רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
טהורות
זבים
פרק ה
א ב ג ד ה
Tahoros
Zavim
Chapter 5
1 2 3 4 5
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12

Mishnah

משנה א
הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב אוֹ שֶׁהַזָּב נוֹגֵע בּוֹ, הַמַּסִּיט אֶת הַזָּב אוֹ שֶׁהַזָּב מַסִּיטוֹ, מְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים וּכְלֵי שֶׁטֶף בְּמַגָּע, אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְלֵי חֶרֶס. לְאַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִמְּטַמְּאָיו, מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהָאֳכָלִין וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים:
ברטנורה הנוגע בזב וכלי שטף במגע. דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו, כך מטמא כל כלים שנוגע בהן בשעת מגעו בזב, חוץ מאדם וכלי חרס, דתניא בתורת כהנים, מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר (ויקרא ט״ו:ה׳) וטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. ודוקא בשעת מגעו בזב. אבל פירש, לא, דכתיב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא, בשעת מגעו מטמא בגדים. פירש, אינו מטמא בגדים:אבל לא במשא. אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן, טהורים:כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון הנוגע בזב וזבה ויולדת, ובמעינותיהם, במשכבן, ובמושבן:מטמא אוכלים להיות תחלה. מפני שהוא נחשב כאב הטומאה בשעת מגעו, כיון דאמרה תורה שהוא מטמא בגדים:ואת הידים להיות שניות. אבל גופו של אדם, אינו מטמא, כדקתני סיפא שאינו מטמא אדם וכלי חרס:לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא את המשקין להיות תחלה. ואע״פ שאינו אלא ראשון לטומאה, עושה המשקין תחלה, דאפילו שני לטומאה מטמא משקין להיות תחלה. לפי שהן עלולין לקבל טומאה ואינו צריכין הכשר כמו האוכלים, גזרו בהן שיהיו לעולם תחלה, גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ שהם תחלה מן התורה:והאוכלים והידים להיות שניות. דכיון דפירש ממטמאיו, אינו אלא ראשון בעלמא:
תוסופות יום טוב כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כל אדם המטמא בגדים קאמר דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים ואם נגעו מטמאין אוכלין להיות תחלה כדמוכח מתני' דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא הא נוגעים מטמאין שנים וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים כו' ושם מפרש הר"ב דמתני' כל אדם קאמר: וכלי שטף במגע. כתב הר"ב דתניא בתורת כהנים מנין לרבות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא. דה"מ למימר ורחץ במים בערב. וממילא משמע דטמא עד הערב אלא קרא יתירא לומר דעוד טמא ג"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף כתב הערוך הן כלים של עץ שנאמר (ויקרא ט״ו:י״ב) וכל כלי עץ ישטף במים. וכמו כן כלי נחשת שנאמר (שם ו) ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים ע"כ. ומה יעשה בכלי עצם וכלי עור. אבל לשון רש"י בפ"ק דחולין דף כ"ה וזה לשונו כל שאר כלים שאינן כלי חרס מקרי כלי שטף עלשם שיש להם טהרה במקוה ע"כ. וכ"כ ג"כ הרמב"ם בהקדמת פירושו לזה הסדר. ומ"ש הר"ב יכול אדם וכלי חרס ת"ל בגד כו' דממעטינן אדם שאינו דומה לבגד. דבשלמא כלי שטף דומין לבגד בצד מה שגם הבגד כלי הוא משא"כ האדם וכן ממעטינן כלי חרס שאינו דומה לבגד שאין לו טהרה במקוה נ"ל: בשעת מגעו. עיין מה שכתבתי בסוף מתניתין ב' בשם הרמב"ם (ד"ה מטמאין): מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה. לשון הר"ב מפני שהוא נחשב כאב הטומאה כלומר לענין אוכלין ומשקין אע"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס: ואת הידים להיות שניות. כחכמים דריש פ"ג דידים:
יכין מלכת שלמה
1.
One who touches a zav, or whom a zav touches, who moves a zav or whom a zav moves, defiles by contact food and liquids and vessels that are rinsed, but not by carrying. A general principle was stated by Rabbi Joshua: anyone that defile garments while still in contact [with their source of uncleanness] also defiles foods and liquids so as to become [unclean] in the first grade, and the hands so that they become [unclean] in the second grade; but they do not defile people or earthenware vessels. After they separated from their source of uncleanness they defile liquids so as to become [unclean] in the first grade, and food and the hands so that they become [unclean] in the second grade, but they do not defile garments.
משנה ב
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ. כֹּל הַנִּשָּׂא עַל גַּבֵּי הַזָּב, טָמֵא. וְכֹל שֶׁהַזָּב נִשָּׂא עָלָיו, טָהוֹר, חוּץ מִן הָרָאוּי לְמִשְׁכָּב וּלְמוֹשָׁב וְהָאָדָם. כֵּיצַד. אֶצְבָּעוֹ שֶׁל זָב תַּחַת הַנִּדְבָּךְ, הַטָּהוֹר מִלְמַעְלָן, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. הַטָּמֵא מִלְמַעְלָן וְהַטָּהוֹר מִלְּמַטָּן, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין, הַמִּשְׁכָּב, וְהַמּוֹשָׁב וְהַמַּדָּף מִלְמַעְלָן, מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. פֵּרְשׁוּ, מְטַמְּאִין אֶחָד וּפוֹסְלִין אֶחָד. וְהַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב מִלְּמַטָּן, מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. פֵּרְשׁוּ, מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין וְהַמַּדָּף מִלְּמַטָּן, טְהוֹרִין:
ברטנורה כל הנישא על גבי הזב. עליונו של זב ואפילו לא נגע בו הזב, ואפילו יש דברים הרבה חוצצים בינו לבית הזב, הכל טמא, דכתיב (שם) והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב, היינו משכב, אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו, דהיינו עליונו של זב, ונוהג בכל דבר, אפילו במידי דאין רגילות להיות עליו, ולא הוו כעין תחתיו, דאין נוהג אלא במידי דחזי ליה:חוץ מן הראוי למשכב ולמושב. והוא הדין למרכב. אבל שאינו ראוי, טהור, כגון אם כפה סאה שאינה עשויה לישיבה וישב עליה, יכול יהא טמא מושב, תלמוד לומר (שם) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, מה שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:נדבך. שורת בנין החומה. כמו נדבכין די אבן גלל (בעזרא ו׳:ד׳):הטהור מלמעלה. על הנדבך ומכביד על אצבעו של זב, דהשתא הוי נישא על גבי הזב ונחשב אב הטומאה:מטמא שנים ופוסל אחד. מטמא ראשון ושני, ופוסל שלישי בתרומה:פירש. שירד הטהור מן הנדבך, או שסילק הזב אצבעו מתחת הנדבך. מטמא הטהור אחד ופוסל אחד, לפי שאין הטהור אלא ראשון מכיון שפירש, דתו לא מטמא בגדים, ועושה שני ושלישי בתרומה:הטמא מלמעלה. על הנדבך, ואצבע הטהור תחת הנדבך, ומכביד הטמא עליו, הרי הזב נישא עליו, לפיכך מטמא שנים ופוסל אחד:והמדף. כל כלים שאינם משכב ומושב מדף קרי להו:מלמעלן. של נדבך, ואצבע הזב מלמטה, אינם אלא ראשון:מטמאין אחד ופוסלים אחד. ולאחר שפירשו נמי כך דינא:פירשו מטמאין שנים ופוסלים אחד. המשכב ומושב לעולם אב הטומאה אע״פ שפירשו:טהורים. כדאמרינן שכל שהזב נישא עליו, טהור, חוץ ממשכב ומושב והאדם:
תוסופות יום טוב כל הנישא ע"ג הזב. פי' הר"ב ואפילו לא נגע בו הזב לאו למימרא וכ"ש אם נגע דא"כ היכי קתני סיפא כל שהזב נישא עליו טהור. אלא ה"ק דענין נישא הוא שמטמא במשא בלבד ואע"פ שלא נגע. ועיין עוד לקמן. ומ"ש הר"ב דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו כו' פירשתיו בריש פ"ד דנדה בס"ד: טמא. ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע"ג הזב שוין: וכל שהזב נישא עליו טהור. לגמרי ואין בהן אפילו טומאת מדף. דהכי תניא בת"כ. ק"ו שיעשה תחתיו מדף. מה אם במקום שלא עשה ע"ג משכב כו'. ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. כן מסקי התוספות פ"ג דעירובין דף כ"ז [ד"ה כל שזב]. ומייתי להו מדתני בת"כ כל אשר ישכב עליו הזב יטמא. יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה. לא מה היא אינה מטמא כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה. ת"ל משכב. אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי. ע"כ. וצריך לומר דמיירי שלא הוסט. דאילו הוי ע"י היסט. הא אמרן בפ' דלעיל משנה ה' ז' דמיטמאין. והר"ש פירש דמתני' אדרבה דוקא בהיסט ומש"ה הזב נישא עליו טהור. דהמסיט כלומר הנושא אין בו רוח חיים. כדקתני חוץ מאדם. גם דעת התוספות פ"ג דעירובין דף כ"ז דבהיסט כלומר שנושא כולו. וקשיא לי דהיכי מטהרין הכא לגמרי. ועיין [מ"ש עוד בסוף משנה ה']: חוץ מן הראוי למשכב ומושב. כתב הר"ב וה"ה למרכב. דאין למדין מכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ומהכא דייקינן לה בריש בכל מערבין. הר"ש. ופירוש מרכב במשנה ג' [פכ"ג] דכלים. ומ"ש הר"ב אבל שאינו ראוי כו' ת"ל והיושב כו' פירשתי במשנה ג' פ"ב דכלים: והאדם. כך מצאתי מוגה בנא"י. וכן הוא בגמ' דפ"ג דעירובין דמייתי לה התם. ולשון רש"י שם. האדם דכתיב והנושא אותם. אף הזב במשמע אותם. ע"כ: כיצד. ארישא נמי קאי: אצבעו של זב כו'. דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא במשכב. וכפי' הר"ב והרמב"ם לקמן משנה ד'. ובחבורו ספ"ח מהמ"ש [הלכה י"א]. מסיים בה דיראה לו שהטומאה הזו מדבריהם. ע"כ. ולפי זה צ"ל דמשכב ומושב דבסיפא. לא מיירי כשאצבעו של זב מלמעלן בלבד. דהא בהדיא קתני לקמן משנה ה' דבעינן לעולם רובו. וכדהוציאו הר"ב והרמב"ם המשכב בפי' משנה ד'. אלא מתני' דהכא והתם לאו בחדא שיטה. והא כדאיתא והא כדאיתא: מטמא שנים. פירש הר"ב בתרומה. ועיין מ"ש בזה בשם התוספות לקמן משנה ו': והמשכב והמושב כו' מלמעלן. לשון ספרא ק"ו שיעשה על גביו משכב. מה אם במקום שלא עשה תתתיו מדף. עשה תחתיו משכב. במקום שעשה ע"ג מדף. אינו דין שיעשה ע"ג משכב. ת"ל כל המשכב אשר ישכב עליו. תחתיו הוא עושה משכב. ואין עושה ע"ג משכב. הרמב"ם: והמדף. מפורש במשנה ו' פ' דלעיל: מטמאין אחד ופוסלין א'. ה"ג בס"א. וכן הוא בנוסחת מהר"ם. וכ"כ הר"ש בהדיא במשנה ו' פ' דלעיל. דעליונו של זב מטמא א' ופוסל אחד. ואע"פ שבפי' הרמב"ם מועתק כגי' הספר מטמא ב' ופוסל אחד. ולא הוגה בו דבר בנא"י. מ"מ נ"ל עיקר כגי' ס"א. וכן נראה ממ"ש בחבורו פ"ו מה"מ [הלכה ה'] שכתב אם היה אחד ממטמא משכב ומושב למטה ואבן על גביו ואוכלים ומשקים וכלים ואדם ע"ג האבן זה למעלה מזה כלן טמאין. וראשון לטומאה וכו' חוץ מן האדם וכו' הרי שלא עשאן אלא ראשון בלבד. ומשמע לכל דבר. ושאינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד. ואע"ג דכתב עוד אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה כו' טמא משום נושא ככל נושא כו' שהנושא ראשון לטומאה. וכן מסיים עוד בזה הדין שהאדם ראשון. והאנן תנן מטמא שנים ופוסל א'. לא קשיא דהתם לאחר שפירש מיירי. וסמך ליה דילמד מן המפורש דלעיל מיניה כשהזב למטה דקל הוא לענין מדף. ואפ"ה באדם קודם שפירש מטמא שאר כלים. כמ"ש בהדיא כך. במכ"ש כאן דקודם שפירש יש בו חומר לטמא שאר כלים. וכן לטמא שנים ולפסול אחד. ולא הוצרך לפרש. ותדע שהרי בפירושו למשנה ד' פ"ק דאהלות כתב ג"כ דנושא הזב הוא ראשון. ומפרש לענין שלא יטמא אדם וכלי חרס. אבל שאר כלים מטמא. הרי שנתן לו דין אדם למעלה. ומכיון שמטמא שאר כלים מטמא שנים באוכלים ומשקים ופוסל א'. מכללא דרבי יהושע דלעיל. ולכך נראה ודאי. דראשון שכתב בחבורו היינו שלא יטמא אלא אחד. וכגי' ס"א: פרשו מטמאין שנים כו'. לפי שהמשכב אב הטומאה. אפילו כשנתרוקן הזב ממנו. כמו שהעתקתי לשון תורת כהנים לעיל בסוף פרק ב':
יכין מלכת שלמה
2.
They said yet another general principle: All that is carried above a zav becomes defiled, but all those things above which he is carried are clean except objects on which he can sit or lie upon, and a person. How so? If a zav had his finger beneath a layer of stones and one that was clean was above, he conveys uncleanness at two [degrees of remove] and disqualifies [terumah] at one [further remove]. If he separated [from the source of uncleanness] he still defiles at one remove and disqualifies [terumah] at yet one [further remove]. If the unclean one was above, and the clean person below, he defiles at two [removes], and disqualifies [terumah] at yet one [further remove]. If he separated [from the source of uncleanness], he defiles at one [remove] and disqualifies [terumah] at yet one [more remove]. If foods or liquids, or objects on which he could sit or lie upon or other articles were above, they defile at one remove, and disqualify [terumah] at one [further remove]. If they had become separated [from the source of uncleanness], they defile at one [remove] and disqualify [terumah] at one [more remove]. All objects fit to sit or lie upon that were below defile at two [removes], and disqualify [terumah] at one [more remove]. If they had become separate [from the source of uncleanness], they defile at two [removes] and disqualify [terumah] at one [more remove] Foods and liquids and other articles that are below, remain clean.
משנה ג
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב, טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם. כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי הַנְּבֵלָה, טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּסִּיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹשֵׂא. כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי הַמֵּת, טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּאֲהִיל, וְאָדָם בִּזְמַן שֶׁהוּא מַסִּיט:
ברטנורה מפני שאמרו. כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים, מפני שאמרו כל הנושא ונישא כו׳:כל הנושא. כגון אוכלין ומשקין ומדף שהן למטה ממשכב הזב ונושאים אותו ואינן נוגעין בו, שיש דברים חוצצים בינתים:נישא על גבי המשכב. שאלו למעלה והמשכב למטה ונישא עליו ואין נוגעין בו, טהורים:חוץ מן האדם. שהאדם הנושא המשכב, נטמא אע״פ שלא נגע בו ולא הסיטו, מפני שמשכב הזב מטמא במשא. וכן אם נתנו אבן מסמא למעלה ממשכבו של זב וישב אדם טהור על האבן, נטמא, כיון שנישא על גבי משכב. כשם שאם ישב הזב על האבן נטמא המשכב שלמטה מן האבן, כך כשישב הטהור על האבן, נטמא ונישא מן המשכב שתחתיה:כל הנושא על גבי נבלה. באדם קמיירי, כלומר וכל אדם הנושא וניתן על גבי נבלה:טהור חוץ מן המסיט. דנושא את הנבלה ולא זז ממקומו גם לא הניעה ממקומה אלא שמונחת על גביו, כגון שבא חברו והניחה עליו, טהור, עד שיסיטנה:ר׳ אליעזר אומר אף הנושא. בגמרא מפרש דהכי קאמר, והוא שנושא, כלומר אין המסיט את הנבלה טמא אלא כשנושא אותה, שנבלה למעלה והוא למטה. אבל אם הנבלה למטה והוא למעלה, אף על פי שמסיטה, טהור, כל זמן שלא נגע בה. ואין הלכה כר׳ אליעזר:חוץ מן המאהיל. שאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל, כגון עלייה מפסקת, שאם המת בעלייה ואוכלין ומשקין וכלים בבית מגיעין עד שמי קורה והנסרים נכפפים מכבד המת ומכבידין על הכלים, או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והכלים בעלייה ונכפפים הנסרים שבעלייה מכובד הכלים ומכבידים על המת, בכהאי גוונא הוי נושא ונישא על גבי המת ואינו מאהיל, וטהור:ואדם בזמן שהוא מסיט. בין נושא את המת, בין נישא על גבי מת, טמא אע״פ שאינו נוגע בו. אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט, טהור:
תוסופות יום טוב מפני שאמרו. לשון הר"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע"ג דלא קמיירי במשכב. מ"מ ממילא נשמעיניה: כל הנושא כו'. כתב הר"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב"ם פרק ט' מהמ"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ"ש במשנה ז': חוץ מן האדם. כתב הר"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע"ג זה אפילו ע"ג אבן מסמא. ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב"ם. והא דקתני אפילו ע"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע"ג משכב. ובמשנה ג' פ"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא: כל הנושא. כתב הר"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ק דכלים: כל הנושא ונישא ע"ג נבלה. כך הגי' בס"א והר"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר"ב מועתק מפירוש הר"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע"כ. והמגיה כך בלשון הר"ב לא הפסיד. והרמב"ם העתיק ג"כ כמו שהוא בס"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהוא סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה: חוץ מן המסיט. כתב הר"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע"כ: רבי אליעזר אומר אף הנושא. כתב הר"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף חולין דף קכ"ד). הר"ש. ואע"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה': כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהט"מ: כל הנושא ונישא ע"ג המת טהור. פי' הר"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ"כ הר"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט"מ (הלכה י"ד) כתב אהא דהכא בד"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג"כ שכתב הר"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח"כ בכה"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק. חוץ מן המאהיל. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות: ואדם בזמן שהוא מסיט. כתב הר"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ"כ הר"ש. ולא פי' הטעם מ"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק"ו ממשא דבנבלה. כמ"ש בספ"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט:
יכין מלכת שלמה
3.
Whatever carries or is carried by objects on which one sits or lies upon remain clean, except for a person. Whatever carries or is carried by carrion is clean, except for one that shifts it. Rabbi Eliezer says: also one that carries it. Whatever carries or is carried upon a corpse remains clean, except for one that overshadows, or a person when he shifts it.
משנה ד
מִקְצָת טָמֵא עַל הַטָּהוֹר וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַטָּמֵא, חִבּוּרֵי טָמֵא עַל הַטָּהוֹר וְחִבּוּרֵי טָהוֹר עַל הַטָּמֵא, טָמֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִקְצָת טָמֵא עַל הַטָּהוֹר, טָמֵא. וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַטָּמֵא, טָהוֹר:
ברטנורה מקצת טמא על הטהור. אפילו אצבעו של זב על הטהור, או אצבעו של טהור על הזב, או חיבורי טמא, כגון שערו וצפרניו ושיניו, כל אלו נקראין חיבורי, אע״ג דליכא אלא מיעוט הטמא על הטהור או מיעוט הטהור על הטמא, נטמא הטהור, דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא על המשכב ולא על האדם:ומקצת טהור על הטמא טהור. דבעינן שינשא רובו. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב מקצת טמא על הטהור כו'. כתב הר"ב דלא בעינן שינשא רובו וכו' וכ"כ הרמב"ם. וכבר כתבתי בזה לעיל במשנה ב':
יכין מלכת שלמה
4.
If part of an unclean person rests upon a clean person, or part of a clean person upon an unclean person, or if things connected to an unclean person [rest] upon a clean person, or if things connected to a clean person upon one unclean, he becomes unclean. Rabbi Shimon says: if part of an unclean person is upon a clean person, he is unclean; but if part of a clean person is upon one that is unclean, he is clean.
משנה ה
הַטָּמֵא עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב וְהַטָּהוֹר עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב, טָמֵא. מִקְצָת טָמֵא עַל הַמִּשְׁכָּב וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַמִּשְׁכָּב, טָהוֹר. נִמְצֵאת טֻמְאָה נִכְנֶסֶת לוֹ וְיוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וְהַנְּיָר בֵּינְתַיִם, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, טָהוֹר. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמֵּא בָזוֹ:
ברטנורה הטמא על מקצת המשכב. רובו של טמא על מיעוטו של משכב, נטמא המשכב. וכן רובו של טהור על מיעוטו של המשכב הטמא, נטמא הטהור. ולא חיישינן על מיעוט משכב, כיון דרובא דטהור ורובא דטמא יושב עליו, דבמיעוטו של משכב טומאת נכנסת, ובמיעוטו יוצאת, כדקתני סיפא נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאה ממנו במיעוטו:מקצת הטמא על המשכב. כיון דמיעוטו של טמא הוא, אע״פ שנשען על כל המשכב, טהור המשכב, עד שינשא עליו רובו של זב:ומקצת טהור על המשכב. כלומר או מקצת טהור אפילו על כל המשכב:טהור. עד שישען עליו רובו של טהור:וכן ככר של תרומה. אמתניתין דלעיל קאי, דתנן כל הנושא ונישא על גבי המשכב, טהור. ואפילו אוכלין של תרומה, אם נישאו על גבי משכב ויש ביניהן דבר חוצץ אפילו הוא דק ביותר כגון נייר וכיוצא בו, אינן מקבלין טומאה מן המשכב, דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים:ורבי שמעון מטמא בזו. הואיל ומקומה טמא, מטמא בהיסט אפילו דבר שאין בו רוח חיים. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב הטמא על מקצת המשכב. פי' הר"ב רובו של טמא כו' דלא חיישינן על מיעוט משכב ולשון ספרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו. הרמב"ם: והטהור על מקצת המשכב. פי' הר"ב רובו של טהור כו' אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב. ואם על המשכב הוא. ובא הפי' הוא עד שינשא רובו עליו. הרמב"ם. ומ"ש על משכב הזב. לא דק. דבנדה כתיב: *[נמצאת טומאה נכנסת כו'. כה"ג תנינן נמצא כו' במשנה ד' פ"ק דחולין. ושם כתבתי למאי צריכא משמא דסוגי' דהתם. ולא ידענא למאי צריכא הכא]: והנייר בינתיים. עיין מה שכתבתי לקמן משנה ז': בין מלמעלן בין מלמטן טהור. לשון הר"ב דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים וכן הם דברי הר"ש ולשטתיה אזיל שכן פי' גם כן להא דתנן בריש מתני' ב' וכל שהזב נישא עליו טהור וכמ"ש שם בשמו. אבל הר"ב דלא אשתמיט התם לפרושי הכי ודאי דבחנם נקטיה ולא ה"ל לפרש אלא כמשמעה דבמשא קיימין. וכן פי' הרמב"ם. וז"ל והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמא בהיותן ע"ג משכב. ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הקדם. והוא אמרו כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור חוץ מן האדם ע"כ. ואלא מיהת בחבורו פ"ט מהלכות משכב [הלכה ג'] לאחר שכתב להא דכל הנושא ונישא ע"ג משכב. ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר דהיינו בבא דהכא סיים וכתב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקים הרי אלו טהורין. אבל לא נתכוין בפי' המשנה אלא דדינא בעלמא כתב. ולא מן המשנה הוא. וכן הכ"מ ביאר דמעצמו נלמד ופשוט הוא. דכיון דאינו מטמא במשא אינו מטמא בהיסט ע"כ ולכך ודאי דהר"ב לא דק לפרש על המשנה טעמא דמסיט ולא ה"ל ללמוד מן הר"ש דהר"ש שאני שכן הוא מפ' ג"כ במשנה ב' דמיירי בהיסט וכדכתבתי. ובעיקר הדין. דבעינן דבר שיש בו רוח חיים בין למטמא בין לקבל טומאה ה"מ כשהמסיט [הוא] אותו שהוא למטה. בין שהוא טמא ואתי לטמא לשלמעלה. ובין שהוא טהור ואתי לקבל טומאה מאותו שלמעלה צריך שיהא בו רוח חיים וא"כ כי קתני במתני' ג' גבי משכב חוץ מן האדם. אי מיירי נמי בהיסט כשיטת הר"ש צ"ל דלא קאי *אנושא אלא אנישא. מ"מ קשיא מהא דמתני' ה' ו' פ' דלעיל דבין כרע הוא בין כרעו הן טמאין וכן בנבלה ומת דפרקין ואין נראה לומר שסברתם לחלק בין היסט להיסט. ודהיסט דהכא שמניד ומזיז בעלמא בלא הכרעה. ואינך כולהו בהכרעה דוקא דהוה כמשא ממש. שאין לשונם נראה כן לעיל גבי נבלה ומת. גם כתבתי במשנה ב' פרק קמא דכלים בשם הרמב"ם דהיסט דהכרעה היא משא ודאי וההיסט דבעינן לרבויי היינו הנדה בעלמא. ולפיכך נראה בעיני דתוספתא שממנה העתיק הר"ש לומר דאין מטמא ומתטמא בהיסט. אלא דבר שיש בו רוח חיים. דההיא רבי אליעזר היא דפליג במתני' ז' דקאמר אף הנושא. דפירש הר"ב והוא שנושא. וקאמר דמסיט שאינו נושא אין בהם. אבל הר"ש לא פירשה כן. משום שהוא ג"כ אינו מפרש לדרבי אליעזר דלקמן כמו שפי' הר"ב. אלא דאף הנושא ממש קאמר. וכל שכן מסיט. ועוד מוכח דאותה תוספתא דלא כהלכתא. דקתני כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים ופוסלים א'. ובהדיא מפרש הר"ב במשנה י' דכלים הנוגעים בזב אינן מטמאין אלא אחד. ומזה קשה על הר"ש כמו כן. דהתוספתא דלא כהלכתא. וכבר הארכתי בזה למדי כפי כוונת החבור. אבל יצא מזה שעדיין צריכין אנו למודעי בעיקר הדין דמצריך הר"ב שיהא בו רוח חיים למסיט. דהא לא אשכחן הכי במתני' ה' ו' דפרק דלעיל. וכן בנבלה ומת דפרקין. ומהתוספתא אין להכריע. לפי שאפשר לומר דרבי אליעזר היא דלקמן מתניתין ז' לפי פירוש הר"ב בדרבי אליעזר. ולפיכך דברי הר"ב מלבד דללא צורך כתב בכאן האי טעמא דמסיט כו'. אלא גם הדין בעצמו דלא כהלכתא וצ"ע:
יכין מלכת שלמה
5.
If an unclean person rests upon part of an object fit to lie upon, or a clean person rests upon part of an object fit to lie upon, it becomes unclean. If part of an unclean person rests on an object fit to lie upon, or part of a clean person rests upon an object fit to lie upon, it remains clean. Thus we find that impurity enters it and goes out of it by its lesser part. Similarly, if a loaf of terumah was placed upon an object fit to lie upon [that was unclean] and there paper in between, whether it was above or below, it remains clean. Similarly, in the case of a stone with scale disease it remains clean. Rabbi Shimon pronounced such a case unclean.
משנה ו
הַנּוֹגֵעַ בְּזָב, וּבְזָבָה, וּבְנִדָּה, וּבְיוֹלֶדֶת, וּבִמְצֹרָע, בְּמִשְׁכָּב, וּמוֹשָׁב, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, אֶחָד הַנּוֹגֵעַ וְאֶחָד הַמַּסִּיט וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא וְאֶחָד הַנִּשָּׂא:
ברטנורה הנוגע בזב ובזבה כו׳ כל הני שוה מגען למשאן דמטמאו אדם לטמא בגדים, הלכך חשיבי אב הטומאה כל זמן שלא פירשו, מאחר דמטמאו בגדים, ולכך הנוגע עושה ראשון ושני ופוסל שלישי בתרומה:פירש. ממטמאיו, אינו אלא ראשון בעלמא ומטמא אחד לעשותו שני, ופוסל שלישי בתרומה:ואחד המסיט ואחד הנושא. ואע״פ שאינן נוגעים. זב וזבה ונדה בהדיא כתיבי, דכתיב זאת תורת הזב וגו׳ והדוה בנדתה. ומצורע ויולדת נפקא, לן מלזכר ולנקבה, לזכר לרבות את המצורע, ולנקבה לרבות את היולדת:
תוסופות יום טוב ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ"ד דנדה פי' הר"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י"ל ללידה יבשתא: מטמא שנים וכו'. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק: ואחד המסיט. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש"י בפרק ט' דשבת דף פ"ג) כן כתב הר"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע"כ. ה"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח': ואחד הנושא ואחד הנישא. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר"ב. ועיין עוד לקמן:
יכין מלכת שלמה
6.
He who touches a zav, or a zavah, a menstruant, or a woman after childbirth, or a metzora, or any object on which these had been sitting or lying, conveys uncleanness at two [removes] and disqualifies [terumah] at one [further remove]. If he separated, he still conveys uncleanness at one [remove], and disqualifies [terumah] at one [further remove]. This is true whether he had touched, or had shifted, or had carried, or was carried.
משנה ז
הַנּוֹגֵעַ בְּזוֹבוֹ שֶׁל זָב, וּבְרֻקּוֹ, בְּשִׁכְבַת זַרְעוֹ, בְּמֵימֵי רַגְלָיו, וּבְדַם הַנִּדָּה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, אֶחָד הַנּוֹגֵעַ וְאֶחָד הַמַּסִּיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹשֵׂא:
ברטנורה ואחד המסיט. המזיז אותך ממקומך אע״פ שאינו, לא נוגע ולא נושא:רבי אליעזר אומר אף הנושא. והוא שנושא קאמר, כלומר אין המסיט טמא אלא אם כן נושא, שהן למעלה והמסיט למטה. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב ואחר המסיט. ולא קתני נושא ונישא דהכא אינו מטמא במשא אלא אם כן שיש בו ג"כ היסט. וכמו שכתב הר"ב בנבלה ומת. וטעמא דגרע הכא ממשכב ומושב. כתב הר"ש במשנה ג' פרק קמא דכלים דכל הני אמעוטי מאבן מסמא שלא יטמאו תחת אבן מסמא. וכמו שכתבתי שם בשמו. וכיון דאמעוטי אינן מטמאין אא"כ שיזוזו ויוסטו. דעיקר רבויא דמרבינן אבן מסמא. היינו היכא שהטומאה אינה זזה. ולאו דוקא אבן אלא אפילו נייר המפסיק שאינו נוגע ומזיז הטומאה. וכדלעיל משנה ה'. אלא נקט אבן משום קרא ושומת אבן. דמיניה גמרינן אבן מסמא. אבל עיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט ומשום הכי *נמי דאמעטו היינו דבעינן להיסט דוקא. ובלאו הכי לא סגי. והיינו דלא קתני נושא ונישא. דמשמע בלא היסט עכ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם דלא מצריך לעיל היסט עם המשא. צריך עיון דלא קתני נושא ונישא. ושמא סמיך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט: רבי אליעזר אומר אף הנושא. כתב הר"ב והוא שנושא קאמר. וכן פי' הרמב"ם. וטעמייהו מהגמרא שהביאו לעיל משנה ג'. אבל הר"ש כתב דדוקא התם מפרש הגמרא הכי. אבל בכאן אין צורך אלא פליג אתנא קמא דקאמר שאין משא בלא היסט שעמה. וקאמר איהו דאף הנושא בלא היסט נמי. משום דאיהו לא ממעט להו מאבן מסמא ולפיכך לדידיה אף בלא היסט מטמאין:
יכין מלכת שלמה
7.
If one touches the discharge of a zav, his spittle, semen or urine, or the blood of a menstruant, he conveys uncleanness at two [removes], and disqualifies [terumah] at one [more remove]; If he separated, he defiles at one [remove] and disqualifies [terumah] at one [more remove]. This is the case whether he had touched or moved it. Rabbi Eliezer said: also if he had carried it.
משנה ח
הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמֶּרְכָּב וְהַנִּשָּׂא עָלָיו וְהַמַּסִּיטוֹ, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַנְּבֵלָה, וְאֶת מֵי חַטָּאת שֶׁיֶּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד:
ברטנורה הנושא את המרכב. בנושא את המרכב כתיב כיבוס בגדים, ולא בנוגע. ואין נוגע אלא ראשון בעלמא:הנושא את הנבלה. היינו מסיט, דנושא בלא מסיט, טהור כדפרישית לעיל. ונוגע נמי בנבלה, אע״פ שהוא טמא, כיון דלא מטמא בגדים אינו מטמא שנים ופוסל אחד, דאינו אלא ראשון בעלמא ומטמא אחד ופוסל אחד:מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. מטמאין בגדים במשא אבל לא במגע:
תוסופות יום טוב והמסיטו. הכא ודאי פירושו הטהור המסיט למרכב. ומשום הכי קתני המסיטו בכינוי. ולא קתני המסיט סתמא דהוה משמע בין טהור מסיט למרכב. בין טמא מסיט לטהור. ובמרכב אי אפשר לומר כן כמש"כ לעיל במשכב: מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. כתב הר"ב מטמאין בגדים במשא. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכלים. ועיין מה שאכתוב בריש משנה י':
יכין מלכת שלמה
8.
If he carried something which was ridden upon, or if he was carried on it, or he had shifted it, he defiles at two [removes], and disqualifies [terumah] at one [more remove]; But if he became separated [from the uncleanness], he defiles at one [remove] and disqualifies [terumah] at one [more remove]. If he carried nevelah (carrion), or the hatat waters sufficient for a sprinkling, he defiles at two [removes], and disqualifies [terumah] at one [more remove]; But if he became separated, ,he defiles at one [remove] and disqualifies [terumah] at one [more remove].
משנה ט
הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת עוֹף טָהוֹר וְהִיא בְּבֵית הַבְּלִיעָה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, טָהוֹר, וְטָהוֹר הַתַּנּוּר. הֱקִיאָהּ אוֹ בְלָעָהּ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. וּכְשֶׁהִיא בְתוֹךְ פִּיו, עַד שֶׁיִּבְלָעֶנָּה, טָהוֹר:
ברטנורה והיא בבית הבליעה. כל זמן שהיא בבית הבליעה מטמא בגדים, וכיון דמטמא בגדים מטמא שנים ופוסל אחד:הכניס ראשו באויר התנור. אע״ג דקיימא נבלת העוף עם בית הבליעה של האוכל הכל באויר התנור, אפילו הכי טהור, דמחמת האדם לא מיטמא התנור, דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס. ומחמת נבלת העוף לא מיטמא דאין לה טומאה אלא לאדם בבית הבליעה:הקיאה או שבלעה. היינו פירש. דמשירדה לבטן אין לה טומאה, וכשהיא לתוך פיו אין לה טומאה, דלא יאכל כתיב (ויקרא כב), אכילה בבית הבליעה:
תוסופות יום טוב הכניס ראשו לאויר התנור טהור. וטהור התנור. והר"ב השמיט וטהור. וכן הר"ש. וה"נ ל"ג בנ"א. אבל הרמב"ם העתיק כגירסת הספר. ומפרש דהכניס ראשו לאויר התנור טהור האדם שהנבלה בפיו ועדיין לא בלעה. וקמל"ן דלא תימא שבהיותה נסתרת ונכנסה ומחבאה בתוך אויר התנור. תהיה כמו בלועה. והא דקתני וטהר התנור. מיירי כשהיא בלועה. וכדפי' הר"ב: טהור התנור. לשון הר"ב דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס. וכן ל' הר"ש. וכלומר דכל אלו דאמרן דמטמאים שנים משום בגדים. כל אלו אינם מטמאים אדם וכלי חרס ונמצא כלשון הזה בגמרא פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ח.) כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועוד בריש אלו מציאות וכ"ע לא ידעי: הקיאה או שבלעה. לשון הר"ב היינו פירש וכן ל' הר"ש. וכלומר היינו פירש דתנינן לגבי אינך. ולשון הרמב"ם בפ"ו מהא"ה [הלכה י"ד] ואחר שבלע הרי זה פירש ממטמאו. ומ"ש הר"ב דלא יאכל כתיב כו' עיין מ"ש בריש טהרות:
יכין מלכת שלמה
9.
He who ate nevelah of a clean bird, and it still is in his gullet, defiles at two [removes], and disqualifies [terumah] at one [more remove]. If he put his head within the air-space of an oven, the oven remains clean. But if he vomited or swallowed it, he defiles at one [remove] and disqualifies [terumah] unfit at one [more remove]. But as long as it is still in his mouth, until he swallows it, he remains clean.
משנה י
הַנּוֹגֵעַ בְּשֶׁרֶץ וּבְשִׁכְבַת זֶרַע, וּבִטְמֵא מֵת, וּבִמְצֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ, וּבְמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, וּבִנְבֵלָה, וּבְמֶרְכָּב, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. זֶה הַכְּלָל, כֹּל הַנּוֹגֵעַ בְּאַחַד מִכָּל אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, חוּץ מִן הָאָדָם. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד:
ברטנורה ובנבלה ובמרכב. כל הני במשא בלבד מטמאין בגדים ולא במגע, הלכך אדם הנוגע בהן אע״פ שלא פירש אינו אלא ראשון, ומטמא אחד ופוסל אחד:כל הנוגע. כגון אוכלים וכלים. דאפילו באותן שאדם הנוגע בהן מטמא שנים ופוסל אחד, כלים הנוגעים בהן מטמאים אחד ופוסלין אחד ואפילו בשעת מגעו:חוץ מן האדם. דיש מהן דאם נגע בהן או נשא דמטמא שנים ופוסל אחד, כי הני דאמרן לעיל:פירש. אפילו אדם, בכולהו מטמא אחד ופוסל אחד, דכיון דפירש אינו אלא ראשון:
תוסופות יום טוב ובמי חטאת שאין בהם כדי הזייה. דאילו יש בהן כדי הזייה *[הנוגע בהן מטמא בגדים לפי שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן. והרי הוא מטמא שנים ופוסל א'. כך פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאות [הלכה י"ג]. וא"ת ולעיל דקתני הנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. פי' הר"ב לפי שאינן מטמאים בגדים במגע. לא קשיא שהדין עמו. כדתנן במשנה ב' פ"ק דכלים. וחשוכי בגדים במגע. וא"ת ותקשה לפסק הרמב"ם. כבר הרגיש בזה הכ"מ [שם] ומפרש דממגע חשוכים. אבל מיטמאים מדין היסט. וכתב הר"י קורקוס דנ"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט. ע"כ. ומשום דלא פסיקא למי חטאת שיש בהן כדי הזיה שיטמאו במגע. שאם הם קרושין לא יטמאו. הלכך קתני לעיל הנושא. דמלתא פסיקא הוא *[ובהא דר"י קורקוס מתישב דהרמב"ם ורש"י לפרש דלא כמו שסובר הרא"ם בפרשת חקת בפסוק ומזה מי הנדה וגו']: כל הנוגע. כתב הר"ב כגון אוכלים וכלים כו' וכן פי' הר"ש. ואין הלשון משמע כן. דהכי הל"ל בד"א באדם. אבל אוכלים וכלים הנוגעים באחד מכל אבות וכו'. והרמב"ם פי' זה הכלל כל הנוגע באבות הטומאות. ר"ל בשאר אבות הטומאות. כי אשר מטמא ב' ופוסל אחד בשעת מגעו. כבר קדם מנינם ומספרם ואין שם זולתן. אבל יש אבות הטומאות שלא מנה כאן. ולשונו בפתיחה לסדר הזה מספר אבות הטומאות ל"ב אבות אלו הן. השרץ. והנבלה. והמת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. (וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת). והאהל. והקבר. והש"ז. מי חטאת. ופרה אדומה. ופרים ושעירים הנשרפים. ושעיר המשתלח. וזב. וזבה. ונדה. ויולדת. מרכב. משכב. ובועל נדה. ודם טמאה. ורוק טמא. ומימי רגליו. וזובו של זב. ושכבת זרעו. ומצורע בימי ספרו. ומצורע בימי חלוטו. ובית מנוגע (ובגד מנוגע). עכ"ל בפתיחה *[והנה הנם ל"ג. אם לא שנחשוב הנשרפים לאחד. אע"פ שהם שני מינים. פרים. ושעירים]. וכתב עוד בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר"ל המת. לפי שהמת הוא כשאר אבות הטומאות. ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד [כו'] והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאים ב' ופוסלים אחד. ועל כן שונה בכאן ע"כ. והוקשה לו שהרי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר. מטמאין בגדים. כמו ששנינו במשנה ג' פ"ח דפרה. ועוד בספ"ד. ולא נמנו בכאן עם המטמאין שנים ופוסלים א'. ומן זה הכלל מוכח דאין מטמאין אלא א' ופוסלים א'. ואמר דאה"נ דהכי הוא. ואל תחשוב שזה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע. לפי שהוא (באר) ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו. ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא. ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ"ל. ומעתה נפלה לה בבירא עמיקתא התימה שתמה הכ"מ בספ"ו מהלכות אבות הטומאות (הלכה ט"ו) דהיאך אפשר שיטמא בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני שהרמב"ם עצמו הוקשה לו זה ומשני לה שפיר דכללא דר"י לא איתא אלא למטמאים במגע גרידא:
יכין מלכת שלמה
10.
He who touches a dead sheretz, or semen, or he that has suffered corpse uncleanness, or a metzora during his days of counting, or hatat waters of insufficient quantity with which to perform the sprinkling, or carrion, or an object ridden upon [by a zav], defiles at one [remove] and disqualifies [terumah] at one [more remove]. This is the general principle: anyone who touches anything that according to the Torah is a "father of uncleanness" defiles at one [remove] and disqualifies [terumah] at one [more remove], except [for the corpse] of a human. If he had become separated, he defiles at one [remove] and renders [terumah] unfit at one [more remove].
משנה יא
בַּעַל קֶרִי, כְּמַגַּע שֶׁרֶץ. וּבוֹעֵל נִדָּה, כִּטְמֵא מֵת, אֶלָּא שֶׁחָמוּר מִמֶּנּוּ בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב טֻמְאָה קַלָּה לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין:
ברטנורה בעל קרי כמגע שרץ. כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה, כך בעל קרי ראשון לטומאה, וטומאתו שוה לטומאת הנוגע בשכבת זרע:ובועל נדה כטמא מת. שהוא אב הטומאה וטמא טומאת שבעה:שהוא מטמא משכב ומושב. ומת עצמו וכל שכן טמא מת אינו מטמא משכב ומושב, לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה, דכתיב (ויקרא ט״ו:ו׳) וכל הכלי אשר ישב עליו הזב, ולא טמא מת:
תוסופות יום טוב בעל קרי כמגע שרץ. פירש הר"ב כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה כו' וכ"פ הרמב"ם ואע"ג דכבר שמעינן לה מדלא קתני בריש כלים בהדי אבות הטומאות כמ"ש שם הר"ב רגילות המשניות לאשמועינן בקצור מה ששנה כבר בהדיא כמ"ש בריש ברכות וכ"ש הכא דלא שמעינן אלא מכללא. ומ"ש הר"ב וטומאתו שוה לנוגע בש"ז ומשום דטומאת נוגע בש"ז לא כתיב בהדיא לא הכי (צ"ל להכי) תליא ליה בנוגע בשרץ אבל בגמרא פ"ו דפסחים דף ס"ז דלטומאתה לא צריכא דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא מה מגע שרץ מטמא באונס (אם נפל עליו שרץ מת) אף בעל קרי מטמא באונס ועיין לעיל בפ"ב משנה ב' והר"ש מייתי לה: ובועל נדה כטמא מת. פי' הר"ב שהוא אב הטומאה וטמא טומאת ז' אבל הר"ש כתב משמא דגמרא דפסחים דהא מלתא דפשיטא הוא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד"א ותהי נדתה עליו כתיב דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמל"ן דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ?[ב] אבל בבעל קרי כמגע שרץ ליכא למימר הכי דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ושרץ שרי במחנה לויה אבל בפ"ק דיומא דף ו' לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' והאי טומאת ז' ומשני סיפא איצטריכא ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה וה"ה דה"מ לשנויי הכי בפסחים. ע"כ: אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב כו'. כתבו התוספות דיומא פ"ק דף ו' וז"ל תימא לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה וכיוצא בו כדתנן בריש מס' אהלות ג' טמאים במת. אדם במת וכלים באדם טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה ע"כ. ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: שהוא מטמא משכב ומושב. מפורש במשנה ג' פ"ק דכלים:
יכין מלכת שלמה
11.
He who has had a seminal emission is like one who has touched a dead sheretz. And one who has had sex with a menstruant is like one who has suffered corpse uncleanness. But one who has had sex with a menstruant is more stringent in that he conveys minor grades of uncleanness to what he lies or sits upon, so as to make foods and liquids unclean.
משנה יב
אֵלּוּ פוֹסְלִים אֶת הַתְּרוּמָה. הָאוֹכֵל אֹכֶל רִאשׁוֹן, וְהָאוֹכֵל אֹכֶל שֵׁנִי, וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, וְהַסֵּפֶר, וְהַיָּדַיִם, וּטְבוּל יוֹם, וְהָאֳכָלִים וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִים:
ברטנורה אלו פוסלים את התרומה. מדרבנן. וכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. חוץ מטבול יום דמדאורייתא הוא:האוכל אוכל. שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה:והשותה משקים טמאים. נעשה גם כן שני לטומאה ופוסל את התרומה. וטעמא דגזור רבנן בהני, דזמנין דאכיל אוכלים טמאים, ושדי משקים דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו. וכן נמי זמנין דשתי משקין טמאין, ושדי אוכלים דתרומה בפומיה בעודן בפיו ופסיל להו:והבא ראשו ורובו. לאחר שטבל בו ביום:במים שאובין. לפי שהיו טובלים במי מערות סרוחים והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא מים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים, וכדי לקיים גזירה זו להעמידה, הוסיפו וגזרו על טהור גמור שנפלו על ראשו (ורובו) שלשה לוגין מים שאובין, שיהיה פוסל את התרומה עד שיטבול:והספר. כל כתבי הקודש פוסלים את התרומה במגע. לפי שבתחלה היו מצניעים אוכלים דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא שהעכברים המצויין אצל האוכלים היו מפסידים את הספרים, גזרו על תורה נביאים וכתובים שיהיו פוסלים במגען את התרומה:וטבול יום. פוסל את התרומה מן התורה עד שיעריב שמשו. ואינו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום:והאוכלים. שנטמאו במשקים. חכמים גזרו על המשקים שנטמאו בשני לטומאה, להיות תחלה, ויטמאו את האוכלים, גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ שהם תחילה מדאורייתא, ולמה לא גזרו על האוכלים נמי להיות תחלה גזירה משום אוכלים הבאים מחמת שרץ, לפי שהאוכלים הן צריכין הכשר ואין מקבלין טומאה אלא על ידי ביאת מים, אבל המשקין הן עלולים לקבל טומאה ואין צריכין הכשר ותיקון, וטומאתן יותר מצויה:וכלים שנטמאו במשקין. דמדאורייתא אפילו נטמאו המשקים בשרץ אין מטמאין כלים, דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ורבנן גזרו אפילו על משקין שנטמאו מחמת ידים שהן שניות, שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, כגון רוקן ומימי רגליהן שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא:
תוסופות יום טוב אלו פוסלים את התרומה. פי' הר"ב מדרבנן וכלהו מי"ח דבר וכתב הר"ב בפ"ק דשבת (משנה ד'). ושם הארכתי ג"כ. וראיתי שהרמב"ם דקדק בכאן לפרש כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים. וכ"כ גם כן בחבורו בפ"ז מהלכות אבות הטומאות (הלכה ב'). ולפ"ז ליתא מה שכתבתי שם במסכת שבת לתרץ דלא גזרו באוכלים שיטמאו במשקים מחמת משקה דזב וזבה. משום דא"כ הוו מיטמאין להיות ראשון. והרי הכא מפורש דאף כלים שנגזרו משום משקה דזב וזבה ליתנהו אלא שניים. וכדמוכח מתני' עצמה אלו פוסלים. הלכך הדרי בי מההיא. ותריצנא דגבי כלים לא מצי לאשכוחי אלא הך טעמא דמשום משקה דזב וזבה שאין משקה שרץ מטמא כלים מדאורייתא. אבל באוכלים אפילו משום שרץ מצי לגזור: את התרומה. עיין במשנה ה' ו' פי"א דפרה: והבא ראשו ורובו במים שאובים כו'. כתב הר"ב וכדי לקיים כו' הוסיפו וגזרו על טהור וכו' שנפלו וכו' ג' לוגים וכו' ומסתברא דבא ראשו כו' נמי בג' לוגין הוא כיון דהא בהא תליא וכן מוכח ל' הרמב"ם בפ"ט מה' א"ה ובהדיא כתב כן הלכה ד' [היו ג' לוגים שנפלו עליו או שבא בהן כו'] ולעיל בפ"ק דעדיות משנה ג' כתבתי בשם הרא"ש דגרס בגמרא ונתנו ע"ג ג' לוגים וכו' וע"ש: וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו. הר"ב השמיט (ראשו) [צ"ל ורובו] וכן עשה בפ"ק דשבת ולא ידעתי למה והמגיה כן בשני המקומות לא הפסיד. ג' לוגין טעמא כתבתי בפ"ק דעדיות משנה ג': והספר והידים. עיין במשנה ב' פ"ג דידים: וטבול יום. כתב הר"ב פוסל את התרומה מן התורה דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר גמרא פ"ק דשבת דף י"ו ועיין במשנה ג' פרק י"ד דנגעים ובמשנה ד' פרק י"א דפרה: סליק לה מסכת זבים
יכין מלכת שלמה
12.
The following disqualify terumah:One who eats foods with first degree uncleanness; Or one who eats food with second degree uncleanness; And who drinks unclean liquids. And the one who has immersed his head and the greater part of him in drawn water; And a clean person upon whose head and greater part of him there fell three logs of drawn water; And a scroll [of Holy Scriptures], And [unwashed] hands; And one that has had immersion that same day; And foods and vessels which have become defiled by liquids.
טהורות זבים פרק ה
Tahoros Zavim Chapter 5