Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:
ברטנורה
הדר. מי שאינו מודה בעירוב. כותי:הרי זה אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר:לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים. בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב דירת עובד כוכבים לאו שמה דירה ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם העובד כוכבים שלא ילמד ממעשיו. תנא קמא סבר אע״ג דעכו״ם חשיד אשפיכת דמים ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם העובד כוכבים, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו״ם ואין בטול רשות מועיל במקום עכו״ם עד שישכיר, והעכו״ם לא ישכיר דחייש לכשפים ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו״ם ולא ילמוד ממעשיו. ור״א בן יעקב סבר כיון דעכו״ם חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן, חד, דלא שכיח דדייר, שאסור להתיחד עם העכו״ם לא גזרו ביה רבנן. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ושוכרים מן העובד כוכבים אפילו בפחות משוה פרוטה ואפילו בשבת. ואף על פי שאין העכו״ם מבטל רשותו עד שישכור ממנו, ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת, והוא שיאמר לחברו כשלא עירבו רשותי מבוטלת לך, ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחברו מותר, ואם ירצו אחר שהשלים חברו לטלטל מה שצריך לו יכול חברו לחזור ולבטל לו רשותו ויהיה הוא מותר וחברו אסור:
תוסופות יום טוב
שאינו מודה בערוב. דדבר תורה מותר לטלטל בלא ערוב ושלמה ובית דינו תקנו דבר זה כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצירות לרחוב המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצירות כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס כו' ויחשב שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין הוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנו מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים שנחשוב אותו המקום כאילו הוא רשות לרבים ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו וכו' עד שיערבו מע"ש כלומר שכלנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנו שווים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוים בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות היחיד לרה"ר עכ"ד הרמב"ם פ"א מה"ע. ועיין מ"ש ר"פ דלקמן:
הרי זה אוסר. כתב הר"ב דאין ערוב ולא ביטול רשות מועיל כו' עד שישכיר והעכו"ם לא ישכיר דחייש לכשפים. בגמרא. ופירש הרב רבינו יונתן שיאמר בלבו אני רוצה לתת לו חלקי שבחצר מתנה ועם כל זה אינו רוצה לטלטל בו עד שאשכיר לו בפחות מש"פ בודאי לכשפים הוא מתכוין עכ"ל. ומ"ש הר"ב ושוכרה מן העובד כוכבים אפילו בפחות מש"פ. בגמ'. וטעמא לפי שפחות מש"פ חשוב להם מחמת קמצנותם כדאמרי' דבן נח נהרג על פחות מש"פ משום דלא מחיל אפי' אפחות מש"פ והוי גזל לדידהו. וגזל מז' מצות בני נח ונהרגין עליהם וכן כתב הר"ר יונתן. והרמב"ם נתן טעם אחר כבסמוך. ומה שכתב הר"ב ואפי' בשבת שהשכירות כבטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד ולפיכך שוכרים ממנו אפי' בפחות מש"פ כן כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ע. ומ"ש בדין ישראל שיכול לבטל וכו' עיין במשנה ד':
יכין
מלכת שלמה
1.
One who lives in a courtyard with a non-Jew or with one who does not acknowledge the [principle of] eruv, behold this one restricts him [from making use of the eruv], the words of Rabbi Meir. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: one can never restrict another [from making use of the eruv] unless there are two Jews who restrict each other.משנה ב
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בִצְדוֹקִי אֶחָד, שֶׁהָיָה דָר עִמָּנוּ בְּמָבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא, מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים לַמָּבוֹי, עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר, מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם:
ברטנורה
מעשה בצדוקי. מתני׳ חסורי מחסרא והכי קתני, צדוקי הרי הוא כעכו״ם, רבן גמליאל אומר אינו כעכו״ם, ומעשה בצדוקי אחד כו׳ ואמר לנו אבא מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא ויאסר עליכם. שמע מינה דכישראל הוא ויכול לבטל רשות, ומפני שהמבטל רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר כדלקמן, משום הכי קאמר רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא הוא כליו לחצר ויחזור ויזכה ברשותו שבטל ויאסר עליכם, אבל אי כעכו״ם הוא ואין העכו״ם יכול לבטל עד שישכור, היכי הוי מצי למיסר עלייהו מאחר דאגיר להו ושקיל דמי:ורבי יהודה אומר. לא כך אמר רבן גמליאל, דלעולם צדוקי הרי הוא כעכו״ם סבירא ליה לרבן גמליאל, ואותה מעשה אינה ראיה, דהכי קאמר להו רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם בערב שבת קודם שתחשך, ולא עד שלא יוציא כליו כדאמרת, אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם. ופסק ההלכה, שכל ישראל שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות, אלא שוכרים ממנו כדרך ששוכרים מן העכו״ם. והמשמר שבת בפרהסיא אף על פי שפעמים מחלל אותו בצנעא ואינו מודה בתורת עירוב, כגון הצדוקים בזמן הזה שמשמרים שבת ואינם מודים בתורת עירוב, ה״ז אין מערבין עמו, אבל יכול לבטל רשות וא״צ לשכור ממנו, והוא שלא יהיה עובד עכו״ם:
תוסופות יום טוב
שהיה דר עמנו במבוי. וביטל לנו רשותו. רש"י ורמב"ם:
והוציאו את הכלים. והחזיקו בו ושוב אע"פ שיוציא הוא לא יוכל לחזור מבטולו כיון שכבר החזקתם בו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ואע"פ שאין זו החזקה כשאר חזקות שקרקע נקנה בה (כדתנן ומפורש במשנה ה' פ"ק דקדושין) אפילו הכי הקילו חכמים בה ותקנו כשאר חזקות כ"כ הר"ר יונתן. ולהכי אתי שפיר דבדברי ת"ק נקט והוציאו הכלים משום דלא בעינן אלא חזקה בעלמא משא"כ בדברי ר"י דגרס ועשו צרכיכם. דלדידיה כל צרכיהם הצריכו לעשות. והר"ב שכתב בדברי ת"ק ועשו צרכיכם שיטפא דלישנא נקטיה ולא דק. ובעצמו כתב בדברי ר"י שאמר לת"ק ולא עד שיוציא כליו כדקאמרת ש"מ דה"ג נמי בדברי ת"ק. ומ"ש הר"ב וחזר והוציא בין בשוגג וכו' רישא נקט וכמ"ש בס"ד לעיל ספ"ב:
רבי יהודה אומר כו' עד שלא יוציא. פי' הר"ב עד שלא יצא היום. בגמ' בברייתא עד שלא תחשך ופרכינן והא עד שלא יוציא תנן כלומר ופליג לומר דחזקה לא מהני ויוכל לבטל בטולו הראשון כשיוציא. ומשני אימא עד שלא יצא היום:
יכין
מלכת שלמה
2.
Rabban Gamaliel said: A Sadducee once lived with us in the same alley in Jerusalem and father told us: “Hurry up and carry out all vessels into the alley before he carries out his and thereby restricts you”. Rabbi Judah said [the instruction was given] in different language: “Hurry up and perform all of your needs in the alley before he carries out his and thereby restricts you”.משנה ג
אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אַחַד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא, לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין, לוֹ וְלָהֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן, הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין. הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת, שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת:
ברטנורה
ביתו אסור להכניס ולהוציא. מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שבטל להם רשות חצירו כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר, ולא בטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שבטל בטל ומה שלא בטל לא בטל, הלכך הוה ליה בית רשותא דידיה וחצר רשותא דידהו:ושלהם. בתים שלהן, מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע״ג דלא עירב הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו:נתנו לו. הם רשות חצירן, הוא מותר להוציא מביתו לחצר שהכל כרשותו, והן אסורים אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוי אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:היו שנים. שלא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חברו. ואע״ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שבטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו היו אוסרים זה על זה, אשתכח דבטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו דאסרי אהדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:
תוסופות יום טוב
ביתו אסור כו'. כתב הר"ב דסבר האי תנא כו' כלומר לאפוקי מדר' אילעי שאמר שמעתי מר"א דספ"ב. ופסק [*הר"ב וכן] הרמב"ם כהאי תנא דהכא:
שאחד נותן כו'. גמרא הא תו למה לי ומשני משום שנים נותנים רשות דאיצטריך לאשמעי' דלא גזרינן דלמא יטלו נמי. ואין נוטלין רשות דמשנה יתירה היא שמעינן מינה דאע"ג דא"ל קני על מנת להקנות לשני דמהו דתימא שליח שוייה קמ"ל כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי:
יכין
מלכת שלמה
3.
If one of the residents of a courtyard forgot to join in the eruv, his house is forbidden both to him and to them for the taking in or for the taking out of any object. But their houses are permitted both to him and to them. If they gave their part [of the courtyard] to him, he is permitted but they are forbidden. If there were two [who forgot to join in the eruv], they restrict each other, because one may give his part and also acquire the part [of others] but two may give their parts but may not acquire the parts [of others].משנה ד
מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחֲשֵׁכָה. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר:
ברטנורה
ב״ש אומרים מבעוד יום. דסברי ביטול רשות מקנה רשותא הוא, ומקנה רשות בשבת אסור:וב״ה אומרים אף משתחשך. סברי ביטול לאו אקנויי רשותא הוא אלא אסתלוקי מרשותא, ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי. ובברייתא פירשו דבכל דוכתא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולה חוץ ממבטל רשות:מי שנתן רשותו והוציא. שחזר ונשתמש ברשות שבטל:אחד שוגג ואחד מזיד. דקניס שוגג אטו מזיד. ואין הלכה כר״מ:
תוסופות יום טוב
ר"י אומר במזיד אוסר. היינו בדלא החזיקו בו כבר שאם החזיקו והוציאו מבתיהם לחצר שוב אינו יכול לאסור כדפירש הר"ב במשנה ב' ואפילו לר"י [*דהתם]:
יכין
מלכת שלמה
4.
When must they give away their share [courtyard or alley]? Bet Shammai says: while it is yet day, And Bet Hillel says: after dusk. One who gave away his share and then carried out an object, whether unwittingly or intentionally, he restricts [the others from carrying in the courtyard or alley], the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: if he acted with intention he restricts [the others], but if unwittingly he does not restrict.משנה ה
בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לִשְׁכֵנִים, לָזֶה בְיַיִן וְלָזֶה בְיַיִן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב. לָזֶה בְיַיִן וְלָזֶה בְשֶׁמֶן, צְרִיכִים לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב:
ברטנורה
שהוא שותף עם שכניו. שבמבוי, לשם שותפות בעלמא ולא לשם עירוב:א״צ לערב. והוא שיהיו כולן שותפין בכלי אחד. ודוקא שתופי מבואות הוו ביין כדתנן בכל מערבין ומשתתפין, אבל עירובי חצירות אין מערבין אלא בפת, דעירוב משום דירה הוא ודירה של אדם אין לבו נמשך אלא בפת. ואם שתף שתופי מבואות בפת כ״ש דחשיב טפי וסומכין על אותו שתוף של פת במקום עירוב וא״צ לערב עירובי חצירות, אבל אם נשתתפו ביין או בשאר דברים צריכים לערב עירובי חצירות ואין סומכין על השתוף, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות:ר״ש אומר כו׳ ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
אין צריכין לערב. כתב הר"ב ודוקא שתופי מבואות כו'. ופי' לערב לשתף. המגיד רפ"ה מה"ע וכיוצא בזה ספ"ט. ועיין מ"ש בס"ד פ"ז מ"י. ומ"ש הר"ב דערוב משום דירה הוא בפ"ה בגמ' דמ"ט וכלומ' לערב דירתן לעשותן אחת אבל שתופי מבואות אינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בת דירה היא. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל אם נשתתפו ביין כו' ואין סומכין על השתוף כדי שלא תשתכח תורת ערוב כו'. ז"ל הרמב"ם בחבורו שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירין בפת עכ"ל כלומר ויודעים שמשום השתוף של פת מטלטלין בחצרות ולא יבואו לטלטל בחצרות בלא שתוף הפת אבל ליין ושאר דברים אין לתינוקות הכירא כי אין משגיחין בדברים שנעשה בהם דבר מה כי אם אל הפת עיניהם תלויות ומשגיחין לדעת מה יעשה בו. וא"ת ותיפוק לי' בלא תשתכח כו' היאך נסמוך על שתוף מבואות שלא בפת במקום עירובי חצירות שאינו אלא בפת. הא מלתא ל"ק דהא איכא דס"ל בגמ' דאה"נ דסומכין על שתוף שלא בפת כו'. וכתב רש"י ואע"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשתוף סמכינן עליה בחצר ע"כ. ומ"ש הר"ב והוא שיהיו כולן שותפים בכלי אחד. גמ' ודתני סיפא לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ה"ה יין ויין בשני כלים אלא אורחא דמלתא נקט. ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בשני כלים. תוספות:
יכין
מלכת שלמה
5.
A householder who was in partnership with his neighbors: with this one in wine and with the other in wine, they need not prepare an eruv. But if his partnership was with the one in wine and with the other in oil, they must make an eruv. Rabbi Shimon says: neither in the one case nor in the other need they make an eruv.משנה ו
חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִטְרַקְלִין אֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וּמוֹדִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִן בַּחֲדָרִים אוֹ בַעֲלִיּוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה:
ברטנורה
בטרקלין. בית גדול ורחב מושב מלכים וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריכים לערב עם שאר בני החצר:בית שמאי אומרים. רשותיהן חלוקים וצריך שכל חבורה וחבורה תתן פת לעירוב החצר:ובית הלל אומרים. אין מחיצה זו חלוק רשות. ובזמן שחלקו הטרקלין למחיצות גדולות המגיעות לתקרה כולי עלמא לא פליגי דהוי חלוק רשות, משום דהוי כשרוים בחדרים ובעליות. כי פליגי דחלקו במחיצות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה, ב״ש סברי מחיצה כזו הויא חלוק רשות, וב״ה סברי לא הויא חלוק רשות:
תוסופות יום טוב
חמש חבורות ששבתו בטרקלין. [*כתב הר"ב] וכולן יש להם פתח פתוח לחצר וכ"כ רש"י ובתוס' כתבו הטעם דאל"כ לא היו צריכין לתת ערוב אלא ב' הפנימים משום דאינך כולהו החיצונים הוו כבית שער שלהם ותנן במשנה ד' פ"ח דבית שער אינו אוסר. ומיהו אותו שלפני הפנימי לא מקרי בית שער כר"י דס"פ בגמ'. ומ"ש עוד הר"ב וצריכין לערב עם שאר בני החצר משום דאל"ה שאין כאן עוד דיורין בחצר אינן צריכין ערוב כלל דע"כ לא אמרינן שהן חלוקין לב"ש כדאית ליה ולב"ה כדאית ליה אלא כשיש דיורין אחרים בחצר. וכן מסיק בטור סי' ש"ע. ועי' במשנה דלקמן דבעינן נמי שאין נותנין הערוב בטרקלין זה והכי תניא אמתני' דהכא:
ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות. בגמ' מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ממש ועליות ממש. פירש"י שלא היו מחוברים מעולם. פשיטא. אלא לאו כעין חדרים כעין עליות ומאי ניהו מחיצות המגיעות לתקרה ש"מ דבמחיצות כאלו לא פליגי וכדכתב הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
6.
Five companies [of men] who spent Shabbat in one hall:: Bet Shammai says: an eruv for each an every company; But Bet Hillel says: one eruv for them all. They agree that where some of them occupy rooms or upper chambers, that they must make an eruv for each and every company.משנה ז
הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִיכָךְ, אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיוּרִין בֶּחָצֵר, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:
ברטנורה
האחין השותפין. הכי קאמר האחין שאוכלין על שלחן אביהם והשותפים האוכלים על שלחן אחד. ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא, אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהן ואוכלין אותם כל אחד בביתו. וכן השותפין עושים מלאכה אצל בעל הבית אחד בשותפות ונוטלין מזונותיהם מבעל הבית ומוליכין לאכול בבתיהם:וישנים בבתיהם. והם ואביהם [ואחרים] דרים בחצר אחד:צריכין עירוב לכל אחד ואחד. אם רוצים לערב עם אנשי חצרן:מבטל את רשותו. צריך לבטל את רשותו:אימתי בזמן שמוליכין את עירובן. לתתו לאחד מבתי שאר בני החצר, דהואיל והוזקקו לעירוב ושאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת בעירוב הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין על שלחן אביהן ממש אלא כל אחד נוטל פרנסתו ואוכל בביתו:אבל אם היה עירוב. כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקקו לעירוב, שבית שמניחין בו העירוב א״צ ליתן פת:או שאין עמהן דיורין. אחרים, שאין דיורין מזקיקים אותם לעירוב א״צ לערב דכיחידים דמו:
תוסופות יום טוב
וישנים בבתיהם. כתב הר"ב הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין כו'. משמע דתרתי בעינן שיהיו חלוקים בלינה ושלא יאכלו כו' ממש אבל אם חסר אחת משתיהן או שאוכלין משולחן אחד ממש אע"פ שחלוקים בלינה או שאין חלוקים בלינה אע"פ שאין אוכלין משלחן אחד ממש לעולם א"צ לערב הואיל ובדבר אחד אינן חלוקים או בלינה או בפת. ומשמע מיהת דכשאין חלוקים בלינה דבעי קבלת פרס וצריך טעם לחלק בין פת ללינה. ובגמ' פליגי אי מקום פיתא גורם אי מקום לינה גורם. ומשמע דלמ"ד דלינה גורם אין צריך כלל לקבלת פרס כמו שאין צריך שום שתוף בלינה למ"ד מקום פיתא גורם. ועוד כל הפוסקים פסקו דמקום פיתא גורם. ולהר"ב משמע דמקום לינה וקבלת פרס סגי. ובטור סימן ש"ע בתר דפסק כמ"ד מקום פיתא גרים ולא אזלינן כלל בתר מקום לינה כתב הלכך האחין שאוכלין בבית אביהם וישנים בבתיהם אינן אוסרין ואם נותן להם פרס ואוכלין בבתיהם אוסרין וכו' ע"כ. והוא משנתינו זאת ולמדנו מדבריו דהא דתנן וישנים בבתיהם לאו למימרא דמקום לינה מעכב אלא משום דמסתמא בבית שישנים שם הם אוכלין הלכך תני וישנים בבתיהם לגלויי ולפרושי דהא דתני שהיו אוכלין על שלחן אביהם דלאו משולחן ממש הוא שהרי ישנים בבתיהם ומסתמא שם אוכלין אלא דמקבלין פרס הן. והשתא עיקרא דמלתא הואיל ואינם אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא אוכלין בבתיהם הלכך צריכין ערוב וקבלת פרס זה מהני להו בסיפא דמתניתין דאבל אם היה ערוב כו' וכך הוי ליה להר"ב לכתוב הואיל והן חלוקים דיוריהן בלינה והלכך אין אוכלין כו':
יכין
מלכת שלמה
7.
Brothers or partners who were eating at their father’s table but slept in their own homes must each have an eruv. Hence, if any one of them forgot and did not [contribute] to the eruv, he must annul his right to his share in the courtyard. When does this apply? When they bring their eruv into some other place but if their eruv is deposited with them or if there are no other tenants with them in the courtyard they need not prepare any eruv.משנה ח
חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וָכָאן. עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵרֵב, מֻתָּרִין כָּאן וָכָאן. מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי, שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים:
ברטנורה
פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. בגמרא מוכח דלא תנינן במתניתין פתוחות זו לזו, משום דקיי״ל שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו כלומר שני בתים פתוחים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו, ולא תנינן אלא חמש חצרות פתוחות למבוי:עירבו החצרות. כל אחת לעצמה:מותרים בחצרות. מותרין כל בני חצר לעצמן:ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שתוף:ואם נשתתפו. נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות, מותרין כאן וכאן:ושכח אחד מבני חצר ולא עירב. בחצרו להתיר חצרו, אבל בשתוף היה לו חלק:מותרין כאן וכאן. דטעמא מאי אין סומכין על שתוף במקום עירוב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, והכא דרוב בני חצר עירבו אלא ששכח אחד מהם ולא עירב לא תשתכח תורת עירוב:שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שתוף. ולא תימא לא דמו, דבית וחצר זו רה״י וזו רה״ר, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן:
תוסופות יום טוב
מותרין כאן וכאן. כתב הר"ב דטעמא מאי אין סומכין כו' ומיירי בנשתתפו ביין דאילו בפת סומכין לעולם כדפי' הר"ב לעיל במשנה ה':
מבני מבוי ולא נשתתף כו'. ואסורין במבוי ואין אומרים שיועיל הערוב במקום שתוף כיון שהרוב נשתתפו. דהכא טעמא אחרינא איכא מה שאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא משום שלא תשתכח כו' אלא כדכתב ב"י סי' שפ"ז דלא שייך למימר שנסמוך על הערוב במקום שתוף דערוב שעירב כל חצר לעצמו (דבהכי איירינן הכא במתני' דהא לא תנן פתוחות זו לזו)היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפי' מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל עכ"ל. ובתוס' דף ע"א נדחקו מאד בזה עיין שם. והר"ר יונתן פי' אחד מבני מבוי כו'. כלומר ששכחו כל בני חצר אחת ולא נתנו חלק ביין השתוף אבל בערוב הפת נתנו חלקן אסורים במבוי דאין סומכין כו'. אבל אם לא שכחו כל בני החצר להשתתף אלא אחד לבדו היה מותר גם השוכח במבוי כדאמרינן בערוב דתו לא אתי לאשתכוחי שתוף כיון דרובא שתפו ע"כ. ועיין מזה בפרק ז' משנה ט' מ"ש שם בס"ד:
שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. פירש הר"ב כשם כו' ולא תימא לא דמי כו' וכ"כ רש"י ונטר לה עד הכא אע"ג דכולה מתניתין ה' דלעיל מתנייה לענין שתוף מבואות ותנן נמי רפ"ג בכל מערבין ומשתתפין. מכל מקום מבואות בהדיא לא תנן עד הכא:
יכין
מלכת שלמה
8.
Five courtyards which were each opened into the other and into an alley, and they made an eruv for the courtyards but they did not share in a shittuf for the alley, they are permitted [the use of the] courtyards but forbidden that of the alley. If they shared in a shittuf for the alley [but not in the eruv for the courtyards], they are permitted the use of both. If they made an eruv for the courtyards and they made a shittuf for the alley, and one of the tenants of a courtyard forgot to contribute to the eruv, they are permitted the use of both. If one of the residents of the alley forgot to share in the shittuf, they are permitted the use of the courtyards but forbidden that of the alley, Since an alley to its courtyards is as a courtyard to its houses.משנה ט
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. הַחִיצוֹנָה, וְלֹא הַפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. עֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ:
ברטנורה
זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרה״ר ודריסת רגליה של פנימית על חיצונה לצאת לרה״ר:עירבה פנימית. בעצמה לטלטל בחצרה:שתיהן אסורות. דהויא פנימית בעצמה רגל האסורה במקומה שהרי לא עירבה לעצמה, ואוסרת בדריסת רגליה על החיצונה:זו מותרת לעצמה וכו׳ דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת:ר״ע אוסר. דקא סבר אף רגל המותרת אוסרת כשלא עירבה שם:וחכמים אומרים כו׳ דקסברי אפילו רגל האסורה במקומה כגון כשלא עירבה הפנימית לעצמה אינה אוסרת על החיצונה. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
9.
Two courtyards, this one inside the other:If the [residents] of the inner one prepared an eruv but those of the outer one did not prepare an eruv, the inner one is permitted but the outer one is forbidden. If the [residents] of the outer one prepared an eruv but not those of the inner one, they both are forbidden. If the [residents] of each [courtyard] prepared an eruv for themselves, each is permitted on its own. Rabbi Akiva forbids the outer one because the right to walk in it prohibits it. The sages say that the right of way does not prohibit it.משנה י
שָׁכַח אַחַד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. נָתְנוּ עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:
ברטנורה
שכח אחד מן הפנימית כו׳ דהויא פנימית רגל האסורה ואוסרת:נתנו עירובן במקום אחד. שעירבו שתיהן זו עם זו ונתנו העירוב בחיצונה. וקרי לה מקום אחד לפי ששתי החצירות משתמשות בה כאחד. ושכח אפילו אחד מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצרה שהרי אינה יכולה להסתלק מן החיצונה ולהשתמש באנפי נפשה דהא ליתא לעירובה גבה, דאותו עירוב המתירה בחצר הוליכוהו לחיצונה. אבל נתנו העירוב בפנימית, חיצונה מתסרא בשכחה דפנימית ופנימית לא מתסרא בשכחה דחיצונה, דהא אחדא לדשא ומשתמשא:ואם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד, אינם צריכים לערב זה עם זה משום דריסת הרגל, דכיון דיחיד הוא בפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת. וסתם מתניתין כתנא קמא דלעיל דסבר רגל המותרת אינה אוסרת:
תוסופות יום טוב
שכח אחד מן החיצונה כו'. משנה שאינה צריכה היא דהא תנא ליה רישא פנימית ולא חיצונה פנימית מותרת. וכן שכח אחד מן הפנימית כו' נמי משנה שאינה צריכה היא. וי"ל דפסק הלכתא כדברי האומר דרגל האסורה אוסרת ושאינה אסורה אינה אוסרת הר"ר יונתן:
נתנו ערובן במקום אחד. פי' הר"ב בחיצונה כו' אבל בפנימית כו' דהא אחדא לדשא ומשתמשא ואין לעכב בידה מחמת שנשתתפה עם בני החיצונה דיכולה לומר להן לתקוני שתפותיך ולא לעוותי גמ':
ואם היו של יחידים. ל' הר"ב שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד וכ"כ רש"י ומסיים ואם היו שנים אפילו בחיצונה גזרינן דלמא אתי למשרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה ע"כ. ובפי' אחד כ' הרמב"ם בפי' ר"ל הוא וכל אנשי ביתו שהם כמו אדם אחד כמו שבארנו ע"כ:
יכין
מלכת שלמה