezer ben Yaakov, The innards of an individual’s shelamim and its breast and thigh, whether they are the offerings of men or of women, by Israelites but not by others; The two loaves and the two lambs of Shavuot. How does he perform [the waving]? He places the two loaves upon the two lambs and puts his two hands beneath them and waves them forward and backward and upward and downward, for it is written, “which is waved and which is lifted up” (Exodus 29:27). The waving was performed on the east side [of the altar] and the bringing near on the west side. The ceremony of waving comes before that of bringing near. The minhah of the omer and the minhah of jealousy require bringing near and waving. The showbread and the minhah with the libations require neither bringing near nor waving.
משנה ז
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן, זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצֹרָע. זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה. וַאֲשַׁם מְצֹרָע, טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְנוּפָה שָׁחוּט:
ברטנורה
שלשה מינין. שלמי יחיד, ושלמי צבור שהם כבשי עצרת, ואשם מצורע. שלשה מינים הללו טעונים בין שלשתן שלש מצות, סמיכה, תנופה חיים, תנופה שחוטים:שתים. מצות מן השלש יש בכל מין ומין, והשלישית אין בהם. דאין בכל מין אלא שתים:שלמי יחיד. כתיב בהו סמיכה בויקרא:ותנופה שחוטים. בחזה ושוק שלהן, בצו את אהרן:שלמי צבור. כתיב בהו תנופה חיים, והניף הכהן אותם דהיינו חיים, ותנופה שחוטים, בחזה ושוק שלהן, דילפינן (מקדשי) [צ״ל משלמי] יחיד. אבל סמיכה לא בעו, דהלכתא גמירי לה דאין בכל קרבנות צבור אלא שתי סמיכות בלבד, סמיכה של שעיר המשתלח ושל פר העלם דבר של צבור:אשם מצורע. כתיב ביה תנופה חי, כדכתיב והניף הכהן אותם, בפרשת זאת תהיה. וסמיכה, דאי אפשר לקרבן יחיד שלא יסמוך ידו על ראש קרבנו:אבל לא תנופה שחוט. דמיעט רחמנא גבי שלמי יחיד, (ויקרא ז׳:ל׳) את החזה להניף אותו. אותו, למעוטי אשם של מצורע שאינו טעון תנופה שחוט:
תוסופות יום טוב
רבי שמעון אומר ג' מינים כו'. אלו העקרים כולן אמתיים ואינן דעת ר"ש לבדו אלא שאומרים אותן בשם אמרם ואין חולקין עליו בשום דבר מכל זה. הרמב"ם. ודתנן ר"ש אומר בלשון פלוגתא נמצאים כיוצא בזה רבים ואין חולק כמ"ש הרבה מהם בסוף [מסכת] בכורים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
ר"ש אומר וכו'. תוס' פ' כל הפסולין (זבחים דף ל"ג.) ואע"ג דקתני אומר לאו דוקא דליכא מאן דפליג עליה. אמר המלקט וכן דרכו של ר"ש לתת אלו הכללים דהכי נמי אשכחן בחולין פ' העור והרוטב רש"א שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחת והשלישית אין בהם ואלו הן מלא תרווד ועצם כשעורה וגולל ודופק מלא תרוד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע והיכן מגעו עם כל א' מן השנים הנותרות עצם כשעורה מטמא במשא ובמגע ואינו מטמא באהל והיכן אהלו של מת עם כל אחת מן השנים הנותרות גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא והיכן משאו של מת עם כל אחת מהשנים הנותרות:
ה"ג שתים בכל אחד ואחד והשלישי[ת] אין בהן. וכן הגיה הר' יהוסף ז"ל:
שלמי צבור. כתיב בהו תנופה חיים והניף הכהן אותם דהיינו חיים עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ואותם מיעוטא הוא למעוטי זבחי שלמי יחיד שאינם טעונים תנופה חיים: בפי' רעז"ל סמיכה של שעיר המשתלח וכו'. אמר המלקט ולדברי ר"ש דקיימינן עליה מפיק שעיר המשתלח ומעייל שעירי ע"ז כדאיתה בפ' שתי מדות:
ואשם מצורע טעון סמיכה. כצ"ל. וכתבו תוס' ז"ל פ' כל הפסולין דהאי סמיכה לאו דאורייתא וכדאיתא התם בגמ' באיכא דאמרי:
7.
Rabbi Shimon says, there are three kinds [of sacrifices] which require three commandments; two [of the three] apply to each kind, but none of them require a third. And these are they: the shelamim of the individual, the shelamim of the community and the asham of the leper. The shelamim of the individual requires the laying on of hands for the living animal and waving after it is slaughtered, but it does not require waving while alive. The shelamim of the community requires waving while alive and also after it is slaughtered, but it does not require the laying on of hands. The asham of the leper requires the laying on of hands and also waving while alive, but it does not require waving after it is slaughtered.
משנה ח
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, לֹא יָבִיא בְמַרְחֶשֶׁת. בְּמַרְחֶשֶׁת, לֹא יָבִיא בְמַחֲבָת. וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֶשׁ לָהּ כִּסּוּי, וְהַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּסּוּי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים:
ברטנורה
מרחשת עמוקה. דכתיב (ויקרא ז׳) וכל נעשה במרחשת, בתוכה משמע, אלמא יש לה תוך:ומעשיה רוחשין. שהשמן נע ונד בתוכה. לשון הרומש על הארץ דמתרגמינן דרחיש. ויש שגורסין ומעשיה רכין, כלומר שלישתה רכה:ומחבת צפה. דכתיב (שם) על מחבת, משמע עליה ולא בתוכה, אלמא אין לה תוך:צפה. שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה. כמו צף על פני המים:ומעשיה קשים. שהעיסה שמטגנים בה לישתה קשה כדי שלא תשפך לחוץ, שהרי הכלי אין לו שפה:
תוסופות יום טוב
אלא. בגמרא לא גרסינן אלא וגרס מרחשת יש לה כו' ומיהו נמצא עוד במשנה דספ"ק דב"ק דגרס מה בין כו' אלא כו' וע"ש וכן במשנה ב' פ"ג דערכין:
שהמרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי. גמרא גמירי לה. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
ומה בין מחבת למרחשת. מלת אלא קשה קצת לע"ד ובגמרא ליתה וגם בתלמוד המוגה שבידי לא הגיהה הרב בצלאל ז"ל:
מרחשת עמוקה וכו'. ב"ש מספקא להו בברייתא אי מרחשת ומחבת על שם כלי או ע"ש מעשיהן ובה"א כלי היה במקדש כמין כלבוס עמוק והדופן בתוכו באמצעותו כלפי פנים כזה ומצוייר בתוכו גומות גומות וכשהבצק מונח בתוכו נכנס הבצק בגומות ודומה כמין תפוחים וכמין אלונים ועוד מדהכא כתיב במרחשת והכא כתיב על מחבת ש"מ על שם כליין נקראו שזו צפה וזו עמוקה. וביד פי"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' ז':
8.
One who says, “I take upon myself [to offer a minhah] prepared on a griddle,” he must not bring one prepared in a pan; If [he says, I take upon myself to offer a minhah prepared] in a pan,” he must not bring one prepared on a griddle. What is the difference between a griddle [mahabat] and a pan [marheshet]? The pan has a lid to it, but the griddle has no lid, the words of Rabbi Yose the Galilean. Rabbi Hanina ben Gamaliel says: a pan is deep and what is prepared is spongy; a griddle is flat and what is prepared on it is hard.
משנה ט
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בַּתַּנּוּר, לֹא יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח וּמַאֲפֵה רְעָפִים וּמַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה, יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח. הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה, לֹא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד:
ברטנורה
כופח. מקום שפיתת קדירה אחת. ופעמים שמסיקים אותו ואופין בו עיסה:רעפים. טוול״ש בלע״ז. עשויין מחרס ומסיקין אותן בכבשן:ויורות הערביין. כמין גומא העשויה בקרקע וטוחה בטיט ומסיקין אש בתוכה עד שתתלבן ואופים בה עיסה:אם רצה יביא מעשה כופח. דכופח מין תנור הוא. ואין הלכה כר׳ יהודה:מנחת מאפה. כתיבי בה חלות ורקיקים:לא יביא מחצה חלות. דכל מנחות באות עשר עשר, וזה לא יביא חמש חלות וחמש רקיקין, אלא או הכל חלות או הכל רקיקין:מפני שהוא קרבן אחד. ששניהם כתובים במנחה אחת, הלכך יכול להביא מחצה ממין זה ומחצה ממין זה. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
לא יביא מחצה כו'. דת"ר קרבן מנחה קרבן אחד אמרתי לך ולא ב' וג' א"ל ר"ש וכי נאמר קרבן קרבן ב' פעמים כו'. ור"י כיון דכתיב בשמן בשמן [הפסיק הענין שאין באין כאחת] כמאן דכתיב קרבן קרבן דמי. ור"ש אי לא כתב בשמן בשמן הו"א דוקא מחצה חלות ומחצה רקיקין אבל חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו אימא לא קמ"ל. ונ"ל דלר"ש איצטריך קרבן לומר דרשאי להביא מחצה כו' ועיין בפרק י"ג משנה ג' ]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל המנחות אף לחם הפנים וב' הלחם נקראים מנחות: ושתי הלחם של עצרת: רבי מאיר אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר"ל מוציא ולוקח מעט קמח מתוך העשר עשרונות שנצרכים לי' חלות (מצה) [חמץ] שבתודה [כרפ"ז]. או מתוך ב' העשרונות שנצרכות לב' הלחם שבעצרת. ולש אותו קמח. שיהיה שאור. וממנו יחמץ העיסה שיעשה מהקמח הנשאר מהעשרונים הנ"ל. אבל לא יביא שאור ממקום אחר להחמיץ העשרונות הנ"ל. דא"כ תהיה מנחה יתירה [ולשון בודה הוא לשון הוצאה כמו אשר בדא מלבו [תוס'] ול"מ נ"ל שהוא מלשון בד בבד יהיה. ור"ל ייחדו להשאור מהעשרונות הנ"ל לחמצו לבד]: רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר שמתוך שנתחמץ השאור מחדש לא יחמץ העיסה של העשרונות יפה: אלא מביא את השאור מתוך ביתו. שנתחמץ מימים רבים: וממלא את המדה עם הסולת. כדי למדוד העשרונות הנ"ל: אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה שאם היה השאור גיבול עב עם מעט מים. נדחק הקמח יחד ביותר. ויהיה הכל יתר מעשרון. ואם היה גיבולו רך. הרי המים שרבו בו מחסרין מדת הקמח. ור"י לא חש להך קושיא. דאפשר שימדוד הקמח שעושה ממנו השאור. וכאותו שיעור יחסיר אח"כ מהעשרונות. ונמצא שכשיתן אחר כך השאור להעיסה שיעשה מהעשרונות לא יעדיף ולא יחסיר מדתן. מיהו רבנן גזרו דלמא ישכח לחזור וליטול מהעשרונות כשיעור שיעשה ממנו השאור: כל המנחות נלושות בפושרין שכך יפה לפת: ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה אפילו מה שנאכל לכהנים: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ארישא קאי. דלהכי משמרה מחימוץ. שנאמר וכו'. אבל שלא יחמיץ שיריים ילפינן מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו': ועל עריכתה לישה הוא כשמגבל עיסה במים. ועריכה היינו כשעושה תואר הלחם ומקטפו במים: ועל אפייתה ר"ל כשנתחמצו השיריים בלישה וערכן ואפאן חייב ג'. על לישתה. ועריכתה. ואפייתה. אף שכבר נפסלה כשנתחמצה. או דמיירי במנחת מאפה. דהרי כבר נתקדשה בכלי משנלושה [כמנחות דצ"ו א']. וחייב ג' על המנחה כולה. מיהו דבש מותר לערב בהשיריים. ורק הקומץ אסור להקטירו בדבש: והמרחשת בהתנדב מנחת סולת או מחבת או מרחשת. וקמ"ל אף שהתנדב סתם ולא פירש שמן ולבונה. אפ"ה צריך שיביאן עמה: והרקיקין בהתנדב מנחת מאפה. מביא או חלות או רקיקין. ואף דבתורה נזכר מנחת מאפה מיד אחר מנחת סולת אפ"ה לא נקטן תנא כסדר הזה. משום דנקט דטעונות שמן. והנך ג' דנקט יחד ברישא. שוין בשמן שלהן לעניין יציקה ובלילה. משא"כ מנחת מאפה [כלקמן פ"ו מ"ג]: מנחת כהנים כהן שהתנדב א' מד' מיני מנחות הנ"ל: ומנחת כהן משיח הם חביתי כה"ג: ומנחת נשים ר"ל עכו"ם או אשה שהתנדב מנחה: ומנחת העומר שקרב בט"ז בניסן. אבל מנחת וכו': מנחת נסכין שמביאין אותו עם בהמת הקרבן. זאת לבדה טעונה וכו': שתי הלחם של עצרת: מנחת חוטא שמביא הדל שנטמא בטומאת מקדש וקדשיו: ומנחת קנאות ר"ל מנחת סוטה: ועל הלבונה בפני עצמה כשנתן שמן או לבונה במנחת חוטא או קנאות. חייב מלקות: נתן כלי על גבי כלי שנתן כלי עם שמן על סולת המנחה: לא פסלה וק' והרי כתב ונתת על המערכת לבונה זכה אע"ג שהבזך שהוא כלי מפסיק [עי' פי"א מ"ה]. וי"ל התם הכי אורחא אבל הכא הא דכתיב לא ישים עליה שמן היינו כבשאר מנחה: יש טעונות הגשה שקודם שיקמוץ המנחה יגיש ונוגע הכלי שבו המנחה אל חוד זוית דרומית מערבית של מזבח: מפני שאין בהן קמיצה מדכולה כליל: ואין טעונין הגשה נ"ל דלהכי לא נקט הכא כלעיל. דהיינו תרווייהו בהן. אלא חד בהן וחד בלאו. משום דלעיל והכא נקט תחילה אותה ששייך ברוב המנחות: לוג שמן של מצורע שמביא המצורע ביום טהרתו, שמזה הכהן ממנו ז' הזאות נגד פתח ההיכל. ואח"כ נותן ממנו על תנוך ובהונות של המצורע: כדברי רבי אליעזר בן יעקב דס"ל דגם בכורים טעונים תנופה: ואמורי שלמי יחיד שקרבין במזבח: וחזה ושוק שלהן שניתן לכהנים משלמי יחיד. כולן צריכים תנופה: אחד אנשים ר"ל בין שלמים של אנשים או וכו': ואחד נשים ה"ה שלמים של גוי צריכים תנופה ורק ישראל רשאי לאכלן: אבל לא באחרים ר"ל ותנופה עצמה דוקא בישראל. דבקרבן נשים או נכרים מניף הכהן לבד. ואע"ג דסוטה מניפה מנחתה [כסוטה פ"ג מ"א] התם שאני דרבייא קרא בג"ש משלמים וכש"ס התם: ושני כבשי עצרת שהן שלמי צבור הבאים עם הלחם: נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים בצדן ולא על ממש: מוליך ומביא למזרח. ולדרום. למערב. ולצפון. ואם הניף כ"א בפ"ע יצא [רמב"ם פ"ח מתמידין הי"א]: אשר הונף ואשר הורם הונף. זו הולכה והבאה. הורם. זהו מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח ר"ל אף במזרח המזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל. רק מי שאינו כהן אינו רשאי לכנוס לשם שלא לצורך: ותנופות קודמות להגשות ר"ל בתחילה מניף המנחה. ואח"כ מגישה. ובמנחת עומר וקנאות קמיירי: רבי שמעון אומר שלשה מינים מיני קרבן: שתים בכל אחת ואחת ב' מן הג' מצות יש בכל א' מהן: ואלו הן הג' מיני קרבן: זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים שהבעלים סומכין ידיהן על ראש הקרבן קודם שחיטה: ותנופה שחוטים לאימורין וחזה ושוק שלהן: זבחי שלמי צבור ב' כבשי עצרת: ואין בהן סמיכה דאין בקרבנות צבור סמיכה רק בפר העלם ושעיר המשתלח: האומר הרי עלי במחבת שאמר הרי עלי להביא מנחת מחבת: במרחשת לא יביא במחבת רבותא קמ"ל. אף דשניהן נעשין בכלי. אפ"ה לא ישנה. וכ"ש שלא ישנה לא' משאר מיני מנחה: והמחבת אין לה כיסוי דדרש מחבת לשון חבוי וחפוי ומכוסה כלומר נטול כסוין כמו לדשן המזבח: רבי חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים שמתוך שהכלי עמוק נותנין בו שמן הרבה. ועי"ז השמן רוחש ומתנענע בהכלי כשירתיח. וגם העוגה בעצמה מתנענעת אז עי"ז: ומחבת צפה כמין טס רדוד בלי שפה: ומעשיה קשים שאם יהיה הבצק רך יצוף לחוץ. מדאין שפה להכלי: לא יביא מאפה כופח ר"ל שלא יביא ממנחה שאפוה בתנור שאין בו רק מקום שפיתת קדירה א' בנקב שיש בהתנור למעלה [ועי' מ"ש שבת רפ"ג]: ומאפה רעפים שאפוה ע"ג רעפים שהסיקום: ומאפה יורות הערבים הוא גומא שבקרקע שטחין אותה בטיט סביב ומסיקין אותה ואופין בה כמפורש במסכת כלים [פ"ה מ"ט]. [ואע"ג דכל המנחות לישתן ועריכתן בפנים [כמנחות דצ"ו א'] ובפנים אינן מצויין כל הנך. י"ל דמיירי שהוציאן אחר לישתן ואפאן בחוץ. דרק לכתחלה אסור להוציאן. אבל לא נפסלו בזה [כתוס' מנחות דצ"ה ב' ד"ה לישתו]. א"נ רק לכתחלה צריך לישה בפנים]: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין דכל המנחות נעשות מעשרון. ועושין ממנו י' לחמין. להכי קאמר הכא. שלא יביא קצת מהעשר עשויות חלות. וקצת רקיקין. רק או כולן כך או כך. ומחצה דקאמר. לאו דוקא רק ר"ל קצת [כמנחות דק"ה א' ורש"י שם ד"ה כיון]: מפני שהוא קרבן אחד ששניהן כתובים בתורה במנחה אחת:
מלכת שלמה
לא יביא מאפה כופח. גירסת הערוך כופה בה"א בכל מקום שהוא מוזכר:
רעפים. לבנים הרגמ"ה ז"ל:
אם רצה יביא מאפה כופח. דכופח מין תנור הוא עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט וכן בברייתא ר' יהודה אומר תנור תנור שני פעמים חד בפרשה ויקרא וחד בפ' צו להכשיר מאפה כופח ורש"א תנור תנור שני פעמים אחד שתהא אפייתם בתנור ואחד שיהא הקדשן לשם תנור שכשיקדישנה לסלת יאמר ע"מ לאפותה בתטר אני מקדישה אבל תנור ס"ל דאין מקדש שום קרבן. ובס"פ ר' ישמעאל איתה דרבי ס"ל דתטר מקדש את שתי הלחם באפייה ואפייתם דוחה את השבת דאי אפי לה מע"ש כיון דתנור מקדש איפסיל להו בלינה ע"כ:
לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין. בגמרא בברייתא א"ר יהודה מנין לאומר הרי עלי מנחת מאפה שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים ת"ל קרבן מנחה קרבן אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשה קרבנות א"ל ר"ש וכי נאמר קרבן קרבן שני פעמים והלא לא נאמר אלא קרבן אחד ואעפ"כ כתוב בו שני מינים אלמא שניהם נקראים קרבן אחד ר' יוסי בר' יהודה אומר מנין לאומר וכו' שלא יביא וכו' ת"ל וכו' דכאבוה ס"ל ובגמ' מפרש דאיכא בין ר' יוסי בר' יהודה לאבוה דיעבד דלר' יהודה דיעבד שפיר דמי ולר' יוסי בריה דיעבד נמי לא ומחצה חלות דקאמר לר"ש לא דוקא דלדידיה ה"ה תשעה חלות וחד רקיק וכו' כמו שכתבתי לקמן בפ' בתרא. ועיין בת"כ פרשת צו ר"פ עשירי וביד שם רפי"ז:
9.
[If a man said,] “I take upon myself [to offer a minhah baked] in an oven,” he must not bring what is baked in a stove or on tiles or in the cauldrons of the Arabs. Rabbi Judah says: he may bring what is baked in a stove. [If he said,] “I take upon myself [to offer] a baked minhah,” he may not bring half in loaves and half in wafers. Rabbi Shimon permits it for it is one kind.
Kodshim
Menachos
Chapter 5