רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
זרעים
שביעית
פרק ה
א ב ג ד ה ו ז ח ט י
Zeraim
Sheviis
Chapter 5
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
  א ב ג ד ה ו ז ח ט
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9

Mishnah

משנה א
בְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ:
ברטנורה בנות שוח. תאנים לבנות המגדלות משלש שנים לשלש שנים:שביעית שלהם שנה שניה. של שמטה דפירות החונטים בשביעית אין נגמר בשולן עד שנה שנייה של שמטה שהיא ג׳ לחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית, דבתר חנטה אזלינן:פרסיות. מין תאנים שעושים משתי שנים לשתי שנים. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כמו כן בפרסאות דכיון שנחנטו בשביעית שיהיה לפירותיהן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית ולמה יהיה להם דין ירק דבתר לקיטה כדלעיל בפי' מ"ז פ"ב:
יכין מלכת שלמה
1.
White figs: their “sheviit” is in the second year [of the sabbatical year], since they ripen once in three years. Rabbi Judah says: Persian figs, their “sheviit” is in the year following the seventh year, since they ripen once in two years. Thereupon they said to him: this was said only of the species of white figs.
משנה ב
הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם:
ברטנורה הטומן את הלוף. מין ממיני הבצלים שרגילים לטמנן בארץ:לא יפחות מסאתים. משום דמיחזי כזורע, עד שיטמון מהם סאתים בחפירה אחת על גובה ג׳ טפחים, שלא יהיו מפוזרים אלא יהיה גובה הכרי והצבור שלשה טפחים וטפח עפר על גבי הכרי:וטומנו במקום דריסת האדם. כדי שלא יצמח. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב הלוף: פי' הר"ב מין ממיני הבצלים. עיין עוד פי' אחר בר"פ יח דשבת:
יכין מלכת שלמה
2.
One who buries luf (a type of onion) in the soil during the sabbatical year:Rabbi Meir says: it must be not less than two seahs in quantity, three handbreadths in height, and covered with earth one handbreadth deep. The sages say: it must be not less than four kabs in quantity, one handbreadth high, and covered with earth one handbreadth deep. And he should bury it in a place where people walk.
משנה ג
לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן:
ברטנורה לוף שעברה עליו שביעית. ונכנסה עליו שמינית שהוא מתקיים זמן מרובה בארץ במחובר:אם לקטו עניים את עליו לקטו. דעלי הלוף יש להן ביעור ועיקרו אין לו ביעור כדתנן לקמן בפ״ז, הלכך אם לקטו עניים את עליו בשביעית לקטו, ואם לאו ונכנסו לשמינית וגדלו העלין נמצאו גדולי שביעית ושמינית מעורבין יחד:יעשה חשבון. וישער כמה גדל מהן בשביעית ויתן לעניים, דר׳ אליעזר סבר כר׳ יהודה דאמר לקמן עניים אוכלים אחר ביעור ולא עשירים:רבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון. דסבר כרבי יוסי דאמר לקמן אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. והלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב לוף שעברה עליו שביעית כו'. וא"ת בירק אזלינן בתר לקיטה כדלעיל בפ"ב בפי' משנה ז וא"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית. ותירץ הר"ש דמתניתין איירי דעקרוהו עם עליו סוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו [במשנה דלקמן] והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים. וכתב עוד בירושלמי פריך מהא דגזרו על הספיחים דריש פ"ט וכלומר כל לוף שביעית אסור בין לעניים בין לעשירים ומשני דלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרינן ספיחים היינו בהנך דתחלת גידולן בשביעית או כגון בתבואה שלא הביאה שליש בששית אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה. ויש עוד שינויי אחריני ע"ש. ועיין מה שכתבתי בריש פ"ט בס"ד:
יכין מלכת שלמה
3.
Luf which has remained [in the ground until] after the passing of the seventh year:Rabbi Eliezer says: if the poor had gathered its leaves, then they have gathered. If not, then an account must be made with the poor. Rabbi Joshua says: if the poor had gathered its leaves, then they have gathered. If not, the poor have no account with him (the field owner).
משנה ד
לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת. וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת:
ברטנורה לוף של ערב שביעית. שנשלם מערב שביעית ולא הוסיף צמחים בשביעית, שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו משום הפסד פרי:הקיצונים. י״מ שנזרעו בקיץ וי״מ מיוחדות לקיץ שהן יבשות מאד:פואה של עדית. הגדילה בשדה שמינה. פואה, צבע אדום שקורין רויי״א בלע״ז:במארופות של עץ. במרה שחופרים בו את הקרקע. של עץ, ולא של ברזל שלא יראה כעובד את הארץ:בקרדומות של מתכת. ולא חיישינן דלמא מיחזי כעבודה:בפואה של צלעות. כמו סלעות בסמ״ך, פואה הגדילה בין הסלעים כיון דאין דרך לזרוע שם לא מיחזי כעובד את הארץ. פ״א צלעות כמו ולצלע המשכן (שמות כ״ו:כ׳) כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם:
תוסופות יום טוב לוף של ערב שביעית. פירש הר"ב ולא הוסיף צמחים בשביעית שאם הוסיף כו' אסור לעקרו משום הפסד פרי. דכשעוקר בשינוי לא ימלט שיפסיד מקצת הפרי. ולפי מה שכתבתי לקמן משנה ו בשם הרמב"ם דכל הספיחים אסורי' באכילה. יש לפרש כשעוקרם ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידי' ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: [*עידית. פי' הר"ב שדה שמינה. ושם עידית מפורש בריש פ"ה דגיטין]. בקרדומות של מתכות. ואפ"ה הוי שינוי כדבעינן למימר במתניתין דלקמן: ומודים בית שמאי לבית הלל. וכהאי גוונא בריש פ"ג דפאה ועיין מה שכתבתי שם:
יכין מלכת שלמה
4.
Luf of the sixth year that has entered the seventh year, similarly summer onions and puah (madder) grown in good soil:Bet Shammai says: they must be uprooted with wooden rakes. Bet Hillel says: [even] with metal rakes. They agree in the case of puah with strong roots, that they may be uprooted with metal spades.
משנה ה
מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ:
ברטנורה רבי יהודה אומר מיד. ואע״ג דבשאר ירקות מודה רבי יהודה דאסור עד שיעשה כיוצא בו, בלוף הואיל וצריך לעקרו לב״ש במארופות של עץ ולבית הלל בקרדומות של מתכות, ואין דרך לעקרו בשביעית אלא ע״י שינוי, הלכך במוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא ומש״ה מותר מיד, אבל ירק שלא גזרו שלא לתלשו כי אורחיה שכיח נמי דאיסורא בשמינית, לפיכך אסור עד שיעשה כיוצא בו:משירבה החדש. בירושלמי מפרש דהיינו מן הפסח ואילך. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב רבי יהודה אומר מיד. פי' הר"ב הואיל וצריך לעקרו בשינוי לא שכיח במוצאי שביעית דאיסורא ומש"ה מותר מיד כדמסיק בירושלמי דבטמון אנן קיימין ואמרינן דאין דרך לעקור בשינוי של איסור כדי לטומנו עד מוצאי שביעית אבל בשביעית עצמו חיישינן שמא יביא מן האיסור הואיל ועכשיו קונים ממנו עוקר האיסור בשינוי ומוכרו מיד ויאמר מן הטמון הבאתי. הר"ש עם קצת תוס' באור: [*וחכמים אומרים משירבה החדש. כתב הר"ב בירושלמי מפרש כו'. וז"ל הפירוש שהזכרתי עד שירבה החדש שיוכל למצוא לוף הרבה כזה גדלים בהיתר והיינו מפסח ואילך ע"כ]:
יכין מלכת שלמה
5.
From when may one buy luf after the seventh year? Rabbi Judah says: immediately. But the sages say: [only] after the new crop has appeared.
משנה ו
אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר:
ברטנורה שאין האומן רשאי למכרן בשביעית. למי שהוא חשוד על השביעית, אבל למי שאינו חשוד שרי דאינו קונה אלא להצניע עד [אחר] שביעית:מזרה. שזורין בו התבואה בגורן:דקר. כמין יתד של ברזל שקורין קולטרו בלע״ז, והוא עשוי לחפור בו את הקרקע לשון וידקור את שניהם (במדבר כ״ה:ח׳):מגל יד ומגל קציר ועגלה. מותרין שמא הוא [רוצה] לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה למאכל ביתו, ואין אסור אלא להביא הרבה לעשות אוצר:
תוסופות יום טוב שאין האומן רשאי למוכרם. לשון הרמב"ם אמר הכתוב (ויקרא י״ט:י״ד) לפני עור לא תתן מכשול ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע לא תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם: והמזרה. כתב הר"ב שזורין בו התבואה בגורן כלומר דוקא בגורן דהיינו הרבה אבל כשיזרה מעט לא יזרהו במזרה כלל: אבל מוכר כו'. וטעמא כתב הר"ב שאין אסור אלא להביא הרבה דהא לאכלה כתיב. וכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שמיטה ע"פ ת"כ וזה שנאמר (שם כה) את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. ועיין במ"ו פ"ח ומסיק עוד שם דכל הספיחים אסורים באכילה מדרבנן ובכללן תבואה וקטנית וכן ירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות. וא"כ הך מגל יד וכו' דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ"ד אלא דתלינן שיקצור העשבים שאין זורעים אותם רוב האדם כגון הפיגם וכו' דרפ"ט והיינו לפי הר"מ בחיבורו אבל בפירושו יש פי' אחר ע"ש וגם הר"ב מפרש בענין אחר. ובכולהו משניות דתנן אסור בשביעית שכתב בהם הרמב"ם בחיבורו אסור משום ספיחי שביעית בכולהו פי' הר"ב אסורות בשביעית שיש להן קדושת שביעית ולא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן דספיחים אסורים לאכול. מ"מ דינו של הרמב"ם דין צדק. כדמשמע בפסחים פ"ד דף נא ע"ב וע"ש בתוס': מגל יד וכו'. פי' הרמב"ם חרמש קטן שיקטוף כמלא היד ומפני זה נקרא מגל יד ומגל קציר ידוע ע"כ. ורוצה לומר שהוא מגל סתם והיינו חרמש כמ"ש במ"ד פ"ד דפאה ובמ"ו בפ' דלעיל:
יכין מלכת שלמה
6.
These are the implements which a craftsman may not sell in the seventh year:A plow and all its [accompanying] implements, a yoke, a winnowing-fan, and a pickax. But he may sell a sickle used by hand, a scythe, and a cart with all its implements. This is the general principle: any tools designed for work involving a transgression [in the seventh year] is prohibited; but if for a forbidden and a permissible purpose, it may be [sold].
משנה ז
הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
ברטנורה היוצר. אומן העושה כלי חרס מוכר אפילו לחשוד על השביעית חמש כדי שמן וחמש עשרה כדי יין, וליכא למיחש שמא רוצה כולם לשמן או כולם ליין שניכרים הן אותם של יין מאותם של שמן, שהעפר שעושים ממנו כדי יין אינו דומה לעפר שעושים ממנו כדי שמן:ואם הביא יותר מכאן מותר. ולא חיישינן שמא מן המשומר דשביעית הביא:ומוכר לנכרים בארץ. ולא חיישינן שמא יחזור הנכרי וימכרם לישראל החשוד:ולישראל בחוצה לארץ. ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ, אי נמי שמא יכניס לתוכן יין ושמן של שביעית שהביא מארץ ישראל, דלא החמירו חכמים כל כך:
תוסופות יום טוב [*ואם הביא יותר מכאן מותר. לשון הפי' שהזכרתי. מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא ולא נחשדוהו שמא הביא מן המשומר באוצר עכ"ל. ואני תמה על הרמב"ם שהשמיט לבבא זו בפ"ח מהלכות שמטה]: ומוכר לנכרים וכו'. לשון הרמב"ם תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מכן ולישראל בח"ל:
יכין מלכת שלמה
7.
The potter may sell five oil-jars and fifteen wine-jars, for this is the usual amount one collects from ownerless produce. But if he brought more, it is still permitted. He may also sell [more jars] to Gentiles in the land of Israel and to Jews outside of the land.
משנה ח
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ. מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע, וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין:
ברטנורה שהוא יכול לשחטה. ובכל דהוא דמצינן למתלי תלינן. ובית שמאי סברי דאין דרך כלל לשחוט פרה העומדת לחרישה:אפילו בשעת הזרע. ולא אמרינן ודאי לזריעה הוא לוקח, דתלינן לאכילה הוא רוצה:שיש לו גורן. ולא חיישינן שמא מודד להכניס לאוצר, דאיכא למתלי דלטחינה הוא מודד:ופורט לו מעות. מחליף לו מעות בפרוטות:אע״פ שהוא יודע שיש לו פועלים. ונמצא מסייע ידי עוברי עבירה, דאמרינן שמא לשאר צרכיו הוא צריך:וכולם. אם פירש שלדבר אסור רוצה אותם, אסור:
תוסופות יום טוב שהוא יכול לשוחטה. כתב הר"ב ובכל דהוא דמצינן למתלי תלינן. וסיים הר"ש ולא דמי לכלים דלעיל שאין אדם מוכר דהתם ליכא למתלי כדפרשינן בפ"ק דע"ז [טו]: מוכר לו פירות וכו'. לשון הר"ש ובהא מודו בית שמאי דאין דומה לפרה דאין דרך לשחוט כמ"ש הר"ב:
יכין מלכת שלמה
8.
Bet Shammai says: one must not sell him a plowing cow in the seventh year. But Bet Hillel permits, since he may slaughter it. One may sell him produce even at sowing time. And one may lend him a seah measure, even though he knows that he has a threshing-floor. One may exchange coins for him, even though he knows that he has workers. But all these things, if he expresses [that they will be used for unlawful purposes], then they are forbidden.
משנה ט
מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:
ברטנורה החשודה על השביעית. לאכול פירות שביעית אחר הביעור בלא ביעור:נפה. שאני אומר לספור בה מעות היא לוקחת:כברה. שאני אומר לכבור בה את החול:רחיים. דשמא לטחון בהם סמנין:תנור. שמא לייבש בו אונין של פשתן:ולא תטחן עמה. שאסור לסייע ידי עוברי עבירה:ובוררת וטוחנת עמה. ולא אסרו הכא באשת עם הארץ החשודה על המעשרות כדאסרו בחשודה על השביעית, משום דרוב עמי הארץ מעשרים הן:אבל משתטיל המים. בעיסה:לא תגע עמה. לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים, שהרי הוכשרה לקבל טומאה וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה: וכולן לא אמרו. לא התירו להשאילן כלים ולסייען בלא שעת עבירה עצמה אלא משום דרכי שלום:מחזיקין ידי נכרים. אגב גררא דדרכי שלום תנא ליה הכא, ומפורש לעיל בפ״ד:
תוסופות יום טוב לחברתה. עי' מה שכתבתי במשנה ב פרק ד דדמאי ובמשנה יא פרק ג דסוכה: [*החשודה על השביעית. עיין מ"ש בזה בסוף מתניתין]: נפה וכברה. לשון הרמב"ם נפה היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה. אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח ע"כ. ומ"ש הר"ב דתלינן לספור וכו'. עי' מ"ש בסוף המשנה: ובוררת וטוחנת וכו'. והא דלא תני במתני' תנור ורחיים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה. א"נ כיון דתני כולה ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא יט). הר"ש. והתוס' בשלהי פ"ה דגיטין [סא.] כתבו עוד תירוץ אחר דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה. ואיידי דלא תני תנור לא תני רחיים אבל החשודה אשביעית לא חשודה אטומאה. דהא דתנן בס"פ עד כמה במס' בכורות [ל] דהחשודה אשביעית חשודה אטומאה. היינו טומאות פירות אבל לא טומאת הגוף ע"כ. וכך פי' הרמב"ם שם בטומאת פירות: [*ומרקדת עמה. משום דבעי למיתני אבל משתטיל מים כו' קתני הכא מרקדת אע"ג דברישא לא קתני לדינא דריקוד]: אבל משתטיל המים כו'. פירש הר"ב לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה והחמירו משתטיל המים שאז תתגלגל אע"ג דלא מחייבא בחלה עד שתתגלגל. תוספות דגיטין. ועיין מה שאכתוב בפרק ד' דע"ז משנה ט בס"ד. גם מה שכתבתי במסכת דמאי פ"ו מ"ו דזו היא משנה ראשונה כו' וכ"כ הרמב"ם גם בכאן אבל בגיטין פ"ה כתב דאף למשנה אחרונה אסור בכאן משום דגורם טומאה לתרומה שבו וכ"כ בע"ז פ"ד וע"ש. ובסוף הלכות טומאת אוכלין כתב מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויש לו לטמא החולין המתוקני' לכתחולה וכתב עליו הכ"מ מותר לגרום וכו' משנה אתרונה וכו'. ומ"ש יש לו וכו'. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא. הני מילי כשאינן מתוקנין עדיין ומשו' תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם צ"ע דבפ"ק דנדה עלה ו אמרי' איפכא ע"ש. ובסוף בפרק הניזקין (גיטין סא:) ובפרש"י פרק כשם [ל:] עכ"ל. ואני בעניי שמעתי ולא אבין מאי איפכא משמע דבנדה מייתי הא דמתניתין ב דפרק ג דחלה ושם תמצא מפורש בס"ד דקודם שנתגלגלה עדיין לאו טבולה לחלה היא. ומשום דנולד לו ספק טומאה מותר לטמא אפי' בידים משום דבלאו הכי הויא החלה בספק טומאה ואין הפסד בטומאת החלה ולאו עבירה היא ומשגלגלה אפי' נולד ספק טומאה אסור לטמא והיינו טעמא משום דטבולין לחלה. ופסקה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ביכורים ובסוף פרק י"א מהלכות שאר אבות הטומאות. ודנקיט בגמ' אסור לגרום אפרש לקמן בס"ד. וההיא דבסוף הנזקין היינו נמי מתניתין דהכא ופסקה הרמב"ם בספ"ח מהלכות בכורים. וטעמא יהיב שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכמו שיתבאר מפירושו דמסכת ע"ז פרק ד. והתם חיישינן דמטמא לחלה שבו טומאה דשייכא בחלה. ודמותר לגרום טומאה כו' דכתב הרמב"ם היינו בענין שלא תטמא הקדש על ידי זו הטומאה וכמ"ש בפי' לגיטין וע"ז וזה באחת משלשה פנים או שכבר ניטל כל הקדש שבו הן תרומה הן חלה או שכבר נולד ספק טומאה קודם שבא לכלל עירוב קודש שבו כההיא דפרק ג דחלה שכתבתי או שאע"פ שעדיין יש בו קדושה אבל זו הטומאה שיטמא אלו החולין לא יזיקו ולא יטמאו את הקודש שבו והיינו ההיא דפ' כשם [עיין מה שכתבתי שם על הגליון] ומשנה בסוף פ"ב דחלה היא דמייתי התם ופסק' הרמב"ם בספ"ז מהלכות ביכורים וז"ל עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה והרי היא כחולין לענין הטומאה שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו. ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ"ל. וכשעושה בזה הענין אע"פ שהעיסה שהיא ראשונה לטומאה כשנוטל כביצה ממנה מטמאה לעיסה הטהורה ועדיין לא נתקנה מן החלה מ"מ הואיל ונטל כדי חלתה דהשתא זו הטהורה תשאר חולין ולא איכפת לן בטומאתה וגם החלה הניטלת אינה מתטמא כיון שלא קרא לה שם ועיסת הטהורה שנעשית שני אינה מטמאה לאותה חלה כל שעדיין לא קרא לה שם כדיהיב טעמא שאין שני עושה שלישי בחולין ועדיין חולין היא. וע"פ מה שנתבאר אבאר אני את דברי הרמב"ם שבסוף ה' טומאת אוכלין שסוף דבריו הם באור תחלת דבריו. ובתחלה העתיק ל' הגמ' כדרכו וזה שכת' מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואח"כ מבאר והולך ואמר ויש לו לטמא החולין המתוקנים לכתחלה בא לומר שזה שאמר לגרום לאו דוקא לגרום אבל בידים לא אלא דיש לו אפילו לטמא כו'. ובאיזו חולין קיימינן אהא קאמר במתוקנים כלומר שאין בהם קדש שיתטמא הקדש על ידי זו הטומאה. שאילו תטמא הקדש הרי זה אסור דעבירה היא לטמא את הקדש. אבל כשהן מתוקנים שאין לחוש לקדש שבהן שיתטמא וזה ע"פ הדרך השלישי אי נמי שנולד ספק טומאה בעיסה קודם שנתגלגלה דאז בלאו הכי אין הפסד וכמו שכתבתי בדרך השני. וכ"ש אם הם מתוקנים ממש כדרך הראשון מותר לטמא אפי' בידים. ויש לי הכרח לזה הפי' מנדה פ"ק [דף ו] דאדתנן עד שלא גלגלה תעשה בטומאה יהיב טעמא בגמ' דמותר לגרום טומאה והא מתניתין תעשה בטומאה קאמרה ואילו הכא לא קאמר אלא לגרום. אלא ש"מ דלגרום לאו דוקא. וכן בההיא דכשם דמניח הטמאה שתגע לטהורה ותטמאה וקאמר משום דמותר לגרום וכמו שתראה בל' הרמב"ם עצמו שהעתקתי. אלא דלגרום עצמו שאמרו בגמ' לאו בגרמא קאמר אלא בידים נמי הוא וזהו שרצה הרמב"ם לבאר. ודקאמר נמי בגמ' על תעשה בטהרה דאסור לגרום היינו נמי בין לגרום בין לטמא דכולה חדא הוא. וכמו כן הוצרך לבאר שהחולין שאמרו היינו דוקא כשהן מתוקנים כדי שאין חשש שיתטמא על ידו הקדש. מכח ההיא משנה אחרונה דפ"ד דמסכת ע"ז וכאשר נזכר שם בגמ' וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש אותה משנה. ודע דהא דחולין סתם וחולין מתוקנים דהכא אינם ענין למה שכתב הרמב"ם בריש פ' ח' מהלכות מעשר. ובפירושו בפרק בתרא דדמאי דהכא לענין טומאה איירינן: וכולן לא אמרו כו'. בירושלמי מפרש דלא קאי הך טעמא דדרכי שלום אלא אמתניתין דמשאלת וכו' אבל לכולהו דלעיל מינה לא קאי דהא בגיטין [פ"ה] לא מתני להו בהדי הנהו דתני משום דרכי שלום ומשום הכי נמי מפרש בירושלמי וכמו שכתב הר"ב דנפה תלינן לספור וכו' ולא תלינן שינפה לטחינה וכן כולן ולדבר של היתר. וכהנהו דתלינן במתניתין דלעיל מהך. אלא דהכא מיירי בידוע שאין לה פירות של היתר למתלי בה. והלכך הני תלייות לא הוו תלייות גמורות כהנהו דלעיל ואי לאו משום דרכי שלום לא הוי שרינן להו ואי לא הוי לן למתלי כלל לא היה טעם דדרכי שלום כל כך להתיר לסייע ידי עוברי עבירה שהוא בכלל איסור דלפני עור כמו שכתבתי במשנה ו בסייעתא דשמיא ודוקא בהני דנפה וכברה כו' מועיל דרכי שלום עם תלייה דהו משום דבהו שייך טפי דרכי שלום כדאשכחן בפ' המדיר בכתובות [דף עב] גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור *)שמשיא אותה שם רע בשכנותיה כך כתב הר"ש עם קצת תוספת באור. והא דכתב הר"ב בדבור המתחיל ובוררת וכו' ולא אסרו הכא באשת ע"ה וכו' והוא גמרא בגטין [דף סא] ומאי קשיא לן הכא הא בשביעית איירי דבוודאי אין לה אלא איסור כתב הר"ש וכן בתוס' דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודים עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן דאוקמא התבואה אחזקתה ע"כ. ולישנא דחשודה על השביעי' קשה קצת למאי דפי' דבודאי אין לה פירות של היתר מיירי א"כ מאי חשודה דקאמר ויש לדחות ולפרש משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית שחשודה ששואלת אלו הכלי' לעשו' עמהן בפירות שביעי' ולא בדבר אחר. ואפ"ה משאלת אותן לה כל שלא פירשה בהדיא שלכך שואלתן כיון שיכולה לתלו' בכל דהו ויש כאן משו' דרכי שלום:
יכין מלכת שלמה
9.
A woman may lend to her neighbor who is suspect of transgressing the laws of the sabbatical year, a sifter, a sieve, a hand-mill, or an oven. But she may not sift or grind with her. The wife of a haver may lend to the wife of an am haaretz a sifter and a sieve and may even sift, grind, or sift flour with her. But once she poured water [over the flour], she may not touch [it] with her, for one may not aid those who commit a transgression. And all these things were only allowed in the interests of peace. They may offer encouragement to Gentiles during the sabbatical year, but not to Jews. In the interests of peace, one may also offer greetings to Gentiles.
זרעים שביעית פרק ה
Zeraim Sheviis Chapter 5