Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְלֹא בְטֹטֶפֶת וְלֹא בְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. וְלֹא בְכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְקַטְלָא, וְלֹא בִנְזָמִים, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָאת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת:
ברטנורה
במה אשה. שבראשה. אכולהו קאי אחוטי צמר ופשתן ורצועה שמקלעת בהן שער שבראשה, ומה טעם לא תצא בהם בשבת מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים:עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצים בטבילה:בטוטפת. ציץ שקושרין על המצח מאזן לאזן:סנבוטין. תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים. עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב. ומתוך שחשובין הן חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה:בזמן שאינן תפורין. בשבכה שבראשה, אבל תפורים ליכא למיחש לאחויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה:בכבול. חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ:לרשות הרבים. אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו, שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב״ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ד׳ אמות ברשות הרבים:עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים:ולא בקטלא. תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו כדי שתראה בעלת בשר, ובערבי מכנק״א:ולא בנזמים. נזמי האף, אבל נזמי האזן יוצאין בהם:חותם. צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע״ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע״פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע״פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:ואם יצאת. האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא:
תוסופות יום טוב
במה אשה יוצאה וכו'. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. רש"י:
לא תצא וכו'. פתח במאי דסליק וליכא קפידא כמ"ש ברפ"ק:
שבראשה. פירש הר"ב שמקלעת בהן שער ראשה וכן ל' רש"י והיינו בע"ש דאילו בשבת אסור כדתנן בס"פ המצניע. והתוס' דחו זה הפירוש משום דכמו שיש איסור בקליעה ה"נ איכא איסור בסתירה והלכך לא חיישינן בהו שתתירם אלא הכא מיירי שאינן קלועים:
לרה"ר. כתב הר"ב וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר דגזור בהו וכו'. ומסיים הר"ן וחדא גזירה הוא שגזור בהן. וכתב הב"י בסימן ש"ג שכתב הרמב"ם בפ' י"ט מה"ש דהא דאסרי בחצר דוקא כשאינה מעורבת וכתבו המגיד והר"ן שהרמב"ן והרשב"א חולקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם מלשונו זה שהבאתי מחבורו עיניך רואות שחזר בו. ועוד עיין בזה מ"ש במשנה ה' בס"ד:
ולא בעיר של זהב. הקשו בתוס' דהא תנן בפרק בתרא דסוטה (משנה י"ד) דבפולמוס של טיטוס גזרו עליו שלא יתקשטו בו והכא לא אסרו אלא בשבת ואור"ת דהתם דוקא לכלות גזרו כדתנן התם ולא לשאר בני אדם:
ולא בקטלא. פי' הר"ב שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת וכו'. גמ'. ופי' התו' דהכא ברפוי דליכא חציצה דאל"כ ברישא הו"ל למיתני בהדי חוטי צמר וכו' וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שליף ומחוי. ע"כ. וקשיא לי דאכתי ליתני ברישא קטלא ודחונקת בה וי"ל דכיון דמ"מ איצטריך למיתני קטלא דאינה חונקת לא בעי למיתני ליה ברישא נמי. וסמיך ליה דממילא שמעינן דכל דבר שחוצץ אינה יוצאה בו. וא"ת אמאי תני ברישא דוקא שבראשה. הא משכחת דבצוארה נמי קושרת דבר החוצץ הא מילתא מיפרשא בגמ' דבחוטין ורצועה דרישא אין אשה חונקת את עצמה בצוארה והילכך לא משכחת להו אלא שבראשה וקטלא דהכא שאני דמתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה. ועיין ריש פ"ט דמקואות:
ולא בנזמים. פירש הר"ב נזמי האף אבל נזמי האזן יוצאין בהן ומסיים רש"י דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין:
ולא בטבעת שאין עליה חותם. פי' הר"ב אבל יש עליה חותם וכו' ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש. והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין (ותנן בפ"י מ"ג דפטור) שכל המוציא דבר שאינו תכשיכו לו מוציאין אותם בידים ולא דרך מלבוש. רש"י ד' ס"ב:
ולא במחט שאינה נקובה. בגמ' למאי חזיא ומסקי' אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפירושו טעמא דמניחתה וכו'. דאע"ג דס"ל דבשבת רשאית לחלק שערה שאין זה פסיק רישיה שתשיר שערה וכמו שכתבו התו' והר"ן אפ"ה מטעם חולקת לא שרי דאכתי לאו תכשיכו הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו וכמו שכתבו ז"ל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא שייך בה למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ובמה אינה יוצאה במידי דהוי משאוי א"נ דהותכשיט אלא דשייך למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות. גם הכא נמי הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בקמץ יוצא. ומחק הה"א וכן בכולהו. ונלע"ד דהא דלא תני במה אדם יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני לא תצא אשה וכו' לא יצא האיש וכו' דהרי מלת אדם היא כוללת איש ואישה והוי נמי דומיא דקתני בריש פירקין דלעיל במה בהמה דמלת בהמה כוללת כל מין בהמות והדר מפרש גמל וחמור וכו' נראה לע"ד שהטעם הוא משום דנשים שחצניות הן לצאת ולהראות יותר מן האנשים לכן תלה תחלה הכל בה ובזה מתורץ ג"כ אמאי לא תני במה האיש יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני דיני אשה ולזה ג"כ תמצא שדבר שאינו מצוי אלא מעט מזער שונה אותו באחרונה דהיינו הקיטע וביצת החרגול ודו"ק:
לא תצא אשה לא בחוטי צמר. וכתבו תוס' ז"ל דכי אסרינן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשה משום לתא דטבילה היינו דוקא שלא לקלעה בהן שערה אלא שקשרה אותו בהן אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בס"פ המצניע דגודלת חייבת חטאת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה חייבת נמי משום סותר הלכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדי הכי. וכתבו עוד דמאי דאסרינן בכל הני דמתני' דילמא מתיא להו ד' אמות ברה"ר דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאלת"ה א"כ לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברה"ר וחוגרת כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפי' ברה"ר. עוד כתבו בשם ר"ת ז"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דילמא שלפא ומחויא דוקא בנשים הוא דחיישי' להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עביד הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי בפירקין דאמרי' התם תכשיטין למה הן אסורין א"ר אבא על ידי שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכיחה ומהלכת בהן ד' אמות הרי זה מפורש כדברי ר"ת ז"ל ואע"פ שאמרו שם במקום אחר וכו' עד אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש. לשון הר"ן ז"ל. וכתוב בספר כלבו סי' ל"א כל הדברים שמנו חכמים במשנה אם יצאת ברה"ר גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דילמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כ"כ לאסור ברה"ר שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דילמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברה"ר ע"כ.
עד שֶׁתַּרְפֵס. גרסי התי"ו בפתח והרי"ש בשו"א: ומתני' דלא כר' יהודה שהוא סובר חוטי צמר נמי אין חוצצין אבל בחוטי שיער מודים לו חכמים כדתנן לקמן יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' ופלוגתייהו ברפ"ט דמסכת מקואות:
ולא בכבול. בבבלי וירושלמי תני רשב"א מתיר בכבול:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל לרה"ר וכו' עד וכל הנזכר למעלה אסורין אף בחצר. אמר המלקט שמא תצא בהן לרה"ר וחדא גזירה הוא דגזור וכו'. עוד באותו הלשון ורמב"ם ז"ל פירש דלר"ה קאי אכולהו. אמר המלקט וקשה לפי פירושו למה לא חשיב אח"כ לקמן בסי' ה' רק כבול ופאה נכרית לחצר: והקשו תוס' ז"ל וא"ת ואמאי לא תני נמי הכי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר כדקתני להו בסיפא גבי התירא וי"ל דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפא משום דמחכו עלה. ע"כ:
ולא בעיר של זהב. ופי' רש"י ז"ל שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ירושלים ויש באמצע לשון שמחברין אותו למלבוש ור"ת פי' שהוא כמין עטרה לראש כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה מאי עטרות כלות עיר של זהב. ור"מ פליג עלה וקאמר דחייבת חטאת ור' אליעזר שרי לכתחלה בברייתא דבגמ' בפירקין ובר"פ תולין גם בירוש' דפירקין וכן בעדיות פ' שני אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב ופסק הרמב"ם ז"ל שם דהלכתא כותיה דר' אליעזר היפך ממה שפסק בפי"ט דהלכות שבת סי' ו':
ולא בקטלא ולא בנזמים. מפר' בגמ' קטלא מנקטא פארי פירשו רש"י והר"ן ז"ל בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב. ע"כ:
1.
With what may a woman go out and with what may she not go out?A woman may not go out with wool ribbons, linen ribbons, or straps around her head; Nor may she immerse while wearing them, until she loosens them. [She may not go out] with frontlets or head-bangles if they are not sewn, Or with a hair-net into the public domain, Or with a golden city, or with a necklace or with ear-rings, or with a finger-ring [even if it has] no signet, or with a needle [even if it] is unpierced. But if she goes out with these, she is not liable to a sin-offering.
משנה ב
לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר, וְלֹא בְיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה, וְלֹא בִתְפִלִּין, וְלֹא בְקָמֵעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה, וְלֹא בְשִׁרְיוֹן, וְלֹא בְקַסְדָּא, וְלֹא בְמַגָּפָיִם. וְאִם יָצָא, אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:
ברטנורה
בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבים בו מסמרות לחזקו, ואסרוהו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה, שפעם אחת היו נחבאים במערה מפני הגזירה ושמעו קול מעל גבי המערה כסבורין שעליהן הן באים דחקו זה את זה והרגו זה את זה במסמרים שבסנדליהן, ומפני שמעשה זה בשבת היה אסרוהו בשבת, וביום טוב שהוא יום של כנופיא כמו שבת:ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד:בזמן שאין ברגלו מכה. אית דאמרי טעמא שמא יחשדוהו שהסנדל השני טמון לו תחת כנפיו ומוציאו בשבת, ואית דאמרי דילמא מחייכי עליה ושליף ליה לזה שברגלו ומייתי ליה בידיה, ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי לצאת בסנדל יחידי ברגל שאין בו מכה, מפני שמכתו מוכחת עליו:ולא בקמיע. שתולין לרפואה:שאינו מן המומחה. מאדם מומחה שריפא ג׳ בני אדם, אבל קמיע הנלקח מאדם מומחה שריפא ג׳ בני אדם בשאר קמיעות, אע״ג דלאו אתמחי קמיעא שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:וקסדא. כובע של ברזל:מגיפין. כמין בתי שוקים של ברזל שלובשים במלחמה, ולפי שאין לובשין אותן אלא בשעת מלחמה אסור ללבשן בשבת:
תוסופות יום טוב
לא יצא בסנדל כו'. עיין ספ"ק דביצה:
בסנדל המסומר. כתב הר"ב ותוחבין בו מסמרות לחזקו פי' רש"י עם העור שלמעלה הימנו. ועיין ספ"ק דביצה. ומ"ש מפני שמעשה זה בשבח היה כו' לשון הר"ן והואי בכנופיא ע"כ. והא דלא גזרו בתענית שעל הגשמים דפ"ב דתענית אמרו בגמ' דלא דמי דהוא כנופיא דהיתירא בעשיית מלאכה:
ולא בתפילין. לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפילין כדכתב הר"ב משנה ג' פ"ג דברכות אלא אפילו אליבא דמ"ד שבת זמן תפילין. וכ"פ הר"ב בר"פ בתרא דעירובין. לא יצא. דלמא אתי לאתויי ברה"ר דשקיל ליה מרישיה אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות. ובטוא"ח סי' ש"א כתב ג"כ זה הטעם נראה שפוסק דשבת זמן תפילין ולא כ' כן בסימן ל"א. אבל הרמב"ם בפי"ט מה"ש נראה מהמשך לשונו דמפרש למתני' אליבא דמ"ד דשבת לאו זמן חפילין שכ' מפני שהוציאו דרך מלבוש וכן היוצא בתפילין פטור ע"כ. וזה אמרו בגמ' אליבא מ"ד דשבת לאו זמן תפילין דאפ"ה פטור מה"ט. ועיין עוד מזה בר"פ בתרא דעירובין:
[* המומחה. עיין בפי' הר"ב משנה ח' פ"ה דעירובין]:
אינו חייב חטאת. דלא משוי נינהו אלא כמלבושיו נינהו בחול. הר"ן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
לא יצא האיש וכו'. משמע דבטלטול מותר ודלא כר"ש בן אלעזר דאסר אפי' בטלטול ושמא ינעלנו:
בסנדל המסומר. ולא שנו אלא לחזק אבל לנוי מותר ובגמ' מפרש כמה הוי לנוי: וצורת סנדל זה היתה ידועה להם ואין אנו בקיאין בו. ומ"מ עיין בפי' הר"ן ז"ל ד"ה ונקטינן משמעתין וכו' ותמהתי שמצאתי בפי' ה"ר יהונתן ז"ל סנדלר המסומר של עץ הוא ותוחבין מסמרין לחזק התחתון עם העליון ובלע"ז נקראין צוויקוש ע"כ. וכתוב בטור א"ח סי' ש"א ומנעלים שלנו המסומרים אינם בכלל סנדל המסומר ומותר לצאת בהן ומ"מ נהגו בהן איסור ואין לפרוץ גדר ע"כ. ועי' עוד שם בב"י. ובספר האגור סי' ת"נ וסי' תנ"ח.
בפי' ר"ע ז"ל ומפני שמעשה זה בשבת היה וכו' [הגה"ה מצאתי כתוב בפי' ה"ר יהונתן ז"ל וטעמא כדי שלא יהפך ימי שמחתם ומועדם לאבל וימנעו ממצות שבת ויו"ט שהוא חובה על כל ישראל להתענג בהם ולשמוח בהם על כל הטובה אשר עשה השם לישראל שהבדילם לגוי מגויי הארצות ונתן להם חוקים ומצות טובי' וימים ידועים לשמור מצותיו שלא יהיו טרודים בעסקי העולם ולא יצא יום א' מכל ז' ימי השבוע שלא יעבדוהו באותו היום בכל לבם ויום השבת על כולם שיש אדון לעולם שבראו בחכמתו ברצונו במאמרו בששה ובסוף הששי יצר האדם לעבדו ולהכירו שאם יעבדנו בכל לבו תנוח נפשו בעולם שכולו ארוך ונתן לו לזכר יום השבת שנח בו ושבת ושמח בכל מיני העולם שמצא הכל עשוי בלא יגיעה ע"כ:]. ובגמ' דהא דלא גזרו בתעניות שעל הגשמים וכו' [הובא בתוי"ט].
ולא בתפילין. גמ' אמר ר"ס לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו ז"ת הוא הוא אלא אפי' למ"ד שבת ז"ת לא יצא דילמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר כשיצטרך לפנות ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ"ד שבת זמן תפילין הוא אלא אפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא:
ולא בקמיע. שתולין וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד אע"פ דלא אתמחי קמיע. אמר המלקט דיקא נמי דקתני בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו מומחה דהוי משמע שפיר דקאי בין אגברא בין אקמיע כמו שהוכיחו תוס' ז"ל ש"מ ופי' רש"י ז"ל אברייתא דמייתי בגמ' קמיע אינו אלא לשון קשר ודעיקרין של שרשי סממנין נמי קרוי קמיע. ונלע"ד דקמיע דינו באשה כדינו באיש אלא דנקטי באיש משום דדמי לתפילין דלא שייכי רק באיש ואי דרך האיש בקמיע טפי מאשה ניחא טפי וכן משמע שנוהג ג"כ באשה דין קמיע מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד שכתב סתם ויוצאין בקמיע וכו' וגם כן משמע מלשון הטור:
2.
A man may not go out with a nail-studded sandal, Nor with a single [sandal] if he has no wound on his foot; Nor with tefillin, Nor with an amulet, if it is not from an expert; Nor with a breastplate, Nor with a helmet; Nor with iron boots. Yet if he goes out with these, he is not liable for a sin-offering.
משנה ג
לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְמַחַט הַנְּקוּבָה, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְכוֹלְיָאר, וְלֹא בְכוֹבֶלֶת, וְלֹא בִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן. וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן:
ברטנורה
במחט נקובה. שתופרים בה, דלאו תכשיט הוא, וחייבת חטאת אע״פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנתו חייב חטאת:בכוליאר. כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש, והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו:בכובלת. קשר של כסף או של זהב שקשור בתוכו בושם להעביר ריח רע שבאשה:של פלייטון. מור, שקורין מוסק״ו:וחכמים פוטרין. דסברי תכשיטין נינהו ולכתחלה לא רשאה דלמא שלפא ומחויא. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
במחט הנקובה. פי' הר"ב שאומן שהוציא וכו' כלומר וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה. ונראה מזה שדעתו כדעת הרא"ש דאיש בין באינה נקובה בין בנקובה פטור שאינו מוציא כדרך המוציאין:
ולא בטבעת וכו'. מפורש במשנה א':
[* פלייטון. פי' הר"ב מור כו'. כ"כ הרמב"ם אבל בסוף מסכת כלים מפרש הר"ב כפירש"י]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
לא תצא אשה במחט נקובה. ונראה מפי' ר"ע ז"ל דמחט נקובה לכל אשה קרוי דרך אומנתו שאפי' תחובה לו בבגדו חייב. ואי מפרשינן דמיירי דוקא במוציאה בידו אתיא שפיר רישא נמי אליבא דר"מ. ואחר שכתבתי זה מצאתי מה שכתוב בסמוך בשם הירושלמי:
ולא בטבעת שיש עליה חותם. גמ' וחלופיהן באיש פי' דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור ואם אין עליה חותם ויצא חייב חטאת רש"י ז"ל. אבל ר"ת ז"ל פי' דאחיוב חטאת לחוד קאי דאם אין עליה חותם חייב חטאת אבל טבעת שיש עליה חותם האיש מותר לכתחלה דלא גזרו חכמים באיש דילמא שליף ומחוי שאין דרכו בכך להיות שחצן להראות לחברו כדרך האשה וכן ברמב"ם שם פי"ט סי' ג' ועיין בב"י או"ח סי' ש"א וגם בהרא"ש ז"ל: והרי"ף ז"ל פ' דקאי בין אמחט בין אטבעת וז"ל וחלופיהן באיש כלומ' אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא בטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה פטור אבל אסור ע"כ. וכתבו עליו הרא"ש והר"ן ז"ל דלא נראו דבריו דהיאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה והא הוצאה כלאחר יד היא ועוד בשלמא בטבעת שייך למימר וחלופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם הוי תכשיט יש עליה חותם הוי משוי ובאיש להפך וכו' אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משא לאיש ע"כ. ופי' בבית יוסף א"ח סי' ש"א ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה ולכן תמה דהיאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד הוא כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ומה שכת' ועוד דבמחט בין נקובה בין שאינה נקובה הוי משוי לאיש ה"ק לפי דברי הרי"ף ז"ל דמחייב לאיש במחט שאינה נקובה משום דכיון דאינה תכשיט לו הוי משוי ה"ל לחייב גם בנקובה דגם היא אינה תכשיט לו והוי משוי אלא ודאי בין נקובה בין שאינה נקובה אינה תכשיט לאיש ופטור ע"כ. וכתב בסוף דבריו נמצאו שלש מחלוקת בדבר לדברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל איש היוצא במחט נקובה חייב ובשאינה נקובה פטור ולדברי הרא"ש ז"ל בין בנקובה בין שאינה נקובה פטור ולדברי הרב המגיד באינה נקובה חייב ובנקובה פטור כאשה ע"כ [עי' בדרישה ופרישה ובב"ח מ"ש שם על הב"י.]:
ולא בכוכלת. בשני כפי"ן צריך להיות וכן הוא בירושלמי וכ"ה בספרי כתיבת יד וכן בערוך. וכן הגיה החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:
של פיילטום. כך הגיה החכם הנ"ל הפ"א בחיר"ק והלמ"ד בשו"א והיו"ד הראשונה בקמ"ץ והטי"ת בשורק ומחק הנו"ן וכתב תחתיה מ"ם סתומה:
ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר"מ. ירושלמי תני לא יצא החייט במחטו שבכליו ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו ולא הצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי ר"מ וחכמים אומרין אומן דרך אומנתו חייב הא שאר כל אדם יוצאין בכך מחלפא שיטתיה דר"מ דהכא קפטר ליה ובמתני' קא מחייב א"כ אבין בשם ר' יוחנן תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא אין דרך כל העם לצאת בכך. מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא פוטרין בכוכלת ובצלוחית של פוליטון הא במחט שאינה נקובה חייב אע"פ שאינו דרך קאמרי אומן דרך אומנתו חייב הא שלא כדרך אומנתו פטור ובמתני' תנן וחכמים אומנתו א"ר יודן תפתר באשה גֶדֶלֶת דהויא דרך אומנתה לקלע בה את השיער:
וחכמים פוטרין בכוכלת וכו'. ובברייתא פליג ר' אליעזר אחכמים ואמר דיוצאה לכתחלה בכוכלת דמאן דרכה למיפק בכוכלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה. אבל בברייתא אחרת קאמר ר' אליעזר פטור וא"כ צ"ל דפטור ומותר קאמר כמו שפירשו תוס' ז"ל בריש מכילתין והוא תירוץ בגמרא הכא בפירקין אלא דכי קאי אר"מ דאמר חייב אמר איהו פטור. ואיתא נמי להאי ברייתא קמייתא בר"פ ר"א דתולין וכמו שכתבתי שם ראש הפרק. ואם אין בכוכלת בושם כ"ע מודו דחייבת חטאת דלאו תכשיט הוא שמתוך פי' רש"י ז"ל משמע שהיא סברת ר' אליעזר בלבד ע"ש:
3.
A woman may not go out with a needle that is pierced, Nor with a ring bearing a signet, Nor with a cochlea brooch, Nor with a spice tie, Nor with a perfume vial; And if she does go out, she is liable to a sin-offering, the words of Rabbi Meir. But the sages say that she is not liable in the case of a spice tie and a perfume vial.
משנה ד
לֹא יֵצֵא הָאִישׁ לֹא בְסַיִף, וְלֹא בְקֶשֶׁת, וְלֹא בִתְרִיס, וְלֹא בְאַלָּה, וְלֹא בְרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בִּירִית, טְהוֹרָה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת. כְּבָלִים, טְמֵאִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶם בְּשַׁבָּת:
ברטנורה
לא יצא. אם לא לצורך מלחמה:תריס. מגן עשוי כתבנית משולש:אלה. מגן עגול, ושניהם של עץ. ואני שמעתי אלה מצ״א בלע״ז, ובערבי דסו״ס:וכתתו חרבותם לאתים. ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלים לעתיד:בירית. אצעדה על השוק להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא, וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי, דומיא דטבעות הכלים שהן טהורים:יוצאין בה. דדרך לבישה היא, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דלא מגליא שוקה:כבלים טמאין. משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרים, והטילו שלשלת בין בירית לבירית שבשוקיה ונעשה כבלים כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרים, הילכך שלשלת תשמיש דאדם הוא ולא תשמיש כלי לפיכך היא מקבלת טומאה:ואין יוצאין בהם. דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת:
תוסופות יום טוב
ולא באלה. עיין בפירוש הר"ב בפי"ו ממסכת כלים:
וחכמים אומרים אינו אלא לגנאי שנא' וכו'. חכמים היינו תנא קמא ולא באו אלא לפ' הטעם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו. דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ויש להסתפק אם לר' אליעזר מותר לכתחלה או פטור אבל אסור:
וחכמים אומרים וכו' ק"ק דנראה דחכמים היינו ת"ק. ובגמ' תניא אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינם צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב ע"כ. ומטעם זה יש שמוחקים סיפיה דקרא מן המשנה מדברי חכמים ואין צורך חדא דחכמים לא קשה להו מידי מסיפיה דקרא ועוד דבגמ' איכא דאמרי דהכי השיב להן ר' אליעזר לחכמים אף לימות המשיח אינם בטלין:
בירית. ועיין בהר"ן ז"ל בפ' כל הכלים דף קמ"ז ע"ב:
כבלים טמאין ואין יוצאין בהן גרסי'. ותימה לע"ד אי בירית לא שייכא כלל באיש למה שנאה הנה גבי איש דלקמן בס"פ גבי הנהו דקתני בהן דין שבת ודין טומאה שייך טפי למתנייה או גבי אשה:
4.
A man may not go out with a sword, bow, shield, club, or spear, and if he does go out, he incurs a sin-offering. Rabbi Eliezer says: they are ornaments for him. But the sages say, they are nothing but a disgrace, as it is said, “And they shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruning hooks: nation shall not lift up sword against nation, neither shall they learn war any more” (Isaiah 2:4). A garter is clean, and they go out [wearing] it on Shabbat. Knee-bands are unclean, and they may not go out with them on Shabbat.
משנה ה
יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה, וּבְטֹטֶפֶת וּבְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בְשַׁבָּת. וְאִם נָפַל, לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:
ברטנורה
חוטי שער. שער תלוש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסים בהם, ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו:בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. צריכי, דאי תנא משלה משום דלא מאיס לה אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו, ואי תנא של חברתה משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא:בזמן שהן תפורין. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי:לחצר. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמעינן דלחצר מותר:פאה נכרית. אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה:במוך שבאזניה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן:שבסנדלה. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה:לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, ואע״פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אא״כ קשור ומהודק:בפלפל. שנותנת בפיה מפני ריח הפה:ובגרגיר מלח. שנותנת לרפואת חולי השינים:שן תותבת. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה:ושן של זהב. שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב:רבי מתיר. לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה:וחכמים אוסרים. כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
בין משל חברתה. פי' הר"ב אף על גב דמאיס לה גמ'. ופי' הרמב"ם דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בזה:
ובפיאה נכרית. וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר וי"ל דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר"ה דודאי משלפי משום דמחכו עלה. בתוספות בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' דף נ"ז ע"ב:
לחצר. מדנקט בכבול ופיאה נכרית ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר"פ מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי וסייעתא לפי' הראשון שכתב הר"ב בר"פ. והכי דייקינן בגמ'. והפירוש שכתב לעיל בשם הרמב"ם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא פירושא דדינא הוא דמשמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמרו כן ותנא הוא ופליג אמתניתין כדאיתא בגמ':
[* בפילפל. פירש הר"ב שנותנת בפיה מפני ריח הפה ובפ"ט משנה ו' פלפלת ומפרש הר"ב שאינו הפלפל המצוי בינינו]:
ובלבד שלא תתן לכתחלה. כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא ועיין משנה י"ג פרק בתרא דעירובין ולפי' זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורים לתת לכתחלה ועיין מ"ש במשנה ז' בס"ד:
ואם נפל לא תחזיר. בפ' בתרא דעירובין משנה י"ג מחלק הר"ב לענין רטייה שנפלה דאסורה להחזיר דדוקא בנפלה ע"ג קרקע כדאיתא בגמ' התם ושם כתבו התוס' דהה"נ הכא דדוקא כשנפלה ע"ג קרקע דמאי שנא ודבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
יוצאה אשה בחוטי שער וכו' ובגמ' תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה. וילדה בשל זקנה כדי נסבה דכיון דגנאי הוא לה פשיטא דאיכא למיחש דילמא מחייכי עלה אלא אגב גררא דזקנה בשל ילדה נקטיה דהתם אשמעינן דאע"ג דשבח הוא לה זימנין מחייכי עלה. וע"ש במגיד משנה סי' ט' כי דבריו ז"ל שם תמוהין כמו שכתוב שם בכסף משנה ובריש פירקין מוקמינן לה דלא כר' יהודא דלדידי' אפי' בחוטי צמר נמי יוצאה דלדידיה לא חיישינן שמא תתיר חוטי הצמר דהא לא חייצי לענין טבילה וכדתנן ברפ"ט דמקואות ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אינם חוצצין מפני שהמים באין בהן וחכמים לא הודו לו רק בחוטי שיער ומש"ה יוצאה בהו בשבת וכבר רמזתיו לעיל בריש פירקין:
לחצר. ס"א בחצר בבי"ת. ומתני' דלא כר' ענני בר ששון דפליג עליה דרב בגמ' ואמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי הכל מותרין בחצר ככבול. אבל חכמים ס"ל לא התירו לה רק דוקא שני תכשיטין הללו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה דמדקתני לחצר דייקי' הא לרה"ר אסור וכן ברמב"ם שם פי"ט סי' ז':
במוך שבאזנה. לאו דוקא אשה דה"ה איש כדמוכח בגמ' דר' יוחנן היה יוצא במוך שבאזנו וכן נמי ר' ינאי:
במוך שהתקינה לנידתה. באותו מקום שיבלע בו הדם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל והקשה ר"י ז"ל דהא אסקינן לעיל בפ"ק דכל לאצולי טינוף חשיבא הוצאה ולא מיקרי משום הכי דרך מלבוש לפיכך פי' שר"ל שמגין על הדם שלא יפול על בשרה וישרוט אותה כשיבש ומש"ה חשיב דרך מלבוש:
בפלפל. עי' תוס' פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק"ב) ופירשו רש"י והר"ן ז"ל פלפל ארוך שנותנת בפיה מפני ריח הפה:
גלגל מלח. כמו גרגר מלח רש"י והר"ן ז"ל:
ובכל דבר שתתן לתוך פיה. זנגביל אן קנמון ופי' רש"י ז"ל שנתנה לתוך פיה מבעוד יום ?ע"ש משמע דהוה גריס שנתנה לתוך פיה וכן הוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל: וכתוב בסמ"ג מל"ת סי' ס"ה דיוצאין במוך שבסנדל אפי' לכתחלה וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן וכו' לא קאי אלא אפלפל וגלגל מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת כמי שרוצה להוליכו למקום אחר דרך רה"ר ומערים להוציאו בענין זה עכ"ל ז"ל וכן בכלבו סוף סי' ל"א. ודומה שהיא מחלוקת בירושלמי וגם תוס' ז"ל ס"ל דקאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה. ואיכא בפוסקים נמי מאן דמספקא להו אי לא קאי רק אגלגל מלח ואכל דבר שתתן אבל לא אפלפל כמו שכתוב בבית יוסף א"ח סימן ש"ג:
שן תותבת ושן של זהב. הכריח הר"ן ז"ל דודאי תרתי קתני מתני' כמשמעות פשטן של דבריו ובתרוייהו פליגי רבי ורבנן. ובירושלמי משמע דשן תותבת הוא של עץ ורבנן אסרי בתרוייהו דמתוך שהיא נכרת בין שאר השנים שיילי מינה חברותיה לאוויי להו ומחויא אבל של כסף לא מינכרא ולא שיילי מינה ומש"ה שריא אפי' לרבנן כדאיתא בגמ' עכ"ל הר"ן ז"ל. ונתמעטו בפירושו שני הפירושים שכתב רש"י ז"ל ע"ש בגמ' עליהם: וז"ל הירושלמי שן תותבת מאי אית לה כלומר מ"ט אסרוה ומשני עוד היא מבהתא מימר לנגרא עביד לי חירי ואי נפלה לה מחזרא לה ע"כ. וז"ל הגמ' לא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר מפני שדומה לשאר השנים א"נ היינו טעמא דשל זהב משום דחשיבה אתיא לאחוויי ולכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי לאחוויי. גמ' אמר אביי רבי ור' אליעזר ור"ש בן אלעזר כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא בי' לא אתי לאחוויי רבי הא דאמרן במתני' ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר פוטר בכוכלת ובצלוחית של פוליטון רשב"א דתניא כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאה בו דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא דמיגלי שערה למעלה מן השבכה אין יוצאה בו:
5.
A woman may go out with ribbons made of hair, whether they are of her own hair or her friend’s, or an animal’s; And with frontlets or head-bangles if they are sewn, And with a hair-net and with a wig into a courtyard; And with wool in her ear, with wool in her sandals, and with wool which she prepared for her menstruation; With a peppercorn, with a lump of salt and anything that is placed in her mouth, providing that she does not put it in her mouth in the first place on Shabbat, And if it falls out, she may not put it back. A false tooth or a gold tooth: Rabbi permits but the sages forbid it.
משנה ו
יוֹצְאָה בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית. הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וַאֲפִלּוּ בְקִסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶם. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת, וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה:
ברטנורה
בסלע. מטבע שיש עליו צורה:שעל הצינית. מכה שתחת פרסות הרגל, וקושרים בה מטבע שיש עליו צורה לרפואה:הבנות יוצאות בחוטין. הקטנות מנקבות את אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהן שלא יסתמו אזניהן:ואפילו בקסמים. רבותא קאמר, אע״ג דלאו תכשיט של נוי הוא, אורחייהו בהכי ולאו משאוי הוא:ערביות. בנות ישראל שבערביא:יוצאות רעולות. מעוטפות בראשן ופניהן מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות:מדיות. בנות ישראל שבמדי:פרופות. שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
יוצאין בסלע שעל הצינית. בירושלמי משמע דלאו דוקא סלע דה"ה אפי' טס אבל בגמ' דילן מפרש דדוקא נקט סלע שהוא קשה להגן על המכה מקוצים ויתדות הדרכים וגם יש בו לחלוחית היוצא מן הכסף וגם יש בו צורה דכולהו צריכא לרפאות המכה ולמעוטי טסא דאע"פ שהוא קשה מ"מ אין בו צורה ולא מסי למכה ואשכחן דכוותה בגמ' בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ג) איסתירא דציניתא גבי הותירו או פחתו ושם פי' הר"ן ז"ל וז"ל מי שיש מכה בפרסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעלייא ליה חלודה דידה וצורתא דידה עכ"ל ז"ל:
הבנות יוצאות בחוטין גרסינן וכתב ה"ר יהוסף ז"ל אי לאו דמסתפינא מרבותי אמינא דה"פ דמתני' הבנות יוצאות בחוטין כלומר בכל מיני חוטין אפי' של צמר ושל פשתן שבראשה דליכא למיחש בהו משום טבילה שאין שייך בם טבילה אלא שאחד עומד ע"ג וע"כ ליכא למיחש דילמא אתי לאתויינהו כדאמרי' לקמן אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית וכו' ומביאין אותו בידן ולא חיישינן לסחיטה דכיון דאיכא דעות מדכרי אהדדי עכ"ל ז"ל. ובירושלמי משמע דהני חוטין לא קאי אאזניהם ומשמע נמי דהוי חוטי שיער דרמי מינה עלה דהא דתני ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וכו' שהבאתי לעיל דהכא קתני יוצאות בחוטין סתם ולא פליג כלל וא"ר בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה לנוי ומשני דמתני מיירי שחוטי השער קצרים כ"כ שאינה יכולה לראותו שאינו מגיע מצוארה לחוטמה הלכך לא חיישי' אפי' ילדה בשל זקנה עיין עליו. ורש"י ז"ל כתב בלשון שני וי"מ חוטים שקולעת בהן שערה דאסרי' גדולה בר"פ התם משום דשכיח בהו טבילה [אבל] קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה היה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקסמין איכא למשמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין ע"כ:
ואפילו בקסמין. ירושלמי אבא בר בא מפקד לשמואל בריה לא תקבל עלך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם ע"כ וגם מזה משמע נמי דחוטין לא קאי אאזניהם. ונראה שזהו אבוה דשמואל דאיתא בגמ' דילן דלא שביק לבנתיה דנפקי בחוטין ופריך עליה ממתני' ומשני חוטים דבנתיה דאבוה דשמואל דצבעונים הוי דחיישי' למשלף ואחויי:
ערביות רעולות גרסי' מלשון והשרות והרעלות:
6.
She may go out with the sela on a callus. Young girls may go out with threads, and even with chips in their ears. Arabian women may go out veiled. Medean women may go out with their cloaks thrown over their shoulders. Indeed, all people [may do likewise] but that the sages spoke of prevailing custom.
משנה ז
פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִפְרֹף לְכַתְּחִלָּה בְשַׁבָּת:
ברטנורה
פורפת. מחברת. תרגום קרסים, פורפין:ובלבד שלא תפרוף לכתחלה. אמטבע לחודיה קאי, שלא תפרוף לכתחלה על המטבע מפני שאסור לטלטלו:
תוסופות יום טוב
פורפת על האבן ועל האגוז. ואם תאמר והא נראה כמערמת כדלעיל במשנה ה'. וי"ל דהכא ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעים למה היא נותנת. תוס' דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
פורפת וכו'. פי' ויוצאה בה בשבת. ופי' רש"י ז"ל על האבן פי' אבן שהכינו מע"ש. ובירוש' תני ר"ש ב"א גמליאל אומר ל"ש אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל ועי' בב"י סי' ש"א. וכ' הרמב"ם ז"ל שם פי"ט וכן לא תפרוף על המטבע לכתחלה בשבת מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו ע"כ וכתב בית יוסף שם סוף סי' ש"ג ומשמע דה"ק אם פרפה בשבת על המטבע יוצאה בו וזה ודאי חדוש הוא שחדשו הרמב"ם ז"ל ונראה שטעמו משום דמאחר שנפרף המטבע בטלית אינו מטלטלתו עוד למטבע אלא אגב הטלית ומה לי נפרף מבע"י מה ליה נפרף עכשיו אלא שבספרי הרמב"ם ז"ל החדשים כתוב מבחוץ על ואם פרפה פי' מע"ש ע"כ וכן כתבו הרב בעל הטור ז"ל שם בשמו ז"ל וז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל אם פרפה המטבע מאתמול מותר לצאת בו ע"כ:
7.
A woman may weight [her cloak] with a stone, nut, or coin, providing that she does not attach the weight in the first place on Shabbat.
משנה ח
הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְאִם יֶשׁ לוֹ בֵית קִבּוּל כְּתוּתִים, טָמֵא. סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:
ברטנורה
הקטע. שנקטעה רגלו:יוצא בקב שלו. עושים לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו נסמך עליו. ומותר לצאת בו דמנעל דידיה הוי, ור״י אוסר דלאו תכשיט הוא. והלכה כר״י:ואם יש לו בית קבול כתיתין. שנחקק בו כדי קבול של כתיתין דקין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע. אבל אם אין לו אלא בית קבול שוקו בלבד בלא כתיתין, לאו בית קבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ. דדומיא דשק בעינן דקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו, אבל שוקו אינו מטלטל ע״ג הכלי:סמוכות שלו. יש קטע שתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו:טמאים מדרס. אם זב הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי ומדרס הן ונעשו אב הטומאה:ויוצאין בהם בשבת. דתכשיט דידיה הן:ונכנסין בהן לעזרה. ואע״ג דתנן לא יכנס להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגליו הן:כסא. יש קטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לאחוריו:סמוכות. של אותו קיטע, עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו והוא עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת:ואין יוצאין בהם בשבת. דאיידי דתלו ולא מארגי, זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. ואית דאמרי מפני שאין צריכין לו כל כך והוו משאוי:ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו:אנקטמין. כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות. פירוש אחר, חמור שהלצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן:טהורים. מלקבל טומאה, דלא כלי תשמיש ולא תכשיט הוא:
תוסופות יום טוב
רבי יוסי אוסר. פירש הר"ב דלאו תכשיט הוא. כלומר ואינו מנעל והוי משוי ורבינו ירוחם בח"ה ביאר יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלוך שעל כל פנים הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהן כמו שיתבאר כאן שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור. ב"י סימן ש"א:
[* טמא. פירש הר"ב טומאת מגע כלומר ולא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו ואביי אמר בגמ' שאינו מטמ' מדרס ופירש"י דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע"כ וכדתנן בפרק עשרים דכלים משנה ג' ומ"ש הר"ב דדומיא דשק בעינן כמ"ש בסוף חגיגה וגם בפירוש הר"ב ברפ"ב דכלים]:
ואין יוצאין בהם בשבת. והני תרי טעמי שכתב הר"ב נראה דלא קיימי אלא אסמוכות וכ"כ ב"י בשם רבי ירוחם דלא מתסר לצאת אלא בסמוכות אבל בכסא וספסלים שבידיו הקטנים יכול לצאת דהוה ליה כמו מקל דשרי וכן משמע דברי רש"י וכ"כ בתוספות והרא"ש ואף על גב דתנן כסא וסמוכות שלו וכו'. י"ל דאשמעינן כסא לאשמעינן טמאים מדרס אבל מאי דקתני ואין יוצאין בהם בשבת לא קאי אלא אסמוכות שלו. עד כאן:
ואין נכנסים בהם בעזרה. פירש הר"ב דמנעל הוא. וכן פירש"י ונראה דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע שאינן מנעל משום דלאו בראש רגלו הן. ועוד נ"ל דהא דתנן בעזרה. ה"ה להר הבית נמי לא כיון דמנעל הוא והא תנן לא יכנס להר הבית במנעלו ואיידי דתנא ברישא ונכנסים בהן בעזרה דהוי רבותא תני נמי הכי בסיפא ועי' משנה ח' פ"ק דבכורים וריש פ"ק דחגיגה ותמהני שהרמב"ם השמיט דין סמוכות דמשנתינו לענין עזרה והוה ליה לכתבו בפ"ז מהל' בית הבחירה:
אנקטמין. עיין בפירוש הר"ב ספט"ו דמסכת כלים תמצא פי' שלישי ויש בגמרא ג' פירושים והנך ג' פירושים שכתב הר"ב הם פי' לשלשתם דבגמ':
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
הקיטע וכו'. בגמ' בעי רבא מרב נחמן היכי תנן הקיטע יוצא ור' יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר ומסיק ור' יוסי אוסר ומתנחו בה סימנא סמך סמך ודומיא דהאי בעיא בעינן בפ' כל הנשבעין וכמו שכתבתי שם סי' ד'. ונלע"ד דלר"מ דקרי ליה מנעל אין נכנס בו לעזרה ולר' יוסי דלא קרי ליה מנעל נכנס בו לעזרה ומשום דהא בהא תליא לא איצטרך למיתנייה היכא דאיכא פלוגתא אבל מצאתי שכתב הר"ן ז"ל הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ דקסבר ר"מ דמנעל דידיה הוי ולא חיישי' דילמא מישתליף ואתי לאתויי ור' יוסי אוסר דנהי דר' יוסי נמי מודה דמנעל הוא אפי' הכי גזרו דילמא משתליף ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר הכי אסיק רבא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי בפ' שני דיומא ולא כן פי' רש"י ז"ל בכאן עכ"ל ז"ל. ובפ' אין צדין ברב אלפס בדף רצ"ג גבי הא דתניא התם אין הסומא יוצא במקלו הקשה הר"ן ז"ל דמ"ש מקטע דקתני הכא דיוצא בסמוכות שלו ותירץ דקטע שאני לפי שאינו יכול להלך אלא בסמוכות אבל סומא אפשר לו בלא מקל ולפיכך קטע שאינו יכול להלך בלא מקלות יוצא בהן בשבת ע"כ וכתב שכן כתבו תוס' ז"ל. וב"י בסי' ש"א כתב בשם רבינו ירוחם שדבר פשוט הוא שאינו עושה קב זה להלוך שעכ"פ הוא צריך למקלות שמותר לצאת לפי שצורך הלוכו הן אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור ע"כ:
אם יש לו בית קבול כתיתין וכו'. רמב"ם פכ"ה מהל' כלים הי"ט ובגמ' אמר אביי טמא טומאת מת ואין מטמא מדרס רבא אמר אף טמא מדרס וכתבו תוס' ז"ל פי' הרב ר' פורת לרבא הא דלא קתני ברישא דמתני' ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא מדרס בהדיא כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה"ג טמא הא אין לו בית קבול כתיתין טהור לגמרי וא"ת למה ליה בית קבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טמא מת וי"ל דבית קבול כתיתין עושה אותו ראוי למדרס ע"כ. ועיין בתוס' יומא פ' בתרא דף ע"ח:
מדרס. מצאתי שנקד הר"מ די לונזנו ז"ל מדרס המ"ם בחיר"ק והדל"ת בשו"א והרי"ש בפתח:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל כסא יש קיטע וכו' עד ולא מנחי אארעא כצ"ל:
ואין יוצאין בהן בשבת. לא קאי רק אסמוכות שלו אבל כסא לא קתני ליה רק לאשמועינן דטמא מדרס אבל יכולין לצאת בו עיין בבית יוסף א"ח סי' ש"א. ופי' בערוך סמוכות שלו טמאים מדרס פי' סמוכות של קב טמאים מדרס שהוא כמנעל שהולכין עליו כך הולך על זה ויוצאין בהן בשבת דאין יכול להלך אלא בהן ולא הוי משא ונכנסים בהן לעזרה דאינו מנעל:
כסא וסמוכות שלו. פי' מי שנקטעו שתי רגליו עושין לו כעין כסא שמהלך עליו ועושין לו סמוכות שמגינין על השוקיים שלא יגררו לארץ והני נמי טמאים מדרס לפי שסומך עליהן ואין יוצאין בהן בשבת לפי שיכול להלך בלא אותן סמוכות ואין נכנסין בהן לעזרה דהואיל ומגינין על הרגל כמנעל הרי הם כמנעל ואסור ליכנס בה לעזרה.
פי' גאון אם יש לקב בית קבול כתיתין כגון שיש ברכובת הקטע חתיכה בולטת ונחסר לה בקב מקום קבול שמניחה בו טמא הקב הסמוכות שלו טמאין במדרס הזב ויוצאין בהן בשבת שאינו משוי ונכנסין בהן לעזרה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד והסמוכות אין מגינות אבל כסא סמוכות טמא מדרס שהוא כלי ואין יוצאין בה בשבת שאינה תכשיט ואין נכנסין בהן לעזרה שנמצא כרוכב ואינו עומד שהיא מגעת לארץ עכ"ל ז"ל. ובגמ' תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהן לעזרה. א"ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה:
אנקטמין. ס"א לוקטמין ופי' הרמב"ם ז"ל מנעל של עץ. ועוד שם בפי"ט דהלכות שבת סי' ט"ו ושם לא הביא בבא דסמוכות שלו ולא בבא דכסא וסמוכות שלו ומתוך פירושו למשנה קצת יש לי להסתפק אם הוא מפרש בבא דכסא וסמוכות שלו על איזה כסא שיהיה אפי' של כל אדם בריא ע"ש:
8.
A crippled person [lacking a leg] may go out with his wooden stump, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose forbids it. And if it has a receptacle for pads, it is unclean. His supports are unclean through midras, and one may go out with them on Shabbat, and enter the Temple court while wearing them. His chair and its supports are unclean through midras, and one may not go out with them on Shabbat, and one may not enter the Temple court with them. An artificial arm is clean, but one may not go out with it [on Shabbat].
משנה ט
הַבָּנִים יוֹצְאִין בִּקְשָׁרִים, וּבְנֵי מְלָכִים בְּזוֹגִין. וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה:
ברטנורה
בקשרים. בן שיש לו געגועים על אביו נוטל האב רצועה של מנעל ימין וקושרה לו לבן בשמאלו וכל זמן שאותו קשר עליו סרים הגעגועים מעליו, בסגולה. ולהכי תני הבנים, שאין לבנות געגועים על אביהן כמו הבנים:בזוגין. כמין פעמונים קטנים. תרגום פעמון זהב, זגא דדהבא:
תוסופות יום טוב
וכל אדם וכו'. כתב הרמב"ם חוזר להתיר בני מלכים שיצאו בזוגין ע"כ והדין עמו דאילו בקשרים לא התירו אלא משום רפואה למי שצריך לה כדתני' בגמ' ד' ס"א שצריך מיהו שיהיה ממשפחת נכפין לענין קמיע ופסקה הטור סי' ש"א. והוי יודע דלמאי דפסקינן בספי"ד דלא כר"ש האומר כל ישראל בני מלכים הם מוקים בגמ' דמתני' באריג בכסותו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
בקשרים. בפירוש ר"ע ז"ל וקושרה לבן בשמאלו. אמר המלקט וסימנך תפילין. ופירש הרמב"ם ז"ל שהאב לוקח שרוך נעלו הימני ויקשרנו לו בזרועו השמאלית ע"כ ובי"ד לא הביאה ז"ל אפילו כלשונה. אבל בירושלמי בקשרים בקשרי פואה לרפואה כדפרשה רב יהודה בבבלי וכן בטוא"ח סי' ש"א וז"ל יוצאין במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה ע"כ:
וכל אדם. גמ' מאן תנא א"ר אושעיא ר"ש היא דאמר כל ישראל בני מלכים הן רבא אמר באריג בכסותו דלא אתי למישלף ואחויי ודברי הכל. ותוס' פירשו בשם ריב"א דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפי' אי פסיק ומייתי לה ליכא איסורא ומהו וכל אדם דקתני במתני' בין קטנים עניים בין קטנים עשירים. וכתוב בבית יוסף סי' ש"א וז"ל וכיון דאוקימנא לר"ש בשטה בפ' מפנין לא קיי"ל כותיה וממילא קמה לה מתני' אליבא דהלכתא כרבא דאוקמא באריג ע"כ:
9.
Boys may go out with garlands and children of royalty children may go out with bells, and all people [may do likewise], but the sages spoke of the usual practice.
משנה י
יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, וּבְשֵׁן שׁוּעָל, וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בְּחֹל אָסוּר, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי:
ברטנורה
החרגול. מין חגב, כדכתיב (ויקרא י״א:כ״ב) את החרגול למינהו, ותולין אותו באזן ומרפאים בו כאב האזן:ובשן של שועל. דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו, תולין עליו שן של שועל חי. ולמאן דלא ניים כדי שיישן, תולין עליו שן של שועל מת:ובמסמר הצלוב. מסמר שבעץ התלוי, אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח. ורמב״ם פירש שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו:ורבי מאיר אומר אף בחול אסור. ואין הלכה כר״מ, דקי״ל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ולא קרינן בהו ובחוקותיהם לא תלכו:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר: לא תצא אשה בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה: לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר: ולא תטבול בהן עד שתרפם שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף: ולא בטוטפת ציץ זהב שבמצח: ולא בסנבוטין כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים: בזמן שאינן תפורין בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר: ולא בכבול (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ: לרשות הרבים אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים: ולא בעיר של זהב עטרה בצורת ירושלים: ולא בקטלא (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא): ולא בנזמים נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה: ולא בטבעת שאין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא: ולא במחט שאינה נקובה נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה: ואם יצאת אינה חייבת חטאת וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]: לא יצא האיש לרה"ר: בסנדל המסומר מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה: ולא ביחיד במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר: בזמן שאין ברגלו מכה דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה: ולא בתפילין אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א): ולא בקמיע כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה: בזמן שאינו מן המומחה ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה): ולא בשריון מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א: ולא בקסדא בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה: ולא במגפיים (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה: לא תצא אשה במחט הנקובה העשויה לתפור בגדים: ולא בטבעת שיש עליה חותם מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת: ולא בכוליאר תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע): ולא בכובלת (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס: ולא בצלוחית של פלייטון (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה: וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא: לא יצא האיש לא בסייף חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא: ולא בקשת ולא בתריס (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם): ולא באלה (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול: וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען): וחניתותיחם למזמרות (זיכעל): לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל: בירית (קניבאנד): טהורה דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט: ויוצאין בה בשבת דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר: כבלים שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה: טמאין מק"ט. דתשמיש אדם הוא: ואין יוצאין בהם בשבת דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה: יוצאה אשה בחוטי שער שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'): בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה: ובפאה נכרית (פאלשע טוער): לחצר אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר: במוך שבאזנה לקלוט ליחות האוזן: ובמוך שבסנדלה שלא יתדחק הרגל: ובמוך שהתקינה לנדתה שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד): בפילפל (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך: ובגרגיר מלח שבפיה לחולי שניים: ובכל דבר שתתן לתוך פיה כל מין בושם: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה: שן תותבת שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו: ושן של זהב שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר: רבי מתיר וחכמים אוסרים אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]: יוצאה בסלע שעל הצינית שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א): הבנות קטנות יוצאות בחוטין שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו: ואפילו בקיסמין שבאזניהם אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ: ערביות יוצאות רעולות (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים: ומדיות פרופות (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת: פורפת ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר: על האבן שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת: ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב): הקיטע שנקטע רגלו: יוצא בקב (שטעלץ פוס): שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי: ואם יש לו בית קיבול כתותים שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו: טמא מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט: סמוכות שלו יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו: טמאין מדרס אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז): ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז): ונכנסין בהן בעזרה דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל: כסא כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה: וסמוכות שלו הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו: טמאין מדרס מדנשען עליהן קצת: ואין יוצאין בהם בשבת מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם: ואין נכנסין בהן בעזרה דחשיבי כמנעל: אנקטמין חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט: טהורין דלאו כלי הוא: הבנים יוצאין בקשרים כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו: ובני מלכים בזוגין פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה): יוצאין בביצת החרגול חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן: ובשן שועל של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן: ובמסמר מן הצלוב יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית: וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט:
מלכת שלמה
בביצת החרגול. דעבדי לשיחלא רש"י ז"ל פי' לכאב האזן והרי"ף ז"ל פי' לרפיון הירך כדתנן השחול והכסול איזהו השחול כל שנשמטה ירכו:
ובמסמר הצלוב. פי' בערוך שכן דרך מי שנתחייב להתלות ממיתין אותו תחלה ואח"כ פושטין אותו וקובעין לו מסמר בעץ ותולין אותו באותו מסמר ע"כ. ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תי"ג.
דברי ר"מ וחכ"א אף בחול וכו'. כך היא הגירסא ברוב הספרים וגם ברב אלפס אבל בירושלמי הגי' דברי ר' יוסי ר"מ אומר אף בחול אסור וכך נראה שגורס ר"ע ז"ל וגם הרב המגיד כתב בפי"ט דהלכות שבת סי' י"ג דברי ר' יוסי ונפסקה הלכה בגמרא כר' יוסי ע"כ: וה"ר יהוסף ז"ל הגיה דברי ר' יוסי ר' מאיר אוסר אף בחול משום דרכי האמורי. ובירושלמי אית תנאי תני ומחליף ר' חנינא בשם ר' יוחנן כמתני'. וכתוב בבית יוסף א"ח סימן ש"א ואפילו לספרים דגרסי דברי ר"מ וחכמים אוסרין אף בחול וכו' לא קיימא לן כחכמים דאסרי מדאמרי' בגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ע"כ ועיין במה שכתבתי בחולין ס"פ בהמה המקשה. וכתב בת' מהר"י קולין ז"ל שורש פ"ח וז"ל וזה שכתוב בסמ"ג ששנה בתוספתא חוקותיהם ודרכי האמורי חוקותיהן הם דברים התמוהין ודרכי האמורי הם הניחושים אע"פ שבכולם שנינו ה"ז מדרכי האמורי פי' לנו הסמ"ג ששני דרכי האמורי יש אחד משום ניחוש ואחד משום חוקות הגוים ע"כ בשנוי לשונו קצת:
10.
One may go out with a locust’s egg, a fox’s tooth, and a nail from [the cross of] a crucified convict for purposes of healing, the words of Rabbi Meir’s view. But the sages say: even on weekdays this is forbidden on account of “the ways of the Amorite” [which Israelites are forbidden from adopting].