Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
יוֹצֵא דֹפֶן, אֵין יוֹשְׁבִין עָלָיו יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טָהֳרָה, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו קָרְבָּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. כָּל הַנָּשִׁים מִטַּמְּאוֹת בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט״ו:י״ט), דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ. אֲבָל הַזָּב וּבַעַל קֶרִי, אֵינָן מִטַּמְּאִים, עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתָן לַחוּץ:
ברטנורה
יוצא דופן. אשה שפתחו [מעיה] ע״י סם והוציאו העובר לחוץ ונתרפאה:אין יושבין עליו ימי טומאה. שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:וימי טהרה. ואין לה דם טוהר:ואין חייבין עליו קרבן. של יולדת. דכתיב (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת:רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. שנאמר [שם] ואם נקבה תלד, לרבות יוצא דופן. ואין הלכה כר׳ שמעון:כל הנשים מיטמאות. בנדה משיצא הדם מן המקור והגיע לבית החיצון, ואע״ג דהעמידוהו כותלי בית הרחם ולא פירש לחוץ. דכתיב [שפ ט״ו] דם יהיה זובה בבשרה, מלמד שמטמאה אע״פ שעדיין הוא בבשרה. ובית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה:אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. דכתיב בזב [שם] איש כי יהיה זב מבשרו, עד שתצא זובו מבשרו. ובבעל קרי כתיב (שם כב) אשר תצא ממנו שכבת זרע:
תוסופות יום טוב
רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. פירש הר"ב שנאמר ואם נקבה תלד. וה"ל למכתב ואם נקבה היא. אלא ריבה כו'. כך לשונו בפי' מ"ה פ"ק דכריתות. [*וע' [מ"ש] ספ"ג]:
כל הנשים מטמאות. פירש הר"ב בנדה. משמע דאילו בזיבה לא. ואילו בסיפא לא תנן אלא הזב וכן לא מייתי הר"ב קרא אלא דגבי זב. ובגמרא דף מא ע"ב. ת"ר בבשרה מלמד שמטמאת בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת"ל זובה בבשרה. פירש רש"י ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקי' בל' זיבה ילפינן זיבה ע"כ. פולטת ש"ז מניין ת"ל יהיה פירש רש"י יהיה זובה בבשרה:
בבית החיצון. לשון הר"ב בית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה. [*לאו למימרא] שכל המקום שדש בו האבר הכל מקרי בית החיצון ואפילו במקום שראש האבר מגיע שז"ל הרמב"ם [*המקום אשר יוצא מצואר הרחם] והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה כו' והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש בו ע"כ. ומ"ש הר"ב בשעת ביאה אינו אלא תוספת באור לשהאבר דש בו וכמו שהקדים הרמב"ם וכתב בעת המשגל. ואח"כ כתב שזהו אמרם כו' שהשמש דש בו. [*וזה] לשונו בחבורו פ' ה' מהא"ב [הלכה ב] [*הואיל ויצא מבין השינים כו' ובין השינים הוא] מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה [*ובין השינים [עצמו] כלפנים. הנה מבואר שכל מה שחוץ ממקום שהאבר מגיע אליו בשעת גמר ביאה. הוא הנקרא בית החיצון בלבד. והשתא י"ל שז"ש הר"ב בשעת ביאה. אע"פ שכבר כתב שהאבר דש בו. היינו שבא לפרש לאפוקי בשעת גמר ביאה]. וא"ת וכי איזה שיעור נתנו לנו חכמים במקום שיגיע אליו האבר. דודאי דאין כל האצבעות שוות. ועוד בתולה ולא ידעה איש מה תהא עליה לדעת מה יעשה לה כשנעקר ממנה דם ויצא. אם יצא כשיעור אם לאו. ותריץ דכבר נתנו חכמים עוד שיעור אחר. כדאיתא בגמ' [שם] דתני רבי זכאי עד בין השינים [כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר] בין השינים עצמן כלפנים. וזהו שדקדק הרמב"ם בחיבורו לכתוב לתרווייהו שכתב הואיל ויצא מבין השינים כו'. ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר וכו' [*ועל כרחינו חז"ל באמרם מקום שהאבר דש באיש בינוני ובאשה בינונית אמרו (וכן) [וכה"ג] כתבו התוספות בד"ה [וסבר] ר"ש כו' וא"כ קצת קשה הברייתא שלא הזכירה לבין השינים. וקתני מקום שהאבר דש בו. שהוא דוקא בבינוני ובינונית אמאי לא שנאה כדרבי זכאי. שהוא שיעור השוה לכל]:
יכין
מלכת שלמה
1.
For a fetus born from its mother's side, she does not sit the prescribed days of uncleanness nor the days of cleanness, nor does one incur on its account the obligation to bring a sacrifice. Rabbi Shimon says: it is regarded as a regular birth. All women are subject to uncleanness [as soon as the blood appears] in the outer chamber, as it says, "her discharge being blood in her body" (Leviticus 15:19). But a zav and one who emitted semen convey no uncleanness unless the discharge came out of the body.משנה ב
הָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו, אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה. וּמְטַמְּאִים בְּכָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ כְעֵין הַחַרְדָּל וּבְפָחוֹת מִכָּן:
ברטנורה
שנזדעזעו אבריו. שנעקרה שכבת זרע מגופו:אוחז באמה. ואע״ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, הכא כיון דנעקרה שכבת זרע שוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד באותה שעה:ומטמאין. זוב ושכבת זרע:בכל שהן. לאדם היוצא ממנו. אבל הנוגע, אינו טמא עד שיגע בכעדשה:
תוסופות יום טוב
אוחז באמה. כתב הר"ב ואע"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. גמ' ופירש"י שמחמם את איברו ומביא לידי קרי. וזהו קלקול דור המבול שנאמר כי השחית כל בשר. ועיין עוד מה שכתבתי בריש פ"ב:
ומטמאין בכל שהוא. פי' הר"ב זוב וש"ז וכו'. בגמרא משמע דמסתמא כל שהוא. דמאן דבעי שיעור מפיק ליה מקרא דמינייהו נפיק לתנא דידן זב בעל שתי ראיות לטומאה. שהוא מדכתיב או החתים בשרו מזובו טמא [*מקצת זובו טמא דהיינו כשראה רק שתי ראיות]. וקשיא לי שהר"ב והרמב"ם בריש פ"ק דזבים מפרשים דזב בעל שתי ראיות. מדמנה הכתוב שתים וכו' ובגמרא דרשה זו למאן דבעי שיעור דצריך להכי קרא דבשרו מזובו. אבל הרמב"ם בזבים פ"ק מ"ד כתב ראייה אין לה שיעור אפילו כל שהוא. וזהו אמרו החתים בשרו ואפי' כל שהוא ע"כ. וכ"כ בחיבורו פ"ב [הלכה ט] מה' מחוסרי כפרה שנאמר או החתים בשרו. כל שהוא ניכר בבשרו מטמא ע"כ והוא בתורת כהנים. תהיה כל שהוא. החתים כל שהוא. בשרו כל שהוא כמ"ש הרמב"ם שם במ"ה. והתם מסיק מזובו מקצת זובו לימד על בעל ב' ראיות. כדדרש בגמ' למאן דאמר [*אין] צריך שיעור. [*ומה שכתב הר"ב] אבל הנוגע אינו טמא עד שיגע בכעדשה. וקשיא מפירושו דמ"ג פ"ק דכלים וכמו שהארכתי שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
If he was eating terumah when he felt that his limbs shook, he should take hold of his member and swallow the terumah. And it conveys uncleanness however small the quantity, even if it is only of the size of a mustard seed or less.משנה ג
תִּינוֹקֶת בַּת יוֹם אֶחָד, מִטַּמְּאָה בְנִדָּה. בַּת עֲשָׂרָה יָמִים, מִטַּמְּאָה בְזִיבָה. תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד, מִטַּמֵּא בְזִיבָה, וּמִטַּמֵּא בִנְגָעִים, וּמִטַּמֵּא בִטְמֵא מֵת, וְזוֹקֵק לְיִבּוּם, וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, וּמַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה, וּפוֹסֵל מִן הַתְּרוּמָה, וְנוֹחֵל וּמַנְחִיל. וְהַהוֹרְגוֹ, חַיָּב. וַהֲרֵי הוּא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וּלְכָל קְרוֹבָיו כְּחָתָן שָׁלֵם:
ברטנורה
מיטמאה בנדה. אם ראתה דם:בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה. אם ראתה שלשה ימים רצופים לאחר שבעה. דכל דם שרואה בתוך שבעה דם נדה הוא, הילכך אי אפשר לה ליטמא בזיבה דהיינו להיות זבה גדולה, עד עשרה ימים:תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה. דכתיב (שם ט״ו) איש איש כי יהיה זב, לימד על תינוק בן יומו שמיטמא בזיבה:ומיטמא בנגעים. דגבי נגעים כתיב (שם י״ג) אדם כי יהיה בעור בשרו, ותינוק בן יומו אדם הוא, דאדם כל שהוא משמע:ומיטמא בטמא מת. דכתיב (במדבר י״ט:י״ח) ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל שהוא:וזוקק ליבום. אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו. אבל נולד לאחר מיתת אחיו, אינו זוקק, דכתיב (דבריס כ״ח) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם:ופוטר מן היבום. אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת. אבל כל זמן שמעוברת, אינו מתירה לינשא:ומאכיל בתרומה. בת ישראל שניסת לכהן ומת, ונולד בן לאחר מיתתו, אוכלת בשבילו בו ביום שנולד, כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״א) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ודרשינן יאכילו את אמם. אבל הניחה מעוברת, אינה אוכלת בשבילו עד שיוולד:ופוסל מן התרומה. כגון כהן שהיו לו שתי נשים, אחת גרושה שעבר ונשאה כשהיא גרושה, ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים בתרומה בשבילן, דכתיב [שם] וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ויש לו בן יום אחד מן הגרושה והוא חלל, ויש לו חלק בעבדים, ופוסל את כולן מן התרומה, דאין ברירה לדעת מי מהן מגיע לחלקו. ודוקא בן יום אחד דראוי לירושה. אבל כל זמן שלא נולד, אוכלים כולן, דאין זכיה לעובר:ונוחל ומנחיל. נוחל את האם. אם מתה אמו ביום שנולד, הרי הוא נוחלה. וכשמת הוא, באין אחיו מאביו ויורשים הימנו נכסי אמו. אבל עובר שבמעיה, אם מתה מעוברת אינו נוחל את אמו להנחיל לאחיו מאביו, שהרי מת הוא קודם אמו, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו:וההורגו חייב. דכתיב (ויקרא כ״ד) ואיש כי יכה כל נפש, מכל מקום:כחתן שלם. שחייבים להתאבל עליו. והני מילי, דקים להו בגויה שכלו לו חדשיו, אבל לא קים להו שכלו לו חדשיו, אין חייבין להתאבל עליו עד שיהיה בן שלשים ואחד יום:
תוסופות יום טוב
תנוקת בת יום א' מיטמאה בנדה. דילפי' מקרא. כמו שכתב הר"ב בריש פרקין דלעיל:
בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה. גמ' דת"ר אשה [ואשה כי תזוב זוב דמה קא דריש] אין לי אלא אשה. בת עשרה ימים לזיבה מנין. ת"ל ואשה:
ומיטמא בנגעים. כתב הר"ב דגבי נגעים כתיב. אדם כי יהיה בעור בשרו וכו'. עיין מ"ש פרק ג דנגעים. וכתבו התוס' משום דבנגעים כתיב איש או אשה. ובטומאת מת נמי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. איצטריך קרא בהו לרבויי. אבל לענין זוקק ליבום. ופוטר מן היבום ומאכיל תרומה לא כתיב איש. ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר:
[*ומיטמא בטמא מת. עיין בפי' הר"ב רפ"ק דכלים]:
וזוקק ליבום. פי' הר"ב אם נולד יום א' קודם מיתת אחיו אבל נולד כו' דכתיב כי ישבו. וגו' ומינה דבעינן ישיבה אחת. וכן נמי שמעינן מינה דבישיבה אחת כל דהו. ואפילו יום אחד סגי:
ופוטר מן היבום. כתב הר"ב אם נולד לאחר מיתת אביו. וחיה שעה אחת ומת וכו'. ובגמ' ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה. ואיכא למידק דבריש פ"ד דיבמות תנן החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה. בזמן שהולד של קיימא כו'. ופי' רש"י דהתם דף לז אי קים לן דכלו לו חדשיו. תנן במסכת נדה תנוק בן יומו פוטר מן היבום. ע"כ. אבל מלשון הר"ב שבסוף משנתינו משמע דלא בעי לאתנויי דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. אלא לענין אבילות. וטעמא רבה איכא. דקי"ל דבאבל הלך אחר המיקל. וגם בגמרא אתמר אדאמרינן כחתן שלם למאי הלכתא לענין אבלות. משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. וכבר הזכיר המגיד בפ"א מהלכות יבום [הלכה ה] שיש מי שסובר דבסתם שלא נודע אם כלו לו חדשיו אם לאו. דאזלינן בתר רובא. ע"כ. ולפי זה הא דתנן אם הולד של קיימא. [ר"ל] דלא ידעינן ביה שלא כלו לו חדשיו. ודעת הרמב"ם ג"כ כדעת רש"י. דבכל מקום בעינן שיהא נודע שכלו לו חדשיו. ולא לענין אבלות בלבד. וכבר כתב המגיד בפ"א מהל' נחלות [הלכה יג] דמאי דאתמר בגמרא אדאבלות. אין להכריח מזה. דהא לענין שאר דברים לא בעינן. ולפיכך יש להשוות דברי הר"ב עם דברי רש"י והרמב"ם. ולומר שהוא נמשך אחר מאי דאתמר בגמרא. ולפיכך פירשו נמי גבי אבלות כמו שהוא בגמרא. אבל ממילא דהה"נ דלכל הדינין השנויין במשנתינו. דבעינן בהו שיהא נודע שכלו חדשיו. או ששהה שלשים יום. ולהרמב"ם כי נמי לא שהה ולא כלו לו חדשיו. כי גמרו שערו וצפרניו הרי זה ולד שלם. ובהכי מיישב המגיד מ"ש הרמב"ם בספ"א מהלכות נחלות בנוחל ומנחיל דלקמן שהוא בלא כלו לו חדשיו. ושם הניח המגיד בצ"ע. אבל בפ"א מהל' יבום פירשו. דמיירי כשגמרו שערו וצפרניו דבהכי מקרי ולד. וכך יש לפרש אותה ששנינו בפ"ד דיבמות. אם הוא ולד של קיימא. אבל משנתינו דהכא אין לפרש דמיירי בכך. מדאמרינן עלה וה"מ דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו:
ופוסל מן התרומה. פירש הר"ב כגון כהן שהיה לו שתי נשים וכו' ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים וכו'. דאין לפרש נמי לענין פסול דאמו כמו במאכיל דא"כ מאי אריא בן יום אחד אפילו עובר נמי פוסלה [כדתנן במ"ד פ"ז דיבמות] גמ'. וא"ת ולמאי דמסיק הר"ב וכתב. אבל כל זמן שלא נולד אוכלים כלן דאין זכייה לעובר. למה ליה לפרושי בהיה לו ב' נשים לוקמה באשה אחת גרושה ויש לו בן א' ממנה. וכשהוא בן יום א' פוסל. אבל עובר לית ליה זכייה. ויאכלו העבדים משום הראוים ליורשו וכדמוכח מפירוש הר"ב במשנה ג פרק ז דיבמות. וכבר הקשו התוס' כך [ד"ה אר"ש]. ופירשו דלמאן דמוקים בגמ' בהיה לו שתי נשי' ס"ל דעובר אית ליה נמי זכייה אלא שאינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות. וה"ל דזכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ומשום הכי כשיש לו בנים משאינה גרושה לא פסיל עובר אע"ג דיש לו זכייה. דלא חיישינן למיעוט הזכרים. אבל אם אין לו בנים פוסל עובר. דאית ליה זכייה. דבין הוא זכר בין הוא נקבה הרי הן שלו. ופליג אמ"ד בפ"ז דיבמות [דף סו] דאוכלים בשביל כל המשפחה דלית ליה זכייה לעובר ע"כ. אבל הר"ב שפי' דאין זכייה לעובר. משמע שאין לו זכייה כלל. יש לדחוק דה"ק בכה"ג דיש לו בנים אין לו זכייה. כלומר שאינו זוכה כדי שיפסול. ועוד אפשר לומר דאתא למימרא דאין לו זכייה. ואפי' בת כהן לכהן מעוברת. אינו מאכיל לעבדים כלל. וכדעת הרמב"ם שכתבתי שם [ד"ה מפני]. וכן בפי' הרמב"ם אסברה לה בשתי נשים. ומסיק נמי שאין קנין לעובר. וא"ת ולמאי דחיק לפרש ביש לו גרושה. אפי' בת כהן נמי. לא קשיא דפוסל תנן. ואילו בת כהן לא משום פסול הוא. אלא שאינו מאכיל. ומ"ש הר"ב דאין ברירה כו' בכל מקום שנזכר לשון זה. ענינו דאין ברירה למפרע. ואילו הכא ענינו מעכשיו. ולשון רש"י שאין אנו יודעים לברור מי מגיע לחלקו:
ונוחל ומנחיל. כ' הר"ב אבל עובר כו' אינו נוחל כו'. שהרי מת הוא קודם אמו. והא דמפרכס. מידי דהוה אזנב הלטאה. גמ'. ועיין מ"ש בשם הרמב"ם במ"ו פ"ק דאהלות. וכתבו התוספות [ד"ה אינו] והא דתנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי. יש חלוק בין מתה לנהרגה. כדאמר בערכין [דף ז] לגבי מיתה. איידי דולד זוטר חייתיה עיילא טיפה דמלאך המות. ומחתך להו לסימנין. אבל נהרגה היא מתה ברישא. א"נ כגון דמתה אמו מחמת לידה. דכיון דעקר הולד לצאת. אז לא מיית כדאמר שמואל התם ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד. וא"ת א"כ עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומתה תחלה. וי"ל דאה"נ ונקט בו יום א' משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל. אבל עובר לא פסיקא ליה. ע"כ:
וההורגו חייב. אבל עובר לא. ואפי' נהרגה. או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו. כדתנן במס' אהלות [ספ"ז] אשה המקשה [לילד] חותך אבר אבר יצא ראשו אין [נוגעים בו. שאין] דוחין נפש מפני נפש. ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מחייב ההורגו עד שיצא ראשו. שתלוי קצת בחיות אמו. אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי. תוספות:
כחתן שלם. פי' הר"ב שחייבין להתאבל עליו. וכי הא דאמרינן בפ"ק דסוטה דף יב והנה נער בוכה (שמות ב׳:ו׳) מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה. אמרה שמא לא אזכה לחופה. ה"נ שמתאבלים עליו כאילו זכו כבר לחופתו. מפי מורי מהר"ר יעקב גינצבורג זלה"ה. ול"נ כי הא דבפ"ג דנדרים דף לב דלקטן הנמול קרינן חתן. דהכי איתא התם. רשב"ג אומר לא למשה רבינו בקש (שטן) [מלאך] להרוג אלא לאותו תינוק שנאמר (שם ד) כי חתן דמים אתה לי. צא וראה מי קרוי חתן. הוי אומר זה התינוק וקאתי תנא לאשמועינן דלא תימא דהואיל ולא הגיע לשמנה להמול בשר ערלתו. דאין מתאבלין עליו. כיון שלא נכנס בברית. קמ"ל. דהרי הוא כחתן שלם הנמול לשמונה. וקתני כחתן שלם. משום מנהגא דכתב הטור י"ד בסי' רס"ג ושס"ג. משמא דרב נחשון גאון. דינוקא דמית ולא ה"ל שמונת ימים. נהגינן ליה דמהלינן ליה אבי קברא. ומש"ה קרי ליה לנמול לשמונה חתן שלם. וקאמר שהוא כחתן שלם הנמול לשמונה. ואין ברית האמורה בתורה שהוא לשמנה. מעכבתו מלהתאבל עליו:
יכין
מלכת שלמה
3.
A girl one day old defiles due to menstruation. A girl ten days old defiles due to zivah. A boy one day old defiles due to zivah, and defiles due to scale disease and due to corpse uncleanness; He subjects [his deceased brother's widow] to yibbum [levirate marriage]; He exempts [his mother] from yibbum, He enables her to eat terumah And he disqualifies her from eating terumah; He inherits and transmits inheritance; He who kills him is guilty of murder, And he counts to his father, to his mother and to all his relatives as a fully grown man.משנה ד
בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם, קְנָאָהּ. וְחַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. נִשֵּׂאת לְכֹהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. בָּא עָלֶיהָ אַחַד מִן הַפְּסוּלִים, פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. בָּא עָלֶיהָ אַחַד מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, מוּמָתִין עַל יָדָהּ, וְהִיא פְטוּרָה. פָּחוֹת מִכָּן, כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעָיִן:
ברטנורה
מתקדשת בביאה. אם מסרה אביה לכך: ואם בא עליה יבם קנאה. להיות אשתו לכל דבר, ויורשה ומיטמא לה וזכה בנכסי אחיו:וחייבין עליה משום אשת איש. אם קבל בה אביה קדושין מאחד, ובא עליה אחר, נהרג עליה, דביאתה ביאה:ומטמאה את בועלה. אם היא נדה. אבל פחות מכן, אע״פ שהיא מטמאה במגע, אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת שבעה, אלא משום נוגע ולטומאת ערב:תחתון. של בועל נדה:כעליונו. של זב, שמטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים:מן הפסולין. כגון נכרי, ועבד, ונתין, ממזר, או חלל:פסלה. מתרומת אביה, אם היא בת כהן:מכל העריות. כגון אביה או חמיה:והיא פטורה. מפני שהיא קטנה ואינה בת עונשים:כנותן אצבע בעין. שדומע וחוזר לכמות שהיה, אף כאן חוזרת בתולה כמו שהיתה:
תוסופות יום טוב
בת ג' שנים ויום אחד כו'. הלכה למשה מסיני. הרמב"ם. וכן בגמ' אפסולה לכהונה. ומשמע ודאי דה"ה לכולהו [*וענין ויום אחד. הארכתי בו בספר לחם חמודות בפרקין סעיף ה'. וגם בספר מלבושי י"ט בטח"מ סי' ל"ה]:
וחייבין עליה משום א"א כו'. פי' הר"ב אם קבל בה אביה קדושין כו'. וכ"כ רש"י. ותמהו התוס' בפ"ו דיבמות דף נז דמאי איצטריך למתני. דמסיפא שמעינן לה דקתני ואם בא עליה א' מכל העריות כו' ומסקי דאיצטריך דאי לאו [*דקתני לה]. הוה מוקמינן ואם בא עליה אחד מכל העריות. דוקא בעריות ולא בבהמה. דהא בסיפא גבי בן ט' קתני כל עריות שבתורה מומתין על ידו. ואפ"ה קתני ונסקלת בהמה על ידו. אלמא לא הוי בהמה בכלל כל העריות. אבל השתא דקתני וחייב עליה משום א"א. וה"ה כל העריות. תו לא איצטריך סיפא אלא משום בהמה. ע"כ. וכתבו גם כן למה לא פי' דקאי איבם שקנאה. ולאשמועינן דהוה כא"א גמורה. ומיהו ודאי דרש"י ה"מ לאסבורי נמי במסרה אביה לביאה דקתני לה כבר. אלא נקט קידושי כסף דתנן להו בתחלה בריש קדושין:
לטמא משכב תחתון כעליון. עיין ריש פרק דלעיל:
פסלה מן הכהונה. לשון הר"ב פסלה מתרומת אביה אם היא בת כהן. וכן לשון רש"י. ומסיים כדתניא בגמרא דאלמנה לכ"ג [דף סח] מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו' ת"ל (ויקרא כ״ב:י״ב) כי תהיה לאיש זר. כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ושם פירש"י פסלה כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה. ע"כ:
מכל העריות. לשון הר"ב כגון אביה או חמיה. וכן ל' רש"י. ואפשר לי לומר דנקטינהו להנך. משום דקטנה כזאת אם ארוסה היא בבית אביה. ועיניו עליה ושכיחא ליה. ואם כנסה לבית חמיה. עיני חמיה עליה. ושכיחא ליה:
והיא פטורה. ואא"א דרישא נמי קאי. דבכלל כל העריות היא. כמ"ש לעיל בשם התוס' [*וכן תנן בספ"ב דכריתות כל העריות כו' הקטן פטור. ובא"א הוא בהדיא. וברייתא דספרי פרשת כי תצא האיש השוכב עם האשה. ואע"פ שהיא קטנה. והאשה אע"פ שנבעלה לקטן. וגם במדרש פסיקתא כן הוא. וכתבתי לזה. לפי שראיתי לרש"י ז"ל בספ"ק דערכין. דאדתניא התם. שניהם עד שיהיו שניהם שוים דברי רבי יאשיה. ופירש"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשים. אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול. או הוא קטן דלאו בר עונשין. והיא גדולה ובת עונשין. אין הגדול נהרג. ע"כ. והרי ברייתא דספרי ומדרש דפסיקתא שניהם שוים. [דהגדול] או הגדולה נענשים. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי ודפסיקתא. מלאוקמי כיחידאי כרבי יאשיה. כ"ש דלעיל כתבו התוס' דמתניתין דא"א בכלל העריות קתני לה. א"כ ה"נ דכוותיה. וא"ת ושניהם למאי קאתי. ל"ק דהא קתני בספרי להוציא מעשה חדודין. ורש"י עצמו בפי' החומש. [פ' כי תצא] כתבו. ומפרש שאין שניהם שוים בהנאה. לפיכך פטורים שניהם. אע"פ שהאיש נהנה. ע"כ. וא"ת מי דחקו לרש"י שפירש לדברי יאשיה לענין בני עונשין. והרי היה יכול לפרשו לענין הנאה. ולא יהיה כאן שום מחלוקת. ואולי מדלא פי' רבי יאשיה למלתיה לומר להוציא מעשה חדודין. אלא סתמא קאמר שיהיו שניהם שוים. מסתבר ליה לרש"י שדעתו של ר' יאשיה. על עצמותן של שניהם. הוא שאומר שיהיו שוין. ואומר אני דלמשנתינו כל העריות נלמדים מא"א. שהגדול או הגדולה. יהרגו. וא"כ לפירש"י בדר' יאשיה אף בשאר העריות אין לענוש הגדול או הגדולה. שנלמדים מא"א. ושוב מצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב בפרש' כי תצא על סיפא של הברייתא הזאת שמחייבת בביאה שלא כדרכה. שלמדים ממנה לכל העריות. ושוב ראיתי דבפ"ק דקידושין דף י' דאיתא לדרבי יאשיה. ופליג עליה רבי יונתן ואמר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. והלכך לא היה יכול רש"י ז"ל לפרש רבי יאשיה דלהוציא מעשה חדודין דאם כן שניהם פטורים. והיאך קרא עליו רבי יונתן מקרא הזה ומת האיש וכו'. והנה התוס' שם [ד"ה עד שיהיו] הקשו על רש"י ממתניתין דהכא. והיה להם להקשות ג"כ ממתניתין דספ"ב דכריתות. וכן נמי מספרי ופסיקתא דלעיל. ולענין פי' לדברי ר' יאשיה כתבו [שם] בשם ר"ת. שיהיו שניהם שוים. במיתה אחת. ולאפוקי בא על קטנה המאורסה דאמר [ר"מ] בפ"ד מיתות [דף סו] דבעינן שיהיו שניהם שוים. כלו' באותה מיתה. שאם היתה גדולה בסקילה]:
פחות מכן כנותן אצבע בעין. פי' הר"ב וחוזר לכמות שהיה אף כאן חוזרת וכו'. כלומר דבתוליה אזלי לה אלא שחוזרים. ונ"מ לדם שתראה בביאה שבתוך ג' שהוא דם בתולים. לא דם נדה. הכי איתא בגמ' [דף מ"ה] ודייקינן לה מדלא קתני פחות מכן ולא כלום:
יכין
מלכת שלמה
4.
A girl of the age of three years and one day may be betrothed by intercourse and if a yavam had intercourse with her, he acquires her thereby. One can be liable for adultery with her; And she defiles the one who had intercourse with her so that he in turn conveys uncleanness to a couch underneath as to a cover above. If she was married to a priest, she may eat terumah. If any of the disqualified men have relations with her he disqualifies her from the priesthood. If any of the forbidden relatives found in the Torah had relations with her he is to be executed on her account, but she is exempt [from the penalty]. If she was younger than this age, intercourse with her is like putting a finger in the eye.משנה ה
בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, קְנָאָהּ. וְאֵינוֹ נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיַּגְדִּיל. וּמִטַּמֵּא בְנִדָּה, לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. וּפוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה. וּפוֹסֵל אֶת הַבְּהֵמָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ. וְאִם בָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, מוּמָתִים עַל יָדוֹ, וְהוּא פָטוּר:
ברטנורה
שבא על יבמתו קנאה. וזכה בנכסיו אחיו. ואע״פ שאין קנין לקטן, שאני הכא דמן שמיא אקנויה נהליה:ואינו נותן גט עד שיגדיל. אם בא לגרשה. דקידושי אחיו קדושין גמורים, וגירושין של זה אינן גירושין גמורין. ודוקא כשבא עליה לאחר שהגדיל, די לה בגט. אבל אם לא בא עליה לאחר שהגדיל, צריכה גט וחליצה:ומטמא בנדה. אם בא עליה בנדתה. דביאתו ביאה לכל דבר:ופוסל. כגון נכרי ועבד או חלל בן תשע שנים שבא על הכהנת, פסלה מתרומת אביה:ואינו מאכיל. אם הוא כהן ונשא ישראלית, אינו מאכילה בתרומה, לפי שאין קנינו קנין גמור. ואפילו הוא יבם דקנייה בהך ביאה כדאמרן, אפילו הכי אינו מאכילה בתרומה:ופוסל את הבהמה. אם רבעה על פי עד אחד:ונסקלת על ידו. אם יש שני עדים:
תוסופות יום טוב
שבא על יבמתו. אבל נשואין לית ליה. כדתנן במ"ח פ"י דיבמות:
[*בן ט' שנים ויום אחד. נראה שהוא ג"כ הל"מ כמ"ש בשם הרמב"ם במתניתין דלעיל על בת ג' ויום אחד]:
קנאה. לשון הר"ב וזכה בנכסי אחיו וכו'. וכן לשון רש"י. ונראה דלענין ירושתה. וכ"ש ליטמא לה לא קנאה. מדלא פי' כדלעיל. וטעמא רבא איכא. דלא עשאו ביאתו אלא כמאמר בגדול. כדתנן התם ביבמות [דף קיב]. ובפ"ה מה' יבום [הלכה יח] כתב המגיד בשם הרמב"ן. וז"ל מדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום. אבל אינה כא"א להתחייב עליה כו'. אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי. והא דקני לה מדין תורה. טעמא דמלתא כדקתני עלה בתוספתא דיבמות. זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה. א"צ דעת ביאתו ביאה. וכן בירוש'. ע"כ. ולדבריו נראה דאף יורשה ומטמא לה. ואולי דרש"י [*והר"ב] נמי סמכו על מה שפי' במתני' דלעיל. דה"ה הכא:
ופוסל. לשון הר"ב כגון עובד כוכבים ועבד וכו'. אבל בבן תשע ישראל שבא על בת כהן. ליכא למימר דפסיל מן התרומה. דאי משום ביאת זנות. לא פסלה זנות דכשר מן התרומה. ואי משום קדושין למהוי בת כהן לישראל. לאו קדושין נינהו. דקטן דקידש אין קדושיו קדושין. רש"י. ומ"ש הר"ב פסלה מתרומת אביה. עיין מ"ש בזה לעיל:
ופוסל את הבהמה. לשון הר"ב אם רבעה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים אבל סקילה לא. דמודה בקנס פטור. רש"י. ועיין רפ"ח דזבחים ורפ"ו דתמורה:
[*מומתים על ידו. עיין במשנה דלעיל [מ"ש] בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a boy the age of nine years and one day had relations with his yevamah, he acquires her thereby; But he cannot divorce her until he is of majority age. He contracts uncleanness through intercourse with a menstruant so that he in turn conveys uncleanness to a couch underneath as to a cover above. He disqualifies a woman from the priesthood. But he doesn't give her the right to eat terumah. He renders a beast invalid for the altar, and it is stoned on his account. If he had intercourse with any of the forbidden relations mentioned in the Torah, she is to be executed on his account, but he is exempt from punishment.משנה ו
בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִין. בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרֶיהָ קַיָּמִין. וּבוֹדְקִין כָּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו נִבְדָּקִים. בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו קַיָּמִין. וּבוֹדְקִין כָּל שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה. קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדָרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדָּשְׁנוּ, אֵין נִדְרֵיהֶם נֶדֶר וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. לְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֶׁם מִי נָדָרְנוּ, לְשֶׁם מִי הִקְדָּשְׁנוּ, נִדְרָן נֶדֶר וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ:
ברטנורה
נדריה נבדקים. אם ידעה לשם מי נדרה, לשם מי הקדישה, נדרה נדר:נדריה קיימין. והוא שהביאה שתי שערות. וכן בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימים, דוקא כשהביא שתי שערות:ובודקין כל שתים עשרה. מהו דתימא הואיל ואמר מר שלשים יום בשנה חשובים שנה, היכא דבדקנוה שלשים יום קמאי דשתים עשרה ולא ידעה לפרש לשם מי נדרה, תו לא נבדוק, ולחזקה כקטנה, קמשמע לן:קודם לזמן הזה. קודם ראש השנה של שתים עשרה לתינוקת ושל שלש עשרה לתינוק:אין נדריהן נדר. דקטנים הן:
תוסופות יום טוב
בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים. בגמרא מרבינן לה מכי יפליא מופלא הסמוך לאיש. פי' רש"י מופלא יודע לפרש לשם מי נדר. סמוך לאיש. שהוא סמוך לבוא לכלל גדול. דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות. והיינו בתינוקת כל י"ב. ובתינוק כל י"ג. ע"כ. והא דתינוקת קודם לתינוק. פי' הרמב"ם להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב. ע"כ. ובגמרא דכתיב (בראשית יב) ויבן ה' את הצלע. מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש:
בת י"ב שנה ויום אחד. כתב הר"ב והוא שהביאה שתי שערות. והאשה ממהרת לבוא לפני האיש. כדתנן בסוף פרקין:
ובודקין כל י"ב. גמרא בת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקים למה לי. איצטריך סד"א סתמא בי"ב בעיא בדיקה. בי"א לא בעיא בדיקה. והיכא דחזינן ליה דחריפא טפי מיבדקא בי"א. קמ"ל:
קודם לזמן הזה. לשון הר"ב קודם ר"ה של י"ב כו'. וכן לשון רש"י. ואין כוונתם על ר"ה ממש. אלא ר"ל ראש שנת י"ב דידהו. וכן מפורש בפירש"י סוף דף מד:
אף ע"פ שאמרו אין אנו יודעים וכו'. גדולים הן. ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו. דסופו לבא לכלל דעת. ואין שוטה אלא המקרע כסותו. והלן בבית הקברות. והיוצא יחידי בלילה. [*כדתני' בריש חגיגה דף ג] אבל תוך הזמן הזה אם ידוע לשם מי נדר הוי נדר. דקטן הוא. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
6.
A girl of the age of eleven years and one day, her vows must be examined. A girl of the age of twelve years and one day, her vows are valid; And they examine them throughout the whole twelfth year. A boy the age of twelve years and one day, his vows must be examined. A boy the age of thirteen years and one day, is vow are valid. And they examine them throughout the whole thirteenth year. Prior to this age, even though they said, "We know to whom we have made our vow" or "to whom we have made our dedication," their vow is not a valid vow and their dedication is not a valid dedication. Subsequent to this age, even though they said, "We do not know to whom we have made our vow" or "to whom we have made our vow," their vow is a valid vow and their dedication is a valid dedication.משנה ז
מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה. פַּגָּה, בֹּחַל וְצֶמֶל. פַּגָּה, עוֹדָהּ תִּינוֹקֶת. בֹּחַל, אֵלּוּ יְמֵי נְעוּרֶיהָ. בָּזוֹ וּבָזוֹ, אָבִיהָ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. צֶמֶל, כֵּיוָן שֶׁבָּגְרָה, שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ:
ברטנורה
פגה. סמדר. כמו התאנה חנטה פגיה (שיר ב׳). כך התינוקת שאין לה סימן לא בדדין ולא בשערות:בוחל. הפרי הקרוב להתבשל. ולשון חכמים הוא, התאנים משיבחילו חייבים במעשר. כך כשיש לה סימן דדין קצת, בידוע שהביאה שתי שערות ונערה היא:צמל. לשון נוטריקון יצתה מלאה. שיש לה סימן מובהק בדדיה והיא בוגרת:בזו ובזו. אפילו כשהיא נערה, אביה זכאי בכל. דכתיב (במדבר ל׳) בנעוריה בית אביה, כל שבח נעוריה לאביה:
תוסופות יום טוב
בוחל. כתב הר"ב לשון חכמים הוא התאנים משיבחילו. במ"ב פרק קמא דמעשרות. ועוד בגמרא דאב"א מהכא ותקצר נפשי מהם וגם נפשם בחלה בי (זכריה י״א:ח׳). פירש"י בחלה בי. גדלה עלי. אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול אנקריישנ"ץ (א) בלע"ז. ומ"ש הר"ב כך כשיש לה סימן דדין קצת. בידוע שהביאה כו'. כדלקמן [רפ"ו] דסימן התחתון קודם לסימן העליון. הר"ן פי"ג דיבמות:
בזו ובזו אביה זכאי כו'. כתב הר"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. וכן פירש"י גם הר"נ בפי"ג דיבמות. ותמיהני דבמ"ד פ"ד דכתובות. לא פירש הר"ב דילפינן מבנעוריה אלא להפרת נדרים. דגביה כתיב. ושם בגמרא [דף מו] נמי בעי למימר דטעמא מבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה. ומסיק ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן וכו' [*והר"ב שם פי' טעמייהו דכולהו. וראיתי בתוספות דפי"ח דשבת דף קכ"ח סד"ה ונתן הכסף כו' שכתבו שדרך הסוגיא שאינו מביא עיקר הדרשא. כמו שרגיל להביא בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה. אע"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכן הרבה. ע"כ]:
יכין
מלכת שלמה
7.
The sages spoke of [the physical development of] a woman in a parable: an unripe fig, a fig in its early ripening stage and a ripe fig. "An unripe fig": while she is yet a child; "A fig in its early ripening stage": when she is in her youth (naarut). In both ages her father is entitled to anything she finds and to her handiwork and to the right of invalidating her vows. "A ripe fig" as soon as she becomes of majority age (bogeret), her father has no longer any right over her.משנה ח
אֵיזֶהוּ סִימָנֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּעֲלֶה הַקֶּמֶט תַּחַת הַדָּד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּטּוּ הַדַּדִּים. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, מִשֶּׁתַּשְׁחִיר הַפִּטֹּמֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹתֵן יָדוֹ עַל הָעֹקֶץ וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְשׁוֹהֶה לַחֲזֹר:
ברטנורה
איזו היא סימניה. אצמל קאי:קמט. שגדלו דדיה עד שכפולים מעט על החזה ויראה כקמט:משיטו הדדין. גדולים יותר מקמט:הפיטומת. ראש הדד. כמו ניטלה פטמתו [סוכה פרק ג׳ משנה ו׳]:על העוקץ. חודו של דד שתינוק יונק. ופיטומת היינו סביבות העוקץ. וכל הסימנים הללו כשנראו באשה הרי היא בוגרת, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ושוב אין לאביה רשות בה. והלכה כדברי כולם להחמיר. הלכך אם נראה בה אחד מן הסימנים הללו, דיינינן בה דין בוגרת לחומרא. אבל לא לקולא, שאם קידשה את עצמה, צריכה גט שמא בוגרת היא. ואם אביה קידשה, צריכה נמי גט, דשמא עדיין נערה היא, עד שיהיו בה כל הסימנים הללו כולם, ואז תיחשב בוגרת בין לקולא בין לחומרא:
תוסופות יום טוב
איזהו סימניה כו'. כתב הר"ב דאם נראה בה אחד מן הסימנים הללו דיינינן בה דין בוגרת לחומרא אבל לא לקולא שאם קדשה כו'. וכן כל שיתראה אחד מאלה הסימנים. שאביה [*אינו] מפר נדריה לחומרא. ולא תנשא לכ"ג. [כת"ק במ"ד פ"ו דיבמות] הרמב"ם. וכתב רש"י דלמיאון וחליצה ליכא לפרושי דאפילו לא הביאה אחד מהן גדולה היא. ואינה ממאנת וחולצת שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו. ומימי נערות היא גדולה למיאון וחליצה. שהרי הביאה ב' שערות:
יכין
מלכת שלמה
8.
What are the signs [of a bogeret]?Rabbi Yose the Galilean says: the appearance of the wrinkle beneath the breast. Rabbi Akiva says: from when the breasts hang down. Ben Azzai says: the darkening of the ring around the nipple. Rabbi Yose says: [the development of the breast to a stage] when one's hand is put on the nipple it sinks and only slowly rises again.משנה ט
בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, תָּבִיא רְאָיָה שֶׁהִיא בַת עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהִיא אַיְלוֹנִית, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, יָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא בֶן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהוּא סָרִיס, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם, אֵלּוּ דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּנֵי שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַזָּכָר כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל, וְהַנְּקֵבָה כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, שֶׁהָאִשָּׁה מְמַהֶרֶת לָבֹא לִפְנֵי הָאִישׁ:
ברטנורה
והיא אילונית. כלומר וצריך שייראו בה נמי סימני אילונית. שאם לא נראו בה סימני אילונית, אע״פ שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות, עדיין קטנה היא, עד שתהיה בת שלשים וחמש שנה ויום אחד. ואם לא הביאה שתי שערות אז, אע״פ שלא נראו בה סימני אילונית, הרי זו אילונית. וסימני אילונית פירשנו [ריש] פרק קמא דיבמות:לא חולצת ולא מתיבמת. ומותרת לינשא לשוק. דרחמנא פטרה, דכתיב (דברים כ״ה:ו׳) והיה הבכור אשר תלד, פרט לאילונית, שאינה יולדת:והוא סריס. כלומר שנראו בו סימני סריס. דאי לא נראו בו סימני סריס, עדיין הוא קטן, עד שיהיה בן שלשים וחמש שנה ויום אחד, דאז אפילו לא נראו בו סימני סריס, בידוע שהוא סריס, כיון שלא הביא שתי שערות. וסריס לאו בר חליצה [ויבום] הוא, דכתיב [שם] להקים לאחיו שם בישראל, והאי לאו בר הכי הוא:ר׳ אליעזר אומר הזכר כדברי בית הלל. בן עשרים, אם נראו בו סימני סריס, הרי זה סריס:והנקבה. בת שמונה עשרה, אם נראו בה סימני אילונית, הרי זו אילונית כדברי בית שמאי. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
בת כ' שנה. דייקינן בגמ' מדכוליה פרקין תני ויום אחד והכא לא קתני ש"מ כדרבי יוסי בן כיפר. דאמר משום ר"א שנת עשרים שיצא ממנו שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה. והרמב"ם בפירושו כתב בני כ' שנה פחות שלשים יום וכ"כ בחבורו פ"ב מכל' אישות [הלכה ד] וכבר נחלקו עליו כל המפרשים ז"ל. אבל מה שנראה להטור א"ה סי' קנ"ה דטעות סופר הוא בדברי הרמב"ם. אין נ"ל. מדגם בפירושו כתב כמו בחבורו. אין לתלות בטעות סופר בשני ספרים שונים:
והיא אילונית. כתב הר"ב כלומר וצריך שיראו כו' שאם לא נראו כו' עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום אחד. דתני ר' חייא עד רוב שנותיו. ומדימי שנותינו שבעים שנה. כל שהוא יתר על ל"ה אפי' יום אחד. מקרי רוב שנותיו:
יביא ראיה כו'. נ"ל משום חולץ דמתבזה בב"ד שהיא יורקת בפניו. כמ"ש כיוצא בזה מ"ד פ"ו דיבמות [ד"ה חולץ]. וא"נ ביבום כשאינו חפץ בה כדכתיב (דברים כ״ה:ז׳) ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ולפיכך עליו להביא ראיה שהוא פטור מחליצה ומיבום. ולשון רש"י ה"ג יביאו ראיה שהוא בן עשרים קרובי האשה יביאו ראיה. והר"ן בפ"ג דיבמות כתב ברישא יביאו ראיה קרובים אם רוצים שתצא לשוק בלא חליצה בטענה שאומרת שהיא אילונית כו':
והוא סריס. וסימניו פירש הר"ב במ"ד פ"ח דיבמות:
רבי אליעזר אומר כו'. ובגמ' פ"ח דיבמות דף פ רמי לה אדתנן התם רא"א לא כי אלא סריס חמה חולץ [מפני שיש לו רפואה] ואיכא דמשני שחזר בו ר"א מהך דנדה. ואיכא דאמר דלעולם לא הדר ביה וכי תנן הך דנדה. לעונשים:
יכין
מלכת שלמה