Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַמֵּבִיא כְּלִי חֶרֶס לְחַטָּאת, טוֹבֵל וְלָן עַל הַכִּבְשָׁן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִן הַבַּיִת הוּא מֵבִיא וְכָשֵׁר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל הַחַטָּאת. וּבַתְּרוּמָה, פּוֹתֵחַ אֶת הַכִּבְשָׁן וְנוֹטֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הַסֵּדֶר הַשֵּׁנִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִן הַסֵּדֶר הַשְּׁלִישִׁי:
ברטנורה
המביא כלי חרס לחטאת. שהולך אצל היוצר לקנות ממנו כלי חרס להניח בו אפר חטאת או מי חטאת:טובל ולן על הכבשן. מתחיל לשומרן בטהרה שלא יגע בהן עם הארץ מקודם שיצרפו בכבשן, דהוא גמר מלאכתן לקבל טומאה:ר׳ יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר. דמהימנינן ליה לעם הארץ אם אומר ששמרו על טהרת חטאת, כדאמרינן בפרק חומר בקודש דעמי הארץ נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות, שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. והלכה כר׳ יהודה:ובתרומה. אם מביא כלי חרס להניח בו תרומה:פותח את הכבשן ונוטל. אע״ג שנגמר צרופן ולא שמרן. דכיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו, לא חיישינן שמא נגע בו עם הארץ, דלא החמירו בתרומה:ר׳ שמעון אומר מסדר השני. אם פתח עם הארץ את הכבשן ונטל ממנו כלים, אין נוטל מסדר הראשון, דיד הכל ממשמשין בו, אבל מסדר השני שתחת הראשון שרי. ורבי יוסי מחמיר ואסר אף מסדר השני. ואין הלכה לא כר׳ שמעון ולא כר׳ יוסי, אלא אע״פ שמצא הכבשן פתוח הרי הכל בחזקת טהרה, ולוקח אף מסדר הראשון:
תוסופות יום טוב
טובל ולן. ולא סגי בפותח ורואה מלא אבק ע"ג. כדלקמן בתרומה. ובתוספתא והביאה הר"ש פליגי. בלן ואח"כ טבל. ואפילו הניח שומר כשהולך לטבול:
שהכל נאמנים על החטאת. כתב הר"ב כדאמרי' בפ' חומר בקדש דע"ה נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות שלא יהא כו' ושורף פרה אדומה לעצמו הכי תניא התם דף כ"ב. ואיכא למידק דעייל בנאמנות יין ושמן ונפיק נמי בשרפת פרה ונאמנות דלחטאת. מאן דכר שמה. וי"ל דכיון דטהרת טמאי מת נתלין בהזאת אפר פרה. כשלא נאמינהו על טהרת יין ושמן. כשם שיבנה במה לעצמו ויביא עליה יין ושמן כך יעשה לעצמו פרה אדומה כדי שתהא הטהרה בידו. ושאר טהרות כבר הם בידו שאין נתלין אלא בטבילה. ה"נ מצורע בצפורים. מ"מ היה יכול הר"ב [להביא ראיה מן המשנה ששנינו בהדיא במתני' ה' פרק ה' דאהלות שהכל נאמנין על החטאת. וכ"כ הרמב"ם אבל דברי הר"ב מועתקים מפי' הר"ש]:
פותח את הכבשן ונוטל. כתב הר"ב כיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו. סיים מהר"ם וז"ל כדרך שעושים כשסותמים פי התנור לא חיישינן שמא פתחו ונגעו בו:
רש"א מן הסדר השני. פירש הר"ב אם פתח ע"ה את הכבשן כו' ובהכי לא קמיירי ת"ק. ולפיכך כתבו הר"ב וכן הרמב"ם דאין הלכה כר"ש ולא כר"י. אלא אע"פ שמצא הכבשן פתוח וכו'. ואע"ג דת"ק נמי לא אמר אלא פותח את הכבשן וא"כ אף כת"ק נמי אין הלכה אלא הואיל ות"ק בהכי לא מיירי ליכא למימר דאין הלכה כמותו דהא איכא למימר דלאו דוקא פותח הוא קאמר דא"נ פתחו בע"ה נמי שריא ובתוספתא הביאה הר"ש לתרומה פותח כבשן ונוטל. מצאו פתוח כו' רש"א מן הסדר השני וכו' זו משנה ראשונה רבותינו אמרו פותח ונוטל ואינו נמנע והחבר בא אפילו לאחר ג' ימים ונוטל ולפי זה פותח ונוטל דמתני' נמי הכי מפורשת. דע"ה פותח ונוטל בתחלה. ורשאי אח"כ החבר ליקח ג"כ. וא"נ פותח הע"ה והחבר נוטל אע"ג דהתוספתא מפרש פותח ונוטל ואינו נמנע הכל על ע"ה קאי מ"מ משנתנו שקצרה בלשונה. ה"ק פותח ע"ה והחבר נוטל ובחנם נדחק הכ"מ בפ' י"א מה' משכב [הל' ח'] לפרש דוהחבר כו' הוא כמו שהחבר בא *(אפילו אחר ג"י ונוטל) דו"ק:
רי"א מן הסדר השלישי. לפי שהוא לפעמים יקח כלי להביטו ויגע בכלי אשר אחריו אשר יבא בסדר השני. ואח"כ (החזיר) הכלי אשר לקח מהסדר הראשון למקומו. ולכן לא יקח אלא מהסדר השלישי. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
המביא כלי חרס וכו'. שיעורו הרוצה לילך להביא כלי חרס וכו':
טובל ולן על הכבשן. ואם לן עד שלא טבל פלוגתא בתוספתא רבי מטמא ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אם לא היה בחזקת המשתמר טמא אע"פ שטבל אח"כ:
ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי. בתוספתא ר"ש ב"ר יהודה אומר משום ר"ש בש"א מן הסדר השלישי ובה"א מן הסדר השני זו משנה ראשונה רבותינו אומרים פותח ונוטל ואינו נמנע. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל מסדר השני. מסדר השלישי:
1.
He who brings the earthen vessel for the hatat must immerse, and spend the night by the furnace. Rabbi Judah says: he may also bring it from the house and it is valid, for all are deemed trustworthy in regard to the hatat. In the case of terumah one may open the furnace and take out [the vessel]. Rabbi Shimon says: from the second row. Rabbi Yose says: from the third row.
משנה ב
הַמַּטְבִּיל כְּלִי לְחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, צָרִיךְ לְנַגֵּב. בְּמַיִם שֶׁהֵם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. אִם לְהוֹסִיף לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב:
ברטנורה
המטביל כלי לחטאת. כלי שטף שהטבילו כדי למלאות בו מים ולקדשם באפר, אם הטבילו במים שאין ראויין לקדש, כגון במי מקוה שאינם מים חיים:צריך לנגב. הכלי. שמא יתערבו שאינם ראויים בראויין. אבל אם הטבילו במים חיים הראויין לקדש, אין צריך לנגב:ואם לאסוף לתוכו מים מקודשים. ואם הטבילו להכניס לתוכו מים שכבר נתן עליהם את האפר, אפילו הטבילו במים חיים, צריך לנגב, שלא יתערבו שאינם מקודשים במקודשים, ותנן לקמן צלוחית של חטאת שנפל. לתוכה מים פסול:
תוסופות יום טוב
המטביל כלי לחטאת. פי' הר"ב כלי שטף עיין מ"ש במשנה ה':
אם להוסיף לתוכו. והר"ב העתיק אם לאסוף וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם פי' לפי שאין מותר שיוסיף מים ואפילו נתמעט שיעורן של מים המקודשים שלא יתערבו שאין מקודשים במקודשים כלל. אבל מעת הגיע האפר במי מעין שבכלי הנה משפטו שיזה ממנו עד שיכלו אלו המימות. ולא יוסיף בהן מים אחרים אע"פ שהאפר נשארת. ע"כ. נראה לכאורה שאפשר שגירסתו להוסיף כגי' הספר. אלא שבמשנה דלקמן כתב אין אוספין ומפרש שאין מן הראוי להוסיף כו'. ובחבורו פ"ט מה"פ [הלכה ט']. העתיק לאסוף כדהכא. וכן בדלקמן. וכן הגיה מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
אם לאסוף. כצ"ל. ואח"כ מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל אם הוסיף:
2.
If one immersed a vessel for the hatat in water that is not fit for the mixing he must dry it; If in water that is fit for the mixing he need not dry it. But if [he intended] to collect in it water that was already mixed with the ashes, he must dry it in either case.
משנה ג
קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְמַיִם שֶׁאֵין רְאוּיִין לְקַדֵּשׁ, מְקַדְּשִׁין בָּהּ עַד שֶׁתִּטְמָא. נִטְמְאָה, אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם מְקַדֵּשׁ הוּא בָהּ בַּתְּחִלָּה, אַף בַּסּוֹף יְקַדֵּשׁ בָּהּ. אִם אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסּוֹף, אַף לֹא בַתְּחִלָּה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יוֹסִיף לְתוֹכָהּ מַיִם מְקֻדָּשִׁים:
ברטנורה
קרויה. דלעת יבשה חלולה ששואבים בה מים:שהטבילוה. מעלה בעלמא לחטאת, ולא משום טומאה. דהא בחדשה מיירי שלא נטמאת מעולם:במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה. לאחר שנגבה. ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט:נטמאה אין מקדשים בה. ואע״פ שחזר והטבילה, דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה. דקסברי רבנן דמחמרינן טפי במים טמאים יותר מבמים שאינן ראויין לקדש. ורבי יהושע משוה מדותיו. דאי חיישת, הכא והכא תיחוש. ואי לא חיישת, הכא והכא לא תיחוש. אלא בין כך ובין כך, בין בתחילה אם הטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה, בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה, לא יוסיף לתוכה מים מקודשים, דחיישינן שמא תפלוט. ואין הלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב
קרויה שהטבילוה. פי' הר"ב מעלה בעלמא לחטאת כו'. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם כתב. וז"ל אם תתמיד לשאוב בה. תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויין לקדש. הנה ראוי הקדוש בה כו'. ואם נטמאת. אע"פ שיטבלוה במים הראויין לקדוש כו'. נראה דלדבריו רישא דנקט שהטבילוה לאו טבילה ממש. אלא כל ששאבו בה הרבה עד שנשרים. ומשום סיפא דנטמאת. הוא דנקט שהטבילוה. דהתם צריך טבילה. אבל ברישא דשלא נטמאה. אין כאן טבילה כלל. ואף לדברי הר"ב טבילה זו לא היתה מפני הצדוקים כלל. כדמוכחת מתניתין דלקמן. מ"מ יש לדקדק בדברי הרמב"ם. שהתחיל באין ראויין לקדש. והיאך כתב אח"כ אע"פ שיטבילוה במים הראוין וכו' דמנליה. כיון דמשנתנו לא שנאה אלא אין ראוין ברישא. הה"נ בסיפא. אבל בחבורו פ"ט מה"פ [הלכה י'] כתב ברישא. המים הראוין. וכתב הכ"מ שכן היא הגירסא במשנה שבספרינו. ע"כ. ודקדקתי בנא"י והיא ע"פ דפוס ישן שבגמרא. וראיתי נדפס בה ג"כ ברישא ממים הראויין לקדש. ומהר"ם הגיה במשנה במקום שאין שצ"ל שהן:
בין כך ובין כך לא יאסוף כו'. לשון הר"ב אלא בין כך ובין כך וכו' וא"כ דברי ר' יהושע הן. וזה תימא דכיון דאדבריו של ת"ק קאי. ה"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש. דהא בתחלת הקדוש איירי ת"ק. אבל הר"ש לא כתב אלא. וא"כ לאו דברי ר' יהושע הן. ואתאן לת"ק. וכ"כ הרמב"ם בהדיא. ואמר ת"ק בין כך ובין כך וכו'. וכתב הטעם שאין אוספין לבל יתערב בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם. שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה. ע"כ. כלומר מה שאין כן בתחלת הקדוש. שאין כאן ערוב שאינן מקודשים במקודשים. שכיון שעכשיו הוא דמקדש בתחלה. רואין המים הבלועים בה שמתקדשים ג"כ. ואם שוב יפלטו לא אכפת לן שהרי גם הם מקודשים. ולא ישרו בעיני דברי הכ"מ בזה שכתב. וז"ל והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא (להשהות) אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה. אבל כשמקדש בה. עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה. הלכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה עד כאן. כי מי הגיד לו שכשמקדשין בכלי שאין שוהין אותו בו. אבל מערין אותו לכלי אחר. ולמה כל החרדה הזאת לערות אותן מכלי שנתקדשין בו. לכלי אחר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
קירויה שהטבילוה וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל ומצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתיטמא אע"פ שדרך הקירוי' כשתמיד שואבין בה מים היא מתלחלחת ובולעת המים אפילו הכי מקדשים בה תמיד עד שתיטמא ולא חיישינן למים הנבלעים בתוכה דכיון שהם מים הראויין לקדש לא נפסלו מחמת שנבלעו אבל נטמאת פולטת מים טמאים ור' יהושע סבר אם יש לקדש בה קודם שנטמאת ולא נחוש למשקה שבתוכה אף אחר שנטמאת לא נחוש להן לפי שטהרו ואם נחוש להם אחר טומאה ולא נקדש בה מחמת המשקים אע"פ שטהרו א"כ אף קודם שנטמאת נמי ורבנן סברי דלא טהרו כיון שהיו בליעין בדופני הכלי ועל הגירסא הראשונה קשה דיש להחמיר במים שאינם ראויין לקדש כמו בטמאים דמים חיים בעינן ועוד שהיה לו לשנות שנגבה ע"כ. וכן מצאתי הגירסא ג"כ אני הדיוט בירושלמי דעירובין פ' כל גגות דף כ"ה ובס"פ חומר בקדש דף ע"ט ור' יוחנן ס"ל התם לחומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף:
גרסינן בפרק כל גגות ובפ' חומר בקודש שם ירושלמי א"ר יוחנן קושט וקירויה ומבוי וגר ועם הארץ חומרין קושט דתנן בפ' בתרא דעוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים וכו' נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאין טומאת אוכלין דברי ר' עקיבא ריב"נ אומר אם נלקחין בכסף מעשר מטמאין טומאת אוכלין ואם אינם מטמאין טומאת אוכלין אף הם לא ילקחו בכסף מעשר ר' יוחנן אמר חומרא מטמאים טומאת אוכלין ואינם נלקחין בכסף מעשר:
קירויה כהאי דתנינן הכא קירויה שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה ר' יהושע אומר אם מקדשין בתחלה אף בסוף ואם אינם מקדשין בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יאסוף לתוכה מים מקודשין ר' יוחנן אמר חומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף:
מבוי כהאי דתנינן בפ' כל גגות וכן מבוי שניטלה קורתו או לחיו וכו' ר' יוחנן אמר חומרין אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע"כ והתם מפרש נמי גר ועם הארץ מן הברייתות ור' יוחנן מחמיר כדאיתא התם:
וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שתיטמא:
נטמאת וכו': אם מקדש הוא בה. מחק מלת הוא:
אף בסוף יקדש בה. מחק מלות יקדש בה:
בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים ע"כ:
3.
If a pumpkin shell was immersed in water that was not fit for the mixing, it is permissible to mix in it the ashes with the water, as long as it had not been defiled. If it has been defiled, one cannot mix in it the ashes with the water. Rabbi Joshua says: if one is allowed to mix in it the ashes and water at the beginning, one should also be allowed to do so at the end; and if one is not allowed to do this at the end one should not be allowed to do it at the beginning. In either case it is not permissible to collect in it water that has already had ashes mixed in.
משנה ד
שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לְחַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַטְבִּיל מִיָּד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:
ברטנורה
שפופרת. של קנה:שחתכה. תיקנה לשום בה מי חטאת או אפר חטאת, אפילו חתכה חבר שאינו חשוד על הטומאה:ר׳ אליעזר אומר יטביל מיד. ואיכא היכרא. דפרה נעשית בטבול יום, משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, שמא נשאר בכלי רוק היוצא מפיו של עם הארץ ועדיין הוא לח בשעת גמרו של כלי ומטמאו. ואע״ג דטומאה זו אינה צריכה הערב שמש אלא טבילה בלבד, מכל מקום איכא הכירא, משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים, ואי איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם היא היתה צריכה:ר׳ יהושע אומר יטמא ויטביל. דבענין אחר ליכא הכירא, כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעו הערב שמש לקדש. והלכה כר׳ יהושע:הכל כשרים לקדש. כל הטהורים כשרים להשליך האפר על גבי המים, ואפילו נשים. דכתיב גבי אסיפת אפר הפרה, ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, ודרשינן איש, להכשיר את הזר. טהור, ואפילו אשה. והניח, מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח. ובתר [אסיפת אפרה] כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים. למדנו שכל הכשר לאסיפת אפרה כשר לקידוש:ר׳ יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה. דאם איתא דכל הכשר באסיפה כשר בקידוש, לכתוב ולקח לשון יחיד בקידוש, כי היכי דכתב ואסף לשון יחיד באסיפה, מאי ולקחו, דאפילו הנך דפסולים התם כשרים הכא, כגון קטן. אבל אשה לא, דכתיב ונתן, ולא ונתנה:
תוסופות יום טוב
שפופרת. פירש הר"ב של קנה. וכשהוציא כל הככי שבה. דאז מקבלת טומאה. כדתנן בספי"ז דכלים:
לחטאת. פירש הר"ב לשום בה מי חטאת או אפר חטאת. וא"צ לאפר חטאת שיהיו כלי אבנים אחר שעבר עשייתה. שמשום שנעשית בטבולי יום החמירו בה כל החומרות. ואחר כך אין לחוש עוד לשיזלזלו בה. כ"כ התו' פ"ג דחגיגה דף כ"ג [ד"ה שפופרת] וכ"כ בפ"ו דנדה דף מ"ט [ד"ה כשר] לענין קדוש מי חטאת. והכי תנן לקמן:
רא"א יטביל מיד. פי' הר"ב ואיכא הכירא כו' דכלים הנגמרים כו' ועדיין הוא לח. דרוק אינו מטמא יבש. כדתנן ברפ"ז דנדה ופי' הר"ב שם בחגיגה [פ"ג משנה ב']. ומ"ש הר"ב דטבילה זו א"צ הערב שמש. גמ' דחגיגה [דף כ"ג] ופי' התוס' מדלא תנא התם בהדיא. וכי תימא א"כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא. וי"ל דליכא למטעי בהכי. דא"כ נימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה. והערב שמש לקדש. ע"כ. ומ"ש הר"ב דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו גמרא שם וכשמזה ביום הז'. מזה ואח"כ טובל. כמ"ש הר"ב בסוף מכילתין:
רי"א יטמא ויטביל. פירש הר"ב דבענין אחר ליכא היכרא כיון כו' לא בעו הערב שמש לקדש. וכ"כ הר"ש. וכלומר שאף על פי שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם. כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש. אין הצדוקים מרגישין בכך. דהנך חומרות כולהו מדרבנן. והרגשת הצדוקים תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. וכדפרישנא בפ"ג משנה ז' [ד"ה ומיטמאים]. ולפיכך כשאין צריך הערב שמש אף לקדש. לא ירגישו במה שעכשיו ג"כ אין מצריכין הערב שמש:
הכל כשרים לקדש. לר"י לאתויי קטן. לרבנן לאתויי אשה. גמרא פ"ק דערכין דף ג' ועיין מ"ש פרק בתרא משנה י'. ומ"ש הר"ב כדדרשינן איש להכשיר את הזר כו'. וליכא למדרש איפכא. איש ולא אשה. טהור ואפילו קטן. דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ג) כל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש"י פ"ח דיבמות דף ע"ב. ולהכי דרשינן להכשיר את הזר. להוציא ממשמע מקרא שלפניו דדוקא בכהן:
לקדש. לשון הר"ב להשליך האפר ע"ג מים. ע' בפי' הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה ומ"ש שם. וכבר רמזתי זה לעיל ספ"ד:
קטן. עיין בפרק בתרא מ"י:
רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' הר"ב דאם איתא כו' לכתוב ולקח לשון יחיד וכו' מאי ולקחו דאפילו הנך דפסולים כו' כגון קטן. והא דמכשיר טפי בקטן. מבחרש ושוטה. י"ל משום דאתי לכלל דעת. תוס' פ"ד דיומא דף מ"ג. ובגמ' ורבנן אי כתב ולקח ונתן. ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד דאותו דשקיל האפר יתנהו אל המים. כתב רחמנא ולקחו. ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן. דאפילו שקלי תרי ויהיב חד:
ופוסל באשה. פי' הר"ב דכתיב ונתן ולא ונתנה אע"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. ואפ"ה לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא (כמ"ש במ"ז פ"ד דב"ק) י"ל דשאני הכא מדשני קרא בדבוריה ולקחו לשון רבים. והדר כתיב ונתן לשון יחיד. להכי דרשינן ולא ונתנה תוס' דיומא (שם ד"ה ונתן):
ובאנדרוגינוס. אבל טומטום אפילו ת"ק פסל ליה מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל *[לענין תרומה] (טומטום שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל) וערל שקדש (קדושו) פסול. דס"ל כר"ע דמרבה ערל כטמא (בר"פ דהערל) לענין שאסור לאכול בתרומה *[מדכתיב (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. ומדרבי [לענין תרומה] גבי טמאים ש"מ דכי הדדי נינהו] והא דלא קתני ת"ק (חוץ) מטומטום. י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ותנא חוץ מחש"ו. ושייר ערל וטמא וטומטום. תוס' (שם ד"ה הכל) ועיין בפרק בתרא משנה י'. ששם יש לי מקום להאריך בזה בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
שפופרת וכו'. ובערוך בערך שפופרת פי' שפופרת שחתכה לחטאת פי' קנה חלול מתוקן להדליק בו אש של פרה וי"א שיש לו פקק מצד אחד שמתוקן להשים בו אפר פרה ע"כ:
ר' אליעזר אומר יטביל מיד ואם כנס לתוכה מי חטאת או אפר חטאת עד שלא יטבילנה פלוגתא בתוספתא ר"ש מטהר וחכמים מטמאין:
בפי' רעז"ל מ"מ איכא הכירא משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמאה אדם וכלים ע"כ. פי' דחותכה ומטבילה טעונין טבילה כך פי' הר"ש ז"ל וכתבו תוס' ז"ל שם בחגיגה עשאוה כטמא מת בז' שלו כלומר לבתר הזאה וכי תימא א"כ טבילה לא ליבעי איכא למימר דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדפרשי' בפרק שני דמגילה דשני טבילות יש אחת לפני הזאה ואחת לאחר הזאה ע"כ. ועיין במ"ש לקמן ס"פ בתרא בשם תוס' ז"ל:
ר' יהושע אומר יטמא ויטביל. ובכך איכא הכירא שפירא לצדוקים שהפרה נעשית בט"י שהרי טימא אותו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר יפה דבענין אחר ליכא הכירא וכו' כדפי' רעז"ל:
הכל כשרין לק"ש. והכל לאתויי אשה וקטן ולענין הזאה תנן בס"פ בתרא דמכלתין דהוי איפכא דאשה פסולה להזות וקטן כשר להזות וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' טרף בקלפי הכל כשרין לקדש פי' רש"י ז"ל המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי דמשמע מים על האפר יש לפ' ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי ואדרבא משמע שהמים נוגעים בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה ע"כ:
וכן כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל בר"פ ששי דהלכות פרה אדומה וז"ל ונתינת אפר הפרה על המים הוא הנקרא קדוש המים והמים האלו שניתן עליהם האפר הם הנקראין מי חטאת ומים מקודשין והן שקראן הכתוב מי נדה ע"כ:
בפי' רעז"ל ודרשינן איש להכשיר את הזר טהור ואפילו אשה אמר המלקט פי' רש"י ז"ל שם ביומא איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתיב ואסף את אפר הפרה ה"א אכהן דלעיל מיניה קאי:
טהור להכשיר את האשה דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא ע"כ פי' לפירושו דאמרי' התם בפ' טרף בקלפי כל הפרשה כולה יש משמע מוציא מידי משמע ויש משמע ממילא פי' שאינו מוציא מיד משמע אחר אלא עומד במקומו ואינו מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו ולפי סדורן יש לך להבין מי הוא המוציא מכלל חברו ומי משמע ממילא והתם דריש לכולה אבל אינך יכול לאחוז דרך אחד לכל המקראות שיהיו כולן מוציאין זה מיד זה או כולן מתקיימין ושוין זה אחר זה ע"ש עוד דאין להאריך כאן:
חוץ מחש"ו. ר' ישמעאל ס"ל בתוספתא דחש"ו שקדשו ואחרים רואין אותם קדושין כשר וה"נ אם הזו ואחרים רואין אותם הזאתם כשרה:
ופוסל באשה. דאם איתא וכו' לשון ר"ע ז"ל אמר המלקט והיינו נמי טעמא דפוסל באנדרוגינוס מפני שהוא ספק אשה:
עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל אשה לא דכתיב ונתן ולא ונתנה אמר המלקט פי' דונתן קרא יתירא הוא ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההוא גופי' [הגהה. ומה שתמצא ברש"ל בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"ב) שכתב שרש"י ז"ל פי' שני חלקים אפר וא' מים לא נמצ' לי וגם אין בו טעם לע"ד:] דשקיל כתב רחמנא ולקחו ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקיל תרי ויהיב חד הכי אמרינן שם בפרק טרף בקלפי והתם אמרינן תו בגמרא ולקח אזוב וטבל במים איש טהור הכתוב בהזאת מימיה שהיא עבודה שאחר הקדוש לרבנן דאמרי הקדוש נעשה באותם של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה על כרחך איש טהור דכתיב בקרא דולקח אזוב לאו לאכשורי זר ואשה להזות ולמיפסל קטן ולהוי משמע ממילא דא"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דבההוא דלעיל מיניה קאי וכי כתביה למידרש איש ולא אשה על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע זה טהור דכתיב בקרא להכשיר את הקטן דפסליה בקדוש ולר' יהודה דאמר אשה פסולה בקדוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דע"כ ליכא למימר דמשמע ממילא דא"כ לשתוק קרא מיניה ועל כרחך דר' יהודה דפוסל באשה לקדש ומכשיר בקטן לענין הזאה ס"ל איפכא דאשה כשרה להזות וקטן פסול ופריך התם והא מתני' דהכל כשרין להזות חוץ מטומטום וכו' דלקמן בס"פ בתרא ולא פליג ר' יהודה ומשני כיון דאמר מר כל הפרשה כולה משמע מוציא מידי משמע ומשמע ממילא ע"כ פליג דהא לא מצית למימר בהאי דמשמע ממילא הוא דא"כ לשתוק קרא מיני' וכתבו תוס' והר"ש ז"ל דבהדיא אשכחן בתוספתא דר' יהודה מכשיר לקטן להזות דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחש"ו ור' יהודה מכשיר בקטן ולע"ד צ"ע דאדרבה הוה בעינן למימר דבתוספתא פסיל ר' יהודה לקטן דאי מכשר מה הקשו תוס' ז"ל שם וז"ל תימה הוא דבתוספתא דפרה אשכחן דפליג דתנינן בהדיא ר' יהודה מכשיר בקטן ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא עכ"ל ז"ל ואי ר' יהודה מכשיר המקשה אינו בא להקשות אלא שיפסול וצ"ע לע"ד ומ"מ עיין במ"ש לעיל פ' שני סוף סימן ב' בשם תוס' ז"ל כי נראה שניחא קצת במה שכתבו שם או לרבנן וקל להבין:
וטומטום קתני בתוספתא דפסול מפני שהוא ספק ערל והערל פסול לקדש. והקשו תוס' ז"ל שם בפ' טרף בקלפי תימה לי דהני תרי משניות דהכל כשרין לקדש ודהכל כשרין להזות מ"ש דבקדוש לא קתני טומטום בהדי אשה ואנדרוגינוס כדקתני גבי הזאה וי"ל דת"ק דר' יהודה נמי פסיל ליה לטומטום לקדש מפני שהוא ספק ערל וערל שקדש קדושו פסול אנדרוגינוס שקדש קדושו כשר מפני שהוא ספק אשה ר' יהודה פוסל באשה ובאנדרוגינוס ות"ק דר' יהודה דמתני' היינו ת"ק דר' יהודה דברייתא דבפ' הערל דס"ל כר' עקיבא דמרבי לערל כי טמא והא דלא קתני ת"ק חוץ מטומטום י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ מחש"ו ושייר ערל וטמא וטומטום עכ"ל ז"ל:
4.
A reed pipe that was cut [for use as a container] for the hatat: Rabbi Eliezer says: it must be immersed immediately. Rabbi Joshua ruled: he defiles it and then immerses it. All are eligible to prepare the mixture, except a deaf mute, an imbecile and a minor. Rabbi Judah says a minor is eligible, but disqualifies a woman and a hermaphrodite.
משנה ה
בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים, אֲפִלּוּ בִכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה. וּבִסְפִינָה, מְקַדְּשִׁין בָּהּ. אֵין מְקַדְּשִׁין לֹא בְדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְלֹא בִמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלֹא בְחָפְנָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְּאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת אֶלָּא בְכֶלִי. אֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵלִים, שֶׁאֵין מַצִּילִים מִיַּד כְּלֵי חֶרֶס אֶלָּא כֵלִים:
ברטנורה
בכל הכלים מקדשים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית, ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דכתיב מים חיים אל כלי ולא כתיב אל הכלי:מחץ. כלי גדול של חרס שקורין בערבי אלמחגי״ר. ובקצה האחד ממנו עשוי כדמות בית יד והוא שולי המחץ. כך פירש הרמב״ם:ואין מזין אלא בכלי. כלומר, שצריך שיהיו המים בכלי בשעת ההזאה:אין מצילין. כל מה שבתוכה מטומאת אוהל המת ע״י צמיד פתיל, אלא כלים:שאין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים. שאם יפול שרץ באויר כלי חרס, טמא כל מה שבתוכו אע״פ שלא נגע בהן, חוץ מכלים שאין מיטמאין מאויר כלי חרס, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל, אוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס, ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס:שאין מצילין. כמו ואין מצילין. דוגמתו בריש פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא, ואמר רבה בגמרא [דף ח׳] הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא:
תוסופות יום טוב
[בכל הכלים מקדשים. כתב הר"ב בין של עץ וכו'. כ"כ הר"ש. וכלומר דלא תימא של חרס לבד. וז"ל הרמב"ם בפירושו. אמר יתברך ונתן עליו מים חיים אל כלי ואמרו מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס לאמרו אל כלי ר"ל איזה כלי שיהי' ולא אמר הכלי ע"כ. רומז למה שאמרו בספרי שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בסוטה. ומים ועפר מקדשין בפרה. אם למדת לסוטה שלא עשה בה [כל הכלים] ככלי חרס אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס. ת"ל אל כלי מגיד כו' ע"כ. ובחבורו פ"ו מה"פ (ה' ג') כתב אחד כלי חרס כו':
[בכלי גללים. מפורש ברפ"י דכלים]:
ובספינה מקדשים בה. לא ידענא מאי אצטריך ונ"ל דאצטריך לאשמעינן דאע"ג דספינה אינה כלי לקבל טומאה כדתנן בשבת רפ"ט. מנין לספינה שהיא טהורה כו'. א"נ נ"ל דאצטריך לאשמעי' דמקדשים בה. אע"ג דאמר לקמן פ"ט [משנה ו'] מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה. אפ"ה מקדשין בספינה. מהר"ם: *
[לא בדפנות הכלים כו'. עיין בפי' הר"ב במשנה ב' פ"א ממסכת ידים]:
אין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים. כלומר ולא שברי כלים. *[כדפי' הר"ב במס' ידים פ"ק במשנה ב' ע"ש]:
שאין מצילין מיד כלי חרס כו'. כתב הר"ב כמו ואין מצילין כו' דוגמתו בפ"ק דביצה כו' וכ"כ הר"ש והרמב"ם , והרבה חברים מצאתי להם וכתבתי' בסוף פ"ז דעירובין ופ"ה דאהלות משנה ו' ובכאן אני אומר טעם נכון ששנה התנא שאין בשי"ן משום דמסרך סריך ליה מלישנא דמתני' ג' פ"ח דכלים דהתם שפיר קתני שאין. דהוי נתינת טעם לדלעיל מיניה ועיין מ"ש בספ"ק דדמאי בשם התוס' דפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"א). וכן בסוף
מסכת ב"ב וכיוצא בזה בסוף פ"ב דמכות. ועיין בפ"ק דמסכת ידים משנה ב':
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
אין מצילין בצמיד פתיל אלא כלים דאם אינו כלי הוי כמו אוכלין שגבלן בטיט ומקבלין טומאה:
שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים. לענין תוכו ולא תוך תוכו. אלא כלים אבל מחיצה לא מצלה. הרא"ש ז"ל. ונלע"ד דלהאי פירושא ניחא קצת דקתני שאין מצילין דאילו לפירוש שהעתיק רעז"ל ה"ל למיתני שאין ניצולין. וביד ר"פ ששי דהלכות פרה אדומה ס"ל דלאו דוקא קתני בכל הכלים מקדשין דה"ה למילוי והזיה:
5.
They can make the mixture in all kinds of vessels, even in vessels made of cattle dung, of stone or of earth. The mixture may also be prepared in a boat. It may not be prepared in the walls of vessels, or in the sides of a large jug, or in the stopper of a jar, or in one's cupped hands, for one does not fill up, or mix in, or sprinkle the hatat with anything but a vessel. Only on a vessel does tightly fitting cover afford protection, for only in vessels is protection afforded against uncleanness within an earthen vessel.
משנה ו
בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי פוֹסֵל. בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:
ברטנורה
ביצת היוצרים. כל כלי שמתחיל יוצר חרס לעשות, עושה תחילה החומר עגול כצורת ביצה ועושה לה בית קיבול:כשרה. לקדש בה מי חטאת:ור׳ יוסי פוסל. דלא חשיב ליה כלי. ואין הלכה כרבי יוסי:ביצת התרנגולת. קליפתה החיצונה:וחכמים פוסלים. שאינה חשובה כלי. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ביצת התרנגולת. משום חכמים נקט תרנגולת ולמעוטי ביצת נעמית דקתני בתוספתא דכשרה לקדש בה והביא הר"ש [במשנה ד'] והרמב"ם פסקה פ"ז מה"פ [הלכה ד'] משמע דאף לחכמים כשרה. ויראה לי שכן כשהיא מצופה גזרו בה טומאה כדתנן פי"ז דכלים [משנה י"ד] ואחשבוה הכא לדונה ככלי אף בלא מצופה אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל הטעם דקליפת ביצת התרנגולת אין רגילות ליחדה לקבול ולעשות ממנה כלי אבל ביצת בת היענה עושים ממנה כלי קבול. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
ביצת היוצרים. מה שפי' רעז"ל הוא פי' הערוך אבל הרמב"ם והרא"ש ז"ל פירשו היוצרים עושין חומר עגול כמין ביצה ומייבשו וכשרוצה לעשות ממנו כלי שורהו במים ויש לו בית קבול:
6.
A potters’ egg is fit [as a vessel]. Rabbi Yose rules that it is unfit. A hen's egg: Rabbi Meir and Rabbi Judah rule it is fit [as a vessel]; But the sages rule that it is unfit.
משנה ז
הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע, אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כְלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד, מְמַלְּאִין בָּהּ וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ וּמַזִּין מִמֶּנָּה, וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְּבָה מִלְּמַטָּן, וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגֻלִּים כֶּלִי. מִן הַצַּד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגֻלִּים כֶּלִי. עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט, וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם, פְּסוּלִין. אִם הָיָה בָרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ, כְּשֵׁרִים:
ברטנורה
השוקת שבסלע. שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש. ואפילו היה תלוש [אלא] שחיברו ולבסוף חקקו:ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היתה באוהל המת מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל. לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכה בכיסוי בלא צמיד פתיל, כדתנן בפרק ה׳ דאהלות [משנה ו׳]:ואינה פוסלת את המקוה. אם [נפלו] מי גשמים מתוכה למקוה, אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה:ופקקה. סתמה:מפני שאינם עגולים כלי. כלומר שאין כלי מסבב את המים, דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי, דסתימה של סמרטוט לא משוי ליה כלי. אבל שהנקב מן הצד, יש תורת כלי עליו ומקדשים במים שבתוכם, שהרי הכלי מסבבן. והיינו עגולים כלי:עשה לה עטרה. שוקת תלושה שחיברה בסיד שהיא חשובה כלי ועשה שפה של טיט לפיה סביב ונתמלאה השוקת מים עד שנתמלאת גם השפה, המים פסולים לקדש, לפי שאין התוספת נחשבת כלי:ואם היה בריא. כלומר אם השפה הזאת חזקה ומהודקת בשוקת עד שאילו תנטל השוקת תנטל גם השפה עמה, כשרים:
תוסופות יום טוב
נקבה מלמטן. עיין בספ"ד דמקואות:
מן הצד. ואפילו יסמוך לשוליו דדוקא כשהנקב בשוליו מתבטל מתורת כלי ואין פקיקת הסמרטוט מועלת ומיהו בתוספתא שכתבתי בספ"ד דמקואות (ד"ה ובזה) לענין פוסלת המקוה מוכח דנקט מן הצד היינו שהנקב גבוה מעט מהשולים שמקבל מים כל שהו ואז פוסל המקוה מפני שהוא כלי ומסתברא דה"נ דכוותה לענין מי חטאת שאין עגולים כלי אלא כשהנקב גבוה מעט מן השולים. ולשון הרמב"ם בפ"ז מה"מ (הלכה ז') כלי שנקב למטה וכו'. שהמים שבו אינן על עגול כלי אלא על הפקק:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
אין ממלאין בה. ס"א ממנה וכן כתוב בכל הספרים במתני' דבפ"ד דמס' מקואות:
בפי' רעז"ל ומקדשין במים שבתוכה שהרי הכלי מסבבן וכו'. אמר המלקט פי' במים שלמטה מן הנקב ואפילו לא פקקה בסמרטוט ואגב רישא נקטיה ולא מסתבר למימר שמקדשין במים שלמעלה מן הסמרטוט דלא עדיף ממים שהלכו עד העטרה דסיפא. הרא"ש ז"ל:
7.
It is not permissible to collect the water in a trough set in the stone, nor is it permissible to prepare the mixture in it, nor may the sprinkling be done from it, nor does it require a tightly fitting cover, nor does it render a ritual bath invalid. If it was first a movable vessel and then was subsequently joined to the ground with lime, it is permissible to collect the water in it, to prepare the mixture in it and to sprinkle from it. And it needs a tightly fitting cover and renders a ritual bath invalid. If there was a hole in it below, and he stopped it up with a rag, the water in it is invalid since it is not wholly enclosed by the vessel. If the hole was in the side and it was stopped up with a rag, the water in it is valid since it is wholly enclosed by the vessel. If he made a rim of clay for the vessel and the water had risen to that spot, it is invalid; But if it was solid enough for the vessel to be moved with it, the water is valid.
משנה ח
שְׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת, קִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶם, הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לָזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִלּוּ כִקְלִפַּת הַשּׁוּם, וְקִדֵּשׁ אֶת אַחַת מֵהֶן, הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין:
ברטנורה
שתי שקתות שבאבן. הכא מיירי באבן המיטלטלת שאינה סלע מחובר, ושתי שיקתות הללו תורת כלי יש להן:קדש אחת מהן. שנתן אפר פרה במים שבאחת מהן:כשפופרת הנוד. כמין קנה שנתן על פי הנוד שבו מריקים היין או המים בתוך הנוד. ושיעורו, כדי שיהיו שתי אצבעות הראשונות של פס היד חוזרות בו בריוח, לא הגודל, אלא האצבעות הסמוכות לו:או שהיו מים צפין על גביהן. כגון שכותל האמצעי המפסיק בין שתי השקתות נמוך משאר הכתלים:כקליפת השום. כשנתמלאו שתיהן, צפין המים על המחיצה האמצעית כקליפת השום:
תוסופות יום טוב
שתי שקתות שבאבן. כתב הר"ב הכא מיירי באבן המיטלטלת. וכ"כ הרמב"ם שזהו ההפרש בין אמרו שוקת שבאבן לאמרו שוקת שבסלע. ומ"מ נראה דהכא נמי אפילו חברה בסיד כדלעיל:
*[בשפופרת הנוד. כמו במקואות פ"ו ובמשנה ז'. ועיין מ"ש בפ' דלקמן משנה ג']:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
8.
If there were two troughs in one stone and the mixture was prepared in one of them, the water in the other is not prepared. If a hole of the size of the spout of a water skin passed from one to the other, or if the water overflowed both, even if only [to a depth of] the thickness of garlic peel, and the mixture was prepared in one of them, the water in the other is also prepared.
משנה ט
שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לָזוֹ וַעֲשָׂאָן שֹׁקֶת, וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, וְכֵן הַשֹּׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה, הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. עֲשָׂאָן בְּסִיד אוֹ בְגִפְסִים וְהֵן יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת, הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם מְקֻדָּשִׁין:
ברטנורה
שהקיפן. סמכן זו אצל זו. לשון [ואין] מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה:המים שביניהן. שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת. אבל שאר המים מקודשין. אלא דאותן שבסדק לא נכנס בהן הקידוש:גפסים. מין סיד הוא ולבן ביותר. וקורין לו בלע״ז ייס״ו גיפס:
תוסופות יום טוב
המים שביניהן אינן מקודשים. כתב הר"ב אבל שאר המים מקודשים אלא שאותן שבסדק לא נכנס בהן הקדוש. וכ"כ הר"ש. ויש לתמוה דאמאי יהא מקודש אפילו שאר המים. דכיון שנסדק לא הוי כלי. והר"ש כתב דלישנא דתוספתא דכל המים אינה מקודשת כלל. ולא יתכן דא"כ ה"ל למתני פסולין. וצריך לדחות לשון התוספתא לפי הענין שפירשתי ע"כ. והרמב"ם בפ"ט מה"פ (הלכה ז') כתב נתן אפר בחלק אחד מהן. המים שביניהן אינן מקודשים. וכתב הכ"מ נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו. המים שביניהן היו מקודשים ממ"נ. והב"ע כשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהן אינן מקודשין. ומ"מ יש לדקדק דכיון שיש סדק ביניהם אינה כלי. והיאך יהיו מקודשים אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר. דהא כלי בעינן וליכא. וצ"ל דהב"ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחברם בטיט וה"ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קדש מים שבחלק א' שיהיו מים שבחלק שני מקודשים עד שיעשו בסיד וגפסים ויהיו יכולים להנטל כאחת ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המביא כלי חרס שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]: לחטאת טובל ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת: ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: שהכל נאמנים על החטאת שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה: ובתרומה כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה: פותח את הכבשן נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן: ר"ש אומר מן הסדר השני ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא: ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו: המטביל כלי לחטאת בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]: במים שאינם ראוים לקדש שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת: צריך לנגב הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין: במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש: אם להוסיף לתוכו מים מקודשין שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה: בין כך ובין כך צריך לנגב דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים: קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה: שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא: מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי: נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק: אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה: אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש: לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל: שפופרת של קנה: שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]: רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים: רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא: הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס: חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]: ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק: בכל הכלים מקדשים ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי: בכלי אבנים אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה: אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]: אין מקדשין לא בדפנות הכלים שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה: ולא בשולי המחץ מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש: ולא במגופת החבית אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]: ולא בחפניו בפס יד של אדם. אף דמקט"ו: מפני שאין ממלאין לשאוב מים לקידוש: ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי וכל הנך אינן כלי: אין מצילין בצמיד פתיל ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]: אלא כלים דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל: שאין מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל: ביצת היוצרים הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול: כשרה למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו: ר' יוסי פוסל נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]: ביצת התרנגולת ר"ל קליפתה הקשה שחללוה: ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]: השוקת שבסלע סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין: אין ממלאין בה ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]: ואין מקדשין בה ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת: ואין מזין ממנה ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין: ואינה צריכה צמיד פתיל דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]: ואינה פוסלת את המקוה אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה: היתה כלי שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ: וחברה בסיד קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא: ניקבה מלמטן השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]: ופקקה בסמרטוט ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]: המים שבתוכה פוסלין למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]: מפני שאינן עגולים כלי ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי: מן הצד ופקקה בסמרטוט ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין: עשו לה להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש: עטרה דהיינו שפה לפיו סביב: של טיט והלכו המים לשם נגד השפה: פוסלין למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי: אם היה בריא כדי שינטל עמה שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]: כשרים המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה: שתי שקתות שבאבן אחת לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי: אינן מקודשין אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד: היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח: או שהיו המים צפין על גביהן וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות: אפי' כקליפת השום שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום: המים שבשניה מקודשין דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו: שתי אבנים שהקיפן הסמיכן: ועשאן שוקת נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות: וכן שתי ערבות נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה: וכן השוקת שנחלקה נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל: המים שביניהם אין מקודשין ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי: עשאן בסיד או בגפסים ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור: והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:
מלכת שלמה
וכן שתי עריבות. כלומר שתי חתיכות של עריבות:
וכן השוקת שנחלקה. לשון הרמב"ם ז"ל שם ביד ונתן אפר בחלק אחד מהם המים שביניהם אינם מקודשין וכתוב שם בהשגות אמר אברהם איני יודע מה טיבו של חלק אחד בכאן שלא באה זו הפסקא אלא ללמד שאינו נעשה שוקת כלי בחיבור שתי אבנים או בחבור שתי חתיכות של עריבות או אפילו היה שוקת כלי ונחלק אע"פ שחברו אם לא חברם בסיד ובגבסיס כדי שינטלו כאחד אינו כלי לקדש בו ע"כ:
ורבינו עובדיה ז"ל העתיק פי' הר"ש ז"ל וכתב עוד הר"ש ז"ל ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אלא כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבין המים שביניהם כצבורים בתוכם ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינם מקודשים כלל ולא יתכן דא"כ ה"ל למיתני פסולים וצריך לדחוק לשון התוספתא לפי הענין שפירשתי וז"ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה א"ר יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר' עקיבא אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ"ל ז"ל וכתוב שם בכסף משנה ונראה שמה שאמר רבינו שמשון ז"ל שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהן אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק. ועוד י"ל דההיא תוספתא ר' יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר' עקיבא ומתני' כרבנן ע"כ.
ועל מה שכתוב בהשגות כ' שם מהרי"ק ז"ל ורבינו נראה שסובר וכו':
9.
If one placed two stones close to one another and made them into a trough, and so also in the case of two kneading troughs, and so also in the case of a trough that was split, the water between them is not deemed to be prepared. If they were joined together with lime or gypsum and they can be moved together, the water between them is deemed to have been prepared.
