Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַשֶּׁרֶץ וְהַצְּפַרְדֵּעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְעֶצֶם מִן הַמֵּת וְעֶצֶם מִן הַנְּבֵלָה, וְגוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשׁ מִבֵּית הַפְּרָס, גּוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשׁ מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בְּאַחַד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן הָלַךְ, הֶאֱהִיל עַל אַחַד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ עַל אֵיזֶה מֵהֶן הֶאֱהִיל, הִסִּיט אֶת אַחַד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם הִסִּיט, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:
ברטנורה
השרץ. שרץ מטמא במגע ולא במשא:צפרדע. טהור. ולפי שצפרדע דומה לצב וטעו ביה, משום הכי נקט צפרדע:כזית מן המת. מטמא באוהל. ונבילה אינה מטמאה באוהל:עצם מן המת. מטמא בהיסט, ועצם דנבילה טהור:גוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים. מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל:שני שבילין אחד טמא. שאחד מהן קבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו, ואין עובר בו שלא יאהיל:האהיל על אחד מהן. על כזית מן המת וכזית מן הנבילה קאי:הסיט אחד מהז. [על עצם מן המת ועצם מן הנבילה, וכן] אגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים קאי, דמטמאין בהיסט:ר׳ עקיבא מטמא. דסבירא ליה לר׳ עקיבא דספק טומאה ברה״ר ספיקו טהור הני מילי כשעשה טהרות, כיון דאין להם תקנה כשנטמאו. אבל לגבי גברא להצריכו טבילה והזאה, סבירא ליה דצריך טבילה והזאה, שמא היום ומחר יתברר הדבר שנטמא:וחכמים מטהרים. דאפילו גברא דאית ליה תקנתא לא מצרכינן ליה טבילה והזאה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
וגוש מבית הפרס. עיין בספי"ג דאהלות:
הלך באחד מהן. אדסליק פתח (עיין מ"ש בריש שבת)והאהיל דנקט בתר הלך. משום דתרוייהו משום ספק האהיל. הר"ש:
ר"ע מטמא. כתב הר"ב דספק כו' ה"מ כשעשה טהרות כו'. ואפשר דאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות. אם היה עושה טהרות אח"כ. היו טמאות [לר"ע]. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
והצפרדע טהור. ועלה קאי אחד שאמר נגעתי בזה ונקטיה לבסוף דאדסליק נקט והאהיל דנקט בתר הלך משום דתרווייהו משום ספק האהיל. הר"ש ז"ל. ודלא כפי' הרמב"ם ז"ל שאכתוב בסמוך בסי' ב' בס"ד:
וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסינן ברישא וגוש מארץ העמים וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס. ע"כ. ובפ' הלוקח בהמה בבכורות דף כ"ב תניא שיעורו של הגוש כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופים וישנן בצד העליון של מגופת החבית הלחמית פי' רש"י ז"ל כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחוז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם ע"כ:
האהיל על אחד מהן. אי קאי האהיל אעצם מן המת צריך לומר דהיינו כגון רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין דאי עצם כשעורה הא תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במגע ובמשא ולא באהל וכן פי' רעז"ל בראש דבריו עצם מן המת מטמא בהיסט ועצם דנבלה טהור:
בפי' רעז"ל ומחר יתברר הדבר שנטמא. אמר המלקט ור יוסי ס"ל כר' עקיבא דהא דר' יוסי מטהר בסמוך בשביל משום דחשיב ליה כספק ספיקא שאף אם הלך בטמא אפשר שלא נגע ולא האהיל על מקום הטומאה. הר"ש והרא"ש ז"ל:
1.
A [dead] sheretz and a [dead] frog in a public domain, And so also [if there was there] an olive's bulk of a corpse and an olive's bulk of carrion, A bone of a corpse and a bone of carrion; A clod of clean earth and a clod from a doubtful grave area A clod of clean earth and a clod from the land of the Gentiles, Or if there were two paths, the one unclean and the other clean, and a man walked through one of them but it is not known which, Or if overshadowed one of them but it is not known which, or he shifted one of them but it is not known which: Rabbi Akiva rules that he is unclean, But the sages rule that he is clean.
משנה ב
אֶחָד שֶׁאָמַר, נָגַעְתִּי בָזֶה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הוּא טָמֵא וְאִם הוּא טָהוֹר, נָגַעְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם נָגַעְתִּי, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן, וּמְטַהֵר בַּשְּׁבִיל, שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לַהֲלֹךְ וְאֵין דַּרְכָּם לִגָּע:
ברטנורה
אחד שאמר נגעתי בזה. אהשרץ והצפרדע דרישא קאי, דצפרדע דומה לצב וטעו ביה:שדרך בני אדם להלוך. שאי אפשר לאדם למנוע עצמו שלא ילך ברה״ר, הלכך ספק שבילין טהור. אבל מגע אפשר לאדם שלא ליגע, הלכך כי מספקא ליה אי נגע אי לא נגע, ספיקו טמא. ואין הלכה לא כר׳ עקיבא ולא כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
ר"י מטמא בכולן ומטהר בשביל שדרך ב"א להלוך וכו'. והוי כאין לו תקנה. שכ"כ הר"ש דר"י נמי דוקא כשעשה טהרות *[מטהר. כמו לר"ע:
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
אחר שאמר נגעתי בזה. פי' הרמב"ם ז"ל אומרו נגעתי בזה ר"ל באדם זה. ע"כ:
ואיני יודע. מ"מ ואין ידוע בתרי בבי דמתני'. ונקד הרי"א בשביל השי"ן בקמ"ץ:
2.
One who said, "I touched an object but I do not know whether it was unclean or clean," or "I touched one but I do not know which of the two I touched": Rabbi Akiva rules that he is unclean, But the sages rule that he is clean. Rabbi Yose says that he is unclean in every case and clean only in that of the path, since it is the usual custom for people to walk but it is not their usual practice to touch.
משנה ג
שְׁנֵי שְׁבִילִים, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בְּאַחַד מֵהֶם וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וְנֶאֱכְלוּ, הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וְטָהַר, וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. אִם קַיָּמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּלוּיוֹת. אִם לֹא טָהַר בֵּינְתַיִם, הָרִאשׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת יִשָּׂרֵפוּ:
ברטנורה
הזה ושנה. הזה בשלישי, ושנה בשביעי:אלו ואלו תלויות. אע״ג דבשנים שהלכו מוקמינן כל חד בחזקת טהרה, כדתנן לקמן, הכא גבי חד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות, דאפילו בשנים כשבאו לישאל בבת אחת, טמאין. וחד אפילו בזה אחר זה כבת אחת דמי:והשניות ישרפו. דודאי טמא היה כשנעשו:
תוסופות יום טוב
שני שבילים. ברה"ר. הר"ש:
וטהר. כך העתיק הרמב"ם ברפי"ט מהא"ה. כלומר שטהר בהערב שמש. ולענין תרומה. דטבול יום פוסל התרומה מדאורייתא. כדפירש הר"ב בסוף זבים. ובס"א ל"ג כלל ובמשנה בגמ' הגירסא טהור]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
שני שבילים בר"ה. ואיתא בירושלמי ר"פ ידיעות ברייתא קרובה ללשון משנתנו גם שם בבבלי סוף הפרק ברייתא בפלוגתא. וז"ל הברייתא דבירושלמי שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהם ונכנס למקדש בראשון והוזה ושנה וטבל בשני ונכנס חייב ר"ש פוטר בזה ר"ש בן יהודה פוטר בכולן משום ר"ש ע"כ:
הזה ושנה וכו'. בשביל לא שייך רק טומאת מת לזה אמר הזה ושנה וטבל. הרמב"ם ז"ל.
הזה ושנה וטבל טהור והלך וכו'. צריך למחוק מלת טהור. ואית דגרסי וטהר והלך:
הרי אלו טהורות. דכיון דנאכלו הראשונות מוקמי' להו לשניות אחזקתייהו ומטהרינן להו כדין ספק טומאה בר"ה אבל אם הראשונות קיימות אי אפשר לטהר את שתיהן שהרי אחת מהן ודאי טמאה ושמא יאכל אדם אחד את שתיהן או יגעו שתיהן בתרומה ולכך אמרו אלו ואלו תלויות:
הראשונות. אע"ג דשניות עומדות לישרף ולהתבער מן העולם לא מוקמינן לקמייתא אחזקתייהו כיון דהשתא מיהא איתנהו לשניות וכל זמן ששתיהן בעולם אי אפשר לטהר את שום אחת מהן. הרא"ש ז"ל:
3.
If there were two paths, the one unclean and the other clean, and one walked on one of them and then prepared clean foods which were then eaten and, then he was sprinkled upon once and a second time and he performed immersion and became clean, then he walked on the second path and then prepared clean foods, the latter are clean. If the first foods were still in existence both must be held in suspense. If he had not become clean in the meantime, the first is held in suspense and the second must be burnt.
משנה ד
הַשֶּׁרֶץ וְהַצְּפַרְדֵּעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נָגַע בְּאַחַד מֵהֶם וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וְנֶאֱכְלוּ, טָבַל, נָגַע בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. אִם קַיָּמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּלוּיוֹת. אִם לֹא טָבַל בֵּינְתַיִם, הָרִאשׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת יִשָּׂרֵפוּ:
ברטנורה
תוסופות יום טוב
השרץ והצפרדע ברה"ר נגע כו'. זה הדין כמו הדין הקודם (ואמנם משמיענו) זה הדין בטומאת השביל והמשפט בטומאת מגע (שהכל) משפט אחד. ואפילו לר' יוסי שאומר דרכו של אדם להלוך ואין דרכו ליגע. רמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
4.
If there was a sheretz and a frog in a public domain and a man touched one of them and then prepared clean foods which were subsequently consumed; and then he immersed, and then he touched the other and then prepared clean foods, the latter are deemed clean. If the first foods were still in existence both must be held in suspense. If he did not immerse in the meanwhile, the first are held in suspense and the second must be burnt .
משנה ה
שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בְּאַחַד מֵהֶן וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, וּבָא חֲבֵרוֹ וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִשְׁאֲלוּ זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ, טְהוֹרִין. וְאִם נִשְׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טְמֵאִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְמֵאִים:
ברטנורה
אם נשאלו כל אחד לחכמים על ספיקו בפני עצמו, אין בית דין יכולין לטמאן, דהא קיימא לן ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ואם באו בבת אחת, הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין אתם או טהורים אתם, אי אפשר לנו לומר טהורים אתם, שהרי אחד ודאי טמא:ר׳ יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין. לא נחלקו ר׳ יוסי ור׳ יהודה כשבאו לישאל בבת אחת, דדברי הכל טמאין. וכשבאו לישאל זה אחר זה דברי הכל טהורים. על מה נחלקו, על הבא לישאל עליו ועל חבירו, דר׳ יהודה מדמי ליה לזה אחר זה, ורבי יוסי מדמי ליה לבת אחת. והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
*[ועשה טהרות. משום ר' יוסי [טו] איצטריך למתני ועשה טהרות. דכר"ע ס"ל לגבי אדם. כמ"ש במ"ב בשם הר"ש. תוס' דכתובות דף כ"ז]:
רי"א בין כך ובין כך טמאים. כתב הר"ב לא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה כשבאו לישאל בבת אחת דד"ה טמאין בגמ' פ"ק דפסחים דף י'. וכתבו התוספות דנראה דהיינו מדרבנן. דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים ע"כ. ומ"ש הר"ב וכשבאו לישאל בזה אחר זה ד"ה טהורים. כתבו התוס' פ"ב דכתובות דף כ"ז לא שיאכל אדם א'. דא"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרי' בפ' שני דשבועות דף י"ט וכו'. ומ"ש הר"ב על מה נחלקו על הבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ר"י מדמי ליה לבת אחת דכיון דאיהו ידע באידך. וידע דכי מטהרי ליה לחבריה לא מטהרי ליה. סבר ר"י דמיחזי כשקרא. וה"נ בכרכום. (משנה ט' פ"ב דכתובות) אפילו אי אתיא כל חדא בפני עצמה. ידעה בגוונא דאידך וידעה שפיר דלכולן מטהרינן. ומש"ה מקשינן מינה כו' (כמו שכתבתי שם בס"ד) הר"ן דכתובות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
שני שבילין וכו'. פסחים פ"ק דף י' מייתי לה וכתבו שם תוס' ז"ל הא דנקט טהרות ולא קאמר אדם טהור [הגהה. לשון התוס' דבכתובות דף כ"ז להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהן לטבול ולהזות וכו'] משום דלגברי אע"ג דמוקמינן להו בחזקת טהרה מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה בככר אחד דאז התרומה טמאה ודאית והאוכל במיתה ואם נגעו שניהם באחד ונכנס למקדש חייב ע"כ. עוד תירצו בפ' שני דכתובות דף כ"ז דעוד יש לומר דמשום דבעי למיתני ברישא הזה ושנה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו ע"כ. עוד כ' שם תוס' ז"ל דהא דמפרש התם בגמרא דבבא לישאל עליו ועל חברו פליגי אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כ"ע דטמאות מכ"ש דבאו לישאל שניהם בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטיהרוהו ואח"כ בא לישאל על חברו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד א' ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטהרוהו קודם ע"כ. ובירושלמי דתרומות פ"ז דף מ"ה. ועיין במ"ש שם פ"ז סי' ה':
5.
If there were two paths, the one unclean and the other clean, and a man walked by one of them and then prepared clean food, and subsequently another man came and walked by the second path and then prepared clean foods: Rabbi Judah rules: if each by himself asked for a ruling they are both to be declared clean. But if they asked for a ruling simultaneously, both are to be declared unclean. Rabbi Yose ruled: in either case they are both unclean.
משנה ו
שְׁנֵי כִכָּרִים, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, אָכַל אֶת אַחַד מֵהֶם וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וּבָא חֲבֵרוֹ וְאָכַל אֶת הַשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִשְׁאֲלוּ זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ, טְהוֹרִין. וְאִם נִשְׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, טְמֵאִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְמֵאִים:
ברטנורה
אכל אחד מהן. תנא טומאה דאורייתא וקתני טומאה דרבנן. ופלוגתייהו דר׳ יהודה ורבי יוסי הכא נמי בבא לישאל עליו ועל חבירו, כפלוגתייהו לעיל. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו'. היינו ספק דברי סופרים דתנן בפרקין דלעיל ספק דברי סופרים אכל אוכלין טמאים ספק לא אכל:
6.
If there were two loaves, the one unclean and the other clean, and a man ate one of them and then prepared clean food, and afterwards another man came and ate the second loaf and then prepared clean food: Rabbi Judah ruled: if each by himself asked for a ruling they are both to be declared clean, but if they asked simultaneously both are to be declared unclean. Rabbi Yose ruled: in either case they are both unclean.
משנה ז
מִי שֶׁיָּשַׁב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אֶחָד וְדָרַס עַל בְּגָדָיו, אוֹ שֶׁרָקַק וְנָגַע בְּרֻקּוֹ, עַל רֻקּוֹ שׂוֹרְפִים אֶת הַתְּרוּמָה, וְעַל בְּגָדָיו הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. יָשֵׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָמַד, כֵּלָיו טְמֵאִים מִדְרָס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. נָגַע בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם חַי אִם מֵת, וּבַשַּׁחַר עָמַד וּמְצָאוֹ מֵת, רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים, שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן:
ברטנורה
על רוקו שורפים. שעל רוקים הנמצאים שורפים את התרומה, כדתנן בפירקין דלעיל, ואע״פ שהן ספק, ולא אזלינן בתר רובא:ועל בגדיו הולכים אחר הרוב. אם רוב אנשי אותה העיר זבים וזבות, שורפין:כליו טמאין מדרס. אע״ג דבישב ובא אחד ודרס הולכין אחר הרוב, ישן שאני, דחיישינן שמא רוב בני אדם דרסו על בגדיו ואחד מהן זב או זבה:וחכמים מטהרין. כיון דהוי ספק טומאה ברה״ר, טהור, שמא לא דרס כלל:נגע באחד בלילה. ברה״ר דוקא מיירי:וחכמים מטמאין. אם ראהו חי מבערב אע״פ שבא שחרית ומצאו שמת, מודים חכמים לר״מ שהוא טהור, וכשלא ראהו חי פליגי. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. כתב הר"ב אם רוב אנשי העיר זבים וזבות דאע"ג דבגדי ע"ה מדרס כדתנן ספ"ג דחגיגה. לאו דע"ה עושהו מדרס. אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. כ"כ הר"ש. ועיין ר"פ דלקמן ובמ"ה. וכתב עוד הר"ש דקשה דמשמע דאתיא כר"מ. ולר"מ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא (וכמ"ש הר"ב בפ"ג מ"ח) ע"כ. ולפי מ"ש לעיל פ"ג (מ"ט) תירוץ א' של תוס' לא ס"ל ר"מ סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר [יז]:
ר"מ מטהר. עמ"ש בזה במ"ד פ"ג דעירובין:
כשעת מציאותן. וכתב הר"ב בפ' ג' מ"ה דדוקא במקום מציאותם נמי וכו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
מי שישב וכו'. ברוקו על רוקו הרישי' נקדם בשורק ה"ר יהוסף ז"ל וגם כתב ס"א ועל בגדיו הולכין אחר הרוק ע"כ:
ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. אם רובן זבין וזבות שורפים ואם רובן כנענים תולין שאין שורפים על טומאת כנעני אבל אין לומר אם רובן עמי הארץ דלא גזרו טומאת מדרס על עמי הארץ כדמוכח לקמן פ"ז ממתני' דהגנבים והא דבגדי עמי הארץ מדרס לפרושים היינו משום אשתו נדה וצ"ע דמשמע דאתיא כר"מ ולר"מ אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא אחזקה ואיתרע ליה רובא כדאמרינן בפ' כסוי הדם גבי רוב תינוקות מטפחין. הר"ש והרא"ש ז"ל:
נגע באחד בלילה. פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) מייתי לה לאקשויי מינה דר"מ אדר"מ כדכתבינן התם פ"ג סימן ד' וכתבו שם תוס' ז"ל ר"מ מטהר בר"ה מיירי כדתניא בתוספתא ר"מ מטהר שספק טומאר בר"ה טהור וכן פירשו ג"כ הר"ש והרא"ש ז"ל:
7.
If a man sat in a public domain and someone came and trod on his clothes, or spat and he touched his spit, on account of the spit terumah must be burnt, but on account of the clothes the majority principle is followed. If a man slept in the public domain, when he rises his clothes have midras uncleanness, the words of Rabbi Meir. But the sages say that they are clean. If a man touched someone in the night and it is not known whether it was one who was alive or dead, but in the morning when he got up he found him to be dead: Rabbi Meir says that he is clean. But the sages rule that he is unclean, since all doubtful cases of uncleanness are [determined] in accordance with [their appearance at] the time they are discovered.
משנה ח
שׁוֹטָה אַחַת בָּעִיר, אוֹ נָכְרִית, אוֹ כוּתִית, כָּל הָרֻקִּים שֶׁבָּעִיר טְמֵאִין. מִי שֶׁדָּרְסָה אִשָּׁה עַל בְּגָדָיו, אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה עִמּוֹ בִּסְפִינָה, אִם מַכִּירָתוֹ שֶׁהוּא אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, כֵּלָיו טְהוֹרִין. וְאִם לָאו, יִשְׁאָלֶנָּה:
ברטנורה
שוטה אחת בעיר. ודוקא אשה שוטה, אבל אדם שוטה לא, דאשה רגילה בנדות, ואין אדם רגיל בזיבות:או נכרית. והוא הדין לנכרי, דמדאורייתא אין חילוק בין נכרי לנכרית, וכולן טהורין, ורבנן גזרו עלייהו שיהיו כזבים. וכן כותית אין חילוק בין כותי לכותית למאן דאמר כותים גרי אריות הן וגם האידנא גזרו עלייהו שיהיו כנכרים לכל דבריהם. כל הרוקין שבעיר טמאים. שדרכן להלך בכל העיר:או שישבה עמו בספינה. דמטמאה מדרס אע״פ שאין בגדיה נוגעים, כדתנן בריש פרק ג׳ דזבים:אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה כליו טהורים. דאם היתה נדה או זבה לא היתה דורסת על בגדיו ולא נכנסת עמו בספינה:
תוסופות יום טוב
שוטה אחת בעיר. בקמץ הטי"ת כמו כי רועה היא (בראשית כט). וכתב הרמב"ם וידוע הוא שהאשה השוטה לא תשמור עצמה ולא תדע עתות וסתה. ולא תשתדל בזה כפי מה שיגזרהו התורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב דוקא אשה שוטה אבל אדם שוטה כו'. כן לשון הר"ש. ומיהו מסיים ואין האיש רגיל כו'. והכ"מ פי"ח מהא"ה (הלכה י"א). העתיק לשון הר"ש. אבל איש שוטה כו':
כל הרוקין שבעיר טמאין. לא ירצה בזה שהן טמאין בספק ותהיה כמו הרוקים הנמצאים. כי רוקים הנמצאים לא התאמת אצלנו איש טמא. אמנם פה אשר נתאמתנו היות רוק טמא נמצא בזאת המדינה ושבה טומאה קבועה. הנה כל רוק שימלא בזאת המדינה הוא טמא כרוק הזב האמתי וזהו כוונת אמרו טמאים. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
כל הרוקים שבעיר טמאים. בתוספתא קתני דברי ר"מ ר' יהודה אומר אם היתה רגילה ליכנס לתוך מבוי אחד אותו מבוי בחזקת טומאה וכל המבואות בחזקת טהרה ר"ש אומר כל המבואות בחזקת טומאה הן חוץ מן החצר המשתמרת ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף החצר המשתמרת בחזקת טומאה עד שיאמר ברי לי שלא בא לכאן ופי' הרא"ש ז"ל כל הרוקים שבעיר טמאים נמצא הא דאמרינן לעיל גזרו על ספק רוקים לא בכל מקום אלא כדתנן הכא וכן תנן בר"פ בתרא דשקלים רל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ משל שוק העליון דברי ר"מ ר' יוסי אומר בשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאים שבצדדין טהורים מפני שהן מועטים מסתלקים לצדדין אלמא לא גזרו על הרוקים בכל מקום אלא היכא דשכיחי טמאים והרמב"ם ז"ל פי' דגזרו על הרוקים בכל מקום והיכא דיש שוטה או כנענית או כותית קבועים בעיר טמאים ודאי כרוק הזב האמתי ולא מסתבר ע"כ. וכתב הה"ר מנחם ז"ל דמסתבר פי' הרמב"ם ז"ל דלפי' הר"ש ז"ל היה רבי קובע זאת המשנה אחר משנת ספק רוקים דלעיל ולא קשה מידי משקלים דשאני ירושלים דקדושה מכל ארץ ישראל ונזהרין בה יותר משאר מקומות. ע"כ:
בפי' רעז"ל צריך להגיה כדתנן בפרק שלישי דזבין:
8.
If there was in the town one who was not of sound sense, a Gentile, or a Samaritan woman, all spit encountered in the town is deemed unclean. If a woman trod on a man's clothes or sat with him in a boat: If she knew that he was one who eats terumah, his clothes remain clean: But if not, he must ask her.
משנה ט
עֵד אוֹמֵר נִטְמָא, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאתִי, טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמֵאתָ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאתִי, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. עֵד אוֹמֵר נִטְמָא, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִטְמָא, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמָא, וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמָא, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָמֵא. עֵד אוֹמֵר נִטְמָא וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמָא, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת נִטְמָא וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא נִטְמָא, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, טָמֵא. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טָהוֹר:
ברטנורה
ר׳ מאיר מטמא. שאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל:וחכמים אומרים אדם נאמן על פי עצמו. דמתרצינן דיבוריה מאי לא נטמאתי דקאמר, לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, והואיל וכן, אדם נאמן על ידי עצמו:ברה״י טמא ברה״ר טהור. דחשיב כשאר ספק טומאה דעלמא:
תוסופות יום טוב
וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו. פי' הר"ב דמתרצינן דבוריה כו' וכה"ג שנינו ברפ"ג דכריתות. לענין אכלת חלב שוגג או מזיד ואמרי' התם בגמרא. דאיצטריך לאשמועינן הך דהכא דבכי הא דהכא נמי מתרצינן דבוריה. ועיין בפירוש הר"ב רפ"ח דנזיר. ובפרק דלקמן משנה ו':
שנים אומרים נטמא ועד אומר לא נטמא כו'. הא תרי ותרי עיין בסוף מ"ח פ"ב דכתובות. והר"ש מייתי תוספתא דברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור. והקשה מסוגיא דפ"ג דערובין [דף ל"ו] ובתוספתא ריש דף ל"ו מתרלין ואין להאריך בזה:
עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא כו'. עיין (מ"ש) ברפ"ג דכריתות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
השרץ א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע: והצפרדע שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]: וכן כזית מן המת דמטמא באהל: וכזית מן הנבלה דאינו מטמא רק במגע ובמשא: ועצם מן המת דמטמא עכ"פ במגע ובמשא: ועצם מן הנבלה דטהור לגמרי: וגוש מארץ טהורה שבא"י: וגוש מבית הפרס דג"כ מטמא במגע ובמשא: שני שבילין אחד טמא שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי: הלך באחד מהם פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל: האהיל על א' מהם הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא: הסיט את א' מהם הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך: ר"ע מטמא דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא: אחד שאמר נגעתי בזה לכאורה היה נראה. דהשתא קא הדר תנא לפרש שרץ וצפרדע דנקט בריש משנה א'. והיינו מדמפרש ואזיל מילתיה ממטה למעלה. בתחלה אהל ואח"כ היסט. תרווייהו במשנה א'. ואח"כ במשנתנו מפרש מגע. אבל הרמב"ם כאן וגם בחיבורו [פי"ח ה"כ מאהט"ו] פי' בבא זו דמיירי שנגע באדם א'. ואינו יודע אם טמא או טהור היה. וכן מסתבר לפענ"ד. מדשני תנא בלישניה מב' בבות דלעיל בג' דברים. א) דבב' בבות דלעיל קאמר האהיל על א' מהן. הסיט על א' מהן. ובבבא זו קאמר במדבר בעדו. אמר נגעתי. ב) לעיל קאמר ואינו ידוע. והכא קאמר ואיני יודע. ג) דבבבות דלעיל קאמר באיזה מהן האהיל וכו' והכא קאמר אם טהור או טמא. ואי נימא דהכא אשרץ וצפרדע קאי. הול"ל בקצור. נגע א' מהן ואינו יודע איזה מהן נגע. אע"כ דהכא מילתא אחריתא קאמר. ובאדם קמיירי. ולפיכך שפיר קאמר במדבר בעדו. נגעתי בא' ואיני יודע וכו'. ור"ל אני לא ידעתי. אבל אפשר שהמגיע יודע באשר שהוא אדם. ולפ"ז י"ל דנקט שרץ וצפרדע לרבותא דר"ע דאע"ג דלא שייך גבי' לומר שהמגיע יודע אם נטמא הנוגע. אפ"ה מטהר ר"ע כשלא עשה טהרות. ונקט ספק מגע אדם במ"ב לרבותא דרבנן. דאע"ג דהמגיע אפשר שיודע. מדהוא אדם. אפ"ה מטהרי רבנן אע"ג שלא עשה טהרות [ואין זה ענין לאבדל"ש דבעינן רק בנוגע ולא במגיע [כסוטה כט"א]. דהתם כל שיש בדל"ש אף שבאמת אינו יודע אם נטמא מקרי יש בדל"ש. זה בעינן רק בנוגע ולא במגיע. אבל הכא כשהמגיע באמת יודע שנגע בו זה הי' פני' לומר שא"א לטהר זה מדיש כאן אדם שאפשר שיודע שזה טמא הוא, ודוק]. והא דלא פירש במשנה א' דגם בספק מגע שרץ וצפרדע פליגי. היינו משום דסמך את עצמו אפלוגתייהו בספק מגע אדם שהוזכר במשנה ב'. מיהו כל זה בוודאי נגע נשא והאהיל. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. אבל טומאה שמונחת בר"ה. ומסופק אם נגע נשא או האהיל בה. לכ"ע לא מחזקינן טומאה [הר"ש]. ולא עוד אלא אפילו גוף א' המונח בר"ה. ונגע בוודאי. רק שאינו יודע אם אותו הגוף טמא או טהור. ג"כ לכ"ע טהור [רמל"מ פי"ט מאהט"ו ה"א ד"ה ומ"ש]: נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי נקט רישא שהספק הוא בגוף א' אם הוא טמא או טהור. לרבותא דר"ע. דאע"ג דלא אתחזק כאן טומאה וודאית. שהרי לא ידעינן אם יש כאן טומאה כלל. [וגם אי נימא דאשרץ וצפרדע קאי. עכ"פ לא ידעינן איזה מכל הגופים טמא]. ואפ"ה מטמא ר"ע. ונקט סיפא. שמסופק אם נגע באותו שידוע טומאתו. דאע"ג דאתחזק כאן אדם שידוע טומאה וודאית שלו. אפ"ה מטהרי רבנן בר"ה. ונקט הך תרתי רבותא למר ולמר במגע. וה"ה באהל והיסט. א"נ מדאיירי בבבא זו באדם שנגע באדם. להכי מוסיף תנא להזכיר גם ספק זה דאינו יודע אם הוא טמא או טהור. לדיוקא. דהא האדם המגיע. בוודאי יודע אם הוא עצמו טמא. אבל בהנך דמשנה א' שאין בהם רוח חיים ודעת לא שייך הך דיוקא: ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה ומ"ו] מטמאים לכ"ע ודאי מגע. התם ודאי נגע באהט"ו דרבנן. משא"כ הכא שמא טהור לגמרי: ר' יוסי מטמא בכולן בין שהספק במגע או במשא או באהל. וכ"ש בנגע באדם ואינו יודע אה טמא או טהור היה בכולן טמא מדרבנן: שדרך בני אדם להלוך וא"א למנוע. וכיון דרק מדרבנן מטמאינן. אין גוזרין על הצבור דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כע"ז לו"א]: ואין דרכם ליגע וה"ה במסופק אם האהיל בלא הילוך. או בהיסט בלא הילוך. דהרי גם בהנך מטמא. רק נקט ליגע לרבותא. דאע"ג שהוא מעשה קל. אפ"ה אמרינן דאפשר ליזהר שלא יגע בשום דבר עד שיבורר לו שהדבר שנוגע טהור ודאי ולפיכך גזרו בה רבנן. וכ"ש שאפשר ליזהר בהיסט ואהל: שני שבילים ר"ה הן: ואחד טהור ואין ידוע איזה מהן טמא: ועשה טהרות ר"ל נגע בטהרות: הזה ביום ג' להילוכו בשביל. או אח"כ: ושנה ביום ז' להילוכו או אח"כ: וטבל וטהר בהערב שמש. דבתרומה קמיירי שצריך הע"ש. מדמסיים תלויות. ואע"ג שלא היה צריך להתטהר כלל. דהרי סט"ו בר"ה הוא וטהור. אפ"ה הוא עשה כן מדעת עצמו. אי נמי מיירי שנטמא בינתיים בטומאה וודאית אחר שהלך בא' משבילי' הנ"ל. ולהכי הזה וטבל והתטהר: הרי אלו טהורות דכיון דהתטהר בינתיים. הו"ל ב' הספיקות כב' ספיקות של ב' בנ"א שהלך כל א' מהן בא' מב' השבילין. וכשנאכלו הראשונים הרי לא בא לשאל רק על ההילוך בהשני. והו"ל סט"ו בר"ה וטהור: אלו ואלו תלויות דמדשניהן קיימות. אפילו בא לשאל על כל א' בפ"ע. אפ"ה כיון שהב' הספיקות אירעו ע"י אדם א' א"א למטהרינהו לשניהן. דהרי א' מהן ודאי טמא. ושמא יאכל אדם א' את שניהן. או יגעו שניהן בתרומה אחת, ותתטמא ממ"נ. ונמצא שטהרנו את הוודאי טמא. להכי שניהן תלויות: הראשונות תלויות ורב"א גרס טהורות. דהרי כיון דהשניות נשרפות מכח ממ"נ א"כ אין כאן שום חשש בשנטהר הראשונות. וכן איתא בתוספתא דפרקין. [וזה דלא כשיטתינו לעיל סי' ט"ו]. אולם בתוספות חדשים מקיים גירסת המשנה תלויות. דדוקא כשלא הלך בהב'. הרי הראשונות טהורות מכח סט"ו בר"ה. אבל כשהלך גם בהב'. שאז ע"כ השניות ישרפו מצד ממ"נ. אז אי נטהר הראשונות. יש לחוש שיטעו לומר שנודע לנו שהשני ודאי טמא. א"כ הראשון ודאי טהור. ויעשו להבא טהרות בהראשון לכתחלה וישרפו בהשנייה. להכי אידי ואידי תלויות: והשניות ישרפו דכיון שלא נטהר בינתיים. הרי טמא ממ"נ בשעה שעסק אח"כ בטהרות: השרץ והצפרדע ברשות הרבים הא דאצטריך תו למנקט משנה זו בשרץ וצפרדע בר"ה. והרי היא היא דינא דמשנה ג' דמ"ש במסופק אם נטמא באהל או במסופק אם נטמא במגע ואטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל. י"ל דאצטריך לאשמעינן לר' יוסי לעיל [במ"ב]. דמחמיר שם במגע והיסט. טפי מבהילוך בשביל. להכי קמ"ל הכא. דדוקא בלא עשה טהרות מחלקינן ביניהן. אבל בעשה טהרות. גם בספק מגע בר"ה טהור כמו בשביל: ועשה טהרות הא דאיצטריך למתני ועשה טהרות. הרי גם בהאדם הנוגע עצמו יש ספק זה. י"ל דלר' יוסי אצטריך. דס"ל לעיל בשביל דאפי' לא עשה טהרות טהור. להכי קמ"ל הכא דדוקא כשהספק באדם א'. אבל כשהספק בב' בני אדם שהלכו בב' שבילין. אפילו בעשה טהרות. אפ"ה שניהן טמאים. ואפילו בבא לשאל זא"ז: ואם נשאלו שניהם כאחד בנשאלו שניהן כאחת ד"ה טמאין מדרבנן. דאף דר' יוסי לעיל מטהר בספק בשביל. היינו רק באירע הספק רק לאחד. זא"ז. ד"ה טהורים שניהן. רק שלא יאכלם אדם אחד. כי פליגי בשואל א' על עצמו ועל חבירו. תחלה שאל על עצמו וטהרנוהו. ואח"כ שאל על חבירו. לר' יהודה דינו כבאו לשאל שניהן זא"ז. ולר' יוסי כיון שאדם א' שאל על שניהן במעמד א'. אף ששאל זא"ז. הרי דינן כבאו לשאל בבת אחת [תוס' כתובות כ"ז א']. ונ"ל דלאו דוקא בבא לשאל עליו ועל חבירו. אלא ה"ה בבא אדם אחד לשאל על שניהן: ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים קמ"ל משנה ה' לרבותא דר' יהודה. דאף דהו"ל ספק טומאה דאורייתא. אפ"ה מטהר בזא"ז. ונקט תו משנה ו' לרבותא דר' יוסי. דאף דטומאת אוכלין רק מד"ס הוא. אפ"ה מדמי לה כבת אחת דגברי וטמאים. ומשנה ו' אף דהו"ל טומאה דרבנן אפ"ה בב"א טמאים: ובא אחד ודרס והרי יש לחוש שמא הדורס היה ממטמאי משכב ומושב. ואע"ג דבגדו הו"ל אין בו דל"ש. עכ"פ כיון דבשעת התהוות הספק לבשו אדם הו"ל כיש בדל"ש [כפסחים י"ט ב']: או שרקק דנמי יש לחוש שמא מזב וחביריו הוא: על רוקו שורפים את התרומה דגזרו על ספק רוקין אף בר"ה. ואפילו ברוב טהורים [כלעיל פ"ד מ"ה]: ועל בגדיו הולכין אחר הרוב דאם רוב העוברים שם זבין. הבגד טמא משכב. ונטמא האדם שלבשו. דכשיש רוב טמאין לא אמרו סט"ו בר"ה טהור. מיהו ליכא לאוקמה ברוב ע"ה דהרי לא גזרו על משכב ומושב של ע"ה. או על הסיטו. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ורק על בגדו גזרו. שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וגם ברוב כנענים ליכא לאוקמא דאע"ג דהן כזבין לכל דבריהן. אין שורפין על טומאתן תרומה אפילו הן ודאי זבין [כנדה לא"א]. אלא מיירי שיש רוב זבין ישראל: כליו טמאים מדרס אפי' ברוב טהורים. וס"ל דלא אזלינן בתר רובא טהורים ברישא בדרס א' על בגדיו. רק מדאיכא למימר טומאה ברובא איתא. שלא דרסו על בגדיו. משא"כ הכא כיון שישן. שמא הרוב דרסו על בגדיו וביניהן היה הטמא: וחכמים מטהרין דס"ל דאפילו בכה"ג לא גרע ממחצה על מחצה. וסט"ו בר"ה טהור: ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר אף דיש כאן חזקה דהשתא שמצאו מת אפ"ה טהור. מדיש כאן ב' חזקות כנגדו. חזקת חי דמעיקרא. וחזקת טהרה של הנוגע. מיהו ברה"י מודה ר"מ דבכה"ג טמא: וחכמים מטמאים דמחזיקים טומאה מזמן לזמן במקום מציאותו. מיהו דוקא בלא ראהו חי מבערב. אבל בראהו חי מבערב מודו רבנן לר"מ דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה עדיפא מחזקה דהשתא [ועיין משבצות זהב לי"ד סי' ס"א סק"ג]: שוטה אחת דוקא אשה שוטה. דאשה רגילה בנדות. וזו מדהיא שוטה לא תשתמר לסלק רוקה בימי נדתה מר"ה שלא יכשלו בו עושי טהרות: או כנענית אע"ג דגם זכרים שלהן אפילו ידוע לנו שאינן זבין. טמאים מד"ס כזבין [כנדה לד"א]. אפ"ה נקט נקבה אגב רישא: או כותית דגם הם דינן ככנענים. דקיי"ל כותים גרי אריות הן [כחולין דג"א]: כל הרוקים שבעיר טמאין לצדדין קתני. דבשוטה ישראלית בעיר שורפין על ספק רוקה את התרומה [כלעיל פ"ד מ"ה]. אבל כשיש רק חשש ככנענים או כותים. אפי' ודאי זבין אין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לא"ב והרמב"ם ספ"ב ממשכבות]: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה ושמא נדה היתה וטמאתו ע"י הספינה [כרפ"ג דזבים]: כליו טהורין דאז נזהרת בנדתה מלדרוס על בגדיו. ומלכנום עמו בספינה: ואם לאו ישאלנה ואע"ג שהיא אשת ע"ה. והרי ע"ה אינו נאמן לומר לא נגעתי [כטהרות פ"ז מ"ב]. עכ"פ מדקאמרי' שאינה נדה. הו"ל כגבאים שנאמנים לומר לא נכנסנו [כפ"ז מ"ו]. מיהו בדרסה על בגד יחף, טמאתו עכ"פ במגע, ככל ע"ה. ואפ"ה ישאלנה דאם ודאי נדה היא הרי עשתה להבגד אב. ונטמא גם החבר שלבשו: טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]: ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש: וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]: טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך: ועד אומר לא נטמא והוא שותק: טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:
מלכת שלמה
הוא נאמן ע"י עצמו. ואעפ"כ אין אומרים לו לעסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הן טהורות והוא יחיש לעצמו ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול וכן מבואר בתוספתא והביא אותה ביד. ועיין בפי' הר"ש ז"ל:
עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא. ואיהו קא שתיק דאי מכחיש לי' עד אחד לא מהימן. הרא"ש ז"ל:
9.
If one witness says, "You have become unclean," but he says, "I have not become unclean," he is regarded as clean. If two witnesses say, "You have become unclean," and he says, "I have not become unclean," Rabbi Meir says: he is unclean. But the sages say: he may be believed on his own evidence. If one witness says, "You have become unclean," and two witnesses say, "He has not become unclean," whether in a private domain or in a public domain, he is regarded as clean. If two witnesses say, "He has become unclean’, and one witness says, ‘"He has not become unclean," whether in a private domain or in a public domain, he is regarded as unclean. If one witness says, "He has become unclean," and another says, "He has not become unclean," or if one woman says, "He has become unclean’, and another woman says, "He has not become unclean," he is regarded as unclean if in the private domain, but if in a public domain he is regarded as clean.
Tahoros
Tahoros
Chapter 5