Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין, וְהִטְעוּ זֶה אֶת זֶה, אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַרְעֹמֶת. שָׂכַר אֶת הַחַמָּר וְאֶת הַקַּדָּר לְהָבִיא פִרְיָפְרִין וַחֲלִילִים לַכַּלָּה אוֹ לַמֵּת, וּפוֹעֲלִין לְהַעֲלוֹת פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכָל דָּבָר שֶׁאָבֵד, וְחָזְרוּ בָהֶן, מְקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן:
ברטנורה
השוכר. והטעו זה את זה. אחד מן האומנין ששלחו בעה״ב לשכור את חביריו והטעה אותם, כגון שאמר לו בעל הבית לשכור כל א׳ בארבעה דינרים ליום, והלך הוא ושכרם בשלשה, אין להם עליו אלא תרעומת, דהא סבור וקביל בשלשה, אלא שיכולים לומר לו לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פירוש אחר, הטעו זה את זה, שחזרו בהם ולא רצו ללכת לעשות מלאכתו של בעה״ב כמו ששכרו עמו, או בעה״ב חזר בו כגון שאמר להם אי אפשי בכם בבוקר קודם שילכו אצל המלאכה:ואת הקרר. ברי״ש גרסינן, כלומר בעל הקרון:פרייפרין. עצים משופין לעשות אפריון:חלילים. למת או לחתן:המשרה. מים ששורין בהן פשתן:מקום שאין שם אדם. שהוא אינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד:שוכר עליהם. בני אדם כשיעור שכרן. אבל לא ביותר משיעור שכרן:או מטען. אומר שיתן להם זוז. יתר, ואינו נותן אלא מה שהתנה מתחלה:
תוסופות יום טוב
האומנין. משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות. אבל בפרקין דבתר הכי נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום. דבהכי מיירי כדאמר התם. בזמן שאמר להשכים ולהעריב. תוספות:
והטעו זה את זה. כתב הר"ב אחד מן האומנין ששלחו בעל הבית. גמרא. ומתניתין אורחא דמלתא נקטה שכן דרך העולם ששולח א' מן האומנין וה"ה לאחר. ול' הרמב"ם פ"ט מהלכות שכירות אמר לשלוחו וכו'. ומ"ש הר"ב פירוש אחר שחזרו בהם. והאי תנא חזרו נמי הטעו קרו ליה. גמרא [דף ע"ו ע"ב] . ועיין ריש פ"ת:
הקדר. כתב הר"ב ברי"ש גרסינן. לשון תוספות בשני רישי"ן. ולספר דגרס קדר יש לומר דלהכי נקט קדר לפי שקדרין רגילים להיות להם קרונות. ע"כ:
פרייפרין. דבר האבד חשיב ליה שעתה זמנו הוא לעשות. תוספות:
חלילים. לשון הר"ב למת או לחתן נראה דלא גריס ליה במשנה. ולשון רש"י חלילין לכלה לשמת חתן וכלה. או למת לקונן:
מקום שאין שם אדם. פירש הר"ב שהוא אינו מוצא פועלים לשכור כלומר עכשיו אינו מוצא פועלים. אבל ודאי כששכר אלו היה מוצא. דאלת"ה מה הפסידו עליו. מגיד בשם הרשב"א:
וחזרו בהן. בכאן לא פירש הר"ב לאחר שעשו מקצת כדפירש לקמן דהכא אפילו קודם שהתחילו מיירי דומיא דרישא דאוקמינן בגמרא בהדיא בשלא הלכו [כמ"ש הר"ב בפירוש השני] הרא"ש בשם הראב"ד:
[*שוכר עליהן. פירש הר"ב כשיעור שכרן. גמרא. ופירשו הרא"ש והטור סימן של"ג עד כדי הכפל משכר הראשונים דבהכי סמכו דעתייהו ופירש מהר"ר ואלק כהן ז"ל כי היכי דמצינו בערבוני יקון דמהדר ליה אם אחזור בי אכפול ערבתך]:
יכין
מלכת שלמה
1.
If one hired craftsmen and they deceived each other, they have no legally valid complain against each other, but only cause for complaint. If one hired a donkey-driver or a wagon-driver to bring litter-bearers or pipers for a bride or for the dead, or laborers to take his flax out of the steep, or any matter that would be lost if delayed, and they retracted, if it was a place where there were no others [who could be hired for the same wage] he may hire others at their (the original workers) expense or he may deceive them.משנה ב
הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין וְחָזְרוּ בָהֶן, יָדָן עַל הַתַּחְתּוֹנָה. אִם בַּעַל הַבַּיִת חוֹזֵר בּוֹ, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. כָּל הַמְשַׁנֶּה, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה:
ברטנורה
השוכר את האומנין. בקבלנות, כך מלאכה בכך וכך מעות:וחזרו בהם. לאחר שעשו מקצתה:ידן על התחתונה. אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלו על העתיד לעשות, מעכב משכרם ממה שעשו, כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתו בשכר שפסק עם אלו. ואם הוזלו פועלים וימצא מי שיגמרנה בפחות, ישומו להם מה שעשו ויתן להם מה שפסק, עשו חציה יתן להם חצי שברן, ואין יכולים לומר לו הרי פועלים אחרים תחתנו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרנו חוץ ממה שיטלו אלו:ואם בעה״ב חוזר בו ידו על התחתונה. יתן להם לפי מה שעשו, ואם הוזלה מלאכת הפועלים על כרחו יתן להם כמו שפסק, חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה:כל המשנה ידו על התחתונה. כגון נתן צמר לצבע לצבעו אדום וצבעו שחור, אם השבח יותר על היציאה אין נותן לו שכרו שלם אלא דמי יציאת עצים וסממנים, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח:וכל החוזר בו ידו על התחתונה. לאתויי המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז וחזר בו המוכר, יד לוקח על העליונה, רצה אומר לו תן לי מעותיו רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי. ואם לוקח חוזר בו, יד מובר על העליונה, רצה אומר לו הילך מעותיך, רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך:
תוסופות יום טוב
השוכר את האומנין. פירש הר"ב בקבלנות. דאילו פועל דהיינו שכיר יום. יכול לחזור בו אפילו בחצי היום דאמר רחמנא (ויקרא כ״ה:מ״ב) עבדי הם ולא עבדים לעבדים. והאי טעמא לא שייך אלא בשכירות. אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו. אבל בדבר האבד אפילו פועל יש לו דין השנוי במתניתין דלעיל. גמרא:
אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. פירש הר"ב אם הוזלה וכו'. רש"י. ולא רצה לפרש כשהוקרו פועלים ויתן להם סלע וחצי על חצי שעשו כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא. כי למה יתן להם בעל הבית יותר ממה שהתנה עמהם כיון שאין מפסידין בחזרת בעל הבית ואדרבה יותר מרויחים שעתה ימצאו שיתנו להם סלע וחצי לקצור חצי קמה והוא לא היה נותן להם כי אם סלע. תוספות:
כל המשנה וכו'. [כתב הר"ב] כגון נתן צמר וכו' אין נותן לו אלא דמי יציאות וכו'. דסתם לן תנא כר' יהודה דפ"ט דב"ק משנה ד'. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה, בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, אֲפִלּוּ זוֹ עֶשֶׂר מִילִין וְזוֹ עֶשֶׂר מִילִין, וָמֵתָה, חַיָּב. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה, אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה, אִם הֶחֱלִיקָה, פָּטוּר, וְאִם הוּחַמָּה, חַיָּב. לְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, אִם הֶחֱלִיקָה, חַיָּב, וְאִם הוּחַמָּה, פָּטוּר. אִם מֵחֲמַת הַמַּעֲלָה, חַיָּב:
ברטנורה
בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר. בראש ההר. ואף על פי שהדרך חלק וישר, חייב כשמתה מחמת אוירא שלא הוחלקה ולא הוחמה, דהואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וקשה לה, או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה. ומשום הכי לא מפליג הכא בין הוחלקה להוחמה במו דמפליג בסיפא:אם החליקה פטור. שבהר היא ראויה להחליק יותר, שראש ההר חד ומשופע לצדדין:ואם הוחמה חייב. שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביבה ואין אויר שולט בה, ואם הוחמה מחמת העלותה בהר, חייב, שהמעלה גרמה לה, והוא שינה להוליכה בהר:והבדיקה. נסמית בדוק שבעין. פירוש אחר, התליעו רגליה:או שנעשית אנגריא. שנלקחה לעבודת המלך:אומר לו הרי שלך לפניך. ודוקא בשאמר לו חמור זה, ושכרו למשאוי. אבל אם שכרו לרכוב עליו, אפילו אמר לו חמור זה, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים. ובן אם השכיר לו חמור סתם אפילו למשאוי, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא חייב להעמיד לו בהמה אחרת. ואם אינו מעמיד לו בהמה אחרת, אינו חייב ליתן לו כלום מכל שכר הדרך שהלך עמו:מתה או נשברה חייב. המשכיר למכור העור והנבלה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור. או ישכור לו אחר בדמי הנבילה, שהרי חמור זה שיעבד לו. או יחזיר לו שכרו:
תוסופות יום טוב
להוליכה. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ד' [ד"ה וחמור]:
אפילו זו י' מילין וכו'. וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך. תוספות:
חייב. כתב הר"ב כשמתה מחמת אוירא וכו' אלא מחמת שלא היתה למודה. וכו'. וכן לשון רש"י. ודוחק לומר כן שדרך הבהמות ללמדם ללכת בהר ובבקעה. וז"ל התוספות [ד"ה כגון] מחמת אוירא פירוש שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר. והוי תחלתו וסופו בפשיעה. ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה. והוליכה בהר אחר. משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעה. אבל מהר להר. ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות:
השוכר את החמור והבריקה וכו'. בפירוש הר"ב מפורשת זו הבבא אחר שאחריה וכן הוא הנוסח במשנה שבגמרא. והכי מסתברא. אלא שראיתי בירושלמי במשנה ובגמרא דגרסי' לה כמו בספר ולפיכך לא שלחתי בו יד להגיה:
והבריקה. לשון הר"ב והבדיקה נסמית בדוק שבעין. שגירסתו *) והבדיקה בדלי"ת. אבל בגמרא ברי"ש ואמרו בפירושו נהוריתא כלומר על דרך סגי נהור. וכן בירושלמי פירשו דבזק:
שנעשית אנגריא. שכשפוגעים בדרך לוקחים ואין מחפשין בבתים. ולפיכך אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת. ולפיכך אפילו אינה חוזרת. דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרס. כך פירשו בתוספות אליבא דשמואל דהלכתא כותיה בדיני:
אומר לו הרי שלך לפניך. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל אם שכרו לרכוב וכו' לא קאי אאנגריא. המגיד פ"ה מהלכות שכירות:
חייב. כתב הר"ב למכור וכו' ולהוסיף וכו' שהרי חמור זה וכו'. וכן לשון רש"י. וכתב עליו הרא"ש לשון זה הוא מגומגם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר לו חמור זה. ומדכתב ולהוסיף לו מעות וכו' אלמא מיירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו. אלא בדמי הנבלה יקח או ישכור. והאי מתניתין בחמור סתם. מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר. ומבואר בדבריו דטעמא משום דבמשיכת החמור משתעבדין נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר:
פטור. ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס שכתבתי במשנה ג' פרק ב' דבבא קמא דחייב. דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה. והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כל שכן שהוחלקה. תוספות. ועיין כיוצא בזה משנה ו' פ"ה דבבא קמא:
אם מחמת המעלה. הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו. רש"י. וכתבו התוספות והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור. דשלא מחמת המעלה הוחמה. וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה. שעלתה בלא טורח. והלכה אחר כך הרבה ולא היתה מזיעה. ובתר הכי הוחמה א"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור:
יכין
מלכת שלמה
3.
If one hires a donkey to drive it through hill country and he drove it through a valley, or to drive it through the valley and he drove it through the hill country, even though the distance of each was ten miles, if the donkey died the hirer is liable. If a man hired a donkey and it went blind or was conscripted into the king’s service, the owner may say to the hirer, “Here is yours before you” [and he need not replace the donkey]. [But] if it died or was broken, he must give him a new donkey. If one hires a donkey to drive it through hill country and he drove it through a valley, if it slipped he is not liable, but if it overheated he is liable. [If one hires a donkey] to drive it through a valley and he drove it through hill country, if it slipped he is liable, but if it overheated he is not liable. But if [it overheated] due to the ascent he is liable.משנה ד
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה לַחֲרשׁ בָּהָר וְחָרַשׁ בַּבִּקְעָה, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן, פָּטוּר. בַּבִּקְעָה וְחָרַשׁ בָּהָר, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן, חַיָּב. לָדוּשׁ בַּקִּטְנִית וְדָשׁ בַּתְּבוּאָה, פָּטוּר, לָדוּשׁ בַּתְּבוּאָה וְדָשׁ בַּקִּטְנִית, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית מַחֲלָקֶת:
ברטנורה
השוכר את הפרה לחרוש וכו׳ וכל כלי המחרישה לבעל הפרה, ונעריו הולכים עם בהמתו וחורשים בה:נשבר הקנקן. יתד המחרישה שבו הברזל:חייב. שהרים קשים לחרוש מן הבקעה מפני הסלעים שיש שם:ודש בתבואה. פטור אם החליקה:
תוסופות יום טוב
השוכר את הפרה וכו'. כתב הר"ב וכל כלי מחרישה לבעל הפרה ונעריו הולכים עם בהמתו וחורשים בה. וז"ל רש"י וזה אוחז הדרבן לכוון פרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה. ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין *) קולטר"א בלעז והוא קנקן דמתניתין. ע"כ:
פטור. רצה לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופס המחרישה ושברה. הוא ישלם לבעל הפרה. הרמב"ם. ונ"י כתב דתנן פטור להדיא מפני שאלו הנערים אינם שכורים למלאכה זו עכשיו. ע"כ. ולשון עכשיו לא הבינותי. ונראה דבלאו דוקא אלא כלומר שהם נעריו דהיינו בניו. ולא הגיעו לכלל חיוב. עיין פרק החובל מ"ד. [*ויותר נ"ל שר"ל דהשתא מיירי שאינם שכורים]:
יכין
מלכת שלמה
4.
If one hired a cow to plow in the hill country and he plowed in the valley, if the plowshare was broken he is exempt. [If one hired a cow to plow] in the valley and he plowed in the hill country, if the plowshare was broken he is liable. [If one hired it] to thresh beans and he threshed grain [and the cow slipped and was injured], he is exempt. [If one hired it] to thresh grain and he threshed beans [and the cow slipped and was injured], he is liable.משנה ה
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִּים וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעֹרִים, חַיָּב. תְּבוּאָה וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶבֶן, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה לַמַּשְּׂאוֹי. לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּים וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעֹרִים, פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ, חַיָּב. וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּב. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סְאָה לְגָמָל, שְׁלשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר:
ברטנורה
והביא עליה שעורים. שהן קלים מחיטין:חייב. בקלקולה אם הוסיף שלשה קבין. ולא אמרינן הואיל והשעורים קלין יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטין שהוא משא החמור:מפני שהנפח קשה. לבהמה כמשאוי. אע״פ שאין משאו כבד במשא החטין, הרי נפחן כנפח החטין והנפח כמשאוי:לתך. חצי כור. והכור שלשים סאין:סומכוס אומר וכו׳ והלכה כסומכוס. ואם הוסיף פחות משיעור זה, פטור אם הוזק החמור, ונותן שכר התוספת בלבד:
תוסופות יום טוב
חייב. ל' הר"ב אם הוסיף וכו'. וכן ל' רש"י ואליבא דאביי בגמרא. ועיין לקמן. וכתבו התוספות דאליביה סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא:
מפני שהנפח קשה למשאוי. ל' הר"ב כמשאוי. וכן לשון רש"י ואליביה דאביי פירשו כן. ומדרבא קאמר למשאוי תנן. וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי. שמע מינה דגירסתם כמשאוי. דאל"כ ב) לא הוי מפרשי דלא כגרסא ודלא כהלכתא. וכן מצאתי בנמוקי יוסף שכתב שהגירסא היא במשנה כמשאוי ומשום הכי פירש"י כאביי. ע"כ. ואין ספק שאיזה תלמיד הגיה הספרים אליבא דרבא למשאוי:
שהנפח קשה למשאוי. בין לאביי בין לרבא יש לי מקום עיון במ"ו פ"ו דפיאה דחשבינן נפח סאתים שהוא כבד להגביה יותר מארבעים סאה. כמבואר ממה שכתבתי שם בס"ד. וזה צ"ע:
יכין
מלכת שלמה
5.
If one hired a donkey to carry wheat and he used it to carry [a like weight] of barley, he is liable [if the donkey was injured]. [If he hired it to carry] grain and he used it to carry [a like weight of] chopped straw he is liable, since the greater bulk is more difficult to carry. [If he hired it to carry] a letech of wheat and it carried a letech of barley he is not liable. But if he increased the weight, he is liable. What increase in weight renders him liable? Symmachos says in the name of Rabbi Meir: “One seah for a camel and three kavs for a donkey.”משנה ו
כָּל הָאֻמָּנִין, שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ, טֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת, שׁוֹמֵר חִנָּם. שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לָךְ, שׁוֹמֵר שָׂכָר. שְׁמֹר לִי, וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנָי, שׁוֹמֵר חִנָּם:
ברטנורה
כל האומנין. קבלנים שמקבלים עליהם לעשות מלאכה בבתיהם:שומרי שכר. להתחייב בגנבה ואבידה. דבההיא הנאה דתפס ליה אאגרא הוי עליה שומר שכר:וכולן שאמרו טול את שלך. שכבר גמרתיו ואיני מעכבו לתפסו על שכרי ומאחר שתוליכנו תביא מעות, הרי הוא משם ואילך שומר חנם:שמור לי ואשמור לך. שמור לי היום ואשמור לך למחר. אבל שמור, לי אתה זה, ואני שומר לך זה האחר במקומו והכל בזמן אחד, זו שמירה בבעלים היא ופטור:הנח לפני שומר חנם. אבל הנח לפניך, או הנח סתם, אפילו שומר חנם לא הוי. דלא קביל עליה נטירותא בלל:
תוסופות יום טוב
וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות. כתב הר"ב שכבר גמרתיו ואיני מעכבו לתפסו וכו'. כלומר דהכי משמע כשאמר טול את שלך והבא מעות. ולא אמר הבא מעות וטול את שלך. דהוי משמע שעדיין תופסו. וזהו שכתב הרמב"ם בפירושו אם אמר הבא מעות וטול את שלך. שומר שכר. והא איצטריך לאשמועינן בטול את שלך והבא מעות דלא תימא דרוצה לעכבו בשביל המעות. אבל כשאומר בהדיא גמרתיו לא איצטריך למתני. דפשיטא דשומר חנם הוא דכיון דאודעיה שכלתה מלאכתו הוי כשואל שכלתה ימי שאלתו דפטור מאונסים כדפירש הר"ב במ"ג פ"ח והתם לא בעי לאודעיה דהא ידע שלכך וכך ימים השאילה לו. גמרא:
שמור לי ואשמור לך. כתב הר"ב שמור לי היום וכו' אבל שמור לי אתה זה כו' זו שמירה בבעלים היא. גמרא. ופירש"י בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא משמר היה לו. וכתיב (שמות כ״ב:י״ד) אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן עמו במלאכתו. ואע"ג דבשואל כתיב לקמן דרשינן ליה נמי אכולהו שומרין פרק השואל [דף צ"ה]:
הנח לפני שומר חנם. ובפרק דלקמן מ"י כתב הר"ב דשומר לא נחית בשמירה עד דמשיך. מיירי הכח דמונח במקום שקונה. נ"י בשם הראב"ד:
יכין
מלכת שלמה
6.
All craftsmen are accounted paid guardians. But all that have said, “Take what is yours and give me the money”, are accounted unpaid guardians. If one man said to another, “Guard that for me and I will guard this for you”, he is accounted a paid guardian. If one said, “Guard this for me”, and the other said “Put it down in front of me”, he is accounted an unpaid guardian.משנה ז
הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שׁוֹמֵר שָׂכָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הִלְוָהוּ מָעוֹת, שׁוֹמֵר חִנָּם. הִלְוָהוּ פֵּרוֹת, שׁוֹמֵר שָׂכָר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מֻתָּר אָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹסֵק עָלָיו וְהוֹלֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה:
ברטנורה
הלוהו. מעות:על המשכון שומר שכר. בין הלוהו ואח״כ משכנו, בין משכנו ואחר כך הלוהו. ומאי שכר שכר מצוה:הלוהו מעות שומר חנם. דלית ליה לר׳ יהודה שכר מצוה לענין דינא:הלוהו פירות שומר שכר. דדרך פירות להרקיב. ואין הלכה כר׳ יהודה:מותר אדם להשכיר. לאחרים:משכונו של עני. שבידו:להיות פוסק עליו. שכר:והולך. תמיד ופוחת מן החוב. ודוקא במשכון דנפיש אגריה וזוטר פחתיה, כגון מרא וקרדום וכיוצא בהן. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
הלוהו על המשכון שומר שכר. כתב הר"ב בין הלוהו ואחר כך משכנו בין משכנו וכו'. עיין מ"ש בריש פרק בתרא דשביעית:
שומר שכר. כתב הר"ב שכר מצוה. כדמפרש בגמרא פרק ו' דבבא קמא דף נ"ו [ע"ב]. בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה רפתא לעניא כלומר בשעה שמלוה עליו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובההיא הנאה נעשה שומר שכר כל זמן שהמשכון אצלו. ופירש נ"י בשם רשב"א מידי דהוה ככל שומר שכר שבשכרו שמקבל תחלה או בסוף נעשה עליו ש"ש לעולם ע"כ. וכתבו התוספות דף פ' ע"ב [ד"ה דקא] דלא סגי הכא בטעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר כמו באומנין דמתניתין דלעיל. דהכא לא אתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא הוה ליה משכון:
מותר אדם להשכיר. לשון הר"ב לאחרים וכן ל' רש"י וכלומר אבל הוא לא ישתמש בהן וינכה לו שכרו בחובו וטעמא כתב טור ח"מ ריש סימן ע"ב משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. פירש גבאי צדקה כשפורטים הפרוטות שגבו לעשותן סלעים. הכא נמי דכוותה שיחשדנו שמשתמש בו ואינו מנכה. ובעל הטורים שכתב הא דלאחרים. מסברא דנפשיה אשתמיטתי' דאקדמיה רש"י. וכן אשתמיט להבית יוסף:
יכין
מלכת שלמה
7.
If one gave a loan and took a pledge he is accounted a paid guardian. Rabbi Judah says: “If he lent him money he is accounted an unpaid guardian; if he lent him produce he is accounted a paid guardian.” Abba Shaul, “One may hire out a poor man’s pledge and thereby reduce the debt, for in such a way he is like one who returns lost property.”משנה ח
הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ, בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר, יִשָּׁבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זֶה וְזֶה יִשָּׁבַע, וְתָמֵהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וָזֶה לִשָּׁבֵעַ:
ברטנורה
בין שומר חנם ובין שומר שכר ישבע. קא סלקא [דעתיה] ישבע שלא פשע ויפטר:רבי אליעזר אומר זה וזה ישבע וכו׳ כלומר, אף אני שמעתי מרבותי כר׳ מאיר דזה וזה ישבע, אבל תמה אני על זה ועל זה היאך נפטרין בשבועה, דשומר שכר היאך פטור בשבועה דלא פשע, הא בלא פשיעה נמי חייב, שאין זה אונס אלא דומיא דגניבה ואבידה שהן קרובים לפשיעה ולאונס. ועוד, אי שלא במקום מדרון נשברה, אפילו שומר חנם היכי מצי משתבע שלא פשע, הא ודאי פשיעה היא. ור״מ סבר, שבועה זו לא מן הדין היא אלא תקנת חכמים היא, שאם אי אתה פוטר המעביר חבית ממקום למקום מן התשלומין ע״י שבועה זו, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו ממקום למקום לפיכך תקנו שישבע שלא בכוונה שברתיה ויפטר:
תוסופות יום טוב
ישבע. כ' הר"ב קא סלקא דעתיה וכו'. כלומר רבי אליעזר דתמה משום דקס"ד וכו':
זה וזה ישבע. כתב הר"ב כלומר אף אני שמעתי מרבותי כר"מ. דסתם מתניתין ר"מ היא:
ותמה אני וכו'. כתב הר"ב דשומר שכר היאך פטור וכו' שאין זה אונם אלא דומיא דגניבה ואבידה וכו'. עיין [בפירוש הר"ב] בפרק דלקמן מ"ח. ומ"ש הר"ב ור"מ סובר שבועה זו לא מן הדין היא אלא תקנת חכמים וכו' לטעמיה דס"ל נתקל פושע הוא לעיל רפ"ג דב"ק ולפיכך משביעין דשלא בכונה שברתיה אבל לר' יהודה דהתם והלכתא כוותיה דסבר דנתקל לאו פושע הוא. משביעין ליה שבועה שלא בפשיעה נשברה בין שומר חנם בין שומר שכר. הרי"ף והרא"ש. ונראה מלשונם דכל נתקל לאו פושע. ואפילו שלא במקום מדרון. וזה שתמה ר' אליעזר משלא במקום מדרון. לסברא דנפשיה תמה כן. ולרבי יהודה ליתא ההוא סברא וזה דלא כמו שכתב הטור ר"ס ד"ש. דשלא במקום מדרון שלומי בעי:
יכין
מלכת שלמה