Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַנּוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל, מֻתָּר בַּצָּלִי וּבַשָּׁלוּק. אָמַר קוֹנָם תַּבְשִׁיל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה רַךְ, וּמֻתָּר בְּעָבֶה וּמֻתָּר בְּבֵיצַת טְרָמִיטָא, וּבִדְלַעַת הָרְמוּצָה:
ברטנורה
הנודר מן המבושל. שאמר קונם מבושל עלי:מותר בצלי ובשלוק. כל שנתבשל יותר מבישולו הראוי נקרא שלוק:מעשה קדירה רך. שנאכל עם הפת:עבה. שנאכל בלא פת:ביצת טרמיטא. מבושלת במים חמים ומשמרים אותה שלא תקפה:ובדלעת הרמוצה. דלעת שטומנים אותה ברמץ, הוא אפר חם, ומתמתק בכך:
תוסופות יום טוב
תבשיל שאיני טועם. כן הגירסא בספרים בכל הפרק וכבר כתבתי בזה בריש מכילתין אבל בתוספות ובפסקי הרא"ש כתובים כולם שאני [בלא יו"ד] וכן העתיקם הטור סימן רי"ז:
שאני טועם אסור במעשה קדירה רך. פירש הר"ב שנאכל עם הפת דהאי תנא כל מידי דמתאכלי ביה ריפתא. תבשיל קרי ליה. כדאיתא בגמרא. ואמרינן בגמרא דאסור בצלי ושלוק. דהא מתאכלי ביה ריפתא. וכתבו התוספות וצ"ע אמאי שני למתני ענין אחר מרישא. לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם וכו'. וי"ל דרבותא נקטי אפ"ה מותר בעבה. וברישא נמי מצי למתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חדוש דלא משמע בשום יתור צלי ושלוק ע"כ ועיין מ"ש במ"ג:
מעשה קדירה. פירש הר"ב במשנה ה' פ"ו דברכות הריפות וגרש כרמל וכו'. וכן פירש הרמב"ם:
ומותר בעבה. מפרש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה ה"נ הנודר מן המבושל מותר בעבה. הר"ן:
ביצת טרמיטא. כתב הר"ב מבושלת במים חמים. ומשמרים אותה שלא תקפה וכ"פ הרמב"ם. וצ"ל שאין אוכלין עמה פת. דאי לא תימא הכי הא אמרן דהאי תנא כל דמיתאכלה ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. וכ"כ הכ"מ בפ"ט מה"נ וז"ל ולפי זה ביצה זו אינה קרושה כלל. אלא מחוממת בלבד. ועושין אותה לרפואה. ואין אוכלין עמה פת. ולפיכך מותר בה ע"כ. אבל בגמרא מפרשים שהיא ביצה דמעיילו לה כמה פעמים במיא חמימי. וכמה פעמים במיא קרירי עד שמתמעטת כדי שיכול לבולעה שלימה בלא לעיסה. ואם יש לו כאב במעיו. נדבק ונסרך באותה ביצה וכשיוצאת שלימה מגופו יודע הרופא לפי מראה שבה באיזה סם יתרפא החולה. וכבר הליץ הכ"מ בעד הרמב"ם מה שלא כתב כפירוש הגמרא ואמר וז"ל ונ"ל שסובר דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דווקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מקרי ביצה טרמיטא ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר:
ובדלעת הרמוצה. כתב הר"ב שטומנין אותה ברמץ. עיין מ"ש בפ"ק דכלאים משנה ב':
יכין
מלכת שלמה
1.
He who vows [not to eat] what is “cooked [mebushal] is permitted what is roasted or seethed. If he says, “Konam if I taste any cooked dish [tabshil]” he is forbidden [to eat] food loosely cooked in a pot, but is permitted [to eat] food solidly-cooked. He may also eat a lightly boiled egg and gourds put in ashes.משנה ב
הַנּוֹדֵר מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂה רְתַחְתָּה. אָמַר, קוֹנָם הַיּוֹרֵד לַקְּדֵרָה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשְּׁלִין בַּקְּדֵרָה:
ברטנורה
ממעשה רתחתה. אוכל עשוי מקמח שהורתח בקדרה. וכללא דמלתא, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לפי הזמן והמקום, ואי איכא דוכתא דקרו לצלי מבושל ולמבושל צלי, הנודר מן המבושל אסור בצלי, וכן כל כיוצא בזה. ואי רובא קרי ליה הכי ומיעוטא קרי ליה הכי, לא אמרינן זיל בתר רובא אלא הוי ספק נדרים, וכל ספק נדרים להחמיר:
תוסופות יום טוב
ממעשה רתחתה. פירש הר"ב אוכל עשוי מקמח שהורתח בקדירה. וז"ל הר"ן מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חילקא וטרגיס. וטיסני. סלת. ואורז. זריד. וערסן. והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ע"ש שצריך להרתיח לבשל הרבה. ע"כ. וכתב ב"י סימן רי"ז. ולפ"ז משמע דמתניתין הכי מפרשה. הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. דהיינו חילקא וטרגיס וכו' בלבד. שדברים אלו נקראים מעשה קדירה. ולא דברים אחרים. אמר קונם היורד לקדירה שאיני טועם. אסור בכל המתבשלים בקדירה. דכולהו בכלל היורד לקדרה הם. וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ט מה"נ. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש דמעשה קדרה. ומעשה רתחתה. היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה. אמר היורד לקדירה. אסור בכל המתבשלים בקדירה. אע"פ שלא נגמר בישולם בקדירה. אלא באלפס. או בכלי אחר עכ"ל הב"י. וכפירוש הטור. כן מפרש הרא"ש בפירוש המשנה. גם התוספות מפרשים כן. ומיהו קחזינן דבין למר ובין למר שאני טועם דתנן בסיפא. נמי לאו דוקא כמו במתניתין דלעיל [ועיין מ"ש במתניתין דלקמן בשם הר"ן] והא דגרס שאיני כתבתי בראש הפרק. ואין צורך לחזור עליו עוד בכל הפרק:
יכין
מלכת שלמה
2.
He who vows abstinence from food prepared in a pot, is forbidden only from food boiled in a pot; But if he says, “Konam that I taste whatever goes down into a pot”, he is forbidden everything prepared in a pot.משנה ג
מִן הַכָּבוּשׁ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַכָּבוּשׁ שֶׁל יָרָק. כָּבוּשׁ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַכְּבוּשִׁים. מִן הַשָּׁלוּק, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַשָּׁלוּק שֶׁל בָּשָׂר. שָׁלוּק שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַשְּׁלָקִים. מִן הַצָּלִי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַצָּלִי שֶׁל בָּשָׂר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. צָלִי שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַצְּלוּיִים. מִן הַמָּלִיחַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַמָּלִיחַ שֶׁל דָּג. מָלִיחַ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַמְּלוּחִים:
ברטנורה
אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. דסתם כבוש של ירק הוא:כבוש שאיני טועם. משמע כל מיני כבוש. וכן שלוק, צלוי, מליח, בלא ה״א, משמע כל מינים של שלוק, ושל צלוי ושל מליח:
תוסופות יום טוב
כבוש שאיני טועם. כתב הר"ב ומשמע כל מיני כבוש. וכן שלוק. צלוי. מליח בלא ה"א וכו'. וכ"פ הרמב"ם. וכתב הר"ן ודקתני שאני טועם. לאו משום דאי לא אמר שאני טועם. לא מתסר בכל הכבוש. דודאי כיון דאמר כבוש מתסר בכולהו. אלא לרבותא נקטיה דאפילו אומר שאני טועם. אי אמר כבוש אין ואי לא לא. והכ"מ כתב בפ"ט מה"נ. שהרמב"ם כפי מ"ש בחבורו סובר דמתניתין הכי מפרשה. הנודר מן הכבוש. זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק. וזימנין אסור בכל הכבושים. והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש. וה"נ מפרשי לשלוק ומליח ע"כ. וא"כ שאני טועם דכולי פרקין לא לרבותא וכ"ש שלא בדוקא נקטיה אלא לפי שהמשנה רוצה לחלק בין זמן לזמן. מחלק נמי בלשונות. ואיידי דהכא. תני נמי בתרתי מתניתין דלעיל. אבל הוא פירוש רחוק מאד. גם הטור אינו מפרש דברי הרמב"ם כן. אלא שמה שהרמב"ם לא כתב בחבורו חלוק לשונות. אלא כתב אם דרכם לקרות וכו'. ואם אין דרכם לקרות כו' לפי שאינו רוצה לכתוב דין המשנה. כיון דבנדרים הולכים אחר הלשון. כפי המקום. וכפי הזמן. וכן נראה ממ"ש עוד בפירוש המשנה ולא תפשע בעיקר הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"כ. לומר לך שאע"פ שבכאן שהחלוק הוא בקריאת שם הידוע וזה כלל לכל הלשונות. כמ"ש בפירושו. אפ"ה אם יארע מקום שאין לשונם בכך שאעפ"כ הולכים אחר לשונם. ואע"פ שהם יוצאים מן הכלל של כל הלשונות. ולפי שזהו חדוש יותר ממה ששונה התנא במשנתו. לפיכך השמיט דין המשנה. לפי שהוא דין פשוט בעצמו שההפרש שבין השם בה"א הידוע. לשם בלא ה"א. הוא דבר נודע ומפורסם בכל הלשונות. וא"צ להזכירם. וראה יותר לכתוב במקומו מה שחידש הוא דאזלינן בתר לשון בני אדם אפילו בכי האי. ונסתלקה השגת הטור שעליו דלמה לא הזכיר דין המשנה. שהוא במקום שאין מנהג. לפי שהוא דבר פשוט מאד. ועוד שכתב ג"כ שאם אין מנהג הולכים להחמיר. והר"ן כתב עוד. אית דמפרש דלא הוה הפרשה דמתניתין בין הכבוש לכבוש. אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר שאיני טועם הוא. ובכה"ג נמי באינך כולהו ע"כ. וכן פירשו התוספות והרא"ש. ועיין במשנה ז' דפרק בתרא:
[*אינו אסור אלא מן השלוק של בשר. וכן הגירסא בסדר המשנה. וכפירש רש"י. אבל התוספות גרסי אלא מן השלוק של ירק. וכן הוא גירסת הרא"ש. וכך העתיק הטור סימן רי"ז. עוד גירסת הרא"ש דגורס בבבא זו דברי ר' יהודה כי היכי דגרס לקמן. וכן הוא בירושלמי]:
יכין
מלכת שלמה
3.
[He who vows abstinence] from what is pickled is forbidden only pickled vegetables; [If he says, “Konam,] if I taste anything pickled”, he is forbidden all pickled. [He who vows abstinence] from what is seethed is forbidden only seethed meat; [If he says, “Konam,] if I taste anything seethed” he is forbidden every thing seethed. [He who vows abstinence] from what is roasted is forbidden only roasted meat, the words of Rabbi Judah. [If he says, “Konam,] if I taste anything roasted” he is forbidden anything roasted. [He who vows abstinence] from what is salted is forbidden only salted fish; [If he says, “Konam,] if I taste anything salted” he is forbidden anything salted.משנה ד
דָּג דָּגִים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, בֵּין מְלוּחִין בֵּין טְפֵלִין, בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין, וּמֻתָּר בְּטָרִית טְרוּפָה וּבְצִיר. הַנּוֹדֵר מִן הַצַּחֲנָה, אָסוּר בְּטָרִית טְרוּפָה, וּמֻתָּר בְּצִיר וּבְמֻרְיָס. הַנּוֹדֵר מִטָּרִית טְרוּפָה, אָסוּר בְּצִיר וּבְמֻרְיָס:
ברטנורה
דג דגים שאיני טועם. לא דג ולא דגים והכל במשמע:טפלין. מבלי מלח:בטרית טרופה. דג שחותכים אותו חתיכות חתיכות ומוכרים אותו ויש לו שם בפני עצמו ואינו בכלל דג ודגים:ציר. מים היוצאים מן הדגים המלוחים:ומורייס. שומן היוצא מדגים מלוחים:צחנה. תערובת מיני דגים טרופים נקראים צחנה. ודוגמתו במסכת ע״ז [דף מ׳.] ההיא ארבא דצחנתא:ומותר בציר ובמורייס. הואיל ואין עיקר ממשות הדג מובלע בהם:הנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמורייס. דכיון דהזכיר טרופה, מכל דבר שמעורב בו מין דג משמע:
תוסופות יום טוב
דג דגים כו' אסור בהן בין גדולים בין קטנים. לשון הר"ב לא דג. ולא דגים והכל במשמע. וז"ל הר"ן. משום דאמר תרי לישני. דג. דגים. דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו. ודגים משמע קטנים לפי שאין נמכרים אלא ביחד ע"כ. והרמב"ם כתב דע כי בלשונינו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים. שיר השירים. ואם אמר דג דגים. כלל כל המין כולו. באיזה ענין שיהיה:
ספלין. פירש הר"ב מבלי מלח כמ"ש תפל מבלי מלח (איוב ו׳:ו׳) והטי"ת מתחלפת בתי"ו ששניהם ממוצא הלשון [דטלנ"ת]:
מותר בטרית טרופה. פירש הר"ב דג שחתכו וכו' ויש לו שם בפני עצמו שכן הוא נקרא טרית ועיין בספ"ב דמס' ע"ז:
ובציר. עיין מ"ש לקמן משנה ז' באיזה ציר אמרו:
ובציר. הר"ב גורס ג"כ ובמוריס ולא ראיתי כן בנוסחאות המשניות. אבל ראוי הוא דלגרוס הכי מדגרסינן ליה בסמוך. ועוד דלפירוש הר"ב הוה לא זו אף זו דפירוש מוריס שומן. וציר פירוש מים וכו':
הצחנה. כתב הר"ב תערובות מיני דגים טרופים. עיין עוד בפירש הר"ב רפ"י דתרומות ומש"ה אסור בטרית טרופה. לפי שהטרית חתוכה בחתיכות קטנות. הוה בכלל צחנה. תוספות. וכן הוא דעת הרא"ש. וכתב הב"י סימן רי"ז מלתא דפשיטא דבכלל צחנה הוא. ולא איצטריך מתניתין לאשמעינן אלא דמותר בציר ובמורייס. כיון שאין עיקר ממשות הדג מעורב בהם. אבל הר"ן פירש צחנה דגים קטנים הרבה מלוחים. ויש מהם טרופים אלא שרובם שלמים. וקתני דכיון שיש מהם טרופים. אסור בטרית טרופה. ומיהו בציר ומוריס מותר. לפי שאין בהם חתיכות של דג:
הנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמורייס. כתב הר"ב דכיון שהזכיר טרופה. מכל דבר שמעורב בו מין דג משמע. ולכאורה בכל ציר ומורייס קאמר. ודוחק לומר כן שהרי הזכיר טרית והוא שם למין דג בפני עצמו כמ"ש לעיל. וז"ל הרא"ש שמכל דבר שמעורב בו ממין הדג משמע. ולפי זה דוקא בציר ובמוריס של טרית הוא שנאסר. וז"ל התוספות אסור בציר ומוריס טרופה. דאין טרופה גדולה מזה. שאין בהם רק לחלוחית הדג ושמט ע"כ. ונראה בעיני שחסר בלשונם מלת טרית בין ומוריס לטרופה דאל"כ מלת טרופה בכאן תפל מבלי מלח. והר"ן כתב וז"ל נ"ל דלא שייך למתני הכא לא אסור בצחנה ולא מותר בה. משום דבמקצתה מותר. ובמקצתה אסור. דכיון דבצחנה איכא שלמים וטרופים. בשלמים [כפי פירושו דלעיל] שרי. בטרופים אסור. ומש"ה לא תני הכא צחנה כלל. ע"כ: משמע מדבריו אע"פ שהזכיר טרית לא מיעט בזה שאר דגים. והיינו טעמא דלטעמיה אזיל שהוא אינו מפרש טרית. שהוא מין דג ששמו טרית. אלא הכי פירש טרית טרופה דג גדול טרוף דק דק ומש"ה שרי משום דדג דגים שלמים משמע. ולא טרופים. ע"כ וכ"כ הרא"ש בפירוש השני. אבל להר"ב וכ"פ הרא"ש בפירוש הראשון דטרית שם מין הדג. מסתבר כמ"ש שאינו נאסר בציר ומוריס. אלא שמזה המין ר"ל טרית. ומה"ט נמי לא שייך למתני בצחנה מאי דיניה. דפשיטא דמותר בכל שאר תערובות מיני דגים. כל שאינו ממין הטרית שהזכיר בנדרו:
אסור בציר ובמוריס. ובנוסח אחרינא מותר בציר ומוריס והיא גירסת הר"ן. וכ' איצטריך לי' למתני. דסלקא דעתך אמינא כיון דנדר מטרית שהיא טרופה דק דק יאסר אף בציר ומוריס. קמ"ל. והב"י כתב ג"כ שבנוסחת המשנה שבידו. כתוב מותר וכבר ראית שגירסת הרא"ש והתוספות אסור וכן גירסת הטור:
יכין
מלכת שלמה
4.
‘[Konam,] if I taste fish or fishes,” he is forbidden [to eat] them, whether large or small, salted or unsalted, raw or cooked. But he may eat chopped terith and brine. He who vows [abstinence] from zahanah is forbidden chopped terith, but may eat brine and pickled fish brine. He who vows [abstinence] from chopped terith may not eat of brine and pickled fish brine.משנה ה
הַנּוֹדֵר מִן הֶחָלָב, מֻתָּר בַּקּוּם. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. מִן הַקּוּם, מֻתָּר בֶּחָלָב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, הַנּוֹדֵר מִן הַגְּבִינָה, אָסוּר בָּהּ בֵּין מְלוּחָה בֵּין טְפֵלָה:
ברטנורה
קום. הוא נסיובי דחלבא, מים היוצאים מן הגבינה:אבא שאול אומר כו׳ בין מלוחה בין טפילה. דלא תימא הגבינה המיוחדת שבגבינה משמע ואין דרך לאכלה בלא מלח. והלכה כאבא שאול:
תוסופות יום טוב
ורבי יוסי אוסר. פירש רש"י דקסבר יש בו צחצוח חלב. והוה בכלל חלב. ונראה שלא כתב כן לפי האמת אלא כלומר אליבא דסלקא דעתא שהרי בגמרא רמינן למתניתין אדסוף פרקין מן העדשים אסור באשישית. ורבי יוסי מתיר דהוה פלוגתייהו בפסולות איפכא מדהכא. ומסיק דרבי יוסי כי אתריה. דבאתריה קרו לקומא. קומא דחלבא. וא"כ לא פליגי אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. והכי איתא בהדיא בגמרא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. באתריה דתנא קמא קרו לחלבא חלבא. ולקומא קומא. וכו'. וכן דעת הטור סימן רי"ז ועיין במשנה ז' שכן כוונת הר"ן והרשב"א. אבל הב"י מדקדק. שהרמב"ם סובר דפליגי. ורבנן מתירין אפילו באתרא דקורין לקומא קומא דחלבא ומביא ראייה מן הירושלמי. ונוכל לומר דגמרא דידן לרווחא דמלתא קאמרה הכי. אבל לפום קושטא פליגי:
מן הקום מותר בחלב. ד"ה דקום אינו בכלל חלב. רש"י. והר"ן כתב לפום לישנא דמתניתין משמע דרבי יוסי מודה נמי בהא. ומיהו בגמרא בברייתא פליג ושם כתב טעמו. כיון דקרו לקומא קומא דחלבא הוי ליה חלב וקום דבר אחד. ע"כ. והוא דוחק מאד. וגם בגמרא דידן ליתא שום פלוגתא בהא. וכ"כ ב"י שלא מצא בגמרא דרבי יוסי פליג. ושכן דעת הטור דליכא פלוגתא בהא:
הנודר מן הגבינה כו'. כתב הר"ב דלא תימא הגבינה המיוחדת וכו'. וכן לשון הרא"ש וא"כ דוקא היכא דנקט בה"א אצטריך לאשמעינן. אבל הר"ן כתב דלא תימא מפני שרוב הגבינות מלוחות הן. סתמא מלוחה משמע. קמ"ל. ע"כ וכן דעת התוספות:
יכין
מלכת שלמה
5.
He who vows [abstinence] from milk is permitted to eat curds. But Rabbi Yose forbids it. [He who vows abstinence] “from curds,” is permitted milk. Abba Shaul says: he who vows abstinence from cheese, is prohibited to eat [cheese], whether salted or unsalted.משנה ו
הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בַּרֹטֶב וּבַקִּפָּה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה וְאָסַר עָלַי רַבִּי טַרְפוֹן בֵּיצִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, וְכֵן הַדָּבָר, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁיֹּאמַר בָּשָׂר זֶה עָלָי, שֶׁהַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר, אִם יֶשׁ בּוֹ בְנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר:
ברטנורה
מותר ברוטב ובקיפה. רוטב הנקפה בשולי הקדרה נקרא קיפה:רבי יהודה אוסר. הואיל ויש בו טעם בשר. ואין הלכה כרבי יהודה:אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון שאמר בשר זה, שוייה עליה חתיכה דאיסורא ואסור בטעמו. אבל אם אמר קונם בשר עלי, לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:
תוסופות יום טוב
[*הנודר מן הבשר. עיין בר"פ כל הבשר במסכת חולין]:
ובקיפה. פירש הר"ב רוטב הנקפא בשולי קדירה וקשיא דא"ה היינו רוטב עצמו ועוד אדרבה הואיל ונקפא בשולי קדירה מגרע גרע מרוטב עצמו. ומאי קמשמע לן ודוחק לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני. וז"ל הרא"ש מותר ברוטב ובקיפה. היינו דק דק בשר ורוטב. הנקפא בשולי קדרה. דמשמע בשר דוקא מה שנקרא בשר. עכ"ל. וכ"פ התוספות. דקיפה היינו בשר שנקפא בשולי קדירה ומותר משום דלא קרו אינשי בשר. אלא חתיכות שהן בשר בעין. אבל ברפ"ט דחולין. מפרש הר"ב קיפה היינו תבלין וכו'. וכן פירש הרמב"ם בכאן והתם ובפ"ג דזבחים משנה ד'. ושם מפרש הר"ב קיפה תבלין. ודק דק שבשולי קדירה. אבל שם כתבתי דהתם אי אפשר לפרש דק דק כו':
בזמן שיאמר בשר זה עלי. כתב הר"ב אבל אמר קונם בשר עלי וכו' ועיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס"ד:
אם יש בו בנותן טעם אסור. עיין בסוף פרק שלישי דחלה:
יכין
מלכת שלמה
6.
He who vows [abstinence] from meat may eat broth and meat sediment. But Rabbi Judah prohibits. Rabbi Judah said: it once happened that Rabbi Tarfon prohibited me from eating [even the] eggs boiled [with the meat]. They replied: That is so. When is this true? When he says “This meat is prohibited to me.” For if one vows [to abstain] from something, and it is mixed up with another thing, if there is a sufficient [amount of the prohibited food] to impart its taste [to the other] it is forbidden.משנה ז
הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. אָמַר קוֹנָם יַיִן זֶה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, וְנָפַל לְתַבְשִׁיל, אִם יֶשׁ בּוֹ בְנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זֶה אָסוּר. הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים, מֻתָּר בְּיַיִן. מִן הַזֵּיתִים, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן. אָמַר קוֹנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן וּבַיּוֹצֵא מֵהֶן:
ברטנורה
מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. כרבנן דרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אמר קונם יין זה שאיני טועם כו' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם. מסיק בגמרא דזה ואלו ודאי דוקא. כלומר דכי אמר זה. ואלו. בלבד בלא שאני טועם מהני לאסור בנותן טעם או ביוצא [מהן] כדתנן לעיל מהך לענין נותן טעם וה"ה ליוצא מהן אבל שאני טועם מבעיא אי מהני נמי אפילו בלא זה. ואלו. ואו או קתני. א"נ דשאיני טועם בלא זה או אלו לא סגי. והא דקתני שאני טועם. הא קמ"ל. דאף על גב דאמר שאני טועם. אי דאמר זה מתסר. ואי לא לא. ובעי למפשט מדתנן לעיל דג דגים שאיני טועם אסור וכו' ומותר בציר. ודחו לה דדילמא דדוקא בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר. ולהכי מותר. אבל אם לאחר שנדר יצא מהן. לעולם אימא לך דאסור. ולא אפשיטא. פסקו הפוסקים. הלכך בשל תורה הלך להחמיר:
יכין
מלכת שלמה
7.
He who vows [abstinence] from wine, may eat food which contains the taste of wine. If he says, “Konam if I taste this wine”, and it falls into food, if it is sufficient to impart its taste [to the food] it is forbidden. He who vows [abstinence] from grapes is permitted wine; from olives, is permitted oil. If he says, “Konam if I taste these olives and grapes”, he is forbidden to eat them and [the liquids] that come out of them.משנה ח
הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִסִּתְוָנִיּוֹת, מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלַדְתּוֹ קְרוּיָה עָלָיו וְנוֹדֵר הֵימֶנּוּ, אָסוּר אַף בַּיּוֹצֵא הֵימֶנּוּ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין:
ברטנורה
סתוניות. ענבים רעים הנשארים בגפנים בימות הסתיו, ואינם ראוים ליין ועושים מהם חומץ:כל ששם תולדתו קרויה עליו. ואע״פ שנשתנה נקרא על שם עיקרו. כמו, דבש תמרים, חומץ סתוניות:וחכמים מתירין. איכא בין ת״ק לחכמים, דת״ק סבר הנודר בסתוניות מותר בחומץ היוצא מהן ואסור בסתוניות, וחכמים מתירין בסתוניות עצמן, דכיון דסתוניות לאו בני אכילה נינהו, כי נדר מסתוניות דעתו על החומץ היוצא מהן לא על הסתוניות עצמן. והלכה כחכמים. פירוש אחר, וחכמים מתירין חומץ הסתוניות כמו דבש תמרים, דסבירא להו לחכמים דבין בדברים הראויים לאכילה בין שאינן ראויין לאכילה האוסר דבר אחד על עצמו מותר ביוצא ממנו:
תוסופות יום טוב
הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים. פירוש דאמר קונם תמרים עלי. מותר בדבש היוצא מהם. דדבש מקרי. תמרים [לא מקרי]. וקשה אמאי לא תנא הכא כדקתני בשאר בבי. תמרים אלו שאני טועם אסור ביוצא מהם. תוספות. וכתב הר"ן איכא למידק ת"ק [מני] לא רבנן. ולא רבי יוסי. דהא אמרינן לעיל דאפילו רבנן מודו. היכא דקרו לקומא קומא דחלבא. אסור. ודבש תמרים וחומץ סתוניות ליתסר מה"ט. [איכא למימר] לא דמי. דאילו גבי קום דחלב הקום לא נשתנה מצורה לצורה. דמעיקרא נמי כשהיה מעורב בחלב באותה צורה עצמה היה. אבל הכא הרי נשתנה הגוף. הרשב"א. ועוד דבקום כי קרי ליה קומא דחלבא. מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה. ולא להפריש בין זה לאחר. שאין נקרא קום אלא זה. אבל הכא כי אמרינן דבש תמרים. וחומץ סתוניות. לא שיהא עדיין תורת תמרים וסתוניות עליהם. אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר. ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר:
[*כל ששם תולדתו קרויה כו'. תיבת קרויה מוסבת על תולדה]. [שהיא לשון נקבה]:
וחכמים מתירין. פירש הר"ב איכא בין ת"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירא אוסר בו וביוצא מהם. רש"י. ומ"ש הר"ב בפירוש אחר וחכמים מתירין בין בדברים שראוין לאכילה ובין שאינם ראויין לאכילה כן פירש הרמב"ם. וז"ל התוספות איכא בינייהו דת"ק נקט מן התמרים מותר בדבש משמע דדוקא בתמרים וסתוניות שהן ראויין אסור בהן ומותר ביוצא מהן. הא נדר מדברים שאינם ראויים לאכול אסור בין בהם בין ביוצא מהם:
יכין
מלכת שלמה
8.
He who vows abstinence from dates is permitted date honey; from winter grapes, is permitted winter-grape vinegar. Rabbi Judah ben Bathyra said: if it bears the name of its origin, and he vows to abstain from it, he is forbidden [to benefit] from what comes from it. But the Sages permit it.משנה ט
הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַחֹמֶץ, מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. מִן הַכְּרֵשִׁין, מֻתָּר בְּקַפְלוֹטוֹת. מִן הַיָּרָק, מֻתָּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם לְוָאי:
ברטנורה
קפלוטות. מין ממיני הכרתים הגדלים בא״י:שהוא שם לווי. הבא לומר ירקות שדה צריך לחבר שם לירק ולומר ירקות שדה. וכן כולם. אבל בשביעית לפי שאין ירקות גינה מצויין שאין גדלין בלא עבודה ואוכלים ירקות שדה, לפיכך ירקות סתם בשביעית הוו ירקות שדה. משא״כ בשאר שני השבוע:
תוסופות יום טוב
מן השמן. משמע שמן זית להכי מותר בשמן שומשמין. רש"י:
מן הדבש מותר בדבש תמרים. שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים. טור סימן רי"ז:
מן הירק מותר בירקות שדה. כתב הר"ב אבל בשביעית לפי שאין ירקות גינה מצויין כו' ירקות סתם הוו ירקות שדה. ומיהו לפי מה שכתב הר"ב במשנה ה' פ"ו דשביעית שהיו מביאין ירק מח"ל הנודר בשביעית מן הירק אסור בכל ירק לפי שמסתפקין מזה ומזה ולא אמרו דנודר בשביעית שאינו במשמע אלא בירקות שדה אלא במקום שאין מביאין ירק מח"ל ופלוגתא דתנאי הוא אי מביאין אי לא משום גוש עפר ארץ העמים שנדבק בירק ונמצא עכשיו שהר"ב שמפר' התם סתם שהיו מביאין וכו' והכא מפרש אליבא דמ"ד שאין מביאין הוו תרתי דסתרן אהדדי וכתנאי:
לווי. פירש הר"ב חבור. כמו הפעם ילוה אישי אלי (בראשית כ״ט:ל״ד):
יכין
מלכת שלמה
9.
He who vows abstinence from wine is permitted apple-wine; from oil, is permitted sesame oil; from honey, is permitted date honey; from vinegar, is permitted winter grape vinegar; from leeks, is permitted porrets; from vegetables, he is permitted field-vegetables, because it is an accompanying name.משנה י
מִן הַכְּרוּב, אָסוּר בְּאִסְפַּרְגּוֹס. מִן הָאִסְפַּרְגּוֹס, מֻתָּר בִּכְרוּב. מִן הַגְּרִיסִים, אָסוּר מִן הַמִּקְפָּה, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הַמִּקְפָּה, מֻתָּר בִּגְרִיסִין. מִן הַמִּקְפָּה, אָסוּר בְּשׁוּם, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הַשּׁוּם, מֻתָּר בְּמִקְפָּה. מִן הָעֲדָשִׁים, אָסוּר בַּאֲשִׁישִׁין, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הָאֲשִׁישִׁים, מֻתָּר בַּעֲדָשִׁים. חִטָּה חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן בֵּין קֶמַח בֵּין פָּת. גְּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹנָם גְּרִיס אוֹ חִטָּה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר לָכוֹס חַיִּים:
ברטנורה
אספרגוס. מין כרוב הוא, אלא שאין כרוב נקרא בשם אספרגוס. פירוש אחר, אספרגוס, המים ששלקו בהם הכרוב:מן הגריסין אסור במקפה. שאע״פ שהם נתונים לתוך המקפה עדיין שם גריסין עליהם:ורבי יוסי מתיר. דקסבר מקפה של גריסין מקרו, גריסין גרידא לא מקרו:מקפה. תבשיל עב של קטנית או של ציקי קדרה:הנודר מן המקפה אסור בשום. רגילים היו לתת שום בכל מקפה כדי שיתן טעם, והשום הוא המקפה:אסור באשישין. פסולת של עדשים. ואין הלכה כר׳ יוסי בתלתא בבי דמתניתין:חטה חטים שאיני טועם. חטה משמע פת אפויה, חטים משמע לכוס:
תוסופות יום טוב
אספרגוס. פירש אחר שכתב הר"ב שהם המים ששלקו בהם הכרוב כ"פ הרמב"ם וז"ל אספרגוס קוראים המים ששולקים בהם הירקות איזו ירק שיהיה והוא ר"ל בכאן באמרו אספרגוס המים ששולקים בהן הכרוב. ע"כ. ובחיבורו מסיים שהרי מי שלקות כשלקות. ע"כ. וצריך לחלק בין אספרגוס שהם מי שליקה לציר שהוא מי מליחה דבדג דגים אע"פ שאמר שאיני טועם תנן דמותר בציר. ואפילו לפי מ"ש במשנה ד' דמחמירין ואוסרים הציר היוצא ממנו אחר שנדר. ה"מ הואיל ואמר שאיני טועם אבל בלאו הכי לא. ואפשר דבל' בני אדם כשאומר כרוב ר"ל אספרגוס כמו כרוב עצמו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
הגריסין. שם נופל על הפולים הטחונים. הרמב"ם:
המקפה. פירש הר"ב תבשיל עב של קטנית כו' ופול נמי מין קטנית הוא כמו שהוא בפרק דלקמן משנה ב'. וז"ל הרמב"ם מקפה שם התבשיל איזה תבשיל שיהיה הלא תראה שהם קוראים תבשיל הפולים מקפה של גריסין:
מן המקפה מותר בגריסין. וכן מן האשישים מותר בעדשים דברי הכל. רש"י:
חטה חטים שאיני טועם וכו'. כתב הר"ב חטה משמע פת אפויה חטים משמע לכוס. וז"ל הר"ן דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא. ובירושלמי ארחא דבר נשא מחמי פתאנקטא ומימר בריך דברא הדא חטתא. חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים יחד:
ר' יהודה חומר וכו'. ולא פליג את"ק וכן רשב"ג בברייתא תני ללישנא דת"ק ור"י ופסקו הרמב"ם בפ"ט מה"נ ואל תתמה על ל' ר"י אומר דמשמע דפליג שהרבה שנויים במשנה כיוצא בזה ול"פ וכתבתי' בפ"ג דבכורים:
יכין
מלכת שלמה