Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים:
ברטנורה
כיצד מברכין. חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו. וכן הפת:בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשא, וזרעים כגון קטניות, ור׳ יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין ואין הלכה כר׳ יהודה. והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה, הני מילי ירקות שדרכן לאכלן חיין ואכלן חיין או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן מבושלים אבל אותן שדרכן לאכלן חיין ואכלן מבושלים או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן חיין אינו מברך עליהן אלא שהכל. וירקות שאוכלין אותם בין חיין בין מבושלים מברכין עליהן בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים:
תוסופות יום טוב
כיצד. מלה מורכבת משלש מלות כאי זה צד על איזה ענין וכו'. הרמב"ם. ובחנם הגיה הח"ש בריש פרק הזהב ובפרק איזהו נשך ששנוי שם כאיזה צד שכן דרך בעל הלשון ברצותו מרחיב וברצותו מקצר:
כיצד מברכין. דסברא שמברכין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה. תוס'. והר"י כתב דקאי אדתנן בפרק קמא לחתום ושלא לחתום. אלא שקודם לזה הוצרך ללמוד ולפרש כל דיני ק"ש וברכותיה והתפלה:
האילן. עיין במשנה דלקמן בפי' הר"ב:
בורא פרי העץ. הניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. הרמב"ם. ועיין רפ"ט בפי' הר"ב:
היין. פי' הר"ב שמתוך חשיבותו וכו'. דכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש ועוד אי שתי פורתא סעיד נמי. ובפת משום דכתיב (שם) ולחם לבב אנוש יסעד. גמ':
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']: על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]: חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]: שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ: רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא – ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ט"ז ר"ו סק"ב] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]: ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [מג"א בסי' ר"ו]: על כולם – אפילו על פת ויין: אם אמר שהכל נהיה יצא – בדיעבד: על דבר שאין גדולו מן הארץ – כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה: על החומץ – אם ראוי לשתייה: ועל הנובלות – פירות שנשרו מאילן קודם זמנן: ועל הגובאי – חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל: ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי. ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה – חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י: וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה – ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]: ברך על היין שלפני המזון – אפילו רק על יין קידוש [קע"ד ס"ד]: פטר את היין שלאחר המזון – ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון: ברך על הפרפרת – בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות: שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שקודם בהמ"ז: ברך על הפת פטר את הפרפרת – היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן: ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה – הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א]: היו יושבין לאכול – בלא הסיבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו: הסיבו אחד מברך לכולן – ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [מ"א קע"ד סקט"ז]: והוא אומר על המוגמר – המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז: אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה – אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה: הביאו לפניו מליח – דג מליח: בתחלה – ר"ל לאכלו קודם פת: ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת – מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל [רי"ב] ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואילה"ק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל: שהפת טפלה לו – ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה – ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]: אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות – ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי: וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש – ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה [ר"ח סי"ז]: ר"ע אומר אפי' אכל שלק – ירק: השותה מים לצמאו – אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]: אומר שהכל נהיה בדברו – נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר: ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות – דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:
מלכת שלמה
כיצד מברכין. לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמ' דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. א"נ י"ל דקאי אמתני' דמי שמתו דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וה"נ שייך הכא לברך על כל דבר ודבר. ע"כ קאמר הכא כיצד מברכין. תוס' ז"ל. אבל רבינו יונה ז"ל תירץ בגוונא אחרינא וז"ל כיצד מברכין וכו' דרך התלמוד לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר כי הוא אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה. והכא חוזר למאי דאמרי' בפ"ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום וקאמר עלה בגמ' כנגדן ברכת המצות והפירות ואחר שפי' ענין שאר הברכות של ק"ש ותפלה שואל עכשיו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום בה בברכה איזהו נוסח שלה ע"כ. וכן פי' ה"ר יונתן ז"ל. וראיתי להעתיק הנה כל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. כיון דתנא כיצד מברכין משמע דכבר שנה חייב אדם לברך על הפירות ונראה דאקרא קאי דמחייב לברך אשבעת המינין. דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת וכיון דמברך לאחריהן כ"ש דמברך לפניהם דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וכיון דגלי בהו רחמנא דמחייב ה"ה באחריני. ועוד נראה נכון דהיינו דקא בעי בגמ' מנה"מ ומתרץ דקאי אקרא דקדש הלולים מלמד שטעונין ברכה פירות האילן מכי שריין באכילה לפניהם ולאחריהם. חוץ מן היין. דמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו שמזכיר בברכה שם האילן שנתן הפרי בהדיא מה שאין בשאר פירות שאומר עץ סתם ואפילו בגפן עצמו כשאוכל ענבים אומר בפה"ע מפני שבענבים אין ניכר חשיבות הפרי יותר מכשאוכל תפוחים או שאר פירות אלא כששותה היין ניכר מעלת הפירי. פירות הארץ. כגון קשואין ואבטיחין וכיו"ב שהן פרי כמו גבי אילן ובאורז פליגי אמוראי. על הירקות. כגון חזרין וכרפס שאדם אוכל עשבן וירקן. ומש"ה פליג ר"י הכא ואמר בורא מיני דשאים. דשא הוא עשב שי"ל קומה בקלחו וכן כתוב גלה חציר ונראה דשא שלאחר ששח החציר וכמש אז נראו בעלי דשא וכל מין ירק שאדם אוכל הם בעלי דשא כן נ"ל נכון ואמת. והא דתני רישא לשון רבים מברכין ולבסוף לשון יחיד לאשמעי' (דלשון) [דל"ש] רבים (ולשון) [ול"ש] יחיד ברכתן שוה. דאין מזמנין על הפירות. עכ"ל ז"ל:
חוץ מן היין. כתב הרב רבינו יונה ז"ל חוץ מן היין מפני שהיין כיון שמחמת השינוי חשוב יותר קובע ברכה לעצמו כדמפרש בגמ' דחמרא סעיד ומשמח ומאי דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד לא בא למעט שאין היין סועד אלא ה"ק חמרא סעיד ומשמח נהמא מיסעד סעיד שמוחי לא משמח. ע"כ:
שעל היין. כו' ראיתי שפי' הח' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל לדעת הירוש' דמיתורא דמתני' דקתני שעל היין אומר שמעי' דאפי' דיעבד אם אמר על היין בפה"ע לא יצא ע"כ:
ועל פירות הארץ. הקטניות נקראים פירות הארץ וכרוב ותרדים וחסא וכיו"ב נקראים ירקות ה"ר יונה ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בספ"א מהל' כלאים ומייתי לה בקיצור בס' שו"ע טור יו"ד סי' רצ"ז וז"ל הזרעונים מתחלקים לשלשה חלקים הא' נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. הב' נקרא קטניות כגון הפול והאפונים והעדשים והאורז והדוחן והשומשמין והפרגין והספיר וכיו"ב. והג' נקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינם ראויים למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע חציר וזרע לפת וכיו"ב. וזרע הפשתן ה"ה בכלל זרעוני גנה ע"כ:
המוציא לחם מן הארץ. גמ' ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמי' אומר מוציא לחם דבעי' ברכה הגונה דמשתמעא לשעבר שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ בשעה שהוא בא ליהנות ומוציא ודאי לכ"ע משמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכשנאמרה פ' בלעם כבר יצאו ורבנן סברי המוציא נמי לשעבר משמע המוציא לך מים מצור החלמיש וכבר הוציא ואע"ג דאיכא נמי קרא אחרינא דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ועדיין לא יצאו בגמ' מתרצי' לי' אליבייהו והלכתא כוותייהו. (ומ"כ בס' לבוש תכלת סי' קס"ז סעיף ב' ובמוציא כ"ע ל"פ דלשעבר משמע ובהמוציא פליגי ואיכא מ"ד דלהבא משמע מ"מ פסק הספר לומר המוציא בה"א כדי שלא לערב מ"ם דמוציא עם מ"ם דהעולם ויבלע הא' ולא יהיה משמעות לשונו כלום ואע"ג דבלחם מן איכא ג"כ עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ומ"מ יזהר לתת ריוח בין לחם ובין מן שלא לערב המימי"ן ע"כ) וצ"ע בבפה"ע ובבפה"א אמאי ליכא מאן דפליג דלימא הבורא. והיה נראה לתרץ דדוקא בהמוציא פליגי עליה דר' נחמי' מטעם שפי' התו' ז"ל בשם הירוש' כדי שלא לערב האותיו' כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב הכי להוציא לחם מן הארץ. אמנם אח"כ ראיתי עוד בירושל' וז"ל על דעתיה דרב נחמן הבורא פה"ג ועל דעתהון דרבנן בורא פה"ג ע"כ ומשמע משם ג"כ דרב נחמן הוא שאמר המוציא ורבנן הם שאמרו מוציא הפך התלמוד שלנו או שמא דנחמן לחוד ונחמי' לחוד ופלוגתא אחריתי היא התם. ועי' במ"ש לקמן פ"ח סוף סי' ה':
ועל הירקות כו'. גמ' קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בפה"א וכתב הרא"ש ז"ל דהכי הלכתא:
בורא מיני דשאים. והכוסס את החטה קאמרינן בבריית' בגמ' דלרבנן מברך בפה"א וברייתא דקתני דמברך בורא מיני זרעים מוקמי' לה כר"י דבעי לכל מין ומין מעין ברכתו הלכך לירקות בורא מיני דשאים ולחטים דזרעים נינהו בורא מיני זרעים אבל לרבנן בין זרעים בין ירקות בפה"א. ומשמע קצת דלר"י ל"ל כלל ברכת בפה"א בירקות כמו דלרבנן לית להו כלל ברכת בורא מיני דשאים וברכת מיני זרעים ובגמ' ילפי' טעמא דר"י מקרא דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו בלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. פי' בשבת מעין שבת וביו"ט מעין יו"ט הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו:
1.
How do they bless over produce?Over fruit of the tree one says, “Who creates the fruit of the tree,” except for wine, over which one says, “Who creates the fruit of the vine.” Over produce from the ground one says: “Who creates the fruit of the ground,” except over bread, over which one says, “Who brings forth bread from the earth.” Over vegetables one says, “Who creates the fruit of the ground.” Rabbi Judah says: “Who creates diverse species of herbs.”
משנה ב
בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, יָצָא. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, לֹא יָצָא. עַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל נִהְיָה, יָצָא:
ברטנורה
בירך על פירות האילן וכו׳ כל היכא דכי שקלי פירא איתיה לענף, ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פרי לשנה האחרת מקרי אילן, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ, אבל היכא דכי שקלת ליה לפרי לא ישאר ענף שיחזור ויוציא פרי לשנה האחרת אין מברכין על הפירות אלא בורא פרי האדמה:ועל כולן אם אמר שהכל יצא. ואפילו על הפת ועל היין. ומיהו לכתחלה אין לאכול שום פרי אם אינו יודע תחלה שיברך עליו ברכה הראויה לו:
תוסופות יום טוב
יצא. בגמ' אמרינן סבירא ליה דעיקר אילן ארעא כלומר הכל גדל מהארץ ורבי יהודה היא דאמר במשנה ו' פ"ק דבכורים נקצץ האילן מביא וקורא. והתם בבכורים פסק הר"ב דלא כר' יהודה וכן הרמב"ם וא"כ הוי ליה לכתוב גם בכאן דמתני' יחידאה היא וכ"כ ב"י בסימן ר"ו דהרמב"ם פוסק דלא כמתניתין דהכא מהאי טעמא. אבל בכ"מ פ' ח' (דין יו"ד) מהלכות ברכות כתב שמצא נוסח בדברי הרמב"ם דפוסק כמתניתין דהכא. וטעמא משום דבירושלמי איתא מ"ד דמתניתין ד"ה היא פירות האילן בכלל פירות האדמה. ואין פירות האדמה בכלל פירות האילן. ונ"ל ראיה לדברי הכ"מ שכן הרר"י פירש למשנתינו בזה הלשון יצא שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא ע"כ. וזה כדברי הירושלמי:
ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. דס"ד אמינא הואיל ואר"י חטה מין אילן הוא (כמ"ש הר"ב במ"ב פ"ק דר"ה) לברך עליה בפה"ע קמ"ל. גמ':
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']: על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]: חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]: שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ: רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא – ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ט"ז ר"ו סק"ב] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]: ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [מג"א בסי' ר"ו]: על כולם – אפילו על פת ויין: אם אמר שהכל נהיה יצא – בדיעבד: על דבר שאין גדולו מן הארץ – כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה: על החומץ – אם ראוי לשתייה: ועל הנובלות – פירות שנשרו מאילן קודם זמנן: ועל הגובאי – חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל: ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי. ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה – חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י: וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה – ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]: ברך על היין שלפני המזון – אפילו רק על יין קידוש [קע"ד ס"ד]: פטר את היין שלאחר המזון – ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון: ברך על הפרפרת – בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות: שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שקודם בהמ"ז: ברך על הפת פטר את הפרפרת – היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן: ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה – הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א]: היו יושבין לאכול – בלא הסיבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו: הסיבו אחד מברך לכולן – ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [מ"א קע"ד סקט"ז]: והוא אומר על המוגמר – המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז: אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה – אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה: הביאו לפניו מליח – דג מליח: בתחלה – ר"ל לאכלו קודם פת: ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת – מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל [רי"ב] ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואילה"ק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל: שהפת טפלה לו – ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה – ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]: אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות – ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי: וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש – ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה [ר"ח סי"ז]: ר"ע אומר אפי' אכל שלק – ירק: השותה מים לצמאו – אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]: אומר שהכל נהיה בדברו – נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר: ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות – דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:
מלכת שלמה
בירך על פירות האילן בפה"א יצא. שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא אבל כשבירך על פירות הארץ בפה"ע לא יצא שאין שם עץ כלל. ה"ר יונה ז"ל. ובגמ' דר' יהודה היא כו' אבל בירושל' א"ר יוסי דדברי הכל היא דפירות האילן בכלל פירות האדמה ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ וכדפי' ה"ר יונה ז"ל. ובכסף משנה חזר בו ממ"ש בבית יוסף שהרמב"ם ז"ל פסק דלא כי האי מתני' אלא בתרוייהו ס"ל לא יצא כיון דמתני' הויא כיחידאה דהיינו ר"י. וחזר בו מפני שמצא נוסחא בהרמב"ם ז"ל כלישנא דמתני' דברישא יצא ובסיפא הוא דלא יצא ע"ש. וכנוסחא זו נמצא ג"כ בספר צובא שהוגה מפי הרמב"ם ז"ל עצמו וחתימת ידו עליו:
ועל הכל אם אמר שהכל יצא. ירושל' תני ר' יוסי כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י"ח. ופליג אמתני' דקתני ועל כולן אם אמר שהכל יצא. אבל בבבלי ר' יוחנן דהלכתא כותיה אמר דועל כולן אם אמר שהכל יצא קאי אפילו ארישא שהוזכר שם ברכת פת ויין. ור' יוסי שאמר בבריי' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י"ח דוקא כשאמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה משום דהויא ברכה דלא תקינו רבנן אבל אם אמר שהנ"ב דהויא ברכה דתקינו רבנן אפילו ר' יוסי מודה דיצא י"ח. ור"מ פליג עליה דר' יוסי בברייתא דאפילו באותה ברכה דלא תקינו רבנן יצא:
2.
If one blessed over fruit of the tree the blessing, “Who creates the fruit of the ground,” he has fulfilled his obligation. But if he said over produce from the ground, “Who creates the fruit of the tree,” he has not fulfilled his obligation. If over anything he says “By Whose word all things exist”, he has fulfilled his obligation.
משנה ג
עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו:
ברטנורה
נובלות. פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן:גובאי. חגבים טהורים:מין קללה. נובלות וגובאי ע״י קללה הן באים ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
החומץ. עיין מ"ש בפ"ב דע"ז:
רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו. י"מ לומר דלא קאי אלא אחומץ ונובלות בלבד שהיו טובים מתחלה ונפסדו אבל בגובאי כיון שעומד טעמו בו לא הוי מין קללה ומודה דמברכין עליו. וי"מ דאכולהו קאי דאפילו גובאי שלא נפסד טעמו כיון שמזיק לעולם ואוכל התבואה אין מברכין עליו. הר"י:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']: על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]: חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]: שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ: רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא – ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ט"ז ר"ו סק"ב] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]: ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [מג"א בסי' ר"ו]: על כולם – אפילו על פת ויין: אם אמר שהכל נהיה יצא – בדיעבד: על דבר שאין גדולו מן הארץ – כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה: על החומץ – אם ראוי לשתייה: ועל הנובלות – פירות שנשרו מאילן קודם זמנן: ועל הגובאי – חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל: ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי. ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה – חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י: וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה – ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]: ברך על היין שלפני המזון – אפילו רק על יין קידוש [קע"ד ס"ד]: פטר את היין שלאחר המזון – ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון: ברך על הפרפרת – בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות: שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שקודם בהמ"ז: ברך על הפת פטר את הפרפרת – היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן: ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה – הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א]: היו יושבין לאכול – בלא הסיבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו: הסיבו אחד מברך לכולן – ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [מ"א קע"ד סקט"ז]: והוא אומר על המוגמר – המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז: אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה – אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה: הביאו לפניו מליח – דג מליח: בתחלה – ר"ל לאכלו קודם פת: ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת – מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל [רי"ב] ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואילה"ק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל: שהפת טפלה לו – ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה – ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]: אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות – ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי: וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש – ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה [ר"ח סי"ז]: ר"ע אומר אפי' אכל שלק – ירק: השותה מים לצמאו – אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]: אומר שהכל נהיה בדברו – נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר: ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות – דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:
מלכת שלמה
שאין גדולו מן הארץ. כגון בשר בהמה חיה ועוף וחלב וגבינה וביצים. ובבריי' בגמ' תנינן על המלח ועל הזמית פי' שלמורא בלע"ז ועל כמיהין ופטריות אומר שהכל. ומתמה בגמ' דמדקא מני בכלל שאין גדולו כמהין ופטריות אלמא דלאו גדולי קרקע נינהו ומתרץ אביי דמרבא רבו מן ארעא אבל מינק לא ינקי מן ארעא אלא מאוירא ותני על דבר שאין יונק מן הארץ אבל גדולו מן הארץ:
בפי' ר"ע ז"ל. נובלות פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן וכ"ה בפי' הרמב"ם ז"ל וגם ברמב"ם שם לשונו והנובלות שהן פגין. אכן בגמ' מצאתי דמפרש דנובלות היינו בושלי כומרא ופי' רש"י ז"ל בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם ע"כ. וגם בטור או"ח סי' ר"ד כ' ועל הנובלות והם מין תמרים שאינם מתבשלין על האילן ע"כ. ובב"י סי' ר"ב כ' וז"ל כתב רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בשולו מברך שהכל עכ"ל ולא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות היינו בושלי כמרא ופירש"י ז"ל בושלי כמרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם עכ"ל וא"כ אינם ענין לשלא נגמרו בשולם עדיין עכ"ל ז"ל ועי' במ"ש רפ"ק דדמאי. וכ"ה ג"כ בש"ע סי' ר"ב סעיף ט' וגם בריש סי' ר"ד וכן ג"כ בספר לבוש תכלת שם:
על החומץ כו' אומר שהכל. כתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שהכל נהיה בדברו. ולא אמרו היה בדברו להוציא מלבן של כופרים שאומרים אלהיכם סממנים מצא ובלשון פילוסופי היולי קדמון ולכן תקנו לומר נהיה יש מאין ואלו אמרו היה לא משמע אלא דברו היה שיהא כך בסדור כך או בצורת כך כדכתיב היה דבר המלך נחוץ ונהיה משמע שנתגשם ונעשה ונהיה האין יש בשביל דברו. ומשום ה"ר אשר מלוניל אמרו דרוב ברכת שהכל לא נתקנה אלא על המקולקל כגון חומץ וגובאי ונובלות ואלו הדברים לא נבראו בכונה אלא נמשכו על דרך הסתר פנים ע"ד שאמרו אין דבר רע יורד מלמעלה לכך אמרו נהיה ולא אמרו היה שהיה משמע בכונה. גובאי חגבים. והן מתחלה לא נבראו למאכל אדם וכן בשר עופות עכ"ל ז"ל. והקשה ה"ר יונה ז"ל וא"ת והיאך מברך על החומץ כלל והא לאו בר אכילה הוא כדאמרי' ביומא שאם שתה חומץ ביוה"כ שהוא פטור וכל דבר שאינו ראוי לאכילה קיי"ל שאין מברכין עליו כלל כגון זנגבילא יבישתא שאינו מברך עליה כלל וכו'. ויש לתרץ דגבי חומץ אע"פ שהוא פטור בשיעור רביעית כיון דקי"ל שאם שתה ממנו הרבה חייב מפני שנהנה ממנו בשתייה מרובה לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ולפיכך מברך עליו. מיהו נראה דברביעית או פחות מרביעית מברך עליו בתחלה מפני שלא יהנה מן העולם בלא ברכה ואינו מברך לבסוף כיון שאינו חשוב שתייה ביוה"כ. אבל ביותר מזה שחשוב ביוה"כ מברך עליו תחלה וסוף עכ"ל ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ דמתני' מיירי במזוג קצת דאז מיישב הדעת. א"נ איירי בחושש בשיניו ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה. וחומץ עיקר מ"מ אגב המרק אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כדאמרי' לעיל גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון ע"כ. ובירושל' פ"ז דתרומות אמרי' שהמגמע חומץ של תרומה לאחר טַבְּלוֹ שהוא משלם קרן וחומש. ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל לאחר טבלו כגון שהיה אוכל ירק של חולין והיה מטבל בחומץ של תרומה ושתה כדי גמיעה מן החומץ אח"כ כדי לתת טעם אל הירק שבפיו ומשיב את הנפש ע"כ. וכתב הח' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל אלו לא היה חסר בירושלמי של הרא"ש ז"ל הלשון הזה אשר בספרינו היה מביא אותו לתירוץ הקושיא ע"כ:
על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל. אינו משנה ולא גרסינן ליה:
בפי' ר"ע ז"ל. נראה שצ"ל מין קללה חומץ ונובלות וגובאי וכו'. ונראה לע"ד דל"ג מין ביו"ד אלא מן בלתי יו"ד אע"ג דגבי גובאי שייך מין ביו"ד. אחר זמן רב באו לידי המשניות עצמו של ה"ר יהוסף ז"ל ומצאתי שמחק היו"ד של מין וכתב כ"ה בספר אחר וכן נ"ל לגרוס וס"א מין ונ"ל טעות דחומץ ונובלות לאו מין של קללה הם עכ"ל ז"ל:
3.
Over anything which does not grow from the earth one says: “By Whose word all things exist.” Over vinegar, fallen unripe fruit and locusts one says, “By Whose word all things exist.” Over milk and cheese and eggs one says, “By Whose word all things exist.” R. Judah says: over anything which is cursed they do not bless at all.
משנה ד
הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, מְבָרֵךְ עָלָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה:
ברטנורה
מין שבעה. חטה ושעורה וגפן ותאינה ורמון זית ותמרים, דהני עדיפי הואיל ונשתבחה בהן א״י:מברך על איזה מהם שירצה. דחביב עדיף. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']: על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]: חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]: שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ: רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא – ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ט"ז ר"ו סק"ב] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]: ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [מג"א בסי' ר"ו]: על כולם – אפילו על פת ויין: אם אמר שהכל נהיה יצא – בדיעבד: על דבר שאין גדולו מן הארץ – כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה: על החומץ – אם ראוי לשתייה: ועל הנובלות – פירות שנשרו מאילן קודם זמנן: ועל הגובאי – חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל: ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי. ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה – חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י: וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה – ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]: ברך על היין שלפני המזון – אפילו רק על יין קידוש [קע"ד ס"ד]: פטר את היין שלאחר המזון – ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון: ברך על הפרפרת – בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות: שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שקודם בהמ"ז: ברך על הפת פטר את הפרפרת – היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן: ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה – הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א]: היו יושבין לאכול – בלא הסיבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו: הסיבו אחד מברך לכולן – ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [מ"א קע"ד סקט"ז]: והוא אומר על המוגמר – המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז: אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה – אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה: הביאו לפניו מליח – דג מליח: בתחלה – ר"ל לאכלו קודם פת: ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת – מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל [רי"ב] ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואילה"ק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל: שהפת טפלה לו – ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה – ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]: אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות – ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי: וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש – ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה [ר"ח סי"ז]: ר"ע אומר אפי' אכל שלק – ירק: השותה מים לצמאו – אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]: אומר שהכל נהיה בדברו – נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר: ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות – דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:
מלכת שלמה
היו לפניו מינים כו'. כתב בב"י טור א"ח סי' רי"א וז"ל וכתב הרא"ש ז"ל וא"ת היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף הא אמרי' לקמן המוקדם בפסוק מוקדם בברכה וכ"ש שיש להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר כלל בשבח הארץ. וצ"ל דכל המוקדם דלקמן אתיא כר"י. וכל הנך אמוראי דסברי לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה כר"י ס"ל וכן פסק בה"ג כר"י וכ"כ ה"ר יונה ז"ל והמרדכי כתב דלרב האי ורש"י הלכה כרבנן וגם הרשב"א ז"ל כתב שדעת רב האי דהלכה כרבנן ומ"מ כתב שהתוס' והראב"ד ז"ל פסקו כר"י ולזה הסכים הוא ז"ל וגם המרדכי כתב שהר"מ פסק כר"י ונראה מתוך לשונו שגם הוא סובר כן וכן פסק סמ"ג. ועוד כתב הרא"ש ז"ל וא"ת מ"ש דלר"י כשברכתם שוה שצריך להקדים ז' המינים וכשאין ברכתן שוה א"צ להקדים. וי"ל דודאי כשברכתם שוה דברכת הא' פוטרת את חבירו אז מסתבר לברך על ז' המינים ולפטור את השני. אבל כשצריך לברך על כאו"א לא שייכי זל"ז כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הלכך על איזו מהם שירצה יברך תחלה הלכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהם מז' המינים כגון אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ"ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש ביניהם ממין ז' קיי"ל כר"י דאמר מין ז' עדיף ויברך עליו אע"פ שהאחר חביב לו עכ"ל ז"ל ואע"פ שאח"כ כתב ול"נ מדלא קאמר מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז וחביב עדיף אלמא אפילו א' מהם חביב יכול לברך על השני וכו' זהו דוקא כשאין ברכותיהן שוות וכדמפרש טעמא דכיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זל"ז כלל אבל כשברכותיהן שוות ודאי דלכ"ע חביב עדיף כשאין ביניהם ממין ז'. ואע"פ שכתב מה שתלוי לר"י עדיפות במין ז' ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרים בברכה א' דמשמע דלר"י אינו תלוי בחביב כלל היינו דוקא כשיש ביניהם ממין ז' אבל אם אין ביניהם ממין ז' לא משוינן פלוגתא בינייהו ולכ"ע חביב קודם כנ"ל. עכ"ל ז"ל. ועי' עוד שם שנתן טעם לשבח להרמב"ם ז"ל שפסק כחכמים. והמרדכי י"ל פי' אחר הפך כל דברי המפרשים ז"ל. וכ"כ מפ' ג"כ בס' לבוש תכלת. ובירושל' מוקי ריב"ל פלוגתא דר"י ורבנן כשהיה בדעתו לאכול פת אחר הפירות דכיון דקא בעי לברך על הפת לאחרונה ה"ל פת עיקר ופירות טפלין ומש"ה ס"ל לרבנן דמין ז' לא חשיב לאקדומי ואע"ג דהאי גברא אתחיל לאכול פירות מקמי פת מ"מ הוו להו פרפרת בעלמא ולאו אכילה חשיבה אבל אם אין בדעתו לאכול כ"ע מודו שאם יש ביניהם ממין ז' עליו הוא מברך. א"ר אבא צריך לברך בסוף על הפירות ומפרש התם ר' יוסי אי ריב"ל ור' אבא פליגי ע"ש. ומצאתי שפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דאשמעי' ר' אבא דלר' יהודה כיון דחביב אצלו המין האחר מחייבינן ליה בברכתו אחרונה אע"ג שהיא בורא נפשות רבות ולא תפטור אותו ברכת מעין ג' אע"ג שאותה היא מה"ת וחייב לברוכי על שניהם לבסוף לכ"ע דשניהם חשובין לענין ברכה אחרונה. א' מפני שהוא מה"ת וא' מפני שהוא חביב לו. וכיון דהכי מתפרשת מימרא דר' אבא אלמא ס"ל באין דעתו לאכול פת פליגי ע"כ בקצור מופלג. ובגמ' גרסי' אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. פי' אם א' המינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב תחלה ויאכל ממנו קצת ואח"כ יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין ז' דלר"י. אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז פי' רש"י ז"ל ואין הצנון פוטר את הזית ומתוך פי' משמע דעל איזה מהן שירצה יברך תחלה דאי צריך לברך על זית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף וכן פי' ה"ר שמעיה בשם רב האי גאון ז"ל כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה וי"ל דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים יודו ע"כ עם פי' הרא"ש ז"ל. והקשה רש"י ז"ל וליברך על הצנון וליפטר את הזית דהא תנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך בפה"א אבל הכא כשברך בפה"א על הצנון לא פטר את חבירו שהיה בפה"ע אפילו בדיעבד ע"כ. ותו איכא בגמ' מאן דמוקי פלוגתייהו דר"י וחכמים אף בשאין ברכותיהן שוין ובלהקדים פליגי דר"י סבר כיון דאפילו ז' המינין יש בהן דין קדימה זל"ז כ"ש די"ל להקדים מין ז' לשאר מינים ורבנן סברי במקום חביב אין דין קדימה:
4.
There were several kinds of food before him: Rabbi Judah says that if there is among them one of the seven species, he blesses over that. But the sages say: he may bless over which ever one he wants.
משנה ה
בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָטַר אֶת הַפָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:
ברטנורה
פטר את היין שלאחר המזון. הני מילי בשבתות וימים טובים שרגילים לקבוע על היין לאחר המזון, וכשברך על היין לפני המזון אדעתא דהכי ברך, אבל בשאר ימים שאין רגילים לקבוע עצמן על היין שלאחר המזון אין היין שלפני המזון פוטר היין שלאחר המזון. וכל לאחר המזון דתנן במתניתין היינו לאחר שסלקו ידיהם מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון:פרפרת. כל דבר שמלפתים בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים קרויים פרפרת. ופעמים שהיו מביאים פרפראות קודם סעודה להמשיך האכילה וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה אחר שמשכו ידיהם מן הפת:מעשה קדרה. כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים כגון הלביבות וכיוצא בהן. ואית דמפרשי פרפרת דמתניתין פת הצנומה בקערה שאין בה מראה לחם דמברכים עלה בורא מיני מזונות. והשתא ניחא דאיצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אף על גב דהיא נמי מין פת, אבל מעשה קדרה פטר. ובית שמאי סברי כשם שאם ברך על הפרפרת לא פטר את הפת כך לא פטר מעשה קדרה. ואין הלכה כב״ש:
תוסופות יום טוב
מעשה קדירה. מ"ש ר"ב אבל מעשה קדרה וכו' חוזר גם לפי' הראשון:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']: על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]: חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]: שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ: רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא – ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ט"ז ר"ו סק"ב] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]: ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [מג"א בסי' ר"ו]: על כולם – אפילו על פת ויין: אם אמר שהכל נהיה יצא – בדיעבד: על דבר שאין גדולו מן הארץ – כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה: על החומץ – אם ראוי לשתייה: ועל הנובלות – פירות שנשרו מאילן קודם זמנן: ועל הגובאי – חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל: ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי. ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה – חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י: וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה – ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]: ברך על היין שלפני המזון – אפילו רק על יין קידוש [קע"ד ס"ד]: פטר את היין שלאחר המזון – ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון: ברך על הפרפרת – בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות: שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שקודם בהמ"ז: ברך על הפת פטר את הפרפרת – היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן: ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה – הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א]: היו יושבין לאכול – בלא הסיבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו: הסיבו אחד מברך לכולן – ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [מ"א קע"ד סקט"ז]: והוא אומר על המוגמר – המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז: אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה – אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה: הביאו לפניו מליח – דג מליח: בתחלה – ר"ל לאכלו קודם פת: ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת – מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל [רי"ב] ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואילה"ק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל: שהפת טפלה לו – ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה – ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]: אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות – ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי: וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש – ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה [ר"ח סי"ז]: ר"ע אומר אפי' אכל שלק – ירק: השותה מים לצמאו – אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]: אומר שהכל נהיה בדברו – נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר: ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות – דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:
מלכת שלמה
בירך על הפרפרת כו'. פי' ה"ר יונה ז"ל לדעת ה"ר יצחק הזקן ז"ל שפי' שכ"מ שמוזכר לאחר המזון אינו אלא בימיהם דה"פ דמתני' שמנהגם היה לאכול את הפרפרת אחר סלוק השלחן ומתוך כך הוצרך להשמיענו במשנה שאין הפת פוטרת אותו שאל"כ הייתי אומר כיון שמנהגו לאכול אותו אחר עקירת השלחן ברכת המוציא פוטרתו שאין סלוק לפרפראות כמו שיש לפת מפני שהפת אין דרך לאכול אחר השלחן אבל הפרפראות דרך לאכלם אח"כ וכמאן דאכיל להו בתוך הסעודה דמי וברכת הפת תפטור אותן קמ"ל מתני' דלא אלא הפרפראות שאכל קודם המזון פוטרת אותם אבל אם לא אכל פרפרת לפני המזון אין הפת פוטרת אותם עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דלפ"ז סיפא דמתני' דקתני בירך על הפת פטר את הפרפרת לא איירי באותו הזמן. ובטור א"ח סי' קע"ו מפורש פרפרת היינו פירורי פת דק דק שדבקם עם מרק או דבש:
בש"א כו'. ירושלמי משני לה ר' יוסי דב"ש ארישא אתו לאפלוגי דקתני ת"ק אליבא דב"ה בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה דחשיב מזון טפי מפרפרת ודמי לפת ממש. ואתו ב"ש למימר לא מבעי פרפרת דלא פטר לי' פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר אבל אם בירך על הפרפרת תחלה כ"ע מודו דלא פטר לא את הפת ולא את מעשה קדירה ואיידי דתני רישא פת ופרפרת תני סיפא פת ופרפרת אבל ודאי דה"ל למתני על הפרפרת לא פטר מעשה קדרה דהוי רבותא טפי. אבל בבבלי קאי בתיקו אי קיימי ב"ש ארישא או אסיפא. ותימה מנין לו להרמב"ם ז"ל ולר"ע ז"ל לפרש דב"ש קאי אסיפא אע"ג דלכאורה הכי מסתברא. וכתב ה"ר יונה ז"ל הלכך אם בירך על הפת פטר את הכל ואם בירך על הפרפראות לא פטר מעשה קדרה ואם בירך על מעשה קדירה פטר את הפרפראות. ע"כ. אח"כ מצאתי בפי' הר"ש שירלי"ו ז"ל לירוש' וז"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת בפרפרת שבתוך הסעודה קאמר דפרפרת טפל לפת ובירך על העיקר פטר את הטפילה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דאין טפל פוטר את העיקר. מעשה קדרה. כגון חלקא טרגיס טסני. ומפרש בירושל' דה"ק אף בראשונה דהיינו בירך על הפת דיש לו כח לפת לפטור הפרפרת אפ"ה לא פטר את מעשה קדירה. וה"ק בירך על הפת פטר את הפרפרת ומעשה קדרה וכדברי ב"ה. ובש"א לא פטר מעשה קדירה לא דתחלה ולא דסוף וטעמא דב"ש דס"ל כר' זירא דטפשא הוא מאן דאכיל נהמא בנהמא וחשיבה מעשה קדרה עיקר ופת פרפרת הלכך לא פטרה וקיי"ל כב"ה עכ"ל ז"ל:
5.
If he blessed over the wine before the meal he has exempted the wine after the meal. If he blessed over the appetizer (parperet) before the meal, he has exempted the dessert (parperet) after the meal. If he blessed over the bread he has exempted the appetizer/dessert (parperet), but if he blessed over the appetizer/dessert (parperet) he has not exempted the bread. Bet Shammai say: [he has not even exempted] a cooked [grain] dish.
משנה ו
הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכֹל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסֵבּוּ, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן. בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעֻדָּה:
ברטנורה
היו יושבים. בלא הסיבה, וסימן הוא שלא נתועדו לאכול יחד. שרגילים היו כשמתועדים חבורות אנשים לאכול שהיו מסובים על המטות ואוכלים ושותים בהסבת שמאל:כל אחד מברך לעצמו. שלא היה להם קבע סעודה בלא הסיבה. ומיהו אם אמרו ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן, אע״פ שלא הסיבו כהסיבו דמי, ואחד מברך לכולם ומצטרפין נמי לזימון:בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו. הואיל ואין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובים פונה אל המברך אלא לבלוע מה שבפיהם. א״נ חיישינן שמא יחנק כשבא לענות אמן:והוא אומר על המוגמר. המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר בורא עצי בשמים. ואע״ג דאיכא דעדיף מיניה אפ״ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך:לאחר הסעודה. לאחר ברכת המזון, דהשתא לאו מצרכי הסעודה הוא, אפ״ה כיון שהתחיל בברכות אחרונות גומרן:מוגמר. רגילין היו להביא אחר הסעודה עצי בשמים במחתה על האש לריח טוב:
תוסופות יום טוב
והוא אומר על המוגמר. פירש הר"ב המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר. וכן פירש הרמב"ם ובחבורו פרק ז' מהלכות ברכות פסק כן. ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מיניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש רש"י. וכתב הר"י בשם רש"י אע"פ שאין מביאין וכו' אלא לאחר הסעודה היינו לאחר ברכת המזון ובאותו שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבים לתת לזה לברך אפילו הכי עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שברך על היין שלאחר המזון מברך על זה ע"כ. ויש לתמוה על הב"י שכתב בא"ח סימן קע"ד שדעת הרמב"ם כדעת רש"י שהרי מבואר שחלוקים הם [*כמו שחלוקים הם הרמב"ם עם הרר"י שבשם הגאונים]:
המוגמר. פי' הר"ב עצי בשמים במחתה על האש וכן לשון רש"י. ובמשנה ז' פ"ב דביצה כתבו לבונה ע"ג גחלים וזה עיקר. ובכאן שכתבו אש לאו דוקא שהדבר ידוע שאין הבל תמרתן עולה מן האש לפי שמתאכלין מיד אלא על גחלים מתמרין ועולין ועל שם הגחלים נקרא מוגמר שתרגום גחלים גומרין. ובשיר השירים מקוטרת מור ולבונה תרגומו מתגמרת מן קטורת בוסמין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']: על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]: חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]: שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ: רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא – ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ט"ז ר"ו סק"ב] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]: ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [מג"א בסי' ר"ו]: על כולם – אפילו על פת ויין: אם אמר שהכל נהיה יצא – בדיעבד: על דבר שאין גדולו מן הארץ – כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה: על החומץ – אם ראוי לשתייה: ועל הנובלות – פירות שנשרו מאילן קודם זמנן: ועל הגובאי – חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל: ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי. ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה – חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י: וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה – ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]: ברך על היין שלפני המזון – אפילו רק על יין קידוש [קע"ד ס"ד]: פטר את היין שלאחר המזון – ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון: ברך על הפרפרת – בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות: שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שקודם בהמ"ז: ברך על הפת פטר את הפרפרת – היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן: ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה – הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א]: היו יושבין לאכול – בלא הסיבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו: הסיבו אחד מברך לכולן – ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [מ"א קע"ד סקט"ז]: והוא אומר על המוגמר – המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז: אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה – אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה: הביאו לפניו מליח – דג מליח: בתחלה – ר"ל לאכלו קודם פת: ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת – מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל [רי"ב] ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואילה"ק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל: שהפת טפלה לו – ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה – ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]: אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות – ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי: וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש – ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה [ר"ח סי"ז]: ר"ע אומר אפי' אכל שלק – ירק: השותה מים לצמאו – אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]: אומר שהכל נהיה בדברו – נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר: ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות – דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:
מלכת שלמה
היו יושבין לאכול. בתוספות מוכח דל"ג לאכול וכן בהרי"ף וה"ר יונה והרא"ש ז"ל ליתה. וכן בתוס' ר"פ כל הבשר (חולין דף ק"ו.) וכן בחדושי הרשב"א ז"ל. וז"ל היו יושבין כל או"א מברך לעצמו אין לפ' היו יושבין דוקא כשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הוי קביעות לחבורה אבל אם היתה תחלת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה וא' מברך לכולן. דא"כ הו"ל למיתני הסבו או שישבו לאכול א' מברך לכולן והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין ישבו לא ורמינהי היו מהלכין בדרך וכו' ישבו לאכול א' מברך לכולן. אלמא מתני' דקתני היו יושבין ה"ה לישבו והיינו נמי דפריך מדוקיא דהסבו הסבו אין ישבו לא ולא פריך מרישא דמתני' דקתני בהדיא היו יושבין וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נידתי דלמא כשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא כשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב ולאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אע"פ שלא הסבו אלא שישבו הוי קבע לחבורה וכדפי' ר"נ בר יצחק מתני' וברייתא כגון דאמרי ניזיל וניכול בדוך פלן. וניזיל וניכול בדוך פלן לאו דוקא אלא כ"ז שהסכימו ונתוועדו בעצה לאכול יחד. עכ"ל ז"ל:
הסבו. הר"מ דילונזאנו ז"ל נקד הֵסָבּוּ הסמ"ך קמוצה. י"מ הסבו מלשון הסבה שהיו רגילין לאכול בהסבה על צדיהן השמאלית. ור"ל כשהסבו ביחד כמו שדרך לעשות באכילת קבע מצטרפין וא' מברך לכולן. ורבינו האי ז"ל פי' הסבו מלשון סבוב ור"ל כשישבו כולם סביב שזה מורה על הישיבה של קביעות דמתרגמינן וישבו לאכל לחם ואסחרו למיכל לחמא. ואומר רבינו יצחק דבין בברכת המוציא בין בבהמ"ז מיירי ומביא ראיות וכו' ונכון הוא לפרש כפי משמעותו ולהעמיד המשנה בין בזה ובין בזה. ועוד אומר ר"י כי בימים ההם שהיה השלחן והמפות לפני כאו"א היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם אבל עכשיו שמנהגינו לאכול כולנו בשלחן א' ומפה א' א"צ הסבה אחרת אלא בזה בלבד מצטרפין ואע"פ שכאו"א אוכל מככרו א' מברך לכולם בין במוציא בין בבהמ"ז. ובירושל' אמר ריב"ל בשבועה כן היא מתניתא באורחים שדרך לתת לכאו"א בפ"ע ואינם יודעים קביעותם אז אינם מצטרפין אלא כשהסבו יחד מתחלה אבל בעה"ב עם בני הבית אפילו לא הסבו מצטרפין עם בעה"ב. ור' חייא ס"ל התם שאפי' בני הבית אינם מצטרפין עם בעה"ב אלא כשהסבו. ונראה דהל' כריב"ל דהוא בתראה טפי. ה"ר יונה ז"ל. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובהסבה נמי דמהניא היינו היכא דהסבו בכוונה לכך ומש"ה תנא הסבו ולא תני היו מסובין ע"כ. וראיתי להעתיק הנה לשון ב"י בטור א"ח סי' קס"ז. היו יושבין וכו' פירש"י ז"ל היו יושבין בלא הסבת מטות שמוטין על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלים ושותין בהסבה כ"א מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסבה. וכתב הרא"ה ז"ל כן היה מנהגם כשמתחברים לאכול בחבורה אחת כ"א מסב על מטתו וכן לפי מנהגינו עכשיו לאכול בשלחן א' או בלא שלחן במפה א'. וכתב הרא"ש ז"ל ר"ח פי' היו יושבין לעסק א' ונזדמן להם לאכול מברך כ"א לעצמו אבל הסבו לאכול ולא לעסק א' מברך לכולם. וי"מ היו יושבין זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה הסבו שישבו סביבות השלחן כמו וישבו לאכל לחם דמתרגמינן ואסתחרו. ופי' רש"י ז"ל עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב עכ"ל ז"ל. וכן נראה שהוא דעת התוס'. וכתבו התוס' דמתני' מיירי בין לברכת המוציא בין לבהמ"ז וכ"כ ה"ר יונה והרשב"א וגם הרא"ש ז"ל כתב מתני' איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה. בברכה ראשונה אפילו בשנים א' מברך והשני יוצא אם הסבו אבל אם לא הסבו אע"ג דשומע כעונה אפילו אמר אמן לא יצא. ובשלשה א' מברך בהמ"ז לכולם אם הסבו על המטות עכ"ל ז"ל:
כל אחר מברך כו'. אע"ג דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון כ"ש זה שלפניו הוא שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שינוי מקום וצריך לברך. תוס' ז"ל. אלא שהדבור קאי אברייתא דכיצד סדר הסבה דאיתא בגמרא ונלע"ד דאפשר דשייך נמי אמתני' ולכן העתקתיו הנה. וכתב סמ"ג בעשין סי' כ"ז דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון דיין שבא לשרות המאכל אינו פוטר אותו שבא לשתייה ע"כ וכ"ה בהרי"ף ז"ל סמוך למתני' וכ"ה דעת כל תלמידי רב ורב כהנא ורב ששת ורבא. אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות כתבו תוס' ז"ל שהוא פוטר יין שבתוך הסעודה כיון שאינו אלא לשרות העיקר שהוא אותו שלפני המזון פוטרו שפיר. ע"כ:
לאחר המזון כו'. כלומר אחר שסיימו מלאכול כיון דליכא סכנה ויכולין לענות אמן א' מברך וכולן יוצאין. וזה היה בימיהם שהיה מנהגם לסלק את השלחן ולאחר סילוק השלחן היו צריכין לחזור ולברך פעם אחרת שדומה כסעודה בפ"ע. אבל אנו שאין מנהגינו לסלק את השלחן כיון שברך על היין שבתוך המזון א"צ לחזור ולברך אח"כ כלל אלא אם סלק דעתו שלא לשתות כלל דכ"ז שלא סלק השלחן בתוך הסעודה מקרי. הר"י ז"ל:
והוא אומר על המוגמר. מדקתני והוא משמע דבדאיכא דעדיף מיניה עסקינן ולפיכך הוצרך למיתני הוא לאשמעי' שאע"פ שהיה מה"ד שהגדול מברך תחלה בכאן אינו כן אלא אותו שנתנו לו מעלה שיברך על הפת מתחלה הוא יברך על המוגמר. גמ' עם פי' ה"ר יונה ז"ל. ואזיל הוא ז"ל לטעמיה ולפירושו שאכתוב בסמוך בס"ד. ומתני' מסייע ליה לרב דאמר כל הנוטל ידיו תחלה למים אחרונים הוא מזומן לבה"מ שמאחר שנתנו לו מעלה א' ליטול תחלה נתן לו ג"כ מעלת הברכה ונראה לע"ד דהכי הוי סייעתיה דרב דכמו שבמתני' קתני דבעבור שנתנו לו מעלת ברכה א' יתנו לו ג"כ מעלת ברכה אחרת. ה"נ לענין בהמ"ז אם נתנו לו מעלה ליטול ידיו למים אחרונים ראשונה יתנו לו ג"כ מעלה לברך בהמ"ז וה"נ אמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ז) בוצע מברך בהמ"ז ואפי' מ"ד דאורח מברך היינו טעמא כדי שיברך לבעה"ב הא לאו הכי כגון שכולם בעלי הבית ודרים יחד מודה דבוצע מברך כך נלע"ד. ור"ע ז"ל פי' בו פי' הרמב"ם ז"ל וכ"נ קצת שפי' רש"י ז"ל וז"ל והוא אומר על המוגמר אותו שבירך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר וכו' ע"כ. אבל בס' תוי"ט מצאתי שכתב דיש לתמוה על הבית יוסף וכו' ע"ש מ"מ לא קשה כ"כ אבית יוסף דמ"ל שהוא לא בא אלא למעט דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כדעת הגאוני ז"ל שפרשו דכשהביאו אותו באמצע סעודה מיירי וארישא קאי דקתני הסבו א' מברך לכולם ור"ל אותו שבירך המוציא הוא מברך על המוגמר ואע"פ שאין מביאין אלא לאחר סעודה כלומר אע"פ שאין דרך להביאו אלא לאחר שסיימו לאכול קודם שיברכו בהמ"ז ואם היו מביאין אותו באותה שעה היה אחר יכול לברך שסעודה אחרת נראית אפ"ה עכשיו שהביאו אותו באמצע הסעודה זה שהתחילו לתת לו כבוד בהתחלת הסעודה ובירך המוציא נתן לו כבוד ג"כ לכל שאר הדברים עד תשלום הסעודה והוא מברך על המוגמר ופוטר את האחרים. והכי משמע בירושל' בהדיא דגרסי' התם מה בין מוגמר ליין מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם דאלמא משמע דבתוך הסעודה איירי ומש"ה בעי מה בין מוגמר ליין שביין שמביאים בתוך הסעודה כאו"א מברך לעצמו ובמוגמר א' פוטר לכולן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין וכיון שנהנים ממנו כולם כאחד האחד מברך ופוטר את האחרים. אבל ביין כששותה האחד אין האחרים נהנים ולפיכך צריך שיברך כאו"א לעצמו. וה"פ דהאי ירוש' לדעת הגאונים ז"ל. מה בין מוגמר ליין שביין צריך לברך כאו"א מפני שהם אינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה ובמוגמר אין אנו חוששין לסכנה בעת שיענה אמן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם כלו' המוגמר מיד שמביאין אותו מריחין אותו ונהנין ממנו ולפיכך אתד מברך ופוטר את כולם שאם היינו אומרים שיברך כאו"א היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו ונמצא שהיו נהנים מן העולם בלא ברכה ולפיכך יותר טוב שיברך האחד ויפטור לאחרים בשמיעה בלבד ואע"פ שלא יענו אמן משיהנה מן העוה"ז בלא ברכה שעה גדולה כ"כ אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה ולפיכך (יש) [אין] לחוש אם שוהין הרבה וכיון שאינם יכולין לענות אמן כאו"א מברך לעצמו. ולפי סברת הגאונים ז"ל נמצא שאחר המזון ושאחר הסעודה פי' אחד להם שהכל ר"ל אחר סיום המאכל קודם בהמ"ז ואע"פ ששינה הלשון אין בכך כלום דמשום דמעיקרא איירי ביין שהוא מזון נקט לישנא שלאחר המזון. אבל בסוף שהמוגמר אינו מזון שינה הלשון ואמר לאחר הסעודה ונראין הדברים במוגמר שמביאין בתוך הסעודה מיירי דאי במוגמר שמביאין לאחר הסעודה אמאי קאמר והוא אומר על המוגמר הל"ל והוא אומר על היין אלא ודאי מפני שיש הפסק גדול בין ברכת המוציא ליין שלאחר הסעודה והיא כסעודה אחרת לפיכך אין מברך על היין וכי היכי שאינו מברך על היין הה"נ שאינו מברך על המוגמר כיון שכבר נגמרה הסעודה הלכך ע"כ כשאמר על המוגמר. על המוגמר שמביאין בתוך הסעודה קאמר עכ"ל הר"י ז"ל וגם הרש"ש ז"ל כתב שמצא בתשובת שאלה להרי"ף ז"ל שהשיב כפי' ר"ח ז"ל שהוא פי' הגאונים ז"ל. ותוספות ז"ל כתבו בקיצור וז"ל והוא אומר על המוגמר. וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושל' פריך לה ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתייה אינה באה אלא לזה אחר זה ע"כ. ובערוך ערך גמר נראה דגורס והוא אומר על המגמר אע"פ שאין מביאין את המגמר אלא וכו' בלתי וא"ו וה"ר יהוסף הגיה ס"א המיגמר:
6.
If [those at the table] are sitting upright, each one blesses for himself. If they are reclining, one blesses for them all. If wine came during the meal, each one says a blessing for himself. If after the meal, one blesses for them all. The same one says [the blessing] over the incense, even though the incense is not brought until after the meal.
משנה ז
הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה:
ברטנורה
מליח. כל דבר מלוח:שהפת טפלה לו. מי שאכל אכילה גסה מפירות מתוקים ביותר אוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב הפירות, ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו אוכל מן הפת עמו. אבל המליח לבדו עיקר והפת טפלה לו:
תוסופות יום טוב
מליח בתחלה. נראה לי לדקדק ממלת בתחלה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחלה שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח"כ שא"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא ברך עדיין. ומצאתי בב"י סימן רי"ב שבעל תרומת הדשן הורה כן ולפי שלא הביא ראיה ממשנתינו וחכם גדול היה נ"ל שאפשר שסובר דממשנתינו אין ראיה דאיכא למימר דאיצטריך למתני בתחלה דלא תימא דוקא כשנאכלים בבת אחת כדרך שהיה עושה הלל במצה ומרור:
שהפת טפלה לו. ואע"ג דשמעינן דפת פוטר את הפרפרת. איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל. תוס'. ומ"ש הר"ב מי שאכל וכו' מפירות מתוקים ביותר וכו' דוקא בכי הא ולא בענין אחר. וכ"כ הרמב"ם בלשון שלילה דברי זאת המשנה אינה אלא וכו'. וכתבו התוספות וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת מתיקות ע"כ. ונראה לי דלפירוש קמא מיירי שבאכילת הפירות היה לפניו מליח ופת אבל נמלך אחר כך מלאכלן לאיזה סיבה והלך לו. ואחר כך חזר ונמלך לאכלן מפני חלישת הלב:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']: על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]: חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]: שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ: רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא – ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ט"ז ר"ו סק"ב] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]: ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [מג"א בסי' ר"ו]: על כולם – אפילו על פת ויין: אם אמר שהכל נהיה יצא – בדיעבד: על דבר שאין גדולו מן הארץ – כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה: על החומץ – אם ראוי לשתייה: ועל הנובלות – פירות שנשרו מאילן קודם זמנן: ועל הגובאי – חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל: ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי. ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה – חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י: וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה – ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]: ברך על היין שלפני המזון – אפילו רק על יין קידוש [קע"ד ס"ד]: פטר את היין שלאחר המזון – ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון: ברך על הפרפרת – בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות: שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שקודם בהמ"ז: ברך על הפת פטר את הפרפרת – היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן: ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה – הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א]: היו יושבין לאכול – בלא הסיבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו: הסיבו אחד מברך לכולן – ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [מ"א קע"ד סקט"ז]: והוא אומר על המוגמר – המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז: אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה – אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה: הביאו לפניו מליח – דג מליח: בתחלה – ר"ל לאכלו קודם פת: ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת – מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל [רי"ב] ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואילה"ק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל: שהפת טפלה לו – ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה – ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]: אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות – ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי: וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש – ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה [ר"ח סי"ז]: ר"ע אומר אפי' אכל שלק – ירק: השותה מים לצמאו – אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]: אומר שהכל נהיה בדברו – נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר: ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות – דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:
מלכת שלמה
הביאו לפניו כו'. ה"ר יהוסף ז"ל הגיה הביאו לו והיה ראוי לדקדק מאי בתחלה דליסגי דליתני הביאו לו מליח ופת עמו כדאיתיה בקצת נוסחאות ואח"כ ראיתי שדקדק בזה בתוי"ט:
זה הכלל כו'. ראוי לדקדק זה הכלל לאתויי מאי דהא אין לך דבר חשוב מן הפת והא תנייה בהדיא שלפעמים שהוא טפל. וכ' בס' לבוש תכלת הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפלה היינו כשאוכלן ביחד וכן כשאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקניא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל לשתייה כי איך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע והרי הוא נהנה כבר בלא ברכה וכשהוא מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל מ"מ גורם לו טפלותו שאין מברכין עליו ברכתו הקבוע לאותו מאכל אלא שהכל. וכתב ע"ז הב"י וז"ל ונ"ל דלפי מה שאמר רבינו בסוף סי' ר"י בשם הרא"ש ז"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ה"נ בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו עכ"ל ול"נ דל"ד זה לחסרון השיעור דהתם אין כאן שום חיוב ברכה אלא שמפני חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת ע"ז קאמר הרא"ש ז"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת אלא לא יברך כלל אבל הכא דעכ"פ הוא צריך לברך אלא שמן הדין היה יכול לפטרו עם ברכת העיקר ורק מטעמא דאיך יהנה מן העולם בלא ברכה והוא כבר נתהנה קודם אכילת העיקר הדעת נותן שיברך עליו תחלה ולא משום עצמו אלא משום העיקר שרוצה לאכול אח"כ דהא אינו חפץ בו אלא בעיקר בהא אפילו הרא"ש מודה דמחמת טפלותו תשתנה ברכתו נ"ל עכ"ל ז"ל:
7.
If they brought in front of him salted food at the beginning of the meal and bread with it, he blesses over the salted food and thereby exempts the bread, since the bread is ancillary to it. This is the general principle: whenever there is one kind of food that is the main [food] and another that is ancillary, he blesses over the main food and thereby exempts the ancillary.
משנה ח
אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים, מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ, מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת. הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:
ברטנורה
מברך אחריהן ג׳ ברכות. דכל שהוא משבעת המינים מברך אחריו שלש ברכות, דסבירא ליה לרבן גמליאל דואכלת ושבעת וברכת לאו אלחם בלבד קאי אלא אכל ז׳ המינין המוזכרים לעיל בפרשה. ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי, וברכת זו ברכת הזן, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג׳:כ״ה) ההר הטוב הזה:וחכ״א ברכה אחת. מעין שלש ברכות אם ענבים תאנים רימונים זיתים ותמרים אכל, מברך על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה וכו׳, וחותם על הארץ ועל הפירות. ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה. וברכה זו עצמה מברך על היין אלא שפותח בה על הגפן ועל פרי הגפן. ועל כל דבר הנעשה מחמשת מיני דגן במקום על העץ ועל פרי העץ אומר על המחיה ועל הכלכלה וחותם על הארץ ועל המחיה:אפילו אכל שלק. של ירק. והוא מזונו, שסומך עליו למזון מברך ג׳ ברכות דואכלת ושבעת אכל מאי דאכל קאי. והלכה כחכמים שאין מברכין שלש ברכות אלא אלחם, ועל שבעת המינין ברכה אחת מעין שלש, ועל כל שאר דברים בורא נפשות רבות וחסרונן. פירוש חסרונן כמו לחם ומים שאי אפשר להתקיים בלא הם, על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים, ולא נבראו כי אם לתענוג ולתוספת טובה. ומפני שיש בברכה זו ב׳ ענינים הויא ברכה ארוכה ופותחת בברוך וחותמת בברוך, כדאיתא בירושלמי שחותמים בה ברוך אתה ה׳ חי העולמים:השותה מים לצמאו. דוקא, מברך שהכל. אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה אינו מברך:רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. מברך לפני שתיית המים. ואין הלכה כר׳ טרפון, אלא לפניהם מברך שהכל ולאחריהם בורא נפשות רבות:
תוסופות יום טוב
תאנים וענבים. וכן במ"ו פ"ב. דמעשרות גם בריש פ"ג דבכורים לא שנאן כסדרן בכתוב גפן ותאנה. וי"ל דקרא דאתא למימר בשבח ארץ ישראל הקדים המשובח יותר וכדאמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. והתנא דמיירי באכילתן מקדים המתבשל תחלה. וכן בבכורים המתבכר תחלה [*כדאמרינן בהמקבל דף ק"ו חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ ואילו הבציר הוא בתשרי כמו שהוכיחו התוס' ברפ"ג דב"ב (כח). ועמ"ש שם]:
ברכה אחת. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. גמרא. והר"ב שכתב ברכת היין דפותחת על הגפן וכו' ולא פירש החתימה כמו שמפרש חתימה דברכת חמשת מיני דגן משום דס"ל כמ"ש התוס' דבכולן חותמין על הארץ ועל הפירות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד – מלת כיצד הוא קצור לשון כמו באיזה צד ומצינו בשלימות [בכורות נ"ח ב']: על פירות האילן – נקרא אילן כשאין כלה הגזע בחורף. ובכלה אף דהדר פרח משרשו. הו"ל פרי אדמה [א"ח ר"ג ס"ב]: חוץ מן היין – בין חי או מבושל או קונדיטון או ריחא חלא וטעמא חמרא. או צמוקים שנכתשו ונשרו ג"י במים [ר"ב ור"ד] מיהו בבשלו עם טרופי ביצה ואכלו עם כף בקערה מברך בפה"ע מדאזל לה תוריתא דיין דוגמת פת כשבשלו ואבד תוריתא דנהמ' [כן נ"ל]: שעל היין אומר בורא פרי הגפן – מדסעיד ומשמח כמסקנת הש"ס. ומה"ט נ"ל בסתם יינם. אף שאין מקדשין עליו. דאין זה מברך אלא מנאץ [וכתשו' הלק"ט ודלא כבאר עשק]. עכ"פ חולה מסוכן [ועיין ביו"ד קכ"ג וקנ"ה]. [אב"י ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ג והוא בדפוס האמבורג ונשמטה בדפוס אמשטרדם מטעם כמוס. ואין מגלין אותו אלא לצנועין] ששותהו לרפואה. יברך בפה"ג. דעכ"פ סעיד ומשמח. כמו השותה יין ביו"כ. דמברך בפה"ג. ואף דיש לחלק. עכ"פ הכא נמי לדידיה היתר הוא. ואדרבה מצוה קעביד ולא גרע מאוכל ביוה"כ מדהוא מסוכן שיברך בהמ"ז [כא"ח ס"ס תרי"ח ועי' עוד ססתקנ"ז]. וענ"ל ראיה מט"ז [קצ"ו ור"ד ס"ח] אלא דאאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דיברך בפה"ע וראיותיו כתובים בספרו כי"ק: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – מדחשיב דסעיד. ונ"ל דלהכי על פרי אדמה יברך בפה"א. ועל לחם. המוציא לחם מן הארץ. ולא שניהן בבורא ומהאדמ'. או שניהן במוציא מהארץ. משום דבורא הוא יש מאין ומוציא היינו יש מיש. ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ. אבל ארץ הוא שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ. ולהכי כל פרי אדמה שהוא רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך. לכן נברא רק מחצונית קליפת הארץ ממש יש מאין. להכי מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה. שצריך להזנתו כח גדול וחזק. לכן גדול אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתוריו כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא דלבא והיינו יש מיש מכל הכדור. ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ: רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – דבעי היכר המין בלשון הברכה. וקיי"ל כת"ק ואם הוא פה"א מברך בורא פרי האדמה. ובחזי ולא חזי מברך שהכל: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא – ה"ה בבירך בפה"א על פרי אדמה. ונתכוון להוציא בזה גם פרי עץ שיאכל אח"כ יצא [ט"ז ר"ו סק"ב] וה"ה בבירך אפת שנ"ב או בפה"א או במ"מ. או אפת כסנין המוציא או שנ"ב או בפה"א יצא [אבן עוזר קס"ח וא"ח קס"ז]: ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – משא"כ פרי עץ שראוי לברך עליו בפה"א כלעיל אות ד' וכדומה ובירך בפה"ע יצא [מג"א בסי' ר"ו]: על כולם – אפילו על פת ויין: אם אמר שהכל נהיה יצא – בדיעבד: על דבר שאין גדולו מן הארץ – כגון בשר ודגים ואפילו כמהין ופטריאות רק מאוירא קרבו. וכדומה: על החומץ – אם ראוי לשתייה: ועל הנובלות – פירות שנשרו מאילן קודם זמנן: ועל הגובאי – חגבים ונ"ל דכל הך בבא פירושא דרישא נינהו. דלא תימא דוקא בשר ודגים שאין גדלים כלל מהארץ. לא מחשבו רק גדולי קרקע ולא גדולי ארץ כש"ס. אבל חומץ ונובלות הרי ודאי גדילין מהארץ. וגובאי נמי. הרי ע"י רבוי גדולי ארץ מתאספים טפי וגם פרין ורבין ע"י רבוי הגדולין ביותר טפי משאר ברואים. להכי סד"א. דנמי מחשבו מה"ט כגדולי ארץ. קמ"ל. חומץ דאע"ג דהענבים והפירות גדלין מהארץ. עכ"פ לא עדיפי ממימי תותי' ורמונים וקירשען שסחט מימן. דלא מקרי משקה. רק היוצא מזיתים וענבים [שבת קמ"ג ב'] וכיון דגם לא נטעי אינשי אדעתא דהכי. מברך עליהן שהכל. כ"ש הני שמאיליהן נתקלקלו ולא עשאן כך בכונה. וגובאי נמי אע"ג שמתרבה טפי במקום שיש רבוי גדולין יותר משאר מינין אפילו הכי אינן צומחין מהארץ: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – בבבלי וירושלמי. וברי"ף ל"ג לכולה הך בבא. וכן מסתבר. דאל"כ איך מפסיק תנא בהך בבא בין בבא דחומץ וכו' לדברי ר"י דפליג עליה. ואי גרסינן לה. נ"ל דהיא נמי פירושא דרישא. מדסד"א דחלב וגבינה וביצים שעיקר התהוותם ע"י שתאכל הבע"ח הרבה עשבי ארץ יחשבו מה"ט גדולי ארץ. קמ"ל: ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי. ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה – חטה. שעורה. גפן תאנה ורמון זית ותמרים. שנשתבחה בהן א"י: וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה – ר"ל החביב עליו. ואנן קיי"ל כרא"ש דפסק כר"י. ודלא כרמב"ם. אמנם סדר הקדימה במין ז' גופייהו. כך הוא לפי מסקנת אחרונים. המוציא. במ"מ דחיטין. בפה"ג. זית. במ"מ דשעורים. בפה"ע דתמרים. וענבים. ותאנה. ורמון. כפי סדר זה הן קודמין זל"ז. וכולן קודמין לכל המינין. וקדימת מין ז' לשאר מינין. דוקא כשנגמר פרין. ובפה"ע ובפה"א. המין הרגיל להיות חביב עליו יקדים לחבירו שחביב עליו עתה. ושבח ה' מיני דגן אינו בכוסס הגרעין שברכתו בפה"א. וכולן קודמין לשהכל. והמוקדם בברכה ראשונה מוקדם נמי באחרונה [כ"ז סי' רי"א]: ברך על היין שלפני המזון – אפילו רק על יין קידוש [קע"ד ס"ד]: פטר את היין שלאחר המזון – ר"ל אפילו אותו יין ששתה קודם בהמ"ז. ומכ"ש מה ששתה תוך הסעודה. הכל נפטר בברכת היין שלפני המזון: ברך על הפרפרת – בייא עססען. רגילים היו לאכול קודם הסעודה פת צנומה בקערה. והם פרורים שנתייבשו ונתבשלו בקערה. שברכתו בורא מיני מזונות: שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון – שקודם בהמ"ז: ברך על הפת פטר את הפרפרת – היינו פרפרת שבתוך הסעודה [כך כתבו תוס']. וכן מוכח לע"ד דאי"ל דפת פטר גם פרפרת שלאחר הסעודה וכדמשמע מהר"ב. א"כ מה קאמר ברישא בירך על הפרפרת שקודם המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ול"ל הרי אפילו לא בירך על פרפרת לפני המזון. כבר פטר ליה פת לפרפרת שאחר המזון. אע"כ כדאמרן: ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה – הן מיני גרויפען. והם עיקר הסעודה. וברכתן במ"מ כפרפרת. ומסופק בש"ס אי אבירך על הפת קאי או אבירך בפרפרת פליג. וסליק בתיקו. וקיי"ל כב"ה. ובירושלמי כאן מפורש דת"ק דהכא ב"ה היא. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ונ"ל דלהכי נקטינהו משנה בלשון סתם. משום דהוו נמי כמה מתלמידי ב"ש שהורו בהא כב"ה [כביצה ד"כ ע"א]: היו יושבין לאכול – בלא הסיבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – המוציא. דאע"ג דפת ויין בקבעו עליהן. א' מוציא כולן הכא הרי לא קבעו: הסיבו אחד מברך לכולן – ולדידן באכלו בשולחן א' או במפה א'. אפילו כ"א אוכל מככרו. או אמרו ניזל וניכל רפתא בדוך פלן. כהסיבו דמי. ובדיעבד בכוון להוציאם. בכל גוונא יצא [קס"ז]: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – שלא יקדים קנה לושט. כשיענו אמן. ואע"ג דבכל דוכתא שומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ביכול לענות. דכל הראוי לבילה אינו מעכב מיהו לרש"י היינו טעמא. מדפיהם מלא אוכל אינן מכוונין יפה לברכת המברך. מיהו באומר להם סברי. שעי"ז לא יאכלו אז. יכול שפיר להוציאם בברכתו. ויטעום כ"א מיד מכוסו. שלא להפסיק בין ברכה לטעימה. [מ"א קע"ד סקט"ז]: והוא אומר על המוגמר – המברך על יין שאחר המזון קודם בהמ"ז. מוציא הכל ג"כ בברכת הבשמים שאחר בהמ"ז: אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה – אע"ג דהו"ל ברכת הנהנין של דברים שאינן רגילין לקבוע עליהן שאע"ג שלא יצא אינו מוציא [כא"ח רי"ג]. אפ"ה מדאתי מיד אחר הסעודה מחשבי כקבעי עלה: הביאו לפניו מליח – דג מליח: בתחלה – ר"ל לאכלו קודם פת: ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת – מיהו גם באוכל הפת הטפל תחלה מברך עליו שהכל [רי"ב] ונקיט מליח בתחלה מדהוא עיקר אכילתו. [ואילה"ק א"כ למה נקט מברך על המליח ופוטר הפת נשמעינן דאף באכל הפת תחלה מברך עליו שהכל. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא טפי שאינו מברך על הטפל כל עיקר. משא"כ בשאכל הפת תחלה ובירך עליו שהכל. פשיטא דיצא. ושא"צ לברך גם כן על המליח ג"כ פשיטא. ואע"ג דגם הא דעיקר פוטר הטפל כבר שמעינן מפת פוטר פרפרת. קמ"ל הכא דאף פת טפל]. ולמג"א דוקא כשברכת העיקר הוא שהכל: שהפת טפלה לו – ואפילו אינו אוכלן רק זא"ז. ודוקא באינו רעב ואינו חפץ בפת. רק שלא יזיקנו המליח: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה – ובש"ס לא קאמר הכא זה הכלל לאתויי מה. ונ"ל דבעי לאתויי אפילו אכל טפל תחלה מברך עליו ברכת העיקר דאין הטעימה הפסק [כי"א בא"ח רי"ב]. ואפ"ה נקט ברישא מליח מדהכי אורחא [אב"י עי' באות ל"ג]: אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות – ר"ל בהמ"ז. דוברכת את ה' על כל ז' מינים שבפרשה דלעיל קאי: וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש – ר"ל על המחיה על מיני קמח. ועל העץ ופרי עץ על שאר הפירות. דס"ל ארץ אשר לא במסכנות תאכל לחם. הפסיק הענין. והלכה כחכמים. מיהו באכל עוגות כדי שביעה מברך המוציא וברכת המזון [כסי' קס"ח ס"ו]. ומעין שלש. להטור הוה ליה דאורייתא ולי"א מדרבנן. ונפקא מינה בספק [כסוף סימן רי"ט] ועל כל פנים ברכת המזון פוטר ברכת על הגפן. אפילו ששתה קודם סעודה. אבל אינו פוטר ברכת על המחיה. באכלו קודם סעודה [ר"ח סי"ז]: ר"ע אומר אפי' אכל שלק – ירק: השותה מים לצמאו – אבל בחנקתיה אומצא או בשתה להעביר מרירות מעדיצין פטור מלברך לפניו ולאחריו. משא"כ בשותה שאר משקין אפילו בכה"ג מברך [מג"א ר"ד סקי"ח]: אומר שהכל נהיה בדברו – נראה לי דרצה לומר אף שלא נאמר במים בריאה בפירוש. ולא שייך לומר בהן אשר ברא עכ"פ כיון דבראשית נמי מאמר הוא [כר"ה ל"ב א'] נודה לך שהכל נהיה בדברו. גם המים שלא נאמר בהם בריאה בפירוש ולאחריו מברך בנ"ר: ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות – דמים לא זנו. והם רק לכבות להב המתרבה בגוף יותר מדאי [כעירובין דף ל' ע"א] ולכן מברך בנ"ר וחסרונן. דגם על חסרון הזה שבגוף נודה לך דהרי השמחה שיתהוה להצמא בשמחיה את עצמו בשתיה. כבר גדלה יותר ויותר משמחת הרעב בשימצא למלאות בטנו. ולפ"ז היה נ"ל דמה"ט להך פי' דר"ט דקאמר בנ"ר היינו ברכה שלפניה אבל ברכה שלאחרי' לר"ט פטור לגמרי מינה. דמדלא זיין הו"ל כריח:
מלכת שלמה
אכל תאנים ענבים ורמונים. פי' וה"ה לזיתים ותמרים דלאו כי רוכלא לינקוט וליזול. ואי גרסי' ענבים ברישא ניחא דסדורא דקרא נקיט ואזיל. אלא אפילו גרסי' תאנים ברישא כמו שהוא כתוב בקצת ספרים י"ל דלא זו אף זו קתני ולרבותא דר"ג. כלומר לא מבעיא תאנים דמידי דזיין הוא דמברך ג' ברכות אלא אפילו ענבים דלא זייני כ"כ כמו תאנים נמי מברך ג' ברכות והדר קתני רמון דלא מבעיא דלא זיין אלא אדרבא מעכל ואפ"ה ס"ל לר"ג דמברך עליו ג' ברכות כך נלע"ד. ובהכי נמי נראה דמיתרצא הא דלא קתני זיתים ותמרים דתמרים נמי דמו לתאנים דמיזן זייני וכיון דלא תני תמרים לא תני נמי זיתים. ומ"מ קשה דליתני אכל א' משבעת המינים מברך אחריהם ג' ברכות או ליתני כל שהוא משבעת המינים מברך אחריו ג' ברכות. ונלע"ד בדוחק שזה יתורץ בדקדוק א' שיש עוד לדקדק דאמאי קתני אכל לשון דיעבד דהו"ל למיתני האוכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן ג' ברכות אלא אפשר דר"ג מודה לחכמים דלכתחלה אין ראוי לאכול א' משאר ז' המינים שהן עץ אלא עם לחם מטעם שאמרו חכמים דארץ הפסיק הענין כמו שנכתוב בסמוך ויחיד ורבים הלכה כרבים וראוי להחמיר בלכתחלה אבל אם כבר בדיעבד אכל א' מפירות שבז' המינים יברך בהמ"ז שלימה ולזה הקפיד ר"ג על ר"ע בברייתא בפרקין (דף ל"ח) שנתן לו רשות לברך על הכותבות שהביאו לפניהם וקפץ ובירך ברכה מעין שלש חדא קפידא משום שהיה בדיעבד ועוד שהיה בפניו:
דברי ר"ג. דס"ל לר"ג דואכלת ושבעת כו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ורבנן ס"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק. כלומר כיון שמצינו שהפסיק בין קרא דארץ חטה ושעורה ובין קרא דואכלת ושבעת וברכת אינו חוזר לכל מ"ש בפסוק של ארץ חטה. אלא אחטה ושעורה ומתוך כך הזכיר ואכלת ושבעת גבי תאכל בה לחם ללמדנו שעל הלחם בלבד חייב לברך ברכת שלשה. ור"ג ס"ל דקרא דארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא בא אלא למעוטי כוסס את החטה ולפיכך אמר לחם לאשמעי' דדוקא בלחם או בדבר שהוא מזון מברך ברכת שלשה אבל כוסס את החטה אינו מברך עליו ברכת שלשה אלא מעין שלש. והכריח ה"ר יונה ז"ל דברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן ועוד הכריח דמדר"ג דאמר דכוסס את החטה אינו מברך ברכת שלשה אלא ברכת מעין שלש לרבנן דפליגי עליה נשמע דאינו מברך מעין ג' אלא בורא נפשות רבות. והכריחו תוס' ז"ל בפירקין (דף ל"ח) דלר"ג דס"ל דמזמנים על ז' המינים אי ס"ל דברכה טעונה כוס היכא שאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר"ג דמברך ברכה מעין ג' דאל"כ וכי ל"ל לר"ג ברכ' א' מעין ג' בשום מקו' ע"כ. וצ"ע דמאי קאמרי וכי ל"ל לר"ג וכו' הא אית ליה לעיל בסמוך גבי כוסס את החטה וגם במ"ש בסמוך גבי פת של אורז ודוחן. והתם בברייתא קתני ר"י משמו של ר"ג כל שהוא מז' המינים ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר ג' ברכות וחכ"א ברכה א' מעין ג' וכל שאינו לא מז' המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה א' מעין ג' וחכ"א ולא כלום אלא בנ"ר:
ברכה אחת מעין שלש. מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דל"ג מעין ג' שפי' ומה שאמרו חכמים לברך אחר ז' המינים ברכה אחת צריך להיות בה מעין ג' ברכות ע"כ:
והוא מזונו. פי' שקבע סעודתו עליו אבל כשלא קבע אשכחן בברייתא בגמ' שאכל ר"ע כותבות ובירך אחריהם ברכה מעין ג'. מתוס' ז"ל ורמזתיה לעיל בסמוך. והתם בברייתא איהו גופיה התנצל לר"ג שהרשהו לברך דטעמא דבירך ברכה מעין ג' הוי משום דיחיד ורבים הלכה כרבים:
השותה מים לצמאו. למעוטי חנקתיה אומצא אפילו מברכה אחרונה דאי דוקא מברכה ראשונה כדעת רב פלטוי גאון ורב עמרם גאון ז"ל אמאי איצטריך למתנייה פשיטא הא אנוס הוא אלא ודאי הא אתא למעוטי אפילו מברכה אחרונה הרא"ש ז"ל. וכ' בטור א"ח סי' ר"ד ופי' ר"י דוקא ששותה מים לרפואה אינו מברך עליהם לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקים נהנה בשתייתן ובטעמן הלכך אם שותה אותם לרפוא' צריך לברך עליהם ע"כ וכ' שם ב"י שכ"כ התוס' וה"ר יונה והרא"ש והמרדכי ז"ל ע"כ. וכן פי' ג"כ ה"ר יהונתן ז"ל:
בורא נפשות רבות. דס"ל לר"ט שאינו מברך עליהם לבסוף כלום ולפיכך היה אומר שמברך עליהם בתחלה בנ"ר. רש"י ז"ל בפ"ק דעירובין וכ"פ ג"כ תוס' ז"ל וכ"פ ג"כ הר"י ז"ל אבל הרשב"א ז"ל בחדושיו דחה פי' זה וכתב בסוף דבריו אלא מסתברא דלא נשמע מדר"ט לברכה שבסוף ולא כלום דדלמא בין בתחלה בין בסוף אמיא הכי מברך כדאשכחן לעיל דבריך בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף ומאן דלא ידע מברכא מברך הכין בין בתחלה בין בסוף ע"כ: הפי' שהביא ר"ע ז"ל על ברכת בנ"ר הוא פי' התוס' בעלה ל"ח ע"ב ובהרא"ש דף פ"ג ע"א וכ"נ מפירש"י הכא ובסוף הפרק והוא פי' ראשון שהביא הטור בסי' ר"ז. וכ' עוד שם ויש אומרים בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי ע"כ. ופי' ב"י כלומר ומלת וחסרונן דבוק עם על כל מה שבראת כלומר ברוך אתה ה' בנ"ר. ומה שחסר לנפשות הוא מוטל על הדברים שבראת וכו' עכ"ל ז"ל:
8.
If one has eaten grapes, figs or pomegranates he blesses after them three blessings, the words of Rabban Gamaliel. The sages say: one blessing which includes three. Rabbi Akiva says: even if one ate only boiled vegetables and that is his meal, he says after it the three blessings. If one drinks water to quench his thirst, he says “By Whose word all things exist.” Rabbi Tarfon says: “Who creates many living things and their requirements.”
Zeraim
Berachos
Chapter 6