Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
דַּם שְׁחִיטָה בִּבְהֵמָה, בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, דַּם נְחִירָה, וְדַם עִקּוּר, וְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בוֹ, חַיָּבִים עָלָיו. דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם דָּגִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם הַתַּמְצִית:
ברטנורה
דם שחיטה. בין בבהמה בין בחיה בין בעופות, בין דם נחירה בין דם עיקור שנעקרו הסימנים, וכן דם הקזה שהנפש יוצאה בו, ואיזהו דם שהנפש יוצאה בו, כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי, יצא ראשון שבתחילת ההקזה, ואחרון לאחר שכלה הדם ונתמעט, שהוא שותת בסמוך ואינו מקלח מרחוק שאין זה דם הנפש:חייבים עליו. אם אכל ממנו כזית חייב כרת:דם הלב. דם הנבלע בבשר הלב, והוי כשאר דם האברים שהוא בלאו, ואין חייבין עליו כרת. אבל דם הנמצא בחלל הלב, מבית השחיטה הוא בא, שהבהמה שואפת בעת שחיטה ומכנסת דם מבית השחיטה בחלל הלב, וחייבים עליו כרת אם יש בו כזית:דם ביצים. אית דמפרשי דם שבביצי הזכר בשור איל ותיש. ולי נראה, דם הנמצא בביצת תרנגולת:ודם התמצית. שמתמצה ונסחט ושותת כשיוצא. לשון ונמצה דמו (ויקרא א׳):אין חייבים עליו כרת. שאין כרת אלא בדם הנפש. דכתיב (שם י״ז) כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת. ופסק ההלכה, דדם הטחול והלב והכליות ודם התמצית הרי אלו באזהרה וכל דם לא תאכלו, ולוקין עליהם ואין בהם משום כרת. ודם הנמצא בביצים, אסור מדברי סופרים. ודם שרצים, אם אכלו ממנו כזית לוקה משום אוכל שרץ, ולא משום אוכל דם. ודם דגים וחגבים טהורים, מותר לכתחילה, אבל צריך שיהיה בדם דגים, קשקשים, שיוכיח עליו שהוא דם דגים, מפני מראית העין. ודם האדם, אסור מדברי סופרים כשפירש מן האדם, ואין לוקין עליו:
תוסופות יום טוב
דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות. שנאמר (ויקרא ז׳:כ״ו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם. לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה כדילפינן בפ"ד דחולין דף ע"א שנאמר (דברים י״ד:ד׳) זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו'. איל וצבי וגו':
בין טמאים ובין טהורים. ילפינן בגמ'. בכלל ופרט וכלל. לכל מיני בהמה חיה ועוף. אף לטמאים כדפי' התוס':
דם נחירה. ודם עיקור. וה"נ נשנו במשנה ה' פ"ז דב"ק. ובמשנה ג' פ"ה דחולין. ופירשן הר"ב נחירה שתוחב הסכין בנחיריו וחותך. ועקירה שעוקר הסימנים [*ממקום חיבורן וכתבו התוס'. אבל קשה כיון שאינה מתה ע"י כך והל"מ שהיא פסולה. אבל טריפה אינה [שכ"כ התוס' בפ"ק דחולין דף ט'. דהלכות גדולות מפרש לעיקור של ה' הלכות שחיטה ששוחט לאחר שנעקרו הסימנים ובענין שלא נטרפה הבהמה בכך] א"כ דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בו לכך] צ"ל דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור ע"כ. אבל לדברי הרמב"ן שכתב בטי"ד סי' כ"ד. לא קשיא כלל [*שמפרש דעיקור. היינו שנעקרו הסימנים כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה. והל"מ] שאם אירע לו כן בשעת שחיטה. משהתחיל בסימנים שתהא נבלה. לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים. לפי זה מיירי הכא בנעקרו הסימנים עד שנעשית טרפה ושחטן. ולפי מה שדקדקתי שם בחולין דמעקר דהתם מעקר ממש ולא כעיקור דשחיטה מעיקרא לאו קושיא [*שכן פירושו גם בכאן. ולאו בעיקור דהל' שחיטה כלל. ועיין עוד שם]:
ודם הקזה שהנפש יוצאה בו. לשון הר"ב כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי. יצא ראשון שבתחלת ההקזה ואחרון לאחר שכלה כו' וז"ל רש"י [*בתחלה שחור. ואח"כ יוצא אדום] ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק. ואח"כ מקלח. ובסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך. [*וכתב הרמב"ם והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבים עליו כרת [כמ"ש הר"ב בסוף משנתינו] הרי מה שאמר במשנה זו ודם הקזה. ר"ל דם הקזת ב"ח שאסר דמו. ע"כ]:
שהנפש יוצאה בו. וה"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנפש יוצאה בו. אלא לא אצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגיל שיקיז דם לבהמתו עד שיצא לה דם הנפש. תוס'. ולכאורה דם שחיטה שהנפש יוצאה בו. נמי האמצעי והוא כשמקלח. אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ו מהמ"א שבדם שחיטה כתב כל זמן שיש בו אדמימות [*אע"פ ששם כתב בדם הקזה. כפי' הר"ב]. ובפ"י מה' טומאות אוכלים לענין הכשר כתב דדם שחיטה המכשיר הוא הדם השותת. אבל דם קלוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם. והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. ע"כ. ובגמרא בדם הקזה פליגי ר' יוחנן ור"ל. לר"י מקלח ולר"ל משמתחיל להאדים שקודם קלוח הוא. ומסקינן כתנאי ור"י כר"א ור"ל כר"ש. ותו תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם הקלוח. שאינו מכשיר [עיין פרק בתרא דמכשירין בפי' הר"ב דמשנה ד' דמהך קרא דרשינן דדם מכשיר] ובתוס' פ"ב דחולין דף ל"ו מסקי דלהכשר דם חללים בעינן היינו לאחר שכבר חלל ומת. ולדם שחיטה איפכא דלאחר שמת לא. ע"כ. ובהכי איכא לתרוצי הא דפסק הרמב"ם בהכשר דדם קילוח לא. אבל דפסק בדם שחיטה כר"ל בהקזה. ובהקזה גופיה פסק כר"י בפ"ו מהמ"א. זה נ"ל ודאי שצריך לפנים. ונפלאתי ממפרשיו שלא העירו בזה כלל ובפ"ו דחולין דף פ"ז א"ר יהודה אמר שמואל כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וצ"ע:
דם הטחול וכו'. דדם האברים בלאו בלבד כדכתב הר"ב. ובדפירש כמ"ש [סוף] מ"ז פי"א דמנחות [*והכתוב שהביא הר"ב הוצרכתי להגיה. וכמו שהביאו רש"י ז"ל]:
דם דגים דם חגבים. מסיק הר"ב דם דגים וחגבים טהורים מותרים לכתחלה. מסיים הרמב"ם. ודם דגים טמאים אסור. ואין לוקים עליו משום דם. ולא משום שרץ המים. ע"כ. ובחבורו רפ"ו מהמ"א כתב ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה. ע"כ. ומ"ש אבל צריך שיהיה בדם דגים קשקשים. כו'. ולא הצריך שום הוכחה לדם חגבים. בגמ' נמי לא אמר רב. אלא בדגים. וצ"ע אי ה"ה בחגבים אי לא. דלא אשתמיטו הפוסקים לומר דה"ה בחגבים:
רבי יהודה מחייב בדם התמצית. ומודה ר"י לענין כפרה שנאמר (ויקרא י״ז:י״א) כי הדם [הוא] בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר כו'. וכדתנן במשנה ז' פ"ח דזבחים. והכא היינו טעמיה דמרבה ליה מכל דם. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
1.
If one ate blood of a slaughtered beast, a wild animal or a bird, either clean or unclean, or blood of an animal stabbed in his throat or neck, or of the blood of an animal slaughtered by having his throat ripped, or of the blood of the arteries whereby life-force escapes, he is liable. But [if he ate] the blood of the spleen or of the heart, or blood found in eggs, or blood of fish, or of locusts, or secondary blood, he is not liable. Rabbi Judah says: he is liable for secondary blood.משנה ב
רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁאֵין מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ עַד שֶׁתִּתְוַדַּע לוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדָּאי. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת. אֶלָּא יָבִיא מְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם בִּשְׁנֵי סְלָעִים, וְיֹאמַר, אִם וַדַּאי מָעַלְתִּי, זוֹ מְעִילָתִי וְזֶה אֲשָׁמִי. וְאִם סָפֵק, הַמָּעוֹת נְדָבָה וְאָשָׁם תָּלוּי. שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע:
ברטנורה
ספק מעילות. ספק נהנה מן ההקדש ספק לא נהנה:וחכמים פוטרים. דבחטאת כתיב מצות, ובאשם תלוי כתיב מצות, כל שחייבין על שגגתו חטאת, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. ונהנה מן ההקדש שאין חייבים על שגגתו חטאת אלא אשם ודאי, אין חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי:שאינו מביא את מעילתו. אין צריך להביא הממון:שתי אשמות. שאם הודע לו שחטא אחר שהביא אשם תלוי, צריך להביא אשם ודאי:יביא מעילה וחומשה. קרן הממון שנסתפק לו אם נהנה ממנו וחומשו:בשתי סלעים. איל הנקח בשתי סלעים, דכתיב (שם ח) בערכך כסף שקלים:ואם ספק. הכי קאמר, ואם בספיקו עומד לעולם יהיה באשם תלוי:שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע. הלכך יכול להביא ולהתנות. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי. גמ'. דאמר קרא בפ' אשם תלוי. ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון שהוא פרשת מעילה. וילמד עליון מתחתון לחייב ספק מעילה באשם תלוי. ורבנן מצות מצות אפקיה מהיקשא. והוי"ו דואם נפש ללמוד תחתון מעליון שיהא אשם תלוי בכסף שקלים. ור"ע נפקא ליה מערכך ערכך כדפי' הר"ב משנה ה' פ"י דזבחים וכן בפ' דלקמן משנה ו'. והכי מסקי נמי בגמ' פ"ה דזבחים דף מ"ח. ומסקינן שם דלרבנן איצטריך ו'. דל"ת הני מילי לאשם ודאי אבל אשם תלוי לא יהא ספקו חמור מודאו דחטאת גופיה לא בעי ב' שקלים [*ופירש"י שלא ניתן לה קצבה. ע"כ. ובהגהת הש"ע סוף ה' יוה"כ נתן טעם לדבר דלהכי החמירה תורה בספיקו יותר מבודאו. לפי שאין האדם מתחרט על הספק. כמו על הודאי]:
וחכמים פוטרין. כתב הר"ב דבחטאת כתיב מצות. פי' בחטאת קבועה. וכן לשון הר"ב לעיל משנה ב' פ"ק וכן במ"ד פ"ב דהוריות:
ואם ספק. כתב הר"ב ה"ק ואם בספקו עומד כו' גמ'. דאם ספק מאי קאמר פשיטא דספק הוא לו:
שממין שהוא מביא וכו'. וכי מתידע ליה לא בעי אתויי אשם ודאי. דלא בעי ידיעה לכתחלה כמו בחטאת. שאם היה ספק מביא אשם תלוי ולכי מתידע מביא חטאתו. גמ':
יכין
מלכת שלמה
2.
Rabbi Akiva declares one liable to an asham talui for sacrilege; But the sages declare him exempt. Rabbi Akiba admits that he does not bring his restitution money until he becomes aware [of his trespass], when he must bring with it a certain asham. Rabbi Tarfon: Why should he bring two ashams? Rather, let him set aside the principal with an added fifth, and bring an asham the value of two sela's and stipulate: “If I did commit sacrilege, here is my restitution and this my asham; and if the sacrilege was doubtful, let the money be a freewill gift and the [offering an] asham talui;” since the same type of sacrifice he brings for a case where he doesn’t know, he brings for one where he does know.משנה ג
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, נִרְאִים דְּבָרֶיךָ בִּמְעִילָה מְעֻטָּה. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה. הָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מֻעָטֶת. הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי, תַּעֲשֶׂנָּה וַדַּאי. שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע, מְבִיאָה עַל הוֹדַע:
ברטנורה
חטאת העוף ספק. האשה שילדה ספק מין פטור ספק מין חיוב, מביאה כבש לעולה ומתנה, אם מין חיוב יהא לחובה, ואם מין פטור יהא לנדבה. אבל חטאת מביאה בספק ואינה נאכלת, שמא חולין היא ומליקת חולין נבילה:תעשנה ודאי. ותאכל לכהנים כשאר חטאות:שממין שהיא מביאה. שהרי פרידה אחת מן התורים או מן בני היונה היא מביאה לחטאת, בין ודאי יולדת בין על ספק יולדת:
תוסופות יום טוב
אם עד שלא נמלקה כו'. ועיין בסוף משנה ה' פרק דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
3.
Rabbi Akiba: Your words seem plausible in the case of a minor amount of sacrilege; but if it was a case of doubtful sacrilege of a hundred manehs, would it not be more advantageous for him to bring an asham for two sela's rather than restore out of doubt the sum of a hundred manehs? Rabbi Akiba agrees with Rabbi Tarfon in the case of a minor amount of sacrilege. If a woman brought a bird hatat for a case of a doubtful miscarriage, and prior to the pinching of its neck she learned that the birth was a certainty, she can offer it as a certain hatat, for that which she offers in the case of certainty is of the same kind as that which she offers in the case of doubt.משנה ד
חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, פָּטוּר. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא אָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד:
ברטנורה
ור׳ עקיבא מחייב. ר׳ עקיבא לטעמיה, דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות:שניהם מביאין אשם אחד. בשותפות, ויאמר זה לזה אם אתה אכלת החתיכה של קודש יהא חלקי מחול לך ויהא אשם כולו עליך:אין שנים מביאים אשם אחד. דלית ליה תנאי בקרבנות, אלא אם כדברי חכמים שניהם פטורים, אי כר׳ עקיבא כל אחד מביא אשם תלוי. והלכה כחכמים שאין מביאים אשם תלוי על ספק מעילות:
תוסופות יום טוב
ובא אחר ואכל את השניה כו'. וזה מביא אשם תלוי. דלא בעי חתיכה משתי חתיכות כך פירש"י במתני' ו'. וטעמא דהתם איתא הכי בגמ' משום דר"י. ומ"מ ודאי דה"ה הכא. ואע"ג דבעידנא דאכל השני את השניה. אין כאן אלא חתיכה אחת. הא אמרינן בגמ' דף י"ח. דכיון דאיקבע איסורא מעיקרא חייב אבל למ"ד דטעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דמצוות קרינן וכדכתבתי ברפ"ד דיראה דאותו טעם ס"ל סתמא דגמ'. קאמרינן דאה"נ דפטור. דבעידנא דאכל השני ליכא מצוות. וקשיא לי על הכ"מ דלעיל שם הניח הרמב"ם בצ"ע דלא פסק לטעמא דמצוות קרינן והכא ג"כ לא פסק כן. ולא השיגו. ואפשר דסמך על מ"ש לעיל כיון שהרמב"ם כתב בכאן כמו שבארנו ורמז אדלעיל:
שניהם מביאים אשם אחד. עמ"ש במשנה ב' פ"ח דזבחים:
רבי יוסי אומר אין שנים כו'. כתב הר"ב דלית ליה תנאי בקרבנות. כלומר הבא על חטא כדתנן בס"פ דדוקא בחטאת אין שנים כו'. ואשם תלוי נמי במקום חטאת הוא בא. ועמ"ש במשנה ז':
יכין
מלכת שלמה
4.
[If there was] a piece of hullin meat and a piece of sacred meat, and a person ate one of them and does not know which of them he ate, he is exempt. Rabbi Akiba declares him liable for an asham talui. If he then ate the second [piece], he is liable to a certain asham. If he ate one [piece] and another came and ate the other, each of them is liable to an asham talui, the words of Rabbi Akiba. Rabbi Shimon says: they together bring one asham. Rabbi Yose said: Two people cannot bring one asham.משנה ה
חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת:
ברטנורה
חטאת אחת. ומתנה זה עם זה כדפרישנא לעיל:אין שנים מביאין חטאת אחת. אבל אשם תלוי מייתי כל חד וחד, משום חתיכת החלב. והיינו תנא קמא. והא קמשמע לן, דתנא קמא ר׳ יוסי הוא והלכה כמותו:
תוסופות יום טוב
חתיכה של חולין. כלומר והוא שומן דמיחלף בחלב. וכדקתני בר"פ. והכא משום דלקמן תני קדש תני הכא חולין. והרמב"ם בפרק ח' מהלכות שגגות העתיק חתיכות של שומן כו':
רבי יוסי אומר אין שנים כו'. כתב הר"ב אבל אשם תלוי כו' הכי דייק בגמ' ומייתי נמי ברייתא דבהדיא אמר ר"י הכי:
יכין
מלכת שלמה
5.
If there was a piece of forbidden fat and a piece of hullin [permitted fat], and a person ate one of them and does not know which, he is liable to an asham talui. If he then ate the second piece, he is brings a hatat. If he ate the one [piece] and another came and ate the other, each of them is liable to an asham talui. Rabbi Shimon says: they together bring one hatat. Rabbi Yose says: two people cannot bring one hatat.משנה ו
חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם:
ברטנורה
חתיכה של חלב וחתיכה של קודש כו׳ מביא אשם תלוי. אפילו לרבנן דאמרי אין מביאים אשם תלוי על ספק מעילות, הכא מודו דחייב, משום חתיכה של חלב:מביא חטאת ואשם ודאי. על החתיכה של חלב מביא חטאת, ועל בשר של קודש אשם ודאי:חטאת ואשם. בשותפות. ומתנה, אם אני אכלתי חלב ואתה קודש יהא חלקי באשם מחול לך וחלקך בחטאת מחול לי. ואם אני אכלתי קודש ואתה חלב יהא חלקי בחטאת מחול לך וחלקך באשם מחול לי:אין שנים מביאים חטאת ואשם. בשותפות, אלא זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי. והיינו תנא קמא. והא קמשמע לן דתנא קמא הוא ר׳ יוסי והלכה כמותו:
תוסופות יום טוב
מביא אשם תלוי כו'. כתב הר"ב אפי' לרבנן דאמרי אין מביאין אשם תלוי. הכא מודו דחייב. משום חתיכה של חלב ור"ע מחייב בזה. מחמת החלב ומחמת הקדש [אחת] לפי שאשם תלוי אחד הוא צריך [להביא] על ב' הספקות יחד. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
6.
If there was a piece of forbidden fat and a piece of consecrated [permitted fat], and a person ate one of them and does not know which, he is liable to an asham talui; If he then ate the second piece, he is liable to a hatat and a certain asham. If he ate the one piece and another came and ate the other, each of them brings an asham talui. Rabbi Shimon holds: they together bring a hatat and an asham. Rabbi Yose: two people cannot together bring one hatat and one asham.משנה ז
חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא חַטָּאת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד:
ברטנורה
חתיכה של חלב וחתיכה של חלב קודש כו׳ מביא חטאת. דממה נפשך חלב אכל:ר׳ עקיבא אומר. אף אשם תלוי כחטאת (ולשון רש״י עם החטאת), משום ספק מעילות. ואין הלכה כרבי עקיבא:מביא שתי חטאות. והוא שאכלן בשתי העלמות. שאם לא היתה שם ידיעה בינתים, אינו חייב אלא אחת:זה מביא אשם תלוי וכו׳ מוסף על החטאת שהוא צריך להביא משום אוכל חלב מביא אשם תלוי משום ספק מעילות:ושניהם מביאין אשם אחד. בשותפות ומתנין:רבי יוסי אומר כו׳ ות״ק ר׳ יוסי הוא והלכה כמותו:
תוסופות יום טוב
ר"י אומר כו'. כתב הר"ב ות"ק ר"י הוא. ודברי תימה הן דגופה דמלתא דקאמר. לא איירי ביה ת"ק כלל. מאי אית לך למימר דיוקא דהא חטאת מביא כל אחד ואחד. הא כ"ע ס"ל הכי. והרמב"ם לא פירש במשנה זו כך. אבל קשיא לי עליה דבמתני' ד' מפרש נמי דר"י ת"ק הוא. דסבירא ליה שאין חייב אשם תלוי על ספק מעילה ואע"ג דליתא בגמ'. כתב כך מסברא דנפשיה. ואי הכי אף בכאן נוכל לומר דהיינו ת"ק דס"ל אין אשם תלוי במעילה. ומ"מ הר"ב שלא פירש כן במשנה ד'. והכא מפרש כך. א"א לישבו:
יכין
מלכת שלמה
7.
If there was a piece of unconsecrated forbidden fat and a piece of consecrated forbidden fat, and a person ate one of them and does not know which, he is liable to a hatat. Rabbi Akiva says: also to an asham talui. If he then ate the second piece, he is liable to two hatats and one certain asham. If he ate one piece and another came and ate the other, each of them is liable to a hatat. Rabbi Akiva says: each of them brings [in addition] an asham talui. Rabbi Shimon holds: each of them brings a hatat and together they bring one asham. Rabbi Yose: two people cannot bring one asham.משנה ח
חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב נוֹתָר, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵיזֶה מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אוֹתָהּ:
ברטנורה
חתיכה של חלב וחתיכה של חלב נותר כו׳ מביא חטאת משום חלב ואשם תלוי מחמת ספק של נותר, שהנותר בכרת כחלב. ואיסור נותר חל על איסור חלב לפי שהוא איסור מוסיף:מביא שלש חטאות. שתים משום חלב ואחת משום נותר. והוא שהיתה לו ידיעה בינתים. דאי לאו הכי אינו מביא אלא שתי חטאות, אחת משום חלב ואחת משום נותר. והאי דלא תני הכא שלש חטאות ואשם ודאי כדתני לעיל, משום דרוב נותר אין בו שוה פרוטה, דלא חזי למידי, ואשם מעילות אינו בא על פחות משום פרוטה:כל חטאת שהיא באה על חטא. לאפוקי חטאת יולדת שאינה באה על חטא. דסבר רבי יוסי ששתים מביאות אותה בשותפות ובתנאי, כדאמרינן בפרק קמא. ופסק הלכה, שאין חטאת באה בשותפות ואפילו חטאת של מחוסרי כפרה:
תוסופות יום טוב
וחתיכה של חלב נותר. כתב הר"ב ואיסור נותר חל כו' לפי שהוא איסור מוסיף. מפורש בפ"ג משנה ד':
מביא ג' חטאות. כתב הר"ב והאי דלא תני ואשם ודאי. משום דרוב נותר אין בו שוה פרוטה. גמ'. א"ל רבא לרב נחמן והא יש אוכל אכילה אחת [רפ"ג משנה ד'] דקתני ביה נותר. וקתני מביא ד' חטאות ואשם אחד. א"ל ההיא בגסה [אכילה גסה] וההיא בדקה ולא קשיא ההיא בימות הגשמים הכא בימות החמה דמסרחת הבשר:
רבי שמעון אומר כו' ושניהם מביאים חטאת אחת. מפרשים בגמ' דבמוקדשים ס"ל דגלי רחמנא דאיסור חל על איסור והשתא לא קשיא ממתני' ד' פ"ג דשבועות. ואני תמיה דבגמרא קאמר דלא תקשה ברייתא דאמר ר' שמעון דאין איסור חל על איסור דהאוכל נבלה ביוה"כ פטור ולא מייתי אותה משנה דשבועות:
יכין
מלכת שלמה