רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
מועד
שבת
פרק ו
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
Moed
Shabbos
Chapter 6
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10

Mishnah

משנה א
בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְלֹא בְטֹטֶפֶת וְלֹא בְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. וְלֹא בְכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְקַטְלָא, וְלֹא בִנְזָמִים, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָאת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת:
ברטנורה במה אשה. שבראשה. אכולהו קאי אחוטי צמר ופשתן ורצועה שמקלעת בהן שער שבראשה, ומה טעם לא תצא בהם בשבת מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים:עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצים בטבילה:בטוטפת. ציץ שקושרין על המצח מאזן לאזן:סנבוטין. תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים. עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב. ומתוך שחשובין הן חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה:בזמן שאינן תפורין. בשבכה שבראשה, אבל תפורים ליכא למיחש לאחויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה:בכבול. חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ:לרשות הרבים. אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו, שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב״ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ד׳ אמות ברשות הרבים:עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים:ולא בקטלא. תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו כדי שתראה בעלת בשר, ובערבי מכנק״א:ולא בנזמים. נזמי האף, אבל נזמי האזן יוצאין בהם:חותם. צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע״ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע״פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע״פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:ואם יצאת. האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא:
תוסופות יום טוב במה אשה יוצאה וכו'. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. רש"י: לא תצא וכו'. פתח במאי דסליק וליכא קפידא כמ"ש ברפ"ק: שבראשה. פירש הר"ב שמקלעת בהן שער ראשה וכן ל' רש"י והיינו בע"ש דאילו בשבת אסור כדתנן בס"פ המצניע. והתוס' דחו זה הפירוש משום דכמו שיש איסור בקליעה ה"נ איכא איסור בסתירה והלכך לא חיישינן בהו שתתירם אלא הכא מיירי שאינן קלועים: לרה"ר. כתב הר"ב וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר דגזור בהו וכו'. ומסיים הר"ן וחדא גזירה הוא שגזור בהן. וכתב הב"י בסימן ש"ג שכתב הרמב"ם בפ' י"ט מה"ש דהא דאסרי בחצר דוקא כשאינה מעורבת וכתבו המגיד והר"ן שהרמב"ן והרשב"א חולקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם מלשונו זה שהבאתי מחבורו עיניך רואות שחזר בו. ועוד עיין בזה מ"ש במשנה ה' בס"ד: ולא בעיר של זהב. הקשו בתוס' דהא תנן בפרק בתרא דסוטה (משנה י"ד) דבפולמוס של טיטוס גזרו עליו שלא יתקשטו בו והכא לא אסרו אלא בשבת ואור"ת דהתם דוקא לכלות גזרו כדתנן התם ולא לשאר בני אדם: ולא בקטלא. פי' הר"ב שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת וכו'. גמ'. ופי' התו' דהכא ברפוי דליכא חציצה דאל"כ ברישא הו"ל למיתני בהדי חוטי צמר וכו' וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שליף ומחוי. ע"כ. וקשיא לי דאכתי ליתני ברישא קטלא ודחונקת בה וי"ל דכיון דמ"מ איצטריך למיתני קטלא דאינה חונקת לא בעי למיתני ליה ברישא נמי. וסמיך ליה דממילא שמעינן דכל דבר שחוצץ אינה יוצאה בו. וא"ת אמאי תני ברישא דוקא שבראשה. הא משכחת דבצוארה נמי קושרת דבר החוצץ הא מילתא מיפרשא בגמ' דבחוטין ורצועה דרישא אין אשה חונקת את עצמה בצוארה והילכך לא משכחת להו אלא שבראשה וקטלא דהכא שאני דמתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה. ועיין ריש פ"ט דמקואות: ולא בנזמים. פירש הר"ב נזמי האף אבל נזמי האזן יוצאין בהן ומסיים רש"י דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין: ולא בטבעת שאין עליה חותם. פי' הר"ב אבל יש עליה חותם וכו' ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש. והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין (ותנן בפ"י מ"ג דפטור) שכל המוציא דבר שאינו תכשיכו לו מוציאין אותם בידים ולא דרך מלבוש. רש"י ד' ס"ב: ולא במחט שאינה נקובה. בגמ' למאי חזיא ומסקי' אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפירושו טעמא דמניחתה וכו'. דאע"ג דס"ל דבשבת רשאית לחלק שערה שאין זה פסיק רישיה שתשיר שערה וכמו שכתבו התו' והר"ן אפ"ה מטעם חולקת לא שרי דאכתי לאו תכשיכו הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו וכמו שכתבו ז"ל:
יכין מלכת שלמה
1.
With what may a woman go out and with what may she not go out?A woman may not go out with wool ribbons, linen ribbons, or straps around her head; Nor may she immerse while wearing them, until she loosens them. [She may not go out] with frontlets or head-bangles if they are not sewn, Or with a hair-net into the public domain, Or with a golden city, or with a necklace or with ear-rings, or with a finger-ring [even if it has] no signet, or with a needle [even if it] is unpierced. But if she goes out with these, she is not liable to a sin-offering.
משנה ב
לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר, וְלֹא בְיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה, וְלֹא בִתְפִלִּין, וְלֹא בְקָמֵעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה, וְלֹא בְשִׁרְיוֹן, וְלֹא בְקַסְדָּא, וְלֹא בְמַגָּפָיִם. וְאִם יָצָא, אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:
ברטנורה בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבים בו מסמרות לחזקו, ואסרוהו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה, שפעם אחת היו נחבאים במערה מפני הגזירה ושמעו קול מעל גבי המערה כסבורין שעליהן הן באים דחקו זה את זה והרגו זה את זה במסמרים שבסנדליהן, ומפני שמעשה זה בשבת היה אסרוהו בשבת, וביום טוב שהוא יום של כנופיא כמו שבת:ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד:בזמן שאין ברגלו מכה. אית דאמרי טעמא שמא יחשדוהו שהסנדל השני טמון לו תחת כנפיו ומוציאו בשבת, ואית דאמרי דילמא מחייכי עליה ושליף ליה לזה שברגלו ומייתי ליה בידיה, ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי לצאת בסנדל יחידי ברגל שאין בו מכה, מפני שמכתו מוכחת עליו:ולא בקמיע. שתולין לרפואה:שאינו מן המומחה. מאדם מומחה שריפא ג׳ בני אדם, אבל קמיע הנלקח מאדם מומחה שריפא ג׳ בני אדם בשאר קמיעות, אע״ג דלאו אתמחי קמיעא שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:וקסדא. כובע של ברזל:מגיפין. כמין בתי שוקים של ברזל שלובשים במלחמה, ולפי שאין לובשין אותן אלא בשעת מלחמה אסור ללבשן בשבת:
תוסופות יום טוב לא יצא בסנדל כו'. עיין ספ"ק דביצה: בסנדל המסומר. כתב הר"ב ותוחבין בו מסמרות לחזקו פי' רש"י עם העור שלמעלה הימנו. ועיין ספ"ק דביצה. ומ"ש מפני שמעשה זה בשבח היה כו' לשון הר"ן והואי בכנופיא ע"כ. והא דלא גזרו בתענית שעל הגשמים דפ"ב דתענית אמרו בגמ' דלא דמי דהוא כנופיא דהיתירא בעשיית מלאכה: ולא בתפילין. לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפילין כדכתב הר"ב משנה ג' פ"ג דברכות אלא אפילו אליבא דמ"ד שבת זמן תפילין. וכ"פ הר"ב בר"פ בתרא דעירובין. לא יצא. דלמא אתי לאתויי ברה"ר דשקיל ליה מרישיה אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות. ובטוא"ח סי' ש"א כתב ג"כ זה הטעם נראה שפוסק דשבת זמן תפילין ולא כ' כן בסימן ל"א. אבל הרמב"ם בפי"ט מה"ש נראה מהמשך לשונו דמפרש למתני' אליבא דמ"ד דשבת לאו זמן חפילין שכ' מפני שהוציאו דרך מלבוש וכן היוצא בתפילין פטור ע"כ. וזה אמרו בגמ' אליבא מ"ד דשבת לאו זמן תפילין דאפ"ה פטור מה"ט. ועיין עוד מזה בר"פ בתרא דעירובין: [* המומחה. עיין בפי' הר"ב משנה ח' פ"ה דעירובין]: אינו חייב חטאת. דלא משוי נינהו אלא כמלבושיו נינהו בחול. הר"ן:
יכין מלכת שלמה
2.
A man may not go out with a nail-studded sandal, Nor with a single [sandal] if he has no wound on his foot; Nor with tefillin, Nor with an amulet, if it is not from an expert; Nor with a breastplate, Nor with a helmet; Nor with iron boots. Yet if he goes out with these, he is not liable for a sin-offering.
משנה ג
לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְמַחַט הַנְּקוּבָה, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְכוֹלְיָאר, וְלֹא בְכוֹבֶלֶת, וְלֹא בִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן. וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן:
ברטנורה במחט נקובה. שתופרים בה, דלאו תכשיט הוא, וחייבת חטאת אע״פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנתו חייב חטאת:בכוליאר. כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש, והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו:בכובלת. קשר של כסף או של זהב שקשור בתוכו בושם להעביר ריח רע שבאשה:של פלייטון. מור, שקורין מוסק״ו:וחכמים פוטרין. דסברי תכשיטין נינהו ולכתחלה לא רשאה דלמא שלפא ומחויא. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב במחט הנקובה. פי' הר"ב שאומן שהוציא וכו' כלומר וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה. ונראה מזה שדעתו כדעת הרא"ש דאיש בין באינה נקובה בין בנקובה פטור שאינו מוציא כדרך המוציאין: ולא בטבעת וכו'. מפורש במשנה א': [* פלייטון. פי' הר"ב מור כו'. כ"כ הרמב"ם אבל בסוף מסכת כלים מפרש הר"ב כפירש"י]:
יכין מלכת שלמה
3.
A woman may not go out with a needle that is pierced, Nor with a ring bearing a signet, Nor with a cochlea brooch, Nor with a spice tie, Nor with a perfume vial; And if she does go out, she is liable to a sin-offering, the words of Rabbi Meir. But the sages say that she is not liable in the case of a spice tie and a perfume vial.
משנה ד
לֹא יֵצֵא הָאִישׁ לֹא בְסַיִף, וְלֹא בְקֶשֶׁת, וְלֹא בִתְרִיס, וְלֹא בְאַלָּה, וְלֹא בְרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בִּירִית, טְהוֹרָה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת. כְּבָלִים, טְמֵאִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶם בְּשַׁבָּת:
ברטנורה לא יצא. אם לא לצורך מלחמה:תריס. מגן עשוי כתבנית משולש:אלה. מגן עגול, ושניהם של עץ. ואני שמעתי אלה מצ״א בלע״ז, ובערבי דסו״ס:וכתתו חרבותם לאתים. ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלים לעתיד:בירית. אצעדה על השוק להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא, וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי, דומיא דטבעות הכלים שהן טהורים:יוצאין בה. דדרך לבישה היא, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דלא מגליא שוקה:כבלים טמאין. משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרים, והטילו שלשלת בין בירית לבירית שבשוקיה ונעשה כבלים כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרים, הילכך שלשלת תשמיש דאדם הוא ולא תשמיש כלי לפיכך היא מקבלת טומאה:ואין יוצאין בהם. דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת:
תוסופות יום טוב ולא באלה. עיין בפירוש הר"ב בפי"ו ממסכת כלים: וחכמים אומרים אינו אלא לגנאי שנא' וכו'. חכמים היינו תנא קמא ולא באו אלא לפ' הטעם:
יכין מלכת שלמה
4.
A man may not go out with a sword, bow, shield, club, or spear, and if he does go out, he incurs a sin-offering. Rabbi Eliezer says: they are ornaments for him. But the sages say, they are nothing but a disgrace, as it is said, “And they shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruning hooks: nation shall not lift up sword against nation, neither shall they learn war any more” (Isaiah 2:4). A garter is clean, and they go out [wearing] it on Shabbat. Knee-bands are unclean, and they may not go out with them on Shabbat.
משנה ה
יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה, וּבְטֹטֶפֶת וּבְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בְשַׁבָּת. וְאִם נָפַל, לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:
ברטנורה חוטי שער. שער תלוש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסים בהם, ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו:בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. צריכי, דאי תנא משלה משום דלא מאיס לה אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו, ואי תנא של חברתה משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא:בזמן שהן תפורין. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי:לחצר. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמעינן דלחצר מותר:פאה נכרית. אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה:במוך שבאזניה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן:שבסנדלה. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה:לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, ואע״פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אא״כ קשור ומהודק:בפלפל. שנותנת בפיה מפני ריח הפה:ובגרגיר מלח. שנותנת לרפואת חולי השינים:שן תותבת. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה:ושן של זהב. שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב:רבי מתיר. לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה:וחכמים אוסרים. כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב בין משל חברתה. פי' הר"ב אף על גב דמאיס לה גמ'. ופי' הרמב"ם דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בזה: ובפיאה נכרית. וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר וי"ל דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר"ה דודאי משלפי משום דמחכו עלה. בתוספות בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' דף נ"ז ע"ב: לחצר. מדנקט בכבול ופיאה נכרית ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר"פ מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי וסייעתא לפי' הראשון שכתב הר"ב בר"פ. והכי דייקינן בגמ'. והפירוש שכתב לעיל בשם הרמב"ם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא פירושא דדינא הוא דמשמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמרו כן ותנא הוא ופליג אמתניתין כדאיתא בגמ': [* בפילפל. פירש הר"ב שנותנת בפיה מפני ריח הפה ובפ"ט משנה ו' פלפלת ומפרש הר"ב שאינו הפלפל המצוי בינינו]: ובלבד שלא תתן לכתחלה. כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא ועיין משנה י"ג פרק בתרא דעירובין ולפי' זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורים לתת לכתחלה ועיין מ"ש במשנה ז' בס"ד: ואם נפל לא תחזיר. בפ' בתרא דעירובין משנה י"ג מחלק הר"ב לענין רטייה שנפלה דאסורה להחזיר דדוקא בנפלה ע"ג קרקע כדאיתא בגמ' התם ושם כתבו התוס' דהה"נ הכא דדוקא כשנפלה ע"ג קרקע דמאי שנא ודבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים:
יכין מלכת שלמה
5.
A woman may go out with ribbons made of hair, whether they are of her own hair or her friend’s, or an animal’s; And with frontlets or head-bangles if they are sewn, And with a hair-net and with a wig into a courtyard; And with wool in her ear, with wool in her sandals, and with wool which she prepared for her menstruation; With a peppercorn, with a lump of salt and anything that is placed in her mouth, providing that she does not put it in her mouth in the first place on Shabbat, And if it falls out, she may not put it back. A false tooth or a gold tooth: Rabbi permits but the sages forbid it.
משנה ו
יוֹצְאָה בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית. הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וַאֲפִלּוּ בְקִסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶם. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת, וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה:
ברטנורה בסלע. מטבע שיש עליו צורה:שעל הצינית. מכה שתחת פרסות הרגל, וקושרים בה מטבע שיש עליו צורה לרפואה:הבנות יוצאות בחוטין. הקטנות מנקבות את אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהן שלא יסתמו אזניהן:ואפילו בקסמים. רבותא קאמר, אע״ג דלאו תכשיט של נוי הוא, אורחייהו בהכי ולאו משאוי הוא:ערביות. בנות ישראל שבערביא:יוצאות רעולות. מעוטפות בראשן ופניהן מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות:מדיות. בנות ישראל שבמדי:פרופות. שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה:
תוסופות יום טוב
יכין מלכת שלמה
6.
She may go out with the sela on a callus. Young girls may go out with threads, and even with chips in their ears. Arabian women may go out veiled. Medean women may go out with their cloaks thrown over their shoulders. Indeed, all people [may do likewise] but that the sages spoke of prevailing custom.
משנה ז
פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִפְרֹף לְכַתְּחִלָּה בְשַׁבָּת:
ברטנורה פורפת. מחברת. תרגום קרסים, פורפין:ובלבד שלא תפרוף לכתחלה. אמטבע לחודיה קאי, שלא תפרוף לכתחלה על המטבע מפני שאסור לטלטלו:
תוסופות יום טוב פורפת על האבן ועל האגוז. ואם תאמר והא נראה כמערמת כדלעיל במשנה ה'. וי"ל דהכא ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעים למה היא נותנת. תוס' דלעיל:
יכין מלכת שלמה
7.
A woman may weight [her cloak] with a stone, nut, or coin, providing that she does not attach the weight in the first place on Shabbat.
משנה ח
הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְאִם יֶשׁ לוֹ בֵית קִבּוּל כְּתוּתִים, טָמֵא. סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:
ברטנורה הקטע. שנקטעה רגלו:יוצא בקב שלו. עושים לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו נסמך עליו. ומותר לצאת בו דמנעל דידיה הוי, ור״י אוסר דלאו תכשיט הוא. והלכה כר״י:ואם יש לו בית קבול כתיתין. שנחקק בו כדי קבול של כתיתין דקין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע. אבל אם אין לו אלא בית קבול שוקו בלבד בלא כתיתין, לאו בית קבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ. דדומיא דשק בעינן דקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו, אבל שוקו אינו מטלטל ע״ג הכלי:סמוכות שלו. יש קטע שתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו:טמאים מדרס. אם זב הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי ומדרס הן ונעשו אב הטומאה:ויוצאין בהם בשבת. דתכשיט דידיה הן:ונכנסין בהן לעזרה. ואע״ג דתנן לא יכנס להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגליו הן:כסא. יש קטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לאחוריו:סמוכות. של אותו קיטע, עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו והוא עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת:ואין יוצאין בהם בשבת. דאיידי דתלו ולא מארגי, זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. ואית דאמרי מפני שאין צריכין לו כל כך והוו משאוי:ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו:אנקטמין. כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות. פירוש אחר, חמור שהלצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן:טהורים. מלקבל טומאה, דלא כלי תשמיש ולא תכשיט הוא:
תוסופות יום טוב רבי יוסי אוסר. פירש הר"ב דלאו תכשיט הוא. כלומר ואינו מנעל והוי משוי ורבינו ירוחם בח"ה ביאר יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלוך שעל כל פנים הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהן כמו שיתבאר כאן שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור. ב"י סימן ש"א: [* טמא. פירש הר"ב טומאת מגע כלומר ולא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו ואביי אמר בגמ' שאינו מטמ' מדרס ופירש"י דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע"כ וכדתנן בפרק עשרים דכלים משנה ג' ומ"ש הר"ב דדומיא דשק בעינן כמ"ש בסוף חגיגה וגם בפירוש הר"ב ברפ"ב דכלים]: ואין יוצאין בהם בשבת. והני תרי טעמי שכתב הר"ב נראה דלא קיימי אלא אסמוכות וכ"כ ב"י בשם רבי ירוחם דלא מתסר לצאת אלא בסמוכות אבל בכסא וספסלים שבידיו הקטנים יכול לצאת דהוה ליה כמו מקל דשרי וכן משמע דברי רש"י וכ"כ בתוספות והרא"ש ואף על גב דתנן כסא וסמוכות שלו וכו'. י"ל דאשמעינן כסא לאשמעינן טמאים מדרס אבל מאי דקתני ואין יוצאין בהם בשבת לא קאי אלא אסמוכות שלו. עד כאן: ואין נכנסים בהם בעזרה. פירש הר"ב דמנעל הוא. וכן פירש"י ונראה דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע שאינן מנעל משום דלאו בראש רגלו הן. ועוד נ"ל דהא דתנן בעזרה. ה"ה להר הבית נמי לא כיון דמנעל הוא והא תנן לא יכנס להר הבית במנעלו ואיידי דתנא ברישא ונכנסים בהן בעזרה דהוי רבותא תני נמי הכי בסיפא ועי' משנה ח' פ"ק דבכורים וריש פ"ק דחגיגה ותמהני שהרמב"ם השמיט דין סמוכות דמשנתינו לענין עזרה והוה ליה לכתבו בפ"ז מהל' בית הבחירה: אנקטמין. עיין בפירוש הר"ב ספט"ו דמסכת כלים תמצא פי' שלישי ויש בגמרא ג' פירושים והנך ג' פירושים שכתב הר"ב הם פי' לשלשתם דבגמ':
יכין מלכת שלמה
8.
A crippled person [lacking a leg] may go out with his wooden stump, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose forbids it. And if it has a receptacle for pads, it is unclean. His supports are unclean through midras, and one may go out with them on Shabbat, and enter the Temple court while wearing them. His chair and its supports are unclean through midras, and one may not go out with them on Shabbat, and one may not enter the Temple court with them. An artificial arm is clean, but one may not go out with it [on Shabbat].
משנה ט
הַבָּנִים יוֹצְאִין בִּקְשָׁרִים, וּבְנֵי מְלָכִים בְּזוֹגִין. וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה:
ברטנורה בקשרים. בן שיש לו געגועים על אביו נוטל האב רצועה של מנעל ימין וקושרה לו לבן בשמאלו וכל זמן שאותו קשר עליו סרים הגעגועים מעליו, בסגולה. ולהכי תני הבנים, שאין לבנות געגועים על אביהן כמו הבנים:בזוגין. כמין פעמונים קטנים. תרגום פעמון זהב, זגא דדהבא:
תוסופות יום טוב וכל אדם וכו'. כתב הרמב"ם חוזר להתיר בני מלכים שיצאו בזוגין ע"כ והדין עמו דאילו בקשרים לא התירו אלא משום רפואה למי שצריך לה כדתני' בגמ' ד' ס"א שצריך מיהו שיהיה ממשפחת נכפין לענין קמיע ופסקה הטור סי' ש"א. והוי יודע דלמאי דפסקינן בספי"ד דלא כר"ש האומר כל ישראל בני מלכים הם מוקים בגמ' דמתני' באריג בכסותו:
יכין מלכת שלמה
9.
Boys may go out with garlands and children of royalty children may go out with bells, and all people [may do likewise], but the sages spoke of the usual practice.
משנה י
יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, וּבְשֵׁן שׁוּעָל, וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בְּחֹל אָסוּר, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי:
ברטנורה החרגול. מין חגב, כדכתיב (ויקרא י״א:כ״ב) את החרגול למינהו, ותולין אותו באזן ומרפאים בו כאב האזן:ובשן של שועל. דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו, תולין עליו שן של שועל חי. ולמאן דלא ניים כדי שיישן, תולין עליו שן של שועל מת:ובמסמר הצלוב. מסמר שבעץ התלוי, אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח. ורמב״ם פירש שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו:ורבי מאיר אומר אף בחול אסור. ואין הלכה כר״מ, דקי״ל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ולא קרינן בהו ובחוקותיהם לא תלכו:
תוסופות יום טוב
יכין מלכת שלמה
10.
One may go out with a locust’s egg, a fox’s tooth, and a nail from [the cross of] a crucified convict for purposes of healing, the words of Rabbi Meir’s view. But the sages say: even on weekdays this is forbidden on account of “the ways of the Amorite” [which Israelites are forbidden from adopting].
מועד שבת פרק ו
Moed Shabbos Chapter 6