Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
תַּנּוּר, תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה, וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּגָדוֹל. אֲבָל בְּקָטָן, תְּחִלָּתוֹ כָּל שֶׁהוּא, וּשְׁיָרָיו רֻבּוֹ, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ. אֵיזֶהוּ גְמַר מְלַאכְתּוֹ, מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּסִּיק אֶת הֶחָדָשׁ, כְּדֵי לֶאֱפוֹת בַּיָּשָׁן סֻפְגָּנִין:
ברטנורה
תנור תחלתו ארבעה. סתם תנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים, ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור. ואע״פ שמעצמו אין לו בית קבול אף על פי כן טמא, דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך:תחלתו ארבעה. אין גובהו של תנור פחות מארבעה טפחים:ושייריו. אם היה גדול ונטמא ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו ארבעה:במה דברים אמורים. דתחלתו ושייריו ארבעה:בגדול. העשוי לאפות ולצלות בו כדרך התנורים:אבל בקטן. העשוי לתינוקות לצחק בו:תחלתו כל שהוא. ולאו דוקא כל שהוא, דבציר מטפח לא הוי:ושייריו ברובו. בגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד) מקשה על מתניתין דהכא, ובציר מטפח למאי חזי. ומשני, האי ושייריו ברובו אגדול קאי, ולא אתנור קטן. ומותבינן, בגדול, הא קאמר ושייריו ארבעה, דהא קתני במה דברים אמורים בגדול משמע דלא פליגי חכמים על תנא קמא בגדול כלל. ומשני, הא בתנור בר שבעה הא בתנור בר תשעה, כלומר בר שבעה שייריו ברובו, ואע״פ דלא הוו ארבעה ואין תנור פחות מארבעה, הואיל ומתחלתו היה כלי חשוב משתמשין בשייריו אע״פ שאינן ראויין כל כך, ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול, מטמא בשייריו בארבעה כתחלתו:משתגמר מלאכתו. אתחלת תנור קאי. מאימתי התנור מיטמא, משתגמר מלאכתו:משיסיקנו. אע״ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן, תנור דבעי לדבק בו טיט לעבותו להחזיק חומו לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. ומיהו לא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת, אלא כדי לאפות בו סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג, דבהיסק מועט סגי לה:משיסיק את החדש כדי לאפות בישן. דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים, היינו גמר מלאכתו. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
תנור. פירש הר"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר"ש וכן פירש הר"ב במשנה ח פ"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר"ב ברפ"ב דב"ב ועיין לקמן רפ"ז:
במה דברים אמורים בגדול כו'. עיין מ"ש במשנה ח פ"ב דעדיות:
אבל בקטן תחלתו כל שהוא. כתב הר"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד.) וכתב הר"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ג דנדה דף כ"ו:
משיסיקנו. פי' הר"ב אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר"ש בתחלת המשנה. אע"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
תחלתו ד'. אין גבהו של תנור מקבל טומאה פחות מד' טפחים ואפי' נגמרה מלאכתו:
ושיריו ד'. אית דגרסי ושיוריו ור"ל שלא יהא בו שבר של ד' טפחים על ד' טפחים אבל כל זמן שיש שבר של ד' על ד' מקבל טומאה דאכתי חזי למלאכה ראשונה והתם פרק העור והרוטב דייק טעמא דאיכא שיריו ד' הא ליכא שיריו ד' טהור אמרי התם דצלקיה מיצלק הכא דעבדיה גיסטרא ופי' רש"י ז"ל שם קתני מיהא בד"א בגדול דשיריו ד' אבל בציר מד' לאו טמא הוא והתם קתני חולקו לשלשה אבל לשנים לא סגי ואע"ג דליכא בחציו ד' דמדקא מקיל ר"מ ואמר אינו צריך אלא ממעטו מבפנים מד' מכלל דרבנן נמי בהא פליגי דאע"ג דלא הוי השבר ד' אפ"ה בעי' דלא להוי רובא ומשני הכא דקתני בעינן ד' ואי לא לא הוי טמא דצלקיה מיצלק לרחבו דשוב אינו עומד יפה התם דקתני ברובא טמא ואע"ג דלא הוי ד' דעבדיה גיסטרא פי' שחלקו לארכו בגבהו כזה %( ) ע"כ. ומלת התם דקאמר תלמודא קאי אמתני' דלקמן בפירקין סימן ז'. וז"ל הר"ש ז"ל ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה והכא תנן שיריו ד' ומשני הא דצלקיה וכו' ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי:
אבל בקטן תתלתו כל שהוא. וא"ת וגדול שאין לו ד' טפחים אמאי טהור והלא אף בקטן טפי טמא וי"ל דגדול וקטן היינו ברחב הרבה והרחב הרבה צריך גבוה ד' להחזיק חומו אבל קטן שהוא צר די בגבוה טפח תוס' ז"ל שם בנדה והתם בגמ' קרי לקטן תנורי בנות. והתם בגמ' בנדה הכי קתני לישנא דמתני' וחכמים אומרים בד"א בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו. וכתבו שם תוס' ז"ל במשניות גרסי' תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו וכו'. ודרך תלמוד שמהפך פעמים מסדר המשנה לפי הצורך משום דההיא דהעור והרוטב ע"כ:
ושיריו ברובו. כצ"ל:
בסוף דבור זה לר"ע ז"ל. ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול מטמא בשיריו בד' כתחלתו ע"כ. אמר המלקט לחומרא הכא והכא. ורש"י ז"ל פי' התם בתנורא בר ז' קאמרי ד' הואיל ורובו בציר מד' הוא לא מטמינן ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא תחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מד' והאי דקתני רובו בתנור בר ט' דאע"ג דבחציו איכא ארבעה לא מטמא עד דהוי רובא ובהא רבנן לקולא ע"כ. וכתבו תוספות ז"ל כמו שפירש בקונטרוס לקולא כן נראה דאין לפרש לחומרא דבר תשעה בארבעה ובר שבעה ברובו דלא עדיף מתחלתו בארבעה עכ"ל ז"ל. ובהרמב"ם ז"ל לא מצאתי שחילק בין תנור שבעה לתנור תשעה לא בפירושו למשנתנו ולא בחבורו אשר עשה:
משתגמר מלאכתו. אתחלת תנור קאי ר"ל אגדול דתחלתו ארבעה טפחים לכולי עלמא ואקטן דתחלתו טפח לרבנן:
איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו. רבי אליעזר פליג בתורת כהנים פ' שמיני פ' עשירי וכאמר דמשתגמר מלאכתו מקבל טומאה אף בלא היסק:
1.
A baking oven originally must be no less than four handbreadths [high] and what is left of it four handbreadths, the words of Rabbi Meir. But the sages say: this applies only to a large oven but in the case of a small one it originally can be [any height] and what is left is the greater part of it. [Its susceptibility to impurity begins] as soon as its manufacture is completed. What is regarded as the completion of its manufacture? When it is heated to a degree that suffices for the baking of spongy cakes. Rabbi Judah says: when a new oven has been heated to a degree that sufficed for the baking of spongy cakes in an old one.משנה ב
כִּירָה, תְּחִלָּתָהּ שָׁלֹשׁ, וּשְׁיָרֶיהָ שָׁלֹשׁ, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּהּ. אֵיזֶהוּ גְמַר מְלַאכְתָּהּ, מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה, כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ בֵיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בְאִלְפָּס. הַכֻּפָּח, עֲשָׂאוֹ לַאֲפִיָּה, שִׁעוּרוֹ כַּתַּנּוּר. עֲשָׂאוֹ לְבִשּׁוּל, שִׁעוּרוֹ כַּכִּירָה. הָאֶבֶן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר טֶפַח, וּמִן הַכִּירָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, חִבּוּר. הַיּוֹצֵא מִן הַכֻּפָּח, עֲשָׂאוֹ לַאֲפִיָּה, שִׁעוּרוֹ כַּתַּנּוּר. עֲשָׂאוֹ לְבִשּׁוּל, שִׁעוּרוֹ כַּכִּירָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא אָמְרוּ טֶפַח, אֶלָּא בֵין הַתַּנּוּר וְלַכֹּתֶל. הָיוּ שְׁנֵי תַנּוּרִין סְמוּכִים זֶה לָזֶה, נוֹתֵן לָזֶה טֶפַח וְלָזֶה טֶפַח, וְהַשְּׁאָר טָהוֹר:
ברטנורה
כירה. מקום שפיתת שתי קדירות. ופעמים שנותנים הקדירות לבשל בתוכה ופעמים על גבה:תחלתה שלש. גובהה אין פחות משלש אצבעות:משתגמר מלאכתה. מאימתי מיטמאה תחלתה, משתגמר מלאכתה:ביצה קלה. ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה, שהיא קלה לבשל יותר מכל הביצים:טרופה. כשהיא טרופה ושבורה בקערה:ונתונה באלפס. שהוחם כבר, שהיא ממהרת להתבשל:הכופח. שיעור שפיתת קדרה אחת. וחומו רב מחום הכירה ופעמים שאופין בו פת:שיעורו כתנור. כדי לאפות סופגנים:שיעורו ככירה. לבשל בו ביצה קלה:האבן היוצא. רגילים לחבר אבן בתנור שבולטת ממנו לחוץ כדי שיהיה לו לבית אחיזה, וכתנור דמיא. ואם נטמא התנור נטמאת האבן, ונטמא הפת שנגע בה, מפני שהוא יד לתנור, וכתיב (ויקרא י״א:י״א) תנור וכירים יותץ וגו׳ טמאים יהיו לכם, לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות שהן צורך לכלי:לא אמרו. דיותר מטפח בתנור ומשלש אצבעות בכירה לא הוי חיבור, אלא כשהאבן בין התנור ולכותל. מפני שמעכבת שאין יכולין לקרב התנור לכותל ודוחק את הבית, הלכך יותר מטפח עומדת לינטל היא. אבל לצד הבית, אפילו גדולה הרבה יד היא לתנור. ואין הלכה כרבי יהודה:והשאר טהור. דתניא בתורת כהנים, יכול שאני מרבה יותר מכשיעור, תלמוד לומר טמאים הם:
תוסופות יום טוב
כירה. עיין מה שכתבתי בסוף פרקין:
שבביצים. מהר"ם ל"ג לה. ועיין במשנה ה פ"ט דשבת:
שיעורו כתנור. פירש הר"ב כדי לאפות סופגנים. וכ"פ הר"ש. ויראה דה"ה לענין שיעור גובה. וחדא מתרתי נקטי ובהדיא פסק כן הרמב"ם ברפט"ו מהלכות כלים:
האבן היוצא מן התנור טפח כו' חבור. פי' הר"ב מפני שהוא יד לתנור. ועיין בפירוש הר"ב במשנה ד פ"ג:
היו שני תנורים סמוכי' זה לזה. ואבן אחת מחברן. נ"ל דאתאן לת"ק. מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
כירה תחלתה שלש ושיריה שלש. גרסי' דאצבעות לשון נקבה:
הכופח. בערוך גריס כופה בה"א בכל מקום שהוא מוזכר:
עשאו לאפייה שיעורו כתנור. נ"ל בין לענין תתלתו ושיריו בין לענין גמר מלאכתו. וכן עשאו לבשול שיעורו ככירה בין לענין תחלתו ושיריו בין לעניין גמר מלאכתו. ועיין ברפט"ו בהלכות כלים ובסי' ב' ורפט"ז:
א"ר יהודה וכו'. עיין במ"ש בפ"ק דעירובין סי' ג':
אלא בין התנור ולכותל. ס"א אלא מן התנור ולכותל:
2.
A double stove: its original height must be no less than three fingerbreadths and what is left of it three fingerbreadths. [Its susceptibility to impurity begins] as soon as its manufacture is completed. What is regarded as the completion of its manufacture? When it is heated to a degree that suffices for the cooking of the lightest of eggs when scrambled and put in a saucepan. A single stove: if it was made for baking its prescribed size is the same as that for a baking-oven, and if it was made for cooking its prescribed size is the same as that for a double stove. A stone that projects one handbreadth from a baking-oven or three fingerbreadths from a double stove is considered a connection. One that projects from a single stove, if it was made for baking, the prescribed size is the same as that for a baking-oven, and if it was made for cooking the prescribed size is the same as that for a double stove. Rabbi Judah said: they spoke of a ‘handbreadth’ only where the projection was between the oven and a wall. If two ovens were adjacent to one another, they allot one handbreadth to this one and one to the other and the remainder is clean.משנה ג
עֲטֶרֶת כִּירָה, טְהוֹרָה. טִירַת הַתַּנּוּר, בִּזְמַן שֶׁהִיא גְבוֹהָה אַרְבָּעָה טְפָחִים, מִטַּמְּאָה בְמַגָּע וּבַאֲוִיר. פְּחוּתָה מִכָּאן, טְהוֹרָה. אִם חִבְּרָהּ לוֹ, אֲפִלּוּ עַל שָׁלֹשׁ אֲבָנִים טְמֵאָה. בֵּית הַפַּךְ וּבֵית הַתְּבָלִין וּבֵית הַנֵּר שֶׁבַּכִּירָה, מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וְאֵינָן מִטַּמְּאִין בַּאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מְטַהֵר:
ברטנורה
עטרת כירה. בנין עגול עשוי על ראש הכירה כדי לשמור חומה:טהורה. ואם נטמאת הכירה לא נטמאת העטרת, דלא חשיבא עטרת חיבור לכירה:טירת התנור. חצר התנור, לשון בחצריהם ובטירותם. מקום לפני התנור מוקף מחיצות שנותנים בו הלחם כשרודין אותו מן התנור:בזמן שהיא גבוהה ארבעה. כשיעור גבהו של תנור שתחילתו ארבעה:אפילו על שלש אבנים. שלא היתה מחוברת חיבור יפה אלא מונחת על שלש אבנים בלבד ודבוקה לתנור, חשיבא חיבור:בית הפך. מקום עשוי בצדי הכירה שמניחין בו פך שמן להפשיר:בית התבלין. מקום שמניחין בו את התבלין:בית הנר. מקום שמניחין בו הנר:מיטמאין במגע. אם נגע שרץ בתוך הכירה נטמאו המקומות הללו בטומאת הכירה. וכן אם נטמא אחד מן המקומות הללו במגע שרץ נטמאת הכירה עמהם, דחשיבי ככירה והם דבר אחד לענין טומאת מגע:ואין מיטמאין באויר. אם נתלה שרץ באויר כירה ולא נגע בה. אע״פ שהיא טמאה דכלי חרס מיטמא באויר, הן טהורין, שאינם חיבור לה אלא לענין מגע. משום דמן התורה אינם חבור לה, ורבנן הוא דגזור עלייהו טומאה, ועבדו רבנן הכירא דלא לטמאו באויר, כי היכי דלא לשרפו עלייהו. תרומה וקדשים:ור׳ שמעון מטהר. אפילו במגע, כל מקום שלא נגעה בו טומאה, דכל חד וחד כלי באנפי נפשיה. הוא. והלכה כר׳ מאיר:
תוסופות יום טוב
[*טירת התנור. פי' הר"ב חצר כו' וכ"כ הרמב"ם. וצריך לי עיון א"כ אמאי לא נשנו גם כאן חילוקי הדינין השנויין במ"ג וד פרק ז לענין חצר הכירה. ואף הרמב"ם בחבורו פי"ז מהלכות כלים לא כתב אלא כסדר המשנה. ומיהו הא ל"ק אמאי קרי הכא טירת. די"ל דטירה שם חשוב יותר מחצר. שהחצר שם לכל חצר. וטירה שם לחצר שלפני בית השרים וכיוצא בזה. וכן התנור גדול וחשוב מכירה. והר"ש מפרש טירת התנור שהוא כמו עטרת כירה. אלא דבתנור מקרי טירה. ושבתוספתא קרי נמי לשל כירה טירה]:
מטמאה במגע ובאויר. משום בית הפך ואינך דתני להו בסיפא דמחלק בהו בין טומאת מגע לטומאת אויר. קתני הכא ברישא דמטמא במגע ובאויר. אע"ג דלא אצטריך וה"מ למיתני סתמא מטמאה:
ואין מטמאין באויר. כתב הר"ב אם נתלה שרץ באויר כירה כו'. אבל באויר עצמו מיטמא הוא עצמו. דכלי חרס הוא. הר"ש.
דברי ר"מ. כתב הר"ב והלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ בפי"ז מהל' כלים. ואע"ג דר"ש פליג עליה [כלומר ובפ"ד דערובין דף מ"ו קאי בתיקו היכא דפליגי ר"מ ור"ש] פסק כר"מ משום דבפ' במה טומנים (שבת דף מח) אמרי' מאן תנא [הא מלתא דאמור רבנן] כל המחובר לו הרי הוא כמוהו [כדתנן במ"ב פי"ב] ר"מ היא דתנן בית הפך כו' ועוד דר"מ מחמיר. עד כאן:
רבי ישמעאל. נ"א רבי שמעון. וכן העתיק הר"ב והר"ש והכי מוכח במ"ה פרק ז והכי מייתי לה בגמ' דשבת שם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
עטרת כירה וכו'. ופי' בערוך עטרת כירה פירוש בנין שסביב הכירה כדי שלא תצא האש ע"כ:
טירת התנור. חצר התנור לשון בחצריהם ובטירותם כן פירשו הרמב"ם והרא"ש ז"ל אבל ה"ר שמשון ז"ל פי' עטרה וטירה הכל אחד ובתוספתא קרי לשל כירה טירה דתניא טירת הכירה טהורה וטעמא הוי דכירה לאו אורחה בהכי אבל תנור אורחיה בהכי ע"כ:
פחותה מכאן טהורה. דלא חשיבא כתנור ובשלא חברה לתנור מיירי כדמוכח מסיפא:
מיטמאין במגע. בנקודת חירק והוא כמו מיתטמאין:
ור"ש מטהר. כך צ"ל והכי פליגי נמי לקמן בפ"ז:
3.
The crown of a double stove is clean. The fender around an oven: if it is four handbreadths high it contracts impurity by contact and through its air-space, but if it was lower it is clean. If it was joined to it, even if only by three stones, it is unclean. The place [on the stove] for the oil cruse, the spice-pot, and the lamp contract impurity by contact but not through their air-space, the words of Rabbi Meir. Rabbi Ishmael rules that they are clean.משנה ד
תַּנּוּר שֶׁהֻסַּק מֵאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁהֻסַּק שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, אוֹ שֶׁהֻסַּק בְּבֵית הָאֻמָּן, טָמֵא. מַעֲשֶׂה שֶׁנָּפְלָה דְלֵקָה בְתַנּוּרֵי כְפַר סִגְנָה, וּבָא מַעֲשֶׂה לְיַבְנֶה, וְטִמְּאָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
ברטנורה
תנור שהוסק מאחוריו. שאין התנור מקבל טומאה עד שיסיקנו, ואם לא הוסק מבפנים אלא מבחוץ חשיב היסק:או שהוסק שלא לדעתו. [אפילו מבפנים]:או שהוסק בבית האומן. קודם שנגמר מלאכת עשייתו:טמא. גרסינן. ויש ספרים שגורסין טהור, ושיבוש הוא:
תוסופות יום טוב
טמא. לשון הר"ב יש ספרים שגורסין טהור ושבוש הוא. טעמו כדכתב הר"ש דקשה דהוי מעשה לסתור. ומיהו כתב די"ל דהכי מייתי וטימאן ר"ג מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר"ג ליבנה וטמאן. וכל הני גוונא דנקט בית האומן ומאחוריו [*דהיינו שעשה אש מבחוץ לצלות בשר. או לשאר צורך. וממילא הוסק התנור שלא נתכוין לכך] לא הוי אלא לפרש כיצד שלא לדעת. *)דהא היסק מאחוריו ע"כ מהני כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור [*וכה"ג אשכחן פ"ב דחולין (סוף משנה ג)] ולא נתברר לי מנא לן הא דבעינן לדעת. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
או שהוסק מבית האומן טמא. וי"ס שגורסין טהור ושבוש דהוי מעשה לסתור. והר"ש ז"ל תירץ די"ל דהכי מייתי וטמאן רבן גמליאל מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר"ג ליבנה וטמאם. ויש בתוספתא מעשה דומה לזה דפליגי בהדיא רבנן עליה דרבן גמליאל וכל הני גווני דנקיט בית האומן ומאחוריו לא היו אלא לפרש כיצד שלא לדעת וכן משמע בתוספתא דלא קתני שלא לדעת ומייתי עלה עובדא דכפר סגנא וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי כי ההיא דתנן בפ' שני דחולין נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ואי לאו משום דההיא תוספתא הייתי מפ' שלשה עניינים מאחוריו משום דלא חשיב היסק אא"כ מסיק מבפנים ושלא לדעתו משום דבעינן לדעת ובית האומן אפי' לדעת משום דלא נגמרה מלאכת עשייתו ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דעל כרחך מהני היסק מאחוריו כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור ולא נתברר לי מנלן הא דבעי' לדעת עכ"ל ז"ל. גם ה"ר יהוסף ז"ל ראיתי שכתב נ"ל שראיה שלו שאומר שגירסת טהור שבוש היא מן המעשה שאומר שטמאן ר"ג וזו אינה קושיא כי בכמה מקומות מצינו כזה שמקשה מעשה לסתור ומשני לה וכן נ"ל ג"כ לפרש הכא חסורי מחסרא והכי קא תני תנור שהוסק וכו'. טהור ור"ג מטמא ומעשה שנפלה דליקה וכו'. וכן הביא ר"ש ז"ל תוספתא שאומרת בפירוש מחלוקת בין ר"ג ורבנן עד כאן. והרא"ש ז"ל כתב ובתוספתא פליגי בתנור שהוסק קודם שנגמרה מלאכתו. והביא ר' יהודה מעשה בתנורי כפר סגנא וטמאן ר"ג וחכמים מטהרין ומעשה אחר היה ע"כ:
4.
An oven that was heated from its outside, or one that was heated without the owner's knowledge, or one that was heated while still in the craftsman's house is susceptible to impurity. It once happened that a fire broke out among the ovens of Kefar Signah, and when the case was brought up at Yavneh Rabban Gamaliel ruled that they were unclean.משנה ה
מוּסַף הַתַּנּוּר שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, טָהוֹר. וְשֶׁל נַחְתּוֹמִין, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו אֶת הַשַּׁפּוּד. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹפֶה בוֹ כְּשֶׁהוּא נִדְחָק. כַּיּוֹצֵא בוֹ, מוּסַף הַיּוֹרָה שֶׁל שׁוֹלְקֵי זֵיתִים, טָמֵא. וְשֶׁל צַבָּעִים, טָהוֹר:
ברטנורה
מוסף התנור. תוספתו של תנור שמוסיפין בגבהו כדי לשמור חומו:מפני שהוא סומך עליו את השפוד. של בשר, שרגילים לצלות בו בשר, והוי דבר צורך לתנור. ורחמנא אמר וטמאים יהיו לכם, לכל שבצרכיכם, כדדרשינן לעיל [במשנה ב׳]:מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק. כשיש לו אוכלוסין מרובין וצריך לפת מרובה. ור׳ יוחנן לא סגי ליה בטעמא דתנא קמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד, דסבירא ליה דבעינן שיהא תשמיש התוספת כעין תשמיש גופו של תנור:מוסף היורה של שולקי זיתים. דרך שולקי זיתים וצבעים שיש להם יורות גדולות ועושים להם תוספת טיט על שפתם שיעלו בה המים בעת רתיחתם. ושל שולקי זיתים טמא, לפי שאותה תוספת צריכה לכלי ומשתמשים בה:ושל צבעים טהור. דלא משתמש ביה כי היכי דלא לפסיד צבעיה. ואין הלכה כרבי יוחנן הסנדלר:
תוסופות יום טוב
כיוצא בו מוסף היורה כו'. שכן העיד מנחם בן סגנאי במשנה ח פרק ז דעדיות. ועיין מה שכתבתי שם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
מוסף התנור. פי' בערוך תוספת שעושים על התנור שאם ישאר מן הלחם שלא יכילו התנור אופין אותו שם ע"כ:
מפני שהוא סומך עליו את השפוד. בתוספתא קתני ר' יהודה אומר מפני שהוא תולה יורה בשפוד ונותנה עליו ע"כ:
כיוצא בו מוסף היורה וכו'. ובתוספתא מוסף התנור טפח ומוסף יורה טפחיים:
5.
The additional piece of a householder's oven is clean, but that of bakers is unclean because he rests the roasting spit on it. Rabbi Yohanan Hasandlar said: because one bakes on it when pressed [for space]. Similarly the additional part of the boiler used by olive cookers is susceptible to impurity, but that of one used by dyers is not susceptible.משנה ו
תַּנּוּר שֶׁנָּתַן בּוֹ עָפָר עַד חֶצְיוֹ, מֵעָפָר וּלְמַטָּן, מִטַּמֵּא בְמַגָּע. מֵעָפָר וּלְמַעְלָן, מִטַּמֵּא בַאֲוִיר. נְתָנוֹ עַל פִּי הַבּוֹר אוֹ עַל פִּי הַדּוּת, וְנָתַן שָׁם אֶבֶן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם מַסִּיק מִלְּמַטָּן, וְהוּא נִסּוֹק מִלְמַעְלָן, טָמֵא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְהֻסַּק מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא:
ברטנורה
מעפר ולמטן מיטמא במגע. אם נגע שרץ בתנור מתוכו למעלה מן העפר נטמא מה שלמטה מן העפר. אבל אם נתלה השרץ באויר ולא נגע בדופני התנור מתוכו, לא נטמא אלא מה שלמעלה מן העפר:בור. חפירה למטה בארץ:דות. כבור הוא עשוי, אלא שהוא בנין למעלה מן הקרקע:ונתן שם אבן. בין הבור ובין דופן התנור, להחזיק התנור שלא יפול לתוך הבור:אם מסיק מלמטה. אם כשמסיק האור מלמטה בתוך הבור, התנור ניסוק מתוכו למעלה דרך שוליו, טמא. ואם לאו, שאינו ניסק מהיסק האור שלמטה בתוך הבור, טהור. ופלוגתא דר׳ יהודה ורבנן דוקא בהיסק ראשון שהוא גמר מלאכתו של תנור וע״י אותו היסק הוא מקבל טומאה, ר׳ יהודה סבר צריך שיהא התנור מחובר לארץ בהיסק ראשון, דכתיב תנור וכירים יותץ, ואין שייך לשון נתיצה אלא במחובר לקרקע, דבמיטלטל נופל לשון שבירה לא לשון נתיצה, הלכך אם התנור ניסק דרך שוליו מהיסק שבתוך הבור, חשיב כמחובר לבור וקרינן ביה יותץ, ואם אינו ניסוק מהיסק הבור הרי הוא נתוץ ועומד ואי אפשר לקיים בו תו יותץ:וחכמים אומרים הואיל והוא ניסוק מכל מקום טמא. דאמר קרא וטמאים יהיו לכם, מכל מקום, ואפילו אם מסיקו כשהוא תלוי בצואר הגמל הוי היסק ונגמרה מלאכתו בכך. והכל מודים בהיסק שני לאחר שנגמרה מלאכתו שהוא מיטמא אפילו בצואר הגמל. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן. פירוש הר"ב אם כשמסיק האור מלמטה בתוך הבור התנור נסוק מתוכו למעלה דרך שוליו. דשוליו קרובין לשולי הבור שאם מסיקי' כו' ודפנותיו מלמעלה קרובים לדופני הבור שלא הוצרך לתת בינתים אלא אבן דקה ואין אויר ניכר בין דופן התנור לדופן הבור שיעכב את היסק התנור שלא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו. או שהתנור בתוך חלל הבור באויר וההיסק עולה סביב דפנותיו וניסוק. כגון פיו קצר מלמטה ורחב מלמעלה או הבור רחב מלמטה ופיו קצר מלמעלה. טמא. ואם לאו. אלא ניסוק כשאר תנורים מתוכו. טהור. הר"ש. ואל תטעה בלשון דרך שוליו שכתב. שר"ל שיש לו לתנור שוליים. ודלא כמ"ש הר"ב והר"ש בריש פרקין. אלא ר"ל דרך מקום שוליו עולה לו האור לתוכו. וכן רש"י שלשון הר"ש דהכא מועתקים מפירושו פרק י"ז דשבת דף קכה. הקדים שם וכתב תנורים שלהם עשויין כקדירות גדולות ואין לה שוליים כו':
וחכמים אומרים הואיל והוסק מ"מ טמא. פי' הר"ב דאמר קרא טמאים יהיו לכם מכל מקום. ורבנן נמי הכתיב יותץ. ההוא לאידך גיסא. ולאו לאגמורי קולא אתי ולמימר דאי ליכא לקיומי ביה נתיצה כגון זה שאינו בנוי ומחובר וממילא הוא נתוץ דליהוי טהור. דהדר תנא ביה קרא וטמאים יהיו לכם לרבויי. אלא לאגמורי חומרא אתא דסד"א כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי ולא לקבל טומאה קמ"ל יותץ דאע"ג דשייכא ביה לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא טמא. וכ"ש דאינו מחוסר נתיצה [רש"י] [*כדלקמן סוף משנה י]. ואידך נמי הכתיב טמאים יהיו לכם ההוא להיסק שני דמודה ר"י כדכתב הר"ב. גמ' שם במס' שבת. ועיין לקמן ברפ"ז. והא דאמרן היסק שני. לא שצריך היסק שני אלא כלומר לאחר היסק ראשון:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
מעפר ולמטן מטמא במגע. אם נגע שרץ וכו'. עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט וכן אם שרץ טמון בעפר התנור טהור עד שיגע בתנור וסתמא כר"מ דבתוספתא איכא פלוגתא. הר"ש והרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' משנה זו כך וז"ל [א"ה בס' ח"נ הביא דברים אלו בשם מ"כ (כדרכו בכ"מ להביא דברי המחבר בשם מ"כ) וכתב עליהם בזה"ל ובגרסא שלפנינו בפי' המשנה אינו כמ"ש המ"כ גם הוא קצת תימה דלמה הצריך ברישא שיגע השרץ מעפר ולמטה אברא של' המשנה מורה קצת על פי' הרמב"ם הנזכר שכ' המ"כ ודו"ק עכ"ל. ואני תמה ביותר כי גם בפי' הר"מ למס' כלים אשר העתיק המחבר מכת"י לא נמצא כן וצ"ע:] מעפר ולמטן כלומר אם נגע שרץ בתנור מתוכו מעפר ולמטן אז נטמא אפי' החלק המכוסה בעפר אבל אם נטמא מעפר ולמעלה באויר לא נטמא החלק המכוסה בעפר. ומה שאמר ונתן שם אבן ר"ל ע"פ הבור שנמצא שהאבן היא קרקעית התנור ואומר ר' יהודה שאם הוא בענין שמבעירין האש בבור ובדות תחת האבן והתנור ניסוק ע"ג האבן הרי הוא מקבל טומאה בהיות התנור מחובר בארץ שאין התנור מקבל טומאה לדעת ר' יהודה אא"כ מחובר לארץ שנאמר תנור וכירים יותץ וכו'. ע"כ אבל בחבורו נראה שהסכים לפירוש שפירש ר"ע ז"ל שהוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל:
נתנו על פי הבור וכו'. בשבת פ' כל הכלים האריך רש"י ז"ל לפרש פי' מרווח. וכ' החכם ה"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל ויש לדקדק במה שאמרו בגמרא שם מחלוקת בהיסק ראשון אבל בהיסק שני אפי' תלוי בצואר גמל [הא נגמרה] מלאכתו בהיסק ראשון ומקבל טומאה [מכבר] ור"ש כ' וז"ל בשאר כ"ח סגי בצרוף כבשן. אבל תנור בעי לדבק בו טיט כדי לעבותו להחזיק חומו ולא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה ויחזור ויסיקנו שמתחבר יפה לכלי ותתחזק ולא היסק גדול כ"כ כדבעי לאפיית הפת אלא בכדי לאפות סופגנין עכ"ל. עוד כתב ומיהו נראה דאפי' לא צרפן בכבשן תחלה מקבל טומאה ע"י היסק דעבדי לאפייה דלא גרע מיורות הערביים שחופרין בארץ וטחין בטיט דתנן בפרקין אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טמא והתם ליכא צירוף בכבשן תחלה ותנן נמי בחתכו חוליות ומרחו בטיט דמקבל טומאה משיסיקנו עכ"ל. וממה שכתב ולא נגמרה מלאכתו עדיין וכו' נראה שר"ל שבהיסק ראשון אינו מקבל טומאה עד שיעשה לו טפלה ויחזור ויסיקנו וזה אי אפשר לומר שא"כ היסק ראשון אינו מעלה ואינו מוריד שהרי כתב שאפי' לא הסיקו היסק ראשון מקבל טומאה ע"י היסק שני. ועוד הא קתני מתני' לעיל תנור שהוסק מבית האומן טמא. לכן נראה על כרחנו לומר שגם הר"ש ז"ל כונתו שמקבל טומאה ע"י היסק ראשון אלא ר"ל שכשיעשה לו טפלה אינו מקבל טומאה אלא ע"י היסק שני משום דפנים חדשות באו לכאן וכאילו עתה הוא תנור חדש זו היא כונת הר"ש אע"פ שאין לשונו מורה כן עכ"ל ז"ל:
ר' יהודה אומר כו'. מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא ניסוק מלמעלן טמא ואם לאו טהור וחכמים וכו':
וחכמים אומרים הואיל והוא ניסוק מ"מ טמא. פי' אפי' שלא יוסק מן הבור מפני עובי השוליים או מפני ריחוקו מן הבור הואיל והוסק מתוך חללו של תנור עצמו טמא דלא בעי' מחובר כלל אפי' בהיסק ראשון אבל בהיסק שני שמתחלה הוסק כדינו מחובר לארץ או לאבן עבה והוסק שם ונעשה כלי וסוף נתצו משם ונתנו על פי הבור ושם נטמא מודה ר' יהודה דאתרבי מוטמאים יהיו לכם ואפי' תלוי בצואר גמל דאינו נטהר בנטילתו שלם ממקומו. ועיין במה שכתבתי לקמן רפ"ז:
6.
If an oven was half filled with earth, the part from the earth downwards contracts impurity by contact only while the part from the earth upwards contracts impurity [also] from its air- space. If he put the oven over the mouth of a cistern or over that of a cellar and he put a stone at its side: Rabbi Judah says: if when heated below it becomes also heated above it is susceptible to impurity. But the sages say: since it was heated, no matter how, it is susceptible to impurity.משנה ז
תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא, כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ. חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵלָה עַד שֶׁיְּהֵא בָאָרֶץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִגְרֹר אֶת הַטְּפֵלָה, וְלֹא עַד שֶׁיְּהֵא בָאָרֶץ, אֶלָּא מְמַעֲטוֹ מִבִּפְנִים אַרְבָּעָה טְפָחִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וְצָרִיךְ לְהַסִּיעוֹ. חִלְּקוֹ לִשְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַגָּדוֹל טָמֵא וְהַקָּטָן טָהוֹר. חֲלָקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, אֶחָד גָּדוֹל כִּשְׁנַיִם, הַגָּדוֹל טָמֵא, וּשְׁנַיִם הַקְּטַנִּים טְהוֹרִין:
ברטנורה
תנור שנטמא. התנור עשוי כקדירה גדולה שאין לה שולים ומיטלטל, וכשבא לקבעו מחברו בארץ ומדבק טיט מבחוץ ומעבהו כדי שישמור חומו, וקרי לה טפילה שמטפלה ומחברה לו:כיצד מטהרים אותו. כמה תהא שבירתו ותהא מטהרתו:חולקו לשלשה. לכלי עצמו מבפנים. דאי לשנים, הגדול טמא, דאיכא רובא:וגורר את הטפילה. שדבק עליו, שגם היא מחברתו:עד שיהא בארץ. כלומר מפילה עד הקרקע. אי נמי, אחולקו קאי, דלא סגי בחלוקה עד רובו, אלא חולק עד שיגיע לקרקע:ולא עד שיהא בארץ. ולא לחלקו עד למטה סמוך לארץ:אלא ממעטו מבפנים. עד שלא ישאר ארבעה טפחים שהוא שיעור תחלתו של תנור. ואין הלכה כר׳ מאיר:צריך להסיעו. אע״פ שחלקו, לא טהר עד שיפריד החלקים זה מזה. ואין הלכה כר׳ שמעון:הגדול טמא. משום דאיכא רובו של תנור:
תוסופות יום טוב
תנור שנטמא. פי' הר"ב עשוי כקדירה גדולה כו'. עיין מ"ש בריש פרקין:
חולקו לשלשה. דעבדי' גיסטרא. שחולקו לארכו בגובהו ומש"ה לא סגי להו לרבנן כשממעטו בפחות מארבעה כמו לר"מ אלא בעינן דלא ליהוי רובא. דלא דמי לשיריו ד' דריש פרקין. דהתם דצלקיה מצליק לרחבו [פי' הערוך שצלחו ומבקעו] [גמרא] פ"ט דחולין דף קכד:
לשלשה. כתב הר"ב דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא. דבתנור שהוסק קיימי' דהא תנן שנטמא. וכי הוסק יש בו גומות. ואי אפשר לצמצם כמ"ש הר"ש. ועיין מ"ש במשנה ו פי"ב:
[*וגורר. היה נ"ל שהגירסא וגורד בדלית וכן לקמן לגרור. שצ"ל לגרוד. כמו *) ויקח חרש ויגרוד דאיוב [ב ח] אבל גורר ברי"ש. הוא כמו גוררין כסא וכו' דמס' שבת [דף כט:] ואינו כענין שבכאן. אלא שלא ראיתי כן בשום נוסח. ואף בפי' הר"ש והרמב"ם מועתק ברי"ש. וכן בחבורו פי"ז מהל' כלים. איתא ברי"ש. ועי' בכולה סוגיא דחולין שם]:
עד שיהא בארץ. אהא דכתב הר"ב אי נמי אחולקו קאי כו' מסיים הר"ש וניחא השתא הא דקא פליג ר"מ. דא"צ לגרר כו'. ולא לחלק כו':
ר"מ אומר א"צ כו'. אלא ממעטו כו'. דלא חייש לחלים. פי' שהוא חזק ועומד. כדאיתא התם בחולין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
תנור שנטמא כיצד מטהרין. עיין בתוס' ז"ל דפ' כל שעה (פסחים דף ל') ד"ה התורה העידה:
חולקו לשלשה. שלא ישאר רובו בשבר אחד ואפי' נשאר ד' טפחים בשבר אחד טהור והא דתנן לעיל שיריו בד' פריך לה בפ' העור והרוטב ומשני הא דלעיל כשחלקו לרחבו והכא מלמעלה למטה הרא"ש ז"ל וכתבתי באורך לעיל ריש פירקין עם פי' רש"י ז"ל וגם לשון הר"ש ז"ל ע"ש:
וגורר את הטפלה. כתב רש"י ז"ל בפ' חלק (סנהדרין דף קי"ב) גורר ברי"ש לשון עברי הוא לשון סחיבה כמו גורר אדם מטה כסא וספסל ושלחן וכן היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא אבל כשהוא בדלי"ת הוא ל' ארמי ודומה לו אבל גורדו ומעמידו על גלדו ודומה לו בפסוק ויקח לו חרש להתגרד בו בדלי"ת ופירושו חטיטה שמחטט וגורד בסכין ובכל דבר ע"כ בשנוי הלשון קצת וכן פי' ג"כ הוא ז"ל בריש איוב גבי קרא דלהתגרד. והכא במתני' היה נ"ל דגרסי' בדלי"ת וגורד את הטפלה וכן ג"כ אינו צריך לגרוד בדלי"ת בסוף אלא שבערוך הביאו בערך גר ברי"ש ופירש לשון מגוררות במגרה. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי:
7.
If an oven contracted impurity how is it to be cleansed? He must divide into three parts and scrape off the plastering so that [the oven] touches the ground. Rabbi Meir says: he does not need to scrape off the plastering nor is it necessary for [the oven] to touch the ground. Rather he reduces it within to a height of less than four handbreadths. Rabbi Shimon says: he must move it [from its position]. If it was divided into two parts, one large and the other small, the larger remains unclean and the smaller becomes clean. If it was divided into three parts one of which was as big as the other two together, the big one remains unclean and the two small ones become clean.משנה ח
חֲתָכוֹ חֻלְיוֹת לְרָחְבּוֹ, פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים, טָהוֹר. מֵרְחוֹ בְטִיט, מְקַבֵּל טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין. הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת הַטְּפֵלָה וְנָתַן חֹל אוֹ צְרוֹר בֵּינְתַיִם, בָּזֶה אָמְרוּ, הַנִּדָּה וְהַטְּהוֹרָה אוֹפוֹת בּוֹ וְהוּא טָהוֹר:
ברטנורה
חתכו חוליות לרחבו. כמו שחותך שפופרת של קנה:פחות מארבעה טפחים. אם יש בחוליא פחות מארבעה טפחים ובאה מתנור גדול דליכא רובא, טהור. אבל איכא ארבעה טפחים, טמא, אע״ג דהוי מיעוט:מרחו בטיט. בעי היסק כתנור חדש:הרחיק ממנו את הטפלה. טפול של טיט שעשה, לא חיברו לתנור אלא רחוק ממנו:ונתן חול או צרור. בין הטפילה לתנור, וע״י כך התנור מקיים חומו ואופים בו:הנדה והטהורה אופות בו. דלא חשיבא הטפלה חיבור לתנור, כיון שהיא מרוחקת ממנו:והוא טהור. שאינו מקבל טומאה:
תוסופות יום טוב
הרחיק ממנו את הטפלה. פי' זה התנור שנעשה מחוליות ומרחו בטיט. וקאמר השתא שאם עשה זה המירוח טפילה מרוחקת כו'. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפירושו. ובחבורו פט"ז מהל' כלים:
ונתן חול או צרור בינתים. קתני חול דומיא דצרור שהוא יבש. תוס' פ"ד דב"מ דף נ"ט:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
חתכו חוליות כו' בינתים. פי' בין טפלה לתנור וכשנתן חול או צרור בין חוליא לחוליא פלוגתא דר' אליעזר וחכמים בסמוך:
8.
If an oven was cut up by its width into rings that are each less than four handbreadths in height, it is clean. If he subsequently plastered it over with clay, it becomes susceptible to impurity when it is heated to a degree that suffices for the baking of spongy cakes. If he distanced the plastering, and sand or gravel was put between it and the oven sides of such an oven it has been said, "A menstruant as well as a clean woman may bake in it and it remains clean."משנה ט
תַּנּוּר שֶׁבָּא מְחֻתָּךְ מִבֵּית הָאֻמָּן, וְעָשָׂה בוֹ לִמּוּדִין, וְנוֹתְנָן עָלָיו וְהוּא טָהוֹר, נִטְמָא. וְסִלֵּק אֶת לִמּוּדָיו, טָהוֹר. הֶחֱזִירָן לוֹ, טָהוֹר. מֵרְחוֹ בְטִיט, מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַסִּיקֶנּוּ, שֶׁכְּבָר הֻסָּק:
ברטנורה
תנור שבא מחותך. שעשאו האומן דפים דפים כדי לחברן יחד ע״י מסגרות, הן זירים שקורין צירקלא״ש, כעין שאנו עושים לחביות שנותנים בהן יין. ולאותן זירים ומסגרות קורא התנא למודין:ונתנן עליו והוא טהור נטמא. לאחר שנתן עליו הלמודים והיה התנור טהור מתחלה לפי שהיה דפים דפים ולא היה מחובר, חזר להיות מקבל טומאה ע״י הלמודים הללו שמחברים אותו:סילק את למודיו. ונתפרקו הדפין זה מזה, אין לך נתיצה גדולה מזו, ונטהר התנור. ואע״פ שהחזיר הלמודים פעם שניה שוב אינו מקבל טומאה, שאין הלמודים מביאין לו הטומאה אלא בפעם ראשונה בלבד כשבא מחותך מבית האומן:מרחו בטיט. לתנור זה שאין הלמודים מביאין לו הטומאה, טמא על ידי מריחת הטיט.ואין צריך להסיקו. כשאר כל תנורים שאין מקבלין טומאה עד שיסיקם, לפי שכבר הוסק בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן:
תוסופות יום טוב
למודין. פי' הר"ב מסגרות כו'. וכן פי' הר"ש. ולמודין כמו עמודין. על שם שהם מעמידין הדבר. כך פי' הראב"ד במשנה ז פ"ז דעדיות. וכן בערוך (ערך למד ב') כתב כן אמתני' דהכא שהוא כמו עמודים. אלא שחיבר עמו הא דעשאן כלמודים בגמ' פ"ו דברכות דף לח. והא דתנן במ"ב פ"ב דמ"ק עושה לו למודים כ' בערך אחר (ערך למד ג'). ולרש"י למודים דברכות כלמודים דמועד קטן שהם נסרים בעלמא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
סילק את למודיו. מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל סילק את הלימודין:
שכבר הוסק. בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן כשהיו בו הלמודין וזה הפירוש שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו הא דקתני נטמא היינו כגון שמרחו בטיט כדתניא. בתוספתא א"נ הא דקתני והוא טהור לאו כשנטמא כשנתן עליו הלמודים אלא דאם נגע בו שרץ מקודם ונתן עליו למודים עומד בטהרתו ואם נטמא מסלק את הלמודים והוא טהור אע"פ שמחזירם ומשתמש בו לעולם. אבל מרחו בטיט מקבל טומאה בלא הסקה אע"ג שהטפלה מודבקת בו דודאי תנור שלא נעשה כן מתחלתו לאחר מירוח בעי הסקה כדתנן לעיל אבל האי לא בעי הסקה שכבר הוסק ע"כ ולפירושם ז"ל משמע דגרסי' וסילק את למודיו מלת וסילק בוי"ו כמו שהוא כתוב ברוב הספרים וגם זו המשנה שנויה שם בת"כ:
9.
An oven which came cut up in sections from the craftsman's house and he made for it hoops and put them on it, it is clean. If it contracts impurity, and then he removed its hoops it is clean. If he put them back on, it is still clean. If he plastered it with clay, it becomes susceptible to impurity and there is no need to heat it since it was once heated.משנה י
חֲתָכוֹ חֻלְיוֹת וְנָתַן חֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. זֶה תַנּוּרוֹ שֶׁל עַכְנָאי. יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּין שֶׁהוּא חוֹפֵר בָּאָרֶץ וְטָח בְּטִיט, אִם יָכוֹל הַטִּיחַ לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָמֵא. וְאִם לָאו, טָהוֹר. וְזֶה תַנּוּרוֹ שֶׁל בֶּן דִּינָאי:
ברטנורה
חתכו חוליות. שחתכו לתנור ברחבו לחוליות, והניח חוליא על גבי חוליא:ונתן חול בין חוליא לחוליא. וטח אותו בטיט ועשה לו טפילה כדרך שעושין לתנורים:ר׳ אליעזר מטהר. דכיון דיש חול בין הסדקים, כשבור דמי:וחכמים מטמאין. שהטפילה עושה את כולו אחד ומחברת את הסדקים, ואע״פ שיש חול בין חוליא לחוליא:וזהו תנורו של עכנאי. לכך נקרא תנורו של עכנאי, שהקיפוהו הלכות כעכנא זו וטמאוהו. עכנא, נחש שדרכו לעשות כעגולה להכניס זנבו לתוך פיו, כך הקיפו בתשובה וראיות ר׳ אליעזר וחכמים זה את זה, על תנור זה. ולבסוף מפני שהיה ר׳ אליעזר יחיד כנגד רבים, נפסקה ההלכה כרבים דלא כר׳ אליעזר. והביאו כל טהרות שטיהר ר׳ אליעזר ושרפום באש ונמנו וברכוהו, מפני שהיה מחזיק במחלוקת כנגד רבים:יורות הערביין. לאפות פת הן עשויין. כדמפרש ואזיל:של בן דינאי. רבותי פירשו שם אדם שהיה עושה תנורים הללו. ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה:
תוסופות יום טוב
חתכו חוליות. פי' הר"ב שחתכו לתנור ברחבו לחוליות. פחות מארבעה טפחים. הר"ש:
ונתן חול בין חוליא. פי' הר"ב וטח כו'. כדרך שעושין לתנורים. ולא הרחיק את הטפילה. הר"ש:
עכנאי. פי' הר"ב נחש כו' בפ"ד דב"מ דף נט. בגמ' מאי עכנאי שהקיפוהו דברים כעכנא זו כו'. וכתבו התוס' יש דגרס חכנאי. וכן בירושלמי. וחכן זה נחש. ושמא בעל התנור שהיה עושה שמו כן. ע"כ. כלומר דלעולם עכן זה נחש. והא דגרס חכנאי שמא לפי שכן היה שמו של בעל התנור. וכן מצינו ר' חנינא בן חכינאי במ"ד פ"ג דאבות. ועוד חנינא בן חכנאי במ"ח פ"ד דכלאים. אך בערוך כתב שתי הגירסאות. עכנאי וחכנאי. והביא פסיקתא דכי תשא באריסה של חכנאי. פי' ארס של נחש. ולפיכך יש לפרש דושמא בעל התנור כו'. כלומר שמא גם כן בעל התנור כו'. ובנוסחת מהר"מ חכנאי:
יורות הערביין. פי' הר"ב לאפות פת הן עשויין. ועיין בפ"ח מ"ט:
הערביין. של אותו מקום. הר"ש:
וזה תנורו של בן דינאי. והאי דקרי ליה הכא תנור. ובפ' כל המנחות באות מצה [בסופו] תנן הרי עלי כו' מאפה יורות ערביין. משום דעיקר שמייהו יורות. הר"ש:
של בן דינאי. כתב הר"ב רבותי פירשו שם אדם. וכן מצינו אלעזר בן דינאי במ"ט פרק בתרא דסוטה. ומ"ש הר"ב שהיה עושה תנורים הללו. לשון הר"ש שהיה רגיל לעשות תנור כעין הערביים. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה. לשון הרמב"ם [והודו] אחר זה [כאחד] והסכימו על הדין שנזכר בכאן. לזה תקרא זאת התמונה תנורו של בן דינאי. מיוחס אל דין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
חתכו חוליות. במציעא פ' הזהב פי' רש"י ז"ל פי' אחר בכולה מתני' ודוחק הוא:
בפי' ר"ע ז"ל. צריך להיות שהקיפוהו הלכות תשובות כעכנא זו וכו':
עוד שם בפירושו ז"ל ושרפום באש לפניו וברכוהו וכו':
אם יכול הטיח לעמוד. כך צ"ל:
בסוף פי' ר"ע ז''ל. ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה. אמר המלקט והסכימו על הדין כפי מה שנזכר במשנתנו וזהו פי' הרמב"ם ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל וי"א שגם על תנור זה נחלקו. ועמדו על הדין והודה ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל מצאתי כתוב שהוא אליעזר בן דינאי שנזכר בסוף מסכת סוטה ע"כ:
10.
If he cut the oven up into rings, and then he put sand between each pair of rings, Rabbi Eliezer says: it is clean. But the sages say: it is unclean. This is the oven of Akhnai. As regards Arabian vats, which are holes dug in the ground and plastered with clay, if the plastering can stand of itself it is susceptible to impurity; Otherwise it is not susceptible. This is the oven of Ben Dinai.משנה יא
תַּנּוּר שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת, טָהוֹר, וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת. נִקַּב, נִפְגַּם, נִסְדַּק, עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה, אוֹ מוּסָף שֶׁל טִיט, טָמֵא. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ הָאוּר. וְכֵן בְּכִירָה. כִּירָה שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרָה, וּטְמֵאָה מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת, נִקְּבָה, נִפְגְּמָה, נִסְדְּקָה, עָשָׂה לָהּ פִּטְפּוּטִין, טְמֵאָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִבִּפְנִים טְמֵאָה, וּמִבַּחוּץ טְהוֹרָה:
ברטנורה
של אבן ושל מתכת טהור. של אבן טהור לגמרי. ושל מתכת טהור מדין כלי חרס, שאינו מטמא מאוירו ויש לו טהרה במקוה:וטמא משום כלי מתכות. שמקבל טומאה מגבו ונעשה אב הטומאה. ואם הוא מחובר לקרקע אינו מטמא, דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, חוץ מתנור וכירים של חרס דכתיב בהו (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ, את שיש בו נתיצה:ניקב נפגם נסדק. ועשה טפול של סיד לסתום הנקב והפגם והסדק. או שעשה על פיו תוספת של טיט, טמא, כדין תנור של חרס:וכן בכירה. וכן שיעור נקב של כירה, כדי שיצא ממנו האור, כשיעור נקב של תנור:ועשה לה פטפוטין. הכא לא תני ועשה לה טפילה, [לפי] שאין עושין טפלה לכירה שניקבה או נפגמה כמו שעושין לתנור, אלא כשניקבה או נפגמה הכירה במקום מושבה רגילין במקום הנקב לעשות פטפוטין, הן רגלי הכירה כמו טריפי״ד בלע״ז, שהכירה יושבת על אותן פטפוטין:מרחה בטיט. טהורה. שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו, אבל לא בכירה, לפי שאין אופין ומבשלין בתוך הכירה עצמה אלא מניחין בתוכה או על גבה הקדרה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
תנור של אבן ושל מתכות טהור. כדתניא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני. יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכות. ולכירה של אבן ושל מתכת. הר"ש:
טמא משום כלי מתכות. פי' הר"ב ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת. לפי [מה] שהתבאר בתוספתא. הרמב"ם. ועיין בפ"ק דאהלות:
עשה לו טפלה. פי' הר"ב לסתום הנקב והפגם והסדק. אבל עשה טפלה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא. הר"ש:
עשה לה פטפוטין. כתב הר"ב הכא לא תני ועשה לה טפלה כו'. אלא כשניקב כו' במקום מושבה כו'. וכ"כ הר"ש. וא"כ משונה כירה מהתנור. שהתנור אין לה שולים כדפי' הר"ב לעיל מ"ז. וריש פירקין. מיהו כתב הר"ש דבמשנה דוקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין. והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה. ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפלה שייך בתנור. ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרוייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט. ועשה לה פטפוטין. טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב טהורה. כדמוכח בתוספתא. ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו. אע"ג דתנא וכן בכירה. ע"כ. אבל הרמב"ם מפרש שפטפוטין הם קצוות מטיט שעומדת עליהם הקדירה כמו היסודות ע"כ. ובפ"ז [משנה ד] מתישב ביותר פירושו זה שבפטפוטין. כמו שאכתוב שם בס"ד:
מרחה בטיט כו' טהורה. פי' הר"ב שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו. לשון הרמב"ם שהמירוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה. כמו שקדם. והיא סובלת האש. שהיא של מתכות ואין עזר לה במירוח. אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן. והיא הטפלה. הנה [יש] תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם. וזה המירוח ישאיר חומו. וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. ע"כ. ולמשנה דוקנית שכתבתי בשם הר"ש. מירוח הטיט נמי מהני לכירה. וכתב הר"ש דהא דתנן הכא מרחה בטיט. דלאו אניקבה קאי. והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן הוה מצי למתני לעיל גבי תנור. דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא. אלא נטר עד לבסוף. ואתרוייהו קאי. אכירה ואתנור. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
תנור כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']: תחלתו ארבעה ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים: ושיריו ארבעה ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים: וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך: אבל בקטן ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו': תחלתו כל שהוא והיינו גובה טפח: ושיריו רובו בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי: משתגמר מלאכתו ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו: משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]: רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו: כירה כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה: תחלתה שלש סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט: איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים: טרופה ונתונה באלפס ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]: הכופח הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א': עשאו לאפייה שיעורו כתנור לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו: האבן היוצא מן התנור כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום: טפח ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]: ומן הכירה שלש אצבעות ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו: אלא בין התנור ולכותל ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]: ואבן ארוך כמה טפחים מחברן: נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר: עטרת כירה ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו: טהורה ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו: טירת התנור הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה: בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור: מטמאה במגע ובאויר בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד: טהורה ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]: אם חברה לו אפילו על שלש אבנים נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו: טמאה ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו: בית הפך הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה: ובית התבלין הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין: ובית הנר ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ: מטמאין במגע בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו: ואינן מטמאין באויר אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה: רבי ישמעאל מטהר דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל: תנור שהוסק מאחוריו ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ: או שהוסק שלא לדעתו אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין: או שהוסק בבית האומן דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי: טמא ר"ל אפ"ה מק"ט: וטימאן רבן גמליאל אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן: מוסף התנור הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא: של בעלי בתים טהור אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו: ושל נחתומין מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל: טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו: רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור: כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה: טמא ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: טהור דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו: תנור שנתן בו עפר עד חציו שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו: מעפר ולמטן מטמא במגע ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]: מעפר ולמעלן מטמא באויר דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]: נתנו להתנור: או ע"פ הדות דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע. ונתן שם אבן בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק: ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]: וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד: חולקו לשלשה ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים: וגורר את הטפלה הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]: עד שיהא בארץ שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש: ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ: ר' שמעון אומר וצריך להסיעו ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה: חלקו לשנים לארכו ממעלה למטה: הגדול טמא אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני: ושנים הקטנים טהורין דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה': פחות מארבעה טפחים דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט: טהור לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים: מרחו בטיט ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט: מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין: הרחיק ממנו את הטפלה שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ: ונתן חול או צרור בינתיים שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]: תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו: ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו: והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור: נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא: החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק: שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין: ר' אליעזר מטהר ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק: זה תנורו של עכנאי הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו: יורות הערביין שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת: שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין: וזה תנורו של בן דינאי גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה: טהור דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה: וטמא משום כלי מתכות דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו: ניקב ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו': נפגם שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה: נסדק נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו': עשה לו טפלה וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]: או מוסף של טיט ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]: כמה יהא בנקב כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס: כדי שיצא בו האור ר"ל הלהב: וכן בכירה דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי': ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]: עשה לה פטפוטין ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה: מרחה בטיט ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב: בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
מלכת שלמה
ניקב נפגם נסדק. גרסי' ול"ג כאותם דגרסי נקלף במקום נפגם הר"ש ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בטופס ישן גרסי' נקלף ונ"ל דטעות סופר הוא דהא לקמן גבי כירה גרסי' גם שם נפגמה ותו דאין שייך לומר נקלף כאן בתנור של אבן ושל מתכת והטעות בא ממסכת סוכה פ' שלישי דתנן התם עלתה חזזית וכו' ניקב נקלף נסדק עכ"ל ז"ל:
וכן בכירה. פי' הרמב"ם ז"ל וכן שיעור נקב של כירה אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו וכן בכירה אם של אבן או של מתכת דינה כך ואע"ג דתנא וכן בכירה הדר תנא כירה של אבן ושל מתכת משום דגבי תנור כשניקב ונפגם ונסדק קתני עשה לו טפלה שזהו תקונו וגבי כירה כשניקבה ונפגמה או נסדקה קתני עשה לה פטפוטין שזהו תקונה כך פי' משנה זו לפי שכתוב במשנה נסדקה עשה לה פטפוטין דמשמע שהפטפוטין לתקנה אבל במשנה דווקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין וה"פ וכו'. טהורה היינו מדין כלי חרס אבל טמאה מדין כלי מתכות עכ"ל. ובתו"כ פ' שמיני פ"י הכריח ספר קרבן אהרן לפי' הרמב"ם ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל ואין הלכה כר' יהודה שהטפלה אינה מועלת לכירה כלל שאינה נעשית אלא לבשל עליה ולא לאפות בתוכה כמו שהקדמנו והיא סובלת האש שהיא של מתכת נמצא שאין נעזרת בטפלה אבל טפלת התנור של אבן ושל מתכת היא מועלת כיון שאופין בתוכו הלחם שאותה הטפלה מחזקת חומו ומונעת ממנו האויר שמקרר עצמו של תנור והוא הפירוש שהביא ר"ע ז"ל. וקשה לע"ד אני הדיוט כיון דמירוח של טיט מועיל לתנור אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה בתוספתא בהדיא דקתני גבי תנור מירחו בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהור ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות ע"כ ומייתו לה הר"ש והרא"ש ז"ל בפירקי' כמו שאכתוב בסמוך בס"ד הלשון השנוי גבי כירה ג"כ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל מירחה בטיט לאו אניקבה קאי אלא אשְלַמָה וסברי רבנן כיון דשלא לצורך מירחה אין לה דין כלי חרס:
ר' יהודה אומר מבפנים טמאה. תניא בתוספתא ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות וה"פ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור המתכת מדין כלי חרס אבל הטיח עצמו נידון ככלי חרס מידי דהוה איורות הערביין וכן מסתבר דלא גרע לגבי נפשיה מאינו יכול לעמוד ואם אינו יכול לעמוד טמא אף המתכת מדין כלי חרס והיינו דקתני מתני' מבפנים טמאה מבחוץ טהורה בכל ענין הרא"ש ז"ל: